.

…

“קווים לדמותו של ראש הקבלה הטמאה – חיים ויטאל”

הנה בראש מאמר זה נזכיר ונאמר, שחובה לקרוא את המאמרים הקודמים בסדרה זו, על מנת להבין את שאנחנו מנסים להעביר לקורא הנעים החפץ באמת הברורה. כי במאמר זה אנחנו נוכיח בפשטות, כי ראש הקבלה האלילית והמזוהמת מטומאת הגילולים של פרצופי האופל הפגאני, הלא הוא “חיים ויטאל” שנחשב לאבי הקבלה, היה עובר על לאוין מפורשים ומהם שהיה, “דורש אל המתים“, מתעסק בענינים ובמעשים של כישוף בפועל, נטה אחר המאגיה והאלילות, נטה אחר האמונה בדעות כוזבות, והלך אחר ההבל ויהבל.

והנה לצערנו, בדורות האחרונים, הסכלות, הבערות והפתיות, הינן נחלת הכלל בקרב היהודים שרואים את עצמם כצדיקים וחסידים. אחת הדוגמאות לכך היא ההערצה העיוורת לכל מיני מקובלים “קדושים”. שתיים מהדמויות הללו הם לא אחרים מאשר האר”י ותלמידו ממשיך דרכו – חיים ויטאל. במאמר זה נוכיח כי ויטאל בהשראת רבו, עבר בשאט נפש על מצוות לא תעשה שבתורה, והיה עושה מעשים שלא ראויים אף לעמי הארצות הגדולים ביותר.

ובכן, תורתנו קידשה מלחמה כנגד המנהגים המהובלים של עובדי העבודה-זרה למיניהם, וכך ציווה עלינו ה’ יתעלה בספר דברים (יח, ט–יג): “לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ”. וכבר ביארנו למעלה במאמר הקודם, שהעוון החמור ביותר הוא ללמוד על מנת לעשות, כמו שאמר בפסוק, “לא תלמד לעשות”!, וכל שכן אם ילמד אחרים “לעשות”.

והנה בעקבות התורה שבכתב ומסורת התורה שבעל פה, פסק רבינו הטהור הרמב”ם בספר המצוות (לאווין לח): “האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה [=כל דבר מסויים] מן המתים, כפי מה שמדמים [=בני אדם חיים בזה העולם] אשר הם [=לפי האמת] מתים באמת, ואף-על-פי שהם אוכלים ומרגישים [וכפי שדרשו חז”ל בברכות יח: ‘אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים’] … והעובר על לאו זה חייב מלקות“. והוסיף רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יג), בשתי הפְּסקות הבאות: “אי-זה הוא דורש אל המתים? [לדוגמה:] זה המרעיב את עצמו … כדי שיבוא המת בחלום ויודיעוֹ מה יִשָּׁאֵל עליו. ויש אחרים … אומרים דברים ומקטירין קטורת ידועה [בדיוק כפי שנהג חיים ויטאל, ובהמשך נביא את הדברים] וישנים לבדם, כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום. כללו של דבר: כל העושה מעשה [=כל מעשה שיהיה על מנת שידבר עמו המת או יתקשר עמו בצורה כזו או אחרת, כגון השתטחות בפישוט ידיים ורגליים על קברו, וייחוד ייחודים עם נשמתו וגופו, ועוד רבים מן ההזיות וכיוצא בהם], כדי שיבוא המת ויודיעוֹ – לוקה! שנאמר: ‘לא ימצא בך … ודורש אל המתים’“.

וכעת אציג ראיה פשוטה אשר מוכיחה שחיים ויטאל למד מרבו לעשות את התועבה הזו, דהיינו לעבור על הלאו המפורש הזה של דורש אל המתים, ואלו דבריו בשער הייחודים (ד, ד:) “וכאשר תשתטח על קברו, תכוון כי על-ידי השתטחותך עליו בפישוט ידים ורגלים וכו’ […] ואז, על-ידי התפשטות נפשו בעצמות, יהיו כאילו הם בחייהם, ואז יוכל לדבר עמך כל אשר תשאל ותחפוץ […] ובהיותך משתטח עליו [על קבר המת] בכוונה הנ”ל, תייחד היחוד שתרצה ואז יתפשט נפשו בעצמותיו לפי שעה ויגיד לך תעלומות חכמה“. ע”כ.

והנה מוכח וברור שבהוראת דבר זה, מלבד שחיים ויטאל היה דורש אל המתים ועבר על לאו מפורש מן התורה, עוד נתן מכשול לבאים אחריו והורה כן בספר כתוב לדורות! ונמצא כי החטיא אחרים לדרוש אל המתים! ועד היום החטאה זו מפעפעת בליבות בני האדם. וכמו שאמר בעצמו, “ואז יוכל לדבר עמך כל אשר תשאל ותחפוץ … ויגיד לך תעלומות“! כלומר, על פי מה שלמדנו לעיל, זו דרישה אל המתים במלוא מובן המילה!

וכבר הסביר רבינו וכתב בלשונו הזהב, “”כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו – לוקה“. והנה מוכח ופשוט שחיים ויטאל עבר על לאו מפורש מן התורה. ודע קורא נעים, שבזמנים עברו עשו דברים אלו כי חשבו שהמת יגלה להם דברים מסויימים שהם מחוץ למושכל האנושי. אמנם אין העיקר כאן באיסור לאו זה – “כדי שיודיעו”, אלא העיקר כאן, “דורש אל המתים”, כלומר הדיבור אליהם שאין בו תועלת, כל דיבור כזה הוא אסור וחמור מאוד! ומדוע? כי בדיבור אליהם מלבד שאין בו שום תועלת לעולם, אלא שכאשר אדם ידבר אל המתים בכל צורה שתהיה, דבר זה מוליד אצל בני האדם נטיה אחר האמונות הכוזבות, והזהיר מזה ה’ יתברך בתורתו מאוד מאוד, עד כדי כך שהעובר על ענין זה לוקה ארבעים חסר אחת, וכל זה מפני קלות ההמשכות אחר אמונות ההבל והולדת המחשכים בליבות האנשים, ונטיה אחר המאגיה והאלילות.

.

…

“דורש – הבנת מהלכי הבורא יתברך”

ולכן נאמר דווקא לשון, “דורש אל המתים” בכתוב, כלומר שמפנה עצמו מן הדרישה מאת הבורא, לדרישה מן המתים! ומה הוא “דורש“, כמו שאמרו (משנה חגיגה ב’ א’): “אין דורשין במעשה מרכבה”, ולעולם מילת דורש זה החפץ לדעת את פעולות ה’ יתברך בעולם, שהוא ידיעת מעשה מרכבה. כמו שביארנו היטב בסדרת המאמרים על מעשה מרכבה – לחץ כאן למעבר לסדרת המאמרים.

