.

***

“האם האר”י ידע מחשבות הלב ומעשי בני אדם בסתר?”

ו) וכעת, אחר הבנה זו, עלינו להתבונן במה שנאמר על האר”י על ידי תלמידו ר’ חיים ויטאל (בתחילת ספר עץ חיים בשער ההקדמות) “והנה היום אביע חידות ונפלאות תמים דעים, כי בכל דור ודור הפליא חסדו אתנו, אל ה’ ויאר לנו ע”י השרידים אשר ה’ קורא בכל דור ודור, כנזכר וגם בדורינו זה אלוהי הראשונים והאחרונים, לא השבית גואל מישראל ויקנא לארצו ויחמול על עמו, וישלח לנו עיר וקדיש מן שמיא נחית, הרב הגדול האלהי החסיד, מורי ורבי, כבוד מורנו הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי זכרו לחיי העולם הבא, מלא תורה כרמון, במקרא, במשנה, בתלמוד, בפלפול, במדרשים והגדות. במעשה בראשית, במעשה מרכבה, בקי בשיחת אילנות, בשיחת עופות, בשיחת מלאכים, מכיר בחכמת הפרצוף הנזכר, כרשב”י [הכוונה לספר הזוהר שמיוחס בטעות לרשב”י], בפרשה ואתה תחזה, יודע בכל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות. יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל. יודע עתידות, וכל הדברים ההווים בכל הארץ, ולמה שנגזר תמיד בשמים, יודע בחכמת הגלגול מי חדש, ומי ישן, ואיפת האיש ההוא באיזה מקום תלויה באדם העליון, ובאדם הראשון התחתון. יודע בשלהבת הנר, ולהבת אש דברים נפלאים. מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים, ומתעסק עמהם בחכמת האמת. מכיר בריח האדם כל מעשיו, על דרך ההוא ינוקא בפרשת בלק. וכל החכמות הנזכרים, היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה, בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם, ועיני ראו ולא זר דברים מבהילים לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ, מימי רשב”י עליו השלום ועד הנה”. ע”כ.

לאחר שקראנו את השבחים והיכולות הללו שנאמרו על האר”י, מתוך עדותו של תלמידו המובחר והגדול מכולם, אשר הפיץ את כל תורתו החדשה, תורת “הקבלה”. נשים דגש כעת על חלק מן השבחים אשר נאמרו כאן, ונבדוק יחדיו, האם יש אמת בדבר וקיימת יכולת כזו לבשר ודם?

נאמר עליו: “יודע בכל מעשי בני אדם שעשו [=בעבר] ושעתידים לעשות [=בעתיד]”. אם כן וכך היה, נשמח להבין, כיצד יתכן להסביר את דברי חז”ל בתלמוד (בבלי שבת נה.): “אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי סִימוֹן: לוֹכְחִינְהוּ מָר לְהָנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. [אמר רבי זירא לרבי סימון. צריך אתה להוכיח את ראש הישיבה]. אֲמַר לֵיהּ: לָא מְקַבְּלִי מִינַּאי. [אמר לו, צודק אתה. אבל יודע אני שבגלל מעמדו לא יקבל תוכחתי]. אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּלָא מְקַבְּלִי לוֹכְחִינְהוּ מָר. [אמר לו, אף על גב שלא יקבל ממך, לשיטתך, חייב אתה להוכיחו]. דְּאָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מֵעוֹלָם לֹא יָצְתָה מִדָּה טוֹבָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְחָזַר בָּהּ לְרָעָה חוּץ מִדָּבָר זֶה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלָיו עֲבוֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָים וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ וְגוֹ׳״.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: לֵךְ וּרְשׁוֹם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּיו שֶׁל דְּיוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָּהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וְעַל מִצְחָם שֶׁל רְשָׁעִים תָּיו שֶׁל דָּם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ בָּהֶן מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. [מלאכי חבלה, יתכן ומדובר במלאכים ממש, כלומר, לא שיש מלאכים קבועים הנמצאים במצב של “מחבלים”, אלא פעמים מלאך של השם יתברך יכול להיקרא מלאך חבלה או אפילו שד וכו’, כי שליחותו באותו ענין באה לחבל או להזיק בני אדם, והכל בשליחות השם יתברך, ולא שחלילה הוא מלאך רע אשר עושה פעולות רעים מדעת עצמו, אלא הכל בשליחות השם יתברך, וכינו אותו כך חז”ל מפני שליחותו שנשלח לפגוע, לחבל, להזיק וכו’ לפי הוראת הבורא, כדוגמת המלאכים שהקב”ה שלח לסדום ועמורה]. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא [אין הכוונה שקיימת ישות שנקראת “מדת הדין”. אלא הכל הוא לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע]: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ?

אָמַר לָהּ: הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְהַלָּלוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! [אותם אלו הצדיקים] הָיָה בְּיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ! אָמַר לָהּ: [זו לא טענה, מכיון ש]-גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי שֶׁאִם מִיחוּ בָּהֶם לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם. אמרה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי, לָהֶם מִי גָּלוּי? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה טַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ״. וּכְתִיב: ״וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת״. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אַל תִּקְרֵי ״מִקְדָּשִׁי״ אֶלָּא ״מְקוּדָּשַׁי״ — אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מֵאָלֶף וְעַד תָּיו”. ע”כ.

ובראשית הדברים יש לציין, שכל מה שנאמר כאן, הוא על דרך המליצה והמשל. כלומר, לא קיימת ישות בפני עצמה שנקראת, “מדת הדין“. אין הקב”ה צריך יועצים. ואין הקב”ה צריך משכנעים. אלא הכל הוא על דרך המשל והמליצה על מנת לשבר את האוזן ולהביאה אל המטרה של זה המאמר והבנת המוסר מן הדברים. והמטרה של זה המאמר הוא, להסביר ולהבהיר לאדם ב’ דברים: א) עליך לעשות את שלך, וה’ יתברך יעשה את שלו. ב) לעולם אין אדם יודע מחשבות ליבו של חבירו. ואפילו כאשר מדובר באנשים צדיקים ביותר ומובחרים ביותר. לעולם ועד אין אדם יודע מחשבות ליבו של האחר. וכל מי שיטען אחרת, הרי אנו יודעים שכל דבריו שקר וכזב הם!

