.

***

“מה היא נבואה – ההבדל בין נבואה למסורת תורה שבעל פה”

הנה כבר זכינו לבאר בסדרת מאמרים על האיסור לדרוש ב – “מעשה מרכבה“, שכל התורה הזו שנמסרה למשה רבינו, בין התורה שבכתב ובין התורה שבעל פה, לא נמסרה לו אלא על ידי ענין שנקרא אצלנו – “נבואה”. כלומר, משה רבינו לא עלה “לשמים”, ולא ריחף מעל הקרקע, אלא הכל היה בענין “השגת השכל”, כפי שנבאר בהמשך. ומה שאמרו (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב): “ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום…“. ע”כ. ע”ש. והנה אין הכוונה שעלה משה רבינו עם גופו למרום! אלא זהו משל להתרוממות שכלו באותה העת, ורוממות הנפש להיות נבדל מכל חוש גשמי. וכבר הארכנו היטב בענין היחס למדרשים, משלים, מעשיות, המובאים בתלמודים ובמדרשים המהימנים עלינו, שכל דבר שהוא נמנע מצד הטבע, בוודאי כי לא בא ללמד אלא מוסר בלבד [=אלא אם כן נאמר בפירוש, “אתרחיש ניסא”, או נאמר, “נעשה בו נס”, וגם זה הדבר לא היה אלא נס בגדר הטבע ולא נס פלאי!], או ללמד על הדרגה הגבוהה שעמד בה משה רבינו, כמו בדוגמה שהבאנו בשם התלמוד. ועיין כאן בענין אלו שהרסו את דת משה וישראל על ידי שפירשו כל דבר אצל חז”ל כפשוטו. וזה חורבן גדול והחשכת מאור דת האמת.

.

וענין נושא הנבואה, מוזכר לראשונה אצל אברהם אבינו (בראשית פרק כ פסוק ז פרשת וירא): “וְעַתָּ֗ה הָשֵׁ֤ב אֵֽשֶׁת־הָאִישׁ֙ כִּֽי־נָבִ֣יא ה֔וּא וְיִתְפַּלֵּ֥ל בַּֽעַדְךָ֖ וֶֽחְ֑יֵה וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ”. ורצה ה’ יתברך להודיע לאבימלך, כי אברהם הוא נביא, כלומר, “קרוב הוא אלי, ומשיג המון דברים בידיעת המדע האלהי“. ובהכרח, אם נביא הוא, והבורא יתברך מדבר עמו באמצעות המלאכים [=כפי שנוכיח בהמשך, שכל הנביאים כולם מלבד משה רבינו, מקבלים נבואתם באמצעות המלאכים], בוודאי כי הקב”ה גם הוא קרוב אל אברהם אבינו, והנוגע במה ששייך לאברהם, כאילו עושה מלחמה עם הבורא עצמו. [=לא שבאמת ניתן לעשות כן].

וכמו שכתב הרד”ק (רד”ק בראשית פרק כ פסוק ז פרשת וירא): “כי נביא הוא – וקרוב הוא אלי, וגם אני קרוב אליו לשמוע תפלתו, ואני לא אסלח לך אף על פי שתשיב את אשתו עד שיתפלל הוא עליך וצריך שתפייסהו כדי שיתפלל בעדך ועל ידי תפלתו אסלח לך וארפאך מאשר הכיתיך, כי אתה צריך סליחה אף על פי שעשית בתום לבבך, כי אפילו לא היתה אשתו אלא אחותו, דבר רע הוא לקחת אשה שלא מדעתה, ואפילו היא פנויה, כי עשק הוא, כל שכן אם היא אחות אדם צדיק, שמעביר על רצונו ורצונה, וראוי להענש אף על פי שאינו חייב מיתה”. ע”כ. ולמדין אנו, כי נבואה הוא ענין השגה שעל ידי השגה זו אדם מתקרב לבורא יתברך, וכן להיפך.

.

“מטרת היצר הרע, לגרום לאדם לפקפק בנבואה”:

רבינו בחיי בן פקודה בספרו חובות הלבבות (שער יחוד המעשה פרק ה’) מייחד שתי פסקאות שבהם הוא מסביר, שלאחר שאדם הבין שהקב”ה אינו מחולק, ואינו מתרבה. כמו שביארנו כאן: “עין הרע – הזיה מאגית כעורה” (חלק ד’) | “יחוד ה’ יתברך” – ה’ יתברך לא מתחלק! לא לספירות ולא לפרצופים! ה’ אחד ושמו אחד“. וכמו שביארנו כאן: “עין הרע – הזיה מאגית כעורה” (חלק ה’) | “יחוד ה’ יתברך” – “ה’ אחד! לא זכר ולא נקבה ולא מוליד”.

וכן ביארנו גם שאינו מתעבר בבני אדם כמו שסברו הנוצרים, וכמו שסבר הספר הפרו-נוצרי זוהר שר”י, שהבורא התעבר ברשב”י!! כן כן, רשב”י הוא הבורא, והבורא הוא רשב”י! וכן ביארנו שאין כוח אחר מלבד הבורא יתעלה שמו. כמו שביארנו כאן.

.

הנה כעת רבינו בחיי בן פקודה החכם השלם, מבאר ואומר, “וכאשר יתיאש [=יצרך הפנימי] מפתותך בפנים האלה [=כלומר, לאחר שהבנת שהבורא אינו מתחלק, אינו מתרבה, אינו מתעבר בבני אדם, ואין לבני אדם חלק ולו הקטן ביותר מעצמותו יתברך חלילה! לאחר מכן היצר הרע כבר לא יבוא אליך בטענות אלו, כי כבר כבשת את הענין בשכלך ובעיונך! לכן לאחר מכן יצרך הפנימי], ישתדל לספק עליך בענין הנבואה והנביאים ובתורה ובאופני אמתתה וחיובה“. ע”כ.