וזה מה שאמר בתהלים (תהלים פרק יד פסוק ב): “יְֽהֹוָ֗ה מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים“. ומה הוא “דורש“? מחפש לדעת וחוקר היטב בשכלו הזך כיצד הבורא יתברך מנהל את עולמו בצדק, וזה נקרא, “משכיל“. ועל זה אמר (ירמיהו פרק ט פסוק כב – כג): “כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אַל־יִתְהַלֵּ֤ל חָכָם֙ בְּחָכְמָת֔וֹ וְאַל־יִתְהַלֵּ֥ל הַגִּבּ֖וֹר בִּגְבֽוּרָת֑וֹ אַל־יִתְהַלֵּ֥ל עָשִׁ֖יר בְּעָשְׁרֽוֹ: כִּ֣י אִם־בְּזֹ֞את יִתְהַלֵּ֣ל הַמִּתְהַלֵּ֗ל הַשְׂכֵּל֘ וְיָדֹ֣עַ אוֹתִי֒ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהֹוָ֔ה עֹ֥שֶׂה חֶ֛סֶד מִשְׁפָּ֥ט וּצְדָקָ֖ה בָּאָ֑רֶץ כִּֽי־בְאֵ֥לֶּה חָפַ֖צְתִּי נְאֻם־יְהֹוָֽה”. ומי זה נקרא “משכיל“, זה היודע ומתחיל להבין את מהלכי ה’ יתברך בעולם! ולכן משה רבינו היה הנביא הגדול ביותר, כי ידע את כל הדרכים שהבורא יתברך מנהיג את העולם, עד שלא נשאר בו שום ספק על אמיתת מציאותו וצדקות דינו. וכפי שביארנו במאמרים על מעשה מרכבה. עיין שם.

וזו היתה תלונת ה’ יתברך על שאול, כמו שאמר (דברי הימים א פרק י פסוק יג – יד): וַיָּ֣מָת שָׁא֗וּל בְּמַֽעֲלוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר מָעַ֣ל בַּֽיהֹוָ֔ה עַל־דְּבַ֥ר יְהֹוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר לֹא־שָׁמָ֑ר וְגַם־לִשְׁא֥וֹל בָּא֖וֹב לִדְרֽוֹשׁ: וְלֹֽא־דָרַ֥שׁ בַּֽיהֹוָ֖ה וַיְמִיתֵ֑הוּ וַיַּסֵּב֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה לְדָוִ֖יד בֶּן־יִשָֽׁי”. ומה פירוש, “ולא דרש בהשם“? לא חיפש להבין את דרכיו ואת פעולותיו בשכלו הזך! וזה שאמרה התורה והעידה (בראשית פרק כה פסוק כב – כג פרשת תולדות): “וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־יְהֹוָֽה“. ומה הוא “לדרוש את ה’“? ההבנה במעשה המרכבה, ההבנה מדוע הבנים מתרוצצים בקרבה! והיתה רבקה נביאה, לכן ידעה להבין עניני המרכבה! והלכה לדרוש ענין זה לבדה, כי לא כל אדם ראוי להבין עניני המרכבה.

ועל זה אמרו חז”ל והביאו את האמרה הידועה (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יג עמוד א): ” … במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות“. והיתה כוונתם שכבר לאחר תקופת רבי עקיבא ותלמידו, כמו שמבואר שם בתלמוד, ירדה חולשה גדולה לעולם, ואין בני אדם אשר יכולים להבין עניני מעשה מרכבה! ולכן הזהירו ואמרו, שאדם לא ינסה לדעת את מהלכי הבורא יתברך בעולם כפי שניסו השלימים הקודמים לדעת, ועל זה אמרו, “במופלא ממך אל תדרוש“, ומה הוא, “מופלא“? כל דבר שמחוץ למושכל!

ואם הדברים כך על תלמידי רבי עקיבא, מה יענה חיים ויטאל ורבו? מה יענו כל בעלי הקבלה האלילית והטמאה? שלא די שחירפו בעצמותו של הבורא, ועבדו את הפרצופים, ועשו את הבורא יתברך כזקוק לבריותיו, עוד עברו על איסור חמור של לימוד עניני מעשה מרכבה!

ולכן מבואר יוצא, כי במעשה זה של חיים ויטאל המובא לעיל, מלבד איסור דורש אל המתים, מצטרף איסור נוסף: “ואבן משכית לא תתנו בארצכם”. וכה דברי רבינו הטהור הרמב”ם בספר המצוות (לא תעשה יב): “האזהרה שהוזהרנו מלעשות אבנים מוכנות להשתחות עליהן [בפישוט ידים ורגלים], אפילו אותה ההשתחוויה היא ל[כבוד] ה’ יתעלה. וגם זאת [אסור, והכל ב]-כדי שלא להתדמות לעובדי פסילים, לפי שכך היו עושים אבנים מצוירות משוכללות בעשייתן לפני הפסילים, ועליהן היו משתחווים לאותו הפסל. ואמר יתעלה: “ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה” (ויקרא כו, א). והעובר על לאו זה – חייב מלקות”.

וביתר ביאור בספרו של רבינו “משנה תורה” (הלכות עבודה זרה ו, ו) כתב וז”ל: “אבן משכית האמורה בתורה אע”פ שהוא משתחוה עליה לשם [יתברך], לוקה, שנאמר ‘ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה’, מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחות עליה. לפיכך אין עושין כן לה’. ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה [בדיוק כמו שהיה נוהג ויטאל וכן הורה לאחרים לעשות], שזו היא השתחויה האמורה בתורה”. ע”כ.

