מאמר זה ראיתי לכתוב בעקבות שאלה ששאלוני.

שאלה לרב: שמעתי את טענותיו של אדם המוכר לציבור על אודות ענין התפילין. שאין שום חובה להניח תפילין ממש כדוגמת מה שיש לנו היום, וזו רק פרשנות של חז”ל. מה הרב אומר על כך?

***

“וקשרתם – וכתבתם“

נאמר בתורה (דברים פרק ו פסוק ד – ט פרשת ואתחנן): “שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה׀ אֶחָֽד: וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ: וְהָי֞וּ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם עַל־לְבָבֶֽךָ: וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּקְשַׁרְתָּ֥ם לְא֖וֹת עַל־יָדֶ֑ךָ וְהָי֥וּ לְטֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֶֽיךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזֻז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ”.

הנה מפסוקים אלו למדים אנו, כי ה’ יתברך מצוה בתורתו, לזכור את הדבר החשוב ביותר לכל אדם ואדם איש ואשה, ובפרט לעם ה’ יתברך, והוא, שה’ יתעלה שמו, אחד הוא! אינו מתחלק, אינו ממוספר בעצמותו, אינו חלוק לגורמים, ואינו פרצוף חלילה וחס, מתועבות ונאצות כאלה וכיוצא בהם.

ולאחר מכן אמר, שעל אמונה זו לגודל הניסיון אשר יבוא במשך חייו של האדם, מן המבלבלים שנזדהם מוחם ויכולים להסיטו מן דרך הישר, צריך הוא להיות חזק, ולאהוב את הבורא יתעלה שמו בכל לבבו, בכל נפשו, ובכל כספו. כלומר שיתן וימסור את כל חייו למען יחוד שמו יתברך. גם אם הדבר גובל במסירת חייו!

והמשיך ואמר, “והיו הדברים האלה“, לא רק לזכרון כתוב בספר התורה בלבד, אלא יעשה האדם מעשה, ולעולם ישים זאת על ליבו כל ימי חייו, ויזכור זאת האמונה תמיד, על ידי שיקרא קריאת שמע וישנן זאת בליבו בכל עת. ולא רק שיעשה זאת לעצמו לבד, אלא ישנן לבניו, שה’ יתברך אחד ושמו אחד, וכל הדברים ממנו יתברך בלבד. ועל ידי כן, כלומר, על ידי גידול ילדיו עם יסודות מוצקים מעין אלו, בוודאי שלעולם ילדיו, ידרשו תמיד את ה’ ולא ישכחוהו.

והוסיף ה’ יתברך ואמר, שיעשה אדם מעשה יותר מזה, ויקשור את הדברים הללו עצמם אשר עוסקים ביחוד הבורא, על ידו ממש, ולא רק על ידו, אלא גם על ראשו. וכל זה בכדי לדבק את עם ישראל באמונתו יתברך שלא ישכחוהו.

ולא זו בלבד שיקשרם על היד וישימם אותם על הראש לאות לזכרון. אלא הוסיף ה’ יתברך ואמר, “וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך“. כלומר לגודל חשיבות אמונת היחוד, ציוה ה’ יתברך על האדם, שגם יכתוב הדברים על קלף וישימם בפתח ביתו, ובשערי כל עיר ועיר.

והנה ודאי כי מה שאמר, “וקשרתם לאות” אינה פעולה לדיבור, אלא במעשה. והראיה, ששני פסוקים קודם לכן, אמר, “והיו הדברים האלה … על לבבך“, שבזה הפסוק מדבר לענין הדיבור. ולאחר מכן מה שאמר, “וקשרתם לאות“, ידבר על ענין מצוה בעשיה, שצריך לקשור ממש על ידו דבר, ולשים את אותו הדבר על ראשו.

וכן אמר (דברים פרק יא פסוק טז – כ פרשת עקב): “הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם: וְחָרָ֨ה אַף־יְהֹוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהֹוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם: וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ: וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ”.

והנה מכאן ראיה גדולה למה שכתבנו, שעיקר מצות הנחת תפילין, כתיבת מזוזה, קריאת פרשת שמע, הוא על מנת לזכור את יחוד ה’ יתברך. ובכך בוודאי ימנע אדם מן העבודה זרה. ולכן נסמך הדיבור שאמר, “ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם, וקשרתם אותם לאות על ידכם וכו’. וכל זה על מנת להרחיק את האדם מן העבודה זרה שדיבר בה קודם לכן.

ותרגם אונקלוס, “ותקטרינון לאת על ידך ויהון לתפלין בין עינך”. ונראה מתרגומו, שעיקר פירוש המילה, “תפילין“, חוזרת על הראש, כלומר על הנחת תפילין של ראש. ומתרגם “טטפת” – “תפלין“.

