.

***

“חכמת הפרצוף – מעם ישראל או מן הגוים?”

ז) וכעת, אחר הבנה ברורה זו שעוררה ותעורר רבים לדרך האמת, עלינו להתבונן במה שנאמר על האר”י על ידי תלמידו, “מכיר בחכמת הפרצוף“, ויש לתמוה, מה הוא המושג הזה החדש הנולד בעם ישראל העולה על שם, “חכמת הפרצוף“? יש לציין שדבר זה לא נזכר בתור “חכמה”, לא בתלמוד, לא במשנה, ולא בתנ”ך. ולא צווינו מאת הבורא יתברך לבדוק בני אדם על ידי ראיית פניהם חלילה וחס.

והנה לצערנו הרב, רבים מן מחשבות הגוים הערלים, הוכנסו לתוך דתינו הטהורה במסווה של יהדות. ובכדי להבין את הנזק העצום שנעשה כאן, תחילה יש להבהיר לקורא, את השיטה הרעה של ענין מסטי זה שנקרא, “חכמת הפרצוף” או “חכמת כף היד“. ולפני שנביא הדברים, נרצה לומר ולהעיר, שכבר ממושג זה שנקרא, “חכמת הפרצוף“, אנו מוצאים גזענות, המקנה לאדם מידות תרומיות או פחיתות על פי חיצוניותו בלבד. ובכך יוצא, שעל פי ענין זה, בני אדם נבחרים על פי חיצוניותם, שהרי כל מה שחשוב לפי חכמה זו, הוא תווי פניו של האדם על מנת למדוד את מהותו הפנימית. ובכך אחשוד אני שמחשבה רעה זו נכנסה גם מהיוונים הערלים, אשר אצלם רדיפת הגוף והתחרות הוא למקום ראשון.

ומה הוא בעצם, “חכמת הפרצוף“? או “תורת הפנים“? או בשפה האנגלית, “פרסו-נולוגיה” – “Personology”?. שיטה זו, היא סוג אבחון של תכונות אופי, אשר “נמצאות” באדם, ואבחון זה מתבצע ומתבסס על התבוננות בתווי הפנים של האדם לדעת פרשנות הגוים. כלומר, שעל פי שיטה זו, מקור המידות של האדם וטבעיו נרשמים ונחקקים בתווי פניו. שיטה זו מבוססת על “פיזיו-נומיה“, או, “פיזיו-גנומיה”, ביוונית: “physis” – פירושו, “טבע“, “gnomon“, פירושו, “שיפוט“. כלומר, “טבע שיפוט“. יש לציין ששיטה זו היא תאוריה המבוססת על הרעיון, לפיו, הערכת מראהו החיצוני של אדם, בעיקר פניו, יכולה לספק תובנות על אופיו, ואישיותו של האדם המדובר.

והנה יש לציין ולהעיר כאן, שאין כל ספק, שכאשר אדם מכיר מישהו היטב, יכול לזהות מתי הוא עצב או שמח על פי הסתכלותו בהבעות פניו, מכיון שהשמחה והעצב, היגון והכעס ניכרות בפנים של האדם. ולאו דווקא אם מכיר אדם מסויים, אלא אפשר לראות על הפנים של האדם את מצב רוחו בלבד.

אבל לקרוא את מחשבות הלב, ולדעת מעשים בסתר אשר עשה האדם, או לדעת איזה מידות יש באדם שטמועות בו, או לדעת תאוותיו של האדם, ולאיזה דברים הינו נמשך, ומה יעשה בעתיד על ידי חכמת הפרצוף וכו’. כל זה מחשבה רעה וחיצונית, וזרה ליהדות.

