.

***

“למה אתם מכנים שם לבורא יתברך?”

הנה אחד הדברים שהמינים וצאציהם אינם מסוגלים להתמודד איתו, הוא הענין של, “עובדות היסטוריות“, כלומר, בעוד שהם מתנהגים כדוגמת פרעה ומקשים ליבם, ולא רואים לנכון להודות בטומאותו של ספר האופל המאגי והפגאני, ואף נותנים תירוצי הבל שלא מניחים שום דעת ושכל ישר.

אבל עם עובדות היסטוריות הם אינם יכולים להתמודד כלל. לצורך הדוגמה: רשב”י נפטר 50 שנה לפני שהחלו דורות האמוראים. אמנם, בספר האופל המאגי והפגאני, מבואר שרשב”י היה לומד נושא ונותן עם אמוראים שחיו מאה או מאתיים שנה לאחר פטירתו!! וזה כמו שאנו נקרא בספר, ושם יהיה כתוב, שהרמב”ם כתב תשובה לשאלה ששאל אותו “חן שאולוב”. מיד כל בר דעת ידע, שלא משנה מה כתוב בתשובה, התשובה הזו מזוייפת היא, ויש כאן נוכלות מסתתרת. ומספיקה עובדה אחת כזו מבחינה היסטורית, להבין, כי ספר האופל הוא נוכלות! ומעולם לא יצא תחת ידו של רשב”י התנא הטהור הנאמן עלינו בכל לב!

.

ונתעוררתי לכתוב מאמר זה בכעס גדול, והכעס הזה נובע מקנאתי לדברי רבותינו, הם חז”ל בעלי המשנה ושני התלמודים הטהורים. וכעסי זה מופנה כלפי ר’ יוסף קארו, שידע והיה בידו נוסחאות של חז”ל האמיתיות, ושינה מן המסורת בעקבות דבריו של “רב עמרם גאון” והנמשכים אחריו, שהנני כמעט בטוח וסבור, שדברים אלו מעולם לא יצאו תחת ידו של רב עמרם גאון. כי המון שינויים בעם ישראל שנכנסו ברבות השנים, מיוחסים דווקא לרב עמרם גאון, ולא רק שינויים, אלא רב עמרם גאון הביא וחידש דברים שלא היו לפני כן, ואף הסיר ברכה שכתובה בתלמוד. ואתן רקע בקצרה, כעת בלי להכנס למקורות, לקראת מאמר שאכתוב בנושא ושם יתפרסמו המקורות לכל סעיף שכתבתי כאן:

.

א) פיוט של חירוף הנקרא: “מכניסי רחמים” – פניה למלאכים. מיוחס לרב עמרם גאון.

ב) קדושת כתר – שעד רב עמרם גאון לא היתה בעם ישראל. ונכתב בסידורו. מדובר בחירוף וגידוף.

ג) הוספת ברכה שלא היתה בעם ישראל, “מגביה שפלים” בברכות השחר. מדובר בחירוף וממרה את בית הדין הגדול בירושלים.

ד) הסרת ברכה שהיתה קבועה בעם ישראל ומוסכמת, “מתיר אסורים“. בסדר רב עמרם גאון הוסר ענין זה.

ה) הוספת מנהגים שלא היו לפני כן, כמו לומר פרק תהלים של, “השמים מספרים כבוד אל” בשבת בבוקר. ובמקרה ספר האופל המאגי והפגאני אומר גם הוא לומר כן רק ביום שבת בבוקר. ומנגד מזהיר שאין לאומרו ביום חול מן הטעמים המאגיים והפגאנים של הטמא הזה.

ו) הזכרת ספר “פרקי שקרי דרבי אליעזר”, שעד לרב עמרם גאון לא נזכר ספר זה כלל.

.

