.

***

“זמנים הרבה תקנו חכמים וכו’ – זמן קריאת מגילה מתי הוא”!

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ג – ה): “איזה [=יום בחודש] הוא זמן קריאתה? [דע, כי] זמנים הרבה תקנו לה חכמים [לקריאת המגילה], שנאמר (אסתר ט’) “בזמניהם” [ולא נאמר, “בזמנו” בלשון יחיד, אלא נאמר דווקא לשון רבים, “בזמניהם“, להורות שיש זמנים רבים לקריאת המגילה]. ואלו הן זמני קריאתה: כל מדינה שהיתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון בין בארץ בין בחוצה לארץ אף על פי שאין לה עכשיו חומה, קורין בחמשה עשר באדר. ומדינה זו היא הנקראת “כרך“. וכל מדינה שלא היתה מוקפת חומה בימות יהושע, ואף על פי שהיא מוקפת עתה, קוראין בארבעה עשר, ומדינה זו היא הנקראת “עיר“.

שושן הבירה אף על פי שלא היתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון קוראין בחמשה עשר שבה היה הנס, שנאמר (אסתר ט’): “ונוח בחמשה עשר בו”. ולמה תלו הדבר בימי יהושע? כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל, שהיתה חרבה באותו הזמן, כדי שיהיו קוראין כבני שושן, ויחשבו כאילו הן כרכין המוקפין חומה, אף על פי שהן עתה חרבין, הואיל והיו מוקפין בימי יהושע, ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה”. ע”כ.

והנה למדים אנו, שמדין הפשוט הנאמר במגילה, זמנים הרבה יש לקריאת המגילה, כלומר זמנים רבים יש, שבהם יקראו בני אדם את המגילה ויצאו ידי חובת התקנה של קריאת מגילה. וכמובן יש לשים לב, שכל זה אמור רק לענין הקריאה ולא לענין הסעודה, כי מוסכם לכל, שמשלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודה צריך לעשות בזמן הראוי לו! וכן אמרו במשנה (משנה מסכת מגילה פרק א משנה א): “מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר לא פחות ולא יותר. כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר, כפרים ועיירות גדולות קורין בארבעה עשר אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה [שבו דנין בבית הדין, והם ימי שני וחמישי]”. ע”כ. והרי שכל מה שדובר כאן הוא לענין הקריאה בלבד!

והרי שעל פי האמור, מה שנאמר, “בזמניהם“, למדו חז”ל שקריאת המגילה עצמה, אינה ביום אחד מסויים בלבד רק, אלא כאשר התקינו קריאת מגילה, על מנת שיהיה נח ומיושב לקרוא את המגילה לכל אדם, תיקנו הרבה זמנים לקריאת המגילה, כי לא לכל אחד יש מגילה, ולא כל אחד גם יודע לקרוא ולדקדק בקריאתה ולהוציא עצמו ידי חובה קריאת מגילה.

ולכן כתב רבינו על פי שני התלמודים (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ו – ז): “בני הכפרים שאינם מתקבצים בבתי כנסיות [בכל יום, כי גרים הם בכפרים! וכתוצאה מכך אינם יוכלו לצאת ידי חובת קריאת מגילה ביום יד’ או טו’ לחודש], אלא [מתקבצים הם בבתי כנסיות דווקא] ב[יום] שני וב[יום] חמישי, [הקלו להם ו]תיקנו להם, שיהיו מקדימין [את קריאת המגילה], וקוראים ביום הכניסה [שנכנסים! או ביום שני או ביום חמישי, ומסביר רבינו], כיצד [מקדימין ליום הכניסה]? אם חל יום ארבעה עשר להיות בשני או בחמישי קוראין בו ביום [=שאין טעם נכון להקדים להם לחינם, שהרי הם נכנסים ביום הקריאה של כולם!], ואם חל [יום יד’ או טו’] להיות ביום אחר, חוץ מ[יום] שני וחמישי, [אז] מקדימין [בני הכפרים את קריאת המגילה] וקוראין ב[יום] שני או ב[יום] חמישי, הסמוך לארבעה עשר.

