***

“קיבלת שכל!”

א) הנה רווחת האמונה והדיעה במאות השנים האחרונות [700 שנה בערך], שיש ביד אנוש בשר ודם, לסייע, לעזור, להעלות, לתקן, אדם שנפטר לבית עולמו וכבר לא בין החיים. בין כשהדבר נוגע ל-“תיקון“, כלומר, אם יש אדם, שלצערינו נפטר לבית עולמו בתור אדם, “רשע“, אז רווחת הדיעה בקרב הציבור, שאפשר לעשות פעולות כאן בעולם הזה, על ידי בני אדם, לתקן ולהועיל לנשמתו. כלומר לסייע לנשמתו, למחוק, ולהסיר העונש ממנו. וזה יקרא אצלנו, “שינוי המצב“.

והנה ה’ יתברך חנן את האדם בדבר שנקרא, “שכל“, ולצערינו הרב, כאשר בני אדם נכנסים לעול התורה והמצוות, חושבים בדעתם, שצריך לבטל מכל וכל, את ענין השכל, המחשבה, ההתבוננות, והדעת שחנן ה’ את האדם. ואומרים בדעתם המשובשת, “אנחנו זורקים את השכל“, “אנחנו לא שואלים שאלות“, “אנחנו לא חוקרים” וכו’ וכו’. כמה איוולת יש בטענה שטותית זו, כמה רחוקה היא ממחשבת התורה והיראה.

שהרי ניתן להפריך את טענותיהם בקלות מרובה רק על ידי שאלה בלבד. הבה נשאלם, האם כשאתם באים לעשות עסקה חשובה, האם הינכם זורקים את השכל? האם אתם לא שואלים שאלות? או שאתה נותנים את המירב, והטוב ביותר, על מנת שלא תצא תקלה בעסקה אשר אתם עושים? בוודאי שאתם, חוקרים, בודקים, מעיינים, אכפת לכם על מה אתם חותמים וכו’. ומדוע? כי הדבר חשוב לכם עד מאוד!

והרי לך קורא נעים, כי מי שמגיע לענין התורה והמצוות, ואומר בלשונו, “אני זורק את השכל”, הרי שהתורה והמצוות לא חשובים לו באמת, ומה חשוב לו באמת? מה שיוצא מאותה “תורה” שהוא “שומר”. העונג שהוא מקבל, הליצנות, הצחוקים, אכילת בשרים ועופות ללא השגחה מעולה וטובה של שוחט פרטי שבודק ושוחט כמו שצריך. אז כשתשאל אותו על השגחה מסויימת שהוא אוכל, ותראה לו ראיות שהוא אוכל ספק נבילות\טריפות, יאמר לך, “אני זורק את השכל“.

אדם כזה והדומים לו, לצערינו הרב נטשו את ה’ יתברך, עם הכיפה שעל ראשם, הם אינם מבינים ולא יודעים בכלל מה רצון ה’, ומה תכלית האדם בזה העולם.

ועליהם ועל שכמותם כתב רבינו הטהור הרמב”ם (ספר מורה הנבוכים פתיחה): “ואמנם המבולבלים [במחשבת התורה ותפיסת מחשבת הדת], שמוחם מזוהם בדעות [כוזבות ובדעות] שאינם אמיתיות, ו[הולכים] בדרכים המטעים, ויחשבום חכמות אמיתיות, ויחשבו שהם בעלי עיון [אמיתי]. ו[לאמיתו של דבר], אין ידיעה להם כלל בדבר שיקרא חכמה על דרך האמת, [אלא כל “חכמתם” על דרך השקר. ומכיון שכך], הם יברחו מפרקים רבים ממנו. [ולא רק שיברחו ממנו], ומה מאוד יקשו עליהם, מפני שאינם משיגים להם ענין, [כלומר, שאין להם ענין אמיתי בדברים שהכל על דרך השכל והמחשבה הישרה, כי הם מלאים בדמיונות והבלים], ובעבור ש[גם] מתבאר מהם [מפרקים רבים במורה] גם כן פסלות דברים מזוייפים אשר בידיהם [ומה שכתבו בספריהם], אשר הם סגולתם וממונם, [לכן ספר מורה הנבוכים הוא זה] המוכן לצרותיהם [לפי דעתם]”. עכ”ל.

