.

***

“התנ”ך וחז”ל נמנעו מלדבר על מצב האדם לאחר הפטירה”

ב) והנה חובה עלינו להקדים ולומר, שיתכן שמצאנו את אחד המפתחות, להבין, להשכיל, ולהפנים, כמה הרס וחורבן זרעו, כל מי שדיבר בענינים הקורים את האדם, לאחר פטירתו מזה העולם. שכן יתבאר בהמשך, שאחד מן האיסורים החמורים ביותר שהזהירו מהם חז”ל, העלולים להביא עם שלם לידי כפירה, ושהם בעצם עלולים להמית ולהרוס את מחשבת האדם כלפי הבורא יתברך. הם אלו, שדברו, דרשו, נשאו ונתנו, בענינים הקורים את האדם לאחר פטירתו.

ורצוני לומר, שהמשים על ליבו וחוקר האמת היטב, יראה, כי לעולם לא ימצא בכל התנ”ך, בכל המשנה, ובכל שני התלמודים, ביאור נחרץ, עמוק, ומפורט, מה קורה עם האדם לאחר פטירתו והיציאה מן הגוף. ואין כוונתי במילים אלו לומר, שיש מקומות שדברו בזה מעט, אלא רצוני לומר, שאם תמצא בדבריהם כפי הנראה בעיניך מקומות שרמזו מה קורה עם האדם לאחר הפטירה, דע לך שזה אינו. אלא הכל בדרך משל. כלומר, לא תמצא שדברו או ביארו חז”ל וקודמיהם, מה בדיוק קורה עם האדם, והמהלכים שהוא עובר לאחר פטירתו, וכל הקורות עמו אחר פטירתו, וכיוצא בדברים אלו. ואף שחלקם הקטן יתכן וכן היה משיג דברים אלה בדעתו.

ומה שנמנעו חז”ל והדומים להם מן החכמים השלימים, מלדבר בענינים אלו לפרטי פרטים, הוא למיעוט ההשגה בענין זה, וכן לאיסור הדיבור או הכתיבה בענין זה. כמו שנסביר בהמשך, שהדברים אשר נקראים, “מעשה מרכבה” – לא ניתן לקבלם איש מפי איש, ולא ניתן לכתוב את הדברים בספר, או לומר אותם בפה, כאשר אחד מן האנשים משיג אותם במחשבתו, ובהמשך נבין מדוע.

ויש לציין שחלק ממעשה מרכבה הנקרא “המדע האלהי” – הוא לדעת בשכל האדם, ולהשיג בדעתו, מה קורה עם האדם אחר פטירתו ומה מהלכו.

ובאמת הרואה יראה, שכך נהגו כל קדמונינו הטהורים! ולא רק חז”ל והקודמים להם, שהם בעלי התלמוד והמשנה וכו’, אלא כל מי שהיה דבק במסורת התלמוד והמשנה בלי לזוז ימין ושמאל, לעולם לא דיבר בענינים הקורים את האדם לפרטי פרטים לאחר פטירתו, ומה קורה לו בדיוק, ולאן הולך, ולאן בא, חלילה וחס, מכיון שזה איסור חמור מאוד, לדרוש או לדבר באותם דברים, ואפילו לאיש יחידי לומר את זה אסור!

שאף אם נאמר שחלק מהם כן השיגו מקצת מן הידיעות הללו, מעולם לא העלו הדברים ודרשו בהם ברבים במפורש, אלא משלו דבריהם במשלים, על מנת שבעל השכל יקח מוסר מדבריהם, ולא שחלילה רצו ללמד או לדרוש בזה העניין, כי הרי זה בגדר איסור הנאמר במשנה, כפי שנראה בהמשך. וכל דבריהם הטמיעו בצורה כזו, שרק בעל שכל נכון וישר, יכול להבין דבריהם, והכל במשלים מחוכמים ביותר.

מכיון שהחכם השלם, מבין בוודאות שרוב דבריהם באו במשלים, ובפרט דברים הנמנעים מן הטבע או מן יסודות הדת, כמו שכתבנו כבר בשם הרמב”ם על אותם מחריבי הדת ומחשיכי אור התורה – במאמר “השקפת התורה לאורו של הרמב”ם”, ושם ביארנו, כיצד הרסו והחשיכו את זוהר התורה האמיתי, והמיתו על עם ישראל אסון נורא. אלא שכמובן יש לסייג, שבעניני ההלכות והמצוות, שם לא דיברו במשלים, אלא ביארו והסבירו לפרטי פרטים על מנת שהדין יהיה ברור לכל.

ויש לציין, שגם זה המשל שאמרו, אם אמרו ודרשו במקצת מן הענינים הללו, לא דברו ב-“מעשה מרכבה” ממש, אלא כל דבריהם באו במשלים, וגם הם לא באו במשלים של “מעשי מרכבה” ממש. אלא דברו במשלים של הדברים הנקראים, “ראשי פרקים“, של “מעשה מרכבה“. כלומר, בהמשך נסביר, שאסור ללמד עניני מעשה מרכבה אפילו ליחיד, ואפילו לחכם גדול וחשוב כמו תנא אסור ללמד דבר זה. אלא אם כן נמצא אדם חכם וחשוב, עם דעה נכונה וצלולה, וכאשר נמצא כן, אז החכם לפי שיקול דעתו ובחינתו, יכול למסור לו רק, “ראשי פרקים” בלבד.

ולכן, אם בדברים הללו, אין מלמדים אפילו ליחיד וחכם ושלם בדעתו, כל שכן, ובטח ובטח, שאסור להעלות הדברים בכתב על הספר, גם למי שזכה להבין ולדעת בזה הענין, קל וחומר למי שאינו יודע ומטעה את הרבים, ודורש או כותב בענינים הקורים את האדם לאחר פטירתו. שכן זה איסור חמור ביותר, כפי שנראה בהמשך.

ולאור המידע שנציג כאן כעת, יתברר לקורא דבר מבהיל, שלא רק מי שכתב על הענינים הנעשים עם האדם לאחר הפטירה, שגה מאוד בזה, שהעלה הדברים על הספר בכתב. אלא יותר מזה, כל דבריו הם משובשים וקרובים לשקר גמור, ואין בהם מעט מן האמת, כפי שנוכיח בהמשך הדברים.

