.

***

“גיחוחיו של הזקן ממרא מירושלים”

הנה לפני כמה חודשים, יצר קשר עם תלמידי, “זקן ממרא” אחד מירושלים, שמחשיב עצמו ל-“רב”, וחושב עצמו לגאון וחכם גדול שאין כמוהו. ולא רק שמחשיב עצמו לחכם, אלא מחזיק אותי ל-“בור” – “טיפש”, ומגחך על טענותי, וטוען שאיני מבין את זוהמת הקבלה החדשה והארורה ימחה שמה מן העולם. והנה, אם אני לא מכבד את תלמידי אליאל פיניש הי”ו, הייתי מפרסם את שמו של זה הארור. שכן משמיעת דבריו בערוץ היוטיוב אשר לו, ניכר הדבר שאין בו לא חכמה, לא תבונה, אלא הינו עובד אלילים ומין גמור, אשר מעריץ טפשים, ומחשיב למי שאינו חכם, מחשיבם לגדולי ישראל, ולאמיתו של דבר, הם אינם גדולי ישראל, אלא רשעים שחירפו וגידפו כלפי האל יתעלה שמו. ולא משנה כמה מפולפלים הם היו, לא משנה כמה נחשבו הם לגדולים בתורה, כל זמן שהאמינו במאגיה, במיסטיקה, בכח כישוף כאילו הינו דבר אמת, נחשבים הם מינים ועובדי עבודה זרה, ואין להם חלק לעולם הבא. וכך בדיוק דינו של הזקן ממרא הארור שעליו אנחנו נדבר.

והסיבה שהנני טורח לדבר עליו, זה לא מפני סכלותו ובורותו, אלא מפני שהוא מעלה טענות שהוא חושב שיש בדבריהם אמת. וטענות אלו הם מגוחכות, אלא שהרחוקים מדרך האמת יכולים לחשוב אותם לטענה שיש בה חוזק, ולכן עלינו לדחוק את טענותיו של הזקן ממרא. ואם תשאל מפני מה בחרתי לקרוא למהובל הזה, “זקן ממרא”? אענה ואומר, מכיון שעל ידי דבריו שנציג במאמר זה והבאים אחריו, נראה כמה הוא מבזה את חז”ל בעלי המשנה והתלמוד. בדיוק כמו מאיר אליהו שם רשעים ירקב, שכבר הוכחנו כיצד הרים יד בתורת משה על ידי שהוציא ספר הנקרא, “מעשה מרכבה”. ועיין במה שכתבתי עליו כאן.

.

“זקן ממרא”:

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ממרים פרק א הלכה א – ב): “בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר [=לא אחרים! אלא הם עיקר] תורה שבעל פה, ו[רק] הם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן. כל מי שאינו עושה כהוראתן [=כל מי שהולך אחר ספר האופל הפגאני שחולק על מסורת תורה שבעל פה], עובר בלא תעשה! שנאמר, “לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל” … שכל חכם שמורה על דבריהם [=כמו ספר האופל שהורה על דבריהם, ובוודאי לא היה חכם אלא כסיל מתועב!] מיתתו בחנק, שנאמר, “והאיש אשר יעשה בזדון” וגו’.

אחד [החולק על] דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה. ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו, אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, “מכל הדבר אשר יגידו לך”, זו הקבלה [למשה מסיני] שקבלו איש מפי איש”. ע”כ.

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות ממרים פרק ג הלכה א – ב): “מי שאינו מודה בתורה שבעל פה [=ביחס לכל האמור שכתב למעלה], אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין ומיתתו בכל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין, והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול“. ע”כ.

נמצא לפי דבריו של רבינו, שהאיש שעליו אנחנו נדבר, לא רק “זקן ממרא”, אלא בו בזמן שהוא מחזיק מספר הזוהר המאגי והפגאני, הוא בכלל האפיקורסין! ונחשב כמי שאומר, אין תורה מן השמים!

.

ולפני שנמשיך ונעמוד על טענותיו של המהובל, מחוייבים אנו לתת כמה הקדמות והנחות יסוד מאוד חשובות. ומהם:

א) לא כל מה שנכתב על ספר הוא אמת.

ב) היו המון כסילים שנחשבו לגדולים וחכמים, ואין בהם שום חכמה לפי האמת.

ג) אנשים שלמדו שנים על גבי שנים, לא מקבלים תוכחה ודברי אמת.

.

.

“ביזוי הכסילים לדרך האמת – את הרמב”ם החשיבו לעם הארץ”:

הנה מן המפורסמות, שחולשת הדעת וסתימת הלבבות מתגברת ומתגברת בדורות אלו עד מאוד, עד כדי כך שישנם בני אדם ששנים על גבי שנים לומדים תורה, ועמלים בה, ועדיין אינם מסוגלים להבין ולבחון מה הוא שקר! ועוד יותר גרוע מכך, אינם מסוגלים להבין מה הוא האמת! ואף שמסבירים להם ומראים להם בראיות חותכות את השקר הגס, אינם מסוגלים להאמין ולשנות מחשבתם אשר גדלו עליה! ודוחקים את השקר שנמצאים בה בראיות קלושות ורעועות מאוד, וזה דרכם כסל למו.

וזו כמובן צרה גדולה עד מאוד. כי כאשר אדם אינו מסוגל להבחין מה הוא שקר, כיצד יראו חייו?  כיצד יראו הדורות אשר יצאו ממנו? וכי בגלל שהדבר כתוב על ספר זה אומר שכולו אמת? ועל מנת להבין שהתוצאה הזו שאנו רואים היום, כלומר ההשקפה הזו שאנו רואים היום, היא אינה דבר חדש, אלא תוצאה של הקודמים להם. לכן עלינו להקדים כאן, את דבריו של רבינו הטהור באגרת ששלח לתלמידו יוסף, שמתוך האגרת אתה למד שהתווכח הוא עם שני בני אדם שנקראו “ראשי ישיבה“, אשר יצאו חוצץ נגד רבינו הטהור הרמב”ם. וכנראה ניסה לשכנע אותם שדברי רבינו הם דברי האמת והצדק.

אבל ראש הישיבה הנ”ל בדברי תלמידו של הרמב”ם, בדומה לזקן ממרא שדיבר עם תלמידי, אינו מוכן לקבל האמת, וגיחך על תלמידו של הרמב”ם, וזלזל בחכמת הרמב”ם. ולכן, הסיבה שאני מביא את השיח שיובא להלן, הוא על מנת שהקורא יבין, שהמזלזלים בדברי חכמה וחושבים עצמם לחכמים, בסופו של דבר ידם על התחתונה.

.

וכותב הרמב”ם לתלמידו יוסף (אגרות הרמב”ם עמוד קכה מהדורת קאפח): בזה”ל: “וממה שאתה צריך לדעת בני, באמתת אמונתי [נשבע] בתורת משה רבינו, שאין לי ספק מכל הענינים שהזכרת במכתבך, ואני בטוח שכך אירע [ואין אני חושד אותך שאתה משקר], אלא שאין מדותי כמידותיך בני, כי אני מוחל על כבודי מאוד, [אמנם] ואתה אינך יכול להתאפק. [אבל] אני, חנכוני הגיל והניסיון, נוסף למה שמחייב העיון [שאין להגיב לאנשים המתרעמים והמבזים אותי].

ודע שאני לא חברתי ספר זה [משנה תורה] כדי להתגדל בו בישראל, ולא כדי שיתפרסם שמי, שאז [שאם תהיה כוונתי לגדל את שמי] יצר לי [כאשר מבזים אותי] אם לא תתקיים מטרתי אשר בגללה חברתיו. אלא חברתיו [בדעתי] תחילה [בראש ובראשונה] וה’ יודע [שכך היא האמת, שחברתיו בתחילה רק] לעצמי, כדי להתפנות מן החקירה והחיפוש למה שאזדקק לו, ולעת הזקנה, ולמען ה’ יתעלה. לפי שאני באמת קנא קנאתי לה’ אלהי ישראל בראותי אומה ללא ספר באמת, וללא השקפות נכונות ומדוייקות, ולכן עשיתי מה שעשיתי [ופרסמתי זה הספר ברבים] למען ה’ בלבד”. עכ”ל.

.

עוד כותב רבינו הרמב”ם (שם אות ז’): “ומדוע אתה מתפלא על התנהוגותו [של מי שביזני] בדומה למדות הללו, אותו [אחד] שחונך מצעירותו באשליה שאין בדור כמוהו, וסייעוהו בכך הזקנה, והמעלה [שלו, בין בני אדם], והייחוס [של משפחתו], והעדר בעל ההבחנה באותו האקלים [כלומר פחיתות שכלו להבין האמת], וזקיקותו לבני אדם להחדיר לליבם אותו התבשיל הנתעב, שכל בני אדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תואר כבוד, ואותן ההזיות [הפיכת דרש לפשט, עניני מאגיה, קמיעות, דרישה אל המתים וכו’] שנעשו להם בטבע. והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגידו לדאגת הכרת האמת? עד כדי שיודה שהוא חסר? ויעקור כבודו וכבוד בית אביו?

זה מה שלא יעשהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו. [כלומר בקושי ימצא בני אדם ובפרט זקנים שיודו על האמת לאיש צעיר]. ואני יודע ברור שכל שנתפרסם שמי שם יותר, מביאו דוחק הנסיבות הוא והנוהים אחריו, וכל מי שרוצה שתהא לו מעלה בעיני הבריות, [יצטרך] להמעיט את חבורי, ולהראות לבני אדם שהם יותר שלימים מכדי להזקק לעיין בו, ואף חולקים עליו, ו[אומרים בדעתם], אילו רצה אחד מהם לחבר [חיבור כמו שלי], היה מחבר יותר טוב ממנו בזמן קצר, ואם יביאם הכרח הדברים [מפני שעושים הכל על מנת לבזות אותי, ילכו רחוק ויבואו] לפקפק בדתיותי ו[לומר שהיני גוי, ולא יהודי, וכן יעלילו שמועות רעות על] מעשי, [בהחלט] יעשו זאת.

וכל זה חי ה’ [הריני נשבע] בני, אינו מצער אותי, ואפילו ראיתיו ונעשה בנוכחותי, אלא הייתי מדבר בנימוס ושותק או עונה לפי המצב, כי אשר נעלם מהם באמת הוא יותר חמור מזה בהרבה. ואין אני דואג לנצחון עצמי, כי כבודי העצמי ומדותי לדעתי הוא להתעלם מן הסכלים, לא לנצח אותם במילים“. עכ”ל.

ואנו למדים מן דבריו אלו של רבינו הטהור, שאותם בני אדם, לא רק שאינם רואים ומזהים את השקר, אלא אף מגנים הם את אנשי האמת, ומבזים אותם מתוך חוסר הבנתם ועיונם בכל דרך אשר יוכלו. ומה לנו לתמוה אם רבות כאלו יש בדורינו אנו? שלא רק שלא מודים על האמת, אלא אפילו השקר שרואים אל מול עיניהם לא מסוגלים להודות עליו. ודומה הדבר למה שאמר דוד המלך בתהלים (תהלים פרק קטו פסוק ד – ז): “עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ: אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן: יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם”. ע”כ.

ושימו לב לדבריו של רבינו, “כי אשר נעלם מהם באמת הוא יותר חמור מזה בהרבה“. כלומר, סכלותם וחוסר הבנתם מה היא תורת אמת, לדעתו של רבינו חמורה מכל ביזוי שיש בעולם! שכן אנשים כאלו, בדומה לזקן ממרא שדיבר עם תלמידי, הינם מחשיכים את כל יופי התורה, וגורמים גלות גדולה בדבריהם, שהיא גלות הדעת והחכמה, וייעודו של עם ישראל אינו מתקיים בעולם!

.

אלא יש עוד להעיר, כי נמצא לפי דברי רבינו שהיה דרכו להתעלם מן הארורים הללו שגינו אותו. אלא שקצת קשה, שהרי לפי מה שכתב בספרו משנה תורה, חובה היה על רבינו לבזות ולפרסם את שמו של ראש הישיבה שביזה אותו. שהרי כתב הוא כך (רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ז הלכה יג): “אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה, אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ, ולא ישית לבו להן, כענין שאמר שלמה בחכמתו, “גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך“, וכן היה דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינן משיבין ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו, וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן, וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה.

במה דברים אמורים כשבזהו או חרפהו בסתר, אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא [=כלומר ביזוהו בפני רבים], אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל נענש! שזה בזיון תורה, [=וכבר קשור לכבוד התורה עצמה ולא לחכם], אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה, ויסלח לו”. ע”כ. ונמצא לפי דבריו של רבינו עצמו, שהוא היה צריך לבזות הראש ישיבה האומלל שביזה אותו ברבים לעיני כל הישיבה הארורה שלו. ואולי ניתן לתרץ ולומר, שאותו ראש ישיבה לא דיבר דבריו ברבים אלא ביחיד לתלמידו של הרמב”ם. אלא שרבינו כתב, שאם יביאם ההכרח, יאמרו שהוא לא יהודי!