ובגרסת הרב קאפח סיים: “”ומה מאוד יקשו עליהם [פרקים רבים מן המורה, על המהובלים שחסרים בעיון], כי לא יבינו להם ענין, ועוד כי [יודעים ש] מהם [כלומר מפרקים רבים מספר המורה], יתגלה פסולת הסיגים שבידם, שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם“. עכ”ל.

והנה רבינו ברוב חכמתו שה’ חננו. גילה לנו, שכל מי שנטה מהשכל הישר, לא רק שלא ירצה לקרוא בספרו, אלא גם יזהיר אחרים לא ללמוד בספריו, ומדוע? כי בוודאי שעל ידי הקריאה בספריו, נגלה את הערמה והשקר של אלו שהרסו את דת ישראל.

וכתב בספר מלמד התלמידים לרבינו יעקב אנטולי (פרשת בא): “ועל הדרך הנזכר ראוי לדון לזכות, כל מי שנודע בחכמה וביראת שמים, לא כדרך [הרשעים הבערים] המדברים סרה על אנשים ידועים וחכמים. ולפי שהמדברים ההם משימים כונתם להשיב עליהם ו[כל מגמתם רק] לדחות דבריהם, אינם משיגים כונת דבר מדבריהם [של חכמים], אבל יכשלו בם, ויחזיקו בדעות רעות ונפסדות. [כלומר, בגלל שכל מגמתם של החולקים הוא להוכיח שהצד השני טועה, אין להם אפשרות להבין את הכוונה של החכם, מכיון שהם עסוקים כל הזמן לסלף ולהשמיץ את האחר].

ועליהם אמר החכם, “משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו“. והרעה ההיא [שהם משיבים לחכמים המנסים לעוררם לידי שלימות], הם הזיופים אשר בידיהם, שהם מוכנים לצרתם ולרעתם, כמו שאמר הרב המורה בפתיחת ספרו.

ועליהם אמר גם כן, “עושר שמור לבעליו לרעתו“. וכל הפסוקים הנמשכים למשיב רעה תחת טובה נאמרים על ענין זה. וסוף דבר החכם בזה (משלי פרק יז פסוק יט – כ): “אֹ֣הֵֽב פֶּ֭שַׁע אֹהֵ֣ב מַצָּ֑ה מַגְבִּ֥יהַּ פִּ֝תְח֗וֹ מְבַקֶּשׁ־שָֽׁבֶר: עִקֶּשׁ־לֵ֭ב לֹ֣א יִמְצָא־ט֑וֹב וְנֶהְפָּ֥ךְ בִּ֝לְשׁוֹנ֗וֹ יִפּ֥וֹל בְּרָעָֽה”. “ונהפך בלשונו” – נאמר על המדבר רע באנשים המדברים טוב והמחרפים אותו בספרו. וכונתי בזה על המדברים סרה על איש האלהים הרב רבינו משה בר מימון ז”ל, עד שאמרו לרוע הבנתם, שהוא כפר בתחיית המתים חלילה חלילה לו, כי הוא דבר ברוח הקדש, וברוח חכמה, בכל מה שדבר בענינים אלה, והמבין את לחשיו ידע כי הוא הלך בדרך הנביאים והכתובים. ואלו היו דוד ואסף בדורותיהם, היו מדברים הרעים האלה [גם] עליהם, [בדיוק] מה שדברו על הרב רבינו, לפי שהם בני, בלי לב! ע”כ. והדברים מובנים היטב.

ופסוקים מפורשים ראינו, שציוה ה’ יתברך את ברואיו ובניו, להשתמש עם שכלם ותבונתם, בכל מיני ענינים שיהיו בחיי חיותם. וכל שכן בעניני התורה והמצוות, שהם העיקר הגדול ועמוד העולם. כמו שנאמר (ירמיהו פרק ט פסוק כג): “כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֘ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְהֹוָֽה”.

כלומר, ידיעת ה’ יתברך והשגתו, לא תבוא לעולם לאדם, אלא אם כן ישתמש בתבונה ובחכמה, ויעשה כל חקר על מנת להגיע לאמת הברורה. וכמו שאמר (דברים פרק יג פסוק טו פרשת ראה): “וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֛ וְשָׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּקִרְבֶּֽךָ“. וכיצד בני אדם יאמרו, “אני זורק את השכל“, כאשר התורה מצווה אותם על דרישה, חקירה, ושאלה, בצורה החזקה ביותר.

