***

“מוצרים שאין בהם ‘גלוטן’ ואין הם מכילים ‘שיבולת שועל’, מותרים בפסח”

הנה לאחר שביארנו במאמר הראשון, שלא נקרא, “חמץ“, אלא דווקא דבר הבא מ-“חמשת מיני דגן“. כלומר, שלעולם ועד, על פי חוקות הדת והתורה, לא ייקרא ולא יכונה שם לדבר כלשהו בשם, “חמץ“, אלא דווקא אותם הבאים מ-“חמשת מיני הדגן“, בין שהיו בתור גרעין, בין שנטחנו בצורה דקה כמו “סולת“, ובין שהיו טחונים ברמה כזו ששם “קמח” חל עליהם. כל זמן שבאו הם במים, מחמיצין הם ללא ספק.

אצל גרעיני חמשת מיני דגן, החימוץ בהם כאשר נתבקעו. ואם נטחנו אותם חמשת מיני הדגן, כמו סולת או כמו קמח, שיעור החימוץ שלהם הוא כשבא עליהם מים, ועבר שיעור של מיל עם המים. [=שיעור של בערך – 18 דקות], ולא רק זו בלבד, אלא שיעור החימוץ הוא כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה יג): “כל זמן שאדם עוסק בבצק אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ, ואם הגביה ידו והניחו ושהה הבצק עד שהגיע להשמיע הקול בזמן שאדם מכה בידו עליו כבר החמיץ וישרף מיד, ואם אין קולו נשמע אם שהה כדי שיהלך אדם מיל כבר החמיץ וישרף מיד, וכן אם הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו הרי זה אסור לאכלו ואין חייבין עליו כרת”. ע”כ דבריו. ועל פי האמור רק לאחר מכן באים לידי חימוץ ואסורים בפסח, בין באכילה, ובין בשהייה.

בכל אופן שלא יהיה, רק חמשת מיני דגן הם האסורים בפסח, בין לאיסור אכילה, ובין לאיסור שהייה, וזאת רק כאשר באו לידי חימוץ בלבד. וכמו שמבואר מדברי רבינו (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה א – ב): “אין אסור משום חמץ בפסח, אלא חמשת מיני דגן בלבד … חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלבד בלא שום מים לעולם אינם באין לידי חימוץ, אלא אפילו הניחן כל היום עד שנתפח הבצק הרי זה מותר באכילה, שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין, ומי פירות הן כגון יין וחלב ודבש וזית ומי תפוחים ומי רמונים וכל כיוצא בהן משאר יינות ושמנים ומשקין. והוא [בתנאי] שלא יתערב בהן שום מים בעולם, ואם נתערב בהן מים כל שהוא, הרי אלו מחמיצין“. ע”כ.

.

ומבואר בפשטות כי קיימים שני תנאים מצטברים על מנת שיחול עליו שם “חמץ“, ויהיה אסור בפסח:

א) שיהיה מחמשת מיני דגן.

ב) שיבואו אותם מיני הדגן במים.

.

***

“חוק ותקנת משרד הבריאות – סימון גלוטן”.

והנה בארץ ישראל, ישנה תקנה שהתקין משרד הבריאות בשנת 1996 – “תקנות בריאות הציבור (מזון) (סימון גלוטן), תשנ”ו-1996”. (תקנת “סימון גלוטן“). כפי שניתן לראות באתר הממשלתי של מדינת ישראל: סימון גלוטן.

ונציג חלקים מתוך התקנה והדברים האמורים בה הנוגעים לנו. אך לפני כן יש להעיר הערה חשובה, ולומר, כי כל מה שנדבר כאן בענין התקנה והדברים המסתעפים ממנה לענין הלכה, לא נדבר על מוצרים אלא המיוצרים בארץ ישראל בלבד, או מיובאים ומונגשים לציבור הרחב תחת מפעלים בארץ ישראל, והם אלו המחוייבים והכפופים לתקנות משרד הבריאות של “תקנת סימון גלוטן” הנזכרת.

.

מהו “גלוטן”?.

“גלוטן” הינו חלבון המצוי באופן טבעי, בחיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון, וזני הכלאיים שלהם. [=מה שכתבו באתר משרד הבריאות דווקא ארבעת מיני דגן ולא הכלילו את ה-“כוסמין“, משום שהכוסמין הוא לא מין בפני עצמו, כמו שאר אותם ארבעת מיני דגן שהם מינים בפני עצמם. ולכן הדגישו וכתבו, “זני הכלאיים שלהם“, והכוסמין שהוא נחשב לאחד מחמשת מיני דגן, הוא זן כלאיים של החיטה. ומכיל גם הוא גלוטן, ונכלל בתקנת סימון גלוטן, ואם יימצא גלוטן באחד מן מוצרי המזון המיוצרים בארץ ישראל, יהיה כתוב עליו, “מכיל גלוטן“. מה שכתבנו שהכוסמין הוא אחד מזני הכלאיים של החיטה, להרחבה בנושא זה ניתן לקרוא כאן].

.

מדוע משרד הבריאות העביר תקנת “סימון גלוטן”?

מה אומר החוק ומהו מחייב את היצרן לעשות?

על השאלה המתבקשת, מדוע משרד הבריאות מצריך את כל יצרניות המזון לסמן על מוצריהם שהמוצר מכיל, “גלוטן“? היא מהסיבה שישנה מחלה נפוצה בקרב הציבור, הנקראת, “צליאק“, הנובעת מרגישות לגלוטן.