ולפיכך, ממעשה זה אשר אירע בזמן הנביא יחזקאל, למדים אנו מתוך ביאורם על הפסוקים של חכמינו זכרונם לברכה בתלמוד ובמדרש, שאפילו צדיקים גמורים שקיימו כל התורה כולה, מתוך שלא מיחו ברשעים, נענשו. וכאשר הקב”ה מעיד, הרי זה ודאי אמת שהיו צדיקים גמורים, הן כלפיי חוץ והן כלפי פנים הלב, דהיינו שהיו עושים מעשיהם מתוך צדקות אמיתית, ולא עושים עצמם צדיקים כלפיי חוץ ורשעים מבפנים, ובכל זאת הטענה הזו שנאמרה, “היה בידם למחות, ולא מיחו”. עמדה לפני הבורא יתברך ולפני חשבונו הנסתר, עד כדי כך שכאשר חיפש עליהם זכות, אמר, “גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי, שֶׁאִם מָחוּ בָּהֶם לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים מֵהֶם”, ומשמע שגם אם היו מוכיחים ומוחים בידי הרשעים לא היה עוזר ומועיל להם דבר זה המעשה. אבל מכיון שאין יודעים הם מחשבות הלב, הודיעו לנו חז”ל במליצה זו, שבסופו של דבר ה’ יתברך לא מחל להם. ונהפכה הגזרה הטובה, ונגזר עליהם לרעה שימותו כאותם הרשעים הגמורים.

ולא זו בלבד, אלא שמתו אלו ראשונים, לפני הרשעים בעלי העבירות. שנאמר (יחזקאל ט, ו): “וּמִמִּקְדָּשִׁ֖י תָּחֵ֑לּוּ וַיָּחֵ֙לּוּ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הַזְּקֵנִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י הַבָּֽיִת”. ואמרו חז”ל, “תָּנֵי רַב יוֹסֵף: אַל תִּקְרֵי ״מִקְדָּשִׁי״ אֶלָּא ״מְקוּדָּשַׁי״. וכל זה היה, מפני שאין אדם יודע מה בליבו של חברו, אלא רק הקב”ה יכול לידע ולהעיד שלא יקבלו התוכחה או מחאה, ומפני שעשו חשבונות שמים, וסברו שלא יקבלו מהם, אף על פי שכביכול צדקו בדעתם, בכל זאת מפני שאין לאדם לנסות ולחשוב מה בליבו של חברו, כי אין ביכולו לידע לעולם מחשבת הלב, אלא רק לסבור שכך הדברים. ולכן אינו פטור ממצות התוכחה והמחאה.

ומה שנאמר על האר”י בשם תלמידו, “יודע בכל מעשי בני אדם שעשו ושעתידים לעשות“, משמע מדברים אלו, שגם היה יודע האם בני אדם יקבלו מחאה או לא, ואם יחזרו בתשובה או לא. ולומר דבר כזה, משמעותו “הקלה” היא, שאם היה האר”י בזמן המעשה שהבאנו לעיל בתלמוד, היה היחידי שלא צריך למות ולהענש, מתוך כל הקדושים אשר קיימו התורה מאלף ועד תיו, זאת אומרת שכל אותם הגדולים הללו שהפסוק העיד עליהם שהיו צדיקים וקדושים, ומתו בגלל שלא מיחו, אם האר”י היה ביניהם לא היה ניזוק כלל, מפני שחוסר מחאתו באותם הרשעים, היה בעקבות ידיעתו הברורה שאינם יקבלו את מחאתו, ולכן לא היה נענש כלל.

והמשמעות “החמורה” של הנאמר על האר”י, שחלילה נמצא בתוך התורה הקדושה טעות’ שהרי העידה התורה ואמרה (ספר דברים כט, כח): “הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵ֙ׄיׄנׄוּ֙ׄ עַׄד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת”. ולפי שבח זה, צריך לשנות הפסוק ולומר: “הַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְלָהַארִי הַקָּדוֹשׁ, וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤ׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵ֙ׄיׄנׄוּ֙ׄ עַׄד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כׇּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת”. ובעצם למעשה יוצא שיכולתו וגדולתו היחודית של האחד והיחיד הבורא יתברך שמו, קיימת וניתנה גם לבשר ודם!

וזו אכן כפירה ממש על הנאמר בתורה הקדושה, והשוואת הקב”ה לבשר ודם, והרי כבר נאמר בתורה (דברים ו, ד): “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד”. כלומר, שהוא אחד ואין כמוהו שני. ולומר על בן אדם כלשהו, שבחים מאין אלו, שוודאי ופשוט שלא היו, מלבד הכפירה והשקר שיש בכך, הרי שמדובר כאן בהחטאת הרבים וחילול ה’ יתברך לדורות, שהרי אנו רואים כיום בדורנו אנו, כחמש מאות שנה לאחר הנאמר לעיל על האר”י, שקיימים יהודים רבים בכל רחבי העולם, אשר מאמינים כי לרבם יש היכולת לידע הנסתרות, דהיינו שרבם יודע במעשיהם אשר עושים בביתם [בסתר] מבלי להיות נוכח, ומבלי שנאמר לו על ידם כלל! וזו היא רק דוגמא קטנה מתוך מיני רבות, השם ירחם ויציל את עמו הטהור.