ומפני מה אני סבור שרב עמרם גאון אין לו יד בזה? לא מפני שאני מפוחד או מפחד משמו של רב עמרם, כי והיה ומדובר ברב עמרם גאון, צריך לומר את האמת ולא לפחד. ואתן כמה השערות שלפי דעתי אין לרב עמרם גאון קשר לדברים אלו, ויתכן שמעולם הוא לא כתב סידור! ואלו הם ההשערות:

.

א) רב עמרם גאון היה ראש ישיבת סורא. ישיבת סורא הוקמה על ידי מאור עינינו, תלמידו של רבי יהודה הנשיא הנקרא, “רב”. בין הרבנים שהיו ראשי הישיבה בישיבת “סורא”, היו, רב הונא, רב חסדא, רב אשי, רב יהודאי גאון, רב נטרונאי גאון וכו’. ועיין במאמר נפלא שכתבתי בנושא, זיוף וייחוס דברי הבל לגאונים.

.

ב) הבא אחרי רב עמרם גאון שהיה ראש ישיבת סורא, הוא רבינו הרס”ג – רב סעדיה גאון. ומענין, שהרס”ג לא דיבר כלפי קודמו רב עמרם גאון ולא מתח ביקורת כלפי “דבריו שכתב”. ויתירה מכך, אם רב עמרם הוציא סידור בחיי חיותו, מפני מה ראה הרס”ג גם הוא, להוציא סידור? אז או שהרס”ג הוציא סידור בפני עצמו מפני שראה את הקלקול שהביא רב עמרם גאון, אלא שלא יכל לדבר נגדו בישירות מפני אנשי הדור הרע ההוא. או שמעולם רב עמרם גאון לא הוציא סידור בעם ישראל, והיה צדיק גדול, והרס”ג הוא זה שהוציא סידור לראשונה, והמינים שידעו שסידור זה יקנה לעם ישראל דרך עקבית וישרה ברבות השנים, מה עשו? הוציאו סידור משובש ועקוש, מלא בהרמת יד כלפי חז”ל, וייחסו את ההבל הזה לרב עמרם גאון! ודווקא אליו ייחסוהו, מכיון שככל הנראה היה גאון מופלג, והיה קודם לרס”ג, ודברי הקודם עדיפים הם. ובדיוק כמו שעשו לרשב”י עליו השלום, שייחסו אליו ספר עבודה זרה ומינות הנקרא, “זוהר טמא”, כך עשו לרב עמרם גאון.

זו השערתי בלבד. מה שכן אני יכול לומר ביום הזה שאני כותב את המאמר הזה: “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, שהחיינו שאנו יודעים את זמן כתיבת האופל, כלומר, תודה לאל יתעלה שמו, שנתן לנו לדעת מתי הועלו והוכנסו דעות אלו בכתב לתוך עמקי היהדות בזיוף נוראי“. והזמן שבו נכתב ספר האופל, עד הוצאת טומאתו לאויר העולם הזך, היה בין השנים: 850 לאחר הספירה, עד שנה 1270 אחר הספירה. כלומר, הגות ספר האופל נמשך כ-400 שנה בערך.

תלמיד חכם חשוב מחוץ לארץ אמר לי, שמי שהגה את ספר האופל ויצר את היצירה המשומדת הזו, היה תלמיד של הרס”ג שהיה מומר לכל התורה כולה ותכנן להשמיד את כל עם ישראל, והוא זה שגם זייף את כל הכתבים הללו של רב עמרם גאון, ויש לו עובדות ברורות לכך שהתפרסמו בהמשך על ידו (אין לי מידע בנושא, כי הוא לא מוכן לתת לי שום פיסת מידע ואפילו לא את שמו של אותו גאון שקלקל את עם ישראל, לצערי הרב). מה שנותן לנו עובדה היסטורית ברורה. ספר האופל לפי מה שאמר אותו תלמיד חכם, נכתב והוגה בין השנים: 950 לאחר הספירה, עד שנת 1270. כלומר, 300 שנה.

.

בכל אופן, זו רק הקדמה קצרה בכדי להבין את הזמן המקסימלי שבו החל להכתב ספר רע זה. וכמובן היה זה בתהליכים, תוך כדי זיופים נוראיים וכו’ וכו’.