.

והנה רבינו בחיי בן פקודה, מסביר בעצם, שאחד מן תכסיסי היצר הרע הנמסך בחושי האדם, הוא להביא אותו למצב שבו הוא מסתפק בדברי הנביאים ובנבואתם החשובה. ועל מנת לחזק את דברי הנביאים כולם, נאמר אנו ונוסיף, שהרי הדבר פשוט וברור, כי ללא שנאמין בענין אמיתות הנבואה, ממילא גם לא נאמין בתורה עצמה! ואם נאמין אנו בכללות ענין ה-“נבואה“, אז מחוייב שתהיה אמונתינו בענין הנבואה, גם אמונה בשאר נבואת הנביאים, מכיון שלא יתכן שהיו מתנבאים ומוליכים את עם ישראל אחר האמת, אלא אם כן דבקו הם בתורה שקיבלנו במעמד הר סיני על ידי משה רבינו. במילים אחרות, אם בני אדם יפקפקו בענין הנבואה, נמצא כי גם לא יתכן להם להאמין בתורה שבכתב!

ומכיון שהנביא הגדול ביותר הוא משה רבינו עליו השלום, אז מוכרחים גם להאמין, שלעולם לא תבוא נבואה שתוסיף ותגרע במצוות התורה לעולם! כלומר, לעולם לא יתכן שיקום נביא ויחדש דבר, ויאמר שהבורא ציוה אותו לכך וכך, שכן על ידי כן מכחיש נבואתו של משה רבינו! כמו שכתב רבינו הטהור (חתימת מנין המצוות לרמב”ם): “… אלו הם שש מאות ושלש עשרה מצוות שנאמרו לו למשה בסיני הן וכללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן, וכל אותן הכללות והפרטות והדקדוקין והביאורין של כל מצוה ומצוה היא תורה שבעל פה שקבלו בית דין מפי בית דין. ויש מצוות אחרות שנתחדשו אחר מתן תורה וקבעו אותן נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל כגון מקרא מגלה ונר חנוכה ותענית תשעה באב וידים ועירובין. ויש לכל מצוה מאלו פירושין ודקדוקין. והכל יתבאר בחבור זה.

.

[ודע כי] כל אלו המצוות שנתחדשו חייבין אנו לקבלם ולשמרם שנ’ לא תסור מכל הדבר וכו’, ואינם תוספת על מצוות התורה. ועל מה הזהירה תורה לא תוסף ולא תגרע, שלא יהיה נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקב”ה צוהו במצוה זו להוסיפה למצוות התורה או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלש עשרה מצוות: אבל אם הוסיפו בית דין עם נביא שיהיה באותו הזמן מצוה דרך תקנה או דרך הוראה או דרך גזרה אין זו תוספת, שהרי לא אמרו שהקב”ה צוה לעשות ערוב או לקרות המגלה בעונתה, ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה [=וחייבין חנק!]. אלא כך אנו אומרין, שהנביאים עם בית דין תקנו וצוו לקרות המגלה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועינו, כדי לברכו ולהללו וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כי”י אלהינו בכל קראנו אליו. ועל דרך זו היא כל מצוה ומצוה שהיא מדברי סופרים בין עשה בין לא תעשה”. ע”כ.

.

ומבואר, שכל אותם המצות של חכמים שהוסיפו, מעולם לא אמרו, כי ה’ יתברך אמר להם לעשות כן, שכן אם הוא אומרים שהיה אומר להם ה’ לעשות כן, בוודאי כי היו מתווספים למצוות התורה! במילים אחרות, לעולם לא יתכן לאף אדם לומר שה’ יתברך ציוה אותו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, ולא רק במצוות התורה, אלא גם בפירושיה המקובלים, שלעולם ועד לא ישתנו! ואם

.

ולכן, לאחר שאדם קיבל שכל ישר בענין הבורא ומציאותו יתעלה, היצר הרע מנסה להפילהו בענין אמיתות התורה. ואני הכותב שמתי לב לדבר חשוב מאוד שרבינו בחיי בן פקודה מחלק אותו. כלומר, אצל רבינו בחיי בן פקודה, ענין אמיתות התורה מתחלק לכמה פרטים חשובים. ולפני שנבאר אותם, נקדים ונאמר, כי אחד מיסודות דת האמת, הוא להאמין באמונה גמורה, בענין שנקרא, “נבואה“. ויראה לי אני הכותב, כי נבואה נקראת בשמה, משום שהמתנבא צריך להכין עצמו לכך, כלומר להיות אדם ירא שמים בתכלית. ולכן כאשר נחלק את המילה, “נבואה” – יצא לנו כך: “נבוא ה’“. ולא נאמר, “הנבוא“, אלא, “נבוא ה‘”. כלומר, שעל ידי מעשיו של האדם והתקרבותו לבורא יתעלה, אז זוכה הוא להגיע לנבואה.

ולכן, אחד מן יסודות דת האמת, הוא להאמין שיש דבר כזה, “נבואה”, ושהיא דבר אמיתי שהיה, ושיהיה גם לעתיד.