כיצד? חל ארבעה עשר להיות באחד בשבת [חל יום יד’ להיות ביום ראשון, ובני הכפרים אינם נמצאים בבתי כנסיות ביום ראשון! מה יעשו בני הכפרים ומתי יקראו את המגילה? מסביר רבינו ואומר], מקדימין [=בני הכפרים], וקוראין [את המגילה] בחמישי! שהוא יום אחד עשר [לחודש]. חל להיות [יום יד’], ב[יום] שלישי, קוראין ב[יום] שני! שהוא יום שלושה עשר. חל [יום יד’] להיות ב[יום] רביעי, קוראין ב[יום] שני שהוא יום שני[ם] עשר [לחודש אדר], וכל אלו שמקדימין וקוראין קודם ארבעה עשר, [לעולם] אין קוראין אותה [את המגילה] בפחות מעשרה“. ע”כ.

והנה יש לשים לב ולדקדק במה שכתב רבינו בסוף הדיבור, שכל אלו שמקדימים ולא קוראים את המגילה ביום יד’ או ב-טו’ לערים המוקפות, אותם אלו המקדימים חייבים לקרוא את המגילה במעמד עשרה מבני ישראל החייבים בקריאת מגילה! מה שאין כן הרוצה לקרוא את המגילה לעצמו ולצאת ידי חובתו לבדו, יכול ביום יד’ לצאת ידי חובה בקריאת המגילה לבדו! ועל פי האמור, כל זה כאשר קורא את המגילה בזמנה ממש! אבל אם מקדים וקורא את המגילה לפני כן, חייב עשרה על מנת שיוכל לצאת ידי חובת קריאתה!

עוד מבאר רבינו על אותו ענין ומסייג (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ט): “במה דברים אמורים, שמקדימין וקוראין ביום הכניסה? בזמן שיש להם לישראל מלכות, אבל בזמן הזה אין קוראין אותה אלא בזמנה שהוא יום ארבעה עשר ויום חמשה עשר, בני כפרים ובני עיירות קוראין בארבעה עשר, ובני כרכין קוראין בחמשה עשר”. ע”כ. ולכן הדין הזה היום לא שייך לזמנינו אנו.

.

***

“בן עיר שהלך לכרך וכן להיפך”!

עוד כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה י): “בן עיר [=שעל פי האמור צריך לקרוא ביום יד’], שהלך לכרך [=לפני זמן שהגיע חיוב קריאת המגילה! ודבר זה מוכרח הוא! כלומר, לא ניתן לומר, שעזב בן עיר, והלך ביום יד’ לכרך! שכן אם נכנס יום יד’, פשוט שמחוייב הוא כעת בקריאת המגילה בערב! ואיך יעבור על מצוה של חכמים ויסע בזמן שחייב בקריאת המגילה? שהרי הכל מבטלין למען קריאת מגילה!]. ו[כן] בן כרך [=שעל פי האמור מחוייב לקרוא ביום טו’], שהלך [=קודם ליום טו’] לעיר [=ששם מחוייבים לקרוא ביום יד’. המדד לחיוב הקריאה אצל כל אחד מהם, הוא כזה], אם היתה דעתו [=לשים לב למילה, “דעתו“! כי בענין זה חשוב מאוד דעתו, וזה מה שמכריע את הכף!] לחזור למקומו בזמן [חיוב] קריאה [אצלו בעיר!], ונתעכב [=כלומר, אדם שגר בכרך, ועזב את הכרך ביום יד’ או ביום יג’, והגיע לעיר ביום יד’ בערב, או שהה שם לפני כן, וכעת נכנס יום יד’ בערב, שאצלם כידוע קוראים את המגילה ביום יד’. הנה אם בדעתו כעת, בזמן שיש חיוב על בני ערים לקרוא את המגילה, וכולם הולכים לשמוע קריאתה, אם בדעתו לחזור למקומו ולהיות בעירו ביום טו’ בזמן קריאתו כדת וכדין, אבל לצערו הגם שרצה לחזור ולהיות ביום טו’ בכרך שלו, נבצר ממנו] ולא חזר [=כלומר לא הצליח לחזור למקומו ביום טו’! אז], קורא [הוא בעיר שנמצא בה ביום טו’], כ[מו שקוראים אנשי] מקומו! [=כלומר, שקורא בעיר שנמצא בה, ביום טו’, ואע”פ שהוא נמצא במקום “עיר”, ושם כולם קראו כבר את המגילה ביום יד’, אצלו הדבר נחשב כאילו הוא נמצא בכרך שלו! וכל זה מפני שהיה בדעתו לחזור למקומו בזמנו! וכן הדין להיפך! בן עיר שהלך לכרך ביום יג’, וכעת לפני שנכנס יום יד’, יש בדעתו לחזור אל עירו ביום יד’, אולם נבצר ממנו לעשות כן, מכיון שהיה בדעתו להיום עם בני עירו ביום יד’, קורא הוא בכרך אשר נמצא ביום יד’ כמנהג אנשי עירו! שכן הכל הולך אחר מחשבתו!].

