.

***

“מלחמתה של תורה – כאן מתחילה”

הנה הבורא יתעלה שמו, ציוה את עמו הנבחר הוא עם ישראל, לקדש מלחמה בעבודה זרה בכל כוחם, ווכבר אמר בתורה (שמות פרק לד פסוק יב – טו פרשת כי תשא): “הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּכְרֹ֤ת בְּרִית֙ לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה בָּ֣א עָלֶ֑יהָ פֶּן־יִהְיֶ֥ה לְמוֹקֵ֖שׁ בְּקִרְבֶּֽךָ: כִּ֤י אֶת־מִזְבְּחֹתָם֙ תִּתֹּצ֔וּן וְאֶת־מַצֵּבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּר֑וּן וְאֶת־אֲשֵׁרָ֖יו תִּכְרֹתֽוּן: כִּ֛י לֹ֥א תִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לְאֵ֣ל אַחֵ֑ר כִּ֤י יְיָ֙ קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא: פֶּן־תִּכְרֹ֥ת בְּרִ֖ית לְיוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וְזָנ֣וּ׀ אַחֲרֵ֣י אֱלֹֽהֵיהֶ֗ם וְזָבְחוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְקָרָ֣א לְךָ֔ וְאָכַלְתָּ֖ מִזִּבְחֽוֹ”. והרי שציוה הבורא יתעלה שמו לעשות ככל כוחינו במלחמת עבודה זרה, לשרש ולכלות כל סממן המביא אליה, כל שכן היא עצמה!

וזו לשון הצחה והברורה של רבינו הטהור הרמב”ם בענין שירוש העבודה זרה ודעות מינות המביאות למחשבת התוהו וההבל (סנהדרין פרק חלק י’ א’ סוף פירוש המשנה בהקדמתו הידועה והחשובה של הרמב”ם): “… וכאשר יפקפק [=רק יפקפק] אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו'”. ע”כ.

וכבר אמר והזהיר ה’ בתורתו (דברים פרק יג פסוק א – ו פרשת ראה): “אֵ֣ת כָּל־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא־תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ: פ כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם: לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְיָ֤ אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְיָ֣ אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: אַחֲרֵ֨י יְיָ֧ אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן: וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָ֠רָה עַל־יְיָ֨ אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ“.

.

ולכן מהות מלחמה זו, היא שלעולם אף אדם לא יודה ב-“אלהים אחרים“, כלומר, לא יאמר בפיו, שיש כח אחר מלבדו יתברך. שכן, עבודה זרה והאמנה בדברי מינות, אע”פ שלא עבדה בפועל, אם האמין בכוחם או בקיומם חלילה, רק האמין, הרי זה כופר בכל התורה כולה. ואפילו להודות בעבודה זרה בפיו מחמת שירא מן בני אדם, אע”פ שליבו כופר בכך הדבר אסור! מכיון שמראה בפיו שיש כח וחשיבות לעבודה זרה.

וכמו שכתב רבינו הטהור (ספר המצוות מצוה עשה ט’): “והמצוה התשיעית, היא שצונו לקדש השם, והוא אמרו (אמור כב) “ונקדשתי בתוך בני ישראל”. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם, ושלא נפחד בהיזק שום מזיק! ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה, ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית’ ואמונת יחודו. כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה (דניאל ג) בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר להשתחות לצלם והשתחוו כל העמים וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצוה הזאת מכלם ולא היה שם מקיים אותה אבל פחדו הכל ולא נצטותה מצוה זו אלא למעמד הגדול ההוא שפחד ממנו העולם כלו והיה בו ראוי שיפורסם הייחוד ויגלה ברבים בעת ההיא“. ע”כ.

ולכן חייב לכפור בכל הכח בעבודה זרה, ולעולם לא להודות בה חלילה! ולצורך הדוגמה, אם אדם מפחד או ירא ממכשפות או מכשפים, כלומר ירא מן “כח” הכישוף המהובל, הרי שהוא מאמין בדעתו שיש כח מסויים לכישוף! ואם הוא מאמין בכוחו, או שמאמין במעט בכוחו של הכישוף, אע”פ שלא עבדו, כלומר, אע”פ שלא עשה כישוף בחייו, הרי זה כופר בכל התורה כולה. במילים אחרות, אם אדם הולך להסרת כישופים, הרי הוא כופר במעשה זה, בכל התורה כולה.