ואם לא די בכך כדי להבין שחיים ויטאל היה עובר על לאו דאורייתא של דרישה אל המתים, ראו נא דברי החוקר יובל הררי במאמרו “מאגית החלום היהודית”, שם הוא חושף כי בשנים האחרונות נתגלה חיבור בכתב ידו של ויטאל, שהוקדש למאגיה, לקבלה מעשית, לרפואה ולאלכימיה, ושמכונה כיום ‘ספר הפעולות’, או ספר “תעלומות חכמה”. והנה לפניכם מדברי הררי במאמרו: “רח”ו כתב את ספרו במשך שנים רבות וקיבץ בו חומר מאגי רב ומגוון. אחת מחטיבות החיבור, שבה קיבץ תשע-עשרה פעולות לשם דיבור עם מתים (בעיקר באמצעות זימונם בחלום), היא אוסף עצום בהיקפו, הן כשלעצמו והן בהשוואה לכמות הכוללת של מרשמים למטרה זו שפזורים בספרות המאגית היהודית. היקף המידע שרח”ו קיבץ וכינוסו יחדיו, מעידים ללא ספק על החשיבות הרבה שייחס לתחום זה של פעולה ועל העניין המיוחד שמצא בו. דבר זה מסתבר (אולי) גם מעדותו במקום אחר בחיבור, בנוגע לניסיון שעשה להוציא אל הפועל את אחד המרשמים מסוג זה.

בין הסעיפים שכונסו תחת הכותרת, “אלו הם הפעולות שניסיתי ממה שמצאתי כתוב בספרים ולא נתאמתו בידי ולא עלתה פעולתם בידי“, כתב רח”ו את הדברים הבאים (עמ’ שמט ס’ כו): “לראות בחלום מת או חברך או מי שתרצה. קח ליל שבת פתילה אחת או שתים ותשימם בנר. וקודם שתדליקם תאמר: אני דולק אלו הנרות על שם פלוני מת או חי, או בני, או חברי, שיבוא לי בחלום ואראנו. ואח”כ תדליק את הנר. ובליל מוצאי שבת תיקח הפתילות מה שנשתייר מהם שהדלקת בליל שבת, ותניחם תחת מראשותיך ותישן ותראה מי שתרצה“.

שמונה–עשר המרשמים לשאלת חלום שקיבץ בזה אחר זה, בסעיף שכותרתו, “גם אלו הקבלות מעשיות ניסיתים ולא עלו בידי“, מלמדים כי הרב ויטאל היה עסוק מאוד בנחש חלומות, וביקש שוב ושוב לקבל מידע [מן המתים] בשנתו מן העֵבר ההוא של המציאות. דא עקא, שהדבר לא עלה בידו.

רח”ו שיבץ בקובץ המרשמים לשם שיחה עם מתים שתי גרסאות של מרשם שתכליתו לדובב מת בגווייתו. זהו מרשם נטול השבעה לשם השגת אבן פלאית, שבהינתנה על-פיו של מת תעוררוֹ לשוב ולדבר. זו לשון אחד הנוסחים (עמ’ יד ס’ סה): “לעשות אדם מת שידבר. לך אל קן העורב וקח הביצים שלו ובשלם יפה עד שיהיו קשים וחזקים, ואחר כך תחזירם בקן. ויבא העורב על הביצים וימצאם קשים וילך ויביא אבן קשה טובה. ושים האבן על פי המת ויאמר כל מה שתרצה“. עד כאן דברי הררי במאמרו הנזכר. ומבואר בפירוש וברור הדבר, שחיים ויטאל ראש הקבלה האלילית של פרצופי האופל, היה דורש אל המתים, נוטה אחר האמונות הכוזבות, עושה מעשה כישופים, והלך אחר ההבל ויהבל.

והנה לפניכם עוד מספר דוגמאות מ- “ספר הפעולות“, המלמדות אותנו כמה עמוק נפל ויטאל בעוון “דרישה אל המתים” ועוד. בעמוד יא סעיף מה: “להביא המת בחלום. לך אל קברו ותצייר כאלו הוא חי לפניך אלא שהוא ישן ותקרא אותו ג’ או ד’ פעמים באופן שאם היה חי היה מקיץ משינתו. ואח”כ תאמר לו: תדע לך שלא באתי אליך להטריחך אלא לדעת ממך על עניין כך וכך, שתבוא בלילה הזה בחלום ותגיד לי מענה שאלתי. ומפני כך אני לוקח מעט עפר מקברך. וכמו שאני לוקח העפר הזה מקברך כך אני לוקח הרוח שלך שתהיה מוכרח להגיד לי תשובה על ענין פלוני. ואני משביע ומקיים עליך בשם דומה שר של הנפשות”, וכו’.

בעמוד יב סעיף נ: “להביא המת בחלום שיגיד לו שאלתו. יכתוב אלו השמות בעץ אחד או באבן על האדמה אשר על קברו בדיו. אוזפן סוזא דמייל. ויכתוב לצד ראשו של מת או לצד כל מקום גופו באיזה צד שיהיה. ואח”כ יזרע גם כן על קברו זרע כוסברה ולסוף ז’ ימים יראה המת ההוא בחלום ויגיד לו שאלתו ובכל לילה ולילה יראה אותו עד שימחוק השמות. בדוק ומנוסה”.

בעמוד יג סעיף נו: “להביא רוח אחד בחלום אשר יגיד לך האמת מכל מה שתשאלהו הן מגנבה הן מכל דבר אחר. לך אל קבר אדם מת וקרא אותו ג’ פעמים בשמו. ושים ראשך אצל הקבר אצל ראש המת, וקרא אותו ג”פ בשמו. ואמור אתה פלוני, בעזעזיאל או אטנל, השומר עצמות המתים והוא אדון המתים אשר תחת ידו עצמותיהם, אשביע אותך שתיקח ממנו רשות וכוח לבא אלי באיזה יום או לילה. בשלוה והשקט תבוא ותגיד לי האמת מכל דבר אשר אשאל מעמך. וקח עפר מהקבר אשר על ראשו ושים אותו בבגד פשתן נקי. וכשתלך לישן שימנו תחת האוזן הימני ותישן עליה, או תהיה ער, ובלילה יבוא לך המת ויגיד לך האמת מכל דבר יענה ולא תפחד מדבר“.

בעמוד יד סעיף סג: “זה מצאתי בספר אמיתי. בשעה שהאדם גוסס, תלחוש באזנו הימנית, ואח”כ בשמאלית, ואח”כ במצח: משביע אני עליך בשם עזזיאל בעל הרוחות, ובשם חפניאל שר רבו, שיש לו אלף פיות ובכל פה יש לו אלף לשונות ובכל לשון ולשון נותן שבח לבוראו, ובשם דומה שר של הנפשות, ובשם המפורש אשר כל צבא מרום עליונים ותחתונים מקבלים ממנו שהוא יאהדונהי בשכמל”ו (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד) שמיד לאחר פטירתך בלי רעש ופחד תבוא אלי לדבר עמי ולהגיד לי כל מה שאשאל ממך באמתות בלתי ערמה ומרמה. ואני מבטיחך שאתן צדקה לעניים בעבור נשמתך. ובכל פעם שאקרא לך בשמך תבוא אלי בין ביום בין בלילה. ולא תלך כי אם ברשותי אחר שתגיד לי כל מה שאשאל ממך באמתות”.

