פרק א’

תולדות ספר הזוהר

עד שנת ס”ה או ס”ח לאלף השישי [שנת 5065 – 5068 לבריאת העולם], איש לא ידע, ולא שמע מעולם, זכר או רמז, למציאת ספר הזוהר. איש לא שמע מעולם, כי ר’ שמעון בן יוחאי, היה מחבר איזה ספר. איש לא שמע מעולם, כי יש בישראל מין תורה אחרת, מלבד התורה הכתובה (כתבי הקודש) והמסורה, זה התלמוד. איש לא שמע מעולם, כי יש מין לימוד, ושמו, “קבלה“. במילת “קבלה“, השתמשו רק על כל ענין עתיק ימים, מסורת אבות, כמו שמצאנו בתלמוד, הפתגם, “אם קבלה היא נקבל”. (תלמוד בבלי יבמות עו: – מסכת כריתות טו: – תלמוד ירושלמי יבמות פרק ח’ הלכה ג’). רוצה לומר, אם הדבר נמשך זמן ארוך מדור דור, מ-אבות לבנים, רוצה לומר, מסורה קדומה, אז נקבל גם אנחנו, ונמסור גם לבנינו. אבל מין לימוד בשם, “קבלה“, לא ידע אף ה-“שטן” עצמו.

עד בוא ר’ משה דליאון, איש צרפת תושב ספרד, ומלאכתו היתה להעתיק ספרים כתבי יד, לעשות “פתשגן” מכל ספר ולמכור למאספי ספרים, או איזה מחבר נתן על ידו את ספרו, לעשות ממנו פתשגן אחד או יותר. מאספי ספרים היו רק אוהבי תורה וחכמה, ועם זה גם עשירים, יען לא כל אדם יכל לשלם מחיר ספר כתוב בכתב יד, ור’ משה דליאון זה, לא הסתפק במחיר המלאכה לבד כבעל מלאכה פשוט, יען מטבעו אהב לראות חיים, ומלאכת סופרים יכלה לתת רק מחיר קטן לעובדיה.

לא לבד אז, אבל גם עתה, בימי אורה, יוכל הסופר החי על עטו, למות ברעב שלוש פעמים ביום, כי על כן הננו, “עם חכם ונבון”. ור’ משה דליאון שלנו, איש מזימות, מצא לו יהודי עשיר, פתי מאמין, אשר כתב למענו איזה ספרים, ולפי הנראה, סיפר לו [משה דליאון הנוכל], תמיד מעשיות נפלאים, אשר מצאו חן בעיני העשיר הטיפש, או חיבר למענו עוד, איזה ספרים שלא היו בעולם. וביום בהיר אחד, גילה לו סודו, כי מצא במערה ספר הזוהר, אשר חיבר ר’ שמעון בן יוחאי, אשר ישב במערה י”ג שנה, על פי אגדת התלמוד. (תלמוד בבלי שבת לג:). והעשיר המאמין, שילם לו ביד נדיבה, במחיר מטמון יקר זה. ולא שאל באיזה מערה מצא אותו, באיזה ארץ, בשמים ממעל, או בארץ מתחת.

ולפי הנראה, מכר לו ר’ משה דליאון, לא את הספר המקורי ב-“כתב יד רשב”י עצמו“, ש-“נכתב” לפני אלף ושלוש מאות שנה בערך. רק פתשגן ממנו. חדש, אשר העתיק רמ”ד עצמו, והמקורי היה “עין לא ראתה”. עתיק, נרקב, קרוע, דיו מחוק, נאכל מעש או עכברים, כדת כל ספר כתב יד עתיק, בן אלף ומאתים או שלוש מאות שנה. ספר כתיבת יד עתיק כזה שלא נמצא כמוהו בכל אוצרות הספרים הגדולים בתבל, עד היום הזה, ושומר פתאים ה’ ישמרם, לבל יפתחו פה לשטן לשאול שאלות נבערות, איך?, במה?, מתי?, אפוא?, מי, או מה?. ובכן נשאר ר’ משה דליאון איש צדיק תמים, אשר זכה כי על ידו תתגלה תורה חדשה בישראל, תורה אשר לא ידעה כל רב גאון וחכם, אף לא משה רבנו עצמו. תורה אשר בה נמצאים דינים ומשפטים מתנגדים לתורת משה וקבלת חז”ל.