וכמו שכתב רבינו הטהור, שכישוף הוא מין ממיני עבודה זרה שהיו מאמינים בו עובדי האלילים. וכתב (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה טו – טז): “המכשף חייב סקילה והוא שעשה מעשה כשפים … ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו’, כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן [=מלבד שהוא מאמין בכח עבודה זרה], אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה.

אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה’ אלהיך”. ע”כ.

.

וכבר כתב רבינו הטהור בענין זה שמאמין בכח עבודה זרה והריחוק מן העבודה זרה בכל ההתאמצות שיש (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ב): “… ספרים רבים חברו עובדי כוכבים בעבודתה [=כמו ספר הזוהר המאגי והפגאני, שלימד] היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה [=שהרי לימד ספר האופל לעבוד את קצר אפים ואת נוקבא אשתו של הבורא, וריבה באלוהות!], צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור, שנאמר, “אל תפנו אל האלילים”, ובענין הזה נאמר, “ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו”, שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא, אף על פי שאין אתה עובדה, שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין. שנאמר, “ואעשה כן גם אני”. ע”כ. ומדבריו אנו למדים, שציווי הבורא יתעלה שמו, שאסור לקרוא בספר הזוהר המאגי, ולא נהרהר בו ואפילו לא באחד מדבריו הטמאים!

.

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ג – י): “וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה. אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו…

.

… מצות עבודת כוכבים כנגד המצות כולן היא, שנאמר, “וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות” וגו’ ומפי השמועה למדו, שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר, הא למדת שכל המודה בעבודת כוכבים [=כל המודה בספר הזוהר הטמא, כל המאמין שיש בו קדושה] כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם. שנאמר, “מן היום אשר צוה ה’ והלאה לדורותיכם”. וכל הכופר בעבודת כוכבים [=בספר הזוהר הטמא], מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם והוא עיקר כל המצות כולן“. ע”כ.

עוד כתב רבינו (שם הלכה ו): “כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אף על פי שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה’ שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה’ הוא מגדף, לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים כמו שתולין את המגדף ושניהם נסקלין, ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים ששניהם כופרים בעיקר הם“. ע”כ.

.

ולכן, אנו נמצאים בדור שבו יסודות דת האמת נמצאים בסכנה ויורדים לתהום, ותורת האמת עומדת למבחן וניסיון אל מול תורת השקר שמחריבה את דתנו, ומחשיכה זוהרה של תורה, ומאבדת הדרת יופיה כולה, ומכבה מאור הדת, ומשימה תורת ה’ בהפך המכוון בה. תורת השקר מכניסה עבודה זרה ומינות לדתנו, תורתנו, ואמונתינו.

.

“הולדת ספר הזוהר – כתבים שבאו לידי ספר שלם טמא”:

מהמאה ה-13 לספירה אשר יצא ספר הזוהר לעולם על ידי משה די לאון לכל מיני מקומות בעולם בקונטריסים דפים דפים ונאסף והופץ בספר אחד (אברהם זכות תלמידו של בעל מנורת המאור בספרו ספר יוחסין השלם הוצאת יריד הספרים תשס”ה עמוד 121) שנקרא היום, “הזוהר הטמא“, על ידי “יהודה חייט” בשנת רנ”ב על פי עדותו מכתביו בפירושו לספר “מערכת האלוהות” (יהודה חייט הקדמתו לפירוש ספר מערכת האלוהות מופיע גם בספר משנת הזוהר לישעיה תשבי מהדורה שלישית מתוקנת ומורחבת כרך ראשון מוסד ביאליק ירושלים תשל”א עמוד 36). ומייחסים את ההבלים הכתובים בספר הזה בשקר וברוע לב אל רשב”י הטהור שמעולם לא יצאו מפיו דברים מעין אלו. ואשר הוא אמר מפורש בתלמוד, שכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם. (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מה עמוד ב. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סג עמוד א). וכן אמרו בספרי (ספרי דברים פרשת עקב) שהוא חיבור שקדם לתלמודים, וז”ל: “רבן שמעון בן גמליאל אומר, והלא כל המשתף שמו של מקום בעבודה זרה הרי הוא חייב כליה, שנאמר (שמות כב יט): “זובח לאלהים יחרם וכו'”. ע”כ.