וזהו יסוד שישי מהלכות יסודות דת האמת. וכמו שכתב רבינו (פירוש המשנה סנהדרין): “והיסוד הששי – הנבואה. והוא, לדעת שזה המין האנושי, יש שימצאו בו אישים, בעלי כשרונות מפותחים מאוד ושלימות גדולה, ותתכונן נפשם [=כלומר, עושים הכנות גדולות מצד עצמם], עד שמקבלת צורת השכל [שלהם], ויתחבר אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ויאצל [=ויבוא] עליהם ממנו אצילות שפע, ואלה הם [=הנקראים] “הנביאים”, וזוהי הנבואה וזהו ענינה. וביאור היסוד הזה בשלימות יארך מאוד, ואין מטרתינו פירוט כל יסוד מהם וביאור דרכי ידיעתו, לפי שזה הוא כללות כל המדעים, אלא נזכירם בדרך הודעה בלבד, ופסוקי התורה מעידים בנבואת נביאים רבים”. ע”כ. וכפי שלמדנו, ענין הנבואה ימצא אצל בני אדם שיש בהם כשרונות מפותחים שכלית, ושלימות גדולה. וחובה על אותו האיש המייעד עצמו לנבואה, לעשות כל הכנה שתהיה על מנת שיבוא לענין הנבואה. וכל הכופר בעניני הנבואה, הרי זה מין ומצוה להשמידו!

וכדברי רבינו הנודעים (בסוף פירושו למשנה סנהדרין י’ א’): “… וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו'”.

.

ומה שכתבנו שהנבואה תחזור לעתיד, כן מפורש בדברי רבינו (ספר המצוות לרמב”ם הקדמה למניין המצוות): “וידוע גם כן שהנבואה והמלוכה כבר נסתלקו ממנו עד שנסור מן העונות שאנחנו מחזיקים בהם ויכפר לנו וירחמנו כמו שייעדנו ויחזירם לנו. כמו שאמר בחזרת הנבואה (יואל ג) “והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם“. ואמר בחזרת המלך והממשלה (עמוס ט) “ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם”. ע”כ.

.

והנה יש כמה פרטים חשובים בענין הנבואה ואמיתותה, היוצאים מדברי רבינו בחיי בן פקודה, ונעלה אותם על הכתב, למען ישכיל הקורא וידע ענין הנבואה ופרטיה, ובמה שונה נבואה מרוח הקודש. ונבאר עוד, שענין רוח הקודש תלוי בזמן שיש נבואה בישראל, וככל ואין נבואה בישראל, כך לא יתכן שיהיה רוח הקודש למישהו מבני ישראל

ונחל בהצגת הפרטים:

.

1) הפרט החשוב שבאמיתות התורה, הוא הנבואה, שאלמלא הנבואה, כלומר, אלמלא האמנה בנבואה, הרי שגם התורה שבכתב, בוודאי אינה אמת. כי אין התורה ניתנה אלא בנבואה. כלומר, כל קבלת חוקי התורה, מצות התורה, הדברים והמעשים שאסור לעשותם. כל אלו באו מן האל יתברך ממש על ידי נבואה! וזה היה על ידי משה רבינו, שהיה גדול הנביאים. וכמובן, כל ענין הנבואה הוא בשכל האדם ולא בגוף! כלומר, נבואה היא כניסה גופנית לאיזה מקום כלשהו, וכמו שכתבנו, שמשה רבינו לא באמת עלה עם גופו לשמים חלילה! אלא השיג את הבורא באופן הגבוה ביותר שניתן למישהו להשיג!

ועל זה כתב רבינו הטהור במקום הנזכר (שם שם) לאחר שביאר את יסוד הנבואה, וכתב: “והיסוד השביעי נבואת משה רבינו. והוא, שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה [=אפילו אברהם אבינו, אל השיג מה שמשה רבינו השיג במראה הנבואה!], והוא [=משה רבינו] בחיר ה’ מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא.

ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה’ בלי אמצעות המלאכים.

.

“נבואת משה רבינו שונה מנבואת שאר הנביאים שהיו לפניו ושהיו לאחריו”:

[ממשיך רבינו הרמב”ם וכותב] ורציתי לבאר כאן זה הענין הנפלא, ואפרש סתומות פסוקי התורה, ואבאר ענין אמרו פה אל פה וכל הפסוק הזה וזולתו מענינו … ואומר שנבואת משה רבינו נבדלה מנבואת כל שאר הנביאים בארבעה הבדלים:

.

א) ההבדל הראשון שכל נביא איזה שיהיה, אין ה’ מדבר אתו כי אם על ידי אמצעי [=שמדבר עמו הקב”ה על ידי ששולח לו מלאך שיודיע לנביא המסר]. ומשה [רבינו] בלי אמצעי, כמו שאמר, “פה אל פה אדבר בו”. [=לשים לב שלא נאמר, “פנים בפנים יראני”, אלא פה אל פה “אדבר”, לשון הפה אל פה, ופנים אל פנים, יפלו תמיד על ענין הדיבור ולא על הראיה!! וכל זה על מנת להמחיש שהדיבור לא היה על ידי אמצעי. ומכאן אנו למדים, כי משה רבינו לא ידע ולא השיג את עצמות ה’ יתעלה! כלומר, גם הוא משה רבינו, שהגיע למעלה הגדולה ביותר שמישהו מאישי בני אדם יכול להגיע, לא השיג את עצמותו יתברך, וזה יעידו פסוקים מפורשים (שמות פרק לג פסוק כג פרשת כי תשא): “וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ“. וכן אמר (שמות פרק לג פסוק כ פרשת כי תשא): “וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי“. וכי ניתן לראות את פניו של הבורא? הרי אין לו דמות ולא דמות הגוף!

אלא, במילים אלו המפורשים בתורה, נתן לנו הבורא מדד, שנדע אנו שאף משה רבינו לא השיג את עצמותו יתעלה! במילים אחרות, כל מי שינסה להסביר כיצד הקב”ה מתנהג עם עצמו, ויעליל שהשיג הוא אותו יתעלה בעצמותו, וינסה להסביר בו במהותו דברים, נדע שהוא שקרן, מין, קוצץ בנטיעות, ויותר גרוע מעובד עבודה זרה!