.

“המון למדנים טועים מן הבהמות – ואין בהם מן השכל הישר והעיון האמיתי”:

עוד יש לצרף כאן בתור הקדמה, את דבריו של רבינו הטהור על האנשים שמדמים עצמם ל-“גדולי ישראל”, שלאמיתו של דבר, אינם אלא סכלים, שלא מרגישים אפילו בסכלותם (אגרות הרמב”ם מאמר תחית המתים עמוד ב’): ואלו דבריו: “… וכאשר נחלצנו לכך, ראינו שאין מן הצדק שנתכוין למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים, ו[איך] אניח יסודותיו מוזנחים לא אבארם ולא אדריך לאמתתם. [=כי יסודות דת האמת, הם המעמידים גם את ההלכה והדין. כלומר, ללא יסודות דת האמת גם פסיקת ההלכה תהיה משובשת ולא רצויה].

ובפרט כאשר מצאנו אחד ה-מדמים [אותו בני אדם] שהוא חכם, ו[מדמים] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה וישא ויתן במלחמה של תורה מנעוריו לפי דמיונו [=כמו שחושב הזקן ממרא לגבי אותם אלו שהוא מזכיר בשיחה עם אליאל, חושב אותם מגדולי ישראל. ורבינו שואל כיצד יהיה ניתן לדמות מישהו שהוא מגדולי ישראל], והוא מסופק האם ה’ גוף בעל עין ויד ורגל ומעים, כפי שנאמר במקראות, או [מסופק] שאינו גוף. [כלומר, המון מאותם אלו שחושבים שהם חכמי ישראל, כל זמן שאינם יודעים יסודות דת האמת מה היא, כל זמן שמכשירים את ספר האופל שדיבר במושגים זימתיים כלפי הבורא, הכשיר את המאגיה, את הבל הגוים, ואת עבודת האלילים. האמין שיש כח לכישוף, האמין שעין הרע של מישהו יכולה לפגוע באופן מאגי, ואפילו יאמרו שהדברים שדיברו בזיווגים, הוא “משל”, כל זמן שלא יודעים להבחין שזה הספר הוא טמא ארור מפי הגבורה, ומעולם לא דברה התורה במשל כלפי הבורא אלא בשלושה חושים, והם, “ראיה”, “הרחה”, “שמיעה”. על מנת שלא לייחס לו יתברך אפילו במשל דבר של קירוב חושי.

ולכן, כיצד יהיה ניתן לקרוא להם חכמי ישראל? הרי כל תורתם הבל הבלים היא! כיצד יהיה ניתן לקרוא למישהו חכם אמיתי, כאשר הוא נטה אחר הקבלה הארורה שסותרת את יסודות דת האמת? כיצד ניתן לקרוא חכמי ישראל למי שקיבלו סיפורי שקר שהאר”י הלא קדוש ידע מחשבות הלב, בשעה שהתנ”ך צועק ואומר שרק הקב”ה יודע מחשבות הלב. כמו שביארנו בסדרת מאמרים כאן:

בוודאי כי אינם נקראים חכמי ישראל! שכן חכם ישראל אמיתי ותלמיד חכמים אמיתי, מעולם לא היה מייחס את ספר האופל לתנא כדוגמת רשב”י, אלא לאחד מן הנוכלים המסיתים, שבאו לצוות את עם ה’ לעבוד פרצופים ואלהים אחרים, והחדירו את הנצרות במסווה של יהדות בהתאם לתקופה של עם ישראל

ומסביר רבינו], אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסויימת החליטו שהוא [יתברך] גוף, ו[אף] חשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות [תלמוד] ברכות כפשטיהם, וכדומה לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו. [=בדיוק כמו בדורינו אנו, שאנו אומרים ונלחמים, על דעות מהובלות, שהבורא מזדווג, אפילו במשל, חלילה לייחס בעליונים משגל! חלילה לומר על הקב”ה שהוא “אבא” – “אמא”, “קצר אפים”, “נוקבא”, וכו’ וכו’. וחושבים אותנו בעבור כפירתינו בעבודה זרה, חושבים אותנו לכופרים! עד כדי כך שבדורו של הרמב”ם מי שהיה אומר שהבורא יתברך אין לו גוף, היה נחשב כופר! כך רבינו מעיד ומגיד]. וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאוד [=כדוגמת הזקן ממרא בשיחתו עם אליאל, וכל טיפשי הקבלה הארורה למיניהם] ו[ראינו] שהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמים ישראל [=רק מדמים שהם חכמי ישראל].

ו[לאמיתו של דבר] הם היותר סכלים בבני אדם, ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים [=דוגמאת חיים ויטאל ושאר טפשי הקבלה הארורה, דוגמת זה הזקן ממרא ורבותיו הארורים, וכן כדוגמת חושך אליהו שר”י וכל כיוצא בו, שהם יותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות!! ולכן מסביר רבינו] ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים, [נוסיף ונבאר את] יסודות הדת על דרך ההודעה [כלומר, שנבאר מה הם יסודות הדת באופן כללי], לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים, שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה כמו שבארנו במורה. [=שהרי בקושי הינם יודעים מה הם יסודות הדת על דרך ההודעה, וכיצד ידעו על דרך הלמידות? כל שכן שאינם מסכימים ליסודות הדת באוחזם בספר האופל הטמא המפי הגבורה]. ע”כ.

.

ומבואר מדברי רבינו, שככל ואדם אינו בקי ביסודות הדת, אפילו היה מפולפל חכם, כותב ספרים, כל זמן שמסופק ביסודות דת האמת, ואין הוא יודע להצביע מה שקר ומה הוא אמת, הנה הוא בוודאי תועה ומטעה יותר מן הבהמה. ולכן זה הזקן ממרא ורבותיו שהוא מזכיר בשיחה זו, אם הם נטו משכל הישר, מה תועלת יש בלהזכיר אותם, הרי הם יותר גרועים מן הבהמה בוודאי. ועליו כבר אמר (ישעיהו פרק א פסוק ב – ד): “שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְיָ֖ דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי: יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן: ה֣וֹי׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֹ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת־יְיָ֗ נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר”. ע”כ.

.

וכתב רבינו במקום אחר (הקדמה למורה נבוכים) “אבל המבולבלים, אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים [=כמו הזקן ממרא ורבותיו], ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ואנשים חושבים אותם שהם חכמי ישראל], ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא ‘מדע’ באמת. הם יירתעו מפרקים רבים ממנו, ומאוד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם סגולתם ורכושם המיועד לאידם“. ע”כ.

והדברים מובנים היטב וברורים, ורואים התוצאות בדורינו. ומה שכתב רבינו בסוף הדיבור הזה, זה בדיוק מה שמפריע לאנשי השקר, שעל ידי דברינו הברורים, על ידי הנצחת האמת, ניכרת צביעותם, סכלותם, ובורותם, והרי המלחמה שלהם כנגדנו נובעת מתוך העובדה שאינם רוצים להראות טפשים! ולכן המון מהם דיברו נגד רבינו הטהור וכנגד ספרו הגדול מורה הנבוכים! מכיון שספר זה הוכיח שהם טועים מן הבהמות! וספרו של רבינו הרמב”ם מוכיח ללא ספק, כי ספר הזוהר אינו של רשב”י, אלא הוא ספר פרו-נוצרי ארור.

.

וביחס למה שאנשים שומעים ולמה שהם מקבלים, רבינו סבר שעדיף שאחד ישמע את האמת וילך בשכל ישר, מאשר ללמד שקר לעשר אלף איש אשר מקשיבים לדברי הבל (בסוף הפתיחה למורה) וכתב לתלמידו: ” … כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר, וצר לו המעבר ולא אמצא ללמד אמת שהוכח אלא על ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו!, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד, ממה שנלכד בו, ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלימות וירוח לו“. ע”כ.

.

“חובה להיות אכזרי כלפי הזקן ממרא ורבותיו ותלמידיהם”:

ובייחס לזקן הממרא ורבותיו, עלינו להתנהג כלפיהם באכזריות, לבזותם ולהשפילם. והא לך לשון רבינו הטהור שכתב (רמב”ם הלכות סנהדרין פרק יא הלכה ה): “האכזריות על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל רחמים הוא בעולם, שנאמר, “למען ישוב ה’ מחרון אפו ונתן לך רחמים”. עכ”ל. כלומר, כאשר יש רע בנים ארורים שמטעים את עמינו הטהור אחר ההבל, בכל סוג הבל שהוא, ובפרט בנושא זה שאנו חונים בו, אסור לשבת בצד בחיבוק ידיים, אלא צריך להוקיע ולמחות בכל רב, כל מי שמשמיע את שירי מחטיאי הרבים, כל מי שעושה עמהם שירים, כל מי שיש לו יד כלשהיא בהחטאת הרבים, חובה להתאכזר עליהם, מכיון שאם לא נהיה אכזריים כלפיהם, כיצד יראה עמינו? וכיצד יהיה ניצל עמינו מהרשעים הללו?

ולכן רבינו כותב בענינים יותר חמורים, כגון מי שחילק את הבורא, ואפילו מי שחלק על חלק קטן מעיקרי התורה, מה עושים לו? כה דברי רבינו (סנהדרין י’ א’): “… וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו'”. כלומר, ספר האופל שחילק את הבורא לגורמים וקרא לבורא יתברך בשם נבזה “זעיר” וכו’. חובה עלינו לשנאותו ולהשמידו בכל צורה שתהיה בעולם. וכל הפוגש את ספרי הזוהר חייב הוא לבערם במשרפה במהירות האפשרית, וכל זה על מנת לבער הרע מקרבנו. ואין כאן שום סוג של רחמים!

ומי שבועט בעניני תוכחה וכיוצא בזה כמו הזקן ממרא שעליו אנו מדברים וכל חבר מרעיו, חובה עלינו להכלים אותו ברבים! כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות דעות פרק ו הלכה ח): “המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא, כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת”ל ולא תשא עליו חטא, מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו.

אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל”. ע”כ.

.

“כתיבת ספרים – אינו מדד לאמת – האמת ניכרת על ידי מסורת ושכל ישר”:

והנה עוד סיבה אשר נותנת לבני אדם להשאר במחשבתם ולא להודות בשקר שגדלו עליו, הוא בגלל שטוענים בפיהם שהדברים כתובים על “ספר“. ועל זה כבר כתב רבינו הטהור הרמב”ם באגרת תימן (עמוד קסה) “וממה שראוי לך לדעת, שהדברים האלה וכיוצא בהם – שוא וכזב. ולא יהיו לך לראיה [ותשתכנע שהם אמת] לפי [בגלל] שתמצאם כתובים בספרים, [כי אין בכך כלום כאשר הדברים הנאמרים הם שקר]. שהמכזב כמו שהוא מכזב בלשונו, כך הוא מכזב בקולמוסו, ואין זה נמנע עליו. והכסילים הבוערים [שאין מוחם שלם] הם שיעשו אצלם לראיה אמיתית הדבר בהיותו כתוב, אין לנו להאמין סברות מפנים האלה, אלא מפנים אחרים”. עכ”ל.

וגם אתם קוראים נעימים, אל תהיו חסים לעולם למי שכתב, ולמה שנכתב, ולא משנה מי זה יהיה, אלא תדרשו האמת, ואם אכן יכוח לעיניכם שיש שקר, או טעות, או דברים וענינים שגובלים באיסורים מן התורה, עליכם להודות ולומר, שהינם התעסקו בדברים אסורים, כגון דרישה אל המתים, הסרת כישופים [שהרי כישוף הוא מין ממיני עבודה זרה. וכל המאמין בכוח עבודה זרה, הרי הוא כופר בכל התורה כולה], ועוד ועוד.  וילמד כן מדוד המלך ומעשה כבשת הרש, שכן כאשר הדבר מושלך על דברים אחרים, שלא קשורים אל האדם עצמו, הינו חורץ הדין.