הלא כל חוקר במשטרה, אם יאמר למעבידו, “אני זורק את השכל“, המעביד יזרוק אותו מן המלאכה! כל שכן בני אדם כאשר יאמרו דברים נגעלים ובזוים כאלו כלפי עבודת הבורא יתברך. ואם יצוה אחד מן הרבנים לתלמידיו, “זרקו את השכל”, ידעו נאמנה, כי אסור שיקנו להם רב כזה לעולם!

וכן מצינו שהבורא יתברך, אף האשים את ישראל בהליכה אחר התוהו, בעבור זה שלא התבוננו במעשיהם הרעים ולא חקרו את הדרך בה הולכים. כמו שנאמר (ישעיהו פרק א פסוק ב – ג): “שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהֹוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי: יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן”. ומה גרם להם זאת? “ישראל לא ידע, עמי לא התבונן”, כלומר, לא נתנו לב להשכיל להתבונן ולהבין מי זה הבורא יתברך.

ופעמים בני אדם כאשר מבינים את מה שאני כותב ואומר, עדיין נשארים עם קושי גדול, שהרי רואים כמה מחברים שכתבו היפך הדברים. וכל זה מפני שחושבים שכל מה שנכתב על ספר הוא נכון.

***

“חיבור ספרים – לא מורה על האמת”

וכבר הרגיש הרמב”ם בסכלות שבדיעה זו וכתב: “החולי הגדול והרעה החולה, שכל הדברים שימצא אדם כתובים [בספר], יעלה על ליבו בתחילה שהם אמת, וכל שכן אם יהיו ספרים קדמונים, ו[כל שכן] אם נתעסקו אנשים רבים באותן הספרים, ונשאו ונתנו בהן. מיד יקפוץ דעתו של נמהר [וכסיל, לומר], ש-אלו [ודאי] דברי חכמה [הם], ויאמר בלבו, וכי לשקר עשה עט סופרים [כלומר לחינם ישב מישהו וכתב חיבורים? לא יכול להיות שהשקיע כל כך ויצא ממנו שקר!], ו[יאמר הקורא עוד], [וכי] בחינם נשאו ונתנו [“גדולי עולם”] אלו באלו הדברים?

וזאת היא [הסיבה] שאבדה מלכותינו והחריבה בית מקדשנו, והאריכה גלותינו, והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים … שדברים אלו עיקר עבודה זרה [הם], וטעו ונהו אחריה, ודמו שהם חכמות מפוארות ויש בן תועלת גדולה. ע”כ. וגם בדורינו אנו, נכתבו ספרים, נכתבו מגילות, ונשאו ונתנו גדולי עולם באותם ספרים, ופלפלו בחכמות סרק, שאין בהם שום תועלת, ולהיפך הוא הנכון, ימצא שם מינות קשה החמורה ביותר שהיתה מבריאת העולם.

ולכן קורא נעים, רק מן השכל הישר, כאשר נתבונן במושג, “לעילוי נשמת“, נמצא בשכלנו הקטן, שזו הזיה קשה עד מאוד. כלומר, עצם המחשבה שניתן לעשות פעולות על מנת לעזור, להועיל, לסייע, ביד מי שנשמתו ביד ה’ יתברך ותחת דינו העצום, זו המחשבה רחוקה מן הדעת.

שהרי, גם בעולם הזה לא מצינו שום אדם שיכול לעשות מעשים ופעולות, על מנת לבטל, לסייע, לתקן את מעשיו “הרוחניים” של האחר. רצוני לומר, שאם אדם חטא בעבירה פלונית, לא מצינו שאפשר שיהיה תיקון לזה החוטא, מבלעדי התשובה והתנאים הברורים שלה. ולא משנה מה אדם אחר יעשה בשבילו, כל זמן שהאדם עצמו שחטא לא חזר בתשובה על עבירות שבינו לבין המקום ברוך הוא, אף אחד לעולם לא יוכל לסייעו בשום מעשה שיעשה.

