דברים אחדים מן המוציאים לאור של מהדורה זו: “בהקדמה זו מבאר הרב יחיה קאפח, את הסיבה והדאגה הנוראה, ששם ליבו ועמל לכתוב את ספרו החשוב “מלחמות ה'”, ומדגיש הוא, את החשיבות של מלחמת הצדק אותה הוא ניהל מול הענינים הזרים שנכנסו ליהדותינו הטהורה, ובכללם, הספר הנורא והמשחית, שהסית והרס את עם ישראל, הוא ספר הזוהר, וכל עניני הקבלה החדשה והזרה ליהדות בכללה“.

• הערה חשובה לקוראי המאמרים: היכן שהגופן הוא בצבע הנוטה לסגול, אלו ביאורים והערות על דברי הרב יחיא קאפח זצ”ל, במהדורה אשר נוציא בעזרת ה’ יתברך.

***

“הקדמת1) הרב יחיה קאפח לספר מלחמות ה'”

1) הנה לפני שנביא את הקדמתו של הרב יחיה לספרו הגדול מלחמות ה’. יש לציין שהקדמה זו הובאה ונכתבה בספר המקור, על ידי רבינו הרב יחיה קאפח ז”ל. הספר יצא לאור בפעם הראשונה בשנת תרצ”א. (1931). ספר זה הובא לבית הדפוס אחר שנים של יגיעה ועמל מצד הכותב, “הרב יחיה קאפח ז”ל“.

ונראה, כי כאשר ספר זה הודפס לראשונה, המחבר עדיין היה חי, שכן נכתב בשער הספר: “יחיה בן שלמה אלקאפח הי”ו“. וראשי תיבות “הי”ו” – ה’ ישמרהו ויחייהו. ונפטר הרב יחיה בגיל 81 בשנת תרצ”ב בשיבה טובה. ונראה כי מן השמים חיכו שזה החכם יוציא מתחת ידיו את הספר החשוב הזה, “מלחמות ה’“.

עדות נוספת לכך שהספר נכתב והודפס בחיי חיותו, הוא הדפסת ספרו הנוסף כנגד מלחמתו בקבלה ובספר הזוהר, הנקרא, “דעת אלקים”, שנדפס אף הוא באותה שנה שנדפס ספר “מלחמות ה'”. ובו נכתב בהקדמה של המחבר הרב יחיה קאפח בזה”ל: “אחרי גומרי ספרי היקר אצלי, ואצל אוהבי השי“ת, “מלחמות ה’“, הגיע לידי קובץ קונדריסי, הנקרא, “התקופה”, ובתוכם “קונדריס בקורת”, הבקורת להחכם “הלל ציטלין”, שהרחיב פיו לדבר תועה נגד רבותינו מיחדי השי”ת באמת.

וקורא להם מתיוונים (כלומר שלמדו מחכמי יון), ומקיים ומאשר חכמות, מה שקורין לה “חכמת נסתר“. שסותרת אמונתנו באל אחד. ולבחור אלהים חדשים, אשר לא ידענום לא מתורה שבכתב, ולא מתורה שבעל פה. וסבר לעשות לה חומה דלתים ובריח, בהטעאות ודמיונות כוזבות.

על כן הוכרחתי והוצרכתי להשיב על דבריו, אעפ“י שכבר יש די השיב, בספר “מלחמות ה'”. [ועשיתי זאת]מפני התלמידים דלא גמירי, שמא כשיראו דבריו [של “הלל צייטלין”] יחזרו להסתפק ב-“אמת” [הברורה]. על כן הוכרחתי להשיב על דבריו אחת לאחת, ולבאר יפה [הדברים]. כי זהו מקום שאמרה תורה להאריך, שזהו עיקרה ושורשה של תורה ושל יהדות. ואינו דבר קטן או הלכתא למשיחא. אלא הוא ציר קבוע ותקוע וחזק, שכל דלתי תורתינו ומצותיה סובבים עליו. כדלת הסובב על צירו.