ו[אמנם], אם לא היה בדעתו לחזור [למקומו! בשני המקרים האמורים!], אלא [היה בדעתו לחזור למקומו רק ל]אחר זמן הקריאה [=כלומר, שנתכוין לשהות שם כמה ימים, אז בוודאי] קורא עם אנשי המקום שהוא [נמצא] שם. וכרך וכל הסמוך לו [ברחובות או בסמטאות, כלומר שמתחברים יחדיו] וכל הנראה עמו [בעינים], אם אין ביניהם יתר על אלפים אמה [1 ק”מ – 1000 מטר], הרי זה ככרך וקוראין בחמשה עשר“. ע”כ.

.

***

“עיר שיש בה ספק – קוראין ביום יד'”!

והנה בוודאי שכל עיר שיש בה ספק אם היתה מוקפת חומה בימות יהושע, אין לברך על הקריאה של המגילה אלא דווקא ביום יד’! וכמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה יא): “עיר שהיא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה בימות יהושע בן נון או אחר כן הוקפה, קוראין בשני הימים שהן ארבעה עשר וחמשה עשר ובליליהם, ומברכין על קריאתה בארבעה עשר בלבד הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם”. ע”כ. והנה למדים מדבריו, שאע”פ שקוראים במקרה כזה את המגילה 4 פעמים! לילה ויום, לילה ויום. בכל זאת לא מברכים על קריאתה אלא פעמיים! והוא בליל יד’ וביומו בלבד!

.

***

“אין קוראים את המגילה בשבת – ומה עושים כשחל קריאתה בשבת?”!

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה יג – יד): “אין קוראין את המגילה בשבת [=כמובן ופשוט, שכל מה שאין קוראין את המגילה בשבת, הוא דווקא בשבת שחל בו פורים, אבל בכל שבת אחרת, דין המגילה כספר לימוד, שבוודאי יכול לקרוא ממנו וללמוד ממנו, שכן דווקא בפורים שחל בשבת יש לנו דין], גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים, שהכל חייבים בקריאתה, ואין הכל בקיאין בקריאתה, לפיכך אם חל זמן קריאתה בשבת, מקדימין וקוראין אותה קודם השבת [ביום שישי, בלילו וביומו], ושואלין ודורשין בהלכות פורים באותה שבת כדי להזכיר שהוא פורים. כיצד? יום ארבעה עשר שחל להיות בשבת, בני עיירות מקדימין וקוראין בערב שבת, ובני כרכים קוראים בזמנם באחד בשבת [=במוצאי שבת וביום ראשון בבוקר, כי אע”פ שלבני ערים יוצא קריאת המגילה ביום שבת, הנה לבני הכרכים חל ביום חול שהוא יום ראשון! אבל אם] חל יום חמשה עשר להיות בשבת, בני כרכים מקדימין וקוראין [כמו בני ערים], בערב שבת, שהוא יום ארבעה עשר, ובני עיירות קוראין בו ביום, ש[הרי] הוא זמנם! ונמצאו [במקרה כזה, ש]הכל קוראין [את המגילה] ב[יום] ארבעה עשר”. ע”כ.