ולכן תמצא שלעולם שלח ה’ יתברך את נביאיו להוכיח את ישראל. וכל זה מדוע? על מנת שיחזרו בתשובה ממעשיהם הרעים. ולא ראינו שתפילת הנביא על העם הועילה בלתי התשובה מהעם! כי לא יתכן לעולם לאף אדם להועיל לשני במצבו הרוחני, מלבד האדם עצמו. ודוגמא לזה ניתן לראות בנחש הנחשת, כמו שנאמר (במדבר פרק כא פסוק ו – ח): “וַיְשַׁלַּ֨ח יְהֹוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל: וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהֹוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם: וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי”. והנה רק לאחר שישראל עשו תשובה, ואמרו “חטאנו“, בא להם הרפואה. וגם משה רבינו לא יכל לעזור להם אם לא היו עושים תשובה.

***

“אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה?”

ואם ישאל השואל, הרי נאמר, “אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה“. וכן הרבה נוהגים לומר את האמרה הידועה הזו, ורוב בני אדם חושבים בדעתם ואומרים במשלם, שבעבור שאכלו ההורים לא טוב, אז שיני הבנים יהיו מקולקלות. אולם דבר זה מדרך השכל נמנע הוא! וכי מדוע ישפיע מעשה האב על הבן בכלל? וכמובן כל מה שאני מדבר, הוא דווקא שהילד מעל גיל מצוות, שאם לא כן, כבר נאמר בתורה, “פוקד עוון אבות על בנים”, ומדבר שהילדים מתחת לגיל מצוות, אז בוודאי נענשים על עוון הוריהם, וכל זה על מנת לעורר את האבות.

אבל התלונן ה’ יתברך ואמר (יחזקאל פרק יח א-ב): “וַיְהִ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: מַה־לָּכֶ֗ם אַתֶּם֙ מֹֽשְׁלִים֙ אֶת־הַמָּשָׁ֣ל הַזֶּ֔ה עַל־אַדְמַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר, אָבוֹת֙ יֹ֣אכְלוּ בֹ֔סֶר וְשִׁנֵּ֥י הַבָּנִ֖ים תִּקְהֶֽינָה“. ונמצא, שהתלונן הבורא יתברך על מה שהיו אומרים בני אדם משל זה. כי אינו נכון! וכעס על משל זה שמשלו ישראל! ומדוע? מכיון שלכל איש מבני אדם, יש את חייו ואת בחירתו שלו! ואם האבא עושה עבירות, מדוע על הבן לסבול? אם הבן עושה עבירות, מדוע שיהיה לאביו סבל?

והסביר הרד”ק, שהיו מושלים ישראל משל זה, על חורבן ארץ ישראל. והיו טוענים ואומרים, אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו … והם לא הבינו ולא השכילו בזה, כי בגלל חטאות ירבעם ומנשה היה הקצף הגדול, כי הם החטיאו הבאים אחריהם, ואילו לא אחזו ישראל בחטאות ירבעם, ולא אחזו בני יהודה בחטאות מנשה, לא היו לוקים על עונותיהם! ולא חרבה ארץ ישראל ועל זה הענין השיבם האל יתעלה והוא ענין כל הפרשה הבאה אחר זה. ע”כ.

כלומר, מבאר הרד”ק ואומר, מדוע הבנים רואים שנענשים הם כביכול בעבור הוריהם? לא בגלל שההורים שלהם עשו עבירות, והעבירות של ההורים עצמם מושלכים על חייהם שלהם! כי זה לא יתכן לומר בשכל! אלא רק בגלל שגם הם המשיכו בדרכי אבותיהם ואחזו בהם, רק בגלל זה נענשו הם. אבל אם היו הם חוזרים בתשובה לה’ יתברך, בוודאי שמעשה האב אינו יכול להשפיע על מעשה הבן. וכן להיפך. ודבר זה אפשר לראות גם במחלות שעוברות לכאורה מאבא לבן. הרבה מן המחלות לא עוברות כלל מן האבא לבן. לאמיתו של דבר, מה שעובר מן האבא לבן ומן האמא לילדיה, זה המטבח!

כלומר, מה שעובר בתורשה, הוא אופן האכילה, זמני אכילה, איכות האכילה, האם לא מעבירה בפועל מחלות לילדיה, אבל כן יכולה להקנות להם הרגלים רעים מאוד. מטבח שהשתמשו בהרבה שמן לצורך הדוגמא, זה הרגל רע שמועבר לילדים, ואז כשהילדים חולים כולם נוטים לומר, זו מחלה עוברת! וזו טעות! כי המחלות עברו דרך המטבח, ודרך המאכל הרע שלא פרשו ממנו הילדים.

