וכן מצינו שהבורא יתברך, אף האשים את ישראל בהליכה אחר התוהו, בעבור זה שלא התבוננו במעשיהם ולא חקרו את הדרך בה הולכים. כמו שנאמר (ישעיהו פרק א פסוק ב - ג): "שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי: יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן". ומה גרם להם זאת? "ישראל לא ידע, עמי לא התבונן", כלומר, לא נתנו לב להשכיל להתבונן ולהבין מי זה הבורא יתברך. ולכן קורא נעים, רק מן השכל הישר, כאשר נתבונן במושג, "לעילוי נשמת", נמצא בשכלנו הקטן, שזו הזיה קשה עד מאוד. כלומר, עצם המחשבה שניתן לעשות פעולות על מנת לעזור, להועיל, לסייע, ביד מי שנשמתו ביד ה' יתברך ובדינו, זו המחשבה רחוקה מן הדעת. שהרי, גם בעולם הזה לא מצינו שום אדם שיכול לעשות מעשים ופעולות, על מנת לבטל, לסייע, לתקן את מעשיו "הרוחניים" של האחר. רצוני לומר, שאם אדם חטא בעבירה פלונית, לא מצינו שאפשר שיהיה תיקון לזה החוטא מבלעדי התשובה והתנאים הברורים שלה. ולא משנה מה אדם אחר יעשה בשבילו, כל זמן שהאדם עצמו שחטא לא חזר בתשובה על עבירות שבינו לבין המקום ברוך הוא, אף אחד לעולם לא יוכל לסייעו בשום מעשה שיעשה.