והנה אלו שלא מוכנים לקבל האמת ממי שאמרה, ולא שתאמרו שנאמרו הדברים על ידינו חלילה, אלא הבאנו והצבנו את דברי התורה הזאת, כי לא מליבנו בדינו הדברים, ולא ממוחינו חלילה באו! והם שאינם מוכנים לקבל האמת, משיבים לכל מה שאמרנו לעיל בזה”ל: “אתם לא מכירים את האר”י והמהרח”ו, ולא למדתם לעולם בדבריהם, או שלמדתם ולא הבנתם, מי הם, ומהי גדולתם וקדושתם, ולכן, אתם יכולים להגיד שזה נשמע לכם תמוה, אך לומר שזה שקר וכפירה, כיצד אתם מעיזים”?. ע”כ.

תשובה: הנה אותם הטוענים כך כפי שראינו עתה, לא די להם שמחשיכים זוהרה האמיתי של התורה הקדושה, לא די להם שמאמינים בדברי כפירה, ולא די להם שבעצם האמנה בשקר זה אשר אוחזים בו, הם משווים מידת קונם למידת בשר ודם החלוש והקרוץ מן החומר! אלא בדבריהם, הם מנסים לדחות את ההוכחות הברורות מתורת בתירוצים קלושים, ועושים כל זאת, על מנת להשאר בתוך השקר שחיים בו בשביל לא לצאת מאיזור הנוחות. וכל זה נזכיר ונאמר, לאחר שהוכח להם האמת שחור על גבי לבן.

ויתירה מזאת יש לומר לצערינו הרב, שאותם אשר אינם מקבלים האמת שהבאנו, הינם בגדר מזידים, ולא שוגגים כפי שהיו מבתחילה [ומדוע בתחילה היה דינם ודיננו שוגגים? מכיון שגדלו ישירות לתוך הכפירה הזאת, אך לאחר ההוכחות שהצגנו לעיל, חוסר קבלת הדברים מהם, הופך אותם ישירות למזידים בדבר]. ומפני שלא נותר להם מה להשיב וכיצד להתמודד תורנית עם הראיות החותכות, הם משיבים ואומרים, “אתם לא למדתם מעולם בדברי האר”י ותלמידו המהרח”ו או שגם אם למדתם בוודאי לא הבנתם מי הם ומה הם היו, וכמה גדולים וקדושים הם”! הנה תשובה זו ידועה מאנשים “למדנים” שלמדו המון שנים והשתקעו בדעותיהם, וכאשר באים אליהם עם ראיות ברורות, כל מה שיש להם לומר זה כך, “מה למדת בחיים“, “אתה לא למדת מספיק“, זו אחת מהדרכים הערמומיות של “ידעני הספרים” למיניהם, לדחות בקש את המקשים נכוחה.

וכמובן שנשיב לטענה זו ונאמר: וכי הכחשתנו על שבחי האר”י, נובעת מחוסר הכרת גדולתו או מתוך זלזול בגדולתו? הרי כבר הוכחנו בהוכחות חותכות וברורות מן התנ”ך וחז”ל בתלמוד, שאין לאף אדם ולו הגדול ביותר מכולם כדוגמת משה רבנו, את היכולת לידע הנסתרות, כגון ידיעת מעשי האדם בסתר, ומה שעתיד לעשות, ומחשבת לב האדם האחר טרם יוציא מן הכח אל הפועל, ולא רק זה, אלא, שהתנ”ך וחז”ל מעידים ומגידים, שיכולת זו נתונה רק להקב”ה בלבד, לכן כאשר הוכחנו זאת, בוודאי שאין כלל קשר בין גדולת האדם וחכמתו, לבין ענין זה שנאמר על האר”י! כי יכולת זו שייכת רק לבורא יתברך בלבד, לכן טענה זו מתבטלת וחסרת טעם מעיקרה!

ונמשיל הדבר, יש כספת אחת גדולה עם אלף מטבעות זהב. את תכולת הכספת לא ניתן לראות, אלא דווקא בעל הכספת הוא האחד והיחיד אשר יודע היכן היא נמצאת ומה תכולתה. פעם אחת הוצרך בעל הכספת למסור לעבדו מטבע אחד לצורך ענין חשוב. מה עשה? לא נתן לו את מיקום הכספת ואת המפתחות לשם. אלא הלך הוא בעצמו והוציא מטבע אחד, והביאה הוא בעצמו לעבדו. באופן שאע”פ שקיבל עבדו מן הכספת, עדיין לא ידע היכן היא, ומה מתרחש בתוך הכספת, וכמה אוצרות יש שם. זה המשל. הנמשל הוא, בדיוק מה שאנו מביאים כאן ומדגישים, ה’ יתברך, כאשר רצה לגלות לאחד מנביאיו, מה מישהו חשב בלב, לא גילה לנביא את מחשבות הלב של פלוני, אלא אמר הוא לנביא את תוכן המחשבה האחת, מתוך רבות המחשבות של אותו אדם שרוצה לעשות הרע. ופשוט ביותר ההבנה אחר ההסברה הברורה.

ודוגמאות לכך ראינו, כגון: רבקה אשר הוגד לה ברוח הקודש דברי עשיו בנה בליבו, שרצה להרוג את בנה יעקב. וגם כל זה, היה לשעת הצורך על מנת שתבריח את יעקב מפני עשיו. אך בכל זאת אותם שלא חפצים באמת, עומדים בדעתם וטוענים שאנו לא מבינים מה שנאמר, וכי אפילו המקובלים אומרים שרק הקב”ה יודע מחשבות לב האדם, אם כן, נשמח להסבר על אותם השבחים שנאמרו על האר”י, בספר שנאמן ומקובל על כולם ומעידים שכתבו ר’ חיים ויטאל בעצמו (תלמידו הגדול ומפיץ כל תורתו של האר”י) ושם הספר “עץ חיים”, ששם כתוב בהקדמתו לשער ההקדמות וזה לשונו: “והנה היום אביע חידות ונפלאות תמים דעים, כי בכל דור ודור הפליא חסדו אתנו, אל ה’ ויאר לנו ע”י השרידים אשר ה’ קורא בכל דור ודור כנזכר, וגם בדורינו זה אלוהי הראשונים והאחרונים, לא השבית גואל מישראל, ויקנא לארצו ויחמול על עמו, וישלח לנו עיר וקדיש מן שמיא נחית, הרב הגדול האלהי החסיד, מורי ורבי, כבוד מורנו הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי זכרו לחיי העולם הבא, מלא תורה כרמון, במקרא, במשנה, בתלמוד, בפלפול, במדרשים והגדות. במעשה בראשית, במעשה מרכבה, בקי בשיחת אילנות, בשיחת עופות, בשיחת מלאכים, מכיר בחכמת הפרצוף הנזכר, כרשב”י בפרשה ואתה תחזה, יודע בכל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות.

יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל. יודע עתידות וכל הדברים ההווים בכל הארץ, ולמה שנגזר תמיד בשמים, יודע בחכמת הגלגול מי חדש, ומי ישן, ואיפת האיש ההוא באיזה מקום תלויה באדם העליון, ובאדם הראשון התחתון. יודע בשלהבת הנר, ולהבת אש דברים נפלאים. מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים, ומתעסק עמהם בחכמת האמת. מכיר בריח האדם כל מעשיו, על דרך ההוא ינוקא בפרשת בלק, וכל החכמות הנזכרים, היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה, בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם, ועיני ראו ולא זר דברים מבהילים לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ, מימי רשב”י עליו השלום ועד הנה.

וכל זה השיג שלא ע”י שמוש קבלת מעשיות ח”ו, כי איסור גדול יש בשימושם, אמנם כל זה היה מעצמו ע”י חסידותו ופרישותו אחרי התעסקו ימים ושנים רבים בספרים חדשים גם ישנים בחכמה הזאת, ועליהם הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה, היא הביאתו לידי אליהו הנביא, שהיה נגלה אליו תמיד, ומדבר עמו פה אל פה, ולמדו זאת החכמה”. ע”כ הדברים אחד לאחד. וכעת נעמוד על כמה נקודות מהדברים הנאמרו שם.

נאמר בציטוט הנזכר: “יודע בכל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות, יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל יודע עתידות וכל הדברים ההווים בכל הארץ ולמה שנגזר תמיד בשמים … מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים ומתעסק עמהם בחכמת האמת“. עכ”ל. וקשה! שהרי במקומות רבים בתנ”ך, אנו למדים, שנאמרו התארים הללו, ויכולת וגדולה כזו, רק על הקב”ה בלבד. ולכן מי שאומר כך על האר”י, בעצם חולק על הפסוקים אשר נציג עתה:

נאמר בירמיה (כג, כד): “אִם־יִסָּתֵ֨ר אִ֧ישׁ בַּמִּסְתָּרִ֛ים וַאֲנִ֥י לֹֽא־אֶרְאֶ֖נּוּ נְאֻם־יְהוָ֑ה הֲל֨וֹא אֶת־הַשָּׁמַ֧יִם וְאֶת־הָאָ֛רֶץ אֲנִ֥י מָלֵ֖א נְאֻם־יְהוָֽה”. בפסוק זה מודיע הנביא בשם ה’ יתברך ואומר, וכי יש אדם בעולם אשר יכול להסתר או להסתתר מן ה’ יתברך? כלומר האם יעלה על הדעת המחשבה הרעה, שאם עשה אדם עבירה כלשהי בסתר, ואני לא אדע עליה? או יותר מזה, אם חשב לעשות אדם עבירה בסתר ליבו ואני לא אדע עליה? על זה השיב ה’ ואמר, “הֲל֨וֹא אֶת־הַשָּׁמַ֧יִם וְאֶת־הָאָ֛רֶץ אֲנִ֥י מָלֵ֖א נְאֻם־יְהוָֽה”. ונשים דגש על צמד המילים, “אֲנִ֥י מָלֵ֖א“, כוונתו במילים אלו, שהיכולת הנזכרת הזו של ה’ יתברך, היא נמצאת רק אצלו בלבד, ולא אצל אחר.

וכן אמר שלמה המלך (במשלי טו, ג): “בְּֽכׇל־מָ֭קוֹם עֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה צֹ֝פ֗וֹת רָעִ֥ים וְטוֹבִֽים”. והודיע שלמה המלך, שהקב”ה צופה ורואה הכל בכל מקום, ורואה במעשים הרעים והטובים. וביאר המצודת דוד, “בכל מקום. אף אם יסיתו במסתרים, מ״מ צופות עיני ה׳ לראות מעשה הרעים והטובים ולא נכחד ממנו”. עכ”ל.

וכן נאמר בנביא (ירמיהו יז, ט’-י’): “עָקֹ֥ב הַלֵּ֛ב מִכֹּ֖ל וְאָנֻ֣שׁ ה֑וּא מִ֖י יֵדָעֶֽנּוּ׃ אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔ו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו”. שואל הנביא בשם הקב”ה, מי יודע איזה אדם ליבו עקום ומעוות? והאם בוטח באמת הוא בבורא יתברך או לא? אמר הקב”ה, “אֲנִ֧י יְהֹוָ֛ה חֹקֵ֥ר לֵ֖ב בֹּחֵ֣ן כְּלָי֑וֹת וְלָתֵ֤ת לְאִישׁ֙ כִּדְרָכָ֔ו כִּפְרִ֖י מַעֲלָלָֽיו”. כלומר, ה’ יתברך הוא היחיד בעל היכולת הזו!

ואמר הנביא (ישעיהו כט, טו): “ה֛וֹי הַמַּעֲמִיקִ֥ים מֵֽיְהֹוָ֖ה לַסְתִּ֣ר עֵצָ֑ה וְהָיָ֤ה בְמַחְשָׁךְ֙ מַֽעֲשֵׂיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י רֹאֵ֖נוּ וּמִ֥י יֹֽדְעֵֽנוּ”. והנה מה שאמר, “ה֛וֹי הַמַּעֲמִיקִ֥ים מֵֽיְהֹוָ֖ה”, כלומר, המעמיקים דווקא מה’ יתברך! ולא מבשר ודם אחר, מפני שרק הקב”ה רואה ויודע במחשך מעשיהם. וביאר המצודת דוד: “הוי המעמיקים מה׳ – אמר הנביא, יש להתאונן על העם החושבים להסתיר עצתם מה׳ במעמקי הלב, כי יאמרו, אין האל יודע מחשבות האדם. והיה במחשך מעשיהם. כל מעשיהם הרעים יעשו בחושך להסתתר מבני אדם ויאמרו מי רואה אותנו ומי יודע ממעשינו הואיל ונעשה בחושך, אבל לא יראו מה׳”. ע”כ.