אבל אם הילדים ישמרו על בריאותם ובריאות נפשם, לא יבואו לידי מחלות! כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות דעות פרק ד הלכה כ): “כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו, אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו, או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתו, או אם תבא מכת דבר או מכת בצורת לעולם“. ע”כ. הרי למדת קורא נעים, שאין שום שייכות לאבא ולאמא בענין החולי, אלא דווקא התנהגות האדם עצמו היא זו אשר משפיעה!

והוא הדין בענין הנפש. שהילדים לא נענשים בעבור מעשי ההורים לאחר שהגיעו לגיל של מצוות ובחירה! ולכן המשיך ואמר, “חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֑ה, אִם־יִֽהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם ע֗וֹד מְשֹׁ֛ל הַמָּשָׁ֥ל הַזֶּ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל: הֵ֤ן כָּל־הַנְּפָשׁוֹת֙ לִ֣י הֵ֔נָּה, כְּנֶ֧פֶשׁ הָאָ֛ב וּכְנֶ֥פֶשׁ הַבֵּ֖ן לִי־הֵ֑נָּה, הַנֶּ֥פֶשׁ הַחֹטֵ֖את הִ֥יא תָמֽוּת”.

כלומר, שהמובן מכאן הוא פשוט, כל נפש לבדה היא מול ה’ יתברך. ואין הבדל אם הבן עושה דברים ונקרא בנו של האב, ובעבור זה לא יענש האב. וכן להיפך, אם האב עושה עבירות והבן הולך בדרך טובים, מדוע יענש? ולכן סיים ואמר, “הנפש החוטאת היא תמות”, דווקא הנפש שחטאה היא זו שתמות! וכתב הרד”ק, “כי כל הנפשות לי הנה, ואני נתתי אותם בבשר להנהיג הגוף ללכת אחרי, ואני רוצה בחייהן ולא במיתתן, כי לי הנה, ומכבודי נגזרו, כנפש האב וכנפש הבן, ואיך תעלו בדעתכם שאעניש הנפש אם לא חטאה לי? חלילה לי!”. ע”כ.

והמשיך ואמר (יחזקאל פרק יח פסוק כ – כג): “הַנֶּ֥פֶשׁ הַחֹטֵ֖את הִ֣יא תָמ֑וּת, בֵּ֞ן לֹא־יִשָּׂ֣א׀ בַּעֲוֹ֣ן הָאָ֗ב, וְאָב֙ לֹ֤א יִשָּׂא֙ בַּעֲוֹ֣ן הַבֵּ֔ן, צִדְקַ֤ת הַצַּדִּיק֙ עָלָ֣יו, תִּֽהְיֶ֔ה וְרִשְׁעַ֥ת רשע הָרָשָׁ֖ע עָלָ֥יו תִּֽהְיֶֽה: ס וְהָרָשָׁ֗ע כִּ֤י יָשׁוּב֙ מִכָּל־חטאתו חַטֹּאתָיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה, וְשָׁמַר֙ אֶת־כָּל־חֻקּוֹתַ֔י, וְעָשָׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט וּצְדָקָ֑ה, חָיֹ֥ה יִחְיֶ֖ה לֹ֥א יָמֽוּת: כָּל־פְּשָׁעָיו֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה, לֹ֥א יִזָּכְר֖וּ ל֑וֹ, בְּצִדְקָת֥וֹ אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה יִֽחְיֶֽה: הֶחָפֹ֤ץ אֶחְפֹּץ֙ מ֣וֹת רָשָׁ֔ע נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֑ה, הֲל֛וֹא בְּשׁוּב֥וֹ מִדְּרָכָ֖יו וְחָיָֽה”.

וכתב הרד”ק, והרשע – עד הנה דבר באב ובבן. ועתה מדבר באדם עצמו בשובו ממעשיו, ואמר, כי אם היה רשע ושב מרשעתו, ועשה משפט וצדקה, “חיה יחיה”, וכל פשעיו לא יזכרו לו עוד.