כתוצאה מאכילת גלוטן לאותם בני אדם החולים במחלת צליאק, נוצרת דלקת ברירית המעי הדק, וזו מונעת מהגוף לספוג חומרים חשובים ממזונות שונים. אם הבעיה אינה מאובחנת, עלול הדבר לגרום לתסמינים ולסיבוכים שונים. ולכן לחולים במחלת הצליאק צריכת גלוטן גורמת לנזק למעי הדק אשר מונע ספיגת רכיבי תזונה חיוניים ומחסורם עלול להוביל לתחלואה נלווית כגון אנמיה ואוסטאופורוזיס.

בשנת 1996 התקין משרד הבריאות תקנות הנוגעות ל-“סימון גלוטן” במוצרי מזון. דרישות הסימון בתקנות נועדו להבטיח כי המסרים והסימון על אריזות המזון תהיינה נכונות, אחיודות ולא מטעות, לטובת ציבור הצרכנים בכלל וחולי הצליאק בפרט.

התקנות, מסדירות את הוראות הסימון למזון המכיל גלוטן. [=כלומר, כאשר יצרן המזון מייצר מזון שמכיל גלוטן מאותם חמשת מיני דגן שכתבנו לעיל. מלבד השיבולת שועל שאינה מכילה גלוטן, אלא שנכללת בכלל החיוב על פי תקנות משרד הבריאות, כי גודלת בסביבה של חמשת מיני דגן. ויש לבדוק ברכיבים אם מופיע שיבולת שועל.

התקנה קובעת, כי חובה על יצרן המזון לסמן בתווית המזון ב-“מידע על אלרגנים“, שהמזון מכיל “גלוטן“. [=עדכון לשנת 2025 שחובה לרשום אותם בתווית “רכיבים”]. לצורך הדוגמה, יצרן מזון שבמוצרו ישנו אחד מחמשת מיני דגן, ולא יסמן חלילה בתווית המזון שיוצא תחת מפעלו, שמוצר המזון שלו מכיל “גלוטן”, עלול לגרום לתסמינים נפוצים אצל מי שיצרוך את מוצרו ויש לו רגישות לגלוטן, ומהם: שלשול או עצירות, נפיחות בטנית, התכווצויות, כאבי בטן, עייפות, כאבים במפרקים, חרדה, דיכאון וערפול מוח. הופעת פריחה על עורו של חולה צליאק אינה שכיחה כי המחלה אינה סוג של אלרגיה, אבל ישנם חולי צליאק שמפתחים פריחה על העור הקרויה “דרמטיטיס הרפטיפורמיס”, וזו יכולה לשוב או להחמיר במקרים של בליעת גלוטן בטעות].

סימון “מכיל גלוטן“: התקנות קובעות, כי שם הדגן המכיל את הגלוטן יחד עם המילים “מכיל גלוטן”, יסומנו כסימון חובה ברשימת הרכיבים במזון. [והעובר על כך עובר על תקנות משרד הבריאות]. במידה ותכולת הגלוטן בו עולה על 20 חלקים למיליון, שהרי די בכמויות זעירות של גלוטן מעל 20 חלקים למיליון ליצירת נזק בריאותי לחולי צליאק – שיעור זה הוא 0.002 אחוז, שהיא כמות מזערית ביותר. במידה ומוצר המזון מכיל גלוטן בפחות מכך אינו חייב יצרן המזון לכתוב על מוצר המזון שמוציא תחת ידו, שהמוצר “מכיל גלוטן”.

הסימון של “תקנת סימון הגלוטן” מאפשר זיהוי פשוט וקל של מזון המכיל רכיבים עם גלוטן, ובכך מסייע בבחירה מושכלת של מוצרים מתאימים או שאינם מתאימים לצריכה של חולי צליאק.

במידה ובחר היצרן, מסדירות גם דרישות לסימון מזון שאינו מכיל גלוטן כ-“ללא גלוטן“. [=כלומר, כאשר היצרן רוכש את אמינות משרד הבריאות, הוא מקבל אפשרות להגיש בקשה, ולקבל תעודה הנקראת: “בקשת אישור ייצור נאות (Good Manufacturing Practice – GMP)“. שירות זה מאפשר להגיש בקשה לקבלת אישור ייצור נאות,  המעיד כי ייצור המזון במפעל נעשה בהתאם לתקנים בין–לאומיים מקובלים. ורק אז יצרן המזון יכול לסמן את מוצר המזון היוצא תחת מפעלו, תחת הגדרה, “ללא גלוטן“.]. ע”כ.

.

***

“להשהות מוצרים שאין בהם גלוטן בפסח – מותר”

מן הדברים האמורים יוצא, כי כל מוצרי המזון שמיוצרים בארץ ישראל או מיובאים לארץ ישראל, ויוצאים תחת המפעלים שכפופים לתקנות משרד הבריאות, כאשר לא כתוב עליהם בתווית “מידע על אלרגנים”, כי מכילים הם “גלוטן”, או שלא מופיע בסימון רכיבי המוצר שלהם אחד מחמשת מיני דגן. הרי שאינם מכילים כל חמץ. מנגד, אם נכתב עליהם באותה תווית הנזכרת, “ללא גלוטן“, אז המפעל או יצרן המזון, קיבל את אישור משרד הבריאות לייצור נאות, ובוודאי אינו מכיל גלוטן, וממילא אין במוצרים אלו חמץ.