אף כי בימי ר’ משה דליאון, היו חכמים וגאונים גדולים בישראל, ומעריצי רמ”ד, יתפארו עוד, כי היה רמ”ד זה, תלמיד הרמב”ן ז”ל, והרמב”ן עצמו, איש חכם גדול בישראל, לא זכה כי יפול הספר לידו, ואף תלמידו זה, מנע הטוב מרבו, ולא גילה לו סודו כי מצא אוצר בלום כזה, עד כי הרמב”ן לפי הנראה, לא ידע אף מציאת הזוהר על ידי תלמידו. עד כי לא אחשוב לי לחטאה, אם אכחיש כי היה רמ”ד תלמידו באמת. כי איך יתכן הדבר, כי יעלים התלמיד מציאה יקרה כזאת מרבו הגדול הנודע לשם ולתהילה בכל בית ישראל? ולפי הנראה לא פרסם שם הספר גלוי לכל, רק להעשיר הפתי אשר שילם לו בעד סודו. ואולי ידעו עוד איזה אנשים, יחידי סגולה, אך לא כל העם.

וכן נשאר ספר הזוהר חתום וסתום במשך מאתים וחמשים שנה, עד אשר נדפס בשנת שי”ח במנטובה. [שנת 5318 לבריאת העולם. שנת 1557 למנין הגוים]. ורק יחידים מעטים אשר הספר היה בידם, רק המה ידעו מציאותו, אך לא העם. ואף גם אחרי הדפסתו, לא ידע איש את תולדותיו, עד אשר נדפס, ספר “היוחסין” ראשונה בקאנסטאנטינאפאל, בשנת שכ”ז. [שנת 5327 לבריאת העולם. שנת 1566 למנין הגוים]. אשר בו סיפר החוקר והמבקר, ר’ יצחק דמן עכו, אחד מרבותינו בעלי התוספות, את כל אשר גילה אחרי מות רמ”ד. ספר “יוחסין” זה, דפוס ראשון, היה מהרה ליקר המציאות, ואחרי זמן לא רב, כאשר נדפס ספר יוחסין שנית, על ידי איזה פתי מאמין בעיר קראקא בשנת ש”ם. [שנת 5340 לבריאת העולם. שנת 1579 למנין הגוים].

לא התעצל, וירחיק את כל הסיפור מן הספר, וכל המדפיסים אחריו כולם הדפיסו אחרי תוצאה זאת, ולא ידעו או לא חפצו לדעת מה שנדפס בתוצאה ראשונה*. (*הערת המחבר: “מלבד התוצאה הראשונה המלאה, נדפסו כולם חסרים, מן דפוס קראקא שנת ש”ם, ואח”כ, דפוס הנ”ל שמ”א 4. אמשטרדם תע”ז 8. זאלקווא תקנ”ט, 8. שם תקס”ב, 8 חמו’ד, קאניגסבערג תרי”ח 8, ווארשא ד’ פעמים. לאנדאן תרט”ו 8. עד ידי ה’ צבי פיליפאווסקי. זיטאמיר תרכ”א 8. עוד כנ”ל, ווארשא תר … ועוד.).