במהלך ההיסטוריה האנושית היו מספר רב של ניסיונות לקשר בין תכונות אנטומיות לבין תכונות אישיות. ניסיונות קישור אלו התמקדו במקרים רבים בתווי פניו של האדם. במצרים העתיקה ובסין [=על פי מחקרים שבדקו זאת. כך המצרים היו חושבים, אמנם לא נתנו נימוק לדבריהם כיצד ואיך הדבר מתבצע, כלומר, כיצד מעשיו של האדם, נחקקים בתווי פניו. אמנם הסינים, נתנו טעם לדבריהם, והיוונים כפי שנראה בהמשך, נימקו דבריהם כפי שיטתם. ומבואר יוצא שאין לענין זה שום קשר ליהדות ולמסורת היהודית איש מפי איש, אלא דבר זה היה בראשם ובמוחם של הגוים], בלי קשר בין שתי התרבויות, התפתחו תאוריות המייחסות קשר בין מראה הפנים וההתנהגות האנושית, הסינים הציעו רעיון שהפנים משקפים את האנרגיות, הבריאות והמזל של האדם. היוונים פיתחו את הפיזיונומיה, תאוריה המבוססת על הרעיון לפיו הערכת מראהו החיצוני של אדם, בעיקר פניו, יכולה לספק תובנות על אופיו ואישיותו.

על פי “תורת הפנים“, אבחון כזה “יסייע” להבין את אופיו של האדם, שכן אישיותו משתקפת ונחקקת באיברי פניו, אשר מעבירים מסרים חזקים יותר מכל איבר אחר בגוף. החלקים המאובחנים משתרעים בין המצח לסנטר (עור, שיער, מצח, גבות, עיניים, אף, לחיים, אוזניים, פה, שפתיים, שיניים וסנטר). צורת האיברים אינה משתנה באופן תדיר במהלך השנים, ולכן מתייחסים אליהם כאל נתונים בסיסיים או כתכונות מולדות גנטיות.

והנה דבר רע זה, חדר קשות מאוד לדת משה וישראל, ואף נכתבו ספרים על כך. ומדוע דבר זה רע כל כך? מכיון שהוא מחלק את בני האדם לפי תבניתם החיצונית! וה’ יתברך אמר ב-תור הערה לאדם והזהירו, “האדם יראה לעינים, וה’ יראה ללבב”, כלומר, שאסור לאדם לבחון את האחר על פי צורת מראהו חלילה, מכיון שהבורא יתברך הוא היחיד אשר יודע מה בתוך ליבו של האדם!  אדם בוחן את האחר על ידי החיצוניות, אז כביכול מודיע ואומר, שגם לו יש יכולת להביט בסתר האדם, או במעשים אשר עשה בסתר.

ומכיון שאין לזה בסיס ביהדות ובמסורת חז”ל, אלא בדיוק ההיפך, כי כבר ראינו עד עתה, שהתנ”ך כולו סותר וחולק על שיטה זו, כפי שראינו מפורש בשמואל הנביא שאמר לו ה’ יתברך: “וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י ׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב”. (שמואל א טז, ז). והנה אע”פ כן, כלומר, אע”פ שישנם פסוקים מפורשים המעידים ומגידים על אמיתות דברינו. הנה בכל זאת הצליחו אנשים לגנוב דעתם של עם ישראל בדבר זה, וכיצד עשו זאת? על ידי פסוק מן התורה, שכביכול מתאים לשיטתם, וזה כמובן מתאים דווקא לאותם אלה שלא מעיינים היטב, כפי שנראה בהמשך.

ואמרו, כי יש לכך שורש מן הפסוק (שמות פרק יח פסוק כא פרשת יתרו): “וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת”. ואמרו, שמה שנאמר, “ואתה תחזה” – ציוה עליו יתרו למשה רבינו, שיבדוק את אלו האנשים החשובים, במצחיהם, בשערותיהם, ויקח את כף ידם ויביט בהם, ועל ידי כן יבחר מי שישפוט את עם ישראל.