והיחס הזניח מאוד של הגלוטן שמתיר משרד הבריאות לשים במוצר בארץ ישראל ואינו מחייב את היצרן לכתוב שיש גלוטן בתוך מוצרו, הינו 0.002, והוא 20 חלקים למיליון, ונחשב לענין פסח, בגדר כלום ושום דבר. ומה גם שאין שום טעם ליצרני המזון לעשות זאת.

על פי כל האמור, מבואר יוצא, כי מוצרים שיש לאדם בביתו, ובודק אותם בתוויתם, כל שאין הם מכילים גלוטן, או אחד מחמשת מיני הדגן, ודאי כי מוצר המזון הזה, אינו מכיל חמץ, ואם אינו מכיל חמץ, על אף שאין לו סימן של “כשר לפסח”, אין צריך לזורקו, אלא משהה אותו בביתו, ואין כאן חשש של “בל יראה ובל ימצא”.

וכן מבואר מדברי רבינו (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ו): “אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ, כגון, “כותח הבבלי”, ו-“שכר המדי”, וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן, אם אכלן בפסח, לוקה. ואין בו כרת, שנאמר (שמות י”ב): “כל מחמצת לא תאכלו“. במה דברים אמורים [שלוקה ואסור מן התורה?], בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת, בכדי אכילת שלוש ביצים, הוא שלוקה מן התורה, אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלוש ביצים, אף על פי שאסור לו לאכול, אם אכל אינו לוקה, אלא מכין אותו מכת מרדות“. ע”כ.

ומדבריו אלו אנו למדים, שכל שכמות החמץ אין בה כזית בתערובת בכדי שיוכל לאכול ממנה כזית חמץ בשיעור זמן של 3-4 דקות שהוא שיעור פרס, לא עובר על כרת, ולא לוקה על אכילתו, אלא שאסור לו לאכול. ואם ישאל הקורא מדוע אסור לו לאכול? הנה אע”פ שאינו לוקה, בכל זאת תערובת החמץ במציאות כזו לא התבטלה בששים, ולכן אסור לו לאכול מן התורה תערובת זו. אלא שאינו לוקה עליה.

כמו שכתב רבינו במקום אחר (ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה קצח): “והמצוה הקצ”ח היא שהזהירנו מאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ, ואף על פי שאינן לחם. [ומה היא תערובת חמץ?] כמו המורייס והכותח והשכר והדומה להם. והוא אמרו (שם) כל מחמצת לא תאכלו [ולשון מכילתא (דרשב”י) כל מחמצת לא תאכלו], לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי. יכול יהיו חייבין עליהן כרת? תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה מה חמץ מיוחד שהוא מין גמור יצאו אלו שאינן מין גמור.

ולמה באו? לעבור עליהן בלא תעשה. וכבר התבאר בפסחים (מד א) שעם היותם אסורים ומוזהר מאכילתם לא נתחייב באכילתם מלקות אלא אם היה בהן כזית חמץ בכדי אכילת פרס. אמנם אם היה בהן ערוב חמץ פחות מזה השעור אין חייבין על אכילתן מלקות”. ע”כ. ומתוך שסיים רבינו ואמר, “אין חייבין על אכילתן מלקות“, מבואר כי בכל אופן יש בזה איסור, אע”פ שאין בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס.

וכמו שכתבנו, מכיון שלא נתבטל החמץ בששים, עם שאין בהם כזית בכדי אכילת פרס, בכל זאת אסור לאכול מהם. אבל בוודאי שאם היה מתבטל החמץ בששים לפני חג הפסח, היה מותר לאכול מהם כמו שאבאר בהמשך. וכל שכן שלא יעבור אדם על דין שהייה של, “בל יראה ובל ימצא” בפסח בדבר זה. וקל וחומר לענין אותם המוצרים שרשום בהם “ללא גלוטן”, או שלא רשום עליהם שיש בהם גלוטן, שמותר לכתחילה להשהות אותם בחג הפסח, אפילו שלא כתוב עליהם, “כשר לפסח”, שכן המפעלים כפופים לתקנות משרד הבריאות, ולא יעברו על תקנה היכולה לגרום לסנקציות כנגדם מצד משרד הבריאות.

.

***

“דברים אסורים שהתערבו עם דברים מותרים”

ובענין זה יש לבאר את דבריו של רבינו במקום אחר בענין תערובת חמץ, ולפני שנביא את דברי רבינו בענין חמץ ומצה והדברים אשר נוגעים לחג עצמו ולענין תערובת חמץ. עלינו להבין ולהשכיל, מפני מה ואיך, איסורים שהתערבו בדברים של היתר, אע”פ שמעורבים באותו ההיתר עם האיסור שבו, בכל זאת התערובת הזו תהיה מותרת? שלכאורה, כל שנתערב דבר האסור במותר, אמור הדבר האסור להפסיד את כל התערובת, ומפני מה יהיה הדבר מותר?