והלא תראה, אף שחז”ל דברו בענינים אלו, לא דברו בפרטים הקורים את האדם לאחר הפטירה, אלא רק במושגים כלליים, וזה מפאת שגם הם בעצמם לא ידעו הכל, כי אלו דברים הנסתרים מבני אדם. ואף אם שיערו בדעתם כל מיני דברים, מעולם לא דברו בהם, וכל דבריהם היו בהסתר והעלם גדול בענינים אלו. והשאירו הדברים לעצמם, ולא פרסמו דבריהם ברבים חלילה וחס להם. וכל זה מחמת דבקותם למסורת המקובלת.

***

“עין לא ראתה אלהים זולתך”

וכבר אמר הנביא (ישעיהו פרק סד פסוק ג): “וּמֵעוֹלָ֥ם לֹא־שָׁמְע֖וּ, לֹ֣א הֶאֱזִ֑ינוּ, עַ֣יִן לֹֽא־רָאָ֗תָה אֱלֹהִים֙ זוּלָ֣תְךָ֔, יַעֲשֶׂ֖ה לִמְחַכֵּה־לֽוֹ”. כלומר, הנביא מעיד ואומר, שיש ענין או ענינים מסויימים, שהנביאים עצמם, היה נעלם מהם לגמרי אותם הדברים. שכן מפורש אמר, “לא שמעו ולא האזינו“, כלומר מבאר הכתוב, שיש השגות מסויימות שלא היתה אף לנביאים גישה אליהם. ויתכן שמה שנאמר כאן, “עין לא ראתה אלהים זולתך“, אלו הדברים שלא ניתן להשיג בכלל, כלומר, לא ניתן להשיג גם לחכם המבין מדעתו, ואין זה בכלל “מעשה מרכבה“, שהיו חכמים וגדולים מאוד, אשר זכו לדעת הימנו מקצת כל אחד לפי דרגתו!

 ונבאר הדברים על פי התלמוד (בבלי ברכות לד:): “אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא, למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו. אבל תלמידי חכמים עצמן – עין לא ראתה אלהים זולתך, יעשה למחכה לו“. ע”כ.

ונסביר, רבי יוחנן מבאר, שכל הטובות שנתנבאו הנביאים שיהיו לישראל כאשר ילכו בתורת ה’, כל הטובות הללו, הם הטובות שיגיעו למי שמשיא בתו לתלמיד חכם, וכן למי שמנהל את רוב העסק שלו בזמן שהתלמיד חכם משקיע עמו בעסק מסוים, וזאת על מנת שהתלמיד חכם ישב וילמד בהשקט ובטח.

וכן, מי שמהנה לתלמיד חכם מנכסיו, כלומר, שמארח אותו בביתו, שמאכיל אותו על שלחנו וכו’. אדם כזה, מובטח לו, שיקבל את הטובות שדברו עליהם הנביאים. כלומר, הבטחת הנביאים וכל הנבואות שניבאו, אין הכוונה לדברים שיקבלו בני אדם אחר הפטירה, אלא כוונתם לדברים אשר יקבלו בגוף גשמי. או בחיי חיותם, או לאחר שיקומו מן הקבר לחיים ארוכים מלאים בשמחה, וזה יקרה בזמן תחיית המתים והלאה.

אולם את השכר של מי שמוסר עצמו ללימוד התורה, כלומר שעובד מעט ומקדיש את רוב חייו ללימוד תורת אמת והפצתה, השכר הזה, גם הנביאים לא ידעו כיצד יהיה זה! ועל זה נאמר, “עין לא ראתה“, כלומר, אין עין שראתה ולא דעת שהשכילה להשיג את עניני “העולם הבא”, מלבד הבורא יתעלה שמו, שרק הוא יתברך לבדו יודע אותם.

ממשיך התלמוד הנזכר, ומבאר, עוד מאמר אחד בשם רבי יוחנן: “ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן, לא נתנבאו אלא לימות המשיח. אבל לעולם הבא – עין לא ראתה אלהים זולתך“. ע”כ.

והנה הערה חשובה חייבים אנו לציין כאן, המאמר הזה בשם רבי יוחנן, לא חולק על המאמר המובא למעלה בשם רבי יוחנן. כלומר, הבאת מאמרים אלו בתלמוד, אינה תלויה במחלוקת, אלא רבי יוחנן מבאר הדברים שלא ניתן בשום אופן להשיגם, וגם לא לחכם המבין מדעתו. כלומר, מה שנאמר, “עין לא ראתה אלהים זולתך“, אין מדובר במעשה מרכבה! כי מעשה מרכבה ניתן להשיג לחכם גדול, המבין מדעתו וחושב מדעת עצמו עליהם, כפי שנבאר בהמשך. ושים ליבך היטב על מה שכתבתי וחזור עליו.

והנה במאמר והלימוד השני בשם רבי יוחנן, מובא דבר חשוב מאוד. רבי יוחנן בא במאמר זה, להוציא מדעת בני אדם, שעלולים לחשוב, כי אחד מן הנביאים היה משיג הענינים הקורים את האדם, כאשר יגיע הוא, כמובן אם יזכה – לחיי העולם הבא. ובא לבאר ולומר, שכל הנבואה של הנביאים שנתנבאו, הוא דווקא בדברים שיקרו בגופות הגשמיים והגולמים, ומתי זה? בימות המשיח, שאז יחיו בני אדם בטובה גדולה מאוד.

אולם לדעת מה יקרה ב-“עולם הבא” שיבוא אחר תחיית המתים, דבר זה, אף הנביאים החשובים, לא יכלו להשיג! ובעצם אף אחד מאישי בני אדם לא יכולים לדעת את השכר אשר יקבל האדם בעולם הבא. רצוני לומר, את המהלכים, התחושות, התענוג, השמחה, הדעת הצלולה, השגת ה’ יתברך וכו’ לפרטי פרטים, אשר ירגיש האדם במצב זה שיהיה בו, והוא העולם הבא. דבר זה אין אחד בעולם שיכול לדעת ולהשיג!