ולא רק זו בלבד, אלא לכאורה, רשב”י בעצמו לא מבואר לנו שהיה בקי במעשה מרכבה, שהרי מוזכר בתלמוד שרק תלמיד אחד של רבי עקיבא, הוא רבי חנניה בן חכינאי היה בקיא במעשה מרכבה (תלמוד ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א). ואמרו בתלמוד (בבלי חולין דף קמא עמוד א) בזה הלשון: “כלום לא אמרתי לכם שכל ברייתא שלא נשנתה בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא משובשת היא ואל תקשו על פיה בבית המדרש“. ע”ש. ועוד נאמר בתלמוד ירושלמי (עירובין פרק א הלכה ו) בזה הלשון: “שכל משנה שלא נכנסה לחבורה אין סומכין עליה“.

ולכן הרס”ג כתב ללא פחד על ספר “שיעור קומה” (יוסף קאפח כתבים כרך א ירושלים תשמ”ט עמוד 475) וז”ל: “ספר שיעור קומה אין עליו מסורת באומתינו, לפי שאינו מופיע לא במשנה ולא בתלמוד ואין ראיה שנלמד ממנה אפילו אם כתבו רבי ישמעאל באמת או אחרים זולתו אמרו וייחסו לרבי ישמעאל כפי שמייחסים הרבה מן הספרים המזויפים לאחד מן החכמים המפורסמים“. ע”כ. וגם הרמב”ם בתשובותיו (תשובות הרמב”ם הוצאת מקיצי נרדמים ירושלים התשי”ח או הוצאת קאפח כרך א סימן קיז בשני ההוצאות הישנה והחדשה.) כתב על ספר שיעור קומה כך: “לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים ולא יותר. ובכל אופן, השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה – ‘וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ’ כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק“. עכ”ל.

.

ובנוגע לספר הזוהר המאגי, כתב הנודע ביהודה בדרושי הצל”ח (קטע זה הועתק מדרשת הנודע ביהודה, ונדפסה בתוך מעוז כהנא ומיכאל ק’ סילבר, “דאיסטים שבתאים ם וכ ומקובלים בקהלת פראג: דרשה מצונזרת של הרב יחזקאל לנדא, תק”ל, קבלה כא (תש”ע), עמ’ עמ’ 355. נוסחה מצונזרת של דרשה זו נדפסה בדרושי הצל”ח, וורשה תרמ”ו, דרוש כה, ושם נשמט קטע זה (ועוד קטעים חשובים) וז”ל: “והנה זה לא יכחישו כל בעלי הזוהר ובעלי כתבי האר”י, שאין הזוהר מקובל ביד האומה הישראלית דור אחר דור איש מפי איש, כמו שמקובל בידינו המשנה והתלמוד בבלי וירושלמי וספרי וספרא ותוספתא ומכילתא מפי התנאים והאמוראים, דור אחר דור עד חכמי המשנה והתלמוד בעצמם, והם מפי כנה”ג מפי הנביאים איש מפי איש, עד משה מפי הגבורה, ומעתה נדון ק”ו, אם במה שמקובל בידינו אמרו כלל גדול, כל ברייתא דלא מתניי’ בי’ ר’ חייא ור’ אושעי’ לא מתבינן מינה, הרי שחששו שלא נמלטו מן הטעות והשיבוש, וכמה פעמים אמרו אטו מתרצתא היא משבשתא היא, ואיך נסמוך על כתובים הנמצאים כמה מאות שנה אחר מיתת רשב”י, ולאו רשב”י חתום על דבר ודבר, ואם הרבה דברים יצאו ממנו מי יודע כמה נתוספו עליהם, ואפילו באותן שיצאו ממנו מי יודע אם לא נשתבשו”. עכ”ל.

