הזית מכשפי האופל – “סדר אושפיזין” – טמטום ועילגות

מעט מן המאמר:וכתב רבינו על החיים הדורשים אל המתים, שהם המתים באמת ולא נקראים חיים. כמו שכתב (ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה לח): “והמצוה הל”ח, היא שהזהירנו משאול ספור מן המתים, כמו שיחשבו [החיים ההוזים] אשר [לאמיתו של דבר] הם מתים באמת ואף על פי שהם אוכלים ומרגישים, ויחשבו שמי שיעשה כך וילבש כך, יבוא אליו המת בשינה, ויאמר לו מה שישאל ממנו. והוא אמרו ית’ (שופטי’ יח) לא ימצא בך וכו’ ודורש אל המתים. ובגמר סנהדרין (סה ב) דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. והעובר על לאו זה חייב מלקות”.

מאת: חן שאולוב

***

“המקור הראשון להזמנת מתים לסוכה”

הנה, אחת מן ההזיות הקשות והחמורות שהולידו מכשפי וכותבי ספר הזוהר, הארור מפי הגבורה, הוא “מנהג” ה-“אושפיזין“, כלומר, הזמנת “נשמות” נפטרים שכבר מתו מן העולם, אל תוך סוכתו של האדם. והנה מלבד המחשבה הנחותה הזו, שניתן על ידי בני אדם להזמין אנשים שכבר מתו מן העולם אל תוך הסוכה של האדם, אשר בוודאי סכלות זו מעידה על בורותם של מכשפי האופל הפגאנים.

עוד יש בענין זה דבר הגובל באיסורי לאוין מפורשים שאותם אסר ה’ יתברך, וכפי שנמנה אותם בהמשך. וגם יש להוסיף ולומר, שבענין מאגי ופגאני זה, ישנן הולדת אסונות מחשבתיים, הפוגמים והורסים כל פינה טובה ביהדות, ובשכל הישר שקיבל האדם מאתו יתברך.

ולא זו בלבד, אלא יש כאן הנצחת המאגיה, האלילות המתועבת והארורה, שהיו טמועים בה חלק מאבותינו, וכנגד דעות אלו נלחם אברהם אבינו עליו השלום, כמו שכתבנו לא אחת, והסברנו שהיתה מלחמתו כנגד אומת הצאבה, שהיו אוחזים ומעריצים את המאגיה האלילות הקוסמות וכו’.

וכבר ידוע שמכשפי האופל שיבשו, הרסו, ונגעו בכל פינה ביהדותינו הטהורה, ובפרט בעניני התפילה, עד שבעיני רבים, נעשו המון ענינים הקשורים לתפילה, תפילין, סוכה, ארבעת המינים וכו’ כהלכה למשה מסיני ממש! ולא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, שהמון טקסים פגאנים נוספו במאות השנים האחרונות, וקשורים בקשר ישיר לספר האופל הארור, ולקבלה המזוהמת והמצחינה מטומאה, אשר מורה לעבוד את האליל המתועב – “קצר אפים“. ואין מקום לתאר, להסביר, ולהפריך את השגעונות של הקבלה הטמאה, אשר חירפה בעצמותו של הבורא יתברך.

.

***

“אין נביא רשאי לחדש שום הלכה”

ויש לך ללמוד ממה שאמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת תמורה דף טז עמוד א): “אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע: שאל! א”ל: לא בשמים היא. אמרו לו לשמואל: שאל! אמר להם: אלה המצות – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה. אמר ר’ יצחק נפחא: אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה. אמרו לפנחס: שאל! אמר ליה לא בשמים היא. א”ל לאלעזר: שאל! אמר להם: אלה המצות – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה“. ע”כ.

ואם לממשיך דרכו של משה רבינו הוא יהושע בן נון, לא הותר לומר ולו דבר אחד מדברי התורה והלכותיה ודקדוקיה מן השמים ולא על ידי מגיד שיבוא וילמדו מן השמים אותם ההלכות, אז קל וחומר לספר הפגאני זוהר וממשיכי דרכם, שהכניסו קרוב ל 100 ענינים ויותר, הלכה למעשה כדבריהם, ושיבשו מחקו וגמרו את עם ישראל אשר דבק במסורת חז”ל בתלמוד ובמשנה, והסיטו אותם להאמין על ידי הבליהם המהובלים במפלצות האופל, עד שהכבידו על בעלי תשובה שחטאו, והצריכו אותם לעשות תיקונים מפוצצים, ולשלם כספים למי שלא יכול להתענות והפחידום בחינם בדברים מהובלים, וחשבו לשחד את הבורא יתברך בשקלים! ועליו יתברך כבר נאמר (דברים פרק י פסוק יז פרשת עקב): “כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם ה֚וּא אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וַאֲדֹנֵ֖י הָאֲדֹנִ֑ים הָאֵ֨ל הַגָּדֹ֤ל הַגִּבֹּר֙ וְהַנּוֹרָ֔א אֲשֶׁר֙ לֹא־יִשָּׂ֣א פָנִ֔ים וְלֹ֥א יִקַּ֖ח שֹֽׁחַד“.

וכן כתב רבינו הטהור (הקדמת הרמב”ם למשנה): “ובזה בלבד נבדל הנביא משאר בני אדם בתורה, אבל בעיון ובדין ובחקירה בדיני התורה הרי הוא כשאר החכמים הדומים לו שאינם נביאים, ואם יפרש איזה פירוש, ויפרש מי שאינו נביא פירוש אחר, ויאמר הנביא אמר לי ה’ כי פירושי הוא הנכון אין שומעין לו, אלא אפילו אלף נביאים שכולם כאליהו ואלישע פירשו איזה פירוש, ואלף חכמים וחכם פירשו היפך אותו הפירוש אחרי רבים להטות, ועושים כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף נביאים המופלגים, וכך אומרים חז”ל האלקים אלו אמרה לי יהושע בן נון בפומיה לא הוה ציתנא ליה ולא שמענא מניה, ואמרו עוד אם יבוא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו, בסנדל אין שומעין לו. כוונתם בכך שאין תוספת וגרעון בתורה מצד הנבואה בשום פנים. וכן אם אמר הנביא שה’ אמר לו כי הפסק במצוה פלונית כך, ושדינו של פלוני הוא הנכון, הרי אותו הנביא נהרג לפי שהוא נביא שקר כמו שביארנו, לפי שאין תורה אחרי השליח הראשון ואין תוספת ואין גרעון, לא בשמים היא, ולא המחנו ה’ אל הנביאים אלא המחנו אל החכמים בעלי הדין, לא אמר ובאת אל הנביא, אלא אמר ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט, וכבר האריכו חכמים בענין זה מאד מאד והוא הנכון”. ע”כ.