והנה כתב רבינו (רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק טו): “דבר אסור [=לדוגמה: חלב חזיר שהוא אסור] שנתערב בדבר מותר, [אם האסור שנתערב במותר הוא] מין בשאינו מינו [=לדוגמה: חלב חזיר שנתערב בתבשיל ירקות. התערובת אסורה, רק] בנותן טעם. [=רק כאשר הטעם של האיסור מורגש. שכן, כל שנתערב מין בשאינו מינו, אפשר לעמוד על טעמו, וכל שאין האיסור נותן טעם לתערובת, כלומר שאינו מורגש, מותר לאכול ממנו מן התורה]. ומין במינו [=לדוגמה: חלב חזיר שנתערב בחלב בהמה טהורה], שאי אפשר לעמוד על טעמו, [צריך ש]יבטל ברוב [=וממילא אם בטל ברוב, בטל גם טעמו וגם ממשו].

כיצד [מתבטל מין בשאינו מינו בנותן טעם]? חלב הכליות, שנפל לתוך הגריסין, ונמוח הכל, טועמין את הגריסין, אם לא נמצא בהן טעם חלב, הרי אלו מותרין. [=ואינן צריכין שום ביטול! אלא כל שאין טעם האיסור מורגש, הכל מותר, ואפילו יש בהם ממשות. וכל זה מן התורה כמו שיתבאר. ומדברי חכמים, צריך לשער שלא יהיה האיסור באופן מציאותי בתערובת, כזית בתוך כל שלוש ביצים מן התערובת, והוא שיעור בערך של 19 גרם מתוך 170 גרם. וכמובן מה שאני כותב “גרם” זה לשבר את האוזן, כי לאמיתו של דבר, אין הולכים בשיעורים על פי גרמים אלא על פי נפחים בהחלט].

ואם נמצא בהם טעם חלב והיה בהן ממשו [=”ממשו” הכוונה לעצמו של איסור! שהיה כמותו משקלו ונפחו כזית בתוך כל שלוש ביצים מן התערובת], הרי אלו אסורין מן התורה. [=ומבואר מדבריו של רבינו, שכאשר האיסור וההיתר הם שתי מינים שונים, אין צריך שהביטול יהיה במידה מסויימת, אלא די שלא יורגש טעם האיסור בתערובת, והכל מותר מן התורה. אבל כאשר יש בהם טעם ויש בהם ממשות, הרי התערובת הזו אסורה מן התורה. ורבינו מדגיש, שמין התורה אפילו היה בהם טעם האיסור מורגש, אם לא היה בהם ממשו, מן התורה מותר לאכול, ומדברי חכמים אסור, כי בכל זאת טעמו מורגש, ולכן אסרו אותו חז”ל! כמו שכתב רבינו מיד], נמצא בהן טעמו [=נמצא בהם טעם מורגש של האיסור], ולא היה בהן ממשו [=כזית נפח מעצמו של איסור בתוך כל שלוש ביצים מן התערובת, שהוא אחד חלקים מתוך תשע, כלומר אם היה חלק האיסור שבו בערך 10 אחוז מן התערובת. שכן כזית לפי רבינו הוא שליש ביצה, ויוצא ששליש ביצה משלוש ביצים הם יחס של אחד לתשע], הרי אלו אסורין מדברי סופרים. [אבל אם היה שיעור האיסור עומד ביחד של יותר מאחד לתשע, ויש בתערובת טעם, אסור מן התורה.

וכמו שכתב רבינו] כיצד הוא [שיעור] “ממשו”? כגון שהיה מן החלב [=היה מן האיסור שיעור] כזית בכל שלש ביצים מן התערובת, אם אכל מן הגריסין האלו כשלש ביצים, הואיל ויש בהן כזית מן החלב [=הואיל ואכל כזית מן האיסור] לוקה, שהרי טעם האיסור וממשו קיים. [=כלומר, לוקה רק בתנאי שיש בתערובת טעם וגם ממשו]. אכל פחות משלש ביצים, מכין אותו מכת מרדות מדבריהם. וכן אם לא היה בתערובת כזית בכל שלש ביצים, אף על פי שיש בהן טעם חלב [=אע”פ שמורגש טעם איסור], ואכל כל הקדירה, אינו לוקה אלא מכת מרדות. [=שכן אע”פ שיש בו טעם, ממשו לא קיים, והרי האיסור הוא אחד לתשע חלקים].

.

ובכמה יתערב דבר האסור [=בין כשהיה מין במינו, בין כשהיה מין שאינו מינו] ויאבד בעוצם מיעוטו? [=עוצם מיעוטו, הכוונה, שיאבד האיסור את היחס שלו למה שמותר, כלומר, שבוודאי לא יהיה בו ממשו, ולא יהיה בו טעמו. כך שלעולם לא יהיה האיסור במציאות בשיעור כזית בתוך שלוש ביצים] כשיעור שנתנו בו חכמים [=כלומר, כל מטרת הביטול, הוא על מנת שלא יורגש טעם האיסור ולא יהיה בו ממשו, ולכן נתנו חכמים שיעור קבוע בחכמתם לכל דבר אסור שנתערב במותר. ובשיעור זה שנתנו חכמים, בוודאי כי טעמו וממשו של האיסור מתבטלים, והרי הוא כלא היה].