עוד יש לציין, כי בדברים חשובים אלו של רבי יוחנן, נמצא הצלה של ממש, כלומר שהציל הוא את ישראל ממחשבת התוהו. ונסביר, כאשר רבי יוחנן אמר: “כל הנביאים כולן, לא נתנבאו אלא לימות המשיח. אבל לעולם הבא – עין לא ראתה אלהים זולתך“. והנה רבי יוחנן יכל לומר רק כך: “כל הנביאים כולם לא נתנבאו לעולם הבא וכו'”. והיית יכול לחשוב, שאמנם לעולם הבא לא נתנבאו, אבל מה שיהיה לאחר הפטירה של האדם, מה שנקרא בגדר “מעשה מרכבה”, בוודאי שלא רק שהשיגו בדעתם, אלא דרשו וכתבו דברים אלו על ספר. ואז היית יכול להביא ראיה שהנה, אף הנביאים כתבו מעשה מרכבה על הספר!

אולם רבי יוחנן בא להוציא דעה קשה זו, אשר מובילה לכפירה ולמינות, ואמר בדבריו, “כל הנביאים כולן, לא נתנבאו אלא לימות המשיח“. כלומר, “כל הנביאים” כולם כולל כולם! לא רק שאינם יודעים ואינם משיגים את עניני העולם הבא, אלא כאשר דברו בדברים ברבים וכתבו אותם בספרים, לא דברו אלא רק במה שהותר להם לדבר, והוא, המצב הגשמי והתענוג הגשמי אשר ישיגו הגופות מבני אדם בזמן ביאת המשיח, ובזמן תחיית המתים, שתבוא עלינו לטובה אמן. אבל מה שקורה לאדם אחר הפטירה שלו מן העולם, מעולם לא דברו בדבר זה ברבים ולא כתבו אותו על הספר חלילה להם מעשות זאת. והבן זה היטב!

ונעשה לקורא סדר בדברים לפני שנמשיך הלאה:

א) אדם בא לעולם הזה בציווי ה’ יתברך – שלב ראשון: על זה אין מחלוקת ודבר פשוט הוא, שאדם בא לעולם הזה, ונברא ונוצר במעי אמו, רק על ידי כח הניתן מהבורא יתברך בלבד! וכמו שאמרו בתלמוד (בבלי קידושין ל:): “שלושה שותפין הן באדם: הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו”. ע”כ.

והנה כל הדברים שקשורים לעולם הזה, השמש, הירח, הכוכבים וכו’, יש ביכולת האדם להשיג, ואף להעבירו לאיש יחידי מאישי בני אדם, מאותה החכמה אשר למד במדעי הטבע. כמו שנראה בהמשך הדברים, שמותר ללמד מעשה בראשית לחכם אחד ויחידי בלבד מה שאין כן בעניני מעשה המרכבה. ומדוע מותר ללמד דבר זה? מכיון שאלו הדברים, על אף היותם קשים ומצריכים דעת רחבה, הנה בכל זאת מדובר במושגיים גשמיים, ולא אלהיים, כ-“מעשה מרכבה“.

ונבאר לקורא יותר מה כוונתינו, כלומר, מדוע במושגים האלהיים שנקראים “מעשה מרכבה”, אסור לכותבם על הספר, או להעביר אותם אחד לשני, והדבר גובל באיסור חמור ביותר.

ונסביר: הנה יש אדם, שמדמיין לעצמו דברים רחוקים מצד הטבע במחשבתו, למשל, כאשר אדם מדמיין במחשבתו, כי בנין שלם עומד על אצבעו האחת. הנה אע”פ שדבר זה לא יכול להיות בגדרי הטבע, אמנם הדמיון עצמו אף שרחוק מגדר הטבע האנושי, בכל זאת מצטייר בדעתו של האדם, ואף יכול הוא לכותבו ולהסבירו בספר, כיצד חשב במחשבתו דברים אלו. מכיון שסוף סוף מדובר באוסף של דברים גשמיים אשר נמצאים בזה העולם, או מדובר בדברים גשמיים שהוא ראה בחיי חיותו. וכל הדמיון הזה אשר הוא מתאר במחשבתו, הם פרי דמיונו של זה החושב או החולם.

ורצוני לומר, לעולם אדם לא יכול לדמיין דברים או לחשוב דברים שהם מעבר להשגתו הגשמית ומושגיו הגשמיים. אדם יכול לחשוב על פרה צבועה בצבע ירוק כולה. אע”פ שזה נמנע מצד טבע הפרה להיות ירוקה כולה.

ואם תשאל כיצד הוא מצליח לדמיין כן? אלא משום, שהצבע ירוק קיים במציאות גשמית, וגם הפרה היא קיימת במציאות גשמית. ולכן במחשבתו הוא יכול לחבר רק דברים גשמיים שהוא מכיר.

וזאת הסיבה הגדולה שנסביר בהמשך, מדוע לעולם ועד, אסור לאדם לדבר על דברים הנקראים “מעשה מרכבה” והם “המדעים האלהיים” – ואפילו להעבירם לאדם יחיד ולהסבירו, מה קורה לאחר המוות, וכיצד ה’ יתברך מנהיג את עולמו, וכיצד הוא חושב שה’ יתברך מנהיג את המלאכים הדבר אסור באיסור חמור!

ומדוע? מכיון שלא ניתן לאדם לתאר את הדברים הללו במושגים גשמיים בלי להפיק מהם שיבוש וכפירה בתיאורו הגשמי! בין כשהדברים מועברים בפה שהוא גשמי, ובין כשהדברים נמסרים בכתב, שהוא גם גשמי. כי המדע האלהי מה שנקרא, “מעשה מרכבה” הם דברים שניתן להשיג רק בדעת שלימה ורוחנית אשר טמועה בשכל האדם שהוא רוחני לגמרי! אבל לעלות הדברים או לפשט אותם בדברים גשמים, אי אפשר! ואסור באיסור חמור לעשות כן, ובוודאי יוליד כפירה חזקה מאוד ושיבוש גדול כפי שאנו רואים בדורינו אנו, ובדורות עברו!