ולכן לא יתכן לעולם שתנא דידן הטהור רשב”י וחבריו הצדיקים, יחברו ספר שירבה באלוהות, ויחדש דברים שלא עברו במסורת, ויאמר שאליהו הנביא בא ללמדו מן השמים! ואם יהושע בן נון לא עשה כן, מי יוכל לעשות כן? וכי מעלת רשב”י יותר גדולה משל יהושע בן נון? אלא ודאי כי רשב”י הטהור תנא דידן, אין לו שום קשר לספר האופל הטמא, וכמו שלרבי אליעזר בן אורקנוס אין שום קשר לפרקי דרבי אליעזר, וכמו שלרבי נחוניה בן הקנה אין שום קשר לספר הקנה, וכמו שספר שיעור קומה הארור אין לו קשר לרבי ישמעאל, כך בדיוק הענין עם ספל האופל הטמא.

ולפיכך, כל הנותן יד לספר האופל, וכל המגן על ספר האופל, הרי הוא מייחס מגרעת נוראית לתנא הטהור רשב”י שאמר בעצמו במדרש (בראשית רבה) שהוא מקלל כל מי שחושב או אומר שהמלאכים הטהורים חטאו עם בנות אדם. וכן הוא זה שאמר בתלמוד, “כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם“.

.

***

“הבורא יהיה עד ויפרסם את נוכלותם של מכשפי האופל”

בכל אופן על הקורא הנעים והחפץ באמת לדעת, כי מלבד שהזיה רקובה זו של סדר הזמנת אושפיזין היא נחותה ואלילית, עוד יש לומר, שדבר זה, לא נזכר לא במשנה, לא בשני התלמודים, לא בגאונים ולא בראשוני הראשונים. עד לתקופת “מעמד הר סיני החדש” – שבו הופץ ספר האופל הטמא, וקיבלו חלק גדול מישראל לעבוד את הבעלים, הפרצופים והעשתרות של האופל הארור בלא יודעין, כי לא הרגישו במרורות המכשפים.

ולכן שאלה מתבקשת, כיצד עם ישראל נטה למנהג חדש ומצחין מטומאה שלא הוזכר ולא הועבר בשום מסורת? והרי יש מסורת מסודרת לעם ישראל! כיצד קיבלו עליהם עם ישראל להזמין מתים לתוך הסוכה ולנהוג כמנהג ההודים בעלי הטקסים המיסטיים והמאגים? היכן המחשבה הלכה? היכן השכל הישר שקיבל האדם מהבורא יתברך? ובפרט עם ישראל שחונך במעמד הר סיני לעבוד את ה’ יתברך ורק אותו בלבד, כיצד יעלה על הדעת להזמין נפטרים על מנת לקבל “הארה” – “קדושה” בסוכה מתוך ישיבתם בה? כאילו מבלעדיהם יהיה חסר הדבר? האם לא מספיק לעם נבון עצם מצות קיום הסוכה והליכה בדרכיו הנכוחות של הבורא? וכבר אמר ה’ יתברך (דברים פרק י פסוק כ פרשת עקב): “אֶת־יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּב֣וֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ“.

ואמר במלאכי (פרק ג פסוק א – ז): “הִנְנִ֤י שֹׁלֵחַ֙ מַלְאָכִ֔י וּפִנָּה־דֶ֖רֶךְ לְפָנָ֑י וּפִתְאֹם֩ יָב֨וֹא אֶל־הֵיכָל֜וֹ הָאָד֣וֹן׀ אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֗ים וּמַלְאַ֨ךְ הַבְּרִ֜ית אֲשֶׁר־אַתֶּ֤ם חֲפֵצִים֙ הִנֵּה־בָ֔א אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת: וּמִ֤י מְכַלְכֵּל֙ אֶת־י֣וֹם בּוֹא֔וֹ וּמִ֥י הָעֹמֵ֖ד בְּהֵרָֽאוֹת֑וֹ כִּֽי־הוּא֙ כְּאֵ֣שׁ מְצָרֵ֔ף וּכְבֹרִ֖ית מְכַבְּסִֽים: וְיָשַׁ֨ב מְצָרֵ֤ף וּמְטַהֵר֙ כֶּ֔סֶף וְטִהַ֤ר אֶת־בְּנֵֽי־לֵוִי֙ וְזִקַּ֣ק אֹתָ֔ם כַּזָּהָ֖ב וְכַכָּ֑סֶף וְהָיוּ֙ לַֽיהֹוָ֔ה מַגִּישֵׁ֥י מִנְחָ֖ה בִּצְדָקָֽה: וְעָֽרְבָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה מִנְחַ֥ת יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלִָ֑ם כִּימֵ֣י עוֹלָ֔ם וּכְשָׁנִ֖ים קַדְמֹנִיּֽוֹת: וְקָרַבְתִּ֣י אֲלֵיכֶם֘ לַמִּשְׁפָּט֒ וְהָיִ֣יתִי׀ עֵ֣ד מְמַהֵ֗ר בַּֽמְכַשְּׁפִים֙ וּבַמְנָ֣אֲפִ֔ים וּבַנִּשְׁבָּעִ֖ים לַשָּׁ֑קֶר וּבְעֹשְׁקֵ֣י שְׂכַר־שָׂ֠כִיר אַלְמָנָ֨ה וְיָת֤וֹם וּמַטֵּי־גֵר֙ וְלֹ֣א יְרֵא֔וּנִי אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת: כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה לֹ֣א שָׁנִ֑יתִי וְאַתֶּ֥ם בְּנֵֽי־יַעֲקֹ֖ב לֹ֥א כְלִיתֶֽם: לְמִימֵ֨י אֲבֹתֵיכֶ֜ם סַרְתֶּ֤ם מֵֽחֻקַּי֙ וְלֹ֣א שְׁמַרְתֶּ֔ם שׁ֤וּבוּ אֵלַי֙ וְאָשׁ֣וּבָה אֲלֵיכֶ֔ם אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֥ה נָשֽׁוּב”.