כמו שכתב הרמב”ם ז“ל, וכמו שאמרו חז”ל, למה קדמה פרשת שמע וכו’? ועוד שכבר נתחברו באמונה החדשה הרבה ספרים. והאריכו למעניתם יותר מדאי לחזק ולרפוא הטעאות מחבר הזוהר ולא נרפאו. כי השקר אין לו רגלים. כמו שאמר (ירמיהו פרק נא פסוק ט): “רפאנו רִפִּ֤ינוּ אֶת־בָּבֶל֙ וְלֹ֣א נִרְפָּ֔תָה עִזְב֕וּהָ וְנֵלֵ֖ךְ אִ֣ישׁ לְאַרְצ֑וֹ כִּֽי־נָגַ֤ע אֶל־הַשָּׁמַ֙יִם֙ מִשְׁפָּטָ֔הּ וְנִשָּׂ֖א עַד־שְׁחָקִֽים”. כי מחבר הזוהר בלל ובלבל אמונת עם ישראל ביחוד השי”ת. וביזה את דבר ה’ המשנה והתלמוד. ולכן הארכתי בקונדריס זה. וחזרתי להביא בו גם דברים שכבר הבאתים בספר, “מלחמות ה'” וקראתי שמו, “דעת אלהים”, נגד הביקורת השקרית של “הלל ציטלין”. ועל כיוצא בזה אמר רבן יוחנן בן זכאי (תלמוד בבלי בבא בתרא קטז.): “ולא תהא תורה שלימה שלנו, כשיחה בטלה שלהם”. [ע”ש]. וכל המאריך בענינים אלו לברר האמת הרי זה משובח. נאום הצעיר הקל, “יחיה בן סלימאן אלקאפח יצ”ו”. ע”כ. ע”ש.

ע”כ דברינו המוציאים לאור את ספרו זה של הרב יחיה ז”ל. וכעת נבוא להקדמת המחבר לספרו.

***

“חשיבות ההשכלה, הניקיון, ולימוד המדעים”

א) הקדמת המחבר [הרב יחיא קאפח ז”ל]: “יתבונן המשכיל2), ויתאונן הירא והחרד אל דבר ה’, על מצב עם בני ישראל, בראותו, אשר כל עם ועם מכל מפלגות הגוים, מחבבים את לשונם, ומגדילים את שפתם אשר חונכו עליה. ואשר הוחקה בה אמונתם ודתם איש ללשונו.

2) על דרך שנאמר (ירמיהו פרק ט פסוק כג): “כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֘ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְהֹוָֽה”. וכוונת המחבר לומר, שהנה האדם הוא מבחר יציר הבריאה, ובמה הוא נבחר מכולם? בזה שקיבל משאר הברואים, את השכל ואת הבחירה, על מנת להתבונן ולהשכיל מדעתו בדברים אשר צווה מאת הבורא יתברך לעשות. ודבר ידוע הוא לכל בעל שכל ישר, כי אין האדם מונהג ולא מוסת על ידי שום דבר או גורם בעולם, ואף לא על ידי הבורא יתברך. שכן אחד מיסודות הדת, הוא לדעת שלכל אדם ואדם ישנה יכולת בחירה לעשות טוב, או לעשות הרע, והכל כחפצו. כמו שכתב רבינו הטהור הרמב”ם בספרו הגדול משנה תורה (פרק ה’). ע”ש. ע”כ ביאור הערה 2.

ואנחנו עם בני ישראל, מעת אשר גלינו מארצינו, עזבנו את לשונינו הקדושה אשר דיבר בה אדם הראשון, ובה ניתנה תורתינו הקדושה בהגלות כבודו יתברך על הר סיני. ואמר לעמו (שמות פרק כ פסוק ב – ד פרשת יתרו): “אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי“. ולא עשינו כמצווה [=כמו שציווה ה’ יתברך] עלינו, [שאמר וציוה בתורתו] (דברים פרק יא פסוק יט פרשת עקב): “וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם וכו'”. וכמו שפירש רש”י ז”ל בפרשת עקב (שם שם): “שמכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו משיח עמו בלשון הקודש, ומלמדו תורה”. עכ”ל. [ומדבריו הינך למד כי] רק כל שיחתינו עם בנינו [צריך להיות] בלשון העם אשר אנו יושבים בקרבם.

ומלמדי תינוקות גם הם לא יכינו לדבר כל צרכם בלשון הקודש, אף שיודעים אותו, כי לא ניסו באלה, ואין סדרים ללמוד תינוקות של בית רבן [=כלומר, תלונתו של הרב יחיה על המלמדים, שאין מלמדי התינוקות קובעים סדרים ומלמדים את הילדים לשון הקודש בצורה קבועה, כמו שקובעים להם סדרים בלימודים אחרים]. וידוע הוא ומפורסם [ענין] חמלת האב על בניו, וכמה טרחות ויגיעות ייגעו ההורים בגידול בניהם, עם רוב השקפתם על כל צורכי ילדיהם, במאכלו ומשקיו הניאותים לו, ומצעו ומלבושו!