וכן בשוב צדיק מצדקתו ועשה עול, כל צדקותיו אשר עשה לא תזכרנה, והקשו רז”ל ולהוי כמחצה זכאי ומחצה חייב, ותרצו בתוהה על הראשונות, שכיון שמתחרט אדם על מעשיו הראשונים [לכאן ולכאן, כלומר בין שחזר בו מן הצדקות, ובין שחזר בו מן הרשעות], אינם נחשבים לו לכלום.חיה יחיה ולא ימות – יחיה בעולם הזה ולא ימות לעולם הבא וכן יחי ראובן ואל ימות. ולכן אמר, “החפץ אחפוץ מות רשע – אינני חפץ במות רשע, אלא אני מאריך לו ברשעו, כדי שישוב בתשובה, כמו שעשיתי למנשה.

ונבאר דבריו, אדם שחוזר בעצמו מדבר מה, בוודאי שהחזרה הזו גובלת בסתירת כל מה שעשה בראשונה, ולכן הצדיק שחזר בו מצדקותו, ואפילו כתב ספרים רבים, וזיכה את הרבים, בוודאי אחד כזה שחזר בו, מראה בכך שמתחרט על מעשיו הראשונים, שמעלה על דעתו, שהיה רוצה לחיות כך מתחילת דרכו.

בכל אופן מבואר יוצא, שאין מעשה בני אדם משפיעים אחד על השני, ואפילו מעשי האב לא משפיעים על בנו כאשר הוא מעל גיל הבחירה, כלומר כאשר הגיע כבר לגיל מצוות ומעלה. וכל שכן שאין מעשה בני אדם משפיעים על זולתם בענין הרוחניות. וכל שכן כאשר אדם נפטר לבית עולמו, שלעולם אין מעשה החי יכול להשפיע על האחר.

***

“מה הביא אותנו לכתוב ולדבר בנושא זה”

והנה על אף ההשמצות, הגינויים, הבזיונות שאני עובר בגין פרסום דברים אלו, לא ארא ולא אחת מלומר את האמת. ומכיון שלא מצינו מקום אחד בכל התנ”ך כולו שמדבר בתועלת האדם לנפטרים. וכמו כן לא מצאנו מקום אחד לא במשנה ולא בתלמוד שמדבר בהלכה ולו אחת, כיצד לעזור לנשמת הנפטרים. הביא אותנו זה ההכרח להבין שמדובר בהזיה שנולדה עם השנים, אשר הרסה והמיתה אסון נוראי במחשבת היהדות.

אולם אמת נאמר, כי לא זו המחשבה היא שהביאה אותנו לידי פרסום הדברים, אלא בעבור שראינו לרבינו הטהור הרמב”ם שכתב במילים אלו (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות פרק ד משנה יח): וז”ל: “כבר בארנו בעשירי מסנהדרין, שאין אחר המוות [לא] שלימות [לא תיקון לנשמה], ולא תוספת [לא שיפור המצב! כלומר אי אפשר להעלות נשמה], ואמנם [אבל] ישלם האדם ויוסיף מעלה [רק] בזה העולם. ואל זה רומז שלמה באומרו (קהלת ט י): “כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה”, אלא במצב אשר ילך האדם – בו ישאר לעולם [ומתוך שכתב, “לעולם”, מובן מכך שאי אפשר לשום אדם להועיל לשום נפטר]. ולזה ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט, ולא לאבדו, אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה ואין לו תקנה”. עכ”ל.

והנה בעצם רבינו הרמב”ם מסביר, שלאחר המוות אין “תיקון”, אין דרך, “לתקן”, ואי אפשר לשפר את המצב של האדם, ואי אפשר “לסדר” אותה! כלומר, אי אפשר לעשות דברים, “לעילוי נשמת” אדם מסויים ולתקנו. וכמו שסיים וכתב, “אלא במצב אשר ילך האדם – בו ישאר לעולם. ולזה ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט, ולא לאבדו אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה ואין לו תקנה”. ומה פירוש, “ואין לו תקנה”? כמשמעו, לא ניתן לתקנו!

ואלו הדברים קורא נעים, הביאנו לפרסום הדברים, וכמו שנבאר במאמרים הבאים, ונוכיח, לא רק מדברי הרמב”ם, אלא משאר פוסקים חשובים ועצומים, שמושג זה שנקרא, “לעילוי נשמת”, לא היה קיים ביהדות!וכמו שכתבתי, אף שאני סופג בזיונות עצומים בשל דעה זו אשר נוגדת את הדיעה הרווחת, בכל זאת האמת לנגד עינינו תמיד! ונחתום מאמר זה בדברי רבינו הרמב”ם.