והנה הקב”ה יהיה עד במכשפי האופל שהרסו, נתצו, והחריבו את היהדות כולה, עד שרבנים טובים וישרים, נפלו בשוגג, במרורות הטמא מחבר האופל. והשווה הנביא בשם ה’ את המכשפים למאנפים. מכיון ששניהם מתנהגים ועושים דבריהם באופן כאילו אין השגחה מלמעלה! כי בזמן שאדם הולך עם פנויה, ואפילו הולך עם גויה חלילה, עדיין יכול לומר לבורא, תאוותי חזקה, לא אסרתי אשה זו על אף אחד. אבל בזמן שהוא מנאף עם אשת איש שהיא בעלת בעל, ואוסר את אשתו עליה, וגונב את ליבו, בזה המעשה מראה כאילו אין השגחה משמים, ואין מי שעתיד להפרע ממנו. ומי שמאמין שהמכונה שלפניו חותכת את היד יכניס ידו? בוודאי שלא! רק אחד שלא מאמין בעונש ילך עם אשת איש, ומי שלא מאמין בעונש אינו מאמין בבורא יתברך וכתב האבן עזרא, “וקרבתי אליכם – שיהיו בימים ההם: והייתי עד – שאגלה לכל מה עשיתם“. ע”כ. וכך יהיה בדיוק עם מכשפי האופל.

.

***

“מטרת הזמנת האורחים – עשיית חסד וחינוך עצמי”

והנה כל המטרה של הזמנת אורחים שהם בני אדם אמיתיים לסוכה של האדם הוא על מנת לתקן את המידות ולהרבות שלום!, כלומר, באופן כללי, כל ענין הכנסת אורחים בכל זמן, ועשיית החסד עם השני, הכל הוא על מנת להרבות שלום ולחנך את האדם למידות טובות ונתינה לזולת, ושלא יהיה דואג רק לעצמו חלילה.

וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה טז – יח): “כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר, (ישעיהו נ”ח): “לקדוש ה’ מכובד”. וכל ימים טובים נאמר בהן (ויקרא כ”ג): “מקרא קדש”. וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת, וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת שדבר זה בכלל הכבוד, וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודה זרה.

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט”ז): “ושמחת בחגך” וגו’, אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.

כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט”ז): “לגר ליתום ולאלמנה” עם שאר העניים האומללים.

אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט’): “זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם”, ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר (מלאכי ב’): “וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם”. עכ”ל.

והנלמד והמובן מדברי רבינו, שעצם ענין הכנסת האורחים, היא על מנת להגביר את הנפש הפנימית לדאגה לזולת, ועשיית חפצו של האחר, וכל המשמח רק את עצמו ואת אשתו ונועל דלתות ביתו ולא נותן מכספו לאחרים, מראה בכך אנוכיות גדולה, ופוגם בנפשו מאוד, ודברים חמורים נאמרו על אנשים כגון אלו.

וכיצד יעלה על הדעת שאדם בעל שכל נבון וישר, יעמוד בלילות החג החשוב הזה הנקרא, “סוכות“, ויעמוד בפתח הסוכה ויזמין מתים לסוכתו? כמה ביזוי, נחיתות, ועילגות יש בדבר זה! והדבר שהכי מוזר וקשה, שהנה אם אמור יאמר האומר, ויהרהר על מנהג זה בביתו, יחשבוהו לראשון הכופרים ולמורד בדת ישראל, ויעשוהו כראשון לנוצרים!

והם לא ידעו ולא יבינו שלמנהג רעוע ומר זה, לא רק שאין מקור הלכתי אמיתי אחד, אלא מדובר בעבודה זרה גמורה! ושהם לאמיתו של דבר עושים שיתוף עם מתים ופונים לשוא, ונמצא כי מכעיסים לפניו יתברך! וכבר הזהיר ה’ יתברך בתורתו לשרש כל סממן של עבודה זרה מקרבנו, וכל דבר שיביא לענין עבודה זרה, מחוייבים אנו לשרש להרוס ולנתוץ מקרבנו ומכל ישראל.

.

***

האם המתים יודעים מן החיים?

והנה מלבד הזיה זו שנזכרה לעיל, הנה כבר אמר החכם באדם (קהלת פרק ט פסוק ה): “כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם“. וכתב האבן עזרא (קהלת פרק ט פסוק ה): “כי החיים – והחיים אפי’ הם כסילים יודעים שימותו, והמתים אפילו הם חכמים אינם יודעים מאומה, ולא יש להם מה יקוו כי נשכח שמם וזכרם”. ע”כ. והנה מלבד שלמדים אנו שהמתים אינם יודעים כלל ממה שהולך בזה העולם לאחר מיתתם, עוד למדים אנו כי אי אפשר לתקנם או להועיל להם בשום דבר בעולם, כמו שאמר, “ואין עוד להם שכר”!

וכך מבואר בפשטות מדברי רש”י, “כי החיים יודעים שימותו – ואולי ישובו אל ליבם יום המיתה, וישובו מדרכם. אבל משמתו אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר פעולה שיעשו מן המיתה ואילך, אלא מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”.

.

***

צדיקים במיתתן נקראו חיים

אמנם בתלמוד (ברכות יח.) מבואר דבר נפלא בשם רבי יונתן, ומסביר, כי מה שנאמר בקהלת, “כי החיים יודעים שימותו”, אין מדבר על הרשעים, אלא מדבר על הצדיקים, כלומר “צדיקים שבמיתתן נקראו חיים”. ופירוש דברי רבי יונתן הוא כך, מה שנאמר “כי החיים” מדבר על הצדיקים, ומה שנאמר, “יודעים שימותו”, כלומר שיתגלה צדקותם וכוחם אף לאחר המיתה! וכמו שהיה עם בניהו בן יהוידע, שבצדקותו כאילו השפיל את כל הדורות במשך השנים שהיו קיימים שני המקדשים, כי לא היה בהם צדיק כמותו. וכמו שנאמר (שמואל ב פרק כג פסוק כ): “וּבְנָיָ֨הוּ בֶן־יְהוֹיָדָ֧ע בֶּן־אִֽישׁ־חי חַ֛יִל רַב־פְּעָלִ֖ים מִֽקַּבְצְאֵ֑ל ה֣וּא הִכָּ֗ה אֵ֣ת שְׁנֵ֤י אֲרִאֵל֙ מוֹאָ֔ב וְ֠הוּא יָרַ֞ד וְהִכָּ֧ה אֶֽת־האריה הָאֲרִ֛י בְּת֥וֹךְ הַבֹּ֖אר בְּי֥וֹם הַשָּֽׁלֶג”. וכן כתב הרד”ק, “בן איש חי – כן כתיב, וקרי, “איש חיל”, כי יהוידע אביו גם כן היה גבור חיל, ומה שכתוב “חי” דרשו בו, שהיה צדיק גמור, וצדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים, וי”ת בן איש חיל בר גבר דחיל חטאין“.

