. 

***

“מעשה מרכבה – השגגה הגדולה והטעות המרה”

ג) וכעת הבוא נבוא אל הדבר אשר שמנו לב אליו. נאמר במשנה (מסכת חגיגה פרק ב משנה א): “אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד. אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם. [ומה הם?], מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם”. ע”כ.

ותחילה יש לדקדק בלשון המשנה, שנאמר בתחילתה, “אין דורשין“, כלומר, בשלושת הדברים הללו, לעולם אין דורשין בהם ברבים, ולא רק שאין דורשין בהם ברבים, אלא בעניני עריות של איסור והיתר בין איש ואשה, לא הותר לדבר לשלושה, אלא דווקא לשנים.

והכוונה, “אין דורשין בעריות“, מדובר על סתרי עריות, כלומר, אותם הדברים שלא נתבארו במפורש בכתוב או בדבריהם ז”ל, כי ודאי לא יתכן לומר, שאסור לדרוש בכל מה שנוגע לעניני עריות, שהרי נכתבו איסורים מפורשים בענינים אלו בתורה ובתלמוד.

לכן הכוונה היא, כפי שנאמר בתלמוד בבלי (חגיגה יא, ב): “אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: מַאי אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה — אֵין דּוֹרְשִׁין בְּסִתְרֵי עֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. וכך ביאר רבינו הטהור הרמב”ם בפירושו על המשנה הנזכרת לעיל, וז”ל: “אומר שאסור לדרוש בסתרי עריות אלא אם כן הם השומעין פחות משלושה. והטעם, שלא יתעסק האחד להקשות על הרב, והשנים להקשות זה עם זה, ויטרדו מחשבתם, ולא יבינו המשפט הישר בסתרי עריות. ומרוב תאות בני אדם בזה הענין, יורו היתר לעצמן כשיפול ביניהן ספק מה ששמעו מן הרב, והולכין להקל”. עכ”ל. כל זה בענין מה שאמרו במשנה בעניני עריות שאין דורשין בהם.

אמנם, בעניני מעשה בראשית, כלומר במדעי הטבע ודקדוק מעשה בריאת העולם, לא הותר לדבר וללמד, אלא דווקא לאדם אחד אשר חפץ בלימוד עניני מדעי הבריאה הטבעיים.

אמנם בענין הזה הנקרא, “מרכבה“, לכאורה משמע, כי אסור ללמד אפילו לאחד יחיד החפץ לכך. כלומר, כל היודע ומבין את עניני המרכבה, שנסביר מה הם בהמשך, אסור לו ללמד דבר זה אפילו לאדם יחידי! והמשנה ממשיכה ומלמדת, שיש אופן אחד שבו מותר הדבר, כלומר מותר ללמד מעשה מרכבה לאדם יחידי, רק בתנאי אחד, “אלא אם כן היה חכם, ומבין מדעתו“. כלומר, המובן מזו המשנה אשר אין עליה מחלוקת, שבעניני מעשה מרכבה, אסור לדבר בהם לעולם ברבים, ולא רק שאסור לדבר בהם ברבים, אלא אסור ללמד אותם לאף אחד, וכל שכן על אחת כמה וכמה שלא לכותבם על ספר.

ואם יש יחידי הרוצה ללמוד מעשה מרכבה, צריך שזה הרוצה ללמוד יהיה חכם ומבין מדעתו ומעצמו מה שרומזים לו, ויתבאר שאותם הרמזים נקראים, “ראשי פרקים“. ורק באופן זה מותר לאדם יחידי ללמד אדם יחידי. ולא שמלמדו – “מעשה מרכבה ממש“! אלא רק פותח לו החכם דרכים שיבין מדעתו השכלית בלבד עניני מעשה מרכבה.