עוד נאמר בנביא (דניאל ב, כב): “ה֛וּא גָּלֵ֥א עַמִּיקָתָ֖א וּמְסַתְּרָתָ֑א יָדַע֙ מָ֣ה בַחֲשׁוֹכָ֔א וּנְהוֹרָ֖א עִמֵּ֥הּ שְׁרֵֽא“. כלומר, הקב”ה, הוא זה אשר מגלה לנביא עמוקות ונסתרות, מפני שאין האדם יכול לדעתם לבדו. וכך ביאר האבן עזרא, “הוא – מגלה עמוקות ונסתרות, שלא יוכל אדם לדעתם כאשר יתחננו עבדיו אלה כמוני, שגילה לי סוד החלום. ידע מה בחשוכא – הפך האדם [שאינו יודע מה יש בחושך ואינו יודע המעשים בסתר]”. ע”כ. ומעידה תורתינו הקדושה (דברים כט, כח): “הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת”. וביאר רש”י, “הנסתרת לה’ אלהינו – וְאִם תֹּאמְרוּ מַה בְּיָדֵנוּ לַעֲשׂוֹת? אַתָּה מַעֲנִישׁ אֶת הָרַבִּים עַל הִרְהוּרֵי הַיָּחִיד, שֶׁנֶּאֱמַר “פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ וְגוֹ'”, וְאַחַר כָּךְ “וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא”, וַהֲלֹא אֵין אָדָם יוֹדֵעַ טְמוּנוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ! [לכן] אֵין אֲנִי מַעֲנִישׁ אֶתְכֶם עַל הַנִּסְתָּרוֹת, שֶׁהֵן לַה’ אֱלֹהֵינוּ, וְהוּא יִפָּרַע מֵאוֹתוֹ יָחִיד”.

ולפי תלמידו של האר”י הוא ר’ חיים ויטאל, שהעיד בלשונו וכתב בקולמוסו, שרבו יודע, “כל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות”, דהיינו שידע כל העבירות שבני האדם עשו בעבר, ושגם עתידים לעשות בעתיד!. והנה אם כן לפי דברים אלו, האר”י היה מחוייב על פי דין תורה במצוות תוכחה על כל העבירות של בני אדם, שהרי אם אדם יודע שחבירו עשה חטא מסויים, חובה עליו להוכיחו. וזה היפך מה שאמר בתורה, שאינו מעניש את הרבים על עבירות של היחידים! ומדוע? משום שה’ יתברך מעיד בתורתו, שלעולם ועד אין אדם יודע על חבירו מה עשה בסתר! ולכן רק ה’ יתברך יכול לקחת הדין והמשפט!

ותירה מזאת על פי האמור, אם האר”י היה יודע מה אדם יחשוב גם בעתיד, ומה יעשה לעתיד, כפי שהעיד תלמידו ר’ חיים ויטטל בזו הלשון: “יודע בכל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות. יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל”. הרי שהאר”י היה מחוייב למנוע כל אחד ואחד מלעשות עבירה. כמו שכתב רבינו הטהור הרמב”ם (ספר המצוות להרמב”ם מצות עשה רה’) וז”ל: “והמצוה הר”ה היא שצונו להוכיח החוטא, או מי שירצה לחטוא [=לעתיד], ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה. ואין ראוי לנו שיאמר אחד ממנו אני לא אחטא ואם יחטא זולתי מה לי?, דינו עם אלהיו! זה הפך התורה.אבל אנחנו מצווים שלא נמרה ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה, ואם השתדל להמרות חייבים אנו להוכיחו ולהשיבו, ואעפ”י שלא יצא עליו עדות יחייב עליו דין. והוא אמרו יתעלה (ספר ויקרא יט, יז) “הוכח תוכיח את עמיתך”. וכבר בארו החכמים (עב”מ לא.) שחיוב מצוה זו על כל אדם ואפילו הפחוּת לנכבד, הוא חייב להוכיחו. ואפילו קילל אותו וביזהו לא יסור מלהוכיחו עד שיכהו, כמו שבארו מקבלי התורה, ואמרו (ערכין טז.) עד הכאה“. עכ”ל.

והרי לך בוודאי, שאותם סיפורים ודברי אגדות, לא היו ולא נבראו מעולם. ואין שום בריה ולא תהיה, אשר יש לה יכולת להתבונן במחשבות הלב של בני אדם, בין בעבר, בין בהווה ובין בעתיד. כמו כן, אין אדם אשר יודע כעת, או ידע לעתיד, או ידע בעבר, מה אחר עשה במחשכים ובסתר, משום שדבר זה נתון רק אל הבורא יתברך בלבד.

ורבים מאותם העקשנים שלא מוכנים לקבל הראיות הברורות, החליטו לשנות שיטה וגישה בזה הויכוח, מפני שהבינו שלא ניתן להתווכח עם הראיות הברורות מן התנ”ך ועם הראיות הברורות מדברי חז”ל הקדושים, ולכן היו חייבים לעשות הכל, בכדי לא להודות באמת ולקבלה ממי שאמרה, כי דבר זה, כלומר קבלת האמת, היתה מחייבת אותם לחזור בתשובה על כפירתם בה’ יתברך ויתעלה שמו, לכן מה עשו? מצאו דרך אחרת לשיטתם להצדיק השבחים השקריים הללו, וכך היא תמצית טענתם: “מה שהאר”י זכה לדעת בעניין מחשבת לב האדם, וכל מעשיו של האדם שעשה, זה מפני שהיה מכיר בחכמת הפרצוף, כפי שהעיד עליו תלמידו ר’ חיים ויטאל ואמר שם בשבחיו, וזה לשונו: “מכיר בחכמת הפרצוף הנזכר כרשב”י בפרשה ואתה תחזה“. ע”כ טענתם הקלושה.