***

“חנכוני הגיל והניסיון”

כי מבואר באגרת של הרמב”ם לתלמידו יוסף דברים נפלאים, ומתוך האגרת אתה למד שהתווכח הוא עם שני בני אדם שנקראו “ראשי ישיבה”, אשר יצאו חוצץ נגד רבו הרמב”ם. וכותב הרמב”ם לתלמידו יוסף כך (אגרות הרמב”ם עמוד קכה מהדורת קאפח): “וממה שאתה צריך לדעת בני, באמתת אמונתי [נשבע] בתורת משה רבינו, שאין לי ספק מכל הענינים שהזכרת במכתבך, ואני בטוח שכך אירע [ואין אני חושד אותך שאתה משקר], אלא שאין מדותי כמידותיך בני, כי אני מוחל על כבודי מאוד, [אמנם] ואתה אינך יכול להתאפק. [אבל] אני, חנכוני הגיל והניסיון, נוסף למה שמחייב העיון [שאין להגיב לאנשים המתרעמים והמבזים אותי]. ודע שאני לא חברתי ספר זה כדי להתגדל בו בישראל, ולא כדי שיתפרסם שמי, שאז [שאם תהיה כוונתי לגדל את שמי] יצר לי [כאשר מבזים אותי] אם לא תתקיים מטרתי אשר בגללה חברתיו. אלא חברתיו [בדעתי] תחילה [בראש ובראשונה] וה’ יודע [שכך היא האמת, שחברתיו בתחילה רק לצורך] לעצמי, כדי להתפנות מן החקירה והחיפוש למה שאזדקק לו, ולעת הזקנה, ולמען ה’ יתעלה. לפי שאני באמת קנא קנאתי לה’ אלהי ישראל בראותי אומה ללא ספר באמת וללא השקפות נכונות ומדוייקות, ולכן עשיתי מה שעשיתי [ופרסמתי זה הספר ברבים] למען ה’ בלבד“. עכ”ל.

עוד כותב הרמב”ם (שם אות ז’): “ומדוע אתה מתפלא על התנהוגותו [של מי שביזנתי] בדומה למדות הללו, אותו שחונך מציערותו באשליה שאין בדור כמוהו, וסייעוהו בכך הזקנה והמעלה והייחוס והעדר בעל ההבחנה באותו האקלים, וזקיקותו לבני אדם להחדיר לליבם אותו התבשיל הנתעב, שכל בני אדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תואר כבוד, ואותן ההזיות שנעשו להם בטבע. והיאך אתה מדה לעצמך בני, שהם יגידו לדאגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקוב כבודו וכבוד ביתצ אביו. זה מה שלא יעשהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו. ואני יודע ברור שכל שנתפרסם שמי שם יותר, מביאו דוחק הנסבות הוא והנוהים אחריו, וכל מי שרוצה שתהא לו מעלה בעיני הבריות להמעיט את חבורי ולהראות לבני אדם שהם יותר שלימים מכדי להזקק לעיין בו, ואף חולקים עליו, ואילו רצה אחד מהם לחבר היה מחבר יותר טוב ממנו בזמן קצר, ואם יביאם הכרח הדברים לפקפק בדתיותי ומעשי יעשו זאת.

וכל זה חי ה’ בני, אינו מצער אותי, ואפילו ראיתיו ונעשה בנוכחותי, אלא הייתי מדבר בנימוס ושותק או עונה לפי המצב, כי אשר נעלם מהם באמת הוא יותר חמור מזה בהרבה. ואין אני דואג לנצחון עצמי, כי כבודי העצמי ומדותי לדעתי הוא להתעלם מן הסכלים, לא לנצח אותם במילים”. זה אדם רבותי שקצת זכינו לטעום משפלותו בעיני עצמו, ומה נענה אנחנו? ומה נאמר אנחנו כאשר פוגשים אותנו דברים? וכי לא נקבל על עצמינו דברים מועטים שעוברים עלינו?

וכמו שכתב והעיד בלשונו, שהיוצאים עליו הם סכלים ורחמנות עליהם, ומה שצריך זה להתעלם מהם כי גם ככה לא ירצו לקבל האמת כלל וכלל.

ע”כ מאמר זה. המשך במאמר הבא. חן שאולוב ספרדי טהור.