שם בסעיף סו: “עשב סאנטא, והיא ארוכה בשיווי ויש לה עלים קטנים […] מי שייקח מים בשעה רביעית מן הלילה וילך בקבר אדם מת, עם איזה רוח שירצה לדבר, ישליך על הקבר המים עם זאת העשב, ויהיו המים מעושנות עם קושט ועם מוסק ויאמר ‘סורגי פורגי סורגי ותבא ותדבר עמי’. וזה יעשה שני ימים ובשלישי יבא אליך וידבר עמך מה שתרצה“.

שם בסעיף סח: “נוסחא אחרת. כתוב אלו השמות על אבן או על עץ על קברו ויכתבם לצד ראשו ואח”כ יזרע על קברו זרע קולאנטרו ולסוף ז’ ימים יראה המת בחלום ויגיד לו בלא שאלתו. ובכל לילה ולילה תראהו עד שתמחוק השמות הנזכרים, ואלו הם: אוופַן סוֹוַא רְגוֹייְל”.

.

…

“איסור קוסמות – “הגדת עתידות” שעבר חיים ויטאל”

כמו כן, הגדת העתידות באופן כללי, אף היא אסורה מהתורה והיא כלולה בלאו אחר, והוא שלא לקסום. והנה לפניכם הגדרת רבינו הטהור הרמב”ם ללאו זה בספר המצוות (לאווין לא): “הוזהרנו מלקסום, כלומר לעורר את כוח ההשערה [=’על ידי תפישה מהירה ומקיפה של נסיבות קיימות וצפויות, וברור כי ידיעת הרקע או מקצתו עוזרים הרבה בעניינים הללו’ (הרב יוסף קאפח במקום)] באחד ממיני העוררות. לפי שכל בעלי הכוחות הללו אשר אומרים מה שיהיה לפני היותו, לא ייתכן להם דבר זה אלא מפני שכוח ההשערה בהם חזק, ויארע על הרוב כפי האמת והנכון […] והכרחי הוא לבעלי הכוחות ההשערתיים הללו לעשות איזה מעשה כדי לעורר בו את כוחו ולעודד את פעולתו: יש מהם מי שמכה במקל על הארץ […] ויש מהם מי שזורק אבנים קטנות ביריעת עור ומאריך להביט בהן ואחר-כך יגיד […] ומהם מי שזורק חגורת עור ארוכה על הארץ ומביט בה ומגיד”.

ובכלל אלה נכללים גם ה-“קוראים” למיניהם, שקוראים את העתידות בכף היד, או בקלפים, או בקפה, וכיוצא בזה משאר ההבלים וההזיות הנגעלות. רבנו ממשיך ואומר בספר המצוות שם, וכֹה דבריו: “והמטרה בכל אלה לעורר את הכוח שיש בו, לא שאותו דבר עצמו פועל משהו או מורה על משהו [הקפה או הטארוט או שרטוטי הידיים]. וזו טעות ההמון, כי כאשר מתאמתות להם מקצת אותן ההגדות, חושבים שהפעולות הללו מורות על מה שיהיה“. ע”כ. כלומר, ההמון חושבים ששרטוטי כף היד או רישומי הקפה או מה שעלה בקלפים, הם אלה שמורים על מה שיהיה, והאמת היא, שכל אלה אינם אלא הסחת הדעת כדי לעורר את אותו כוח השערה שיש בכל אדם ברמה שונה. ומי שיש לו כוח השערתי ברמה גבוהה, תסייע לו מאד פעולה חיצונית זו כדי להפעיל את כוח ההשערה שבו.

רבנו מוסיף וקובע בספר המצוות שם, וכֹה דבריו: “והעושה איזה מעשה שיהיה מן המעשים הללו וזולתם, מכל מה שנוהג בדרך זו נקרא קוסם, אמר ה’: ‘לֹא יִמָּצֵא בְךָ […] קֹסֵם קְסָמִים’ [דב’ יח, י]. ולשון ספרי: ‘איזהו קוסם? זה האוחז במקלו ואומר אם אלך או לא אלך’. ועל סוג זה של עוררות [כוח ההשערה] המפורסם באותו הזמן אמר הנביא: ‘עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ’ [הושע ד, יב]. והעובר במעשה זה לוקה, כלומר הקוסם ומגיד על-ידי מעשה שעושה, לא השואל את הקוסם, אבל השואל מתועב מאד [ומכין אותו מכת מרדות]”.

והוסיף רבנו בהלכות עבודה-זרה (פרק יא): “אי זה הוא קוסם? זה העושה מעשה […] כדי שֶׁיִּשּׁוֹם וְתִפָּנֶה מחשבתו מכל הדברים, עד שיאמר דברים שעתידין להיות, ויאמר דבר פלוני עתיד להיות, או אינו הווה. או שיאמר שראוי לעשות כך והזהרו מכך … יש מן הקוסמין שהוא ממשמש בחול או באבנים; ויש מהן מי שגוהר לארץ וצועק; ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או עששית ומדמין ואומרים; ויש מי שאוחז מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו וּמְדבר – הוא שהנביא אומר: ‘עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ’ (הושע ד, יב) … “אסור לקסוֹם ולשאול לקוסם. אלא שהשואל לקוסם מכין אותו מכת מרדות, אבל הקוסם עצמו אם עשה מעשה מכל אלו וכיוצא בהן [=כגון ה’קוראים’ למיניהם] – לוקה, שנאמר: ‘לֹא יִמָּצֵא בְךָ […] קֹסֵם קְסָמִים’ (דב’ יח, י)”. ומוסיף ומעיר שם הרב יוסף קאפח, וזה לשונו: “ואחת היא דעת רבנו, שכל אלה הבל המה מעשה תעתועים […] ונראה שכל כיעורו [של הסכל והפתי אשר שואל את הקוסם, הוא] על-ידי זיהום מחשבתו בדברי הבל שאין ראוי לישראל מקבלי תורת ה’ לעסוק בהן“. עכ”ל. נמצאנו למדים, שמי שהולך ומבקש עתידות או נסתרות מכל מיני מגידי עתידות, קוראים בקפה וכדומה, עובר בלאו וחייב מלקות!