וכתב האבן עזרא, “לטוטפות – אין למלה הזאת ריע במקרא. והמכחישים אמרו, שהוא מגזרת והטף אל דרום (יחז’ כא, ב). וזה לא יתכן, כי שרש הטף (שם) – נטף, וזה חסר נו”ן וכפול הטי”ת. וכתבתם – גם אמרו, שהוא כמו קשרם. ואחר שקבלו אבותינו האמת, נעזוב אלה הבודים מליבם“. עכ”ל.

ושני דברים יש לנו ללמוד מפירושו היקר:

א) המכחישים והקמים על תורת משה ומסורת חז”ל זה לא דבר חדש.

ב) אחר שקבלו אבותינו האמת, ופסקו שזו מצות התפילין היא מדור לדור, וזו תקנתה וזו מצות עשייתה בצורה שאנו עושים היום. עם הבנה ברורה זו, אנו עוזבים את הממציאים הבודים מליבם וקמים ביד רמה על חז”ל וחולקים עליהם בשכליהם המהובל.

***

“כל החולק על חז”ל מורידין אותו ולא מעלין“

וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ממרים פרק ג הלכה א – ב): “מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין ומיתתו בכל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה, מורידין אותו ולא מעלין, והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין, והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול. ע”כ.

ושמא תחשוב בדעתך, שמי שהטעה אותו שכלו, יהיה הוא כתינוק שנשבה? על זה כותב רבינו (שם הלכה ג): “במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו. אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח”כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם. כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה“. ע”כ.

והנלמד מכאן, שכל מי שלא קיבל דעה כפרנית מאבותיו בטעות וחוסר הבנה בסיסי במסורת, אלא הלך אחר שכלו וכפר בדברי חז”ל ובמעתיקי השמועה איש מפי איש. הרי הוא ממרה ואפיקורוס גמור!

***

“מלמד התלמידים – עיקר מצוות תפילין“

וראיתי שכיוונתי היטב לרבינו יעקב אנטולי החכם האיטלקי, במה שכתב בספר מלמד התלמידים (פרשת ואתחנן): ” … ואחר כן בא [מצוה], “וקשרתם“, [מורה] על מצות [הנחת] תפילין ביד ובראש. לפי שהיד כלי לפעולת האדם, וצוה שיהא אות האמונה והמצות וזכר יציאת מצרים לפניו, כדי שיהיו כל מעשיו לשם שמים, וכן יושמו במקום ציץ על הראש, כי משמעות הטוטפות הוא ציץ, ובא על דרך רמז כמו שאמר החכם, “תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך”, וזה כולו [כלומר, כל ענין מצות הנחת תפילין], כנגד [עבודה זרה, שנאמר בה], “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, הכולל המינות והזנות, והם כוללים האמונה והמעשים, ותפילין על ידיהם כנגד הלב [אחר מחשבת מינות כלפי הבורא], ושל ראש כנגד [שמירת] העינים.

והקבלה [למשה מסיני] בארה, שמלת טוטפות רומזת על ארבעה בתים, “טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים”, ולפי קדושתם [וזכר ענינם, על מנת שלא יהיה קל בעיני האדם מצוה זו] הצריכו [ה’ יתברך] לו גוף נקי וקדוש. ואחר זה בא וכתבתם על מצות מזוזה, כדי שיזכור האדם את ה’ בצאתו ובבואו. והמזוזה היא שתי פרשיות בלבד, שמע והיה אם שמוע, לפי שבשתי פרשיות אלו בלבד באה מצות וכתבתם. והתפילין הם ד’ פרשיות שתים הנזכרות, ועוד, “קדש” – “והי’ כי יביאך“. [ואם תשאל מדוע?], לפי שבארבע פרשיות אלו באה המצוה בתורת שתהינה, על היד ובין העינים.

ואשר הוא האות עליו הוא הסיבה התכלית, והוא הסיבה החשובה משאר הסיבות, ואני רואה כמה אנשים מניחין תפילין וקובעין מזוזות, ולא יעלו על לבם מה שכתוב בם, כל שכן שאינם מרגישים בכונה הראשונה בם, ואין אלה אלא כמתעסקים המגלגלים חגורתם או אשר בידם שפעולתם הבל.