וזה בדיוק מה שעשה כותבי ספר הזוהר הפרו-נוצרי, וכן בעלי הקבלה הטמאה, שאמרו שהשיגו הם את עצמותו יתעלה, ועשו חשבונות בעצמותו כיצד הוא יתברך מתנהג עם עצמו, וכיצד הוא התהווה!! וקראו להתהוותו “אין סוף”! ואף העיזו לומר שהוא מחולק במהותו, והחציפו לומר הארורים הללו, שחלק מחלקיו זקוק לפעולות בני אדם, וחלקי חלקיו נתנו בו מושגים של תשמיש, משגל, רחם, ביצים!! ודימו אותו מכשפי האופל כמעשה בני אדם השפלים בארץ!! ועשו עצמם יודעי פעולותיו העצמיות, ותיארוהו במושגים נבזיים ושפלים!! ולעולם ועד אין להם מחילה ולא כפרה, הרי הם מינים גמורים שאין להם חלק לעולם הבא!!].

.

ב) וההבדל השני, שכל נביא לא יבואהו החזון אלא בזמן השינה! כמו שאמר בכמה מקומות “בחלום הלילה”, “ויחלם”, “בחלום חזיון לילה” וכו’ והרבה מן הענין הזה. או [=תבוא לו הנבואה] ביום [באור יום] אחר תרדמה הנופלת על הנביא, ומצב שבו שובתים כל חושיו, ומתרוקנת מחשבתו כעין שינה, ומצב זה נקרא “מחזה ומראה”, ועליו הוא אומר, “במראות אלהים”. [=כלומר, כל מה שהיה עם אברהם אבינו והמלאכים, כל זה הוא ענין נבואה, כלומר, הינו מעשה מרכבה! כמו שכתוב (בראשית פרק יח פסוק א – ב פרשת וירא): “וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְיָ֔ בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם: וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה”. ובוודאי שלא יתכן לומר שהיה מעשה זה כאשר אברהם אבינו היה ער ממש! אלא חושיו היו מושבתים, והתרוקנה בו כל מחשבה, והיה כעין יושן, וראה כל זה במחזה הנבואה. ולכן עמקות מעשה זה, גובלת בידיעת מעשה מרכבה, ואין דורשים במעשה מרכבה אפילו ביחיד!

ממשיך רבינו הרמב”ם וכותב], ומשה [רבינו] בא לו הדבור ביום והוא עומד בין שני הכרובים, כמו שהבטיחו ה’ ונועדתי לך שם ודברתי אתך וכו’, אמר יתעלה אם יהיה נביאכם ה’ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה. [=והנה זה מדובר על כל נביא מן הנביאים! כלומר, כל נביא מן הנביאים שהיה ושיהיה, לעולם לא יבוא לו דיבור מאת הבורא, אלא על ידי אמצעי, וחובה שיהיה זה הדיבור במצב שבו הנביא שובתים בו כל חושיו, ומתרוקנת מחשבתו! או שיהיה זה בלילה בחלום.

וזה היסוד, סותר לגמרי מה שכתוב על האר”י הלא קדוש, שהיה “יודע” דברים שהידיעה בהם תלויה בנבואה!! ושלא נדבר על הדברים שסופרו שהיה יודע, שיכולת כזו יש רק לבורא יתברך ויתעלה שמו, כמו ידיעת מחשבת הלב, שכבר הוכחנו בששה מאמרים, שכל מה שסופר על האר”י הלא קדוש היה שקר גמור. עיין כאן: “מי יודע מחשבות הלב – אשר תדע את לבבו”. ונביא כאן מקצת מן הדברים:

מובא בספרו של חיים ויטאל (בתחילת ספר עץ מוות בשער ההקדמות) “והנה היום אביע חידות ונפלאות תמים דעים, כי בכל דור ודור הפליא חסדו אתנו, אל ה’ ויאר לנו ע”י השרידים אשר ה’ קורא בכל דור ודור, כנזכר וגם בדורינו זה אלוהי הראשונים והאחרונים, לא השבית גואל מישראל ויקנא לארצו ויחמול על עמו, וישלח לנו עיר וקדיש מן שמיא נחית, הרב הגדול האלהי החסיד, מורי ורבי, כבוד מורנו הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי זכרו לחיי העולם הבא, מלא תורה כרמון, במקרא, במשנה, בתלמוד, בפלפול, במדרשים והגדות. במעשה בראשית, במעשה מרכבה, בקי בשיחת אילנות, בשיחת עופות, בשיחת מלאכים, מכיר בחכמת הפרצוף הנזכר, כרשב”י [הכוונה לספר הזוהר הפרו-נוצרי שמיוחס במזיד לרשב”י] בפרשה ואתה תחזה, יודע בכל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות. יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל. יודע עתידות, וכל הדברים ההווים בכל הארץ, ולמה שנגזר תמיד בשמים, יודע בחכמת הגלגול מי חדש, ומי ישן, ואיפת האיש ההוא באיזה מקום תלויה באדם העליון, ובאדם הראשון התחתון. יודע בשלהבת הנר, ולהבת אש דברים נפלאים. מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים, ומתעסק עמהם בחכמת האמת. מכיר בריח האדם כל מעשיו, על דרך ההוא ינוקא בפרשת בלק. וכל החכמות הנזכרים, היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה, בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם, ועיני ראו ולא זר דברים מבהילים לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ, מימי רשב”י עליו השלום ועד הנה”. ע”כ.