ואלה דברי ס’ יוחסין בתוצאה ראשונה משנת שכ”ז, ובזה אזכיר לברכה, את ידידי המשכיל ה’ ראזין מניויארק, אשר טרח למעני להעתיק את כל המאמר בכתב ידו, מתוך תוצאת פיליפאווסקי, ספר יוחסין השלם, שאין ערוך ליפיו וטובו בכל ספרת ישראל. וז”ל: (העתקה מס’ היוחסין דף פ”ח): “בחודש אדר כתב ר’ יצחק דמן עכו, כי עכו נחרבה בשנת חמשים לפרט, ושנהרגו חסידי ישראל שם בד’ מיתות ב”ד. ובשנת ס”ה, היה זה ר’ יצחק דמן עכו ב-“נבארה” באיטליה, וניצל מעכו, ובשנת ס”ה עצמה בא לטוליטלה, ומצאתי בספר דברי הימים שלו, רחמנא ליצלן, מר יצחק דמן עכו, הוא שעשה ספר קבלה בשנת המלאך, ונחרבה בזמנו עכו, ונשבו כולם בזמן בן בנו של הרמב”ן, ובזמן בן ר’ דוד בן אברהם, בן הרמב”ם ז”ל.

והוא הלך לספרד לחקור, כיצד נמצא בזמנו ספר הזוהר, אשר עשה ר’ שמעון ור’ אלעזר בנו במערה, אשרי הזוכים לאמתתו, באורו יראו אור, ואמרו לאמתתו, מפני שזייף מקצת אשר זייף, ואמר, שקיבל, כי מה שנמצא בלשון ירושלמי, האמין כי הם דברי ר’ שמעון, ואם תראה בלשון קודש, האמן כי אינם דבריו, רק דברי המזייף, מפני שהספר האמיתי הוא בלשון ירושלמי כולו. וז”ל: “ומפני שראיתי כי דבריו מופלאים, ישאבו ממקור העליון המעיין המשפיע בלתי מקבלת, ברוך שם כבוד מלוכתו לעולם ועד. רדפתי אחריו, ואשאלה את התלמידים הנמצאים בידם דברים גדולים ממנו, מאין בא להם סודות מופלאים מקובלים מפה אל פה אשר לא ניתנו ליכתב, ונמצאו שם מבוארים לכל קורא ספר? ולא מצאתי תשובותיהם על שאלתי זאת מכוונת. זה אומר בכה וזה אומר בכה.

שמעתי אומרים לי על שאלתי, כי הרב הנאמן הרמב”ן ז”ל, שלח אותו מארץ ישראל ל-“קטלוניא” לבנו, והביאו הרוח לארץ “ארגון”, וי”א ל-“אלקנטי”, ונפל ביד החכם ר’ משה די ליאון, הוא שאומרים עליו “ר’ משה די ווד אל הגארה”. ויש אומרים שמעולם לא חיבר רשב”י ספר זה, אבל [=אלא], ר’ משה זה, היה יודע שם הכותב ובכוחו יכתוב ר’ משה זה, דברים נפלאים אלה. ולמען יקח בהם מחיר גדול, כסף וזהב רב, תולה דבריו באשלי רברבי, ואמר, “מתוך הספר אשר חיבר רשב”י, ורבי אלעזר בנו וחבריו, אני מעתיק להם דברים אלו.

ואני בבואי ספרדה, ואבוא אל עיר “ואלדוליד”, אשר המלך שם, ואמצא שם לר’ משה זה, ואמצא חן בעיניו, וידבר עמי, וידר לי, וישבע לאמר: “כה יעשה לי אלקים, וכה יוסיף, אם לא הספר הקדמון אשר חיבר רשב”י, אשר הוא היום בביתי במדינת “ישבילי”, היא “אוילה”, בבואך אלי שם, אראך. ויהי אחר הדברים האלה, נפרד ממני, וילך ר’ משה זה, על עיר “ארבלא”, לשוב אל ביתו ל-“אוילה”. ויחלה ב-“ארבלא”, וימות שם.