כלומר, מה שנדרש בדרך של מוסר ומליצה על ידי רבי יונתן, “צדיקים שבמיתתן נקראו חיים“, אין הפירוש חלילה שנשמתו של המת חיה בתוכינו ובקרבנו וכאילו לא מת! וסכלות גמורה לחשוב כן. אלא כוונתו של רבי יונתן הוא לשבח ולהדר את מעשי הצדיקים, שעד כדי כך דבריהם ומעשיהם חשובים, שאף לאחר מיתה, זכותם עומדת לדור. ואין מכאן שום קשר להזיה של הזמנת נשמות מתים לסוכה! וכל המביא ראיה מכאן הרי הוא סכל ובור, ולא זו בלבד אלא מחשיך את דת משה וישראל הטהורה. ומפורש אמרו, “צדיקים במיתתן נקראו חיים”. דווקא נקראו על ידי בני אדם בעבור זכותם, ולא שהם חיים ממש!

.

***

גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן

עוד הקשו עלינו ממה שנאמר בתלמוד (בבלי חולין ז:) “דאמר ר’ חמא בר חנינא: גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן“. והכוונה כאן היא פשוטה וברורה לכל, שהצדיקים גדולים במיתתן יותר מבחייהן עבור כמה סיבות:

א) כשהיו בחייהן המון בני אדם לא העריכו אותם ולא קיבלו דבריהם. אבל לאחר מיתתן נתפרסמו דבריהם יותר ויותר, וזכו להערכה רבה. ויוצא שבמוות שלהם הם נעשו גדולים יותר בעיני אנשים, מאשר בחייהם.

ב) כשהצדיק נפטר מן העולם בתור צדיק, אז אין סיכוי ששוב הוא יחטא. מה שאין כן בחיי חיותו, אע”פ שהוא צדיק, יש סיכוי שהוא יחטא. ולכן מעלת הצדיק גדול במיתתו יותר מאשר בחיי חיותו.

ועוד לא התחלתי לדבר על הענין שלדרוש את משלי ואגדות חז”ל כפשוטן זו עבירה חמורה ונחיתות גדולה, וזה הוא אחד מן הדברים המחשיכים את תורתינו הטהורה.

אבל על מנת להבין באיזה הקשר הובא זה הדבר, יש לעיין בכל הסוגיא האמורה באותו תלמוד. הנה בתלמוד הנזכר (שם שם ז.) השיב רבי זירא לרבי ירמיהו, “בהמתן של צדיקים, אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן – צדיקים עצמן לא כל שכן?”. ולאחר כמה שורות התלמוד דן במה שאמר רבי זירא לרבי ירמיהו, ושואל התלמוד, מה הוא, “בהמתן של צדיקים“? שנאמר בבהמה שלהם, שאפילו בבהמתן אין הקב”ה מביא תקלה על ידם? ומספר התלמוד ומסביר, שרבי פנחס בן יאיר היה הולך לעשות מצות פדיון שבויים, וכאשר היה הולך, נכנס לאכסניא לאכול לשתות ולנוח. וכל הזמן הזה שהוא הולך, היה מהלך על החמור. וכאשר הגיע לאותו מקום לנוח, שמו בעלי האכסניא לפני החמור לאכול, כי אסור לאדם לאכול מאכל לפני חמורו, שנאמר, “לבהמתך”.

והנה זה החמור לא רצה לאכול את האוכל שהגישו לפניו. חשב רבי פנחס שמא האוכל לא מנופה, ניפה אותו. לא אכל החמור. חשב רבי פנחס שמא האוכל לא נקי, ניקה אותו. ובכל זאת החמור לא אכל. אמר רבי פנחס לבעלי האכסניא, אולי לא עשרתן מעשרות מן הדגן? עישרו את האוכל, והחמור החל לאכול! אמר רבי פנחס, ענייה זו הולכת לעשות רצון קונה ואתם מאכילין אותה “טבלים“? ועל זה אמר רבי זירא למעלה, “בהמתן של צדיקים, אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן“.

ובתוך כל זה, שמע רבי יהודה הנשיא, שרבי פנחס בן יאיר נמצא בעירו, הלך אליו וביקש לעשות לכבודו הכנסת אורחים שיבוא ויסעד אצלו. וכאשר שמע רבי פנחס בן יאיר שרבי רוצה להזמינו, אמר לו כן אני רוצה לבוא. מיד זרחו פניו של רבי יהודה הנשיא משמחה.

ומדוע? משום שרבי פנחס בן יאיר לא היה רגיל להנות כלל משל אחרים, כי זו היתה דרכו! אמר לו רבי פנחס בן יאיר, האם אתה חושב שאני מודר הנאה? כלומר שאני הבאתי את עצמי לא להנות מכל מה שיש לישראל? אמר לו רבי פנחס, לא! ישראל קדושים הן! והסיבה שאיני רוצה להנות מהם, הוא משום שיש המון שרוצים לתת משלהם לאחרים, אבל אין להם, ויש מי שיש לו לתת, אבל בתוך ליבו הוא לא רוצה שאחרים יהנו ממה שיש לו, וגם אם נותן, לא נותן אלא בצרות עין, ולכן אני נמנע להנות משל אחרים.

ועל זה אמר שלמה המלך (משלי פרק כג פסוק ו – ח): “אַל־תִּלְחַ֗ם אֶת־לֶ֭חֶם רַ֣ע עָ֑יִן וְאַל־תתאו תִּ֝תְאָ֗יו לְמַטְעַמֹּתָֽיו: כִּ֤י׀ כְּמוֹ־שָׁעַ֥ר בְּנַפְשׁ֗וֹ כֶּ֫ן־ה֥וּא אֱכֹ֣ל וּ֭שְׁתֵה יֹ֣אמַר לָ֑ךְ וְ֝לִבּ֗וֹ בַּל־עִמָּֽךְ: פִּֽתְּךָ־אָכַ֥לְתָּ תְקִיאֶ֑נָּה וְ֝שִׁחַ֗תָּ דְּבָרֶ֥יךָ הַנְּעִימִֽים”. [טעם תחתון, והוא פעולה שתבוא על ידי האוכל עצמו שלא ניתן בלב שלם. ואינו מלשון שישחת האדם בעצמו דברים הנעימים שלו] אבל אע”פ כן אמר לו רבי פנחס לרבי, איני יכול לסעוד עמך מכיון שממהר אני לעשות מצות פדיון שבוים, אבל כשאחזור אבוא אליך ואסעד עמך.

