והנה, בראיה ראשונה ושטחית, הלכה זו נראית כסותרת את דבריו של רבינו שכתב בהלכות פורים מפורשות, "עד שישתכר, וירדם בשכרות". ע"כ. ובוודאי ופשוט ללא הרבה אריכות, שאין בדבר זה שום סתירה! שכאן בהלכות דעות רבינו לימד באופן כללי, שכל אדם ששותה שכר או יין ומגיע למצב של שכרות, ואפילו לא שכרות של לוט, אלא שכרות רגילה כמו שצריך להגיע ביום חג פורים, כותב רבינו, הרי זה חוטא! כי אין לו שום סיבה מוצדקת לנהוג כך. ומה שכתב רבינו, "הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו", בוודאי כי מילת, "חוטא", אין כוונתו שעובר עבירה מדרבנן או מן התורה. כי כוונתו, "חוטא לנפשו"! כלומר משחית את נפשו! שכן אם היה איסור מן התורה להגיע לשכרות או איסור אפילו מחכמים להגיע למצב של שכרות, רבינו לא היה צריך את אריכות הדברים הללו! אלא כוונתו במילת חוטא, לומר שחוטא ומפסיד נפשו, ולכן מיד כתב, "ומפסיד חכמתו"! כי השכרות מוציאה את האדם מן העולם. וזו הרחקה מוסרית שלא יביא האדם עצמו לידי כך! אבל בחג פורים, באופן שהדבר נעשה חד פעמי על מנת לקיים מצות חכמים, בוודאי כי עליו להשתכר ולקיים מצות חכמים, ואין בזה חטא! אלא למצוה גדולה יחשב הדבר! והראיה הכי גדולה לכך, מהלכות חג הפסח! ששם כתב רבינו (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ה – ט): "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים ... לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית ... ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה הכל לפי היין ולפי דעת השותה, ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי, שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי ארבעה כוסות ולא יצא ידי חירות, שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת יצא ידי חירות ולא יצא ידי ארבעה כוסות, ואם שתה מכל כוס מהן רובו יצא". ע"כ.