כלומר, אלו שפירשו באופן כזה, הם בעצם גורמים להוצאת לעז על האיש משה רבינו, אשר היה הגדול מכל בני האדם שהיו בעבר, ושיהיו לעתיד. וכפי שכבר הוכחנו לעיל מתוך פסוקי התורה שמעידה במפורש, שמשה רבינו הוא אדון הנביאים והגדול מכל הנביאים שהיו ושיהיו. ובעצם אותם הטוענים דעה זו ואומרים שמשה רבנו, יעשה מעשה כזה רע, ויבחר אנשים על פי מראה הפנים, בדיקת שערותיהם, שרטוטי כף ידם, בלא לבדוק את ענינם ולברר עליהם היטב היטב כמו שצריך, אלא יעשה בדיקה, מאגית, ומסטית? ואע”פ שאומרים שכך יעץ יתרו למשה, ומשה לא צריך לזה. בכל אופן אמרו בתוך ספרם את העובדה שאפשר לבחון בני אדם על פי חיצוניותם. ובזה השרישו ענין רע מאוד בעם ישראל והולידו מחשבה שלא קשורה לעם ישראל כלל, ואף נחשבת לזרה מאוד.

והנה באיזה ספר אחד רשם מחברו (לפני 750 שנה בערך. למקור הדברים – לפנות למחבר הספר אשר מופיע פרטיו בסוף הספר) כך: “פתח ואמר, ואתה תחזה וגו’: שואל, אבל כתוב ואתה תחזה? ולא כתוב, “תבחר”. ומשיב אלא “תחזה” הוא לפי ראות עינים. במה? [איך בוחרים בני אדם אם הם ראויים] בצורה [החיצונית] של האדם, באלו שש בחינות … והכל הוא במקרא הזה [רמוז. מה שנאמר] “ואתה תחזה”, אחד [=בחינה אחת שתעשה] בשער [=כלומר, שתבחרם על פי סוג השיער שלהם]. מכל העם, ב’ במצח. אנשי חיל, ג’ – בפנים. יראי אלקים, ד’ – בעינים. אנשי אמת, ה’ בשפתים. [=כלומר, שעל פי ספר זה, אנשי אמת נבחנים בצורת שפתיהם!] שונאי בצע, ו’ – בידים, [כלומר] בקוים שלהם. כי אלו הם סימנים להכיר על ידם בני אדם, לאלו שרוח החכמה שורה עליהם. ועם כל זה, משה לא היה צריך לזה, אלא מה כתוב, ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל. משום שרוח הקודש היה בא אליו והודיע לו, ובו היה רואה הכל”. ע”כ.

והנה לפי דברי המחבר הזה, יתרו ציוה על משה רבינו, שיבחר אנשים על פי ראיית הפנים, ועל פי שרטוטי כף היד. ואע”פ שהסיק שבסופו של דבר, משה רבינו לא הוזקק לכך, משמע בכל זאת מדבריו, שמי שאין לו רוח הקודש כדוגמת משה וכיוצא, יכול הוא לבחון בני אדם על פי “חכמה” זו! ובכך החדיר בכוונת תחילה השקפה רעה זו, ופעל המחבר הזה בערמה גדולה, כי אע”פ שהאמין בענין זה הנקרא “חכמת הפרצוף”, בכל זאת ידע, כי אם יאמר שמשה בחר אנשים על פי ענין זה, זו היא סתירה מפורשת מפשט התורה ומקבלת תורה שבעל פה כפי שנראה בהמשך! ולכן מה עשה? אמר ואימת שיש דבר כזה, ואף ניתן לבחון בני אדם על ידי דבר זה! אלא שמשה לא הזדקק לכך!

ולאחר שכתבנו כן, כך מצאנו מפורש בתלמוד (בבלי סנהדרין ק:) שאחת מן הסיבות שאסור לקרוא בספר בן סירא ונחשב הוא לספר חיצוני לכל דבריו על פי רבותינו הטהורים. הוא משום שנאמר בו כך: “מי שזקנו דק וקלוש, תדע שהוא חכם וחריף ביותר. מי שזקנו עב תדע ששוטה הוא. ומי שיש לו מעברים בזקנו, שזקנו מפוצל, אף אחד לא יכול לנצחו בערמימותו. והתלמוד מגנה מאוד את הדברים הללו שהביא בן סירא, שכן ביסודם של דברים אלו מצאנו גזענות גדולה, המודדת את האדם על פי חיצוניותו, וכאילו אין בחירה לאדם מה לעשות. ואין יכולת בידו לשנות את מידותיו, וכי חלילה יש בני אדם שהגיעו לדרגת ה’ יתברך, ויכולים לידע נסתרות מעשי בני אדם שעשו בסתר.