והראוי לכל משכיל, שיעשה המצוה בכל לבו, כדרך כל בעל מלאכת מחשבת, כי הבונה בית יכוין לבנותו כאשר ראוי לו וכאשר תשלם המלאכה יהגה בו והוא סוף המעשה שעליו היתה תחלת המחשבה. וכן המקיים מצות תפילין ומזוזה תחלה יש לו לדעת מה שכתוב בו ואחריו ידע ויתבונן כי הם לאות ולזכרון.

ראה גם ראה, כי כל המעשים שבאו במצות, באו [על מנת] להזכיר היחוד והאהבה והיראה, וללמד איש רעהו כפי מה שהוא. ונודע מתוך דברינו כי לפי שלא נירא ולא נאהב כראוי נעזבנו ושולחנו למקרים ובשובנו אל י”י תבא הגאולה בדרכי המופת אם יתמהמה חכה לו”. עכת”ד.

***

“היסוד שמיני והתשיעי – הכל במסורה מסודרת עד משה רבינו“

ויש להעתיק כאן מה שכתבנו במאמר הקודם – על מנת שיהיה ברור היטב לקורא, שחז”ל לא ממציאים דברים מדעת עצמם חלילה, אלא הכל כולל הכל קיבלו חכמים במסורה איש מפי איש!

וכתב רבינו הטהור הרמב”ם (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “והיסוד השביעי, נבואת משה רבינו. והוא, שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו. ו[כל] הבאים אחריו הכל [כולל כולם], הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה’ מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה, יותר ממה שהשיג [בעבר], וישיג [בעתיד] כל אדם שנמצא [עתה], ושימצא [לעתיד]. ושהוא [משה רבינו] עליו השלום, הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות, עד שהשיג המעלה המלאכית, ונעשה במעלת המלאכים. לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו, ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה’ בלי אמצעות המלאכים”. ע”כ.

והנלמד מדבריו של רבינו הטהור:

א) משה רבינו אביהן של כל הנביאים.  כלומר, כל הנביאים לא שינו ולו מעט מתורתו אשר קיבל מאת ה’ יתברך.

ב) כל הנביאים כולם, וכל בני האדם אשר באים אחריו, כולם למטה ממנו במעלת ההשגה והחכמה. הן בידיעת ה’, והן בחכמה.

ג) לעולם ועד אין אחד שיכול להשיג מה שמשה רבינו השיג, ולא ימצא לעולם מי שישיג מה שמשה רבינו השיג. הן בידיעת ה’, והן בחכמה. וכל החולק על זה הרי הוא מין ארור, כמו שנראה בהמשך.

וכתב רבינו הטהור (שם) “והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה [בדגש על “היום הזה” – כוונת הרמב”ם הוא שחובה עלינו לדעת, שכל מה שכתב רבי יהודה הנשיא, וכל מה שכתבו וערכו רבינא ורב אשי, את התלמודים] היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה עליו כולה מאת ה‘, הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה, “דיבור”. [ולא באמת שיש דיבור לפניו יתברך, כי דיבור הוא דבר גשמי. ולא יקרא “דיבור” אלא השגה בנבואה].

ואין יודע איכות אותה ההגעה [במלואה], אלא הוא [משה רבינו] עליו השלום, אשר הגיעה אליו. ושהוא במעלת לבלר [סופר], שקורין לפניו והוא כותב כולה, תאריכיה, וספוריה, ומצותיה, וכך נקרא “מחוקק”. ואין הבדל בין ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד, או אנכי ה’, ושמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד, הכל [הוא] מפי הגבורה, והכל תורת ה’ תמימה טהורה קדושה אמת.

ולא נעשה מנשה אצלם כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר, אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך [דבר טוב], וקליפה [דבר רע. כמו אלו המפחדים לעלות לקרות בתורה בפרשת הקללות, כאילו יש כח ביד קללות הכתובות בתורה, להרע להם על ידי קריאה חלילה וחס]. ו[חשב מנשה] שאלו התאריכים, והסיפורים, אין תועלת בהם [כמו שאר דברי תורה אחרים], ו[חשב בדעתו ש]משה מדעתו אמרם, וזהו ענין, “אין תורה מן השמים”. אמרו [כוונתם], שהוא האומר, שכל התורה כולה מפי הקדוש ברוך הוא, חוץ מפסוק אחד שלא אמרו הקדוש ברוך הוא, אלא משה מפי עצמו [חלילה], וזה הוא, “כי דבר ה’ בזה”, יתעלה ה’, ממה שאומרים הכופרים.