ולאחר מכן מצאתי שכתב הרמב”ם (אגרת השמד עמוד קיב’ הערת הרב קאפח הערה 8) : “החולי הגדול והרעה החולה, שכל הדברים שימצא אדם כתובים [בספר], יעלה על ליבו בתחילה שהם אמת, וכל שכן אם יהיו ספרים קדמונים, ו[כל שכן] אם נתעסקו אנשים רבים באותן הספרים, ונשאו ונתנו בהן. מיד יקפוץ דעתו של נמהר [כמו בדורינו אנו, לומר], ש-אלו [ודאי] דברי חכמה [הם], ויאמר בלבו, וכי לשקר עשה עט סופרים [כלומר לחינם ישב מישהו וכתב חיבורים? לא יכול להיות שהשקיע כל כך הרבה ויצא ממנו שקר!], ו[יאמר הקורא עוד], [וכי] בחינם נשאו ונתנו [“גדולי עולם”] אלו, באלו הדברים? ו[דע לך אתה הסובר דעה מופסדת זו, כי] זאת היא [הסיבה] שאבדה מלכותינו והחריבה בית מקדשנו, והאריכה גלותינו, והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים … שדברים אלו עיקר עבודה זרה [הם], וטעו ונהו אחריה, ודמו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה. ע”כ.

וגם בדורינו אנו, נכתבו ספרים, נכתבו מגילות, ונשאו ונתנו גדולי עולם באותם ספרים, ופלפלו בחכמות סרק, שאין בהם שום תועלת, ולהיפך הוא הנכון, מי שחקר מעט, ידע כי ימצא שם דברי מינות קשים החמורים ביותר שהיו משחר ההיסטוריה של העם היהודי. והרי לכם, כי הרמב”ם ראה את הנולד, וחכם עדיף מנביא. וזה מה שקורה בדורינו אנו.

.

כל אלו הדברים הם הקדמה ברורה לקראת טענותיו של הזקן ממרא בשיחתו עם אליאל. וחובה לחזור על ההקדמה הזו כמה פעמים על מנת להבין הדברים הגדולים הללו שנכתבו כאן. ועיקר טעם הקדמתי הוא להסביר לעם ישראל, שלא ישחק אצלם, “שמות” של מי שנחשבו גדולים, אלא יביטו ויבחנו את מה שהם כתבו בלבד. ואם נטו מן המסורת ומן השכל הישר, הרי הם טועים ומטעים יותר מן הבהמה.

ולאמיתו של דבר מספיק לקרוא את שתי המאמרים הללו על מנת להבין:

• יסוד הבחירה – כפירת המקובלים והזיותיהם – שכלו הישר של הרמב”ם – מדוע קושיית הראב”ד כלל לא מתחילה?

.

• הבורא שברא בורא, והבורא שברא עוד בוראים | “בצלם אלהים” – כפירותיו של חיים ויטאל בספר “עץ מוות” – מי זה ה-“אדם הקדמון”?! והתירוצים המופרכים שלא מתקבלים על שום דעת!

.

“עיקר מטרת השיחה של אליאל עם הזקן ממרא”:

הנה בתחילת השיחה של אליאל עם הזקן ממרא, אליאל מתכוין לעמוד על הנקודה העיקרית בשיחה, והוא ענין, “מעשה מרכבה”. וניתן לראות את סדרת המאמרים שלי ושל אליאל בנושא זה, שהארכנו בו לא מעט כאן בלחיצה על הקישור. ויאמר לזכותו של אליאל, שהוא זה אשר זכה לעלות על הענין הזה, כלומר, שספר הזוהר המאגי והפגאני ניסה להתחקות ולהבין את עניני המרכבה, ולא רק שחשב שהבין ונגע בדברים אשר לא לו, אלא כתב אותם על הספר, ועבר בעזות מצח על פסק של התורה שבעל פה! כלומר, הרים יד בתורת משה רבינו ועקר תורה מישראל. ורק מן הסיבה הזו בלבד, שלא נדבר על שאר הסיבות המראות ומעידות על עילגותו של ספר הזוהר הפרו-נוצרי, רק מן הסיבה הזו של הדיבור בעניני המרכבה, היה ראוי להשליך אותו לפח האשפה של ההיסטוריה. שכן ספר האופל הרים יד בתורת משה ועבר על פסק מפורש ומשנה מפורשת בחגיגה ב’ א’, שאין דורשין אפילו ליחיד מעשה מרכבה! אלא אם כן היה מבין מדעתו, מותר למסור לו ראשי פרקים בלבד! ולכן בשיחה זו, על הנקודה הזו אליאל רוצה לעמוד עם הזקן ממרא בכל השיחה.

ואיני מתכוין להביא כאן את כל הענינים שכתבנו בענין האיסור לדרוש במעשה מרכבה, וכל הרוצה לעיין יכנס לקישור שהבאנו לעיל ויבין היטב, אלא שאני אביא כאן מה שנצטרך לענין בלבד.

.

והנה בראשית השיחה אליאל מסביר לזקן ממרא כיצד הוא הגיע לזה הענין. והסברו עמו, שהוא רצה לדעת מה הכוונה שאומרים, “הריני כפרת משכבו”. וזאת בעקבות שינוי התפיסה שנוצר בעקבות ידיעתינו שספר האופל הוא ספר פרו-נוצרי, וממילא כל הדברים שכתב הם הבל הבלים, וכן מה שכתב בענין מה שיעבור האדם אחר המוות, גם הוא הבל הבלים.

ומסביר אליאל לזקן ממרא בתחילת השיחה, שמעולם לא דברה תורה, לא נביאים, לא כתובים, בדברים הקורים את האדם אחר הפטירה מן העולם, כלומר, התנ”ך דיבר רק במה שקורה לאדם בעולם הזה בלבד, ומה שיקרה לאדם אחר הקימה מן הקבר אם יזכה לכך. אמנם לגבי העולם הבא, או לגבי מה שיקרה אחר המוות, כלומר בין הפטירה לתחיית המתים, נאמר מפורש (ישעיהו פרק סד פסוק ג): “וּמֵעוֹלָ֥ם לֹא־שָׁמְע֖וּ לֹ֣א הֶאֱזִ֑ינוּ עַ֣יִן לֹֽא־רָאָ֗תָה אֱלֹהִים֙ זוּלָ֣תְךָ֔ יַעֲשֶׂ֖ה לִמְחַכֵּה־לֽוֹ“. ומסביר אליאל לאותו ה-מין, שזהו פסוק מפורש, שמלבד הבורא יתברך, אין לאף אחד אחיזה וידיעה במה שיבוא אחר תחיית המתים, והוא העולם הבא.

ויתירה מזו מוסיף אליאל ומסביר, שלא ראינו הסבר מפורט ומדוקדק, מה קורה עם האדם בין הפרק שבו הוא נפטר מן העולם, עד אשר חוזר לגופו בתחיית המתים. ויש להוסיף כאן על דבריו של אליאל, שלא לחינם אמר שלמה המלך (קהלת פרק ט פסוק ה): “כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין־ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם“. ואם הם אינם יודעים, כיצד מי שחי ידע מה עובר עליהם אחר המיתה? אלא בוודאי שענינים אלו כלולים רק בגדר “מעשה מרכבה” שהם השגות שכליות ותבונה מאת הבורא יתעלה שמו. ואין דורשים דברים אלו ברבים לעולם! וכל שכן שלא כותבים אותם על הספר!

.

ואליאל ממשיך טוען ואומר, שבניגוד לחכמי האמת בעלי המשנה והתלמוד, מאז תקופת הפצתו של ספר האופל המאגי, נטו חכמי הקבלה הארורה בעלת הזיווגים, לדבר בנושאים של עניני המרכבה, ובעיקר דיברו בענינים שקורים לאדם אחר המוות, כאילו יודעים הם את צורת הנפש אחר המיתה! כלומר, הם אינם יודעים כיצד תראה הנפש אחר המיתה, כיצד יעלילו שהינם יודעים מה יהיה אחר המוות?

וכמו שביאר רבינו בחיי בן פקודה בספר חובות הלבבות (שער הבטחון פרק ד’): “אבל גמול העוה”ב וענשו [=בשונה מהגמול על העבירות בעולם הזה, שפירשה התורה מה עונש האדם בעולם הזה, אמנם בענינים שבאים לאחר המוות], לא פרש מהם הנביא מאומה בספרו, [ונהג כן] בעבור כמה פנים [=סיבות]: מהם, כי צורת הנפש בלעדי הגוף אינה ידועה אצלנו. [כלומר, צורת הנפש ודמותה כיצד תראה לאחר פרידתה מן הגוף, אינה ידועה אצלינו, וזה כאמור רק הצורה עצמה], כל שכן [שלא נדע לעולם] מה שתתענג בו, או תצטער בענין ההוא מגמול ועונש.

אך פרש אותו [הנביא] למי שהיה מבין הענין הזה [מכיון שמדובר בענינים של “מעשה מרכבה”, ולכן רק יחידי סגולה מסוגלים להבין ענין זה לעצמם על ידי רמזים, כמו שאמר במשנה, “לחכם המבין מדעתו”], כמ”ש ליהושע  [הכהן הגדול] (זכריה פרק ג פסוק ז): “כֹּה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת אִם־בִּדְרָכַ֤י תֵּלֵךְ֙ וְאִ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֣י תִשְׁמֹ֔ר וְגַם־אַתָּה֙ תָּדִ֣ין אֶת־בֵּיתִ֔י וְגַ֖ם תִּשְׁמֹ֣ר אֶת־חֲצֵרָ֑י וְנָתַתִּ֤י לְךָ֙ מַהְלְכִ֔ים בֵּ֥ין הָעֹמְדִ֖ים הָאֵֽלֶּה“. ולא יהיה זה בעוד נפשו קשורה בגופו, אבל רמז [לו] למה שיהיה אחר המות, שתשוב הנפש בצורת המלאכים בענין פשיטותה ודקותה, ועוזבה להשתמש בגופה, כשתזדכך ותזהיר, והיו מעשיה טובים בעולם הזה”. ע”כ.

והנה קורא נעים, מילים אלו של רבינו בחיי הם ברורות, ולא עלה מעולם על אף חכם אמיתי לכתוב את הענינים הקורים את האדם אחר המוות. ולא כמו שנהג מחבר ספר הזוהר המשחית, שהסית את ישראל והפחיד אותם בחינם, וכתב להם סיפורים ודמיונות כפי העולה על ליבו הרע והסכל, וביאר לפרטי פרטים כל הדברים הקורים לאדם אחר המוות מתוך דמיונו המהובל בלבד! ומלבד שיש בדבריו ובסיפוריו, עקירת יסודות דת שלא נעמוד עליהם כעת. העיקר החשוב הוא, שלא כל בני האדם לא יכולים לדעת מה יהיה איתם לאחר המוות, שכן רוב המוחלט של בני אדם, לא יודעים כיצד תראם צורת נשמתם אחר המיתה! וכל מי שהשיג את עניני המרכבה היו יחידים ובודדים בלבד, ומזמן תלמידו של רבי עקיבא, “אין דעתם נקייה”, כלומר מזמן תלמידו של רבי עקיבא, אין כבר בני אדם שמסוגלים לדעת עניני המרכבה! כמו שאמרו (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב הלכה א): “חנניה בן חכיניי לפני ר’ עקיבה מיכן והילך אין דעתן נקייה“.

.

והנה אליאל מדגיש לאותו מין, שבאמת, בעבר, דברים אלו היו מרתיעים מאוד מלקרוא אותם. אלא שאחר החקירה והחיפוש במקורות הנאמנים למסורת תורת משה, יתברר שכל הענינים הללו שעסקו בהם המקובלים והמון מן האחרונים, כולם הם בכלל עניני “מעשה מרכבה”, שאין דורשין בהם ברבים!

כמו שאמרו חז”ל (משנה מסכת חגיגה פרק ב משנה א): “אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים, ולא [דורשין] במרכבה [אפילו] ביחיד [=ליחיד], אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם”. ע”כ.

.

ספר האופל התעסק בעצמות ה’ ולא רק במעשה מרכבה:

ויש לציין כבר בנקודה זו דבר חשוב מאוד שלא הוזכר בשיחה, והוא, שהמקובלים שר”י וממשיכי דרכם, לא רק התעסקו בעניני מרכבה [=ניסו להתעסק שהרי כל מסקונתם לגבי מעשה מרכבה הבל וריק. שהרי אם הם כל כך נחותים וחסרי הבנה, ואינם מבינים, שאין כח לכישוף, אין כח למאגיה ולא למיסטיקה, בוודאי כי שכלם כל כך נמוך, ונמצא בשפל המדרגה עד שבוודאי אינם מסוגלים להבין ולו דבר אחד מעניני המרכבה. ולכן כל מה שכתבו לגבי עניני המרכבה, הכל הבל וריק!], אלא רוב ספר הזוהר הפגאני והקבלה הארורה של ויטאל ושאר המקובלים שר”י, מדברים על ידיעת עצמות ה’! וכפי שכבר למדנו בסדרת המאמרים על מעשה מרכבה, אי אפשר לאדם לדעת מי זה ה’ יתעלה במהותו ובעצמותו.