יש דבר [איסור שנתערב בהיתר והוא מין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו], ששיעורו בששים [=שיעור ביטול טעם האיסור וממשו, כלומר שלא יורגש טעמו של הדבר האסור ולא יהיה בו ממשו, הוא עומד לדעת חכמים על אחד לששים חלקים. כלומר, אם יש תערובת המכילה 600 גרם, ונתערב דבר אסור בדבר המותר, אם האיסור לא שוקל יתר על 6 גרם, כל התערובת מותרת, בין מן התורה בין מן חכמים]. ויש ששיעורו במאה [=שיעור ביטול טעם האיסור עומד על חלק אחד למאה. לדוגמה: 10 גרם איסור על קילו היתר, התערובת תהיה מותרת]. ויש ששיעורו במאתים. [=שיעור ביטול טעם האיסור עומד על חלק אחד למאתים. לדוגמה: 5 גרם איסור על קילו היתר, התערובת תהיה מותרת].

.

נמצאת למד, שכל איסורין שבתורה [=שנתערבו בהיתר], בין איסורי מלקות, בין איסורי כרת, בין איסורי הנייה, שנתערבו במאכל המותר, [כאשר מדובר באיסור] מין בשאינו מינו [=שיעור הביטול הוא] בנותן טעם [=וכאשר נתבטל טעמו, מותר הוא].

אבל אם היה איסור שנתערב בהיתר, והיה] מין במינו, שאי אפשר לעמוד על הטעם, שיעורו [=שיעור ביטולו] בששים, או במאה, או במאתים … חמץ בפסח [=דווקא בתוך פסח!], אף על פי שהוא מאיסורי תורה, אינו בכללות אלו [=ולא מפני שמן התורה או מדברי חכמים החמץ לא מתבטל ברוב! כי גם חכמים מודים ללא כל ספק שהחמץ מתבטל ברוב, וכל שלא נרגש טעם החמץ מותר הוא מן התורה, ואם היה מין במינו, כאשר נתבטל בששים מותר הוא מן התורה, בין היה החמץ מעורב במינו, בין שלא היה מעורב במינו.

אלא חכמים אסרו את התערובת הזו בכל ימות הפסח, כאשר החמץ בשעת איסורו נתערב בדבר המותר, וטעם איסור זה, רק] לפי שאין התערובת אסורה לעולם, שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת, כמו שביארנו. לפיכך [=כאשר החמץ היה אסור בזמן חג הפסח, ונתערב בדבר המותר בתוך הפסח עצמו, הרי הוא] אוסר בכל שהוא, בין במינו, בין שלא במינו.

והוא הדין לתבואה חדשה שנתערבה בישנה מלפני העומר אוסרת בכל שהוא, שהרי יש לה מתירין, שלאחר העומר יותר [=יהיה מותר] הכל, וכן כל דבר שיש לו מתירין ואפילו היה איסורו מדבריהם, כגון איסור מוקצה ונולד ביום טוב, לא נתנו בו חכמים שיעור אלא אפילו אחד בכמה אלפים אינו בטל, שהרי יש דרך שיותר בה כגון הקדש ומעשר שני וכיוצא בהן.

… [אלא ש]-יראה לי, שאפילו דבר שיש לו מתירין, אם נתערב בשאינו מינו, ולא נתן טעם, מותר, לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל, שהרי אפשר לתקנו, ואף על פי כן שלא במינו [מותר הוא] בנותן טעם כמו שביארנו.

ואל תתמה על [=חכמים, שאסרו כל תערובת] חמץ [שנתערבה] ב[תוך] פסח [אפילו במשהו]. ש[הרי בפסח] התורה אמרה, “כל מחמצת לא תאכלו“, [=ואמרה תורה, “כל” אפילו בדבר מועט], לפיכך החמירו בו [=גם בענין התערובת] כמו שביארנו“. ע”כ.

.

והנה כל מה שכתב רבינו בענין החמץ בפסח, מוכח הדבר ופשוט, שלא דברו חכמים, אלא כאשר החמץ יש עליו שם של איסור! וחכמים גזרו והחמירו ממה שנאמר בתורה, “כל מחמצת לא תאכלו”! כלומר, כאשר חל איסור לאכול מן החמץ, אם נתערב הוא בתוך פסח והתבטל בששים, אפילו שהוא מותר מן התורה ואף מן חכמים, החמירו, מפני שנאמר בפסוק, “כל מחמצת”, לכן החמירו בו מפני שאפשר יהיה לאכול ממנו לאחר הפסח.

אמנם, אם התערובת היתה קודם הפסח, והתבטל החמץ בששים לפני חג הפסח, וכבר אין שם חמץ על התערובת הזו, בוודאי וברור הדבר שאין שום טעם לאסור את זו התערובת. ולא כמו שהרבה רצו לומר בדעתו של רבינו, שהוא יאסור כל תערובת חמץ בכל שהוא, ואפילו מעט מן המעט, אף אם נתבטלה קודם הפסח! וזה אינו, כפי שנראה בהמשך.

.

והנה כתב רבינו בהלכות פסח (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה ח – י) “תערובת חמץ עוברין עליה משום, “בל יראה ובל ימצא”. [ועל איזה סוג של תערובת עוברים בבל יראה ובל ימצא]?, כגון המוריס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח. [=כמו משקה הבירה שעשוי ממין דגן ממש], וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים, אבל דבר שיש בו תערובת חמץ, ואינו ראוי לאכילה [=כמו משחת שינים וכיוצא], הרי זה מותר לקיימו בפסח“. ע”כ. והנה עלול הקורא לחשוב מדברי רבינו הללו, שכל שיש בו תערובת חמץ אפילו מעט מן המעט, אם ראוי לאכילה, אסור לקיימו בפסח. אבל זה ודאי שאינו, כי רבינו מדבר על תערובת חמץ הנעשית מחמשת מיני דגן ממש, כלומר שעיקר התערובת היא מחמשת מיני דגן. ולכן רבינו כותב, אפילו אם היה דבר שעיקר תערובתו מחמשת מיני דגן, ואינו ראוי לאכילה, הרי זה מותר לקיימו בפסח!