 אבל ללמד מעשה מרכבה ממש, לכאורה נראה כי אסור ללמד גם לחכם המבין מדעתו. אלא רק ברמזים שנקראים “ראשי פרקים” בלבד מותר ללמדו. ולכן נקט התנא ואמר, “ומבין מדעתו“, כלומר מבין מדעתו הרמזים שפותחים לו בענינים אלו. ואם המשנה היתה אומרת, “ולא במרכבה ביחיד. אלא אם כן היה חכם בר דעת“, אז היית יכול להבין, שהותר גם ללמד מעשה מרכבה ממש לאדם יחיד, אם הוא בר דעת ממש. אבל נראה כי זה אינו, ומעשה מרכבה ממש אסור לעולם ללמד לאחרים ואפילו תנא לתנא.

ויש לנו לציין כאן, שדבר זה אינו מוחלט, כלומר, אע”פ שדעת התלמוד, שאסור ללמד מעשה מרכבה לאדם יחיד אפילו גדול ככל שיהיה, אלא מלמדים אותו רמזים הנקראים “ראשי פרקים” בלבד. אמנם לגבי הזמן שלפני התלמוד, אנו נדון ונראה האם ובאיזה אופן לימדו או למדו אם בכלל עניני מעשה מרכבה ממש.

ואם תשאל, מדוע החמירו כל כך בדבר זה? שאסור ללמד, לכתוב, להסביר אפילו ליחיד, את עניני מעשה המרכבה? אלא ודאי, כי כל האיסור הזה, הכל בכדי שלא יגיע זה הלומד החדש, מהבנת הדברים, לשיבושים ולכפירה באל יתברך, ויהיה כאלישע אחר שקרה לו מה שקרה כפי שנראה בהמשך.

***

“מדוע חז”ל קראו לענינים אלו, “מעשה מרכבה”?

וכבר כאן יש לשאול, מדוע עניני המדע האלהי קראום חז”ל דווקא תחת המילה, “מרכבה“? כי הנה, כשאמרו ודברו בקשר למדע הטבעי הנוגע לעניני הכוכבים השמש והירח, קראום, “מעשה בראשית“, אמנם זה מובן מדוע קראום כך, שכאשר אדם מתבונן בבריאה, הרי כל אלו הדברים נבראו על ידי הבורא יתברך בששת ימי בראשית, ולכן אמרו חז”ל, “מעשה בראשית“. שמתבונן במה שברא ה’ יתברך בששת ימי בראשית.

אבל מעשה מרכבה צריך להבין מדוע נקרא כך, ולכאורה, חז”ל היו צריכים לקרוא לענינים שמדברים בהנהגת ה’, “מעשה האלהים“, אבל הם בחרו בדווקא במונח שנקרא, “מרכבה“. ונראה לנו בס”ד, שמכיון שהמרכבה הוא הכלי שנמצא עליו הרוכב. ועל ידי הכלי שנקרא, “מרכבה”, הרוכב מגיע לכל מקום שירצה ועושה פעולותיו. לכן חז”ל קראו למדעי האלהים, “מעשה מרכבה“. שגם השגה קשה זו שיכול להגיע אליה רק חכם גדול ומבין מדעתו, מה שהוא יכול להשיג זה כל מה שקשור למרכבה ולסוסים.

אבל להשיג את עניני הרוכב עצמו, לדעת מי הוא בעצמותו, לדעת כיצד הוא אחד, דבר זה אין בריה יכולה להשיג בשלימות, וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה ח): “וכל הצורות האלו חיים ומכירין את הבורא ויודעים אותו דעה גדולה עד למאד, כל צורה וצורה לפי מעלתה לא לפי גודלה, אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהוא אלא דעתה קצרה להשיג ולידע, אבל משגת ויודעת יותר ממה שמשגת ויודעת צורה שלמטה ממנה, וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה, והכל אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו“. עכ”ל.

 ולכן קראו לזה “מעשה מרכבה“… ש-המרכב הוא משל לדרכים שהבורא מנהיג את העולם. והסוסים הם המלאכים שעושים השליחות שלו יתברך.