שכן, אם נאמר שכאשר אדם הלך וזנה עם אשה נשואה חלילה, נרשם רושם זה בתווי פניו כפי דבריהם, ומעשה זה שעשה היה בסתר, נמצא אם כן, שיש יכולת ביד בני אדם, לדעת את מעשיו של האדם שעשה בסתר! ואם כן מוכרח שיוצא מכאן לעז על כל הנביאים, שהרי המון נביאים לא הוכיחו את בני דורם על המעשים שעשו בסתר כי לא ידעו מכך כלל וכלל! שכן אם ניתן לראות ברושם האדם את מעשיו שעשה בסתר, אם כן מוכרח לומר, שהנביאים היו יודעים את מעשיהם של כל בני דורם שראום, והמעשים אשר עשו בסתר, ואם כיצד לא הוכיחום? והיו לא מעט מקרים, שבני אדם היו עובדים עבודה זרה, ולא ידעו הנביאים על כך כפי שמבואר בספרי הנביאים. בוודאי שלענין זה אין שום בסיס ושום ענין ליהדות הטהורה.

ומכאן תלמד כמה חז”ל גינו את הענין הזה, עד כדי כך שספר בן סירא נחשב חיצוני. ואסור לקרוא בספרים חיצוניים. וכפי שנראה כדלקמן מה דינו של האדם, אשר עוסק בספרים הללו. ולכן כל ספר שעסק בחכמת הפרצוף ושרטוטי כף היד, ואפילו רק האמין בהם, כלומר, אין צריך שילך לעשות מעשה, אלא כתב ודרש באותם דברים, וחשב שהם אמת ויש בהם דבר מסויים, אסור לקרוא בשום ספר מספריו!

אוי לעם ה’ יתברך, יותר חמור מכל שמד אלו הדעות הזרות של תרבויות שונות שחדרו לתוך עמנו הטהור בגלות המרה. ותראה ותתבונן בפירושו של רש”י שכתב, “ואתה תחזה – ברוח הקודש שעליך“. כלומר, רש”י מסביר, שיתרו לא התכוין שמשה רבינו יבדוק מי האנשים הראויים לפי חכמת פרצוף או שיטה אחרת של הגויים, אלא רש”י מפרש ואומר, מכיון שמשה רבינו מדבר עם הבורא יתברך תדיר, אמרו לו יתרו, דווקא “תחזה“, מלשון “חזיון“, שיאמר לו הבורא יתברך את מי לבחור ומי לא במראה הנבואה!

ולפי שיטת חכמת הפרצוף, משה רבינו אמור היה לבדוק שש מאות אלף איש אחד אחד, את שערותיהם, את פרצופיהם, את שרטוטי כף ידיהם, ולאחר מכן לבחור באנשים הראויים, וחס ושלום לעם החכם והנבון לחשוב מחשבה רעה כזו!

ואתה הקורא אל תחשוב שמה שאמר שלמה החכם באדם, שכוונתו לשיטתם חלילה, אלא כך אמר (קהלת פרק ח פסוק א): “מִ֚י־כְּהֶ֣חָכָ֔ם וּמִ֥י יוֹדֵ֖עַ פֵּ֣שֶׁר דָּבָ֑ר חָכְמַ֤ת אָדָם֙ תָּאִ֣יר פָּנָ֔יו וְעֹ֥ז פָּנָ֖יו יְשֻׁנֶּֽא”. ומה הוא, “חכמת אדם תאיר פניו”? הוא ההיפך מן הכעס, כי אדם חכם תמיד יחייך וישמח מכל הבא עליו. וכ”כ האבן עזרא, “וענין חכמת אדם תאיר פניו, כלומר – תשים אור בפניו, והענין [שהחכמה] תסיר כעס, כענין [שנאמר], “באור פני מלך חיים”, וענין, “ועז פניו ישונא”, [זה הוא] סור עזות פנים ממנו, כי החכמה תוליד הענוה, כי בהתגבר הנשמה על הרוח, יסור הכעס ועזות המצח”. ע”כ. והנה פשוט כי כוונת שלמה המלך ללמד את האדם מוסר השכל, שהתורה והחכמה היא זו שתוליד הענווה ותעלה השמחה וירבה השלום. ולא שיש ביד החכמה או ביד מעשיו של האדם להפוך את תווי פניו לרושם אחר חלילה וחס.