כשחזר רבי פנחס מן המצוה למקומו של רבי יהודה, בא להכנס לביתו של רבי, ראה בפתח הבית שנמצאות פרידות לבנות. אמר רבי פנחס, מלאך המוות בביתו של רבי ואני אסעוד אצלו? [מכאן למדים אנו שמלאך המוות אין הכוונה למלאך מוות ממש כי אין כזה דבר, אלא כל סוג של היזק נקרא גם מלאך כי זה שם משותף לשליח ולפעולה, ומכיון שהפרידות נותנות מכה שאין עליהם רפואה, קרא רבי פנחס למכתם מלאך המוות, כלומר היזק של מוות].

כלומר, כוונת רבי פנחס בן יאיר, שאסור לאדם להכנס בסיבה קטנה מסיבות הסכנה, ופרידות לבנות הם מסוכנות, ואם בועטות באדם מכתן קשה ולא ניתן להתרפאות מן מכתן. ולכן לא היה מוכן רבי פנחס לסכן עצמו ולהכנס בפתח ביתו של רבי. ועל הקורא הנעים לעשות חשבון, ומה הקב”ה שמר את בהמתו של רבי פנחס בן יאיר שלא תאכל מן הלא מעושר, ובכל זאת לא היה מוכן רבי פנחס לסכן את גופו! קל וחומר לנו ללמוד מכאן לשמור על גופינו שקבלנו מאתו יתברך.

שמע את זה רבי, אמר לרבי פנחס בוא תיכנס, אני אמכור את הפרידות למישהו אחר. אמר לו רבי פנחס, איני נכנס לבעל עבירה, כמו ש-לך אסור להחזיק פרידות וחיות מסוכנות, כך לאחרים אסור להחזיק. ואם תמכור למישהו אחר פרידות אלו, תעבור על מה שכתוב בתורה, “ולפני עיוור לא תתן מכשול”. לכן אסור לך למוכרם. [פעם אחד היינו אצל איזה איש שנחשב ל-“איש אמת”, והיו אצלו ספרים של כופרים, והיינו המומים, כיצד הוא מוכרם, הרי אם אתה סובר שמשהו לא טוב ופסול, כיצד אתה מוכרו לאחר? אם אנו לא מניחין תפילין ר”ת, כיצד אני אמכור למישהו תפילין ר”ת? אם אני סובר שאסור להניח תפילין אלו, כיצד אני יכול להכשיל את האחר?].

אמר לו, בוא תכנס אצלי ותאכל, ואני יפקיר אותם ואשלח אותם ליער. אמר לו רבי פנחס, בכך תעשה נזק יותר, שאם הם לא יהיו שמורות תעשה נזק יותר גדול כי הם יזיקו יותר. אמר לו רבי יהודה הנשיא, אני יעקור אותם ואחליש את כולם, אמר לו גם זה אסור משום צער בלי חיים. אמר לו רבי יהודה הנשיא, אהרוג אותם על מנת לארח אותך בביתי. אמר לו אסור להתעלל בחיות, שנאמר (דברים פרק כ פסוק יח – כ פרשת שופטים): “לְמַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יְלַמְּד֤וּ אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹל֙ תּֽוֹעֲבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶ֑ם וַחֲטָאתֶ֖ם לַיהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם: ס כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְֽהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר: רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר־תֵּדַ֗ע כִּֽי־לֹא־עֵ֤ץ מַאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל־הָעִיר֙ אֲשֶׁר־הִ֨וא עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ“. כלומר, התורה אסרה להשחית עץ שראוי למאכל! דבר שהוא צומח בלבד! כל שכן ארנבות ועורבים שמצווים כמה מקובלים להורגם בשביל להסיר כישופים!

רבי יהודה הנשיא הפציר בכל זאת מרבי פנחס בן יאיר שיסעד אצלו. אמר לו רבי פנחס איני סועד אצלך בשום אופן. בכה רבי יהודה הנשיא ואמר, מה בחייהן כך, במיתתן על אחת כמה וכמה. כלומר, הצדיקים היראים לא לעבור על רצון הבורא יתברך, ולא להנות מאחרים כמו רבי פנחס בן יאיר, הקב”ה זימן שיכנס רבי פנחס בן יאיר דווקא בפתח זה מכל פתחי הבית, ויראה את הפרידות הלבנות ויפרוש מלאכול עמי! רק בכדי שלא יהנה מאחרים! ואם כשהם חיים ומועדים לנטות אחר יצרם לא מביא הקב”ה תקלה תחת ידם, ואם שהם חיים ואין אדם אוכל את הקרן בעולם הזה, כל שכן במיתתן שיקבלו שכר על אחת כמה וכמה.

ומבואר יוצא שמה שנאמר, “גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן”, הכוונה שגדולים הצדיקים במיתתן בענין קבלת השכר שיקבלו מאת הבורא, יותר מאשר שקיבלו כאן בעולם הזה!