וספר הזוהר המאגי, מתעסק בעצמותו יתעלה, ולא מתעסק רק במעשה מרכבה! כלומר, ספר האופל מתעסק בלדעת, כיצד הבורא מתנהג עם עצמו, כיצד הוא נפעם, מתפעל, מושפע, נצרך, נזקק, מזדווג וכו’. ובעקבות דברים רעים אלו, הוצרכו מכשפי האופל הפרו-נוצרים, לחלק את עצמותו יתעלה, וקראו לו, “אין סוף“, ואמרו שהאין סוף השפיע מעצמו וברא ישות אחרת הנקראת, “אדם קדמון“, ולאחר מכן אמרו שאדם קדמון הביא את, “יהוה“, כלומר לדעתם האווילית שם, “יהוה” הוא שם המתאר את פעולת הדבר והשתלשלות התהוות חלקי הבורא. וזה ההיפך מן האמת! שהרי שם, “יהוה“, זה שם העצם היחיד שנקרא בו ה’ יתברך, ולא שיש לו שם, אלא בשם זה הוא נקרא בשביל שנדע שרק אותו אנו עובדים ולא זולתו!

כמו שאמר (שמות פרק יד פסוק לא פרשת בשלח): “וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְיָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְיָ֑ וַֽיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽייָ֔ וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ”. ואמר (דברים פרק י פסוק כ פרשת עקב): “אֶת־יְיָ֧ אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּב֣וֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ”. והרי שציווה אותנו הוא יתעלה, לעבוד רק אותו! ולדבוק רק בשמו הנקרא, “יהוה”!

.

וזה בניגוד לדעתם! שהרי לדעתם העילגת שם “יהוה” הוא מתאר כך:

.

י – אבא

ה – אמא

ו – זעיר אנפין הטמא

ה – נוקבא האלילית אשתו של זעיר

.

כלומר, לא מספיק שלפי הטיפשים הללו הם אמרו שיודעים מי זה הבורא וכיצד הוא מתנהג, וזה לא יתכן לעולם! שהרי אמר (שמות פרק לג פסוק כ – כג פרשת כי תשא): “וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי: וַיֹּ֣אמֶר יְיָ֔ הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל־הַצּֽוּר: וְהָיָה֙ בַּעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי: וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ“. ופסוקים מפורשים לפנינו המעידים ומגידים, שאפילו משה רבינו לא ידע את עצמותו של הבורא! שכן אמר לו, “כי לא יראני האדם וחי“, וראיית פני ה’, זהו משל ונמשל, על הכרת עצמות הבורא יתעלה שמו. וחזר שוב ואמר, “וראית את אחורי ופני לא יראו“, כלומר, אמר ה’ למשה רבינו, אתה תדע את כל מעשה המרכבה בשלימות, שכן מה שאמר, “וראית את אחורי”, זהו משל ונמשל על ידיעת מעשה מרכבה. אמנם אותי אמר ה’ למשה רבינו, כלומר להכיר את עצמותי, אי אפשר לדעת ולהכיר מי אני בגוף חי!

וכן אמר הנביא מפורש (ישעיהו פרק סד פסוק ג): “וּמֵעוֹלָ֥ם לֹא־שָׁמְע֖וּ לֹ֣א הֶאֱזִ֑ינוּ עַ֣יִן לֹֽא־רָאָ֗תָה אֱלֹהִים֙ זוּלָ֣תְךָ֔ יַעֲשֶׂ֖ה לִמְחַכֵּה־לֽוֹ”. ולכן, הנקודה הזו של ידיעת עצמות הבורא, היא נקודה מאוד חשובה שעל הקורא להבין אותה! וזה מקצת מתועבותיהם של המקובלים שר”י.

.

ולא רק זו בלבד, אלא לא הספיק להם שאמרו שהבורא נצרך, נזקק, מתפעל, נפעם, מושפע מבני אדם, או מפחד מן הסטרא אחרא. לא מספיק שחילקו אותו לגורמים, אלא קראו לו בשמות גנאי, וקראוהו “קטן” או “קצר“. וציוה ספר הזוהר לעבוד את שם, “זעיר אנפין“. וכמו שכתב הריק, עמנואל ריקי, בספרו יושר לבב (עמוד יא הדפסה התשפ”ע טרפס הלב): כתב כך, “והנבואה הקטנה האחרת של פסוק (דברי הימים א פרק כח פסוק ט): “וְאַתָּ֣ה שְׁלֹמֹֽה־בְנִ֡י דַּע֩ אֶת־אֱלֹהֵ֨י אָבִ֜יךָ וְעָבְדֵ֗הוּ בְּלֵ֤ב שָׁלֵם֙ וּבְנֶ֣פֶשׁ חֲפֵצָ֔ה כִּ֤י כָל־לְבָבוֹת֙ דּוֹרֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וְכָל־יֵ֥צֶר מַחֲשָׁב֖וֹת מֵבִ֑ין אִֽם־תִּדְרְשֶׁ֙נּוּ֙ יִמָּ֣צֵא לָ֔ךְ וְאִם־תַּֽעַזְבֶ֖נּוּ יַזְנִיחֲךָ֥ לָעַֽד” … רמזו לו בתיבת “את“, המרבה את נשמת זעיר אנפין [=כלומר, יש לזעיר אנפין נשמה!! כלומר הוא ישות בפני עצמה!! נמצא כי הבורא מחולק לפי הריק!] שהיא הסיבה הראשונה … ומפני זה “ועבדהו” לזה, אף כי נברא הוא, כי לנשמתו [=של זעיר אנפין] אתה עובד בזה … משום כך לא אמר לו, “דע אלהי אביך“, אלא אמר לו, “דע את אלהי אביך“. [מה זה השטות הזו? לא ניתן לומר “דע אלהי אביך“, כי זה לא מתאים לרצף הדיבור והלשון הברור]”. ע”כ.

והנה כל השטויות וההזיות שכתב ריקי וחרף בעצמותו של הבורא והעליל עלילות על פי ספר הטמא זוהר, ונתן דופי בפסוקים, הם הדברים שמוכיחים ומגידים, שכל עניני המקובלים והדת הזוהרית, הינם עבודה זרה במאה אחוז, ולא שהם ענינים של עבודה זרה, אלא מדובר במינות גמורה! ומצוה להאביד ולשרשם מכל מקום. ויתירה מכך, מוכח לכל וברור, כי הם התעסקו בידיעת עצמות האל! מה שלא ניתן לשום בריאה בעולם להשיג!

וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק א הלכה י): “מהו זה שביקש משה רבינו להשיג? כשאמר, “הראני נא את כבודך”, ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ב”ה עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים, כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקדוש ברוך הוא נפרדת בלבו משאר הנמצאים, עד שידע אמתת המצאו כאשר היא.

והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו, והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע לאחריו, עד שהשיג מאמיתת המצאו דבר שנפרד הקדוש ברוך הוא בדעתו משאר הנמצאים, כמו שיפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר גופי האנשים, ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר, “וראית את אחורי ופני לא יראו”. ע”כ.

.

ועולה לפי דברי רבינו הטהור:

א) אי אפשר להשיג ידיעת עצמות ה’ יתברך בגוף חי.

ב) משה רבינו הוא האדם שהשיג כלפי האל, מה שלא ידע מי שהיה לפניו, וידע משה רבינו מה שלא ידע מי שיהיה לאחריו!!

.

כמה חשובים הם דברי רבינו שאיתם הוא פותח את ספרו הגדול משנה תורה, וקורא להלכות אלו, “הלכות יסודות הדת”, כי אם אין יסודות כל הבנין נופל. וכבר גילה רבינו במקום אחר (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת ברכות פרק ט משנה ז): וכתב, “… אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בעניני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד“. ע”כ.

.

ולכן קורא נעים, רק מנקודה זו, עליך להבין ולדעת כי הם מחקו את התורה שבכתב והתורה שבעל פה, ובמילים אחרות, הם מחקו מאתנו את הבורא האמיתי שלנו! הם גרמו לעם ישראל לעבוד את האליל הקבלי הטמא, “זעיר אנפין“, והסירו את שם העצם היחיד של הבורא! והפכו אותו לשם המתאר פעולה! וכבר ציוה ואמר בתורה (שמות פרק כ פסוק ב – ד פרשת יתרו): “אָֽנֹכִי֙ יְיָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי“. ומה פירוש, “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”? אין “פנים” אלא ידיעת עצמות! ובמילים אלו שאמר ה’ יתעלה שמו, “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני”, שלא תחשוב להוסיף אלהים אחרים בעצמותי! שמלבד שלא תוכל להכיר את עצמותי, תזהר ולא תעלה על דעתך לעבוד אל אחר או שם אחר, חוץ מן “יהוה” בלבד! וכן אמר (שמות פרק כב פסוק יט פרשת משפטים): “זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַייָ֖ לְבַדּֽוֹ“. רק את “יהוה” בלבד אנו עובדים ולא אל אחר או שם אחר חלילה וחס!

.

וכתב רבינו הטהור (מורה הנבוכים חלק א’ פרק סב): “… שהם [כל שמות ה’ יתברך מלבד שם – “יהוה”], כולם שמות שהונחו כפי הפעולות המצויות בעולם. אבל כאשר תתבונן בעצמותו מעורטלת ומפושטת מכל פעולה [=כאשר תתבונן במחשבתך ותבין שאצל הבורא לא שייך שום פעולה מפעולות הגופים, כמו שכתבתי כאן], לא יהיה לו שם נגזר [=מושאל] כלל. אלא [הוא יתברך יש לו] שם אחד מיוחד להורות על עצמותו [=ואין הכוונה שאפשר לדעת על ידי שמו את עצמותו, כלומר מי הוא! שזה ודאי אינו! אלא כוונת רבינו, להורות על “ידיעתו“, ורצונו לומר, שבשם “יהוה” נדעהו אנחנו]. ואין אצלינו שם בלתי נגזר כי אם זה. [להבדיל אלפי הבדלות ממה שמכשפי האופל כינו את הבורא שלנו יתעלה שמו, בשמות נגעלים ומהם, “אדם קדמון”, “אין סוף”, “אבא”, “אמא”, “זעיר אנפין”, “נוקבא”, ימחה שמם מן העולם! ועיין במה שכתבתי מתועבותיהם כאן. ויתירה מכך, לדעתם שם, “יהוה” הוא שם שולי, כלומר שם מתאר ולא מורה על עצמותו! כלומר, הם הפכו את השם היחיד המורה על עצמותו, לשם המתאר פעולות זיווג! שהרי לדעתם הפוחזת והמתועבת, אות י’ הוא כנגד אבא, ואות ה’ כנגד אמא וכו’. ונמצא ששם יהוה לדעתם הוא שם המתאר פעולה שפועל בה הבורא בעצמותו, ומלבד שזה חירוף וניאוץ כלפי שמים מצד חולי הנפש הללו, עוד מבואר, שלדעתם שם יהוה אינו שם עצם בלבד, אלא שם מתאר. ימחה שמם אמן. ולכן מבואר, כי שם אחד יש לו יתברך המורה על עצמותו, כלומר המורה על קיומו למען נדעהו], והוא, יוד הא ואו הא, שהוא [הנקרא שם] המפורש בסתם. אל תחשוב זולת זה.

ואל יעלו על לבך הזיות [של אותם] כותבי קמיעות [=כמו בדורינו אנו שמצוי המון הוזי הזיות אילמים, המאמינים שיש כח לקמיע להביא להם השפע והמזל, הבריאות והפרנסה, ושמים את הקמיע על צווארם עם דמיונם הרע], ומה שתשמע מהם [דמיונות והבלים], או תמצא בספריהם הטפשיים [=קורא לכל ספרי המקובלים ומאמיני המאגיה ודומיהם, טפשיים. ואכן כך, הם היו טפשים מאוד], שמות [“קודש” לפי דעתם המשובשת], שהם מצרפים אותם, ש-[לפי האמת] אינם מורים על שום ענין כלל. וקוראים אותם [=בדעתם המשובשת] “שמות”, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, וש[אותם שמות] עושים נפלאות [חלילה וחס]. כל הדברים הללו, [הם הזיות ו]ספורים שאין ראוי לאדם שלם [וחכם בעל שכל] לשומעם, כל שכן לסבור אותם. ולא יקרא שם המפורש בשום אופן, זולת [מלבד] זה השם [יהוה] בן ארבע אותיות“. ע”כ.

ונמצא לפי דעתו של רבינו, שם המפורש הוא רק “יהוה” בלבד לעולם! ומדוע זה נקרא, “שמו המפורש”? כי זה השם היחיד שאינו מתאר פעולה, אלא מורה על עצמותו בלבד, כלומר על עצם קיומו של האל וידיעתו יתברך! ולא על התנהגותו או על דבר אחר!

.