אך כאשר הגיע התור להכניסו לבית הספר, ישליכוהו אצל מלמד תינוקות של בית רבן. והמנהג המפורסם בארץ התימן מעולם, [הוא] להושיב מלמדי התינוקות בבתים צרים וחשוכים על שיורי מחצלאות על הארץ בלי ניקיון, כי לא ינקה המלמד את מעון התינוקות, רק מרגל לרגל אחר3).

3) כלומר, הרב יחיה ז”ל, מותח ביקורת חשובה ביותר, על כך שההורים, כאשר מגיע הזמן של לימודי הילד מינקותו, ובפרט בכל הנוגע ללימודי הקודש, אינם משגיחים על איכות הלימוד, ההשכלה, חשיבות השפה, והניקיון, אשר כל אלו, הם זירוז למשכיל החכם השלם, על מנת לקנות ולהקנות מידות טובות לחייו, והדרך להשגת ייעודו בזה העולם. אלא ההורים שמים את ילדיהם במקומות שאינם נקיים כלל. וכמו שכתב, שלכל היותר מנקים את אותם מקומות וחדרי הלימוד, מן חג לחג בלבד. ודבר זה אסון נורא, כי הוא הגורם לחולי הגוף ולחולי הנפש, וכן גורם זה הדבר לאיבוד החשק ללימודים האמיתיים. שכן אוויר מזוהם משפיע בקשר ישיר על איכות הדם אשר זורם בעורקים, וכאשר הדם אינו במיטבו, הרקמות אשר בגוף האדם מורעלות. ובכך נוצר החולי הקשה. וכאשר הגוף חולה והנפש עייפה, כיצד יוכל הילד הקטן להתעלות בתורה?

וכל היום יושבים צפופים בלי סדרים, ושואפים אוויר סרוח ומעופש, ושותים מים מלוחים, ובגלל זה כאשר יעברו איזה חודשים מעת שהובא אל בית הספר, יעלו בראשו צמחים ושחין רע. ואבותיהם לא ישגיחו עליהם להביא להם מים צלולים ומתוקים לשתות, ולא מצע נקי לישב עליו, וברוב הימים יושבים על האדמה מאין מחצלת!

ובתקופת העת החדשה משנת התר”ן לפרט גדול ליצירה, התעוררו רבים מהמשכילים ויבקשו הסתדרות בתי הספר, והסתדרות ילדיו לתלמוד תורה, ולימוד השפה העברית, והערבית, והתורקית המתהלכות [בקרבנו]. ויחתרו להושיב מלמדים משכילים בתורת ה’ לנהל את ילדי בית הספר בחינוך מוסרי ובניקיון מעון התלמוד, בבתים מאירים ובחלונות מרווחים כדי לשאוף רוח צח ונקי!

וכל יגיעם של המשכילים ההם, היה לריק! ולא יצאה מחשבתם לפועל, ותינוקות של בית רבן נשארו כשהיו, אצל מלמד בחדרים חשוכים ומעופשים, יושבים בערבוביא, זה לומד אלפא ביתא, וזה לומד מקרא, וזה לומד עם תרגום אונקלוס, ותרגום רס״ג בערבי בלי הבין. גם קטני קטנים שאין ראויים ללמוד כלל, כבן שתים ושלוש שנים, מביאים [אותו ההורים ל]שם. ופעמים רבות התינוק נפנה שם [ועושה צרכיו]. והמלמד שולח לאמו שתבוא ותקנח צואת בנה!

ולקול הקורא במכתבי עתים בימים ההם מאת ה’ אליעזר בן יהודה לתחית השפה העברית הקדושה, נכספה נפשינו אך ורק בדברים ושיחות בעלמא, ולא באה לידי התגשמות עד שנת תר״ע, אשר אז הואילה ממשלתינו הרוממה ממשלת תוגרמה, לפתוח בתי ספר לילדי בני ישראל, ונעשה שם הסתדרות יפה לילדי בני ישראל בעליות מרווחים, וחלונות פתוחים, ומצעות של צמר, ויריעות עיזים, וגם שולחנות לילדים גדולים [על מנת] ללמוד ולכתוב עליהם!