.

“מדוע ר’ יוסף קארו משנה מן הגרסאות הכתובות לפניו?”:

והנה, היום ביום הזה שאני כותב את המאמר, אני מצליח להבין, כי ספר האופל הוא לא הבעיה העיקרית, כלומר, בוודאי כי ספר זה מעכב את גאולת הדעת הרוחנית והבלעדית של עם ישראל. אבל הוא לא הגורם הראשון למחלה! אלא הוא נספח למחלה. והמחלה היא, “נטישת מסורת חז”ל”, “הוספת חומרות על גזירות ותקנות חז”ל“, וכן על זו הדרך. וכוונתי לומר בכל זה, שכאשר נטשו את דרך חז”ל ואת הדרך שרבותינו נתנו לנו, הנה דבר זה, כלומר עבירה זו גוררת עוד עבירה.

ולפני שנכנס לענין של “מדוע שינו את שמו של הבורא וכינו לו שם אלקים“? אצטרך לכתוב לפני הקוראים ולהסביר, כיצד הגעתי לכל זה.

.

אמרו חז”ל במשנה (משנה מסכת ברכות פרק ז משנה ג): “כיצד מזמנין [על המזון?], בג’ [=כאשר יושבים שלושה אנשים לאכול], אומר [=אחד מהם] נברך בג’ והוא אומר ברכו. בעשרה אומר, “נברך לאלהינו”, בעשרה והוא אומר ברכו”. אחד עשרה ואחד עשרה רבוא במאה אומר נברך לה’ אלהינו, במאה והוא אומר ברכו באלף אומר נברך לה’ אלהינו אלהי ישראל וכו'”. ע”כ.

ואנו רואים, שיש דגש חשוב, על האות “למ”ד” שלפני שמו יתברך. כלומר, רבי יהודה הנשיא מדגיש את הנחיצות והחשיבות שיש בלומר, “נברך ל-אלהינו”, וכן כאשר יש יותר מעשרה, גם אז, לא אומר, “נברך ה’ אלהינו”, אלא אומר, “נברך ל-ה’ אלהינו”.

וכן אמרו בתלמוד (בבלי מסכת מגילה דף כג עמוד ב): “ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה (וכו’), כיון דבעי למימר נברך לאלהינו – בציר מעשרה לאו אורח ארעא”. וכן אמרו וגרסו רבותינו בתלמוד ירושלמי (מסכת ברכות פרק ז דף יא טור א /מ”ג): “והוא אומר ברכו בעשרה או’ נברך לאלהינו בעשר'”. ע”כ. וכן כתב הרי”ף (מסכת ברכות דף לו עמוד ב): “מתני’ כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו בעשרה אומר נברך לאלהינו”. ע”כ. וכן כתב במקום אחר (רי”ף מסכת מגילה דף יג עמוד ב): “ואין מזמנין על המזון מ”ט כיון דבעי למימר נברך לאלהינו בציר מעשרה לאו אורח ארעא”.

וכן כתב רבינו הטהור הנאמן בכל לב לחז”ל (רמב”ם הלכות ברכות פרק ה הלכה ד): “היו האוכלין מעשרה ולמעלה מזמנין בשם, כיצד? המברך אומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו, והן עונין ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ואומר ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומתחיל ברכת המזון”. ע”כ.

.

והנה אנו רואים, שכאשר המילה, “נברך” קודמת לשמו של הבורא, אז יש ענין להוסיף את האות, “למ”ד” לפני שמו. אבל כאשר אומרים, “ברוך”, אז אומרים, “ברוך אלהינו”, ולא אומרים, “ברוך לאלהינו”. וצריך להבין, מה משמעות זאת האות “למ”ד” שלפני שמו. ונראה לי שהחשיבות הזו והנחיצות להקדים את האות “למ”ד” לשמו של הבורא, נובעת מפאת העובדה, שחז”ל רצו כמה שיותר להרחיק מן ההגשמה והפעולה הנפעלת אצל הבורא. כלומר, אם חז”ל היו אומרים לברך ולומר, “נברך אלהינו“, לשון זו היא נוכחת מדי, כלומר, היא נפעלת מדי כלפי הבורא, ויש במשמעותה להשמיע, כי הבורא זקוק לברכותיו של האדם, והופכת את האל יתברך להיות נזקק לברכותינו כאילו הוא יתברך הוא אל חסר חלילה.