.

***

“חובה לקרוא את המגילה ברצף וכסדר שכתובה – הפסק דיבור באמצע”

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה א): “הקורא את המגילה למפרע [=כלומר, שקרא פרק א’ פסוק ב’, ולאחר מכן קרא פרק א’ פסוק ד‘, ולאחר מכן חזר וקרא פרק א’ פסוק ג‘, וחזר וקרא פרק א’ פסוק ה‘, במקרה כזה שסדר קריאתו לא היתה כסדר שכתובה, אע”פ שבסופו של דבר קרא את כל מה שכתוב במגילה, בגלל שקרא את המגילה שלא כסדר], לא יצא [ידי חובתו! שאין קוראים את המגילה למפרע!].

קרא ושכח פסוק אחד, וקרא פסוק שני לו, ו[נזכר ששכח או העירו לו הקהל ששכח לקרוא פסוק, ו]חזר וקרא פסוק ששכח, וחזר וקרא פסוק שלישי, לא יצא, מפני שקרא פסוק אחד למפרע [=שלא כסדר], אלא כיצד עושה [כאשר שכח?], מתחיל מפסוק שני ששכח וקורא על הסדר”. ע”כ. ומבואר בפשטות מדברי רבינו, שחובה עלינו לשמוע, לקרוא, את המגילה כסדר שכתובה, ולא רק לקרוא את פסוקיה, אלא גם שקוראים את פסוקיה צריך שקריאת הפסוקים תהיה רצופה כסדר אשר כתובה!

ולכן כותב רבינו וממשיך (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה ב): “[נכנס לבית הכנסת ו]מצא ציבור שקראו חציה [=חצי מן המגילה], לא יאמר [=כלומר שחושב בליבו ואומר], אקרא חציה האחרון עם הצבור ואחזור ואקרא חציה ראשון [לבדי!], שזה [הדבר נקרא] “קורא למפרע”! אלא קורא [כל אדם המחוייב בקריאת המגילה, קורא] מתחילה ועד סוף על הסדר [שכתובה]!

קרא [=החל לקרוא את המגילה], ו[מסיבה כלשהי] שהה מעט [=כגון שהוצרך לצאת לבית הכסא, או שהוצרך לשתות מים, וכן כל מיני סיבות וכיוצא בו שגרמו להפסיק את קריאתה], ו[לאחר מכן] חזר וקרא [מהמקום שהפסיק], אף על פי ששהה [זמן כזה שיש בו] כדי לגמור את כולה, הואיל ו[בסופו של דבר] קרא [את כולה, וקרא אותה] על הסדר, יצא”. ע”כ. והנה יראה לי שכל שיצא ידי חובתו בשהה והפסיק וחזר וקרא, כל זה מדובר כאשר לא הפסיק בדיבור! אבל אם הפסיק בדיבור לפי עניות דעתי יתכן לומר שלא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרוא את כולה מתחילתה!