***

“הבורא אינו זקוק לאף בריה”

וכמובן שהכל הוא על דרך המשל, כי ה’ יתברך אינו זקוק לאף בריה, לא למלאך, ולא לשום דבר בעולם. כמו שכתב רבינו הטהור הרמב”ם (הקדמה לפרק חלק סנהדרין י’ א’): “היסוד הראשון – מציאות הבורא ישתבח. והוא, ש[נדע בדעתינו ונחתום בליבנו, כי] יש שם מצוי בשלמות אופני המציאות, והוא עלת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום. ואילו [חלילה] נתאר סילוק מציאותו, [נדע בהחלט] כי אז בטלה מציאות כל נמצא, ולא ישארו קיימים במציאות. ו[אמנם], אלו נתאר סילוק כל הנמצאים זולתו, כי אז [ודאי] לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר.

כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו [לאף אחד], וכל מה שזולתו מן השכלים, כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן, הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון, הוא אשר מורה עליו דיבור [שאמר] (שמות פרק כ פסוק ב פרשת יתרו): “אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי”. ע”כ.

והנלמד מיסוד זה, שלעולם ועד אין הבורא זקוק לנו ולא למעשינו, וכן בענין המלאכים, אין הוא זקוק להם כלל על מנת שיעשה רצונו וחפצו בעולם שברא, אלא הם שליחיו עושי רצונו. וכל החולק על זה, הרי הוא מין ואפיקורוס כמו שסיכם רבינו הטהור הרמב”ם את יסודותיו.

***

“שלילת הגשמות ממנו יתברך”

וכן על אותו ענין, מה שאמרו חז”ל ונקטו את עניני המדע האלהי תחת המילה, “מעשה מרכבה“, לא שבאמת יש לפניו מרכבה גשמית או דימוי גשמי חלילה וחס, כי הוא יתברך אינו גוף ולא דמיון לגוף. כמו שכתב רבינו הטהור (שם שם): “והיסוד השלישי – שלילת הגשמות [החומר] ממנו. והוא, שזה האחד [כלומר, הבורא יתברך] אינו גוף ולא כח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים, כגון התנועה והמנוחה לא בעצם ולא במקרה [כל שכן שלא יהיה אצלו התשמיש, ואפילו לא הדימוי לו בענינים אלו חלילה וחס, יתעלה שמו ממה שאומרים התועים, עליו יתברך. ובזה שגג מה שכתב ואסף משה די ליאון בספר הזוהר, והטעה את כל ישראל ללכת אחר אמונות כוזבות ועבודת הפרצופים, ויחוס המשגל והזיווגים כלפי אלהינו, יתעלה שמו ממה שכתב עליו בספרו הנ”ל].

ולפיכך שללו ממנו עליהם השלום החבור והפירוד, ואמרו, לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עפוי, כלומר לא פירוד והוא עורף, ולא חבור, כי עפוי מן ועפו בכתף פלשתים כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם, ואמר הנביא, “ואל מי תדמיון אל” וכו’, “ואל מי תדמיוני ואשוה” וכו’. ואילו היה [הבורא] גוף, כי אז היה דומה לגופות.

וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדבור וכיוצא בזה, הם כולם דרך השאלה [שם משותף, על מנת שנבין בשכלנו הקטן את הדברים], וכמו שאמרו, דברה תורה כלשון בני אדם. וכבר דברו בני אדם בענין זה הרבה, וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר, “כי לא ראיתם כל תמונה”, כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו, “לא גוף ולא כח בגוף“. ע”כ.

ודע לך קורא נעים, כי רבינו הטהור הרמב”ם בספרו “מורה הנבוכים“, מקדיש פרקים שלימים (חלק א’ פרקים לא – לד) שבהם הוא מבאר, מדוע אסור ללמד מעשה מרכבה לאחרים, ומדוע השגה זו קשה עד מאוד. ובהמשך נביא בלא נדר את עיקרי דבריו בענין זה.