וכשומעי הבשורה, היטב חרה לי עד מוות, ואצא, ואשים לדרך פעמי, ואבוא אל “אוילא”, ומצאתי שם חכם גדול וזקן, ושמו ר’ דוד דפאן קורפו, ואמצאה חן בעיניו, ואשביעהו לאמר: “הנתבררו לו סודות ספר הזוהר שבני אדם נחלקים, זה אומר בכה, וזה אומר בכה? ור’ משה עצמו נדר לי אלי, ולא הספיק עד שמת, ואיני יודע על מי אסמוך, ולדברי מי אאמין? ויאמר: “דע באמת, כי נתברר לי בלא ספק, שמעולם לא בא לידי של ר’ משה זה, ואין בעולם “ספר” זוהר זה, רק היה ר’ משה בעל שם הכותב, ובכוחו כתב כל מה שכתב בספר הזה. ועתה שמע נא, באיזה דרך נתברר לי, דע, כי ר’ משה זה, היה מפזר גדול, ומוציא בעין יפה ממונו, עד שהיום הזה ביתו מלא כסף וזהב שנתנו לו העשירים, המבינים בסודות גדולים, אלא אשר יתן להם כתובים בשם הכותב, ומחר נתרוקן כולו, עד שעזב אשתו ובתו, הנה ערומות, שרויות ברעב ובצמא, ובחסר כל.

וכששמענו שמת בעיר “ארבולו“, ואקום ואלך אל העשיר הגדול אשר בעיר הזאת, הנקרא “ר’ יוסף די אוילה”, ואומר לו, עתה הגיע העת אשר תזכה לספר הזוהר, אשר לא יערכנו זהב וזכוכית, אם תעשה את אשר איעצך, ועצתו היא זאת: שיקרא ר’ יוסף זה לאשתו, ויאמר לה, קחי נא מנחה נאה ביד שפחתך, ושלחי אותה לאשת ר’ משה. ותעש כן. ויהי מ-מחורת, ויאמר עוד לה, “לכי נא ביתה אשת ר’ משה, ואמרי לה, דעי, כן רצוני הוא להשיא את בתך לבני, ואליך לא יחסר לחם לאכול ובגד ללבוש כל ימיך, ואין אני מבקשת ממך דבר בעולם, רק ספר הזוהר אשר היה אישך מעתיק ממנו ונותן לבני אדם“. דברים אלה תאמרי לה לבד ול-בתה לבד, ותשמיעי את דבריהם אשר יענוכה, ונראה ה-יהיו מכוונים אם לא.

ותלך ותעש כן, ותען אשת ר’ משה, ותשבע לאשת ר’ יוסף לאמר, “כה יעשה לי אלקים, וכה יוסיף, אם מעולם ספר זה היה עם אישי, אבל מראשו וליבו, מדעתו ושכלו, כתב כל מה שכתב, ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר לפניו, “מדוע תאמר שאתה מעתיק מספר, ואתה אין לך ספר!, רק מראשך אתה כותב! הלא נאה לך לאמר, כי משכלך אתה כותב, ויותר יהיה כבוד לך“. ויען אלי ויאמר, אילו אודיע להם סודי זה שמשכלי אני כותב, לא ישגיחו בדברי, ולא יתנו בעבורו פרוטה, כי יאמרו, “מליבו הוא בודה אותה”, אבל עתה, כאשר ישמעו שמתוך ספר ה-“זוהר” אשר חיבר רשב”י ב-“רוח הקודש” אני מעתיקם, יקנו אותם בדמים יקרים כאשר עיניך רואות“. אחר כך דברה אשת ר’ יוסף זה, עם בתו של ר’ משה את הדברים אשר דברה עם אמה להשיאה לבנה, ולתת לאמה לחם ושמלה, ותען לה כאשר ענתה אמה לא פחות ולא יותר. ה-תרצה עדות ברורה יותר מזו?

כשומעי דבריו אלה, נשתוממתי ונבהלתי מאוד, ואאמין אז כי לא היה שם ספר! רק בשם הכותב היה כותב ונותן לבני אדם. ואסע מאוילה ואבוא אל עיר מלאבירה, ואמצאה בה חכם גדול מופלא, נדיב לב וטוב עין, שמו ר’ יוסף הלוי, בנו של ר’ טודרוס המקובל, ואחקורה ממנו על אודות הספר הזה, ויען ויאמר אלי, דע והאמן כי ספר הזוהר אשר חיבר רשב”י, היה בידו של ר’ משה זה, וממנו יעתיק ויתן לאשר טוב בעיניו, ועתה ראה בחינה גדולה אשר בחנתיו לר’ משה, אם מתוך ספר קדמון יעתיק, או בכח שם הכותב יכתוב.