והנה בתשובה זו, חשבו כי בטענה זו יוכלו להפריך את כל הראיות וההוכחות שהבאנו לעיל, ובאמת רחמנות על סכלותם. על כן נעמוד על טענתם ונשיב להם דבר דבור על אופניו: ונאמר בנביא (שמואל א טז, ז): “וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־שְׁמוּאֵ֗ל אַל־תַּבֵּ֧ט אֶל־מַרְאֵ֛הוּ וְאֶל־גְּבֹ֥הַּ קוֹמָת֖וֹ כִּ֣י מְאַסְתִּ֑יהוּ כִּ֣י ׀ לֹ֗א אֲשֶׁ֤ר יִרְאֶה֙ הָאָדָ֔ם כִּ֤י הָאָדָם֙ יִרְאֶ֣ה לַעֵינַ֔יִם וַיהֹוָ֖ה יִרְאֶ֥ה לַלֵּבָֽב“. וביאר הרד”ק, “אל תבט אל מראהו – בוחן לבות וכליות בני אדם, ידע לבב אליאב כי איננו ישר, לפיכך אמר לשמואל, אל תבט אל מראהו, כי אף על פי שהוא יפה מראה והגון למלכות לפי מראהו, אני יודע לבבו, ומאסתיהו למלכות, כי איננו הגון לפי לבבו”. ע”כ.

ואם הנביא הגדול שמואל עליו השלום, ששקול כמשה ואהרן, לא ידע מחשבות הלב, מי הוא זה ואיזה הוא אשר יוכל לדעת מחשבות הלב של בני אדם. ויותר מזה יש לומר, כאן לא מדובר במחשבת הלב רגילה, אלא כאן מדובר בבחירה של מלך לעם ישראל! ולכאורה, אם יש אפשרות לראות בחכמת הפרצוף עבירות של בני אדם על ידי הסתכלות בפניהם, או בכף ידם, מדוע לא ראה זה שמואל על אליאב בהיותו עמוס בעבירות? וכיצד לא ידע חכמה זו הנביא הגדול? ואם ה’ יתברך לא היה עוזרו, מוכח שהיה שמואל הנביא נכשל לבחור מלך רשע על עם ישראל.

וגם לא מצינו וראינו בשום מקום בתנ”ך שאמר ה’ יתברך לנביאיו לבדוק בני אדם על ידי הסתכלות בפניהם, או על ידי חכמת כף היד השקרית, שבדו הגוים מליבם, ונמשכו רוב האנשים מעם ישראל אחר הבלים אלו לצערינו הרב. ולהיפך הגמור מוכח מכאן, שהרי אחת הסיבות ששמואל הנביא רצה לבחור באליאב למלך, הוא דווקא משום שהיה נראה טוב כלפי חוץ, וגבוה קומה, ופניו היו מאירות וטובות. כמו שהסביר המצודת דוד, “כי לא – רוצה לומר, איני רואה לתלות בדבר אשר רואה האדם [בעיניו, כי בן אדם] יראה לעינים, [כלומר, האדם יראה], אם הנראה הוא יפה עינים, שהוא הדבר אשר יראה האדם [ויתמקסם לו], ואין לתלות המלוכה בדבר זה”. ע”כ.

וכתב רש”י, אל תבט אל מראהו – אל יופי תארו, כי מאסתיהו! [ומדוע?], לפי שכעסן הוא! כמה שנאמר, “ויחר אף אליאב בדוד”. (שמואל א’ י”ז כ”ח). ומה שאמר, “כי לא אשר יראה האדם, אף ע”פ שקראת לעצמך רואה, שאמרת לשאול, “אנכי הרואה” (לעיל שמואל א’  ט’ י”ט) כאן אני מודיעך שאינך רואה“. ע”כ תוכן דבריו. ונראה שעל זה רמז ה’ יתברך ואמר, “אל תבט אל מראהו”, לטוב ולרע, אין בוחנים את צדקות האדם על פי מראהו, ואי אפשר לדעת שום דבר מן העבירות והמצוות שעושה האדם בסתר, על ידי הסתכלות בפניו.

ולכן קל ופשוט להבין הדבר, שלא ניתן לראות עבירות של האדם שעשה בסתר או מחשבות ליבו, אפילו על ידי הסתכלות בפרצוף או בחינה בכף היד! שכל אלו הדברים הם הבל הבלים. וכן תרגם יונתן, “וַאֲמַר יְיָ לִשְׁמוּאֵל לָא תִסְתַּכֵּל בְּחֶזְוֵיהּ וּבְרוּם קוֹמָתֵיהּ אֲרֵי רְחַקְתֵּיה אֲרֵי לָא כְּמוֹ דְחָזָן בְּנֵי אֱנָשָׁא אֲרֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא חָזָן בְּעֵינַיְהוֹן וְקֳדָם יְיָ גַלְיָן מַחְשְׁבַת לִבָּא”. חמשה מילים שבהם התרגום יונתן מסיר את המחשבות הרעות המולידות כפירה ומינות בליבות של בני אדם, ומפרש, “וְקֳדָם יְיָ גַלְיָן מַחְשְׁבַת לִבָּא“. כלומר, רק לפני ה’ יתברך גלוי וידוע מחשבות הלב של האדם.

עוד אמר שלמה המלך החכם באדם (משלי יז,ג ): “מַצְרֵ֣ף לַ֭כֶּסֶף וְכ֣וּר לַזָּהָ֑ב וּבֹחֵ֖ן לִבּ֣וֹת יְהוָֽה“. וביאר רש”י, “מצרף לכסף וכור לזהב – המצרף עשוי לצרוף כסף למלאכתו וכן הכור לזקק הזהב, אבל הלבבות, הקב”ה זוקקן ובוחנן ו[רק הוא] יודע מחשבותן“. ובסוף פרושו של הרלב”ג על הפסוק, סיים ואמר, “ואולם הלבבות אין שם מי שיבחנם זולתי ה’ יתברך“.