עוד יש לציין כאן דבר חשוב שנעמוד עליו בלא נדר בהמשך, הוא ענין אחד שהרמב”ם היה חשוב לו לשים עליו דגש, והוא מה שכתב במורה (חלק ב’ פרק ב’. וכן בפרק כט שם) וביאר, שספר מורה נבוכים אינו מדבר חלילה בעניני המרכבה ולא מלמד מעשה מרכבה, אלא לימד עיקרי ענין מעשה מרכבה ולא מעשה מרכבה עצמו.

אבל הענין החשוב הוא, שרבינו הטהור, לאחר שביאר דברים אלו, היה חשוב לו לבאר, שאין בכלל ענין או לימוד זה של, “שלילת הגשמות” ממנו יתברך, בכלל מעשה מרכבה. כלומר, רבינו מזהיר, שלא תעלה בדעתך אם תרצה ללמד לאחרים שה’ יתברך אינו גוף, או שהוא יתברך אינו מתחלק לגורמים, ותחשוב בדעתך שהדברים הללו נכללים בענין מעשה מרכבה, מסביר רבינו כי זה בוודאי אינו נכלל בכלל מעשה מרכבה, וחובה ללמד את הילדים הקטנים ולהרגילם בדבר זה שידעו לעולם:

א) הבורא אינו מתחלק לעולם. אלא הוא אחד ושמו אחד.

ב) הבורא יתברך אינו גוף ולא דמות הגוף חלילה וחס.

ודע לך קורא נעים כי אלו שני הענינים רבינו הטהור עומד עליהם בכל תוקף, שכל ילד וילד וכל שכן נער מתבגר יהיה חייב לחרוט אותם על לוח ליבו ולשים על לב אותם כל ימי חייו.

וכה דברי רבינו הטהור (מורה הנבוכים חלק א’ פרק לה – לו עמוד פב): “אל תחשוב שכל מה שהצענו בפרקים הללו שקדמו על גודל הדבר [של עניני מעשה מרכבה] וסודיותיו, וריחוק השגתו [מרוב בני אדם], ושחסים עליו [כלומר שחסים מללמדם] מפני ההמון. [שלא תעלה על דעתך] ששלילת הגשמות [כלומר, שלא תחשוב בדעתך שללמד את הקטנים ואת שאר בני אדם, שהבורא יתברך אינו גוף ולא דמיון לגוף חלילה], ושלילת ההתפעלויות [כלומר, שלא תחשוב בדעתך שללמד את הקטנים ואת שאר בני אדם, שהבורא יתברך לא יארע בו דבר ולו הקטן ביותר שעובר על בני אדם, ואינו מתנהג כמעשיהם חלילה וחס], נכלל בתוך זה. [כלומר, רבינו מדגיש ואומר, שאין לימוד דברים אלו נכלל בכלל מעשה מרכבה. בוודאי כי] אין הדבר כן.

אלא [פשוט הדבר], כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון, כי ה’ יתהדר ויתרומם [הוא] אחד, ו[כשם שצריך לחנך את הקטנים ולפרסם בהמון] שאין ראוי לעבוד זולתו [כלומר, אין ראוי לעבוד ולהתפלל לשום דבר אחר ממנו יתברך], כך צריך [על אותו משקל] לשנן להם [לילדים, וכל שכן לנערים], כי ה’ אינו גוף, ואין דמיון בינו לבין ברואיו כלל, בשום דבר מן הדברים, ושאין מציאותו כעין מציאותם, ולא חייו כמו חיי החי מהם, ולא ידיעתו כמו ידיעת כל מי שיש לו ידיעה מהם, ו[כן צריך להסביר להמון] שאין השוני בינו לבינם בריבוי ומיעוט בלבד, אלא [השוני ביניהם הוא ממש] במין המציאות, [כלומר, אין שום דימוי בין תכונות האדם ואופיו, לבין הבורא יתעלה שמו, ולו אפילו בדבר הקטן ביותר].