ב) אדם נפטר מן העולם הזה – שלב שני: השלב הזה הוא כבר נכלל בגדר, “מעשה מרכבה” – כמו שנסביר בהמשך. ועל השלב הזה ומה שבא אחריו, כלומר כל הדברים שעובר האדם בענינים היוצאים מגדרי הטבע, אסור לאדם לדבר בהם, לא על המהלכים אשר קורים בו, ולא על המקומות שמשער בדעתו שהאדם עובר בהם אחר פטירתו. כלומר אם אדם השיג במחשבתו, מה קורה לאחר פטירת האדם, עד תחיית המתים – שהוא השלב השלישי, אסור לאדם לדרוש בו לעולם, מכיון שאין דורשים במעשה מרכבה. ואף אם מישהו מן האנשים החכמים והשלמים השיג מקצת מן הידיעות הללו במחשבתו, אסור לו להעבירם לאחר, ואפילו לאיש יחידי, כל שכן לכתוב אותם על ספר. וכמו שהסברנו למעלה, וכן נרחיב על כך בהמשך ונביא הראיות.

ויש לציין היטב, כי המצב הקורה את האדם לאחר הפטירה, אינו נקרא, “חיי העולם הבא“. שכן כמו שנבאר בהמשך, הבדל ניכר יש בין העולם הבא לבין מה שקורה לאחר הפטירה של האדם. כי העולם הבא הם חיים שאין בהם או אחריהם צער לעולם, כלומר, מלבד זה שהעולם הבא עצמו אין בו צער ולא עצב, לא דין ולא משפט, כמו שנראה בהמשך, יותר מזה, חיי העולם הבא זו התחנה האחרונה של האדם, ואחריה אין דבר אחר לפי כל מה שידוע לנו במסורת.

מה שאין כן, כל הדברים שקורים את האדם לאחר פטירתו, שיצטרך הוא לקום בתחיית המתים, ולשלם על החטאים שעשה אם נפטר בתור אדם, “רשע – שיש לו חלק לעולם הבא“. ועיין בהמשך.

ג) תחיית המתים – השלב השלישי: שלושה סוגים של בני אדם יש בענין זה. יש לציין כבר כאן, כי הדברים, ההנאות, השמחה וכו’, שיהיו בתחיית המתים, לא נקראים, “מעשה מרכבה“, מכיון שמדובר במושגיים גשמיים ולא רוחניים, ובדברים אלו ניתן לשער מה יהיה וכיצד יהיה. מכיון שמדובר בגוף גשמי. וכן מותר גם לדבר בהם ולכותבם על ספר, וכפי שביארו לנו הנביאים עליהם השלום.

השלושה סוגים של בני אדם שכתבנו, הם:

1) צדיק – רוב זכויות ומיעוט עוונות. אדם כזה קם בתחיית המתים ואין לו שום עונש. מכיון שנכלל בגדר של “צדיק“. כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תשובה פרק ג הלכה א – ב): “כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו [נקרא] “צדיק“, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו [נקרא] “רשע“, מחצה למחצה [נקרא] בינוני, וכן המדינה אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן הרי זו צדקת, ואם היו עונותיהם מרובין הרי זו רשעה, וכן כל העולם כולו.

אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו, שנאמר, “על רוב עונך“, וכן מדינה שעונותיה מרובין, מיד היא אובדת, שנאמר, “זעקת סדום ועמורה כי רבה” וגו’, וכן כל העולם כולו, אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן, מיד הן נשחתין, שנאמר, “וירא ה’ כי רבה רעת האדם”.

ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר, “יען נמצא בו דבר טוב“, ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר, “וחוטא אחד יאבד טובה הרבה“, ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות“. עכ”ל.

והנה למדים אנו, ש-“צדיק” זה לא אדם ש-נקי לגמרי מעוונות! אלא צדיק זה האדם שיש בו מיעוט עוונות ורוב זכויות. אדם כזה נחתם לחיים וזוכה לקום בתחיית המתים ללא עונש. ותמיד היה לנו קשה כיצד כתוב בספרים מסויימים אשר זרים הם ליהדות הטהורה, על בני אדם שעברו עבירה חמורה, והסבירו בספריהם, שלאחר הפטירה, אדם ישלם על כל חטא הכי קטן שעשה בזה העולם. ותמהתי, כיצד זה יכול להיות? הרי אין אדם יעשה טוב ולא יחטא?

כמו שאמר שלמה המלך (קהלת פרק ז פסוק כ): “כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה־טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא”. והסביר האבן עזרא: “כי אדם – חזר לבאר ענין, “אל תהי צדיק הרבה“, וענינו, דע כי לא תוכל שלא תחטא, כי אין אדם אשר לא יחטא בפועל, או בדבור, או במחשבה, ככתוב בספר משלי בשבע התועבות, לב חורש מחשבות און, וענין אשר יעשה טוב תמיד ולא יחטא לעולם”. ע”כ.

ובאמת שכעת עם ידיעת דברים אלו, קבלנו תשובה, שאין מקום לסברות של אותם הספרים הזרים ליהדות הטהורה, ולכן אם יצא דינו של האדם בגדר, “צדיק“, אין לו שום עונש ולא משפט, אלא נחתם לחיים טובים.

וכעת מובן היטב, מדוע יש לא מקצת מן הצדיקים, אשר בקשו לקבל עליהם יסורים בעולם הזה. ומדוע? הרי אם יש תיקון לאחר המוות, או אפשר לעלות נשמה, או יש חלילה משרפות שמתקנים את האדם אחר הפטירה, מפני מה התאוו כל כך הצדיקים ליסורים בעולם הזה? אלא מפני שכאן בחיי חיותו של האדם, כל זמן שהוא חי, יכול לתקן ולכפר על מעשיו, ועל ידי היסורים מתעורר הוא לשוב ולהתוודות על אשר לא התוודה קודם לכן, לפני אלהיו. ועל זה אמר דוד המלך (תהלים פרק קיח פסוק יח): “יַסֹּ֣ר יִסְּרַ֣נִּי יָּ֑הּ וְ֝לַמָּ֗וֶת לֹ֣א נְתָנָֽנִי“.