וכעת אציג בפניכם מקצת מעשיו של חיים ויטאל, שעבר בשאט נפש על לאווין מפורשים בתורה. ואלו הדברים שכתב בספרו “ספר החזיונות” (מהדורת מכון בן צבי בעמוד 47 סעיף ד): “שנת כה, היה בצפת החכם ר’ לפידות אשכנזי ז”ל יודע עתידות אמתיות, והיה זה על-ידי שהיה מביא לפניו נפש חי או נפטר, אפילו מן הקדמונים, ומגיד לו כל חפצו. ויום אחד הלכתי לביתו על עניין אחד [שיגלה לו דברים מסוימים]”. ע”ש.

עמוד 48 סעיפים ה–ו: “שנה הנזכרת. ראיתי אשה בקיאה בטיפות השמן על המים [כעין קריאה בקפה של ימינו] ואמרה לי” וכו’. “שנת ל. הייתה אשה חכמה מדברת עתידות וגם היתה בקיאה בחכמת טיפות השמן. והיו קורין אותה ‘בעלת החלומות’. ואשאל ממנה על השמן בלחש, כמנהג […] עוד חזרתי לשאול בלחש על השמן” וכו’.

.

…

“איסור כישוף – שעבר חיים ויטאל”

וישנו לאו נוסף והוא הכישוף, וכך כתב הרמב”ם בספר המצוות (לאווין לד): “האזהרה שהוזהרנו מכל מעשה הכשפים [בפועל על ידי מעשה בידיים], והוא אמרו יתעלה: ‘לא ימצא בך וכו’ ומכשף’. והעובר על לאו זה חייב סקילה אם היה מזיד, וחטאת קבועה אם היה שוגג. אמר יתעלה: ‘מכשפה לא תחיה'”. ובהלכות עבודה-זרה פרק יא, פוסק רבנו בעניינו של המכשף: “המכשף – חייב סקילה”. וכבר כתבנו במאמר הקודם, שרבינו מזהיר ואומר, שכישוף הוא מין ממיני עבודה זרה, ושקר גמור הוא! וכל מה שהמכשף חייב סקילה, לא על עצם שינוי הדבר וכוח הכישוף חלילה! אלא על החדרת הזיות לליבות בני אדם שיש כח בכישוף, ונמצא העושה כישוף דינו למוות, משום שמחדיר לליבות הפתאים שיש כח לעבודה זרה! והודיע רבינו הטהור, שכל המאמין וחושב שיש כח לכישוף הרי מוחו ודעתו כמו של ילדים ותינוקות!

וראו כיצד חיים ויטאל לא פסח גם על לאו זה, ואלו דבריו ב”ספר החזיונות”: עמוד 50 סעיף יב: “שנת לח. הייתי דורש בירושלים בקהל יום שבת בבוקר. והיתה שם רחל אחות ר’ יהודה משען, וסיפרה לי כי כל הזמן שהייתי דורש, ראתה עמוד של אש על ראשי ואליהו ז”ל מימיני מסייע אותי, וכשגמרתי מלדרוש נסתלקו שניהם. גם בדמשק שנת ס”ב ראתה [רחל הנ”ל] עמוד אש על ראשי בהיותי שליח ציבור ביום הכפורים […] והאשה הנזכרת רגילה לראות מראות ושדים ורוחות ומלאכים, וצודקת ברוב דבריה מזמן קטנותה ובגדלותה“.

עמוד 54 סעיף כא: “שנת סט. בחול המועד של פסח הלך ר’ יוסף סיגורא לבית פליל [מכשף מוסלמי] אחד, בקי בגורל החול ובראיית השדים. ובתחילה שאל בגורל החול, בלחש, כמנהג […] אח”כ ביום המחרת בא הפליל הנ”ל לביתי לראות פני […] ואשאל אני בעצמי […] ועתה אגיד לך עניין הכ”ח מלכים הנז’, כפי מה שפירש לי הפליל המכשף הנזכר”. ע”כ. ובעמוד 62 סעיף כג: “ביום ו’ לאב הוריד ר”י בום מלאך אחד ממשרתי צדקיאל שר היום ההוא, ונגלה במראה זכוכית כמנהג, ושאלתי ממנו וכו'”.

ומה שהבאנו לפניכם הוא מעט מזער מהדברים הקשים הכתובים בספר החזיונות הנ”ל, אולם די בהם כדי להבין במה ובמי מדובר. ואחתום עניין זה בדברי רבנו הטהור הרמב”ם בהלכות עבודה-זרה שם (פרק יא, הלכות כ–כא) שמשקפים במדוייק את דמותם של חיים ויטאל ומעריציו ממשיכי דרכם: “ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם בהלכות עבודה זרה, כולן] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: ‘כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל‘ [במ’ כג, כג]. ונאמר: ‘כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ’ [דב’ יח, יד]. כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: ‘תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ’ [דב’ יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]”.

.

…

“לא לבעלי לב חלש – למי שלא התעורר להבין מי חיים ויטאל”

ואם עדיין לא התעוררנו להבין מי באמת היו ויטאל ומורו ארי, אביא לפניכם דברים מזעזעים אף יותר, ותחילה אבקש מחילה מכבוד המקום וכבוד הבריות. באחד ממאמריו של חוקר הדת תומר פרסיקו הוא סוקר את הספר של רוני ויינשטיין: “שברו את הכלים: הקבלה והמודרניות היהודית” (הוצאת אוניברסיטת תל-אביב). וכך הוא כותב בין דבריו (בחמש הפְּסקות הבאות): “בספר ויינשטיין לוקח אותנו למסע מעמיק לאורך שדרות שונות בתרבות האירופאית, ומסביר כיצד תהליכים שהתרחשו בצפת של המאה ה-16 ואחריה קשורים בצורה הדוקה לתהליכים שעברה במקביל החברה הנוצרית הקתולית.