כלומר, שצריך לאמת [לחזק הדבר ולהסביר] אצל הכל, שאין ידיעתנו וידיעתו, או יכולתינו ויכולתו [דומים, אמנם רק] שונים ברבוי ומיעוט, וחוזק וחולשה, וכל הדומה לכך. כי החזק והחלש דומים במינם בהכרח, וכוללתם הגדרה מסויימת אחידה, וכך כל יחס לא יהא אלא בין שני דברים שהם תחת מין אחד. [כלומר, כוונת רבינו היא נפלאה אבל פשוטה ביותר. הרבה בני אדם יחשבו את הבורא שהוא אחד, אמנם יחשבו גם, כי דומה הוא לבני אדם בחלק מן החושים או ההתפעלויות, אלא שהוא המנהיג העליון והאל החזק רק מפני שהוא חזק יותר מחוזקם, וגופו וכוחו מושלמים יותר מהם. ודבר זה ודאי כי סכלות נוראה, ומינות גמורה לחשוב כן, כי אע”פ שהאומר יאמר שהאל חזק יותר מכולם, בכל זאת דימה את הבורא יתברך למין האדם או לאחד ממיני המתפעלים בבריה, וזו מינות גמורה!

ואע”פ שנמצא לא מעט בתנ”ך מקומות שבהם משתמע מכך שיש לבורא יתברך התפעלות או גוף, כמובן שלא דיברה תורה ולא דיברו הנביאים אלא בלשון בני אדם, וכל זה על מנת לשבר האוזן מה שיכולה להבין ולשמוע, ודוגמא לכך מה שנאמר (ישעיהו מב, יג): “יְהוָה֙ כַּגִּבּ֣וֹר יֵצֵ֔א כְּאִ֥ישׁ מִלְחָמ֖וֹת יָעִ֣יר קִנְאָ֑ה יָרִ֙יעַ֙ אַף־יַצְרִ֔יחַ עַל־אֹיְבָ֖יו יִתְגַּבָּֽר”. ועוד אין ספור מקומות הדומים לכך. וגם כאשר עשה ה’ יתברך כן, דימה עצמו ל-ג’ חושים, אבל לשני חושים שהם המישוש והטעימה לא נדמה ה’ בהם. וכמו שהסביר רבינו במורה (חלק א’ פרק מו-מט). ולכן פשוט הוא, כי אין ה’ יתברך דומה בשום דבר לאחד מן הנבראים, אלא רק הוא יתברך מכיר את עצמו כמו שהוא מכירו, ואין אדם יכול להשיג דבר זה על בוריו לעולם! אבל נדע בלא ספק, כי הוא יתברך אין לו גוף ולא דמות הגוף, ושהוא אחד ואין יחיד כיחודו. ודבר זה אינו נכלל במעשה מרכבה, וחובה על האדם ללמד את הקטנים על הגדולים].

אבל שלילת הגשמות [ממנו יתברך], וסילוק הדימוי [לגוף, כלומר רק לדמות אותו בלבד לגוף, אסור הוא! אע”פ שהאומר יאמר, שאין הוא חושב שהבורא גוף, אלא הוא רק מדמה אותו לגוף], וההתפעלויות [כלומר, שמדמה את מצב ה’ יתברך למצב הגופות בעלי החומר שיש להם התפעלויות כגון, שינה, מנוחה, עצבות, כעס, תשמיש, זיווג וכו’. כלומר, אע”פ שהאומר יאמר, שהבורא יתברך אינו גוף, אמנם בעצמותו מזדווג הוא, או מתחלק, וכן על זו הדרך. כל אלו המחשבות מינות גמורה וסכלות, וחובה להרחיק זו המחשבה] ממנו [יתברך, הוא חובה גמורה! ולכן] הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם כראוי לו, ולשננו לקטנים ולנשים, ולפתאים, ולחסרי התבונה, כמו שמשננים להם שהוא אחד, ושהוא קדמון, ושאין לעבוד זולתו.