והנה יש מן הדברים הכתובים כאן, שההשגה בהם תלויה בנבואה, כמו, “שיחת מלאכים“, “ידיעת עתידות“. ושלא נדבר על ההזיות הכתובות עליו שדימו אדם שחי לפני כמה מאות שנים ועשו אותו לאלהים ממש!! וכל הדברים הללו הם דברי כפירה. אמנם לנו יש להביט אל מה שכתוב, “וכל החכמות הנזכרים, היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה, בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם“. כלומר, כל אלו הדברים שאפילו אצל גדול הנביאים משה רבינו לא היו! אצל האר”י הלא קדוש, יש לו אותם מתי שרוצה, בלא בדידות שזקוק לה כל נביא כפי שראינו וכפי שנראה!!

כלומר האר”י לא זקוק לכל מה שעושים הנביאים על מנת לקבל הנבואה!! ומשמע שיש אדם שני כמו משה רבינו!! ואף יותר ממנו!! וזה כמובן רמיסת כל יסודות דת האמת!! והחולק על יסודות דת האמת עליו כתב רבינו הטהור במקום הנזכר, ” וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו'”. כלומר, רק מפאת סיפור שקרי זה שסופר על האר”י הלא קדוש, כל ספרי עץ מוות של ויטאל חובה עלינו להשמידם!!].

.

ג) וההבדל השלישי, שהנביא כאשר בא לו החזון [=כאשר בא לו נבואה], ואף על פי שהוא במראה ועל ידי מלאך, יחלשו כחותיו ומתחלחל גופו, וירד עליו מורא עצום מאד, כאילו הולך למות, כמו שביאר בדניאל כשדבר עמו גבריאל במראה, אמר, “ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח“. ואמר, “ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה“, ואמר, “במראה נהפכו צירי עלי“.

ומשה [רבינו] אינו כן! אלא יבואהו הדבור, ולא תארע לו חלחלה כלל, והוא אמרו יתעלה, “ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו“. [שוב יש לדייק ולשים לב, כי לא נאמר, “וראה משה את ה’ פנים אל פנים”, אלא כאשר מדבר על “פנים”, הכל נופל על ענין דיבור בלבד!], כלומר, כשם שלא יארע לאדם שום חרדה מדברי חברו, כך הוא עליו השלום לא היה נחרד מן הדבור ואף על פי שהוא פנים בפנים [=אע”פ שהדיבור בא לו מאת הבורא ללא אמצעי, כלומר שההשגה וההבנה, והמסרים, באו לו ישירות מן הבורא אליו], וזה מחמת חוזק התחברו בשכל כמו שאמרנו.

.

ד) וההבדל הרביעי: שכל הנביאים לא יבואם החזון ברצונם [=אע”פ שיעשו מעשה לקבל הנבואה, לא תבוא להם הנבואה] אלא ברצון ה’! [=וזה סותר לגמרי מה שכתוב על האר”י הלא קדוש! הבאנו הדברים למעלה, “”וכל החכמות הנזכרים, היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה, בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם“. כלומר, לפי השקר הכתוב כאן על האר”י הלא קדוש, כל נביא ונביא לא בא לו הנבואה אלא ברצון הבורא, והאר”י לא!! כלומר, האר”י כמו משה רבינו!!

וממשיך רבינו הרמב”ם וכותב], ויש שישאר הנביא כמה שנים ולא יבואהו חזון, ויש שמבקשין מן הנביא להודיעם דבר בנבואה וישאר עד שתבוא לו הנבואה אחר ימים או אחר חדשים או לא תבוא לו כלל. וכבר ראינו מהם מי שהתכונן על ידי שמחת הלב וזכוך המחשבה כמו שעשה אלישע באמרו, “ועתה קחו לי מנגן”, אז בא לו החזון. ואין זה הכרחי שיתנבא כל זמן שיתכונן. אבל משה רבינו כל זמן שירצה, אמר, “עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם”, ואמר, “דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת”, ואמרו אהרן “בבל יבוא”, ואין משה “בבל יבוא”. ע”כ דברי רבינו בארבעת ההבדלים!

.

והרי לך קורא נעים, כי אין שום דרך לאמת את התורה, אם לא האמנה בדברי הנבואה, ובדברי הנביא. במילים אחרות, מי שאינו מאמין בנבואות, אינו מאמין בתורה שבכתב. ובמילים יותר אחרות, מי שמאמין בנבואת משה רבינו, חובה עליו להאמין בשאר דברי הנביאים!

.

“הפרט השני בדבר רבינו בחיי בן פקודה”:

2) ולכן הפרט השני העולה מדברי רבינו בחיי בן פקודה, הוא ענין האמנה לא רק בנבואתו של משה רבינו, אלא אמונה גמורה בשאר ספרי הנביאים, כלומר, שנאמין שהיו נביאי אמת! וגם נבואה זו, צריך לדעת, כי אינה שונה במהותה מנבואת משה רבינו, שהרי כל נבואה שלא תהיה, תבוא מאת הבורא. אלא שההבדל בין נבואתו של משה לענין שאר הנביאים, הוא ענין ההשגה והמעלה. אמנם שניהם בוודאי יבואו מאת הבורא יתעלה שמו במראה הנבואה. וכמובן בהתאם לארבעת ההבדלים שרבינו הרמב”ם מנהם לעיל.

.