ויינשטיין מראה כמה וכמה תחומים בהם הייתה התפתחות מקבילה ב”תרבות הבארוק, [ב]אמונות הדתיות של הקונטר-רפורמציה הקתולית ו[ב]עולם היהודי, בתיווכה של קבלת צפת”. ביניהם הוא מונה את עלייתו של דמות ה’קדוש’; ההתעסקות הציורית בעולם הבא; תפילות אל מלאכים כגורמים מתווכים; התעצמות העיסוק במשיחיות; הפיכת התודעה לציר מרכזי בחיים הדתיים; תפיסה של “חטא קדמון” שרובץ על האדם; עיסוק במוות על קידוש ה’ (או למען האמונה הנוצרית הנכונה); עלייתה של דתיות נקבית ושל נשים; עלייתן של הוראות דתיות דקדקניות; עיסוק בקברי קדושים. פנים אלה של התופעה הדתית עלו בקבלה הלוריאנית מתוך דיאלוג, מודע או לא מודע, עם התרבות הקתולית, עד-כדי-כך שויינשטיין קובע ש”מעולם לא הייתה המסורת הקתולית נוכחת כל-כך בתרבות היהודית כפי שהייתה במהלך המאה השש-עשרה והשבע-עשרה באמצעות קבלת צפת” (עמ’ 28) […]

ויינשטיין מראה כיצד הגוף הפך למוקד הדרמה הדתית עבור האר”י ותלמידיו. כמובן, עבורם הגוף האנושי הוא בן דמותו של האנתרופוס האלוהי, והרי על-פי המסורת הקבלית כל הישויות העליונות מקבילות לאדם. אולם, מה שויינשטיין מדגיש הוא עד כמה העיסוק בגוף היה אינטנסיבי, וכלל הרבה יותר מהוראות כיצד לתפעל את מערך הפרצופים השמימיים. למעשה, על-פי ויינשטיין מדובר ב”היפוך קופרניקאי”, שבמסגרתו מוקד החיים הדתיים עבר מהאל – אל גוף האדם. החידושים המדעיים של המחצית השנייה של המאה ה-16 הפכו את הגוף בעיני בני התקופה למערכת מורכבת ומתוחכמת מאוד […]

לא סתם הסוד המיני הודגש כל-כך – הרי מערכת הקשרים הפנימיים בעולמות האלוהים מוסברת על-ידי תבניות מיניות: הפרצופים של האר”י הן ‘משפחה קדושה’, כדברי ויינשטיין, ותפקיד המקובל הוא להביא לזיווגים סדירים ועמוקים בין חבריה. בסופו-של-דבר השפע האלוהי אמור לרדת מלמעלה, מהקומפלקס הזכרי שהוא האלוהות, אל האדמה, שהיא ספירת המלכות, השכינה, כנסת ישראל זוגתו, אנחנו“. עד כאן דברי פרסיקו מהם אנו למדים בין היתר, לאיזה שפל הגיעו המקובלים של אותה תקופה.

וכהמשך לדברים אלה הוא מביא שלוש דוגמאות מזעזעות שהעתיק ויינשטיין מכתבים של חיים ויטאל וארי. שתי דוגמאות מ”ספר הפעולות” שהזכרנו במאמרנו לעיל: “ליזהר מן הבורושא, Bruja [מכשפה בספרדית] שהורגת התינוקות […] תכף שנולד הוולד שים בפיו אבר ברית מילה של אביו (רח”ו, ספר הפעולות, רטז).  … לנכפה [לריפוי אדם הסובל ממחלת הנפילה], יקחו נער א’ [אחד] שמימיו לא ראה קרי ויוציאו ממנו שכבת זרע, ואותו הקרי ושכבת הזרע ימשחו בו שפתותיו של החולה ומעולם לא יחזור החולי ההוא (שם, שכה)”.

ודוגמה נוספת מהספר “תולדות האר”י”: “מעשה באישה אחת מקשה לילד [ללדת] שהייתה בסכנה ובאו קרוביה לבית הרב לעשות לה תיקון להצילה. ויען הרב [האר”י]: אמת הוא שהיא בסכנה ושני בנים יש לה בבטנה ויש לה תיקון אם ימצא. א”ל [אמרו לו, לאר”י] יגיד לנו מר. אמר להם התיקון הוא שיבוא איש שלא ראה טיפת קרי מימיו וייתן בריתו בפיה ומיד תלד ותינצל. א”ל מי זה האיש ונלך אליו. א”ל יודע אני ואין לי רשות לגלותו שלא להוציא לעז על אחרים. אבל זאת עשו והוציאו כרוז בכל העיר מי האיש אשר יודע בעצמו שלא ראה טיפת קרי בימיו, יבא ויציל ג’ נפשות מישראל [את האישה המתקשה ללדת ואת התאומים שבבטנה]. כן עשו. וכששמע הגאון מוהר”ם [מורנו הרב משה] גאלנטי הזקן, מיד קם ובא עמהם ונתן בריתו בפיה ומיד ילדה” (ספר תולדות האר”י, מהדיר מאיר בניהו, מכון בן צבי, עמ’ 224–225)”. ואיך צורך הרבה לדבר אחר מעשה נגעל ותועבה זה!

ואחתום בדבריו המדוייקים של פרסיקו בסיכום מאמרו הנזכר: “אז קודם כל מעניין אותי לדעת אם מי שמאמין לכל מה שר’ חיים ויטל כותב על העולמות העליונים, או לכל מה שנכתב בשם האר”י על אלה, מאמין גם למה שהם כותבים על רפואת חולים. ומעניין אותי אם הוא מאמין, האם ינסה הוא את עצותיו של ויטל או האר”י לרפואה שלמה, ואם לא מאמין, איך הוא מתרץ לעצמו שויטל, תלמידו הבכיר של האר”י, או האר”י עצמו, היו יכולים להגות דברי הבל מטורפים שכאלה מחד, ומאידך לגלות את האמת על האינסוף ברוך הוא… אבל זאת הערה צדדית”. ועל זה נאמר, “עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת” (משלי א, כב).

.

…

“עוד מתועבות ומעללי חיים ויטאל”

והנה בספר הפעולות של חיים ויטאל (עמוד רצב’ אות קק): כתב: “להוריד מלאך עליוני ושמו צטיאאל, וירד רוכב על אריה ובידו מטה נחושת, ויש עליו כמו קובה לבנה – אם יבוא צריך שתאמר לו שישמור מכל הרוחות שבפנים ושבחוץ, ותעשה מה שתרצה, וזו היא ההשבעה שלו“. עוד כתב לאחר מכן, “להטיל שלום בין איש לאשתו, תכתוב אלו השמות ושים תחת מפתן הבית ויעשו שלום, ואלו הם השמות: “להלל, שאל, חחחחחח, בל, העוד, צמעא, פורומע, והילהטהצח“. ע”כ.