והנה אמרו רבותינו במשנה (משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס’) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי מעשי ידי להתפאר. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס. רבי עקיבא אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה, ואומר (שמות ט”ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רפאך אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו”. ע”כ.

וכתב רבינו הטהור הרמב”ם (שם בפירוש המשנה כתבי יד גרסא א’) “וספרים החיצונים – אמרו ספרי מינין. וכן ספרי בן סירא, שהיה איש, חיבר ספרים בהזיות, מעניני “אלפראסה“, שאין בהם חכמה ולא תועלת, אלא אבוד הזמן בדברים בטלים, כגון אלו הספרים המצוים אצל הערבים מספרי הדורות, ומנהגי המלכים ויחוסי שבטי הערבים, וספרי השירים וכיוצא בהם מן הספרים שאין חכמה בהם ולא תועלת גשמית אלא אבוד הזמן בלבד”. וכתב הרב יוסף קאפח (עמוד קמ’ הערה 11): “טענת הכרת תכונותיו של אדם על ידי סימנים חיצוניים בגופו או בשערו, כעין אותם שהזכירו בתלמוד בדף ק’ עמוד ב‘”. ע”כ.

ובכתבי יד נוספים של הרמב”ם בפירושו למשנה, נמצא כתוב כך: “וספרים החיצונים אמרו שהם ספרי תועים וכן (בסוגיא דסנהדרין ק:) ספר בן סירא, והוא היה איש שחיבר ספרים, יש בהם התולים מעניני הכרת פנים, אין בהם טעם ולא תועלת, אלא איבוד הזמן בהבל, כגון אלה הספרים הנמצאים אצל הערב [=ערבים] מספור דברי הימים, והנהגת המלכים ויחוסי הערבים, וספרי הנגון וכיוצא בהן מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גופני, אלא איבוד הזמן בלבד”. ע”כ. והרי לך קורא נעים שלא רק שהרמב”ם ידע מחכמה זו, אלא אף גינה אותה מאוד, ולספרים חיצונים דברים אלו יחשבו.

והוא הדין לשיטת “חכמת כף היד“, או “חכמת שרטוטי כף היד“. קריאה בכף היד או “כירו-לוגיה”, היא שיטה המתיימרת לגלות פרטים על אופיו או עתידו של אדם, על-פי התעמקות במאפייני כף ידו. לפי שיטה זו, מחולקת כף היד לאזורים שונים, בהתבסס על קווים אופייניים. ככל שהקווים בולטים יותר, כך חזקים יותר ההיבטים שהם מייצגים, כביכול, בתכונותיו של האדם.

יש לציין שהאזכור הכתוב הראשון לכירולוגיה נמצא בהודו, בכתבים ה-“אנגה וידיה” בסנסקריט, שהאגדה מייחסת ל-“אלת הים” ששמה “סמודרה“. ההודים האמינו כי הבודהה זוהה על ידי החכמים, לפי סימנים מיוחדים בידיו וברגליו. היוונים והרומאים כינו את התורה בשם “כירו-מנטיה” – כלומר “ניחוש לפי היד”, כשהכוונה – “לכל היד“. אך הידע העתיק והמקיף אבד עם השנים. ניתן למצוא התייחסות אל השיטה בכתבי “דמוקריטוס” – ו-“אריסטו“. גם “היפוקרטס“, ו-“פיתגורס” עסקו בה. אנטוניוס קיסר העסיק כירומנט אישי בשם ארטמידור, שהובא מארץ לוד (באסיה הקטנה). חסיד נלהב לשיטה זו היה יוליוס קיסר שנהג לבדוק את ידי הקרובים לו ואת ידי מתחריו. כוהני מקדש אוגורוס ברומא למדו את תורת היד כעניין שבחובה.