“הפרט השלישי בדברי רבינו בחיי בן פקודה – ההבדל בין נבואה לרוח הקודש”:

3) עוד פרט שעולה מדברי רבינו בחיי בן פקודה, הוא ההבדל בין ספרי נביאים לבין ספרי כתובים! כלומר, שעלינו לדעת ולהבין, שכל מה שנכתב בספרי הכתובים, לא נכתב בדרגת נבואה שלימה! אלא בדרגת נבואה פחותה, והיא דרגה הנקראת, “רוח הקודש”, וזו היא דרגה שנמצאת ונכנסת תחת ענין “נבואה”, אמנם אינה נבואה ממש. רצוני לומר, שדניאל עליו השלום, ודוד המלך, לא השיגו נבואה שלימה כמו שהשיגו שאר הנביאים! ולכן ספר תהלים, אע”פ שנכתב בזמן שהיה נביא בישראל, הנה הוא נכלל בכלל הכתובים ולא הוכנס בספרי הנביאים! וזו מפאת ההשגה המשתנה בין דוד המלך לשמואל הנביא.

כי דוד המלך עליו השלום הגיע לדרגת נבואה נמוכה הנקראת, “רוח הקודש”. וכמו שביאר הרד”ק (הקדמה לספר תהלים): “… ואמרו (פסחים קיז, א) כי ברוח הקודש נאמר זה הספר, לפיכך כתבוהו בכלל הכתובים ולא בכלל הנביאים, כי לא נאמרו דבריו בנבואה כי אם ברוח הקודש. ונבאר אנחנו מעט מן ההפרש אשר בין הנבואה ורוח הקודש.

.

כי ה-“נבואה” הוא דבר בא על האדם שהוא חכם שלם במדותיו, תבוא לו הנבואה בחלום. ובעת תבואהו הנבואה בהקיץ יתבטלו כחותיו ההרגשיים ויהיה מסולק מכל דרכי העולם הזה ויראה במחזה הנבואה כאילו איש מדבר עמו ויאמר לו כך וכך. או יראה דמיונות במראה ההיא, או לא יראה שום תמונה אלא ישמע קול מדבר עמו.

.

ו-“רוח הקודש“, הוא שיהיה האדם השלם מתעסק בדברי האלהים, שלם בכל הרגשותיו, לא תתבטל אחת מהן, ומדבר מה שמדבר כדרך בני אדם, אלא שמעוררת אותו רוח עליונית ותופיע הדברים על לשונו דברי שבח והודאה לאלהיו, או דברי שכל ומוסרים. [=כמו שאדם מדבר בשינה מתוך חלום]. גם ידבר על העתידות [כמו שדברו הנביאים בחלק מן דברי נבואתם], בסיוע האלהי על כח המדבר, בכל כוחות המדברים.

ובזה הכח [=של דרגת “רוח הקודש”] נאמר ספר תהלים זה. ואף על פי שנקראו נביאים האומרים אותו, כמו שנאמר על דוד (נחמיה יב, כד): “להלל להודות במצות דויד איש האלהים“, ולא נאמר זה השם אלא על נביא, ונאמר בידותון (דהי”א כה, ג): “הַנִּבָּא על הוֹדוֹת והלל לה'”, ונאמר (שם, פסוק ה): “להימן חֹזֶה המלך בדברי האלהים”, ונאמר (שם, פסוק א): “לבני אסף והימן וידותון הַנִּבְּאִים בכנורות בנבלים ובמצלתים”, ונאמר (שם, פסוק ב): “על יד אסף הַנִּבָּא על ידי המלך”, מכל מקום נבואתם היתה על זה הדרך שפירשנו.

כי הנבואה מתחלקת למדרגות זו למעלה מזו. ואף על פי שדניאל ראה מראות וחזיונות בחלום ובהקיץ, לא הגיע כחו וידיעתו באותן המראות ככח ישעיהו ויחזקאל ושאר הנביאים, לפיכך לא נכתב ספרו בכלל ספרי הנביאים, ונכתב בכלל ספרים הנקראים כתובים, לומר שהם כתובים ברוח הקודש“. ע”כ דבריו.

.

והרי פשוט הדבר וברור ההבדל בין נבואה לרוח הקודש. ולכן אמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט עמוד ב): “משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשין בבת קול“. ומבואר יוצא לסיכום כך:

.

א) הדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה או שהגיעו אליה אי פעם, זו דרגה שנקראת, “נבואה”, וזו הדרגה והמעלה היתה גם לאברהם אבינו, ליצחק אבינו וליעקב אבינו.

.

ב) האדם שהשיג את מעלת הנבואה וענינה באופן הגדול ביותר, הוא משה רבינו. ונראה שהגיע למדרגה גבוהה זו, על מנת שלעולם לא נקבל על עצמינו שום תוספת או מגרעת על התורה שבכתב או שבעל פה. כלומר, אם כל אדם יכל להגיע לדרגתו של משה רבינו ומעלתו בענין הנבואה, מה מיוחד היה במשה רבינו? אלא וודאי כי דרגתו למעלה מכל מי שהיה לפניו, וכל מי שהיה לאחריו, הוא מפאת העובדה הזו, שמקבל התורה הוא משה רבינו, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, לא יהיה לעולם עוד אחד כמוהו, ועל פי זה הענין, אסור לנו בשום אופן לקבל על עצמינו שום תורה אחרת שתבוא, ואפילו הוספה ולו הקטנה ביותר שלא בתקנת סנהדרין, כלומר שלא נתקנה עד זמן התלמוד הבבלי על פי חכמים שהיה להם בית דין גדול, אסור לנו לקבל עלינו בשום פנים ואופן! והעובר על זה, מיתתו בחנק!