וממשיך התלמוד ומבאר, “דאמר רבי חמא בר חנינא, גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן”. מהיכן ראייתו של רבי חמא? מזה שנאמר (מלכים ב פרק יג פסוק כא): “וַיְהִ֞י הֵ֣ם׀ קֹבְרִ֣ים אִ֗ישׁ וְהִנֵּה֙ רָא֣וּ אֶֽת־הַגְּד֔וּד וַיַּשְׁלִ֥יכוּ אֶת־הָאִ֖ישׁ בְּקֶ֣בֶר אֱלִישָׁ֑ע וַיֵּ֜לֶךְ וַיִּגַּ֤ע הָאִישׁ֙ בְּעַצְמ֣וֹת אֱלִישָׁ֔ע וַיְחִ֖י וַיָּ֥קָם עַל־רַגְלָֽיו”. כלומר, כאשר אלישע בחייו כשרצה להחיות את בן השונמית, הוצרך לשים ראשו על בן השונמית, ואילו לאחר מותו, בנגיעה בעלמא בעצמותיו של אלישע, ניצל אותו האיש. והמצודת דוד הסביר, שאלישע לרוב צדקותו בחיי חיותו, לא היה זה לרצונו שיקבר זה האיש לצידו, ולכן גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן. שקיים הקב”ה רצונם במיתתם יותר מאשר בחייהם. ובנגיעה פשוטה בעצמותיו זכה לכך אותו אדם

וכן כתב הרלב”ג, “ויחי ויקם על רגליו – תחיה שלימה עד שכבר קם על רגליו! לא כמו שהיה הענין בבן השונמית שהיתה תחייתו מעט מעט, אך זה שב תכף לכוחו לעמוד על רגליו. או אפשר שיהיה הרצון בזה שכבר חיה לקום על רגליו לא ללכת לביתו לענינו הראשון, אך היה זה להוציאו מהקבר ההוא לכבוד אלישע“. ע”כ. ומדבריו מבואר, שאין מאמר זה של חז”ל בא להורות שהמת חי בועט ונושם בגוף רוחני ונמצא או יכול להמצאות עם בני אדם, אלא הכוונה היא פשוטה, שהזכות של הצדיקים גדולה יותר במיתתם יותר מאשר בחייהם. והנה התבאר הענין הזה של “גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם”.

.

***

“טמטום ועילגות מנהג האושפיזין”

והנה בספר האופל אשר נכתב על ידי כמה פגאנים ומכשפים אלילים, והופץ ואף נכתב על ידי משה די ליאון שר”י, מובא מנהג חדש, מנהג אלילי ומתועב, מנהג שעוד לא נראה בעם ישראל דאז עד התקופה שטומאת ספר האופל יצאה לאוויר העולם.

ומנהג זה אגור ואוגר בתוכו “עבודה זרה” מובהקת של דרישה אל המתים בכל קנה מידה אפשרי. למנהג זה קוראים, “הזמנת אושפיזין“, כלומר, המחשבה הנחותה שאדם בבואו לקיים מצות סוכה צריך להזמין אורחים רוחניים לסוכתו, המחשבה הנחותה והעילגת שאדם יכול להשפיע על המתים שיעשו רצונו, המחשבה והדרישה אל המתים כאילו בלעדיהם ישיבת האדם בסוכה לא תהיה אותה ישיבה, המחשבה הנחותה והפגאנית אשר האדם גורם נחת רוח לנפטר בזה שמזמין אותו לסוכתו, הוא אחד מן הדברים הארורים שהכניסו בעלי האופל לעמינו הטהור.

ולפני שנביא את לשון האופל. יש להביא מה שכתב משה דילאון שר”י בספרו הנפש החכמה (סימן יז): “… הסוכה רמז לחכמה, והחכמה נקראת בית … ר”ל שהיא בית לכל הספירות, כי היא מקפת הכל. ושמיני של חג קרא הכתוב, “עצרת” … רוצה לומר, שהיא עצורה אצלו, רוצה לומר כי העטרה עצורה לתפארת“. ע”כ. כלומר, חג הסוכות וענין הסוכה לפי הטמטום הנ”ל, כל המצוה הכבירה הזו, הכל הוא על מנת להוריד, להשפיע, לכוין ענינים מאגיים ומסטיים נתעבים בעצמותו של הבורא.

עוד מביא שם לפני מאמר זה: “ולפי שהוא ארץ, וכשהאדם יושב בסוכה שבעה צדיקים יסודי עולם, הם אושפיזיו, שאחזו לחלקם השבעה ימים, והם אברהם יצחק ויעקב, יוסף, משה ואהרן, דוד. וכשהוא אוכל צריך להזמינם לסעודתו, ועליהם הוא אמר, “בסוכות תשבו שבעת ימים””. ע”כ.

כלומר לפי משה די ליאון שר”י, כאשר אדם יושב בסוכה אותם שבעה צדיקים הם אורחיו, וכל זמן שהוא אוכל, צריך להזמינים לסעודתו, כלומר להזמין את כולם ולא אחד אחד! הזיה נחותה זו אשר נותנת דופי בתורת משה רבינו, מבזה את אבותינו הטהורים, נכנסה עמוק לעם ישראל לצערינו הרב, עד שאינם שמים לב לשטות הנוראה והאלילית הזו. וצריך לשים לב כי הזמנת מתים הוא חידושו של משה די ליאון שר”י.

וכעת צריך לשים לב היטב, מפיץ ומחבר הספר שנקרא זוהר, כותב מפורש ומחדש חידוש שמעולם אף אחד לא שמעו, כתבו, ואפילו לא ברמז אמרו עד תקופתו! זה המחבר כותב שיש מנהג לעבוד עבודה זרה, ולהזמין נפטרים אליו לסוכה! אבל שימו לב, בדבריו של משה די ליאון המכשף, נזכרו אברהם יצחק יעקב יוסף משה אהרן דוד. כלומר שבעה צדיקים.

אמנם בספר האופל נאמר כך (אמור קג:): ” בֹּא רְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יוֹשֵׁב בַּמָּדוֹר הַזֶּה, צֵל הָאֱמוּנָה, הַשְּׁכִינָה פּוֹרֶסֶת אֶת כְּנָפֶיהָ עָלָיו מִלְמַעְלָה, וְאַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים אֲחֵרִים שָׂמִים אֶת מְדוֹרָם עִמּוֹ. [כלומר אברהם ועוד חמשה צדיקים לא ידועים. ובסך הכללי 6 צדיקים] אָמַר רַבִּי אַבָּא, [מכשף האופל מראה כאילו יש כאן מחלוקת כמה צדיקים יושבים עמו בסוכה, ולשיטת רבי אבא המדומיין של האופל,] אַבְרָהָם וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים וְדָוִד הַמֶּלֶךְ שָׂמִים מְדוֹרֵיהֶם עִמּוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. שִׁבְעַת יָמִים כָּתוּב, וְלֹא בְּשִׁבְעַת יָמִים. כְּמוֹ זֶה כָּתוּב (שמות לא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְגוֹ’.