והדבר הוא קל וחומר, ומה זה שקרא את כולה, כלומר את כל פסוקיה, אולם לא קרא את המגילה כסדר שכתובה, זה שהפסיק בדיבור שלא קשור למגילה, כיצד יחשב לו לרצף זה הדבר? אלא שיתכן לומר, שמכיון שהפסיק נניח בפרק ב’ פסוק ד’, אע”פ שדיבר בין לבין, הנה כשחוזר לקרוא, חוזר לקרוא מפרק ב’ פסוק ה’, ונמצא אע”פ שהפסיק אפילו בדיבור, יש כאן בסופו של דבר רצף קריאה, והרי שגם קרא את כולה, וקיים את מה שכתב רבינו (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ג): “מצוה לקרות את כולה“. והרי שבסופו של דבר קרא את כולה, וגם קרא אותה ברצף שכתובה!

וצריך עיון האם דיבור הוא הפסק לענין זה, או שמה הדבר דומה, כמו ששהה בלא דיבור לענין זה או לא. ולפי עניות דעתי, אין ללמוד מהלכות ברכות לכאן, שכן שבענין ברכות יש מטבע מסויים לברכה, וכאשר דיבר בתוך הברכה עצמה, הרי זה שינה ממטבע הברכה ממש. וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה ח): “כל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברכין עליו בדברים אחרים ואם הפסיק צריך לחזור ולברך שנייה, ואם הפסיק בדברים שהן מענין דברים שמברכין עליו אינו צריך לברך שנייה, כיצד כגון שבירך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח הביאו תבשיל תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך שנית, וכן כל כיוצא בזה”. ע”כ. ובוודאי שאין ללמוד מכאן להלכות מגילה, שכן בענין חיוב קריאת מגילה ישנם שתי תנאים עיקריים:

.

א) החובה לקרוא את כולה.

ב) החובה לקרוא אותה כסדר שכתובה.

.

ולכן אף אם הפסיק ושהה זמן ארוך והפסיק ממש בקריאתה אף בדיבור! כל שחזר לקרוא ובסופו של דבר לא חיסר בקריאתה כלום, וגם קרא אותה ברצף, הרי זה יצא ידי חובתו, ומשמע שגם אם הפסיק בדיבור יכול להמשיך ולקרוא מהמקום אשר הפסיק! וכמובן כל זה למי שקורא את המגילה, אבל זה השומע שאין בידו מגילה כשירה, אסור לו לפספס את המילים ששומע מן הקורא, שכן אם יפספס ולא ישמע, כיצד יצא יד חובתו “לקרוא את כולה”? ופשוט הדבר וקל להבין!

.

***

“חובה לקרוא את המגילה מתוך התבוננות במגילה עצמה ולא בעל פה”

עוד כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה ג): “[אדם] הקורא את המגילה [ב]-על פה [=כלומר, שקורא אותה מהזכרון שלו, אע”פ שהמגילה מונחת לפניו, אלא שהוא לא קורא ממנה ממש, ורק מחזיק אותה בלבד, כלומר שאין הוא מסתכל באותיותיה, במקרה כזה], לא יצא ידי חובתו. [=כי צריך שעצם הקריאה תהיה מתוך ההתבוננות במגילה עצמה!].

הלועז [=אדם שמדבר שפות אחרות ואינו בקי בשפת הקודש, אדם כזה], ששמע את המגילה הכתובה [=לשים לב למילת “הכתובה”!], בלשון הקודש ובכתב הקודש [=רק במקרה כזה ששמע בלשון הקודש והמגילה עצמה כתובה בכתב קודש, רק במקרה כזה ובשפה היוונית בלבד], אף על פי שאינו יודע מה הן אומרין, יצא ידי חובתו. וכן אם היתה כתובה יונית ושמעה [יוונית מתוך שפתי הקורא], יצא [ידי חובתו!], אף על פי שאינו מכיר [את השפה היוונית], ואפילו היה השומע [מבין רק שפה] עברי[ת]“. ע”כ.