וספר הזוהר הפרו-נוצרי מלבד התעסקותו בעצמות האל, מה שלא ניתן לשום אדם להשיג, מלבד התבטאות נבזית כלפי ה’ אלהינו, מלבד חירוף כלפי שמיא, מלבד אמנתו בכוחות מיסטייים ומאגים מהובלים! עוד חירף וגידף, בזה שחלק ושנא את התורה שבעל פה ביד רמה שלא נראתה כמוהו מזמן קבלת התורה!

.

ג) כל הנביאים שהיו, השיגו והגיעו למדרגת נבואה שלימה. כל מי שנכנס בתוך ספרי הנביאים כל נביא ונביא מהם, השיג את המדרגה השלימה שבנבואה, כלומר את המדרגה הגבוהה ביותר שבעצם הנבואה, ולא בעצם ההשגה, כי מה שהשיג משה רבינו לא השיג אף אחד שהיה מלפניו ולא שהיה אחריו, ולא שיהיה בעתיד לעולם!

.

ד) מה שהובא בספרי הכתובים כתבים שמקורם נכתב והיה בציר הזמן בזמן הנביאים, הוכנס בספרי כתובים, מפאת העובדה שהאנשים שעליהם מדובר שם, לא הגיעו למדרגת נבואה שלימה, אלא השיגו השגה שהיא נכללת בתוך נבואה, מדרגה זו נקראת, “רוח הקודש”. כלומר, אע”פ שעבר הזמן מאותם שכתבו ספרים ונכללו בכלל ספרי הכתובים, בכל זאת היו כמה מאוחרים בזמן, שהגיעו למדרגת נבואה יותר מאלו שהיו קודמים להם. למשל, הנביא חגי השיג יותר ממה שהשיג דוד מלך ישראל, ולכן דבריו נכללים בתוך ספרי נביאים ולא בספרי כתובים!

.

ה) כל מה שהובא בספרי כתובים נכתב ברוח הקודש דווקא! וזה דבר חשוב שחייב לזכור אותו. ועל זה אמרו בעלי התלמוד עליהם השלום, “משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשין בבת קול“. ורצונם של חכמים לומר, שהרי מלאכי היה חי בזמן עזרא הסופר, ואע”פ שהיו חיים באותו הזמן, אחד מהם היה נביא ואחד מהם הגיע למדרגת רוח הקודש! וחז”ל באים לומר, שבאותו הזמן, לאחר עזרא הסופר, נסתלקה רוח הקודש מעם ישראל. במילים אחרות, חז”ל באים ואומרים, שעל מנת שתהיה “רוח הקודש” בישראל, לכאורה דבר זה חייב להיות בזמן שיש נביא אמת לישראל! במילים יותר אחרות, כל זמן שאין נביא אמת, לא יתכן שיהיה על מישהו מבני אדם מדרגת “רוח הקודש”.

.

ונמצא, כי עד המאה החמישית לפני הספירה, היתה קיימת בישראל מדרגה הנקראת, “רוח הקודש”. ולאחר מכן פסק גם ענין זה. ולא היו משתמשים אלא בבת קול.

ולכן רבינו בחיי בן פקודה מדגיש ואומר, שלעולם לא יתכן לכפור בענין הנבואה, וזה מה שיצר הרע הפנימי הנמסך באדם מנסה כל הזמן להפיל על האדם, כלומר להפיל עליו את שקר הנבואה, שיחשוב בדעתו, שנבואת הנביאים אינה אמת היא. אמנם לא שמו על ליבם, כי אם יכפרו בנבואת הנביאים, בוודאי כי יכפרו גם בתורה הקדושה.

ועל זה כתב רבינו במילים אלו ביסודותיו: “והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה עליו כולה מאת ה’ הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה דבור, ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום אשר הגיעה אליו, ושהוא במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב כולה תאריכיה וספוריה ומצותיה, וכך נקרא מחוקק. ואין הבדל בין ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד, או אנכי ה’, ושמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד, הכל מפי הגבורה והכל תורת ה’ תמימה טהורה קדושה אמת.

ולא נעשה מנשה אצלם כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך וקליפה, ושאלו התאריכים והספורים אין תועלת בהם, ומשה מדעתו אמרם, וזהו ענין אין תורה מן השמים, אמרו שהוא האומר שכל התורה כולה מפי הקדוש ברוך הוא חוץ מפסוק אחד שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו.

וזה הוא, “כי דבר ה’ בזה” – יתעלה ה’ ממה שאומרים הכופרים – אלא כל אות שבה יש בה חכמות ונפלאות למי שהבינו ה’, ולא תושג תכלית חכמתה, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ואין לאדם אלא להתפלל כמו דוד משיח אלהי יעקב שהתפלל גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך. וכן פירושה המקובל גם הוא מפי הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילים וזולתם היא עצמה הצורה שאמר ה’ למשה ואמר לנו, והוא רק מוביל שליחות נאמן במה שהביא, והדבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרו בזאת תדעון כי ה’ שלחני וכו’ כי לא מלבי”. ע”כ.