[ואם תשאל, מדוע כל כך חשוב להסביר דבר זה לכל ההמון? נענה ונאמר] לפי שאין יחוד [אמיתי], כי אם בשלילת הגשמות [ממנו יתברך]. כי הגוף אינו אחד, אלא מורכב מחומר וצורה, שנים מוגדרים, והוא גם [כלומר הגוף או דמיון הגוף] מתחלק וסובל את החלוקה … ואין ראוי להניח [בטעותו של] שום אדם באמונת הגשמות או האמנת מאורע ממאורעות הגופים, אלא [חובה על כל אחד ואחד להוכיח ולהסביר להמון העם, שה’ יתברך אינו גוף, ואין בו שום מאורע ממאורעות הגופים חלילה. ובדיוק]  כמו שמניחים [כלומר – כמו שמלמדים] על האמנת העדר האלוה, או השיתוף עמו, או עבודת זולתו [כלומר, כמו שמלמדים את העם שה’ יתברך הוא קיים והוא קדמון, ואסור לעבוד עמו שום כח, כך צריך להסביר להמון העם שה’ יתברך אינו גוף,  ואין בו שום מאורע ממאורעות הגופים חלילה]. ע”כ.

ומבואר מדברי רבינו הטהור כמה דברים חשובים:

א) הבורא אינו גוף ולא דמות הגוף.

ב) לא יארע בבורא יתברך דבר ממה שקורה לבני אדם או לשאר בריותיו. וכל החושב על הבורא דברים ומארועות שקורים בו, כגון, “תשמיש, זיווג, עצב, כעס, חרון, שמחה וכו’, הרי הוא נקרא מין, ואף דינו חמור יותר מעובד עבודה זרה, כפי שרבינו יבאר בהמשך.

ג) לימוד והסבר שלילת הגוף ממנו יתברך, וכן לימוד והסבר על שלילת דמיון הגוף ממנו יתברך, כל ידיעת דברים אלה ולימודם לאחרים, אינם נכללים בכלל מעשה מרכבה. ולהיפך, חובה על כל מלמד ועל כל הורה ללמדם לאחרים, ובפרט לילדים הקטנים שיגדלו על חינוך נכון והשקפה נכונה בענינים הנוגעים לבורא יתברך.

***

“לחשוב שהבורא מתחלק או מזדווג יותר גרוע מעובד עבודה זרה”

והנה לאחר שלמדנו כל זה. כעת רבינו מבאר עוד פינה אחת חשובה בענין זה, ומטרתו העיקרית היא לבאר, שענין זה שבני אדם חושבים שהבורא יתברך הוא גוף או דמות הגוף, או חושבים שיש בו מעט ממאורעות הגופות, עלול האדם לחשוב שאין זה כל כך חמור כמי שעובד או שעבד עבודה זרה, או כמי שעשה מתווך בינו לבין הבורא בדרך כלשהי. אולם לא כן הוא, כי מסביר רבינו, שעיקר התרעומת על עובדי עבודה זרה והחרוף אף הגדול, אינה מפני שחשבו שאין לעולם מנהיג, כי כולם ידעו שהבורא יתברך הוא בורא העולם, אלא שחשבו לעשות מתווך בינם לבין הבורא.

ולכן, כפירתם היתה בשיתוף, כלומר ששיתפו עמו גורם אחר, וזה הוא עיקר עבודה זרה שעליה דברה התורה וממנה הזהיר ה’ יתברך בתורתו.

וכה דברי רבינו (שם שם): “…ואתה יודע שכל מי שעבד עבודה זרה, לא עבדה מתוך הנחה [ידיעה] שאין אלוה זולתה [כלומר, כל עובדי עבודה זרה ומחשבות מינות למיניהם, כולם ידעו שיש בורא לעולם ושהוא קיים וצופה וכו’], ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו, ולא ידמה מן העתידים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות, או מן האבנים והעצים, אותה הצורה בראה את השמים והארץ, ו[ולא ידמה בדעתו שאותה צורת אשר הוא עובד] היא המנהיגה אותם.