מהמאה הרביעית אסרה הכנסייה כל שימוש בתורה זו, והעובר על האיסור נחשב לכופר באל, שדינו ברוב המקרים – מוות. [=כלומר, אף הנוצרים שר”י, גינו דבר זה עם השנים], בימי הביניים הובאה התורה לאירופה על ידי הצוענים. תקופת הרנסאנס החזירה עטרה ליושנה כאשר חיזוי העתיד הפך למשני ביחס לאבחון אופיו וכישוריו של הנבדק. אצל הסינים קימים עד היום ההקשרים הפילוסופיים שבין הכירומנטיקה לאי צ’ינג, כאשר כף היד מחולקת לשמונה אזורים, כל אחד מהם מקושר לאחת משמונה הטריגרמות של האי צ’ינג”. ע”כ.

ולמדים אנו מכל זה, שכל ענין חכמת הפרצוף, או חכמת שרטוט כף היד, אלו היו דמיונות, אשר דמיינו לעצמם כל מיני תועים שהטעו אחרים. וכל זה חדר לדת היהודית ביתר שאת וביתר עוז ב-750 שנה האחרונות. והנה פסוק מפורש הנוגד את השיטה הזו, שנאמר (שמואל א פרק טז פסוק ז): “וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָֽאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהֹוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב”. והרי לך שה’ יתברך הוצרך להזהיר את שמואל הנביא מיד בבואו לבחור מלך, וכל זה מפני מה? שלא יחשוב לבחור באליאב בגלל צורתו החיצונית. והורה לו מיד ה’ יתברך, כי מה שהאדם רואה ושופט מי האיש על פי מראהו, ועל ידי זה רוצה להכריע, האם הוא ראוי או לא, דבר זה סותר את האמת!

והטעם לזה, כי האדם יראה לעינים, ר”ל האדם שופט על הנאה ויפה מצד ראות החושים, שהם לא יחושו רק חיצוניות הדבר הנראה, לא פנימיותו, ולכן יגדרו היופי לפי המראה החיצונית, הגם שתהיה צורתו הפנימית הנפשיית מלאה מומים ותכונות רעות. לא כן ה’, [שהוא] יראה ללבב, הוא [יתברך] לא יביט רק ללבב, על צורתו הפנימית, אם היא יפה בתכונותיה ונאה במדותיה זה האיש היפה אצלו, הגם שחיצונית האיש שפל הקומה ומכוער המראה. (ע”פ המלבי”ם).

ויותר מזה יש לומר, אם יש אפשרות לראות בחכמת הפרצוף את העבירות של בני אדם על ידי הסתכלות בפניהם, או בשרטוטי כף ידם, מדוע לא ראה זה שמואל על אליאב בהיותו עמוס בעבירות? וכיצד לא ידע חכמה זו הנביא הגדול? ואם ה’ יתברך לא היה עוזרו, למדים אנו בפשטות, היה נכשל לבחור מלך רשע על עם ישראל.

וגם לא מצינו וראינו בשום מקום בתנ”ך שאמר ה’ יתברך לנביאיו, לבדוק בני אדם על ידי הסתכלות בפניהם או על ידי שרטוטי כף היד שבדו כמה אנשים מליבם. ולהיפך הגמור מוכח מכאן, שהרי אחת הסיבות ששמואל הנביא רצה לבחור באליאב, הוא דווקא משום שהיה נראה ראוי כלפי חוץ וגבוה קומה, ופניו היו מאירות וטובות. כמו שהסביר המצודת דוד, “כי לא – רוצה לומר, איני רואה לתלות בדבר אשר רואה האדם [בעיניו, כי בן אדם] יראה לעינים, [כלומר, האדם יראה], אם הנראה הוא יפה עינים, שהוא הדבר אשר יראה האדם [ויתמקסם לו], ואין לתלות המלוכה בדבר זה”. ע”כ.