ולכן מבואר יוצא, שאם אדם מאמין בנבואה ובמהותה, והנביא מודיע ואומר (ישעיהו פרק ל פסוק כט): “הַשִּׁיר֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כְּלֵ֖יל הִתְקַדֶּשׁ־חָ֑ג וְשִׂמְחַ֣ת לֵבָ֗ב כַּֽהוֹלֵךְ֙ בֶּֽחָלִ֔יל לָב֥וֹא בְהַר־יְיָ֖ אֶל־צ֥וּר יִשְׂרָאֵֽל“. והרי מי שמאמין בנבואה, מחוייב להבין שהיום מתחיל מן הלילה! שהנביא אומר מפורש, “כליל התקדש חג”, והרי שלדעתו החג מתקדש דווקא בתחילת הלילה! וכל מי שחושב לפרש את דברי נבואת משה רבינו מדעתו, וסובר בדעתו שהיום מתחיל מן הבוקר, הרי הוא כופר בדברי הנביאים! ואם יאמר שלדעתו צריכים להאמין רק למשה רבינו, נשאל אותו במה שונה נבואתו של משה רבינו מנבואת שאר הנביאים? שהרי כל התורה ניתנה בנבואה, ואם הנביא מודיע ואומר שהלילה מתקדש בחג, הרי בהכרח שדיבור זה בא לו מאת הבורא. ובזה כלו כל הקיצין של החולקים עם דברי הנביאים והכתובים הקדושים! וראוי לקרוא להם קדושים לרוב מעלתם!

.

“שאר ספרי הנביאים אינם קשורים לתורה שבעל פה בקשר ישיר”:

4) כל מה שדיברנו בשלוש הפרטים הקודמים, אין לזה שום קשר לתורה שבעל פה! ורצוני לומר, שרבינו במילים אחרות מודיע ואומר, מי שמאמין בתורה שבכתב, מחוייב להאמין גם לספרי הנביאים שהם נבואה מאת הבורא, ומחוייב גם להאמין בדברי ה-כתובים שהם מדרגה שנמצאת במדרגה נבואה, אמנם מכיון שאינה נבואה שלימה במהותה, נקראת “רוח הקודש”!

ולכן, רבינו מיד כותב, שלאחר שהתברר לאדם אמיתות הנבואה, ולעולם לא יחלוק עליה, כי הבין את היסודות שכתבנו למעלה, כעת כותב רבינו: “וכאשר יתייאש ממך בענין הזה, יספק אותך בקבלה [=למשה מסיני, כלומר יספק אותך בתורה המועברת על פה איש מפי איש, ומה היא התורה המועברת על פה, הם הפירושים והביאורים לדברי התורה שבכתב, וניתנו ענינים אלו למשה רבינו עצמו כולם, והועברו במסורת איש מפי איש עד ימות רבינא ורב אשי. ולכן בהכרח צריך לומר כי התורה המועברת על פה, אין לה קשר לענין הנבואה.

ומדוע? מפני שכל נבואה שהיתה לאחר ימות משה רבינו, זה דבר שנתחדש ובא לצורך השעה, ואינו נתקן לדורות עולם. וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יח): “כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם וכו'”. ע”כ.

ואם ספרי הנביאים או הכתובים היה בהם שמץ תורה שבעל פה, כיצד היו בטלים? הרי מה שניתן במעמד הר סיני בהכרח ניתן לעולם! אלא ודאי, כי חוזק התורה שבעל פה הוא בהרבה יותר חזק מדברי נבואות שאר הנביאים, חוץ מנבואת משה רבינו שתורה שבעל פה באה על ידי נבואה גדולה זו. ולכן היצר הרע תמיד יושב על האדם] ויאמר לך, כי המושכל [=השכל הישר] ו[כל מה שנמצא ב] -כתוב שניהם אמת, אך [תדע לך אומר לו היצר הרע הפנימי, כי] מה שאמרו רז”ל אינו עיקר, ולא קבולו חובה. [=וכיצד יבואו בטענה זו? יאמרו, כי דברי הנביאים אמת, ודברי הכתובים אמת הם, וזאת מפאת העובדה שהם היו נביאים. אמנם יאמרו הכופרים, חז”ל לא היו נביאים, ולכן כל מה שאמרו, לא אמרו מצד קבלה שהיתה להם, אלא מצד עצמם! וזה כמובן חירוף וגידוף כלפי שמים.

ומסביר רבינו ואומר] וכאשר תסתכל בשכלך, תראה, כי המושכל והכתוב [בוודאי] צריכין אל הקבלה [=למשה מסיני] צורך גדול, כי אין אחד מהם יכול להגמר מבלתי הקבלה [למשה מסיני וללא פירושיה!!], כי המושכל [=השכל הישר], אם לא תגדר [=יתבאר, יוסבר, ויובן] לנו הקבלה [=למשה מסיני] כמותו ואיכותו וזמנו ומקומו ושאר עניניו, לא יתכן לנו מצד שכלנו בלבד [=להבין האמת].

וכן הכתוב, אם לא תפרש לנו הקבלה [=למשה מסיני], אופן קריאתו ופרוש לשונו ובאור עניניו ותולדותיהם, לא ישלם לנו זה מן הספר בלבד, כמו שאמרו בו רז”ל: בשלש עשרה מדות התורה נדרשת, ואמרו: מסורת סיג לתורה. ועוד, כי התורה השיבה אותנו בכל תולדותיה אל הקבלה [=למשה מסיני שקיבל אותה מאת הבורא יתעלה שמו], כמ”ש: כי יפלא ממך דבר למשפט וגו’, ואמר: ודרשת והגידו לך את דבר המשפט ואמר: והאיש אשר יעשה בזדון וגו’. וכאשר תעמד על כל זה, יסור הספק ותתברר לך הידיעה המושכלת והכתובה והמקובלת”. ע”כ דברי החכם השלם בחיי בן פקודה ודברי חכמתו החשובים.

.

ויתבאר לנו ויתלבן לנו מה היא נבואה, כיצד ענינה, ההבדל בין נבואתו של משה רבינו לבין נבואתם של שאר הנביאים, ויתבאר ההבדל בין רוח הקודש לבין נבואה שלימה וברורה.

.

זה הוא מאמר ראשון בנושא “נבואה“, בלא נדר נמשיך במאמר הבא.

ע”כ כתבתי מאמר זה. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.