וכן אמר דוד המלך (תהלים ז, י): “יִגְמָר־נָ֬א רַ֨ע ׀ רְשָׁעִים֮ וּתְכוֹנֵ֪ן צַ֫דִּ֥יק וּבֹחֵ֣ן לִ֭בּ֗וֹת וּכְלָי֗וֹת אֱלֹהִ֥ים צַדִּֽיק”. ופירש הרד”ק, “ובחן לבות וכליות אלהים צדיק – הוא, שהוא בוחן ליבות, ויודע [לבדו] מחשבות האדם, הוא יודע [מי] הצדיקים ו[מי] הרשעים. כי הרבה בני אדם מראים עצמם [מבחוץ כאילו] טובים, ואינם כן. והוא, “אלהים צדיק”, רצונו לומר, שופט בצדק ויתן לכל אחד כפי דבריו ומחשבותיו, כי הוא יודע הכל”. ע”כ. וכן אמר (ירמיהו יא, כ): “וַֽיהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ שֹׁפֵ֣ט צֶ֔דֶק בֹּחֵ֥ן כְּלָי֖וֹת וָלֵ֑ב אֶרְאֶ֤ה נִקְמָֽתְךָ֙ מֵהֶ֔ם כִּ֥י אֵלֶ֖יךָ גִּלִּ֥יתִי אֶת־רִיבִֽי“. וביאר הרד”ק, “בוחן כליות ולב – כי אתה בחנת לבם וכליותם, והודעתני מחשבותם, כדי שאשמר מהם”. ע”כ. ולמדים אנו מכאן, שהודה הנביא ירמיה ושיבח את ה’ יתברך על רוממותו וגדולתו, שהוא יתברך היחיד שיודע מחשבות בני אדם, ומכיון שרצה ה’ לשמור את הנביא, גילה לו ה’ יתברך מה זוממים עליו בני אדם בליבותם, ועל זה שיבח הנביא את ה’ יתברך, ואמר, שרק לו היכולת הזו! ומכיון שכך, ראוי הוא שנעבדהו. כמו שאמר וביקש (ירמיהו יא, יח): “וַֽיהוָ֥ה הֽוֹדִיעַ֖נִי וָֽאֵדָ֑עָה אָ֖ז הִרְאִיתַ֥נִי מַעַלְלֵיהֶֽם”. והרי לך קורא נעים, כי אם לא היה מודיעו ה’ יתברך דבר זה, מעולם הנביא לא היה יודע, ולא היה יכול להשמר מהם, והוא מפני שרצו להאכילו סם המוות. (הרד”ק בשם אביו).

וכעת אנו מבינים את הערצה העיוורת הנולדה בעם ישראל, עד כדי כך ששגו במחשבות אלו בני אדם חשובים, מפולפלים, חכמים, אשר כל חשקם לפי עניות דעתינו היה לעשות רצון האל. ושגו בכך שגיאה גדולה, ואם לא ה’ יתברך מאיר לנו הדרך, היינו שוגים ונופלים בכך עד היום. אבל די! צריך לומר את האמת. הדברים שנאמרו על האר”י, לא רק שלא נכונים, אלא כל מי שסובר כך, הרי הוא כופר וממיר את ה’ יתברך בבשר ודם! וכאשר נפל היסוד נפל הבנין. וקל להבין.

ונאמר עוד (ירמיהו כ, יב): “וַיהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בֹּחֵ֣ן צַדִּ֔יק רֹאֶ֥ה כְלָי֖וֹת וָלֵ֑ב אֶרְאֶ֤ה נִקְמָֽתְךָ֙ מֵהֶ֔ם כִּ֥י אֵלֶ֖יךָ גִּלִּ֥יתִי אֶת־רִיבִֽי”. וביאר הרד”ק, “וה’ צבאות בוחן צדיק”, כלומר אותו שהוא צדיק לעיני בני אדם, ולא ידעו בו אם תוכו כברו, וה’ צבאות בוחן אותו, אם לבו בסתר כמו מעשיו בגלוי יגמלהו כצדקו, ואם לאו יגלהו ויפרסמהו לעיני האנשים, שידעו מי הוא. כלומר שיכשילוהו במעשיו”. עכ”ל.

.

***

“ויראת מאלהיך”

ו) עוד ראינו שמתוך השבחים הללו שנאמרו על האר”י, נוצר סתירה ומבוכה ענקית בינם לבין פסוקי תורה מפורשים, שהרי נאמר על האר”י: “יודע בכל מעשי בני אדם שעשו ושעתידים לעשות יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח … מכיר בריח האדם כל מעשיו”. ע”כ. ולהבדיל אמרה התורה הקדושה והעידה (ויקרא יט, יד): “לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהֹוָֽה”. וביאר רש”י, “ויראת מאלהיך – לְפִי שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה אֵינוֹ מָסוּר לַבְּרִיּוֹת לֵידַע אִם דַּעְתּוֹ שֶׁל זֶה לְטוֹבָה אוֹ לְרָעָה, וְיָכוֹל לְהִשָּׁמֵט וְלוֹמַר לְטוֹבָה נִתְכַּוַּנְתִּי, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ הַמַּכִּיר מַחְשְׁבוֹתֶיךָ; וְכֵן כָּל דָּבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם הָעוֹשֵׂהוּ וְאֵין שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת מַכִּירוֹת בּוֹ, נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ”. עכ”ל. והנה מכאן הוכחה חזקה ביותר, שאם היה לבני אדם הבחנה כלשהי, שיכלו באופן כלשהו לדעת מה אדם עשה בסתר, לא היה לה’ יתברך לומר, “ויראת”, ומתוך שאמר כן, אנו למדים שרק לו יתברך יש יכולת כזו.