וְצָרִיךְ אָדָם לִשְׂמֹחַ בְּכָל יוֹם וָיוֹם בְּפָנִים מְאִירוֹת בָּאוֹרְחִים הַלָּלוּ שֶׁשּׁוֹרִים עִמּוֹ וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, כָּתוּב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְאַחַר כָּךְ יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. בָּרִאשׁוֹנָה תֵּשְׁבוּ, וְאַחַר כָּךְ יֵשְׁבוּ. אֶלָּא הָרִאשׁוֹן לָאוֹרְחִים [כלומר להזיה לפיה אורחים מתים באים לסוכה], הַשֵּׁנִי לִבְנֵי הָעוֹלָם. הָרִאשׁוֹן לָאוֹרְחִים, כְּמוֹ שֶׁרַב הַמְנוּנָא סָבָא, כְּשֶׁהָיָה נִכְנָס לַסֻּכָּה הָיָה שָׂמֵחַ, וְעוֹמֵד עַל פֶּתַח הַסֻּכָּה מִבַּחוּץ וְאוֹמֵר: נְזַמֵּן לָאוֹרְחִים. מְסַדֵּר {{נסדר}} אֶת הַשֻּׁלְחָן, וְעוֹמֵד עַל רַגְלָיו, וּמְבָרֵךְ וְאוֹמֵר: בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. שְׁבוּ אוֹרְחִים עֶלְיוֹנִים, שְׁבוּ. שְׁבוּ אוֹרְחֵי הָאֱמוּנָה, שְׁבוּ. הֵרִים {{רחץ}} יָדָיו וְשָׂמַח, וְאָמַר: אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ, אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב (דברים לב, ט) כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ וְגוֹ’. וְהָיָה יוֹשֵׁב”. ע”כ.

וכמעט בטוחני שמחבר זה הספר לא רק היה הוזה הזיות, אלא המכשף הזה היה על סמים קשים, שכן הזיות מעין אלו לא ניתן לתאר או לכתוב אלא רק לאיש אשר חי ברמת דמיון גבוהה מאוד, וטמוע קשות בעניני מאגיה ועבודה זרה. לומר על אחד מן האמוראים שהיה עומד בפתח הסוכה ואומר, “שבו אורחים עליונים”? זו הזיה נחותה שמתאימה רק לנחותים הכמרים.

והנה הרואה יראה כי בספר האופל לא נזכר שצריך להזמין כל יום מת אחר, אלא דבריו מתאימים בדיוק למה שכתב משה די ליאון בספר הנפש הטמאה. ולא רק זה, ספר האופל כלל לא מצוה להזמין אורחים, אלא משרבט שרב המנונא סבא היה עובד עבודה זרה ומזמין אורחים. ואיזה צירוף מקרים, שחידוש זה אשר אף אחד בעולם לא ידעו, חידש אותו משה די ליאון שר”י, בדיוק באותו זמן שספר האופל הופץ לעולם! מקריות של ממש. אלא מה? הדברים של משה די ליאון שר”י, לא התקבלו כלל בקרב ישראל, ומה עשה? כתב את אותם דברים בדיוק, אבל כתבם בשם רשב”י וחבריו, וכתב אותם בשם אמוראים. ובני ישראל אשר מכבדים את בעלי המשנה והתלמוד, בראותם כי דברים אלו יצאו מפי תנא חשוב ואמורא חשוב, חשבו כי מדובר באמת בדברי אמת. אבל אם ידעו שכל אלו הם דברי מכשפים ארורים שהרסו את עם ישראל, בוודאי כי לא היו מייחסים אליהם חשיבות.

.

***

“איסור הפניה אל המתים”

וכתב רבינו בפירוש המשנה (לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק ז משנה ז): “ובעל אוב, מפורסם במקרא מין ממיניו, ואל יתערבב לך [בעל אוב] ב[איסור] “דורש אל המתים”, לפי שדורש אל המתים אינו עושה שום מעשה כלל, [כלומר, כל פעולה שעושה האדם על מנת לתקשר עם אמת תקרא, “ודורש אל המתים”], אלא הוא מין ממיני ההזיות [שחושבים בני אדם שהמת שומע אותם, או המת יבוא אליהם בעבור קריאתם אליו], והוא שמתענה ולן בבית הקברות, ולוחש לחשים, ורואה בשנתו עתידות לפי דמיונם [של דורשי המתים].

ובעל אוב האמור במקרא, נעשה בעשיית מעשים. [כלומר, גם בדורש אל המתים לכאורה יש מעשה, שכתב רבינו שהאדם מתענה בבית הקברות, או לוחש לחשים, כל אלו מיני מעשים ממש. אלא כוונתו שבמעשה אוב שאדם יעשה, תצא כאן פעולה ממשית, כגון הסיאנס והדומה להם, שכאשר יעשה פעולה מסויימת, הקב”ה בעצמו יעמיד בניסיון ויצא כאן מעשה ממש מן הפעולה, ולא שיש בכח העוב משהו, אלא רבינו מדגיש שעל ידי עוב יוצא כאן מעשה], ויש בו מין אחר, והוא שלוקחין גולגולת ראש אדם שכבר נתאכל מעליה הבשר, ומצניעים אותה, ומקטרים לה, והוזים בה, ושומעין ממנה דברים, כדרך ששומעין מן המת במעשה בעל אוב.

וכל מה שתראה באמרם, “מדבר”, ו-“שומע” בענין זה, אינה אלא שמיעת שוא מחמת הפעלת הדמיון בכך, כמו שקורה לבני אדם תמיד במקומות השוממין ובזמן הבדידות. “ידעוני”, אמרו, מניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו. ו-“ידוע” שם “עוף”. ואמרו כאן מדבר כמו שאמרנו, וכן מדבר משחיו, נדמה לו ששמע דברים מתחת שחיו. [כלומר לפי הבנת רבינו, דבר שנעשה בעשיית מעשים, הוא דבר שנדמה על ידי התחלת המעשה שהדבר פועל וכו’, מה שאין כן בדורש אל המתים, שאין אחר הדרישה שום דבר!].

וכן כתב רבינו עוד בפירוש המשנה, “ממה שראוי שתדעהו, שהפילוסופים השלמים אינם מאמינים בטליסמאות, אלא צוחקים מהם ומאלה החושבים שיש להן השפעה. וביאור זה יארך, ואמנם אמרתי זאת ליודעי שרוב בני האדם ואולי כולם מרומים בהם תרמית גדולה מאד, ובהרבה דברים מסוגם, ויחשבום דברים אמיתיים, ואינם כך.