והנה מכאן למדים אנו, שמלבד שכל הדברים שכתובים בספר הפעולות לויטאל, אינם אותם הדברים אשר היו כתובים בספר הרפואות הנזכר בשם רבינו הבאנו הדברים במאמר הקודם, וכבר הסברנו כי נגנז מן העולם. עוד למדים אנו כי ויטאל לא רק לימד על מנת לדעת את המשפטים של הוזי ההזיות, אלא עשה מעשים בפועל והורה לאחרים לעשות מעשים בפועל כמו שהוא מעיד בספרו הנ”ל עשרות פעמים. וכתוצאה מדבריו, קמו המון מכשפים בדורינו שמורים לעשות קמיעות, סגולות לישועה, הסרן העין הרע מאגית ומכוערת של אומת הצאבה הידועה לשמצה.

שהרי אם ראש הקבלה האלילית והארורה שחרפה בעצמות הבורא, מורה לעשות קמיעות, וגורם לבני אדם לחשוב שאפשר להטיל שלום בין איש לאשתו על ידי שמות יפאנים או מגן משולשים, או חרטוטי מקלדת, מה זה אומר על ממשיכי דרכו? והרי מוכח שכל לימודו של ויטאל היה מספרי היוונים והבבליים אשר המשיכו את האמונות הכוזבות של אמונת הצאבה. וכן כל הקבלה החדשה הלורייאנית והזוהרית הטמאה והארורה מפי הגבורה, כולה בנויה סביב יסודות אומות הצאבה, ממשיכה דרכי המצרים, היוונים, והכופרים, שה’ יצילנו מהם אמן.

.

ונביא כאן עוד כמה מתועבותיו של ויטאל, ובכך אחת ולתמיד ידעו הקוראים מי זה היה האיש.

.

דוגמה א’: (עמוד קנח אות כח): “אם תמשח [כלומר אדם צריך למשוח על] דדי הנערה בחלב חזיר, קודם שתדע זכר, לא יגדלו יותר” [שדיה]”. [כלומר בפתרונו של ויטאל, לא רק שיש כאן האמנה בכח מאגי ומיסטי שנלמד מאמונות הצאבה, ולא רק שיש כאן לימוד הזיות, אלא שדבר זה לכשעצמו גובל בסטיה חמורה. שלכל הפחות היה צריך להזהיר, שהנערה תשים על עצמה. אבל יש כאן הוראה שאחר יעשה לה את המעשה הנורא הזה. הפתרון שלו בעצם בא לתת מענה לנערה שגדלו לה שדים גדולות בגיל קטן – ההורים פוחדים שזה יפריע לה בחיים ויש פתרון, צריך שמישהו יקח חלב של חזירה, וימרח לה על השדים לפני שתהיה עם גבר אחר. וזו הוראה שפעולה זו אינה בגדר הטבע. מזה שאמר “קודם שתהיה לזכר”, כלומר יש כאן פעולה מסטית שהחלב יכול לעבוד בצורה מאגית קודם שתבעל לגבר].

.

דוגמה ב’: בעמוד שכא כותב ויטאל בספר הנזכר: “לנכפה [מחלת הנפילה], יקחו נער אחד שמימיו לא ראה קרי, ויוציאו [בני אדם] ממנו שכבת זרע. [כלומר ישפשפו את אבר מינו בכח], ואותו הקרי והשכבת זרע ימשחו בו שפתותיו של החולה, ומעולם לא יחזור לו החולי ההוא”. [ואיני מבין, כיצד ניתן להעלות דברים אלו על כתב, לא מספיק שיש כאן טראומה לילד, לא מספיק שיש כאן האמנה בכח מאגי, עוד יש כאן התערבות ונגיעה של בני אדם אחרים שהם צריכים להוציא לו שכבת זרע! ומה יעשה הנער ולא יחטא?].

.

דוגמה ג’: *אזהרה חמורה לפני הקריאה – לא להמשיך למי שלא מסוגל*:

בספר הפעולות הנזכר כותב ויטאל דבר מזעזע נורא, וסטייתי ברמות הקשות ביותר שאפשר לתאר, ובאמת שאם לא הצורך להוכיח את השקר הנורא שנכנס בדת ישראל, לא הייתי מעלה הדברים אפילו על הכתב. אבל אין ברירה ועלינו להציג הדברים. וזה לשונו (עמוד רטז אות רס’): “ליזהר מן הבורושא שהורגת התינוקות … תכף שנולד הוולד שים בפיו אבר ברית מילה של אביו“. ע”כ.

והנה ראשית כל אציין שחפשתי ולא הצלחתי להבין מה זה שכתב, “בורושא“, ואחר יגיעה קצרה נחרדתי עד עמקי נפשי, והדברים גרמו לי לבחילה נוראה עד שהוצרכתי לירוק לתוך כוס מרוב הבחילה והצער הנורא.

“בורושא” בפי ויטאל היא כנראה – “לילית“, כלומר היא שם כינוי ללילית הפגאנית המתועבת אונסת הבחורים ושוכבת עם התינוקות! ורק לאחר שהצלחתי להבין שהמילה, “בורושא” הכוונה ל – “לילית” או לדבר הקשור אליה כגון הכישוף והחולי וכו’, רק אז הצלחתי להבין את הזימתיות הכתובה כאן, ואת הסטיה שגובלת בפדופיליה ארורה לכל דבר. ולא רק זו בלבד, אלא שלמרבה התדהמה, ויטאל בעצמו לקח נערים קטנים ונתן להם לשים את הברית שלהם בתוך פה של תינוקות שרק נולדו!!! וזו פדופיליה מהחמורות שאי פעם שמעתי!

ומהיכן אני יודע שמדובר בלילית המצחינה והאלילית של המכשפים? מכיון שכתב ויטאל בספר הפעולות (עמוד קמ אות מא): “בענין לילית ההורגת את הילדים מבן שמונה ימים ללידתם ובלעז [נקראת] “בורושא”. ע”כ. כלומר המחלה הזו נקראת “בורושא“, היא על שם קנאתה של לילית או מדובר בה ממש. בכל אופן למדים אנו מכך שזה קשור קשר ישיר ללילית הפגאנית של המכשפים הזוהרים וממשיכי דרכם.

וממשיך ויטאל וכותב דבר מחריד ומזעזע כל אדם! וז”ל: “בענין לילית ההורגת את הילדים מבן שמונה ימים ללידתם ובלעז [נקראת] “בורושא … גם ניסיתי [לעשות רפואה] אז, ושמתי אבר מילת נער קטן בפי הילד תכף כשנולד טרם שיינק … ואמנם פעמים אחרות עשיתי כל הנ”ל וגם דברים אחרים … ואלו הם, לשים אבר מילת אבי הנולד עצמו בפי הילד טרם שיינק”. ע”כ.