כלומר, מה שכתב רבינו, “אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה“, לא ידבר על תערובת של חמשת מיני דגן שנתבטלו בששים לפני חג הפסח! ודבר פשוט הוא! אלא חוזר לדבר על תערובת, שהעיקר בתערובת, הם חמשת מיני דגן, ואף היחס של חמשת מיני דגן הוא הרוב, כמו כותח הבבלי שדיבר בהם קודם לכן. ולכן מדגיש רבינו ואומר, “וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים”, כלומר, שני תנאים בדבר על מנת שיעבור האדם על “בל יראה ובל ימצא”.

.

א) שיהיה מדובר באותם תערובות שיש בהם שיעור גדול של חמץ כמו אותם שהזכיר, כלומר שלא התבטלו בששים, בין קודם חג הפסח ובין בפסח עצמו.

ב) שיהיה ראוי לאכילה.

.

אבל כל זמן שהתערובת היא פחות מכך, או שנתבטלה בששים לפני הפסח או בחג הפסח עצמו, לא עובר על בל יראה ובל ימצא. ולכן סומך רבינו להלכה זו שכתב, את ההלכה הבאה (שם הלכה ט): “כיצד? [=באיזה אופן דברנו בדבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה שמותר לקיימו בפסח]? עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח [=ממש], ועורות [ששם בהם קמח על מנת לעבד אותם], אפילו נתנו שעה אחת קודם שעת הביעור, הרי זה מותר לקיימו. [ולכאורה יש בתערובת זו רוב קמח מחמשת מיני דגן! וכיצד יתכן לקיימו? אלא מכיון שאינו ראוי לאכילה, ובענין זה כל שאינו ראוי לאכילה, אפילו רוב התערובת היא מחמשת מיני דגן, מותר לקיימו].

ואם לא נתן העורות ונתן הקמח קודם שלושה ימים לשעת הביעור מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש. [ואם היה ב]תוך שלשה ימים [שבא הפסח, ונתן הקמח במים ללא השמת העורות באותם המים] חייב לבער. [=שעדיין לא הבאיש הקמח ובא הפסח, ונמצא עבר על בל יראה ובל ימצא]. וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק שנתן לתוכן חמץ, מותר לקיימן בפסח שהרי נפסדה צורת החמץ“. ע”כ.

.

ומבואר יוצא מדברי רבינו הללו, שכל מה שאסור לקיים ולהשהות מאכלים ומשקים בפסח, הם אותם הדברים ששיעור החמץ שבהם לא התבטל בששים לפני הפסח או בתוך הפסח. אבל דברים ששיעור החמץ התבטל בהם לפני פסח, בוודאי שלא עובר על תערובת זו משום בל יראה ובל ימצא, ומותר הוא גם באכילה, אם התבטלו בששים קודם חג הפסח. וגם באותם אלו שיש בהם שיעור ניכר מאוד של חמץ, כל זמן שלא ראויים לאכילה, אינו עובר בבל יראה ובל ימצא.

.

ומה שכתב רבינו (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ד הלכה יב): “דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיוצא בו. אף על פי שמותר לקיימו [=משום שאינו מאכל כל אדם], אסור לאכלו עד אחר הפסח, ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאכלו”. ע”כ.

והנה כל ההלכה הזו מדברת על דבר שקרה במציאות בפסח עצמו, כלומר שבפסח עצמו נתערב בו חמץ בתערובת. כמו שכתב כבר קודם לכן בתחילת הלכות חמץ ומצה (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק א הלכה ה): “חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח, בין במינו בין שלא במינו, הרי זה אוסר [=לאכילה] בכל שהוא. [=משמע מדברי רבינו, שקודם הפסח אם התבטל בששים, בוודאי כי יהיה מותר לאוכלו, שהרי בזמן שהתבטל בששים קודם הפסח, אין בו טעם ואין בו ממשות כמו שלמדנו, והרי כאילו החמץ אינו!].

וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אף על פי שהוא אסור בהנייה, אם נתערב בין במינו בין שלא במינו, הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח. שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו, אבל התערובת מותרת באכילה לאחר הפסח”. ע”כ.

ודבר ברור הוא שמה שכתב רבינו, בפרק ד’ הנזכר לעיל, “ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא“, שווה למה שכתב בתחילת הלכות חמץ ומצה, “הרי זה אוסר [=לאכילה] בכל שהוא“. וזה דבר ברור ופשוט, שכל זה מדובר בתוך הפסח עצמו, שחל שעת האיסור על החמץ!

.

ולכן לפי דעתו של רבינו, כל שהתערובת היתה עשויה לפני פסח, והיחס של החמץ היה מועט, כלומר, היה בשיעור של אחד לששים, הרי שהחמץ התבטל ברוב לפני הפסח. לדוגמה: קילו מצה שהיה בו 15 גרם חמץ לפני הפסח מעורב בעיסתו ואפו אותו, הרי החמץ בטל ברוב, ונחשב כאילו אין בתערובת הזו שום חמץ!