ולכן ראשית כל, עלינו לומר, שמה שהם טוענים ואומרים על האר”י, “הוא ידע מחשבות על ידי חכמת הפרצוף וכו’“, אך במציאות הדברים, כאשר נתבונן היטב, נראה כי אין הדבר כפי שאמרו וטענו, כי נאמר בשבחים, “יודע בכל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות, יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל, יודע עתידות וכל הדברים ההווים בכל הארץ, ולמה שנגזר תמיד בשמים“. ומהנאמר כאן, אין כלל קשר בינם לבין חכמת הפרצוף.

וגם אם נשאר בדעת העקשנים, שכל טענותיהם נאמרו על מנת שלא להודות על האמת, ונאמר כי על ידי חכמת הפרצוף האר”י ידע מה שידע, הרי מוכח מכל מה שהבאנו עד עתה, שזו כפירה ממש ביסודות הדת! ומדוע? מפני שכבר הוכחנו לעיל, שהיכולות הללו נמצאות אצל הקב”ה בלבד, ולעתים נדירות, ול-צו השעה לעת צורך גדול, היה ה’ יתברך מגלה לנביא הראוי את תוכן מחשבת לב האדם האחר. אלא שהיה מגלה בלבד, ולא נותן לנביא יכולת לדעת מה יש בליבו של האחר לגמרי.

ומדוע שמנו דגש על ענין זה? משום שר’ חיים ויטאל הדגיש את שבחו של האר”י ביותר, ואמר: “וכל החכמות הנזכרים היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה, בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם“. ע”כ.

וכאן בעצם יש סתירה לכל הטענות והתירוצים שניסו לתרץ, כל אותם הנצמדים לשקר, כי בתחילת הויכוח, עמדו על זה שאכן היה להאר”י את היכולות הללו הנזכרים. אך לאחר שהוכחנו בהוכחות חותכות שלא משאירות ספק לאף אדם הדבק בתורת אמת, שאין יכולות כאלו לאף אחד, ואפילו לנביא הגדול מכולם, הוא “משה רבנו”, וכמובן שכל היכולות הללו שייכות רק לבורא יתברך ויתעלה שמו.

לכן משום שלא נותרה להם ברירה, חיפשו טענה אחרת ואמרו: שאנו הכותבים, לא הבנו את השבחים שנאמרו, “כי כל היכולות הללו כגון, ידיעת כל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות, ומחשבותיהם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל, הייתה באמצעות חכמת הפרצוף“. ע”כ. לכן עתה, אחר טענה זו שלהם, נחזור שוב לשבחים ונדייק בהם היטב, שכך כתב ר’ חיים ויטאל וזה לשונו: “יודע בכל מעשי בני אדם שעשו ושעתידים לעשות יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל יודע עתידות וכל הדברים ההווים בכל הארץ ולמה שנגזר תמיד בשמים … מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים ומתעסק עמהם בחכמת האמת, מכיר בריח האדם כל מעשיו על דרך ההוא ינוקא בפרשת בלק“. ע”כ.

ומה נאמר לאחר כל השבחים הללו? כיצד המשיך דבריו על כל הנאמר לעיל? כך אמר והדגיש וז”ל: “וכל החכמות הנזכרים היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם“. ע”כ. והנה הפלא ופלא, איננו מבינים איך עד היום, תלמידי חכמים, אנשים הבקיאים בכל התורה כולה, לא העלו על ליבם ולא חקרו את הדברים הכתובים כאן. ואחר המחילה, אין צורך לירא לומר זאת, מדובר כאן בהכחשת יסודות הדת וכפי שמנה אותם הרמב”ם בהלכותיו ובפירושיו למשנה. וכוונתינו למה שאמר ר’ חיים ויטאל תלמידו של האר”י, “וכל החכמות הנזכרים היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם“. והדבר הבולט ביותר, הוא מה שנאמר, “בכל עת שירצה, בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם“. ע”כ.

.

ע”כ כתבנו מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.