וכתב הרד”ק, “יסר יסרני יה. הימים אשר הייתי ברע, מוּסר האל הוא שהיה עלי לנקותי מפשעי, לא שרצה להמיתני“. וכן כתב רש”י, “יסור יסרני יה – בגלות, ושם נתכפרו כל עונותי, ולמות לא נתנני”. ע”כ.

וכתב בבית הבחירה למאירי (תלמוד בבלי ראש השנה טז:) “אף בזמן הצרות [והדוחק], ראוי לאדם לפשפש במעשיו. וכן בשעה שייסורין באין עליו, [צריך הוא] להתבונן, שהכל מתגלגל מאתו יתברך על ידי עונותיו.

ומ”מ שעת המות היא שעה הכרחית, לכל מי שרוצה לחיות את נפשו לשוב ולהתחרט על מה שקדמו מן המרי, ולהשיב החמס אשר בידו, ולהתוודות על מה שחטא, שאם לא עכשו אימתי? ואין לנפש תשובה אחר מותה!

וידע ויתבונן, שאם ימות בלא תשובה, הוא נדון כפי רשעו לדורי דורות [כלומר, אין לו תיקון לא על ידי עצמו ולא על ידי אחרים!]. אלא שהכאבתו גדולה כפי גודל חטאיו. ואם הוא בינוני נדון על חטאיו זמן ידוע, כפי מה שיחייב יושר משפטיו יתברך. והצדיק נחתם לאלתר לחיים ולתענוג נפשי, אלא שהתענוג מתרבה כפי מה שתחייב השגחת הגומל לפי רוב צדקותיו. מעתה ישתדל כל אדם להתעורר להיותו בכלל הצדיקים, ויראה עצמו כחייב, או כחציו חייב [וחציו זכאי], כדי שישתדל [לעשות ולרוץ אחר המצוות, ובזה] להכריע עצמו לכף זכות! ולא עוד אלא שיחשוב עצמו כאלו כל העולם תלוי בו, כדי שישתדל להכריע עצמו וכל העולם כלו לכף זכות. וכן כל כיוצא באלו ההנהגות”. ע”כ דבריו.

ולמדים אנו מדבריו הטהורים, שאין לנפש תשובה בכל אופן לאחר המיתה, לא על ידי עצמו בוודאי, וכל שכן לא על ידי אחרים, כלומר, שלא יכולים אישי מבני אדם להועיל לנשמתו של האדם שחטא לפני אלהיו.

עוד כתב (בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף מו עמוד ב): “לעולם אל יהרהר אדם אחר מדותיו של מקום, בראותו העדר הסדור בין בני אדם, בין בחייהם, כגון צדיק ורע לו רשע וטוב לו, בין לאחר מיתה, אם יארע לפעמים שיהא הרשע נקבר בכבוד, והצדיק שלא בכבוד, שהכל בדין ובמשפט ואם אפני המשקל נעלמים ממנו … והוא שאמרו סימן יפה למת שנפרעין ממנו אחר מיתה, כגון שלא נספד, או שלא נקבר, או שנעשה ולא כראוי, או שגררתו חיה, או שהיו גשמים מזלפים על מטתו וכל כיוצא באלו, שהדברים נראין שרוצין מן השמים לענשו מעט כדי שלא יהיה שכרו מקופח לעולם הבא, וכל אלו דברים דתיים ראוי להתעורר בהם ולהזהר לבל יפקפק להרהר אחר מדות השם כלל ברב או במעט”. ע”כ.

ולמדים אנו מדבריו, שאין יסורין בלא עוון, ואין “עוון” שאדם יעשה, שלא יצטרך הוא להתייסר עליו. וכדאי לאדם להתייסר בזה העולם, או לעשות תשובה מעומק הלב, המביאתו לידי יסורי הלב, על עוונותיו אשר עשה. ובכך יזכה, ויזכה נפשו, ויהיה לו חלק טוב ונחלה עם הצדיקים הטהורים.

ועל הסוג הזה של הצדיק נאמר (מלאכי פרק ג פסוק יח): “וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֥ין צַדִּ֖יק לְרָשָׁ֑ע בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱלֹהִ֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ”.

2) רשע – רוב עוונות – מיעוט מצוות. מה שנקרא – “רשע” שיש לו חלק לעולם הבא. אדם כזה יקום בתחית המתים על מנת להטהר מעוונותיו. כמו שנאמר (מלאכי פרק ג פסוק כא): “וְעַסּוֹתֶ֣ם רְשָׁעִ֔ים כִּֽי־יִהְי֣וּ אֵ֔פֶר תַּ֖חַת כַּפּ֣וֹת רַגְלֵיכֶ֑ם בַּיּוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אֲנִ֣י עֹשֶׂ֔ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת”. ודע לך קורא נעים, כי ה-“גהינם“, אינו בא אחר המוות, כמו שרבים הורגלו לחשוב, אלא הגהינם זה או מקום, או צער, שיבוא לאדם בתחית המתים, על מנת לנקותו מן הסיגים והעוונות אשר בו. וכמו שכבר ביארנו במאמר – “משפט רשעים בגהינם – היכן הגהינם”.

ואל יקשה לך ממה שאמרו בתלמוד (בבלי ברכות סב.): “משום דתניא: כשם שנפרעין מן המתים – כך נפרעין מן הספדנין ומן העונין אחריהן”. ומה פירוש נפרעין מן המתים? שנקבר בזלזול וכיוצא בזה, כמו שראינו למעלה, שצדיק הנקבר בזלזול כאן בעולם הזה, ה’ יתברך מנקה לו מן העוונות אשר היו בידו בעולם הזה ולא התוודה עליהם כמו שצריך.