מה שאין כן בפסח עצמו, שהחמץ בפסח עצמו אוסר בכל שהוא, כמו שכתב רבינו, “חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח … הרי זה אוסר [לאכילה] בכל שהוא“. ומפני מה כתב, “תוך הפסח“? ואם תאמר, כוונתו שהגיע פסח, אותו החמץ שהיה מעורב בו קודם לכן אוסר בכל שהוא. הנה דיבור הלשון אינו מסתדר עם מסקנה זו. שכתב רבינו, “חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח“, משמע על פעולה שלימה הנעשית תוך הפסח.

ואם לדעתו של רבינו היה מדובר על תערובת חמץ שיש בה חמץ קודם הפסח בכל שהוא, היה לו לומר, “תערובת שהיה בה חמץ, והגיע הפסח הרי זה אוסר בכל שהוא”. אמנם רבינו כתב והדגיש, “חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח“, דווקא בתוך הפסח אוסר בכל שהוא, אבל לפני כן, לא! וכל שהתבטל בששים קודם הפסח, דבר פשוט הוא שאינו נאסר שוב בפסח, מכיון שאין נחשב הדבר שיש בתערובת חמץ.

.

ואם תשאל, מדוע בפסח עצמו החמץ אינו מתבטל, ומדוע אוסר הוא בכל שהוא? והנה בכל ההלכות הללו שכתב רבינו, שפתיו ברור מללו, שנוקט רבינו, “דבר אסור“, “חמץ בפסח“, “ואל תתמה על חמץ בפסח“. וכל זה רבינו מדבר או על תערובת שנעשית בזמן שחל איסור “חמץ“, או על תערובת שהיתה לפני הפסח ולא נתבטלה בששים, שגם עובר עליה בבל יראה ובל ימצא, כגון כותח הבבלי ושכר המדי, והם כמו סוגי הבירה הלבנה למיניהם וכו’. אבל כל תערובת שיש בה חמץ, שעוד לא חל על תערובת זו שום איסור בעולם, ואין בתערובת זו יותר מאחד מששים חמץ כלפי התערובת, בוודאי כי נתבטל החמץ שבו, בין על ידי טעם, בין על ידי ביטול ברוב שהוא הממשות הנזכרת.

ומה אם איסור לכשעצמו מתבטל בששים, כל שכן דבר שהוא אינו אסור, בוודאי שבטל ומבוטל. ולכן תערובת שיש בה חמץ לפני הפסח ונתבטל בשיעור של אחד לששים, כאשר החמץ לא היה כלל אסור, נחשב הדבר כעת, כאילו אין בתערובת זו שום חמץ, שהרי התבטל הוא בששים, וממילא כאשר חג הפסח נכנס, אין כאן שום איסור בתערובת זו!

וכל מה שאסור לאכול תערובת חמץ בפסח, שיש בה “כל שהוא”, הוא לא משום שהביטול הוא לא ביטול אמת כדת וכדין! אלא רק מפני שתערובת זו, היא בגדר “דבר שיש לו מתירין”, החמירו חכמים, לא לאכול ממנו בפסח עצמו, משום חומרת החמץ בחג הפסח! וכמו שכתב רבינו ודייק, “בתוך הפסח”.

.

טענת המתנגדים לשיטתי והדרך שבה כתבתי:

והנה יש שהתנגדו לטעם הברור שכתבתי, וטעמם ונימוקם הוא, משום שלא מצינו בשום מקום בחז”ל, שהיתר מתבטל בהיתר, אלא מצינו שרק איסור מתבטל בהיתר. וממילא כאשר החמץ לא היה אסור קודם הפסח, ונתערב בין במינו בין שלא במינו, לא נחשב הוא מבוטל ביחס לתערובת, כי רק איסור מתבטל בהיתר לפי שיטתם. וממילא כאשר נאסר החמץ בפסח, הרי הוא מיד נחשב לתערובת שיש בה חמץ שאסורה, ולשיטתם בכל שהוא. ומבואר יוצא לשיטתם, שהחמץ קם לתחיה בתוך הפסח, אף שקודם לכן התבטל הוא לעומת התערובת.

.

ואני אין דעתי נוחה עם מה שכתבו ואמרו, ולפי דעתי, תערובת חמץ קודם הפסח מותרת בפסח, אם התבטלה בששים קודם הפסח, וכמו שכתבתי לעיל, וכמו שמדוייק ומבואר מדברי רבינו הטהור.

אלא שכעת אענה להם על טעמם ונימוקם בכמה דוגמאות.

.

דוגמה א’ – חתיכת בשר היתר שנתערב בהיתר:

הטוענים טוענים, שרק איסור מתבטל בהיתר. וכעת אשאל אותם שאלה פשוטה, חתיכת בשר שנתערבה ונטחנה בתערובת מסויימת שנטחנה שאין כאן שום צד של איסור והיתר, והחתיכת בשר הזו נתבטלה בששים באותה תערובת, באופן שאין לה ממשות, ואין לה שום טעם בתערובת. ועל פי מה שלמדנו בהלכות איסור והיתר, כל שנתבטל בששים הרי הוא ככלום! שהרי אפילו בענין האיסור החמור של אכילת בשר וחלב, ובישול בשר בחלב, כאשר נשפך חלב לתוך תבשיל בשרי, כל שיש כנגד החלב ששים חלקים, כל התבשיל מותר! ואע”פ שיש חלב ובשר באותו התבשיל! ומדוע הוא מותר? מהסיבה הפשוטה, שכל שנתבטל בטעמו ובממשו, נחשב הדבר כאילו הוא אינו!