אלא [וודאי, כי] כל אות שבה, יש בה חכמות ונפלאות למי שהבינו ה’, ולא תושג תכלית חכמתה, ארוכה מארץ מדה, ורחבה מני ים. ואין לאדם אלא להתפלל כמו דוד משיח אלהי יעקב שהתפלל, “גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך”. [ולא רק בחמשה חומשי תורה הדבר כן, אלא] וכן פירושה המקובל [תורה שבעל פה], גם הוא מפי הגבורה.

וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה, והלולב, והשופר, והציצית, והתפילים, וזולתם, היא עצמה הצורה שאמר ה’ למשה ואמר לנו [ולא שהתחדשו דברים אלו מדעתו, או חלילה מדעת חז”ל, כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר יוסיף במצוות או יגרע מהם?], והוא [משה רבינו] רק מוביל שליחות נאמן במה שהביא, והדיבור המורה על היסוד הזה השמיני, הוא אמרו, “בזאת תדעון כי ה’ שלחני וכו’ כי לא מלבי”. ע”כ דבריו. והרי ששום דבר לא היה מדעתו של משה רבינו, אלא הכל הוא מפי ה’ יתברך.

והנה ראוי לציין נקודות חשובות ולהדגיש:

א) מה שכתב רבינו, “שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה … וכן פירושה המקובל [תורה שבעל פה], גם הוא מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה, והלולב, והשופר, והציצית, והתפילים, וזולתם, היא עצמה הצורה שאמר ה’ למשה ואמר לנו“.

כלומר, הרמב”ם מדגיש ומבהיר, שבזמנו, כלומר, עד רבינא ורב אשי, כל מה שקיבל משה רבינו בענין המצוות, פירוש המצוות, והוא תורה שבעל הפה, עשיית המצוות וכו’. הכל היה בידינו באותו הזמן.

ורצונו לחזק ולומר, שבעלי המשנה והתלמודים, או אנשי כנסת הגדולה, לא פירשו מדעתם בפסוקי התורה, שצריך לעשות צורת סוכה כך וכך חלילה. ולא פירשו מדעתם שצריך לעשות תפילין בצורה כזו וכזו חלילה. ולא פירשו מדעתם וחידשו שצריך לנענע לולב וסדר עשיית ארבעת המינים כזה וכזה חלילה. כי שום דבר לא התחדש מדעתם חלילה, ולא הוסיפו דבר מעצמם במצווה. כי אם היו עושים כן, נמצא דבריהם לא עולים כפי המסורת! ומי הוא זה ואיזה הוא אשר ישנה דבר מן מסורת משה רבינו!

אלא, הכל הוא מפי משה רבינו מה שקיבל מאת ה’ יתברך, והכל הועבר איש מפי איש עד אנשי כנסת הגדולה, והם העבירו הלאה, ורבי יהודה הנשיא כתב וחתם את המשנה עם חבריו. וכן עשו רבינא ורב אשי, שביארו את המשנה שהיא היא התורה שבעל פה. ולא חלקו על דין אחד מן המשנה חלילה, אלא ביארו הענין היטב כפי השגת ידם.

ויוצא שצורת התפילין שאמרו לנו חז”ל לעשות, הם הם צורת התפילין שה’ יתברך ציוה על משה לעשות! והיו מניחים תפילין כל אותם השנים במדבר, ועד היום זוכים אנו להניח תפילין אלו.

***

“כל מי שאינו מניח תפילין – נכלל בכלל פושעי ישראל“

ואמרו בתלמוד (בבלי ראש השנה יז.): “פושעי ישראל בגופן מאי ניהו? אמר רב: קרקפתא דלא מנח תפילין“. והרי לך שמי שאינו מניח תפילין הרי הוא בכלל פושעי ישראל. ואע”פ שיש לו חלק לעולם הבא, כל זה בלא הניח תפילין מחמת אונס או מחמת תאווה. אבל אם לא הניח תפילין מחמת כפירותו בעצם המצווה, הרי הוא חולק על תורת משה והרי הוא מין ואפיקורוס. כמו שכתב רבינו חננאל (רבינו חננאל מסכת ראש השנה דף יז עמוד א): “עון פושעי ישראל בגופן – והן שלא לבשו תפלין לעולם, בהן הקדוש ברוך הוא מטה כלפי חסד. אבל אם יש בכללם זה העון, לא סגיא להו מגיהנם, ועליהם נאמר והבאתי את השלישית באש וגו’ ואם רב עונות ובכללם עון פושעי ישראל בגופן והן קרקפתא דלא מנח תפלין מעולם ואפילו פעם א’ נידונים בגיהנם י”ב חודש. ואח”כ גופן כלה וגם נשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים שנא’ ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. אבל המינין והמומרין והאפיקורסין ושכפרו בתורה ובתה”מ ושפרשו מדרכי צבור ושנתנו חתיתם בארץ החיים והן הפרנסין שמטילין אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם וחביריו וכו'”. עכת”ד. הם וכיוצא בהם, אין להם חלק לעולם הבא.