ואז אמרנו, הנה בא העת, להוציא לאור עשתונות [=מחשבות, רעיונות וכו’] איש ירושלים ת״ו, אשר בטרם תחיל ילדה האדם הגדול בתחית השפה העברית, הוא ניהו, “אליעזר בן יהודה”, ואפריין נמטיה על אשר פעל ועשה, ובכל כוחו עמל לטובת עם ישראל, וישוב ארץ ישראל ותחית השפה העברית, ועבודת הקדש הלזו עבד בזריזות וחריצות נפלאה, ועשה והצליח להקימה מעפר, ואחרי בלותה היתה לה עדנה, ובגלל אהבתו לשפה הקדושה, נתפשטו קמטיה, ותואר פניה הציץ ופרח, ותמצא חן וכבוד בעיני שוחריה יודעיה ומכיריה, ויעורו משנתם להחלץ חושים להרחיבה ולהעשירה כבימי נעוריה לפני גלות עם ישראל! ובגלל מצוה זו, תהי נפשו צרורה בצרור החיים את ה’ אלהינו ומפרי עמלו תשבע נפשו בעדן גן אלהים!

***

“שנאת הכסילים להשכלה ולמדעים האמיתיים”

ב) ומעת אשר פתחה הממשלה את בית הספר [הנעים והצח], היו הילדים לומדים מקרא ותרגומיו, אונקלוס ורס״ג, משנה, ו[ספרי] הרמב״ם, ודקדוק ופירוש המילות, הכל נעשה על נכון, לימוד התורה, נביאים, וכתובים בפירוש ברור ספר דקדוק לשון הקודש!

ולימוד השפה התורקית על ידי המלמד התורקי ישר הלבב “חאפץ אפנדי”. ואחריו, “זיא ביי” בחריצות נפלאה! והרגלנום לדבר זה עם זה בשפה העברית והתורקית, כדי שיהיו מורגלים בפיהם היטב [בשפות שמדברים בתוך העם]. ולתקופת השנה באו הבוחנים מאת הממשלה, ירום הודם, והסדירו הילדים [לפני הבוחנים] את לימודם בשפה התורקית, והראו להם כתיבתם, ויראו הבוחנים את כשרונותם מתנוססת בלימודים, ויהללו אותם, כי משכילים הם!

גם הבוחנים העברים באו ביום של אחריו, והסדירו הילדים לפניהם את לימודיהם בעברית ובערבית, וימצאו חן בעיניהם בכשרון לימודיהם ויהללו אותם! ולשנה האחרת כן עשו הילדים, ללמוד בחריצות וזריזות, ובצאת השנה באו הבוחנים התורקים ובחנו אותם ביושר לבב, ושיבחו אותם שהם עושים חיל בלימודים, וזירזו אותם בדברים ובירכו אותם!

אך הבוחנים העבריים הבאים אחריהם [לשנה הבאה, שהיא השנה השניה ללימודים בבית הספר החדש], כבר התחילה להתנוצץ בקרבם שנאת ההשכלה ולימוד שפות⁴⁾…

4) כי לפי דעתם הריקנית של קבוצת שוחרי המאגיה והאלילות, לימוד המדעים, השפות, המקצועות, וכל לימודי השכלה, וחכמה בכל מיני תחומים שמתעסק בהם האדם על מנת לפרנס את בני ביתו, לדעתם הם מבוזים ומגונים, וגם אם לא מגנים הדבר בפיהם, בוודאי שבתוך ליבם מבזים ענינים אלו ביזיון גדול. ודבר זה בא להם משיבוש איום ונורא שמחריב את דתינו, ומקלקל את ייעודו של עם ישראל בעולם. משום שלדעתם הריקה, אדם צריך ללמוד תורה בלבד, וכל מי שאינו הוגה בתורה כל היום כולו, נחשב אצלהם הדבר לפחיתות גדולה.

ולכן הם מבזים את אנשי “ההשכלה”, ומוכנים לרדת לחייהם, משום שלפי דעתם, כל מי שלומד מקצוע ורוצה להתקדם בענינים המושכלים, והחשיבה מחוץ לקופסה, הוא זה אשר גורם להשחתת הדת, חלילה מהבליהם. וכל אלו המחשבות הם הבל הבלים לכל בר דעת! ובזה טעו המון אחרונים בדעתו של רבינו הרמב”ם, בחושבם כי רבינו הטהור נטה אחר הפילוסופיה “הזרה”, ולא הבינו כי רבינו היה נקי זך וטהור, עם דעות ישרות וחכמות, שכל ישר ונקי של מחשבת התורה והמצוות.