והבחינה היתה, שימים רבים אחרי כתבו לי קונדרסים גדולים ורבים מהזוהר, גנזתי לי אחד מהקונדרסים, ואומרה לו, כי אבד ממני! ואחלה את פניו להעתיקו לי שנית, ויאמר לי: הראני נא אחרית קונדרס אשר לפניו וראשית הקונדרס אשר יבא אחריו, ואני אעתיקנו לך שלם כראשון אשר אבד לך ואעש כן. אחרי ימים מעטים נתן לי הקונדרס מועתק  ואניחהו עם הראשון, וארא כי אין ביניהם הפרש כלל, לא תוספות ולא מגרעות, ולא שינוי ענין, ולא שינוי דברים, אבל שפה אחת ודברים אחדים כאלו, הועתק קונדרס מקונדרס, היתכן בחינה יותר גדולה מזו, ונסיון חזק מזה?

ואסע מ-מאלבירה, ואבוא אל העיר טוליטולה, ואוסיף עוד לחקור על הספר הנזכר, אל החכמים ותלמידיהם, ועדיין מצאתים חלוקים, זה אומר בכה, וזה אומר בכה, וכאשר סיפרתי להם בענין בחינת החכם ר’ יוסף הנזכר, אמרו לי שאין זה ראיה, כי נוכל לומר, שטרם נותנו לאדם קונדרוס מאשר יכתוב, בכח שם הכותב יעתיקהו תחלה לעצמו, ולעולם לא יתרוקן ממנו, אבל יעתיק ויתן יעתיק ויתן המעתיק מספר לספר קדמון. אמנם נתחדש לי ענין, כי אמרו לי תלמידים, שראו איש זקן ושמו ר’ יעקב תלמיד מובהק של ר’ משה זה אשר היה אוהבו כנפשו, שהיה מעיד עליו שמים וארץ שספר הזוהר אשר חבר רשב”י. ולא מצאתי בספר תשלום זה הדבר.

ולמען תספרו לדור אחרון, אודיעכם מה שמצאתי כתוב: שר’ יצחק דמן עכו, הלך לחקור על ספר הזוהר, שכנראה שהיו דבריו מופלאים ישאבו ממקור העליון, ואשר הוא לשון ירושלמי, נראה שדבריו דברי קבלה ואמת. ואשר הם לשון הקודש הם דברי זיוף אמר. ושאלתי את התלמידים אשר נמצאו בידיהם ספר הזוהר, מאין בא להם? ולא ראיתי דבריהם מכוונים. יש מי שאמר שהרמב”ן מצא אותו בארץ ישראל, ושלחו לקטלוניא, והביאו הרוח לארגון, ונפל ביד הר’ משה די ליאון. ויש אומרים, שמעולם לא היה חיבור של ר’ שמעון בר יוחאי, רק שר’ משה ידע שם הכותב ובכוחו יכתוב דברים מופלאים. ולמען יקח בהם מחיר רב, היה תולה עצמו באילן גדול, שהוא רשב”י ור’ אלעזר בנו, וחבריו.

ואבא אל עיר “ואליאדוליד“, ואמצא שם ר’ משה דילאון, וישבע לי, שספר ר’ שמעון בר יוחאי, הינו בבית ישיבתו ב-“אוילא“, שיראהו לי בלכתי שמה, ובשוב לביתו מת ב-“אדיבאל”, ואבא אל עיר “אוילא“, ואמצא שם חכם זקן ושמו ר’ דוד רפאן קרובו, ואמצא חן בעיניו, ואשביעהו לאמר: “אם היה יודע אמתות ספר הזוהר, אם היה אמת או לא”? ויאמר החכם, “כי נתברר לו בוודאי, שר’ משה בשם הכותב היה בודאם, וסבת האמיתות היא, כי ר’ משה הנזכר, היה כותב סודות ונפלאות לעשירים אשר במלכות ההוא, ולוקח בהם מתנות רבות, זהב, וכסף, ואותו היום, כל מה שהיה מרויח היה מפזר, עד שביום מותו לא נשאר לו אפילו פרוטה, ואשתו ובניו ברעב ובצמא ובערום, ובחוסר כל.