וכעת, כל שכן בדברים שהם אינם אסורים כאשר נתבטלו בששים, נחשבים הם כאילו לא היו אף פעם לפנינו. והוא הדין לתערובת שמעורבת עם בשר שנטחנה, באופן שהבשר הוא אחד חלקים מתוך ששים, נחשב הדבר כאילו הבשר אינו קיים בתערובת. ולכן יהיה מותר לבשל את התערובת הזו בתבשיל חלבי, אע”פ שהיה שם בשר קודם לכן! שכן כאשר נתבטל הדבר בששים, נחשב הוא שהוא לא קיים!

.

דוגמה ב’ – אדם שנדר לא לאכול חמץ:

כתב רבינו (רמב”ם הלכות נדרים פרק א הלכה ה): “האוסר על עצמו מין ממיני מאכל כגון שאמר תאנים אסורין עלי או תאנים של מדינה פלונית אסורים עלי או תאנים אלו אסורין עלי וכיוצא באלו ואכל מהן כל שהוא לוקה מן התורה שנאמר לא יחל דברו, שאין לנדרים שיעור, שכל הנודר מדבר, הרי זה כמפרש כל שהוא, אמר אכילה מפירות מדינה פלונית אסורין עלי או אכילה מפירות אלו אינו לוקה עד שיאכל כזית”. ע”כ.

ומבואר מדבריו של רבינו, שהאומר, “איני אוכל חמץ ביום זה“, אסור לו לאכול חמץ כל אותו היום עד צאת הכוכבים. ואם אמר, “איני אוכל חמץ היום”, אסור לו לאכול חמץ מעת לעת שנדר. ואם טעם כל שהוא מן החמץ, לוקה מן התורה.

וכתב רבינו במקום אחר (רמב”ם הלכות נדרים פרק ה הלכה ט – יא): “מי שנאסר עליו מין ממיני מאכל בין בנדר בין בשבועה ונתבשל עם מינים אחרים או נתערב עמהן הרי זה מותר במינים המותרים אף על פי שיש בהן טעם המין האסור, ואם נאסר בפירות אלו, ונתערבו באחרים אם יש בהן טעם דבר האסור אסורין ואם לאו מותרין. כיצד? נאסר בבשר או ביין הרי זה מותר לאכול מרק וירקות שנתבשלו עם הבשר ועם היין אף על פי שיש בהן טעם הבשר או טעם היין, ואינו אסור אלא באכילת בשר בפני עצמו או לשתות יין בפני עצמו”. ע”כ.

והנה לענינינו, לדעתו של רבינו, אם חמץ נתערב בתערובת, אפילו שיש טעם חמץ, כל שהתערובת היא מדברים שמותר לא לאכול ולא נדר עליהם, אפילו יש טעם חמץ, לענין הנדר, החמץ מתבטל כלפי הדברים המותרים, ומותר לו לאכול מכל התערובת. וכל שכן ועל אחת כמה וכמה כאשר החמץ נתבטל בששים, שכן כאשר הוא מבוטל בששים, הרי אין בו טעם וגם אין בו שום ממשות שהוא שיעור הנזכר בהלכות איסור והיתר.

ולכן, הדבר ברור ופשוט, שאם נתבטל החמץ קודם הפסח, בשעה שעוד לא חל שום איסור על החמץ, הרי הוא נחשב כאילו מעולם לא היה כאן, ותערובת זו תהיה מותרת אף בפסח עצמו, שכן החמץ לא יכול להתעורר ולשוב לחיות! מה שנקרא בהגדרה “חוזר וניעור”! שלדעתו של רבינו דבר כזה לא יתכן. ואי אפשר לדון אותו שוב בתור, “חמץ” בתערובת לאחר שנתבטל בששים קודם הפסח.

.

סיכום כל ההלכות מזה המאמר:

א) כל מוצר מזון בארץ ישראל היוצא תחת ידם של יצרניות המזון בארץ ישראל, בין כשהדבר מיובא מחו”ל, בין כשהדבר מיוצר במפעלי המזון כאן בארץ. כאשר לא כתוב עליהם שמכילים הם גלוטן, או כל סוג של חמשת מיני דגן. או שכתוב עליהם, “ללא גלוטן“. מותר להשהות מוצר זה בפסח עצמו ואין לזורקו חלילה וחס. לענין אכילה, מכיון שיתכן שמישהו מיצרני המזון לא ישמור על החוק הזה כמו שצריך לשמור, על אף שרחוק הדבר, יש להקפיד ולא לאכול מן אותם המוצרים.

.

ב) מאכלים או משקים שיש בהם תערובת חמץ בשיעור כזה שהיחס של החמץ ביחס לדבר שאינו חמץ עומד על אחד לששים, כלומר שהחמץ עומד על 1.5 % מסך התערובת הכללית. אם התערובת הזו נעשתה לפני חג הפסח, בחג הפסח מותר לקיים את המאכל והמשקה, ואף לאכול ממנו. שכל שנתבטל בששים, הרי נחשב החמץ כאילו לא היה מעולם בעיסה. שדבר שנתבטל בטל הוא לגמרי. ואין עליו דין מומצא של “חוזר וניעור”. אלא הדבר מותר לחלוטין בפסח עצמו.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.