וכן נאמר בעוד ארבעה מקומות בתורה, “ויראת מאלהיך” ואלו הם הפסוקים (ויקרא יט, לב): “מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה”. (ויקרא כה, יז): “וְלֹ֤א תוֹנוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־עֲמִית֔וֹ וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם”. (ויקרא כה, לו): “אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ”. (ויקרא כה, מג): “לֹא־תִרְדֶּ֥ה ב֖וֹ בְּפָ֑רֶךְ וְיָרֵ֖אתָ מֵאֱלֹהֶֽיךָ”. ע”כ.

ואם תשאל, מה שייך ענין ריבית לסתר הלב, הרי מעשה ריבית לכאורה נעשה רק במעשה, שמבקש מן הלווה ריבית. אלא ניתן לתרץ ולומר, שמדבר בדברים הנעשים בסתר, כגון שהוא נהנה מהלווה בדרכים אחרות שאין הדבר מורגש אלא רק בלב. כגון, כבוד, מעמד וכיוצא בזה. וגם רש”י הוקשה לו כן, וכתב, “ויראת מאלהיך – לפי שדעתו של אדם נמשכת אחר הריבית, וקשה לפרוש הימנו, ומורה לעצמו היתר בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו, הוצרך לומר “ויראת מאלהיך”. או התולה מעותיו בנכרי, כדי להלוותם לישראל בריבית, הרי זה דבר המסור לליבו של אדם ומחשבתו, לכך הוצרך לומר ויראת מאלהיך”. ע”כ. ולתירוץ השני מובן, שרק הוא יודע האם הדבר נכון או לא. ולכן הזהיר ה’ ואמר, “ויראת מאלהיך“.

ואם בני אדם היו יודעים על ידי הכרת הפנים, או חכמת כף היד, או ידעו מחשבות אדם מעין אלו, מדוע אמר במצוה זו, “ויראת מאלהיך”?, והכל צפוי וידוע לפניו יתברך, ואם יש מישהו שהיה יודע מחשבות הלב הרעות של האדם לתת כסף ליהודי ברבית, ולתלות את הכסף הזה בנכרי, כלומר שהוא שיך לנכרי, הרי נמצא שהיראה בדבר זה לא רק מה’ יתברך, אלא גם מבשר ודם, ולא שייך לומר, “ויראת מאלהיך“. ופשוט הדבר וכבר הכל מובן, ולשקר אין רגלים. ואפילו שהדברים כתובים על ספר. אין בזה כלום.

והנה לך מה שכתב רבינו הטהור באגרת תימן (עמוד קסה) “וממה שראוי לך לדעת, שהדברים האלה וכיוצא בהם – שוא וכזב. ולא יהיו לך לראיה [ותשתכנע שהם אמת] לפי [בגלל] שתמצאם כתובים בספרים, [כי אין בכך כלום כאשר הדברים הנאמרים הם שקר]. שהמכזב כמו שהוא מכזב בלשונו, כך הוא מכזב בקולמוסו, ואין זה נמנע עליו. והכסילים הבוערים [שאין מוחם שלם] הם שיעשו אצלם לראיה אמיתית הדבר בהיותו כתוב, אין לנו להאמין סברות מפנים האלה, אלא מפנים אחרים”. עכ”ל.

וגם אתם קוראים נעימים, אל תהיו חסים לעולם למי שכתב, ולמה שנכתב, ולא משנה מי זה יהיה, אלא עליכם לדרוש תמיד האמת, ולהודות בה, וללמד גם לאחרים, ולא לעשות חשבונות ולהיות נגועים חלילה, ולומר כי מפני שגדלנו שחכם פלוני היה כך וכך, לא יתכן שיש בזה טעות ודברי כפירה, בגלל שגדלנו מקטנות על שבחיו וגדולתו, אלא עלינו להיות כמו דוד המלך, ואף ללמוד ממנו ממעשה כבשת הרש. שכן כאשר הדבר מושלך על דברים אחרים שלא קשורים לאדם עצמו, הינו חורץ הדין.

ומה שכתבנו בענין החשבונות שעושים בני אדם, כבר הזהיר על זה שלמה המלך ואמר (קהלת פרק ז פסוק כט): “לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים”. ולאחר מכן מצאנו שכתב הרמב”ם באגרותיו: “החולי הגדול והרעה החולה, שכל הדברים שימצא אדם כתובים [בספר], יעלה על ליבו בתחילה שהם אמת, וכל שכן אם יהיו ספרים קדמונים, ו[כל שכן] אם נתעסקו אנשים רבים באותן הספרים, ונשאו ונתנו בהן. מיד יקפוץ דעתו של נמהר [וכסיל כמו בדורינו אנו, לומר], ש-אלו [ודאי] דברי חכמה [הם], ויאמר בלבו, וכי לשקר עשה עט סופרים [כלומר לחינם ישב מישהו וכתב חיבורים? לא יכול להיות שהשקיע כל כך ויצא ממנו שקר!], ו[יאמר הקורא עוד], [וכי] בחינם נשאו ונתנו [“גדולי עולם”] אלו, באלו הדברים?

ו[דע לך אתה הסובר דעה מופסדת זו, כי] זאת היא [הסיבה] שאבדה מלכותינו והחריבה בית מקדשנו, והאריכה גלותינו, והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים … שדברים אלו עיקר עבודה זרה [הם], וטעו ונהו אחריה, ודמו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה. ע”כ. וגם בדורינו אנו ובדורות הקודמים, נכתבו ספרים, נכתבו מגילות, ונשאו ונתנו גדולי עולם באותם ספרים, ופלפלו בחכמות סרק, שאין בהם שום תועלת, ולהיפך הוא הנכון, ימצא שם מינות קשה והחמורה ביותר שהיתה מבריאת העולם. והרי לכם, כי הרמב”ם ראה את הנולד, וחכם עדיף מנביא. וזה מה שקורה בדורינו אנו.

.

ע”כ כתבנו מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.