וכשמעי מיתתו, קמתי אל הר’ יוסף די אוילא, שהיה עשיר גדול, ובחייו לקח ממנו ממון גדול, ואומר לו, עתה היא עתך עת דודים, תזכה לספר הגדול, ותקח הספר מיד אשתו במנה יפה שתשלח ביד אשתך, שהיא כעת ערומה, וכן עשה. וישלח מתנות ביד אשתו אל אשת ר’ משה הנזכר, ותשבע לה אשת ר’ משה הנזכר, “שמעולם לא היה לו ספר לאישי, רק מליבו ודעתו היה כותב. ואומר לאישי, למה אתה תולך עיונך, בחכם אחר? הלא טוב היה לך לאמר, כי משכלך אתה כותב, ויודוך! כי תיטב לך”. ואישי ענני: “שאם הייתי אומר שמדעתי, הם לא יחשיבו אותם, ולא יתנו לי מתנות בהם, ולכן אני תולה אותם ברשב”י וחביריו“. אחר כך דברה עם בתו, ואמצא דבריהם מכוונים.

אלה הדברים אשר דיבר אלי החכם הזקן ר’ דוד. אמר יצחק, ואסע מ-“אוילא” ואבוא עד “טאלאבירה“, ומצאתי שם חכם מופלא שמו ר’ יוסף הלוי בן ר’ טודרוס המקובל, ואחקרה ממנו לדעת מה שידו מגעת בידיעת ספר הזוהר. ויאמר אלי: “דע באמת, כי היה ביד ר’ משה הנזכר ספר הזוהר אמיתי, וסבות אמתות דברי, הוא, כי היה נותן לי קונטרסים, ואני לבחון הספק הזה, לקחתי קונטרס אחד מבין הקונטרסים, ואמרתי לו שנאבד ממני, שיתן לי ממלא מקומו. ויאמר לי: הראה לי אחרית הקונטרס הקודם לו, וראשית הקונטריס המתאחד, ויכתוב לי קונטריס, וארא, ואין ביניהם שינוי כלל, אפילו תבה אחת, רק שפה אחת ודברים אחדים! היש ניסיון גדול מזה? אח”כ באתי ל-“טוליטולה”, ואמרו לי שבחינת החכם ר’ יוסף הלוי אינה בחינה, שאולי קודם נתן הקונטרסים לאדם, היה מעתיק אחר לעצמו, ואח”כ מתוך אותם הקונטרסים אשר בביתו היה כותב לאחרים. ע”כ.

על זה יש בשולי הדף הערת יעב”ץ וזה לשונו: “ועיין לעיל בחבורה הנזכרת (צד 45), מה שכתב המחבר, בשבח ספר הזוהר בארץ בלי פקפוק, ושם תראה כי הבחיי [אינו מתכוין לרבינו בחיי בן פקודה בעל חובות הלבבות חלילה], מביאו בשם “מדרשו של רשב”י” כדבר ידוע בימו. ואאי אפשר שיכשל הבחיי בכך, שהוא היה כמו בדור אחד עם ר’ משה ליאנן הנ”ל, על כן ודאי לשון תהפוכות תכרת, והספר בעצמו המיוחס למדרשו של רשב”י ותלמידיו חברוהו, כמו שאמר המחבר הלז שם בחבורת רשב”י. מכל מקום, האי לישנא בישא למיחש ליה מבעי, כי אמנם לדעתי גם זה אמת שנתערבו בספר הקדוש ההוא איזה חידושים מר’ משה ליאון, או מזולתו חכם ספרדי, ואין ספק בעולם בכך, כמו שאוכל להוכיח בסייעתא דשמעיא בבירור גמור“. יעב”ץ.