עד שהטובים החסידים [=כלומר אלו שנחשבים בעיני הציבור לחסידים] מאנשי תורתנו חושבים שהם דברים אמיתיים [=בדיוק כמו כמה בדורינו שנחשבים לגדולים], אלא שהם אסורים בגלל התורה בלבד. ולא ידעו שהם דברים בטלים כוזבים שהזהירה מהם התורה כמו שהזהירה מהשקר. והם דברים שזכו לפרסום רב אצל האומות, ושורש זה, הצאבה, והם העמים אשר יצא אברהם אבינו מכללם וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שאצר ה’ בליבו מן החכמה.

והיו [הצאבים] מגדלים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות שאינן להם, והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה הענינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה.

אחר כך הורכב כזב שני על זה הכזב הראשון, והן הטליסמאות [=קמיעות], ואמרו שאם יהיה כוכב פלוני שמזלו טוב במקום פלוני המתאים לו, תיעשה צורה בתואר כך והיא תביא תועלת כך, ואם היה כוכב פלוני שמזלו רע במקום פלוני המתנגד לו, תיעשה צורה בתואר כך והיא תרחיק נזק כך, והתפשט זה הענין כפי התפשטות גזירת הכוכבים ומה שמיוחס להם מן הפרטים.

אחר כך הורכב כזב שלישי על זה השני, והיא עבודה זרה, ונאמר שזאת הצורה אשר תיעשה במזל כך ועל מצבה פלונית אם יוקטר לה באופן פלוני ויתפללו אליה במילים כך וישתחוו לה, וכך וכך, הרי היא תפסיק נזק כוכב פלוני ותביא תועלת פלוני. ואלה הדברים כולם נעשו לצרכים, וזה, שבזמנים שעברו אוחדו בהם המדינות והוטעה בהם המון העם, ונאמר להם שתיקון ארצכם ומצביכם באלה הצורות, ושתתקבצו לבתיהן, ותגדלו אלו הזקנים אשר ילמדו סודותיהן, והתקיימה בזה המלכות, והאמינו שהוא דבר אמיתי, והיו אומרים, זה דבר כוכב פלוני וזה דבר מזל פלוני, ויגדלו אותו וילכו אחריו ויאמינו בו, כמו שנאמין אנחנו בנביאים עליהם השלום מן השלימות והמעלה. הלא תראה איך קראם הכתוב נביאי הבעל ונביאי האשרה.

ובאו חלשי השכל אחרי כן ומצאו אותם הספרים ואותם האמרים וחשבו שהם אמת ושבהם תועלת, ולא ידעו שהם כזבים שנעשו בזמן מסוים לתועלת עת. אמר ה’ “אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם הטיב אין אתם”. וכבר ביארו החכמים שכל מה שיחשבו בו שהוא מפעולות אלו הטליסמאות, אמנם קורה במקרה, ומיוחס להן. וזה ענין פילוסופי אמיתי. וכן מצאתי להם הערה על גזירת הכוכבים שהיא נוהגת מנהג הניחוש, לא שהיא הסיבה כמו שחושבים הוברי שמים, אמרו, לא תנחשו, כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובכוכבים. וזו היא סברת הפילוסופים בה. ואלה הדברים כולם אשר בדו הצאבה אין מהם בפילוסופית יוון לא מעט ולא הרבה. וכבר הארכתי גם כאן, אבל בענין של תועלת ותיקון אמונה, לפי שהאמונות התפלות של בני אדם בכוכבים ובטליסמאות אינן מעטות, וכבר נטשו בהן את התורה לגמרי בהאמינם באמיתותן“. ע”כ.

וכתב רבינו על החיים הדורשים אל המתים, שהם המתים באמת ולא נקראים חיים. כמו שכתב (ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה לח): “והמצוה הל”ח, היא שהזהירנו משאול ספור מן המתים, כמו שיחשבו [החיים ההוזים] אשר [לאמיתו של דבר] הם מתים באמת ואף על פי שהם אוכלים ומרגישים, ויחשבו שמי שיעשה כך וילבש כך, יבוא אליו המת בשינה, ויאמר לו מה שישאל ממנו. והוא אמרו ית’ (שופטי’ יח) לא ימצא בך וכו’ ודורש אל המתים. ובגמר סנהדרין (סה ב) דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. והעובר על לאו זה חייב מלקות”. ע”כ.

כלומר, כל פניה אל המת, להזמינו, לבקש ממנו שיבוא בחלום, לשאול ממנו דברים, הרי פניה זו היא אסורה בתכלית. ולא מפני שיש בה משהו, אלא מפני נחיתות המחשבה, שכל ההולך בדרכים אלו בוודאי מועד ללכת אחר המאגיה והעבודה זרה, והיא שורש כל הדברים הרעים כולם!

והנה נחתום מאמר זה ונביא את מה שכתב ראש הקבלה הוא חיים ויטאל (ספר הפעולות שנת תשע”ד עמוד יב סימן נ’): “להביא המת בחלום שיגיד לו שאלתו, יכתוב אלו השמות בעץ אחד או באבן על האדמה אשר על קברו בדיו “אוזפן, סוזא, דמייל”, ויכתוב לצד ראשל של מת או לצד כל מקום גופו באיזה צד שיהיה. ואחר כך יזרע גם כן על קברו זרע כסבור”. ע”כ. כלומר ויטאל מצוה בציווי גמור לעשות פעולה ולהביא המת. ובזה נמצא שעבר עבירה חמורה על חוקות התורה שחייב על זה מלקות.

ובעמוד שיח’ אות סד כתב, “להביא המת בחלום וידבר לך מה שתרצה, לך לקבר איזה מת שתרצה, וקח עפר מראשות הקבר, ותאמר בעת שתקח העפר, הנני לוקח עפר זה כדי שתבוא לפלוני בלילה הזות ותדבר עמו על דבר זה מה יהיה, ושים עפר זה תחת מראשותיו של האיש שתרצה בלי ידיעתו כלל ובלילה יבוא המת וידבר עם האיש הוא מה שתרצה“. ע”כ. והכל מובן. ועיין עוד במה שכתב ויטאל הבאנו דבריו במאמר על חושך אליהו – כאן.

ולמסקנה מבואר יוצא: עלינו לבטל מעלינו ולהשליך את מנהג עבודה זרה של סדר הזמנת אושפיזין הנתעב והמצחין מטומאה בכל תוקף!

ע”כ ממני חן שאולוב ספרדי טהור.