.

ומשה חאגיז על פי מה שהוא כתב היה עליו לא לקבל את ספר הזוהר ועוד לחשוב שזה חיבור של דברי חכמה חלילה. שהרי כתב (משה חאגיז בספרו משנת חכמים אות שלב) וז”ל: “האמת יורה דרכו דמסדר ומחבר ספר הזוה”ק, דודאי אדם גדול היה דבאו לידו הקונטריסים, ומן השמים זכו אותו להוציא לאור תעלומות חכמה רמה ונעלמה והוא סידר הקונטריסי’ על סדר הפרשיו’. אך לא חלילה רשב”י או רבי אבא  עשו סדר זה הנמצא בידינו כי זה טעות ושטות מפורסם, כעין אותם הסוברים שאנו מאמינים דבר שאינו, שהתלמוד כמו שהוא מסודר אצלינו, היה אצל אברהם אבינו. עכ”ל.

וכמוהו טעה גם הבן איש חי שקיבל את ספר הזוהר ועוד חשב שהוא קדוש חלילה והיה אסור לו לקבלו, שהרי כתב (שו”ת רב פעלים חלק ד סוד ישרים סימן ב שאלה ב) וז”ל: “ובאמת השערה זו אינה זרה כי נמצא כזאת הרבה כי בזוהר הקדוש יש דברים שאמר רבינו האריז”ל שאינם מספר הזהר אלא הם דברי חכם אחרון שהכניסו המעתיקים בתוך ספר הזהר ופוק חזי בספר מטפחת ספרים לגאון ר’ יעב”ץ אשר מצא כמה דברים כזה”. עכ”ל.

וכל אותם אלו, שקיבלו את ספר הזוהר הטמא מפי הטומאה, אני אביא את מה שאמר וכתב הרמב”ם בכלליות לגבי קבלת ספרים אפילו שהם קדמונים, וכך כתב באגרתו לחכמי מונטשלייר שחיו בעיר מארשיליא (אגרות הרמב”ם מהדורת הרב יצחק שילת אגרת אל חכמי מונטשלייר שחיו בעיר מארשיליא על גזרת הכוכבים כל האיגרת והאיגרת מתחילה בעמוד תעח): “וכן צריכים אתם לידע שכבר חיברו הטיפשים אלפי ספרים בהבל וריק וכמה אנשים גדולים בשנים – לא בחכמה – איבדו כל ימיהם בלמידת אותם ספרים, ודימו שאותם ההבלים שכתובים באותן הספרים הם חוכמות גדולות, ועלה על ליבם שהם חכמים גדולים, מפני שידעו אותן החוכמות ההן, שהדבר שטועים בו הם רוב העולם, או הכל, מלבד אנשים יחידים, השרידים אשר יי’ קורא, הוא דבר שאני מודיע לכם, והוא החולי הגדול והרעה החולה, שכל הדברים שימצאו כתובים בספרים, יעלה על לבו בתחילה שהם אמת וכל שכן אם יהיו הספרים קדמונים, ואם התעסקו אנשים רבים באותם ספרים, ונשאו ונתנו בהם, מיד יקפוץ דעתו של נמהר לומר שאלו דברי חכמה, ויאמר בלבו וכי לשקר עשה עט סופרים, ובחינם נשאו ונתנו אלו באלה הדברים?! וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. עכ”ל.

.

“בחרתי לדבוק בתורת אמת”:

ואני הפשוט שביט דוד בן שושן אשר ה’ יתברך הוציאני מבטן אמי שתחיה, בתאריך מיוחד הוא חג לזכר מתן תורה, ליל חג השבועות ביום רביעי ו’ סיוון, התאריך שבו קיבלנו את התורה במעמד הר סיני, שזה התאריך שבו נולד גם דוד המלך עליו השלום ו’ בסיוון, ועל שמו נקראתי דוד וגם שביט. ושם שביט זה ראשי תיבות שבועות יום טוב.