“הוכחה שהמקובלים שר”י התעסקו בעצמות הבורא”:

והנה, הזקן ממרא המין הנזכר, טען בפני אליאל באחת השיחות שלהם, שלומר שהמקובלים השיגו את עצמות ה’, זה דבר שהם לא מודים בו. כלומר, על מנת שלא יהיה מקום ופתח לקושיות עליהם, הם התעסקו בעצמות ה’, אלא שהם אומרים שהם לא התעסקו בזה כלל! כלומר, זה דרכם כסל למו, לעשות דבר ולומר שהם לא עשו אותו! כי הדבר ניכר וברור, כי הם התעסקו בעצמות ה’ ממש.

וכמו שכבר השיג עליהם הרשב”ש בחכמתו, ונביא דבריו בהמשך, ונציג כעת מקצת דבריו, שכתב (שו”ת הרשב”ש סימן קפט): “… ועוד, שהם לא ידעו אלו עשר ספירות מה הם, אם הם או תוארים [=מתארי פעולה], או שמות או השפעות שופעות מאתו יתברך, ואין כפי השכל חלוקה רביעית. ואם תאמר שהם שמות, א”כ אין הם עצמיות, ואם הם עצמיות [=ישויות בפני עצמן כמו שטוען ריקי, הרי] הם תוספת, א”כ אם הנוצרים טוענים השלישיות אלו טוענים העשיריות. ואם תאמר תוארים, מה נשתנו תוארים אלו משאר התוארים, והרי הקדוש ב”ה הודיע למשה י”ג מדות ולמה מעטו הם ג’ מהם. ואם תאמר שאינם אלו הכתובים בתורה, לא ימלט שאלו הספירות הם בסגנון אחד עם המדות האלו, או יותר חשובים מהם או פחותים מהם. ואם הם בסגנון אחד, מה נשתנו אלו מאלו.

ואם יותר טובים, למה העלימם ה’ יתברך מן משה. ואם נעלמו ממשה מי יודעם, אם רבי לא שנאה ר’ חייא מנין לו, ואם משה לא ידעם מי הוא המקובל שידעם וממי קבלם, שהרי גם הם אומרים שגם משה לא הגיע לכלל כל הספירות, ואם משה לא הגיע לכללם איך יגיע זולתו אליהם, ואם הם פחותים ממדות הכתובות בתורה למה נחליף אלו באלו. ואם תאמר שהם השפעות א”כ הם כחות כלומר מלאכים, והמתפלל אליהם אם אומר שהם כחות או השפעות, א”כ המתפלל והמכוין בהם שהם עצמיות הוא כופר, שכל המתפלל למלאך מהמלאכים כופר הוא. והחושב שיש עצמיות בלתי עצם הבורא שינה לעצמותו וכופר הוא. ואם תאמר שהם תוארים יודיענו מה נשתנו אלו מזולתו”. ע”כ.

.

ושתי נקודות יש לעמוד ולבאר מתוך תשובה זו:

.

א) הרשב”ש מקשה עליהם ואומר, “והחושב שיש עצמיות [אחרת] בלתי עצם הבורא [כלומר, החושב לחלק את הבורא, ולקרוא לו בשמות מוזרים, ובעצם במילים אלו נמצא כי הבורא מחולק בעצמיותו. משמע שהבין מדבריהם, שהם נגעו בידיעת עצמותו! והרי בדברים אלו] שינה לעצמותו, וכופר הוא”. ע”כ. והנה מתוך דברים אלו הינך למד, כי גם הרשב”ש הבין שכל הבל הקבלה החדשה והארורה, לא רק שהתעסקו במעשה מרכבה, אלא נגעו בעצמות ה’! דבר שלא היה ידיעה אף למשה רבינו בחיי חיותו! ומה יענה הזקן ממרא על כך? מה יאמר שהרשב”ש אינו יודע ללמוד?

.

ב) נקודה שניה שיש לעמוד עליה, הוא מה שכתב הרשב”ש, “ואם נעלמו ממשה מי יודעם, אם רבי לא שנאה ר’ חייא מנין לו, ואם משה לא ידעם מי הוא המקובל שידעם וממי קבלם, שהרי גם הם אומרים שגם משה לא הגיע לכלל כל הספירות, ואם משה לא הגיע לכללם איך יגיע זולתו אליהם”. ע”כ. והנה אחת מהטענות של הזקן ממרא בשיחתו עם אליאל, הוא, שהוא מנסה להגן על כת המקובלים שר”י, בזה שהוא טוען, שהם לא טוענים שהאר”י או כותב הזוהר [=רשב”י לשיטתם העילגת] ידעו מה שמשה רבינו לא ידע.

וכאשר הדבר כתוב לעיניהם מפורש אצל חיים ויטאל שהיה מכשף כמו שביארנו כאן. וכתב ויטאל בנוגע לתורתם החדשה, וזו כמובן ראיה לדברי, שהמקובלים מודים בעצמם ובפיהם, שתורתם היא חדשה, והשגתם שהשיגו לא היתה ונגלית לדורות הקודמים! כלומר, מה שהשיגו הם, לא השיגו חכמי המשנה והתלמוד, ואף לא משה רבינו. חירוף זה כותב ויטאל, בהקדמה לשער ההקדמות (עמוד 8 מהדורת מרכבת יחזקאל): ” … ובדרא בתראה תתגלה [=גילוי חדש משמע!], ותתפרסם חכמה הזאת [=תיעוב של קבלת הזיווגים האלילית והפאגנית], ויבינו וישכילו ברזי התורה שלא השיגו הקודמים אלינו. ובזה נסתלקה השגת הפתאים המקשים ואומרים, “איכשור דרי, ואם דורות שלפנינו לא השיגוה איך נדענה אנחנו?”, ובזה יסכר פיהם“. ע”כ. והנה ויטאל חשב שבדברים אלו הוא יתרץ תירוצים, אבל לא הבין שמדבריו אלו, ניכרת כפירת ספר הזוהר וכפירתם של המקובלים שר”י ביסודות דתינו!

.

ולא רק ויטאל הבין זאת. אלא כל אחרוני מהובלי המקובלים כך סברו! ומהם ספר תניא שכתב (תניא איגרת הקודש פרק יט): “ולכאורה יש להפליא הרי נאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ואיך השיג האריז”ל יותר ממנו, ודרש כמה דרושים בבחינת פנימיות, אפילו בספירות ומדרגות רבות שלמעלה מהחכמה, וכתר דאצילות. אך הענין הוא פשוט ומובן לכל שיש הפרש גדול בין השגת חכמי האמת כרשב”י והאריז”ל שהיא השגת חכמה ודעת, ובין השגת מרע”ה ושאר הנביאים בנבואה, המכונה בכתוב בשם, “ראיה ממש”, “וראית את אחורי”, “ואראה את ה'”, “וירא אליו ה'”, ואף שזהו דרך משל, ואינה ראיית עין בשר גשמי ממש”. ע”כ.

כלומר לפי זלמן, מי זה משה? מי אלו הנביאים? הם השיגו השגות אחוריות… נחותות… שבורות… רק מכשף האופל שייחס את דברי תועבתו לרשב”י, רק הוא והאר”י הלא קדוש, רק הם השיגו את חכמת האמת. ושימו לב איך מכנה זלמן את האר”י ורשב”י, קורא להם, “חכמי האמת”, והם השיגו, “חכמה ודעת”. אבל כל מה שהשיג משה רבינו, בניגוד אליהם, לא היה זה מתוך חכמה ודעת אלא מתוך נבואה בלבד. בכל אופן שלא נפרש את הדברים, אף שיבוא מישהו ויאמר, שהשגת משה רבינו היתה יותר גדולה, מספיק שיסבור שרשב”י ידע מה שמשה רבינו לא, ואפילו במקצת, ואפילו בדרגה פחותה, בכל דרך שלא יהיה, הרי הוא נחשב מין ואפיקורוס, וחובה לשנאותו ולהשמידו.

וכמו שכתב רבינו הטהור (סנהדרין י’ א’): “…וכתב: “והיסוד השביעי נבואת משה רבינו. והוא, שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה [=אפילו אברהם אבינו, לא השיג מה שמשה רבינו השיג במראה הנבואה!], והוא [=משה רבינו] בחיר ה’ מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא.

ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה’ בלי אמצעות המלאכים”. ע”כ.

והנה, מתוך מה שכתב רבינו, “הכל הם למטה ממנו במעלה“, היית יכול לומר, שאמנם משה רבינו הוא האדם הכי גדול בבחינת נבואה, אבל חכמה ודעת לא! כלומר, בענין הנבואה בלבד השיג משה מה שאף אחד לא ישיג, אבל חכמת הנסתר, חכמת הקבלה הארורה, לא השיג משה רבינו, ובכך צדקו דברי זלמן לכאורה! אמנם זה אינו, מכיון שרבינו בתחילה דיבר על מעלת הנבואה, ולאחר מכן כתב מפורש, “והוא משה רבינו, בחיר ה’ מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא“. ע”כ.

.

ובמילים אלו של רבינו, לא דיבר רק על מעלת נבואה, אלא כל השגה שתהיה בעולם בענין מעשה מרכבה, ובכל אופן ודרך שלא יהיה, משה רבינו השיג יותר מכולם. ולכן גם אם מישהו יבוא ויתרץ, שמה שזלמן כתב בענין האר”י ורשב”י, הוא לא בענין הנבואה אלא השגת חכמה שהיתה צריכה להתגלות בזמן כזה וכזה. במילים אחרות הוא אומר, שמשה רבינו לא ידע ולא השיג חכמה זו! וזה חירוף וגידוף כלפי שמים! שהרי כתב רבינו מפורש, “אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג [לעתיד] כל אדם שנמצא [כעת] ושימצא [לעתיד]”. ומי שכופר ביסוד זה מה דינו? עליו כתב רבינו בסוף יסודות דת האמת: “וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו’.

וכן מבואר יותר בדברי רבינו הרמב”ם ביסוד השמיני: “והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה עליו כולה מאת ה’ הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה דבור, ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום אשר הגיעה אליו, ושהוא במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב כולה תאריכיה וספוריה ומצותיה, וכך נקרא מחוקק וכו'”. ע”כ.

והרי לך קורא נעים, גם ממילים אלו שכתב, “ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום אשר הגיעה אליו“, הנה אתה למד, שביסוד השמיני לא דיבר רק בענין הנבואה! אלא בענין ההשגה והאיכות שבתורה, ואין יודע כמו משה רבינו, לא היה ולא יהיה מי שיודע איכות אותה ההגעה בלימוד התורה, בלימוד החכמה, בלימוד סודות תורת אמת, בהכל כולל הכל!

וכאשר ויטאל, וזלמן, וכל ממשיכי דרכם הסיקו, שהאר”י ורשב”י [=המזוייף] השיגו יותר מאשר השיג משה בכל דרך שלא תהיה לשיטתם, הרי שהם עקרו תורה מישראל! וכן מבאר זלמן בהמשך (תניא איגרת הקודש פרק יט): “… שהוא בחי’ התגלות שנגלה אליו [=למשה רבינו] הנעלם ב”ה בבחי’ התגלות [כלומר, לפי זלמן, משה רבינו נתגלה אליו ה’ הנעלם בבחינה שנקראת, “התגלות” בלבד, ככה מבחוץ כזה, לא משהו מיוחד!] משא”כ בהשגת חכמי האמת [=כלומר, אצל חכמי האמת ההשגה יותר גדולה! ומי הם חכמי האמת? האר”י, חיים ויטאל, רשב”י המזוייף, או יותר נכון משה די לאון שר”י], ש-[להם] לא נגלה אליהם הוי’ הנעלם ב”ה בבחי’ התגלות [בלבד], רק שהם [בניגוד למשה רבינו שלא השיג רק בחינת התגלות, אבל הם] משיגים תעלומות חכמה בנעלם ומופלא מהם, ולכן אמרו, “חכם עדיף מנביא“, שיכול להשיג בחכמתו למעלה מעלה ממדרגות שיוכלו לירד למטה בבחי’ התגלות לנביאים במראה נבואתם, כי לא יוכלו לירד ולהתגלות אליהם רק מדרגות התחתונות”. ע”כ.

.

ובאמת אין סוף לחירוף הנכתב בספריהם של המקובלים המינים הללו. שמכאן אתה למד, שהם סברו והסיקו בדעתם, שבכל אופן שלא יהיה, האר”י, חיים ויטאל, ושאר המקובלים הנוכלים למיניהם, עקפו את משה רבינו בהשגה, כי משה לא נגלה לו מה שלהם נגלה! ואין חוצפה בעולם יותר מזו! אין עקירת יסודות דת יותר מזו.

.

ומה שמעגן את דבריו ונסמך על דברי התלמוד שאמרו, “חכם עדיף מנביא“. יש לנו להבין מה התכוונו חז”ל במאמר זה.