ולכן כאשר אנו אומרים, “נברך לאלהינו“, אנו בעצם אומרים, “נברך ל-פני אלהינו”, וכוונת חז”ל במילים אלו, לומר, לא שיש מקום לפניו יתברך, אלא בעצם, באלו המילים, אנו מודים בפה מלא, כי המזון אשר אכלנו, וכל הטוב שיש לאדם [גם הרע], הכל הוא מאתו יתברך, ואין אנו מברכים אלא משלו בלבד! ובאות אחת בלבד, כלומר באות “למ”ד”, כל משמעות הברכה הפכה מ-מטאפורית לשכל ישר בלבד, והוא ההודאה לבורא על כל הטוב, ולא שאנו מסוגלים להשפיע עליו או הוא זקוק לברכותינו חלילה וחס!

ולכן, כאשר אנו אומרים וחוזרים, “ברוך אלהינו”, כאן לא שייך לומר, “ברוך לאלהינו”. כי כאן מדברים בלשון נוכח, ועונים, “אכן, ברוך הוא אלהינו, שזימן לפנינו את כל הטוב הזה, ובזכות ברכתו יתברך שברך אותנו, זכינו לאכול ולשבוע”. ומילת “ברוך”, יהיה במשמעה, “הודאה” על ידי עוני הזימון, כי אכן, כפי שאמר המזמן, הכל ממנו יתברך, ומודים אנו לו. ויוצא, כי מילת, “ברוך“, שונה לגמרי ממילת, “נברך“. כי מילת, “נברך” היא הוראה את מי אנו מברכים, ועל מנת שלא ישמע שהאל זקוק לבריותיו, אומרים אנו, “נברך לאלהינו”, כלומר, נברך לפני ה’. אבל כאשר אומרים, “ברוך אלהינו”, אנו אומרים, כי אכן ממנו כל הברכות כולם.

ולכן יש ענין חשוב שלא לשנות מן המנהג וממטבע שקבעו חכמים בברכות. וכבר כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות ברכות פרק א הלכה ה): “ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהם ולא לגרוע ממנה, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה, וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה אלא אם כן היתה סמוכה לחבירתה”. ושוב כתב רבינו (שם הלכה יג’): “כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן אף על פי שלא שמע הברכה כולה מתחלתה ועד סופה ואף על פי שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אמן, ואם היה המברך (עכו”ם או) אפיקורוס או כותי או תינוק המתלמד, או שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה אין עונין אחריהן אמן“. ע”כ.

והגם שמדובר כאן בברכה שלימה של שם ומלכות ולא בזימון, הנה לפניכם החומרה הגדולה לשנות ממטבע שקבעו חכמים. כי שינוי קטן עלול לפרוץ פרץ ולהחריב במשך הזמן את דת משה וישראל.

.

“הראשון שכתב לומר, “נברך אלהינו”:

אמנם, לצערינו הרב, ר’ יוסף קארו פוסק בשולחנו (או”מ קצב סעיף א): “ואם הם עשרה, צריך להזכיר את ה’, שאומר: נברך אלהינו וכו’, והם עונים ואומרים: ברוך אלהינו וכו’. אין לומר נברך לאלהינו בלמ”ד“. ע”כ. והנה לא רק שר’ קארו פוסק לומר, “נברך אלהינו”, אלא הוא מוסיף לומר ומתעקש שאין לומר, “נברך לאלהינו באות למ”ד”. וכמו שנהג עד סימן זה בשולחנו, שכתב בספרו לזבוח לסמא”ל על ידי הוצאת שערות התפילין. שכתב ופסק והדיח את עמינו לא להניח תפילין בחולו של מועד. וכמו שכתב שאין מניחים תפילין במוסף של ראש חודש, כך נהג גם עתה! ולא רק שאמר לומר, “נברך אלהינו”, ושינה מן המנהג! אלא עוד הוסיף לומר, “אין לומר”! כלומר, הרי”ף, הרמב”ם, בעלי התלמודים, רבי יהודה הנשיא במשנה, כולם מטומטים? היש עקירת תורה יותר מזו?

ואם יבוא האומר ויאמר, “אבל יתכן שלפני ר’ קארו היתה גרסא אחרת במשנה ובתלמודים“. הנה לפני שנפריך טענה זו, תחילה יש להביא את מקור הדברים: כתב ר’ יעקב בעל ספר ארבעה טורים (טור אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קצב): “… ואומר נברך אלהינו שאכלנו משלו והם עונים ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר ברוך אלהינו שאכלנו משלו ואין לומר נברך לאלהינו בלמ”ד“. ע”כ. ומקורו של ר’ יעקב, הוא בשם אביו הרא”ש. ומקורו של הרא”ש הוא מתוך התוספות, ומקור התוספות הם מתוך דברי בעל הלכות גדולות, ומקור בעל הלכות גדולות הוא בסדר רב עמרם גאון! כן כן! שוב פעם, סידורו של רב עמרם גאון, הראשון להפך את היוצרות, את המנהגים, ולשבש את עמינו הטהור.

וזה מתוך הנאמר שם (סדר רב עמרם גאון (הרפנס) הלכות סעודה): “בעשרה אומר נברך אלהינו. והכי אמרו משמיה דמר ר’ ניסי בריה דר’ שמואל, דכד הוה בי עשרה ההוא דמזמין צריך למימר נברך אלהינו שאכלנו משלו. ולא מבעי ליה למימר לאלהינו. מ”ט [=מה טעם שאין אומרים, “לאלהינו” באות למ”ד?], משום דכתיב, “שירו לה'”, “גדלו לה'”, “זמרו לה'”, [וכל זה נאמר] בלמד. וגבי ברכה אשכחן דכתיב, “ברכו את ה'”. ויברך דוד את ה’. בלמד לא אשכחן. וכן הלכה”. ע”כ.

כלומר, בסדר רב עמרם, החליט לומר ולחדש דבר שלא אמרוהו בעלי התלמוד כאשר דנו על דברי רבי במשנה, ומשורבט בסדר זה, הבל הבלים נורא. ומה הוא בעצם רוצה לומר אותו מזייף הדברים? הוא אומר, מכיון שאנו אומרים, “נברך“, לשון ברכה ולא מלשון זמרה ושיר, לכן צריך לומר, “נברך אלהינו”, ומדוע? כי לא מצינו בשום מקום, ברכה כלפי הבורא שנאמר אות “למ”ד” לפני כן! מה??? ראשית כל, אין לזה שום שייכות כלל! כי מה שאנו אומרים, “נברך לאלהינו”, מילת “נברך” נסמכת למה שאמר בתורה (דברים פרק ח פסוק י פרשת עקב): “וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְיָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ”. ומכיון שהודאה ושבח זה קבע אותו הבורא יתעלה שמו בתור, “ברכה“, אז גם הזימון שהוסמך אליו, אנו אומרים בו, “ברכה“, כלומר אומרים, “נברך“. והוא כאילו אמרנו, “נודה“, “נשבח” וכן על זו הדרך.

.