וכמובן כל מה שכתב רבינו בענין שמיעה שאין מבין בה, כל זה דווקא בלשון הקודש או ביוונית! אבל בשפות אחרות הדין הוא אחר. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה ד): “היתה כתובה תרגום [ארמית], או בלשון אחרת [=רוסית, ספרדית, צרפתית, אנגלית, וכיוצא] מלשונות הגוים, [במקרה שאינו מבין מה שומע], לא יצא ידי חובתו בקריאתה, אלא [מי שיוצא ידי חובה בקריאתה, זה דווקא זה] המכיר אותה לשון בלבד, והוא שתהיה [גם] כתובה בכתב אותה לשון. [כלומר, אם האדם הזה קורא באנגלית, והמגילה שלפניו כתובה ארמית, וקרא אנגלית מתוך שכתובה ארמית, לא יצא ידי חובתו אע”פ שקרא את כל המגילה ואף הבין מה שקרא! וכמו שמסביר רבינו], אבל אם היתה כתובה בכתב עברי, וקראה ארמית לארמי [=אע”פ שהבין כל מה שנאמר בה, הנה בכך] לא יצא [ידי חובתו. ומדוע?], שנמצא זה קורא על פה, וכיון שלא יצא הקורא ידי חובתו, [בוודאי שגם] לא יצא השומע ממנו“. ע”כ.

.

***

“קריאת מגילה חייבת כוונת הלב! ושתהיה מתוך מגילה כשירה כתובה כולה”

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה ה): “הקורא את המגילה בלא כוונה [לצאת ידי חובת קריאת המגילה ולקיים מצות חכמים], לא יצא [בקריאה זו, אע”פ שקרא את כולה!], כיצד? היה כותבה או דורשה או מגיהה, אם כיון לבו לצאת בקריאה זו, יצא, ואם לא כיון לבו לא יצא! קרא והוא מתנמנם הואיל ולא נרדם בשינה יצא. במה דברים אמורים, שהמכוין לבו בכתיבה יצא? [דווקא] בשנתכוון לצאת בקריאה שקורא בספר שמעתיק ממנו בשעה שהוא כותב! [=שהרי הדבר פשוט, שאם נאמר שהוא יוצא ידי חובה על ידי שהוא כותב בלבד, ובכך משמיע לאוזנו, הנה נמצא שבכל זמן קריאתו, אין המגילה כתובה כולה לפניו! והדין פשוט הוא, שאם אין המגילה כולה כתובה לפניו הרי היא פסולה לקריאה! ואיך יצא ידי חובתו?

ולכן כל מה שכתב רבינו שהכותב את המגילה אם כיון ליבו לצאת ידי חובה, יוצא ידי חובת קריאת מגילה, הוא דווקא שכותב ובשעה שהוא כותב מעתיק ממגילה כשירה כתובה לפניו, ובשעת כתיבתו מוציא את המילים של המגילה מפיו, במקרה כזה יוצא ידי חובה! ולכן זה שרק כותב מגילה ולא כותב אותה מתוך מגילה כשירה, מסביר רבינו ואומר], אבל אם נתכוון לצאת בקריאה זו שכותב לא יצא, שאינו יוצא ידי חובתו אלא בקריאתה מספר שכולה כתובה בו בשעת קריאה“. ע”כ.

.

***

“מי שקרא את המגילה ולא דקדק בטעמיה ודקדוקיה”

הנה כתב רבינו בענין זה שקרא ולא דקדק היטב בקריאתה (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה ז – ח): “הקורא את המגילה וטעה בקריאתה, וקרא קריאה משובשת יצא [=במקום לומר “באה” במלרע, אמר “באה” במלעל, וכל כיוצא בו שמהפך את המשמעות, בכל זאת יצא ידי חובה], לפי שאין מדקדקין ב[טיב] קריאתה! [אלא כל שקרא את המגילה יצא ידי חובתו, אפילו שלא דקדק באותיותיה ונקודותיה]. קראה עומד או יושב [=מפני בריאותו ומצבו], יצא [והוציא ידי חובה], ואפילו [=שעשה כן] בציבור, אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחלה, מפני כבוד הצבור. קראוה שנים אפילו עשרה כאחד יצאו הקוראין והשומעים מן הקוראין, וקורא אותה גדול עם הקטן ואפילו בצבור”. ע”כ.