ובחרתי אני לפקוח את עיני וללכת בדרכם של האבות הטהורים, משה רבינו, דוד המלך, עליהם השלום. וכולי תפילה ל-ה’ יתברך ויתעלה, שיזכני לאמת בדור שהאמת נעדרת כמו שניבא הנביא, והובא דברי הנביא גם בתלמוד, שהאמת תהא נעדרת, ופני הדור כפני הכלב. (סנהדרין צז עמוד א כולל פירוש רש”י והמהרש”א חידושי אגדות על אותו דף בתלמוד הזה).

ופירש את זה המהרש”א בחידושי אגדות בזה לשונו: ופני הדור כפני הכלב כו’. … ועוד נראה לפרש כי נקרא כלב כי כולו לב ונאמן לאדוניו ואמר שפני אותו הדור יהיה כפני כלב שמראה לפנים כאלו הוא אוהב אבל לבו בל עמו כי לפי האמת האהבה שהיא נראה לפניך היא נעדרת בלב ועל זה אמרו בפ”ב דסוטה ואין הדור רואה אלא לפנים.

מאי ותהי האמת נעדרת? לפי פשוטו שהוא מלשון חסר ועידור דמשמע דנעדר האמת לגמרי לא יתכן כדאמרינן בפרק כל כתבי דאפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה בדברי תורה ואמת נופל על דברי תורה וע”כ דרשוהו מלשון עדר. שנעשית עדרים והולכת כו’ … נראה דר”ל כי אנשי אמת יהיו הולכים ונחבאים במדברות מפני הדור הרע ההוא וכן פי’ הרד”ק שם במ”ש הכתוב כי כשלה ברחוב אמת כי בסתר היו בהם אנשי אמת וכן אמר ירמיה בקשו ברחובותיה אם יש איש מבקש אמונה גו’ עכ”ל. וכן מה שאמר מאי וסר מרע משתולל דלפי פשוטו כמו שפירש הרד”ק שהוא מלשון שלל כאלו הוא שללו ובזזו אותו מן העולם עכ”ל לא יתכן דודאי יהיו גם צדיקים באותו דור אלא שיהיה הצדיק מוחזק כשוטה ומשתולל בעיני הבריות עכ”ל.

ועוד נאמר שם בתלמוד (סוכה מו עמוד א , עירובין צו עמוד א , שבת סב עמוד א) בזה הלשון: תַּנְיָא: רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, הָעַזּוּת תִּרְבֶּה, וְהַיּוֹקָר יְעַוֵּת, וְהַגֶּפֶן יִתֵּן פִּרְיוֹ וְהַיַּיִן בְּיוֹקֶר, וְנֶהֱפָכָה כׇּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּתְהַפֵּךְ כׇּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת”. ע”כ.

.

ומכאן למדים שכבר כל המלכות שהיא התורה שבורא עולם הביא לנו על ידי משה רבנו עליו השלום נהפכה למינות, כלומר, שהכניסו בתוך התורה, מינות עבודה זרה במסווה של תורת אמת ולכן האמת נעדרת ולכן המסורות והדעות בישראל רבים מאוד מאוד.

ועוד נאמר שם בתלמוד בזה הלשון: “בית הועד יהפוך לזנות“. והרי פשוט הדבר, כי לא מדובר כאן בזנות של גבר ואשה, אלה בזנות של עבודה זרה. כמו שאמר, “אשר אתם זונים אחריהם“. (דברים פרק יג פסוק א). שזה מדובר בעבודה זרה אחרי אשר אתם נמשכים אחרי העבודה זרה אל תזנה אחרי זה.

ומכאן אנו רואים ולמדים, שהאמת נעדרת! כי רוב ואולי אף כל בתי הישיבות והכוללים של התלמידי חכמים לומדים בספר הזוהר הטמא, או שלומדים מפרשים לתלמוד ולתנ”ך אשר פירשו בדרך כלשהי מהזוהר, והיא היא המינות שנכנסה לתוך המלכות [=לא מלכות של ספירות חלילה! כי הבל הבל הוא זה! אלא מלכות שהיא התורה!], שזה תורת המינות במסווה של תורת אמת, ולכן האמת נעדרת וכל המלכות הפכה למינות.