אלא שלפני כן, יש להציג את מה שאמר הזקן ממרא אשר דיבר עם אליאל בשיחה, וטען בפניו את אחת מהטענות שהצגנו לעיל. ונמצא באחד מספרי האחרונים (רסיסי לילה נו’): “ואף שהנבואה הוא גילוי מפורש מראות ה’ יותר מהשגת החכמים, מכל מקום אמרו בבא בתרא י”ב א’ דחכם עדיף מנביא ועיין שם ברמב”ן דיכול להשיג מעמקים יותר. וכידוע מהאריז”ל שהגיד דברים בעולמות עליונים שכפי דעת עצמו הוא למעלה מהשגת כל הנביאים ואפילו [למעלה מ]השגת משה רבינו ע”ה כנודע להוגים בכתבי האריז”ל. [אצל צדוק הכהן, החירוף ניכר בהרבה יותר, שכתב במילים יותר ברורות, “ואפילו למעלה מהשגת משה רבינו! כלומר מי שמתבונן בכתבי האר”י וכל תורת הזיווגים הגועלית, יסיק ויבין, כי האר”י השיג יותר מאשר מה שהשיג משה רבינו!!!

ומתרץ ואומר], אלא שהם השיגו דרך ראיה [=מה?], ואי אפשר לראות בעולם הזה יותר כפי התלבשות גופניות דעולם הזה [=מה זה השטות הזו? מילים מכובסות בלבד שמתאימה בדיוק להם], דעל כן דבריהם נתנו לכתוב בלבוש גמור בעולם הזה. [=מה?] אבל הוא [=האר”י] השיג דרך השגה בשכל [=כלומר, שכלו של האר”י היה יותר זך בהרבה יותר משכלו של משה רבינו. מה?? וכבר ידוע שאחד מתנאי הנבואה והשגת מעשה מרכבה אמת, תלוי בכשרון ביטול החושים שהוא בשכל!! וכיצד מעליל צדוק הכהן, שהאר”י היה יותר מוכשר בשכל ויותר ראוי בשכל ממשה רבינו! ומלבד שיש בזה עקירת שתי יסודות הדת שראינו מקודם לכן! עוד יש כאן ביזוי משה רבינו עליו השלום, איך יתכן לומר על מביא התורה, איש אשר אינו צריך לאמצעי בינו לבין הבורא בנבואה, איש אשר מתנבא בכל עת, לומר עליו שהאר”י השיג השגה בשכל יותר ממנו? מה יש להשיג השגה בשכל בלומר שהבורא הוא אל שמשמש עם אשתו? איזה שכל חריף יכול להיות לבני אדם שמייחסים לבורא יתברך משגל ותשמיש?!!

ומסביר צדוק], שזהו השגת רוח הקודש, כמו שכתב רמב”ן שם, ושלא דרך ראיה אפשר להשיג הרבה. וזה מה שאמרו במנחות (כט:) דמשה רבינו ע”ה לא הבין דברי רבי עקיבא. ובמדרש רבה (חקת) דראתה עינו של רבי עקיבא מה שלא ראה משה רבינו ע”ה, ואף דלא קם כמוהו היינו מצד השגתו דרך ראיה ולו נתגלה גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ואפילו מה שרבי עקיבא עתיד לחדש. אלא שהכל היה התגלות נבואה דרך ראיה ולא דרך השגה שכליות כמו שמשיגים אותם המחדשים הדברים שדבר זה לא נתנו לכתוב כי דבר זה אי אפשר להלביש בכתב כלל רק מה שלב חכם ישכיל פיהו ועיקר ההשגה הוא סוד נעלם בלב המשיג”. ע”כ.

.

והנה, איני מאמין למה שכתב צדוק, בענין המדרש שנכתב על משה רבינו ורבי עקיבא. והעתיק הוא חלק קטן מן המדרש המובא שם בתלמוד מנחות. שהרי מה שנאמר שם במדרש הכוונה היא לגמרי אחרת, והיפך הגמור ממה שהבין הוא לגמרי.

.

“הכת שהרסה את התורה והיהדות”:

ולפני שנעמוד על דברי המדרש המובא במנחות. יש להזכיר לקוראים הנעימים, כי צדוק הכהן ושאר המקובלים, המשיכו את דרכי ההבל של מי שהפכו את דברי רבותינו הם חז”ל השלימים, הפכו את כל דבריהם לפשטים ממש. כלומר, שהבינו הם מדברי חז”ל כל דבר כפשוטו, ובכך הפכו את חז”ל לכופרים ביסודות הדת, טפשים, מאגים, מכשפים, ולא ירדו לסוף דעתם הברורה הזכה והנקיה.

וראוי להזכיר כאן את דברי רבינו הטהור הרמב”ם, כמה הדגיש שאנשים כמו צדוק הכהן וממשיכי דרכו הזקן ממרא מירושלים ושאר ליצני הדור, הם אלו אשר הרסו את מאור הדת וכיבו את יופי התורה, והרסו בעצם את כל כוונת חז”ל הטהורה.

וכה דבריו של רבינו (פירוש המשנה סנהדרין י’ א’): “וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם [בהבנתם, באופן פירושם, ובתכלית ענינם. ונמנים אותם בני אדם] לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב [מבני אדם] אשר נפגשתי עמהם, ואשר ראיתי חבוריהם [המשובשים], ואשר שמעתי עליהם [ועל דבריהם המפורסמים, וראיתי ש] מבינים אותם, [כלומר את דברי חז”ל] כפשוטם [ממש], ואינם מסבירים אותם [לעומק כוונתם] כלל, [ואינם חוקרים לעיקר כוונתם הגדולה אשר כיוונו אלו השלימים], ונעשו אצלם, [כלומר אצל אותם בני אדם הנקראים בפי רבינו “הכת הראשונה”], כל הנמנעות [נמנע הוא דבר אשר לא יכול להתכן בגדרי הטבע אלא דווקא באורח נס פלאי ורחוק, או שדבר נמנע, הוא דבר שאמרו חז”ל והוא זר ורחוק מיסודות הדת. והם, אותם אנשי הכת הזו, פירשו כל הדברים שאמרו חז”ל, שלא יכולים להיות בגדר הטבע אם לא בנס גמור, ועשו אותם את כל דבריהם] מחוייבי המציאות. [כלומר שכך זה היה ממש, בעבור שהוצרכו לפרש הדברים כפשוטם לפי רוב שיבושם].

ולא עשו כן [אותם המפרשים, וכותבי ספרים, ומגידי השיעורים] אלא [רק] מחמת סכלותם בחכמות [השלימות], וריחוקם מן המדעים [האמיתיים]. ו[בוודאי] אין בהם [באותם אנשי התורה ואלו שנקראים חכמים אשר מפרשים כל דבר כפשוטו, אין בהם] מן השלימות [האמיתי], עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם. ו[מכיון שרוב בני התורה וכותבי הספרים הולכים בדרך זו, מחמת סיבה זו] לא מצאו [אפילו אחד] מעורר שיעוררם [על טעות וסכלותם], ולכן חושבים הם, שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים, אלא מה שהבינו הם מהם, וש[כל דבריהם] הם כפשוטם.

ואף על פי [שנראה לעין כל ופשוט הדבר], שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות [כלומר כל ילד יודע להבחין וידע לתמוה, אם תפרש כל אמרה של חז”ל כפשוטה, כי הדברים לא יתכנו בטבע אנושי]. עד כדי [כך] שאם תספרנו כפשוטו להמון העם [כאותו כת הראשונה שכך דורשים הדברים ברבים], כל שכן ליחידיהם, היו נדהמים בכך [תמהים שואלים] ואומרים, “היאך אפשר [איך יתכן] שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו, וחושב [בדעתו הטפשית] שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו”.

והכת הזו המסכנה, רחמנות על סכלותם, לפי שהם [באותם פירושיהם שפירשו על פי פשוטם של דברים ולא התבוננו לדבריהם העמוקים של רבותינו. כביכול חשבו שבכך הם] רוממו את החכמים לפי [סכלותם ו]מחשבתם, ו[האמת הברורה היא, שפעלו להיפך הגמור! כי בפירושיהם שנתנו וכתבו דברים זרים כאלו], אינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות, ו[הצרה הגדולה ביותר, שאותם המפרשים אפילו] אינם מרגישים בכך!

וחי ה’ [הריני נשבע בשמו של ה’ יתברך], כי הכת הזו [המסכנה, הם אלו ה]מאבדים הדר התורה, ו[לפי האמת] מחשיכים זהרה, ועושים [הם, את] תורת ה’ בהיפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו, “אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, [דווקא דברים אשר נשמעים על אחרים, ולא דברים שאינם נשמעים!]. והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים, דברים אשר אם ישמעום העמים, [יצחקו ו]-יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

ו[ממה שראיתי] הרבה שעושין כן, [הם אותם] הדרשנין המבינים [המסבירים] לעם [ומלמדים אותו], מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ו[אותם הדרשנים המשובשים] שתקו! כיון שאינם מבינים [בכלל מה שלומדים, כל שכן שמקלקלים כאשר מסבירים זאת לאחרים]. מי יתן החרש תחרישון [ועל ידי שתחרישו] ותהי לכם לחכמה [כי השתיקה מורה על החכמה], או היה להם [לאותם דרשנין] לומר [האמת לקהל שומעם, ולהכריז בפיהם], אין אנו יודעים מה רצו חכמים [לומר לנו] בדברים אלו, ולא [נדע] היאך פירושו [האמיתי. אבל הם לא עשו כן], אלא חושבים [בקוצר דעתם] שהבינו [את דברי חכמינו עליהם השלום], ו[לא זו בלבד, אלא מוסיפים רעה על רעה, ש]מעמידים את עצמם להבין [ללמד] לעם, מה שהבינו הם עצמם [בדעתם המשובשת, ולאמיתו של דבר, הם כלל] לא [הבינו] מה שאמרו חכמים. ודורשין בפני ההמון בדרשות [בתלמוד מסכת] ברכות, ו[בתלמוד מסכת סנהדרין] פרק חלק וזולתם, כפשוטם מלה במלה [ללא כל הסבר שישבר את האוזן לקהל שומעיהם]”. ע”כ.

וכל מילה מיותרת! וכעת אחר הבנה ברורה זו, אנו למדים כי צדוק הכהן, הבין את דברי רבותינו כפשוטם ממש, ולא השכיל להבין כי מדובר במדרש. אבל אנו נסביר אותו ונוכיח כי גם אם נפרשהו כפשוטו, נראה כי צדוק הכהן ושאר המקובלים לא הבינו את זה התלמוד הפשוט!

.

“בשעה שעלה משה למרום”:

והנה לפניכם דברי רבותינו (תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט עמוד ב): “אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש”ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש”ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו”. ע”כ.

.

ג’ נקודות חשובות שמהם תבין כמה לא הבינו את דברי המדרש הנ”ל:

.

א) מפורש נאמר, “שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות“. מה כתוב? “הלכות“! לא סודות! כלומר, רבי עקיבא כל כך חריף ומפולפל, שיכול הוא להוציא הלכות מרובות ולדרוש אותם מרוב חריפותו בתורה. כלומר, המקובלים הללו לא הבינו, כי כלל לא מדובר בסודות התורה! שכן אם היה מדובר בסודות התורה, היה לתלמוד לומר, “תילין של סודות”. וכן אם היה מדובר בסודות התורה שהם מעשה מרכבה, היה התלמוד מסיק, שרבי עקיבא השיג יותר ממה שהשיג משה רבינו, ובוודאי לא זו הכוונה, אלא הדברים מתבארים כמו שכתבנו.

.

ב) והראיה שכלל לא מדובר בסודות התורה, כלומר לא מדובר חלילה בעניני מעשה מרכבה. שכן אמרו רבותינו, “שעתיד לדרוש על כל קוץ וכו'”, וכיצד רבי עקיבא התנא הטהור יאמרו עליו רבותינו שיהיה דורש במעשה מרכבה? וכי מותר לדרוש במעשה מרכבה? ומפורש אמרו במשנה (משנה מסכת חגיגה פרק ב משנה א): “אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם”. ע”כ. כלומר אפילו לאדם יחיד אסור לדרוש במעשה מרכבה, אלא רק לחכם ומבין מדעתו, ובראשי פרקים בלבד! כי מעשה מרכבה ממש אסור לדורשו בפה!

ורק התלמיד יכול לדרוש לרבו שכבר יודע מעשה מרכבה, רק הוא יכול לדרוש לרבו מעשה מרכבה, על מנת שרבו יראה ויבחין שדבריו הם אמת. וכן מבואר בתלמוד במעשה של רבי אלעזר בן ערך ורבו רבן יוחנן בן זכאי, שדרש לפני רבן יוחנן במעשה מרכבה. אבל להיפך, כלומר, שהרב ילמד את התלמיד מעשה מרכבה, דבר זה אסור הוא.