ואמרו בתלמוד (בבלי ברכות ו.): “אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין – שנאמר נשבע ה’ בימינו ובזרוע עזו; בימינו – זו תורה, שנאמר: מימינו אש דת למו, ובזרוע עזו – אלו תפילין, שנאמר: ה’ עז לעמו יתן. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל – דכתיב: וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך, ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש”. ע”כ.

ומה פירוש שהקב”ה מניח תפילין? אלא לשון “הנחה” הוא התמדה על הדבר, להורות שמחבב ה’ יתברך כאשר בני אדם מניחין תפילין וזוכרים את יחודו יתברך. ע”כ במאמר קצר זה.

ורק אזכיר דבר אחד חשוב:

בספר שנקרא “זוהר” שיצא מתחת ידו של משה די ליאון ללא כל ספק, אשר אסף וקיבץ כתבים מאוחרים של דעות וסברות שאין להם קשר ליהדות הטהורה, וייחסם במזיד לרשב”י הטהור, מבואר בזה הספר הנזכר, שכל מי שמניח תפילין בחולו של מועד, הרי הוא כמי שמקצץ בנטיעות. והנה קשה! מכיון שידוע, כי רשב”י היה חי לפני זמן חיבור המשנה והיה רבו של רבי יהודה הנשיא מחבר המשנה ומעתיק השמועה ובעל הקבלה היחידה למשה מסיני.

הכיצד יעלה על הדעת, שאף חכם מחכמי ישראל, כולל רבי יהודה הנשיא בעצמו וחבריו, וכולל בעלי התלמוד שהניחו אף הם בעצמם תפילין בחול המועד, לא הזהירו מהעוון “החמור” של הנחת תפילין בחול המועד? וכן עשו אחריהם כל הגאונים שהניחו תפילין בחול המועד, וכן אחריהם הרמב”ם הרי”ף והרא”ש שהיו מניחים תפילין בחול המועד. ואף אחד מהם לא שמע על האיסור החמור של הנחת תפילין בחול המועד? ומפני מה עד לפני 750 שנה בדיוק, לא היה אחד שהזהיר מהעוון החמור והנורא הזה?

ונדגיש כי “קיצוץ בנטיעות” זו אמרה כבידה מאוד על העובר אותה. שכן נאמר על אלישע בן אבויה שהיה “מקצץ בנטיעות”. (תלמוד בבלי חגיגה יד:) “אחר קיצץ בנטיעות“. ופירושו שחשב בדעתו שיש כמה רשויות בשמים. וכי יעלה על הדעת שהמניח תפילין בחול המועד יעבור על איסור זה חלילה או הדומה לו?

אלא בוודאי שזו אחת מן הראיות שספר זוהר מעולם לא יצא תחת ידו של רשב”י הטהור. ויש עוד להרחיב בנושא התפילין ועל ספר זה שנקרא זוהר, ובקרוב הפתעות גדולות מחכות. ועוד חזון למועד.

ודעו קוראים נעימים כי זכינו ברוך ה’ להניח תפילין בברכה בחול המועד פסח האחרון, ולהחזיר עטרה ליושנה כמצות הבורא ברוך הוא שמסר תורה ביד משה רבינו והעבירה במסורת עד רבינא ורב אשי לפני 1530 שנה בערך.

ולמסקנה, נענה לשאלת השואל:

א) הנה אותו האיש לצערי הרב, כפי הנשמע מדבריו ומצהיר הוא בריש גלי, כופר בחז”ל ובקבלת משה מסיני, שלפי דעתו דבריהם הם מעצמם ומדעתם. ואין לזה מקום כלל ביהדותינו הטהורה. אדם כזה וכיוצא בו, אין לו שום קשר לדת משה וישראל, בדברים אלו, הוציא עצמו מן הכלל, וכפר ביסוד דת תורתינו הקדושה.

ב) אני כותב את הדברים הללו בצער רב, מכיון שלפי דעתי אותו האיש הוא אדם שחפץ באמת, ואחר שניסו כמה בני אדם הקרובים אלי, להוכיחו בלא תועלת, לכן יש להתרחק מן דעותיו לגמרי. עד אשר יחזור בתשובה ממעשיו, ויקבל על עצמו להאמין במסורת איש מפי איש ממשה רבינו שקיבל תורה מסיני עד רבינא ורב אשי.

הנראה לעניות דעתי כתבתי. חן שאולוב ספרדי טהור.