וגם אין תוכחה בישראל, כי הרבנים הדיינים של עם ישראל שדנים דינים מפחדים להוכיח את עם ישראל ודנים דינים שלא בצדק, כגון שדנו לעם שאסור להניח תפילין בחול המועד, ועל פי האמת והצדק, חייב להניח תפילין בחול המועד ועל זה יש קונטרס שלם של ראיות.

ואני הקטן אציג לפני הקוראים טיפה קטנה מן הראיות שיש בנושא זה: רבי יהודה הנשיא תלמידו של רשב”י הניח תפילין בחול המועד, הדבר מוזכר בתלמוד מסכת סוכה וגם בלי קשר הוא היה מניח גם בשבת כי רבי יהודה הנשיא סבר ששבת זמן תפילין. אבל אנחנו לא מניחים בשבת כי כך נפסק בתלמוד וברמב”ם רי”ף ורא”ש, ולא שאסור להניח, פשוט זה לא זמן תפילין, הכוונה שלא חייב להניח בשבת תפילין.

אבל אם אדם כל כך רוצה להניחם בשבת, אין שום איסור בכך, ויכול להניחם. כמו שכתוב בתלמוד בשם רבי עקיבא, וכך פסקו הפוסקים הרמב”ם רי”ף ורא”ש. ומכאן מוכח שמעולם לא יצאו דברים אלו מדברי רשב”י, כלומר, מעולם רשב”י לא יאמר, אסור להניח תפילין בחול המועד וזה קוצץ בנטיעות! כי הרי אם הוא היה כותב דבר כזה, איך זה שלא אמר לתלמידו הכי גדול רבי יהודה הנשיא, שחיבר המשנה, שאסור להניח תפילין בחול המועד, וזה קוצץ בנטיעות?!

וכמו שכתוב במשנה כל המגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו חלק לעולם הבא. (משנה מסכת אבות פרק ג משנה יא) ועוד כתוב בתורה (דברים פרק יג פסוק א פרשת ראה): “אֵ֣ת כָּל־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָֽנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא־תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ“. ומכאן והלאה יש עוד הרבה ראיות גם לנושא הזה, ולכל הנושאים האחרים. הלא תראה מה שכתוב בזוהר הטמא (זוהר תרומה קמז עמוד ב) שאבא של תחש זה אברהם והרי תחש זה הבן של נחור אח של אברהם! ועוד מלא טעויות מעין אלה.

.

ואני חוזר לעניין הרבנים הדיינים שפוסקים הלכות דינים שלא בצדק ולא מוכיחים את עם ישראל באמת אם זה מפאת כסף ואם זה מפאת כבוד ואם זה מפאת קנאה ותאווה ואם זה מפאת בורות וסכלות ואם זה מפאת כל דבר אחר ועליהם נאמר בתלמוד (שבת קלט עמוד א): תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן אֱלִישָׁע אוֹמֵר: אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁצָּרוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו — צֵא וּבְדוֹק בְּדַיָּינֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁכׇּל פּוּרְעָנוּת שֶׁבָּאָה לְעוֹלָם לֹא בָּאָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל דַּיָּינֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כׇּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ. בּוֹנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַים בְּעַוְלָה. רָאשֶׁיהָ בְּשׁוֹחַד יִשְׁפּוֹטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסוֹמוּ וְעַל ה׳ יִשָּׁעֵנוּ וְגוֹ׳״. ע”כ.

ויש לסכם כל זה בפסוק מהתורה בפרשת דברים (פרק יג פסוק טו) ששם נאמר: “וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֛ וְשָׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּקִרְבֶּֽךָ”. הנה אנו רואים, כי ישנו ציווי מאת ה’ יתברך ויתעלה, לדרוש ולחקור כדי להגיע לאמת! כי אחרת התועבה כבר תכנס ותעשה את שלה לצערינו הרב, ואז יהיה מאוד קשה לקבל האמת. כי כשאדם למד מגיל 0 עד גיל 20 או 30 ויותר ש1+1 זה 3, מאוד יהיה קשה להחזיר אותו לאמת שזה 2, עם כל הראיות בעולם שנראה לו, יהיה מאוד קשה כי כבר התועבה נעשתה.