ולכן דייקו ואמרו בתלמוד (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב הלכה א): “שלושה הרצו תורתן לפני רבן, ר’ יהושע לפני רבן יוחנן בן זכאי, ר’ עקיבה לפני ר’ יהושע, חנניה בן חכיניי לפני ר’ עקיבה, מיכן והילך אין דעתן נקייה“. ע”כ. ומבואר מן התלמוד, שגם אותם חכמים, “לא דרשו” במעשה מרכבה. אלא “הרצו”, כלומר, על מנת שיוכח שדבריהם עומדים על האמת, כל אחד מן החכמים הללו הרצה לפני רבו את הבנתו, רק על מנת שיוכח להם שלימודם הוא ישר וטוב. ולכן התלמוד משנה מלשונו ואומר, “הרצו תורתן”. ולפיכך, מה שנאמר על רבי עקיבא, “עתיד לדרוש”, בוודאי שנאמר ענין זה על הלכות בלבד!

.

ג) התלמוד מסיים ומסיק, שמשה רבינו נתיישבה דעתו, רק כאשר נאמר לו, שכל מה שהוא רבי עקיבא דורש בעניני הלכה, הכל הוא למד “הלכה למשה מסיני”, כלומר, לא נפתחו לו מבועין, ולא נגלו לו חידושים שלא הועברו על ידי משה רבינו! אלא הוא פלפל בחכמה וידע להוציא ולדרוש המון הלכות מדברי התורה, רק על פי הכללים שקיבל ממשה מסיני. ולכן נחה דעתו של משה רבינו, שידע שרבי עקיבא לא חידש דברים מדעת עצמו חלילה, אלא הכל הוציא בכללים על פי מסורת ומסורה, ועל פי המידות שהתורה נדרשת בהם, ולא שאליהו הנביא בא וגילה לו סודות כפי שכיחש מחבר ספר הזוהר, וטען שנגלה לו עתיק וגילה לו סודות! כל זה הבל הבלים, ארור ספר הזוהר וארור מחברו.

.

ומבואר יוצא, שדברי צדוק הכהן, נדחו מכל וכל, ואין שום ראיה מדברי התלמוד הללו למה שרצו לדמות לקבלה הארורה והמזוהמת.

.

“חכם עדיף מנביא”? כיצד יעלה על הדעת?:

ובאשר למה שנסמכו על דברי התלמוד, “חכם עדיף מנביא“, ורצו לומר, שדברי האר”י הלא קדוש, חיים ויטאל, רשב”י המזוייף או יותר נכון לומר, משה דיליאון שר”י, הם נחשבים בשבילם לחכמים, רצו ללמוד מכאן, שאלו האנשים הם יותר עדיפים מנביאים! וקשה מאוד!! כיצד ניתן להעלות על לב, שחכם עדיף מנביא לכאורה? כלומר, כיצד ניתן להעלות על לב, שחכם שהיה לאחר שנסתלקה נבואה ורוח הקודש מישראל, יהיה עדיף על פני אותם הנביאים?

והנה, על מנת להבין את דברי התלמוד עלינו ללמוד מתחילת הדברים את כוונת רבותינו בענין זה. ואמרו הם (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף יב עמוד א): “תניא נמי הכי: האומר לחבירו מנת בכרם אני מוכר לך – סומכוס אומר: לא יפחות מג’ קבין. א”ר יוסי: אין אלו אלא דברי נביאות … אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר: ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול … [התלמוד ממשיך לפלפל בדברים אלו, ובסופו של דבר מסיק ואומר] א”ר יוחנן: מיום שחרב בית המקדש [הראשון], ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות”. ע”כ.

והנה נבאר אנו את דברי התלמוד הללו. הנה אמרו רבותינו, האומר לחבירו שיקח חלק בכרם, כלומר, שהוא מעוניין למכור לו חלק מן כרמו, סומכוס אומר, “לא ימכור לו פחות מג’ קבין”, כל קב בערך 100 מטר מרובע. וסומכוס מסיק, שהמוכר חלק מכרמו, לא ימכור פחות מ-300 מטר מרובע. אמר לו רבי יוסי, “אין אלו אלא דברי נביאות“, כלומר, רבי יוסי הראה סימן זלזול בדבריו של סומכוס, ואמר לו שסברתו דומה לנבואה!

ועל המאמר הזה התלמוד דן ואומר, “אמר רבי אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש הראשון“. ואעצור כאן, על מנת שאם תשאל מדוע אני מכריח שמדובר דווקא בבית המקדש הראשון? מכיון שכתוב בתלמוד (בבלי מסכת יומא דף ט עמוד ב): “כדתניא: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ועדיין היו משתמשין בבת קול”. ע”כ. ומבואר יוצא, שלאחר שמתו נביאים אחרונים, אין נבואה, ואין רוח הקודש בישראל. כמו שביארנו במאמר שלם על הנבואה, שרוח הקדוש זו דרגה פחותה בנבואה, ובכל אופן שלא יהיה, דרגת רוח הקודש יכולה להיות רק בזמן שיש נבואה בישראל, ומזמן חגי זרכיה ומלאכי, אין נבואה ואין רוח הקודש לישראל. ועיין כאן.

ולכן מוכרח לומר, שכאשר התלמוד אומר, “מיום שחרב בית המקדש”, מדובר בבית ראשון, שכן חגי זכריה ומלאכי, נפטרו רק בזמן בנית הבית השני. וכבר לא שייך לדבר על דברי נבואה בזמן זה. וקל להבין.

.

בכל אופן התלמוד אומר, “מיום שחרב בית המקדש הראשון, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים”. התלמוד מקשה ואומר, “וכי חכם שהיה בזמן ששורה נבואה בישראל, לא נביא הוא”? עונה התלמוד ואומר, שצריך לתקן את מה שנאמר בשם רבי אבדימי, ולומר שכך הוא אמר, “אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה“. כלומר, מה שרבי אבדימי בא ללמד, הוא שיש נביא שהוא לא בהכרח חכם, ועד חורבן בית ראשון, הקב”ה היה בא בנבואה גם למי שאינו חכם. והיכן מצינו זאת?

מצינו נבואה אצל מי שאינו חכם, כדוגמת בלעם, וכן מצינו להבדיל בין הטמא לטהור, אצל גדעון הנביא, שלא היה חכם. וכן מצינו נבואה אצל שמשון הגיבור, שלא היה חכם. אז התלמוד בא לומר, שעד חורבן בית ראשון, היה הקב”ה בא בנבואה גם לאנשים שאינם חכמים, אלא מוכשרים לקבל הנבואה. אמנם, מזמן חורבן בית ראשון, ועד זמן בנית הבית השני, כלומר עד שנסתלקה הנבואה מעם ישראל, הקב”ה היה בא בנבואה רק למי שהיה חכם בתורה, כדוגמת, חגי זכריה ומלאכי. ועל זה אמרו בתלמוד, “וחכם עדיף מנביא”!

כלומר אין הכוונה בדבריהם, שכל חכם שיהיה לכל אורך הדורות הוא עדיף מנביא, חלילה! אלא מדובר, בחכם נביא, שהוא עדיף מנביא שאינו חכם! וכאילו התלמוד אמר, “וחכם נביא עדיף מנביא שאינו חכם”. וזאת מפאת העובדה שחכם גם אחר חורבן הבית הראשון עד בנית הבית השני, יכל לקבל נביאות! במילים אחרות, צדוק הכהן, וכל אותם אלו שגיבו את טינופת הזוהר ואת הקבלה הארורה, חשך אור שכליהם, וכלל לא הבינו כוונת התלמוד!

שכל מה שאמרו רבותינו, “חכם עדיף מנביא“, הוא משום שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, הגם שהוא נחרב, לימוד התורה והתבוננות בחכמת התורה, היא זו שהכשירה חכמים לקבל נבואה גם במצב שנתסלקה נבואה מן הנביאים, ומזמן חורבן בית המקדש הראשון, עד לבנית בית המקדש השני, רק לחכמים וגדולים בתורה היה נבואה, ורק על הזמן הזה נאמר בלבד, “וחכם [נביא] עדיף מנביא [שאינו חכם]”. ויוצא שאמרה זו, אפילו אינו אמורה על חכמי המשנה, ולא על חכמי התלמוד, קל וחומר שלא נאמרה אמרה זו על הראשונים, אפילו שהיה להם שכל ישר, וכל שכן על רבים מן המכשפים האחרונים שנפלו בגסות הרוח והדעת.

.

וגם משה בן נחמן שנטה לצערינו הרב אחר המאגיה, ואחר האמנה בכישוף, כלומר שסבר שיש כח לכישוף, חשב שמה שאמרו בתלמוד, “חכם עדיף מנביא”, ידבר על רוח הקודש שיש בקרב חכמים. ושכח תלמוד מפורש, שמזמן חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל! וגם לא ימצא רוח הקודש באף אדם לאחר תקופה זו, ולעולם דברי רבותינו הם העיקר הברור.

.

“ראיה מחיים ויטאל והמקובלים שהם עסקו בעצמות ה'”:

וכעת נמשיך לאחר שביארנו את דברי הרשב”ש והסברנו המון יסודות שהיו לא ברורים אצל המון אנשים מסופקים כלפי דרך האמת. ולכן כעת יש להביא הוכחה ברורה, שהמקובלים שר”י התעסקו בידיעת עצמות הבורא ממש, ואף סברו שהבורא או חלק מחלקיו הוליד את המלאכים מגופו או מחלק מנשמתו! כלומר הם לא נבראים, אלא חלק ממנו, במילים אחרות, הבורא יתעלה שמו לפי ויטאל והמקובלים הינו אל שמזריע ונזרע, ואף מוליד מלאכים מתוך עצמותו!

.

מקור ראשון:

כתב ויטאל בספר אוצרות חיים (עמוד עא’): “… ונבאר דרך אחרת בענין שם “הויה” הכוללת כל האצילות ועמו יתברך ענין מציאות זעיר ונוקבא שהם ב’ יחד בסוד העיבור. [כלומר, שם יהוה בא לתאר את פעולת הזיווג והעיבור שנוצר על ידי הזיווג אצל חלק מחלקי הבורא, כלומר, שם יהוה הוא תוצר נוצר לאחר שנשלמו כל ילדיו של הבורא הראשון. במילים אחרות שם “יהוה”, הוא שם שנוצר על ידי זיווג!!

ומסביר ומחרף ויטאל], והענין כי אע”פ שתראה שלא הזכרנו בכל הפרקים מה שנתחדש בנוקבא [אשתו של הבורא זעיר. אלא ש]בענין העיבור, [דע כי] בוודאי שגם היא היתה עמו! [כלומר, ויטאל המכשף סובר, שישויות שהם חלק מחלקי הבורא שימשו ביחד, ואף הביאו ילדים, ומי הם? זעיר אנפין ונוקבא הטמאה אשתו של זעיר. ומדגיש ויטאל, שבענין העיבור של האחים זעיר אנפין ואשתו נוקבא, שתיהם היו ביחד בהריון של הבורא או “אלה” הנקראת, “אמא”, כלומר “אמא” אשתו של “אבא” ששניהם כנגד אות י’ ואות ה’, אמא היתה מעוברת במעיה בזוג תאומים, ומי אלו הזוג תאומים? האלילים הקבליים הטמאים, “זעיר אנפין” ואשתו שהיא בעצם אחותו, הנקראת, “נוקבא”!!! כלומר גילוי עריות בשמים!! והגילוי עריות הזה מיוחס לאל ברוך הוא!!

ממשיך ויטאל וכותב], ונבאר פה כללות הענין, [=כלומר, יבאר ויטאל] איך היו שם [=ברחם של אמם] זעיר ונוקבא יחד בזמן העיבור [של אמא, על ידי ששכבה עם הבורא האלילי אבא. שימו לב שויטאל מתעסק בעצמות הבורא ממש!! כלומר איך הבורא מוליד!! ה’ ירחם על עמו ישראל מן ההבלים הכתובים כאן. וממשיך ויטאל]. הנה אמרו רבותינו ז”ל “אשה כי תזריע”, אשה מזרעת תחילה יולדת זכר [=אשה נהנית בתשמיש לפני בעלה, מתעברת בזכר]. איש מזריע תחילה [=האיש נהנה לפני אשתו בתשמיש, האשה] יולדת נקבה.