אלא שכותב ומזייף הענין לרב עמרם, שכח פסוק מפורש שבו נאמר (דברי הימים א פרק כט פסוק כ): “וַיֹּ֤אמֶר דָּוִיד֙ לְכָל־הַקָּהָ֔ל בָּֽרְכוּ־נָ֖א אֶת־יְיָ֣ אֱלֹהֵיכֶ֑ם וַיְבָרֲכ֣וּ כָֽל־הַקָּהָ֗ל לַייָ֙ אֱלֹהֵ֣י אֲבֹֽתֵיהֶ֔ם וַיִּקְּד֧וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲו֛וּ לַייָ֖ וְלַמֶּֽלֶךְ”. ע”כ. ולפי סדר רב עמרם, היה לו לומר, “ויברכו כל הקהל ה’ אלהי אבותם! ומדוע אמרו, “ל-ה’“? וכן מה שאמר הכותב המזייף, ורצה לומר, מכיון שנאמר, “ברכו את ה’“, זו בכלל אינה ראיה. כי מילת “את” משמשת כמו “למד“, כי “את” הכוונה, ברכו “לפני” ה'”. וכאילו נכתב שם האות “למ”ד”! ודבר פשוט וברור הוא לכל מדקדק בדבר! והראיה שרצה להביא לשרבוט הבלו, באה כנגדו. אמנם, בסידור הרס”ג נאמר כך (סידור רב סעדיה גאון מקום הדפסה בירושלים תש”א עמוד קה): “… ואם מספרם י’ בשלימות, אומר המברך, “נברך לאלהינו שאכלנו משלו”. ע”כ. ודבר פשוט וברור הוא, כי יש כאן זיוף נוראי ועצום, ושינוי מן המקובל.

.

זיוף התלמוד על ידי המינים:

וכעת, על מנת שגרסתם המזוייפת תעלה בקנה מידה אחד עם חז”ל, הם הוצרכו לזייף שתי תלמודים!! הראשון, הוא מה שאמרו (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מט עמוד ב): “משנה. כיצד מזמנין? בשלשה – אומר: נברך, בשלשה והוא אומר: ברכו, בעשרה אומר: נברך אלהינו, בעשרה והוא – אומר: ברכו; אחד עשרה, ואחד עשרה רבוא”. ע”כ. כלומר, המינים, והראשון שהתחיל את הקלקול הזה, כפי שנראה שזה מובא בסדר רב עמרם גאון. זייפו תלמוד מפורש, והורידו את האות “למ”ד” מן התלמוד!! וזאת עשו על מנת להתאים את גרסתם המזוייפת עם התלמוד!! וכן עשו במקום אחד בתלמוד ירושלמי (תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת ברכות פרק ז דף יא טור ב /ה”ג): “כיצד מזמנין? בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו בעשרה אומר נברך אלהינו בעשרה והוא אומר ברכו”. ע”כ.

והלכתי ופתחתי כתבי יד של מסכת ברכות (מסכת ברכות – על פי כתבי יד ודפוסים ראשונים. פרפרקוביץ’, נחמיה. זמן הדפסה תרס”ט. מט:) ושם נאמר במפורש: “כיצד מזמנין? בשלושה אומר, “נברך” … בעשרה אומר, “נברך לאלהינו“. ע”כ. והנה תלמוד ברכות בכתבי יד לפנינו, שהיה כתוב, “לאלהינו”! אמנם המינים הללו שאין סוף לרשעותם, לאחר ששיבשו ענין זה, וייחסוהו כנראה בשקר לרב עמרם גאון, ראו לזייף את התלמוד ולהוריד אות אחת, ולהתאים את גרסתם העקושה לדברי חכמים בעלי התלמודים!

וכן מצאתי בכתבי יד בספריה הלאומית כאן, שכתוב בתלמוד ירושלמי הנזכר: “… כיצד מזמנין בשלושה? אומר נברך, בשלושה והוא אומר, “ברכו”, בעשרה אומר, “נברך לאלהינו“. ע”כ. והרי לך קורא נעים, הוכחה ברורה, כי המינים לא רק שהם מינים ומייחסים לאל יתברך מושגים נבזיים ושפלים, אלא שוב התברר לך, כי המינים המקובלים הם גם זייפנים גדולים!