אמנם יש לציין כאן דבר חשוב, שאיננו יודעים אם זה הרשע שיש לו חלק לעולם הבא, כאשר יקום בתחיית המתים, לאחר שישלם על עונשו, ימשיך לחיות כמו הצדיקים. או שמא יהיה דינו שישלם על חטאיו ויתנקה מעוונו, אמנם לא יזכה לחיות בתחית המתים, כמו הצדיקים שזכו לכך. אבל דע, כי בכל אופן, בוודאי לנו ופשוט, שיש לו חלק לעולם הבא. ועל זה נאמר (משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא“. ומה פירוש “כל ישראל“, כל אלו שנכללים בכלל, “ישראל“, ואפילו רשעים שלא יצאו מן הכלל. כי יש עבירות שאדם יעבור, ולא יחשב לו שיצא מכלל ישראל.

ויתכן לומר, שנאמר דבר זה, גם על אלו שעשו עבירות, שאין להם חלק לעולם הבא, ורצון בעל המשנה לומר, שכל זמן שיעשו תשובה בעודם חיים, עדיין יוכלו להחשב בתור, “ישראל” שעשה תשובה. אבל אם נפטרו ללא תשובה, ויצאו מזה העולם בגדר אותם אנשים שיצאו מכלל ישראל, אלו, אין להם תקנה וכמובן אין להם חלק לעולם הבא.

ונסתפקנו בכך מפני שנאמר בתלמוד (בבלי ראש השנה יז.): “פושעי ישראל בגופן, ופושעי אומות העולם בגופן – יורדין לגיהנם, ונידונין בה שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש גופן כלה, ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים, שנאמר (מלאכי פרק ג פסוק כא): “וְעַסּוֹתֶ֣ם רְשָׁעִ֔ים כִּֽי־יִהְי֣וּ אֵ֔פֶר תַּ֖חַת כַּפּ֣וֹת רַגְלֵיכֶ֑ם בַּיּוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אֲנִ֣י עֹשֶׂ֔ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת”. ע”כ.

אבל המינין, והמסורות, והמשומדים, והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים, כגון, ירבעם בן נבט וחביריו.

[אלו] יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי דורות. שנאמר (ישעיהו פרק סו פסוק כד): “וְיָצְא֣וּ וְרָא֔וּ בְּפִגְרֵי֙ הָאֲנָשִׁ֔ים הַפֹּשְׁעִ֖ים בִּ֑י כִּ֣י תוֹלַעְתָּ֞ם לֹ֣א תָמ֗וּת וְאִשָּׁם֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וְהָי֥וּ דֵרָא֖וֹן לְכָל־בָּשָֽׂר”. [אלו] גיהנם כלה [כלומר כל צער שיש בעולם יגמר וילך], והן אינן כלין. שנאמר (תהלים פרק מט פסוק טו): “כַּצֹּ֤אן׀ לִֽשְׁא֣וֹל שַׁתּוּ֘ מָ֤וֶת יִ֫רְעֵ֥ם וַיִּרְדּ֮וּ בָ֤ם יְשָׁרִ֨ים׀ לַבֹּ֗קֶר וצירם וְ֭צוּרָם לְבַלּ֥וֹת שְׁא֗וֹל מִזְּבֻ֥ל לֽוֹ”. וכל כך למה [יענשו]? מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר מזבל לו, ואין זבול אלא בית המקדש“. ע”כ.

וראשית כל לפני שנבאר זה הענין, על הקורא לדעת, שכל הענין המבואר כאן בתלמוד, בוודאי כי מדבר בעונש הגוף, כלומר בתחית המתים, ולא במה שקורה אחר המוות של האדם. כי מה שקורה אחר המוות, הוא בכלל עניני, “מעשה מרכבה“, שאסור לאדם לדבר בהם, אסור לדרוש בהם, וכל שכן שאסור לכותבם על הספר.

ומה שנאמר בכל מקום במשנה, ובשני התלמודים, לשון, “גהינם“, אין מדובר דווקא על מקום מיוחד שנקרא, “גהינם“. אלא מילת, “גהינם“, הוא שם משותף לענין “צער” – “סבל” – “יסורין“, שיעבור האדם בגופו.

והנה, מפני מה נסתפקנו, האם הרשע שיש לו חלק לעולם הבא, יחיה אחר התחיה? מכיון שבתלמוד הנזכר מבואר שנשמתם של הרשעים שיש להם חלק לעולם הבא, נשרפת היא! כלומר לאחר הדין והמשפט שיבוא לאדם הרשע שיש לו חלק לעולם הבא, בתחיית המתים נשמתו תשרף, ולא תהיה קיימת. ומשמע מכך, שזה הרשע, אע”פ שיש לו חלק לעולם הבא, בכל זאת לא יהיה עם הצדיקים בזמן תחיית המתים.

אלא שקשה! שהרי אחד מן התנאים לכאורה שאדם יזכה להכנס לחיי העולם הבא, הוא השלב של, “תחית המתים“, שזו התחנה האחרונה לפני העולם הבא. ולכן בגדר, “רשע ויש לו חלק לעולם הבא”, אנו מסתפקים האם יחיה הוא בזמן תחית המתים או לא.

ואם תשאל מהיכן אנו לומדים כן? הנה ידוע כי זמן תחיית המתים וימות המשיח, יכול האדם לחיות בהם זמן רב, ורק לאחר מכן יבוא כל מי שזכה לחיי העולם הבא. ומכיון שסוף סוף הרשע הנזכר היה בגדר אלו שיש להם חלק לחיי העולם הבא, הדין נותן שגם יחיה בימות תחיית המתים ובימות המשיח. שכן בימים אלו תמלא כל הארץ דעה. ונראה כי ההכרה השכלית שתהיה בזמן תחית המתים וימות המשיח, היא מעין פתח לבוא לחיי העולם הבא.