כי הנה חכמה ובינה [=הכוונה “אבא” – “אמא” האלילים הם הקבליים, גם] הם זכר ונקבה, והם שתי אותיות יה [הראשונות משם יהוה, וספירות חכמה ובינה הם שני הספירות הראשונות בעשר הספירות הטמאות, ושני ספירות אלו מקושרות בייחוד תמידי ומתמשך, ועל כן נקראו “תרין ריעין דלא מתפרשין”. בשונה מזעיר אנפין ואשתו שיש להם חיבור ופירוד!! כלומר פירוד וחיבור בעליונים, בחלק מחלקי הבורא יתעלה שמו!! ולכן אנו מצווים לפי ספר האופל הפגאני לעבוד את זעיר אנפין, על מנת שלא יפסק התשמיש בינו לבין נוקבא, כי הסטרא אחרא רוצה לשכב איתה תמיד, אבל אנחנו על ידי המצוות מונעים מהסטרא אחרא לשכב עם הבורא הנקבי!!]

… וכאשר מזריע [=אבא] טיפת [זרע לתוך רחמה של האלה “אמא”] להאציל [=לברוא] את זעיר אנפין, צריך שתהיה טיפה זו בהכרח כלולה לצורך זעיר ונוקבא יחד. [=כלומר, ויטאל המכשף, מסביר, שהרי הוא יודע כיצד הבורא נעשה ומזדווג, שלא יתכן שזעיר ונוקבא באו בנפרד, כלומר באו כל אחד בעיבור אחר! אלא כאשר הזריע האליל הקבלי, “אבא” אז בתוך הזרעה זו שגמר ביאתו בתוך רחמה של “אמא”, בהזרעה זו נתן זרע הכלול מזעיר אנפין ומהבת הטמאה נוקבא אשתו של זעיר לעתיד!] … וכאשר הזריע אבא באמא ונתן טיפה זו כלולה מזכר ונקבה, הנה הנקבה שהיתה בסוף יצתה תחילה … ונמצא כשהאיש מזריע תחילה יולד נקבה תחילה, ואחר כך הזכר, ונתהפכו תוך מעיה. [כוונתו לומר, שכאשר מכניסים שתי גולות בשפורפרת, הגולה שהוכנסה ראשונה, היא זו שתצא אחרונה. ומעליל ויטאל ושואל, מדוע הבן קודם לבת, כלומר מדוע האות ו’ שבשם ה’ אינו רמוז כנגד הבת, ומדוע הבן לפני הבת? מסביר ויטאל, שלפי האמת, האבא לא הזריע עד שאשתו אמא נהנתה מהתשמיש תחילה, ולכן בוודאי כי האמא הגיעה לסיפוקה מן התשמיש הזה, ורק לאחר מכן האבא הזריע לתוך רחמה.

ובמצב כזה, האמא הזריעה תחילה את זעיר אנפין, ורק לאחר מכן הזריע נקבה. ולכן אע”פ שנוקבא יצאה ראשונה מהרחם, בכל זאת בעיבור עצמו היתה אחרונה, ולכן נוקבא היא כנגד אות ה’ אחרונה שבשם “יהוה”. וראו קוראים נעימים, כמה חירוף כמה בושה, כמה כלימה, שהמקובלים המשומדים הללו מייחסים לבורא יתעלה תשמיש, שפיכות, זרע, הנאה ועיבור!! ומסביר ויטאל ומגלה דעתו וכותב], ומהם נאצל עצמות ה’ כנ”ל. [=כלומר על ידי עיבור זעיר ונוקבא, רק לאחר מכן נשלם שם “יהוה” המתאר את פעולת ההשלמה!!] ונמצא כי בצאת הנקבה תחילה בטיפת אבא נעשה ממנה וכו'”. ע”כ מדברי הטינוף כלפי הבורא יתעלה שמו.

ועלינו רק לשים לב למה שכתב ויטאל, “ומהם נאצל עצמות ה’“. כלומר, מה שטען הזקן ממרא שהמקובלים לא דיברו בעצמות ה’, והתעסקו רק במעשה מרכבה, דבר זה הוא לא נכון! כי יותר ממה שהם התעסקו במעשה מרכבה, הם התעסקו בעצמותו יתעלה!!

.

מקור שני:

ספר עץ מוות (חלק ב’ עמוד ע’ פירוש שמן ששון): כתב כך, “והוא נקרא זיווג, דמקרה ומהם עצמם, ולא על ידי זיווג זעיר אנפין ונוקבא נמשכים מוחין, והם שאר כסות ועונה לאבא ואמא דבריאה להזדווג לתת מוחין לזעיר ונוקבא דבריאה, להזדווג להוליד נשמות מלאכים ליצירה, כי עד מקום שמגיע התפשטות עצמות אור המוחין”. ע”כ. מה?! הזדווגות בחלקי הבורא שמוליד נשמות מלאכים!! מה הולך כאן? עוד מבואר מכאן, שהם כן נגעו בעצמות האל, שכן כתב, “התפשטות עצמות”, כלומר הם התעסקו בידיעת עצמות ה’ ממש. והתברר לך אתה הקורא הנעים, שבוודאי הם עסקו לא רק במעשה מרכבה, אלא גם בעצמות ה’ יתעלה, וגם כמובן בחירוף שאין כמוהו. ויש עוד המון ראיות מספרי המקובלים שר”י, כיצד הם מנסים להסביר את התהוות הבורא כאילו יכולים להשיגו. ודי בכך להבין.

.

ושיתפתי את אחד החברים הנלחמים מלחמת תורה, במה שכתבתי במוסגר על טינופו של ספר הזוהר, וזו תגובתו:

אכן כן. באחד המאמרים בעניין הספירות כתבתי כך בקיצור:

וברור שמכשפי האופל יטענו כדי לכסות על מינותם שלא מדובר בישויות אלוהיות נפרדות אלא מדובר ב”הנהגותיו” של בורא-עולם… ברם, כל “ההנהגות” הללו הינן שמות עצם ! כלומר, לא מדובר בשמות תואר כמו “רחום וחנון” ו”ארך אפיים ורב חסד” וכו’, אלא, בכולן מדובר באופן עקבי בשמות עצם (סבא, אבא, אמא וכו’), דהיינו בישויות אלוהיות בעלות מודעות ויכולת נשׂגבה של בריאה! [=והראיה, ממה שכתב הריק עמנואל ריקי, שלזעיר אנפין יש נשמה!! כלומר זעיר אנפין אינו מידה! אלא ישות ממש!].

ובאותה מידה ניתן לטעון לזכוּת הנוצרים ששילושם הטמא אינו ריבוי ומינות (וגם הם עצמם טוענים שהשלושה הם אחד), אלא, האב והבן ורוח-הקודש אצלם הינם רק “הנהגות” ולא ישויות אלוהיות נפרדות. ואף יותר קל לעשות כן בנצרות שהרי שם יש רק שלושה, ואילו בספר-האופל יש לפחות עשרה, ומשום מה לעיל נזכרו רק חמישה, ואין סדר ומשטר במינות. עד כאן.

כמו כן, לעניין שם המפורש, מדבריך עולה שהשם יהוה לשיטת המכשפים הינו שם שמתאר חיבור וזיווג של אלהויות פגאניות, זכרית ונקבית, ומלבד החירוף והגידוף שיש בעניין זה, יש בזה גם כפי דבריך השחתה מוחלטת של השם המפורש (!), שהרי כלל לא מדובר בשם של ה’ יתעלה, אלא בפעולת החיבור שבין האלוהויות. ובקיצור הם עובדים לאלהים אחרים.

זאת ועוד, שים נא לב לדבר חשוב נוסף, במורה א, כו, רבנו קובע שהתורה נזהרה שלא לתאר את ה’ יתעלה באכילה ושתייה ומישוש ושינה ויקיצה ועוד תארים כיוצא באלו מפני שכל אלו נתפסים כמגרעת בעיני בני אדם, ובמלים אחרות: יש גבול למשלים שניתן לתאר בהם את ה’ יתעלה! ומה עשו מכשפי האופל? לא רק שתיארו את ה’ יתעלה בכל התארים הללו ועוד רבים, הם אף תיארו את ה’ יתעלה כמתחבר ומזדווג! דהיינו שפל השפלות החומרית הבהמית, אפילו בזה הם לא נרתעו ותיארו בזה את ה’ יתעלה.

כללו של דבר, אפילו אם נקבל את תעתועיהם שספר האופל הוא ספר משלים (וכמובן שיש ראיות רבות מאוד לכך שמדובר בספר פשטים ברובו, כספר התורה להבדיל שאין מקרא יוצא מדי פשוטו), הרי שהם מחרפים ומגדפים “במשליהם” את השם הנכבד והנורא, וזאת בתארם אותו בתיאורים ובעניינים חומרניים נגעלים ובזויים, אשר לא יעלה על הדעת לתאר בהם את ה’ יתעלה”. עד כאן תגובתו.

.

והנה בוודאי שכל זה ימחיש לך הקורא, את סכלות המקובלים, וגם את סכלות וטמטום הזקן ממרא שדיבר עם אליאל, שהוא חושב את הספר הזה לסודות גדולים ועצומים, ואינו מצליח ומשכיל להבין, כי מדובר בספר עבודה זרה ומינות! וכפי שנראה בהמשך השיחה, הזקן ממרא מדקלם את תירוצי האחרונים ששמו לב לבעיה הגדולה, ושרבטו תירוצים כל כך נחותים על מנת להכשיר את השרץ, עד כדי כך שלכל מעיין אמיתי ניכר סכלותם.

.

“דברי רבינו בחיי בן פקודה = השמדת ספר הזוהר”:

וכתב רבינו בחיי בן פקודה החכם השלם (ספר חובות הלבבות שער ח – שער חשבון הנפש פרק ג): “והשמיני, חשבון האדם עם נפשו במה שהוא חייב בו מיחוד לבו לאלהים ית’. ויחוד הלב על ב’ פנים: א’ מהם, יחוד הלב ביחוד האל, כאשר בארנו בתחלת הספר הזה. והב’, יחוד הלב בעת שיעשה מאומה ממעשי העוה”ב חובה או רשות לאלהים לבדו, כאשר בארנו בשער החמשי מן הספר הזה. ומתנאי יחוד האלהים, שלא יהיה לו אלהים זולתו ולא ייחס אליו צורה ולא תמונה ולא תכונה ולא תנועה ולא העתקה ולא תאר מתארי הגופים ולא ענין מעניני העצם והמקרה, ויאמין, שאין ראשית לקדמותו ולא תכלית למציאותו וידע, שהוא אחד ואין אחד כאחדותו ולא בורא זולתו ולא יוצר מבלעדיו, ושאר שמותיו הטובים ומדותיו העליונות“. ע”כ. וכל המבין מה כתוב כאן, זוכה להבין שרבינו החכם השלם, דרך בחוזקה על דעות ספר הזוהר הפרו-נוצרי, ועל כל הקבלה הארורה.

.

עוד כתב רבינו בחיי (שם): “ומתנאי יחוד הלב במעשה לאלהים, שלא יכוון במעשהו אלא לשמו הגדול, לא מאהבה לשבח בני אדם, לא מתקוה להם ולא מיראה אותם ולא למשך תועלת ולדחות נזק בעולמו ובאחריתו, כמו שאמרו רז”ל: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס.

ובחן זה, אחי, במה שנוהגים בו בני אדם באהבתם, כי האוהב כשהוא מרגיש מאוהבו, שאין לבו שלם עמו, כ”ש האדון מן העבד, יקצף עליו ולא ירצה במעשהו, אפילו אם ישתדל בו ויהיה שלם וגמור בנראהו, אף על פי שהאדם מצטרך לחברו וצריך לעזרתו.

ק”ו הבורא יתעלה, שצורך הברואים כלם אליו, ואין לו צורך עליהם ולא תועלת בהם, המשקיף על לבותם וצפון סודותם, איך נרצה לו מנפשותינו במה שלא נרצה מהם לחברינו ורעינו עם סכלותם במצפון לבותינו מהתרמית והאון ומעוט שלמות לבנו עמהם, וכשמסתכל המבין ממנו בענין הזה, יכלם מבשתו מהבורא יתעלה, ויתקן מצפונו וייחד לבו לאלהים ביחודו, בעשותו מצוה ממצוותיו ותורה מתורותיו, ויעשנה בהשתדלות וחריצות, כמו שאמר דוד ע”ה: דרך מצוותיך ארוץ וגו'”. ע”כ. והרי שהבורא יתעלה שמו אינו זקוק כלל למעשה בני האדם, וזה בניגוד לתפיסה הקבלית הארורה ולתפיסת מכשפי האופל שסברו שהאדם הוא חלק אלוה ממעל, וסברו בדעתם שיש ביכולת האדם להשפיע על חלק מחלקיו!!

.

ע”כ כתבתי מאמר ראשון זה. יש לציין שהשיחה בין אליאל לבין הזקן ממרא תפורסם רק לאחר שאני אשלים את סדרת המאמרים ואענה לכל טענותיו של המין מירושלים. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.