[כלומר, מעולם לא היה ולא יהיה מעובדי עבודה זרה, אשר עובדים את פסיליהם וכיוצא בדברים אלו, שיחשוב שאת מה שהוא עובד ומשתחווה אליו, הוא אשר ברא את השמים והארץ. אלא בוודאי כולם ידעו שיש בורא ומנהיג לעולם], ולא עבדום, אלא על דרך שהם דמות לדבר [אותם הצלמים או הדמויות] שהוא [יהיה בתור] אמצעי בינינו לבין ה’ … וכבר בארנו את זה בחיבורינו הגדול [משנה תורה], וזה ממה שאין מתווכח בו אף אחד מאנשי תורתינו [כלומר אין בדבר מחלוקת בענין זה, שכל עובדי עבודה זרה ידעו שהבורא יתברך קיים, אלא שהם עשו שיתוף עמו יתברך].

אלא שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה’, [אין דבר זה מצילם, ומדוע?], הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו יתעלה בלבד, כלומר העבודה והרוממות [שייכת רק לבורא יתברך בלבד], כמו שאמר, “ועבדתם את ה'”. [ונמצא כי כל עובדי עבודה זרה, אע”פ שהאמינו שהבורא יתברך קיים, כפרו במה ששייך לו בלבד. והוא העבודה הבלעדית אליו יתברך. ואמר הוא יתברך, “ועבדתם את ה'”] כדי שתקבע מציאותו [הבלעדית] בתודעת ההמון.

וחשבו כי זה שייך לזולתו, והיה זה גורם להעדר מציאותו יתעלה מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא פעולות הפולחן לא ענינם ולא אמתת הנעבד בהם, לכן היה זה [הסכלות]  שהביא לכך, שנתחייבו [עובדי עבודה זרה אלו והדומים להם] כליה, כמו שאמר הכתוב, “לא תחיה כל נשמה“, ובאר את הטעם, שהוא עקירת ההשקפה הבטלה הזו, כדי שלא יתקלקלו בה אחרים, כמו שאמר, “למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות“, וקראם, “אויבים“, ו-“שונאים“, ו-“צרים“, ואמר, כי העושה כן, [הוא] מקנא ומכעיס ומעלה חמה [לפניו יתברך].

והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה, והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שנים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזה מגרעת שהיא [כגון שאומר, שהבורא חסר, ואנו עושים פעולות על מנת להשלימו, או על מנת להשיב לו ניצוצות מסויימים], הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה זרה, [שכן מי שעובד עבודה זרה אינו כופר בעצמות הבורא ואף יכול להודות שהוא אחד, ולא עושה כן אלא] על דעת שהיא אמצעי או מיטבה או מרעה לפי דמויונו.

ואתה [הקורא], דע, שכל זמן שתהא בדעתך [מספיק חלילה שרק במחשבה של האדם אם הוא חושב על הבורא בדעתו בלבד] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא, ומכעיס, וקודח אש חמה, ושונא, ואוייב, וצר, יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה”. ע”כ.

ומבואר יוצא לפי דברי רבינו הטהור:

א) מי שחושב בדעתו כי ה’ יתברך הוא גוף, או חושב בדעתו כי הבורא יתברך יש לו דמיון לגוף, או חושב בדעתו כי הבורא יתברך יארע בו דבר ממאורעות הגוף, או חושב בדעתו כי הבורא יתברך מתחלק לגורמים [ספירות או פרצופים], או חושב בדעתו כי הבורא יתברך הוא חסר או זקוק לבריותיו בדרך כלשהי. או חושב בדעתו אפילו שיאמר שזה בדרך משל, שהבורא יתברך מזדווג חלילה וחס, לא רק שהוא מין ואיבד את עולמו, אלא שהוא יותר גרוע ממי שעבד עבודה זרה, ומכעיס לפניו יתברך יותר מכל עובדי עבודה זרה.

והחמור ביותר הוא, שדבר זה אפשר לעבור ולהכעיס לפניו במחשבה בלבד, מה שאין כן זה העושה פסל, כי לוקח לו מעט זמן עד שיכינהו, ואולי יתחרט בדרך העשיה שעושה.