וכן מבואר אצל רבינו הטהור הרמב”ם (הקדמה לפרק חלק’ א’ י’): “והתועלת הגדולה באותו הזמן [של תחית המתים וימות המשיח], היא שננוח משעבוד מלכות הרשעה העוצרת בעדינו מלעשות הטוב, ותרבה הדעת כמו שאמר, “כי מלאה הארץ דעה את ה'”. ויפסקו הקרבות והמלחמות, כמו שאמר, “ולא ישאו גוי אל גוי חרב”, וישיג כל מי שיהיה באותן הימים שלמות גדולה, יזכה בה לחיי העולם הבא. והמשיח ימות וימלוך בנו ובן בנו וכבר ביאר ה’ את מותו אמר לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט וכו’. ותתמיד מלכותו זמן רב מאד, וגם יארכו חיי בני אדם, כי בהעדר הדאגות והצרות יארכו החיים. ואין זה מוזר שתתמיד מלכותו אלפי שנים“. והרי לך קורא נעים, שקצת משמע מדברי הרמב”ם שענין ימות המשיח הוא פתח לבוא לחיי העולם הבא. וכאילו זמן ימות המשיח, הוא שער להגיע לחיי העולם הבא.

והנה מה שכתבנו בענין “גהינם“, שאינו מקום דווקא, אלא כינוי ושם משותף לעניני צער וכו’. כן מוכח ממה שכתב רבינו הטהור הרמב”ם (הקדמה לפרק חלק סנהדרין י’ א’): “אבל גן עדן הוא מקום דשן [גשמי ומוחשי] בכדור הארץ [ואינו מקום שנמצא לנשמה אחר המוות], מרובים בו המימות והאילנות, יגלהו ה’ לבני אדם בעתיד, ויורה להם את דרכו ויתענגו בו. ואולי ימצאו בו צמחים נפלאים מאוד, שתועלתם גדולה והנאתם מרובה, זולת אלו הידועים אצלינו. וכל זה בלתי נמנע ולא רחוק, אלא אפשרותו קרובה, ואפילו אלו לא הזכירתו תורה, כל שכן אחר שנתבאר כל זה בתורה ונתפרסם [ענין הטוב שיש בגן עדן].

אבל גהינם [אינו מקום מסויים, אלא] הוא כינוי לצער שישיג את הרשעים [בתחית המתים – וגם בעולם הזה, כדוגמת רשב”י ובנו אלעזר שנכנסו למערה]. ולא נתבאר בתלמוד תיאור [כיצד ובאיזה אופן] אותו הצער. אלא יש אומרים, השמש מתקרבת אליהם ושורפתם, ולומד ממה שנאמר, “כי הנה יום בא בוער כתנור” וכו’. ויש אומרים, חום מוזר יווצר בגופם וישרפם, ולומד ממה שנאמר, “רוחכם אש תאכלכם”.

ותחיית המתים יסוד מיסודות תורת משה רבינו, אין דת ואין קשר עם האומה היהודית, למי שאינו מאמין בכך. אלא שהיא לצדיקים. ולשון בראשית רבה, “גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, ותחיית המתים לצדיקים בלבד. והיאך יחיו הרשעים והם מתים אפילו בחייהם, וכך אמרו עליהם השלום, “רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים, וצדיקים אפילו במיתתן קרואים חיים“. ודע שהאדם ימות בהחלט ויפרד למה שהורכב ממנו”. עכ”ל.

והנה מתוך דבריו של רבינו למדים אנו, כי מילת, “גהינם” הוא ביאור לענין צער שיבוא לאדם, ואינו מקום מסויים בדווקא. עוד למדים אנו מתוך דברי רבינו, שתחית המתים הוא לצדיקים בלבד. ואיך יחיו הרשעים בתחית המתים והם נקראים מתים בחייהם? ולכן נראה מתוך דברי רבינו הטהור, שרשעים שנכללים בכלל, “רשע שיש לו חלק לעולם הבא”, הם הרשעים שלא יחיו בתחית המתים, אמנם יזכו לניקוי נשמתם ורוחם בתחית המתים, ויבואו לחיי העולם הבא.

וכתב בספר מלמד התלמידים (פרשת ויצא): “וגהינם הוא לשון משותף, שכן כתוב ביהושע, “גיא הנם”, ובמקום אחר נכתב, “גיא בן הנם”, והוא נאמר בספר ירמיהו על מקום השרפה, שהיו שורפים שם בניהם. ולפיכך היו קורין אותו תופת גם כן, כמו שכתוב, “כי ערוך מאתמול תפתה גם הוא למלך הוכן העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה נשמת י”י כנחל גפרית בוערה בם”.

ותרגמה יונתן, “ארי מסדדא מעלמין לקבל חוביהון גיהנם אף הוא מלך מלכיא אתקנה לעמקא ולאפתאה מדורת אישתא דלקא בה כאעין סגיאין מימרא די”י כנחל גפרית דלקה בה”. כבר התבאר זה למבינים, שהוא נאמר על אש הכליון, שהוא בדבר ה’. ונמצא בדברי רבותינו שנקרא, “תפת” ו-“הנם”, לפי שהיו מנהמים בתופים ובכנורות שלא ישמע האב [יסורי בנו] וירחם [עליו].

וזה הענין כלו, הוא כפי מה שהקדים לו ישעיה ואמר, “בתפים ובכנורות ובמלחמות תנופה נלחם בם”, ולפי הענין הנזכר, רצה בו שישלם להם מדה כנגד מדה.

ולפי שזה מקום שריפת הפושעים, הושאל זה השם למשפט הרשעים, ולפי שהוא עומק התרדמה שישנו שם שינת עולם, ושם ישרפו גם כן בניהם ובנותיהם. והנביא ירמיה אמר שם, “וישנו שנת עולם”, ודניאל אמר, “ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם”, והם שאינם נדונים לגיהנום.

אבל אותם שאינם חיים, לעולם יהיו לדראון עולם, והוא שאמרו ז”ל, “לא יום ולא לילה גיהנום, אלא אש יוצאה מגופן של רשעים ומלהטתן”, ככתוב, “תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלם”.

והרצון בזה, שגם נפש הרשעים תמות במיתת הגוף. והיא שאמרו בבראשית רבה, “ביום אכלך ממנו מות תמות”, שתי מיתות, לו ולחוה. והוא שתרגום אנקלוס, “ומותא תנינא לא ימות, והיא המיתה המתמדת, אבל הצדיקים יקיצו לחיי עולם”, וכבר בא זה בתורה בביאור והוא אמרו, “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים”. והבוחר בחיים, הוא ההולך בדרכי י”י, והבוחר במות, הוא הנכשל בם, ונוטה לדרך אחרת”. ע”כ.