.

***

“אי אפשר לצאת ידי חובה בציבור במגילה שכתובה בין הכתובים”

הנה, כאשר כתבו הציבור על גוויל או על קלף את ספרי הכתובים, ובין ספרי הכתובים יש שם גם את כל מגילת אסתר, מכיון שהדבר נחשב לספר כתובים! ולא למגילת אסתר, אי אפשר לצאת ידי חובה בקריאה זו בציבור אנשים, מכיון שאין הדבר נחשב לאגרת בפני עצמה! אלא אם כן ניכר כי היתה יתירה על שאר היריעות שבספר הכתובים, כלומר שעשו לה היכר מיוחד שנכתבה בפני עצמה כמו אגרת, רק אז אפשר להוציא ידי חובה ציבור אנשים בקריאה זו! וכמו שכתב רבינו הטהור (שם הלכה ח): “אין קוראין בצבור במגילה הכתובה בין הכתובים, ואם קרא לא יצא, אלא אם כן היתה יתירה על שאר היריעות או חסירה כדי שיהא לה הכר. אבל יחיד קורא בה, ואפילו אינה חסרה ולא יתירה [בסדר היריעות], ויוצא בה ידי חובתו“. ע”כ. ומבואר מדבריו שבמקרה שהמגילה כתובה בספר הכתובים, רק היחיד יכול להוציא את עצמו בלבד ידי חובה! שכן סוף סוף המגילה כתובה בדיו, ועל קלף או גוויל וכו’.

.

***

“עשרת בני המן – צריך לקרוא בנשימה אחת, אם לא עשה יצא ידי חובה”

והנה בענין קריאת “עשרת בני המן“, מבואר מתוך דבריו של רבינו וכך משמע ממנו, שאם לא הצליח לקרוא את עשרת בני המן בנשימה אחת, יצא ידי חובת קריאת מגילה. וכמו שכתב (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יב): “וצריך הקורא [לכתחילה] לקרות עשרת בני המן ו[ומילת] “עשרת” בנשימה אחת, כדי להודיע לעם שכולם נתלו ונהרגו כאחד. [=כלומר, זהו רק חיבוב הדבר והגדלת הנס שנעשה, אמנם אם לא עשה כן ולא הצליח לקרוא בנשימה אחת, או קשה לו לעשות כן, הנה בוודאי כי יצא ידי חובתו!]. ומנהג [=לא חובה! אלא מנהג] כל ישראל, שהקורא את המגילה [=בזמן הקריאה, כאשר הוא] קורא, [אינו קורא אותה ובזמן שעובר לעמוד אחר מגלגל את מה שקרא כמו בספר התורה, אלא], ופושט [אותה] כאגרת [פרוסה], וכשיגמור [את קריאת המגילה, אז] חוזר וכורכה כולה, ומברך [ברכה אחרונה, הרב את ריבנו וכו’]”. ע”כ. ולמדים אנו מסוף דבריו של רבינו, כי מנהגו היה לברך ברכה אחרונה על המגילה. שכן כתב “ומברך“, ומשמע שרבינו היה מברך ברכת הרב את ריבנו.

ולסיום יש להעיר הערה חשובה, שיש מנהג לא טוב רע ומר! להכות ולעשות קולות כאשר מזכירים את שמו של הנבל “המן הרשע”, ומנהג זה רע ומר, מפריע מאוד במהלך הקריאה, ואף גובל בסכלות וטמטום, מאגיה ואלילות. ולא נאריך בדברי הבל, אלא יש להמנע שכאשר קוראים ושומעים את המילה “המן”, אין צורך להתנהג כמו בגן החיות, אלא ימשיכו בקריאה כרגיל.

ע”כ כתבתי מאמר שני זה בעניני חג הפורים. המשך במאמר הבא והאחרון. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.