***

“אין כף זכות על עובדי עבודה זרה ועל מינים”

ונסיים בדבריו האחרונים של רבינו בענין זה, שכן הרבה בני אדם עלולים לטעות ולומר, שיש כף זכות על מי שהגשים את ה’, או על מי שמחלק אותו, כי כך הוא חונך מגיל קטן וכו’.

ורבינו הטהור מסיים במורה נבוכים בפרק הנזכר למעלה (לו’) וכותב, “ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך, או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה [זו] ב[מי ש]עובד עבודה זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, [ו]מנהג אבותיהם בידיהם. ואם תאמר [ותדון לכף זכות, את המינים שהגשימו את הבורא, או שחילקו את הבורא, או שהעלו בדעתם שיש לבורא מאורע ממאורעות הגוף, ותאמר] כי פשטי הכתובים הפילום בשיבושים אלו [ואינם אשמים כל כך], כך תדע שעובד עבודה זרה, לא הביאוהו לעבדה, כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמתיים אם היה קצר יכולת עיונית.

ו[אמנם], איני חושב לכופר מי שלא הוכח לו שלילת הגשמות, אך חושב אני לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה, ובפרט עם מציאות [כלומר, עוד צד חזק לומר על מי שמגשים את ה’ יתברך ובכך כופר הוא בבורא, שלא שייך התנצלות על כך שגדל על מה שגדל, לאחר שיש בידינו את] תרגום אונקלוס [שביאר את פסוקי התורה], ותרגום יונתן בן עוזיאל [שתרגם את פסוקי הנביאים] עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה [ממנו יתברך ויתעלה שמו]. ע”כ. ומספיק בענין זה והדבר מובן היטב וההשלכות לכך מושגות לכל משכיל.

***

“מעשה מרכבה – כל המסתכל בארבעה דברים וכו'”

וכעת לאחר שעצרנו וביררנו את הענינים החשובים הללו, נמשיך בביאור המשנה שדברה בעניני מעשה מרכבה ואיסור הדרישה בהם. וראינו למעלה, כי באותה משנה חשובה אמרו לנו חז”ל וסיימו, “כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם. [ומה הם ארבעה דברים אלו? שכל המסתכל] מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם”. ע”כ.

והנה עלינו להבין, האם עניני מרכבה הם אותם דברים שאמרו וסיימו חז”ל, “כל המסתכל בארבעה דברים וכו’. ומה שאמרו, “כל המסתכל“, האם הוא דווקא שמסתכל מדעת עצמו בלא לקבל הקדמות הראויות לכך? או שאפילו אם יודע להבין עניני מרכבה, בכל זאת אסור לו להסתכל בארבעה דברים אלו לעולם, ואכן שונים הם ממעשה מרכבה?

***

“מעשה מרכבה – סיכום השאלות עד כאן”

וכעת נציב בפני הקורא את סיכום השאלות העולות עד כאן:
א) מה הוא “מעשה מרכבה“? כלומר, מה הוא עיקר, “מעשה מרכבה“, ועל ידי זה נבין באיזה ענינים אסור לאדם לדבר וכל שכך לכותבם על ספר.

ב) האם מותר היום ללמד “מעשה מרכבה” לאדם יחיד שמבין מדעתו? כלומר, האם כל האיסור הוא ללמד לשני אנשים, או ללמד לחכם שאינו מבין מדעתו? ואם יתבאר שאסור ללמד כלל, האם היה מותר באיזה זמן מן הזמנים ללמד מעשה מרכבה ממש, לחכם המבין מדעתו?

ג) האם מה שנאמר, “כל המסתכל בארבעה דברים וכו‘”, הם עניני מעשה מרכבה? או הם דבר שונה, ואסור בארבעה דברים אלו לחקור כל עיקר ואפילו לאדם יחידי?

ע”כ מאמר זה. המשך במאמר הבא. מאת אליאל פיניש הי”ו. חן שאולוב ספרדי טהור.