.

ואני יש לי לומר את דברי התנ”ך: “וילכו אחר ההבל ויהבלו“. (נביא ירמיהו פרק ב פסוק ה). “ומי יתן החרש תחרישון ותהי להם לחכמה“. (איוב פרק יג פסוק ה). “ופתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו“. (משלי פרק פרק יד פסוק טו). ויש עוד המון ראיות והוכחות בלי סוף אשר כבר אין לי מקום לכתוב כאן וגם זה יותר מידי. ועל זה נאמר, קבל האמת ממי שאמרו. (עיין בפירוש המשנה להרמב”ם לשמונה פרקים). והרוצה ליחנק היתלה באילן גדול ושומר נפשו ירחק מהם. אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול – פסחים קיב עמוד א ובשו”ת הרשב”ש סימן קפח – קפט מכון ירושלים שאמר שם לבני אדם נגד המקובלים ששומר נפשו ירחק מהם).

ואסיים במה שכתב הרמב”ם בפתיחה למורה נבוכים וכך לשונו: “ואני יודע, כי כל מתחיל מבני אדם שאין לו מאומה מן העיון יקבל תועלת בקצת פרקי זה המאמר. אמנם השלם מן האנשים בעל הדת הנבוך כמו שזכרתי, הוא יקבל תועלת בכל פרקיו, מה מאד ישמח בהם ויערבו לו לשמעם.

ואמנם המבולבלים שמוחם מזוהם בדעות שאינם אמיתיות ובדרכים המטעים, ויחשבום חכמות אמיתיות, ויחשבו שהם בעלי עיון, ואין ידיעה להם כלל בדבר שיקרא חכמה על דרך האמת, הם יברחו מפרקים רבים ממנו. ומה מאד יקשו עליהם, מפני שאינם משיגים להם עניין, ובעבור שמתבאר מהם ג״כ פיסלות דברים מזוייפים אשר בידיהם אשר הם סגולתם וממונם המוכן לצרותיהם.

והשם יתברך יודע שאני לא סרתי היותי מתיירא הרבה מאד לחבר הדברים אשר ארצה לחברם בזה המאמר, מפני שהם עניינים נסתרים, לא חובר כלל בהם ספר זולתי זה באומתנו בזמן הגלות הזה, ואיך אתחיל אני עתה ואחבר בהם. אבל נשענתי על שתי הקדמות. האחת מהם אומרם בכמו זה העניין, עת לעשות לה׳ הפרו תורתך. והשנית אומרם, וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ועל שתי הקדמות אלה נשענתי במה שחיברתי בקצת פרקי זה המאמר. סוף דבר אני האיש אשר כשיציקהו העניין ויצר לו הדרך ולא ימצא תחבולה ללמד האמת שבא עליו מופת אלא בשיאות לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים, אני בוחר לאמרו לעצמו, ולא ארגיש בגנות העם הרב ההוא, וארצה להציל המעולה האחד ההוא ממה שנשקע בו ואורה מבוכתו עד שישלם וירפא. עכ”ל.

ועוד כתב שם רבינו במורה (מורה נבוכים לרמב”ם חלק ג פרק כט): “ואין ספק אצלי שהוא [אברהם אבינו] עליו השלום, כאשר חלק על שיטת כל בני אדם, היו מקללים ומבזים אותו ומזלזלים בו אותם התועים ההם. וכיון שסבל את כל זה בשל אמונתו בה’ יתעלה, והעדיף את האמת על כבודו, נאמר לו ‘ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה“. ע”כ.

ואחתום בכף זכות על עמנו ישראל על השוגגים והתמימים. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום על כל ישראל. ברוך יי לעולם אמן ואמן.

ממני שביט דוד בן שושן.