ומבואר מדבריהם:

אדם שנפטר בתור אדם רשע, אמנם בתור רשע שיש לו חלק לעולם הבא, אינו זוכה לחיות בתחית המתים. גופו כלה ונשמתו נשרפת, ויש לו חלק לחיי העולם הבא.

3) רשע – שאין לו חלק לעולם הבא. עשה מעשים שבגינם אין לו חלק לעולם הבא, כמו שמבואר בתלמוד שהבאנו למעלה. כגון שהחטיא את הרבים, או חילל שבת ברבים, או חשב על הבורא דברים שיש בהם שמץ של מינות חלילה, ובכך עבר על עבירות שאין בהם חלק לעולם הבא. נראה פשוט, שמכיון שאין לו חלק לעולם הבא, ממילא אינו יקום בתחית המתים, גם לא לצורך קבלת העונש. ועל זה אמר (ישעיהו פרק סו פסוק כד): “וְיָצְא֣וּ וְרָא֔וּ בְּפִגְרֵי֙ הָאֲנָשִׁ֔ים הַפֹּשְׁעִ֖ים בִּ֑י כִּ֣י תוֹלַעְתָּ֞ם לֹ֣א תָמ֗וּת וְאִשָּׁם֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וְהָי֥וּ דֵרָא֖וֹן לְכָל־בָּשָֽׂר”. וכן מוכח קצת ממה שכתב רבינו הטהור הרמב”ם (הלכות תשובה פרק ג הלכה ו): “ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים. המינים והאפיקורוסין והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל המורדים ומחטיאי הרבים והפורשין מדרכי צבור והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים והמוסרים ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו”.

וממה שאמר, “נכרתים ואובדין ונידונין“, משמע שעיקר העונש של אותם אלו, הם שיכרתו מן העולם הבא, כלומר שלא יקבלו שום אפשרות לתקן את עצמם. ואע”פ שבעיני הקורא יכול הדבר להתפרש כאילו אין להם סבל כל עיקר. בוודאי שעלינו להבין, כי הסבל של אותם אלו שהחטיאו את הרבים שלא זוכים תיקון ומזור לנפשם, הוא יותר חמור מכל סבל אשר יש בעולם, וזו הבושה הגדולה ביותר שיכול האדם להגיע אליה.

אולם, יש לציין שדבר זה אינו בטוח, ויתכן שגם הם יסבלו וישרפו, כמו אותם רשעים שיש להם חלק לעולם הבא. אלא שההבדל ביניהם, ש-לסבל של אלו שאין להם חלק לעולם הבא, לא יהיה הפסק לצער שלהם. והראיה ממה שאמר דניאל (דניאל פרק יב פסוק ב – ג): “וְרַבִּ֕ים מִיְּשֵׁנֵ֥י אַדְמַת־עָפָ֖ר יָקִ֑יצוּ אֵ֚לֶּה לְחַיֵּ֣י עוֹלָ֔ם וְאֵ֥לֶּה לַחֲרָפ֖וֹת לְדִרְא֥וֹן עוֹלָֽם”. ע”כ.

ד) חיי העולם הבא – החיים שיבואו אחר תחיית המתים – השלב הרביעי. כפי שביאר רבינו הטהור הרמב”ם בהקדמתו לפרק חלק. (סנהדרין י’ א’). ובהמשך נציג הוכחות לדבריו. ועל זה מודיע הנביא ואומר, “עין לא ראתה אלהים זולתך“, כלומר, לעולם ועד אין אפשרות לאדם כלשהו להשיג, את התענוג, השמחה, ההרגשה שיהיה לאדם במקום הזה אשר נקרא, “חיי העולם הבא“.

ואינו נכלל בכלל, “מעשה מרכבה“, כי עניני מעשה מרכבה, אלו דברים שכן יכול חכם גדול מאוד להשיג, כפי שזכו לכך חלק מחז”ל, והנביאים בדעתם. אולם מי שכתב הדברים על ספר, בוודאי כי שקר דיבר, וכל דבריו הם טעות, אף אם נאמר שכל הדברים אשר השיג הם אמת, בזמן שהעלה הדבר על הספר, נשתבשו הדברים בוודאי, וכפי שנוכיח בהמשך.

ונחתום בדברי רבינו הטהור שכתב (רמב”ם הלכות תשובה פרק ח הלכה ז): “וכמה [מלשון כמיהה וכיסוף], דוד והתאוה לחיי העולם הבא שנאמר, לולא האמנתי לראות בטוב ה’ בארץ חיים, כבר הודיעונו החכמים הראשונים, שטובת העולם הבא, אין כח באדם להשיגה על בוריה, ואין יודע גדלה ויפיה ועצמה, אלא הקדוש ברוך הוא לבדו, ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהן ישראל לימות המשיח, בזמן שתשוב הממשלה לישראל. אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון, הוא שישעיהו אמר, “עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו”, כלומר הטובה שלא ראתה אותה עין נביא ולא ראה אותה אלא אלהים, עשה אותה האלהים לאדם שמחכה לו, אמרו חכמים כל הנביאים כולן לא ניבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך”. ע”כ.

ולמדים אנו מדבריו:

א) חיי העולם הבא – לאף אחד מבני אדם לא היה בו השגה.

ב) כל מה שהתנבאו הנביאים וכתבו הדברים על ספר, הכל הוא לענין הנאות גשמיות וטובות גשמיות. וכל אלו הדברים אינם נכללים בתור, “מעשה מרכבה”. אולם מה שקורה אחר המוות ויציאה מגדרי הטבע בוודאי כי זה הוא בכלל, “מעשה מרכבה“. ויוצא שהנביאים לעולם לא דברו ולא העזו לדבר ולדרוש בעניני מעשה מרכבה.

ע”כ מאמר זה. המשך במאמר הבא. מאת אליאל פיניש. חן שאולוב ספרדי טהור.