ורבינו הטהור הרמב”ם, היה יחיד בדורו שעמד בפרץ, וציוה ופסק ביד חריפה, שלכל אדם ואדם חייב שיהיה מקצוע והשכלה, כלומר “מלאכה” כלשהי, שהוא עובד בה, ומפרנס את אנשי ביתו, ועושה את השתדלותו. ואסור לו לאדם לעולם להתפרנס מן לימוד התורה בשום אופן, לא בתור, “דיין”, ולא בתור “מרצה” שלוקח כסף על שיעורי תורה אשר מעביר. ולא בתור, “רב העיר“. שבכלל זה הענין היום נהפך למחלה ממארת, ויש בדבר זה חורבן, כי בכל מקום ומקום ממנים רבני ערים כמו טיפות מים, ומקבלים הם משכורות עתק, ומתפרנסים הם מן התורה, והפכו את התורה לקרדום של חוצבים.

ומלבד שיש בתורתם לא מעט מינות, חנופה, מאגיה, אלילות, הליכה אחר התוהו, נתינת “כשרויות” שלא עומדים בגדר ההלכה התקנית. אלא שבנוסף לכך, עוברים על עבירות חמורות, שמתפרנסים מן “משרה”, שקשורה קשר ישיר למצב תורתם, ונמצא כל ימיהם אוכלים מן לימוד התורה. וכבר כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י): “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה, ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות”. ע”כ.

וכן הניף ידו בחריפות יתירה בפירושו למשנה באבות (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות פרק ד משנה ו): “כבר רציתי לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר, וליודעי גם כן שדברי בו לא יאותו לרוב [הנחשבים] הגדולים בתורה, ואולי לכולם. אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא. דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום – אני אבארם וכו'”. ע”כ. ע”ש באריכות, ואין זה המקום להביאו.

וזה בדיוק ענין המשכילים שמתכוין הרב יחיה קאפח ע”ה, שהם שומרי הדת והאמת, רודפי הצדק שלא בוחלים בשום אמצעי למען האמת הצרופה, והם נוהגים בגדרי הטבע, ואינם נוטים לאמונות כוזבות, ואינם נמשכים אחר הדמיונות, ואינם קופצים ביערות כמו אחרוני המשוגעים, ואינם מסכנים עצמם בדרכים מסוכנות, ואינם נכנסים למקומות אפילו של מיעוט הסכנה! אלא משתמשים הם בשכלם הזך שקיבלו מאתו יתברך, ומקיימים את יעודם בעולם.

וזה בניגוד לכת אחרת בעם ישראל, המסוגלת לא לטפל בעצמה, להזניח את עצמה, לחיות באומללות יתירה, לחיות חיי צער וסבל על כלום ושום דבר! מי ביקש זאת מידכם? וכל זה בגלל שאיזה, “רב” מהובל אמר! שכל מה שאומר ה”צדיק”, צריך לשמוע לו! ללא חקירה, ללא דרישה, ללא חפץ לדעת את האמת הברורה, מסכנים עם ישראל שהולכים אחר התוהו וההבל, ועזבו את מסורת התלמוד והמשנה. ע”כ.

… והתחילו לקנתרם, ולשאול אותם במה שעדיין לא למדו, וכל שאינו יכול להשיב דבר בכל מקום ששואלין אותו כדין חכם גמור, לא נחשב בעיניהם למאומה. [ועשו כל זאת רק] כדי להפחית כבודם [של הילדים], ולהעציבם, ולהרפות ידיהם מן הלימודים [האמיתיים], ויבקשו [הבוחנים הארורים] חסרונות ומומים לכל אחד ואחד, ומרוע לב, לא פנו אל הלמודים והידיעות שרכשו הילדים [במהלך השנה]. רק [עשו הכל על מנת] לקפחם במה שעדיין לא למדו, ולשאול אותם בסדר נזיקים, ועדיין עומדים בסדר מועד.

ובהראות להם את יופי כתיבתם כתב אשורי מפואר ומסודר, בקשו להם חסרון בדיבוק כחוט השערה בקצת אותיות, כאילו הם כותבים סתו״מ [=ספר תורה תפילין ומזוזות]. ולא הביטו ליופי הכתב וסדורו. ובפתרון הכתובים בקשו מהם לפתור להם מקראות חמורים כגון, “אוסרי לגפן עירה”, וכיוצא. ויצאו מלפניהם בפחי נפש טובים דוים ועצבים ורפויי ידים.

ע”כ כתבנו הנראה לעניות דעתינו. מאת המוציאים לאור של מהדורה זו של מלחמות ה’, שתצא בקרוב על ידי עמותת “משפטיו לנגדי”. המשך במאמר הבא.