כלומר ויטאל שנטה אחר המאגיה והאלילות, מעיד וכותב בקולמסו, שלא רק הוא הורה לדחוף ברית של אבות לתוך פה וולדות שרק נולדו לעולם, אלא הוא בעצמו לקח נערים קטנים ודחף את איבר מינם לתוך תינוקות שרק נולדו. וזה מעשה סטיה מן החמורים שהיו בדת ישראל.

ברמת המושגים שלנו, אם אדם ישמע לדברי ויטאל ויעשה חלק מן התועבות הללו היום, ראשית כל עליו להזעיק מיד משטרה ולדווח על העושה פעולות אלה בכל מאמציו, שכן מדובר בהרס מחשבתי, בחורבן סטייתי, וזה בין הדברים החמורים ביותר שידעה דת ישראל, ובפרט ממי שמוחזק לראש הקבלה המזוהמת והארורה.

העונשים האמורים בחוק על המעשים הללו: במידה וגיל הקורבן הוא מתחת לגיל 18 אך גבוה מגיל 14 – העונש המקסימלי הינו 4 שנות מאסר. במידה וגיל הקורבן הוא מתחת לגיל 14 – העונש המקסימלי יהיה 7 שנות מאסר. במידה וגיל הקורבן הוא מתחת לגיל 16 – תחשב העבירה כעבירת מעשים מגונים בנסיבות מחמירות שהעונש המירבי בגינה הינו עד 10 שנות מאסר.

כלומר, אם מישהו יעשה את הפעולה המזוהמת שויטאל אמר לעשות, צפוי לו עונש מאסר עד 10 שנים. וכמובן מי שעשה דבר כזה או יעשה עלינו מיד לדווח עליו לגורמים הרלוונטים ולדאוג למעצרו, ואין רחמנות על פושעים ארורים ומתועבים שמתעללים בילדים מסכנים וחסרי ישע.

.

דוגמא ד: כך הוא כותב (חלק ד’ עמוד קנז’): ” … והנה אבאר הסגולות אשר ייעדתי לי. אם תמשח פניך בחלב הדוד תחכם. [כלומר לפי הזיה זו, על ידי כח מסטי שיש בחלב הדוב, האדם יהפוך להיות חכם. וזה בדיוק כמו לטעון שעל ידי שעכביש יעקוץ אותך תהפוך להיות ספיידרמן] … אם תשא מעט מביצת הדוכיפת ומלשונו תצליח בדרכיך. [כלומר ההצלחה של האדם תלויה בביצת דוכיפת והלשון שלו. וכמובן דברים אלו הם פרו נצרות ויותר חמורים מעניני עבודה זרה, שכן דברים אלו קשורים קשר ישיר לאמונות הצאבה] … אם תשים לב ארנבת או לב הכלב באבנטך, לא יזיקך כישוף”. ע”כ.

כלומר, ויטאל מודה שיש כח לכישוף ואף מלמד בני אדם להיות יראים מן הכישוף. ובכך נמצא שויטאל מודה בכח עבודה זרה שפועל בעולם, כלומר ויטאל מייחס חשיבות עצומה לעניני עבודה זרה, ואף ירא ממנה כאילו יש בעניני עבודה זרה איזה שהוא כח מאגי או מיסטי לפעול על האדם, ובמילים אחרות, יש עוד אלוה לעולם.

וכבר כתב רבינו הטהור הרמב”ם (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה טו – טז): “… המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים, אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות, מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה. ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים [כמו הצאבה] לגויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר, “כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל”, ונאמר, “כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן” וגו’. כל המאמין [המאמין בלבד] בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה תורה, אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל, שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים, “תמים תהיה עם ה’ אלהיך”. ע”כ דברי רבינו הטהור.

ומבואר יוצא, שרק מי שמאמין בלבד בכח כישוף הרי הוא סכל מן הסכלים ואין בו שום דעת. ואם חיים ויטאל שהוא בעצם המשענת של כל עולם הקבלה, האמין בהבל הכשפים והיה ירא מהם, למד מדעות שנלחם בהם אברהם אבינו, מה הדבר מלמד על כל הקבלה הארורה?].

.

דוגמה ה’: “אם יבושל שן הפיל עם שורש היברוח שש שעות וכו’. [והנה כל הענינים הללו עם שורש היברוח, אלו דברים הנזכרים בספרי עובדי עבודה זרה הצאביים שהזכיר רבינו לעיל הבאנו הדברים במאמר הקודם].

.

דוגמה ו’: ובעמוד שכא כותב ויטאל בספר הנזכר: “לנכפה, יקחו נער אחד שמימיו לא ראה קרי, ויוציאו [בני אדם] ממנו שכבת זרע. [כלומר ישפשפו את אבר מינו בכח], ואותו הקרי והשכבת זרע ימשחו בו שפתותיו של החולה, ומעולם לא יחזור לו החולי ההוא. [ואיני מבין, כיצד ניתן להעלות דברים אלו על כתב, לא מספיק שיש כאן טראומה לילד, לא מספיק שיש כאן האמנה בכח מאגי, עוד יש כאן התערבות ונגיעה של בני אדם אחרים שהם צריכים להוציא לו שכבת זרע. ומה יעשה הנער ולא יחטא?].

.

דוגמא ז’: בעמוד 33 בספר הפעולות כתב ויטאל, “להחזיר דבר ליושנו, ולדבר עם המת, יעיין במקום קן עורב ויקח הביצים ויבשלם היטב, עד שיהיו קשים … ושמור זאת האבן ושימה על מת וידבר אליך מה שתרצה. [והנה מוכח וברור שויטאל בדברים אלו עבר על איסור דרישה אל המתים, כמו שאמר בתורה (דברים פרק יח פסוק י – יג (פרשת שופטים): “לֹֽא־יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ־וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף: וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל־הַמֵּתִֽים: כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת יְהֹוָ֖ה כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ: תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ”. וכתב רבינו הטהור (ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה לח): “והמצוה הל”ח היא שהזהירנו משאול ספור מן המתים כמו שיחשבו אשר הם מתים באמת ואף על פי שהם אוכלים ומרגישים ויחשבו שמי שיעשה כך וילבש כך יבא אליו המת בשינה ויאמר לו מה שישאל ממנו. והוא אמרו ית’ (שופטי’ יח) לא ימצא בך וכו’ ודורש אל המתים”.

.

דוגמה ח: עוד הזיה שכותב ויטאל בספר הפעולות (עמוד רעט אות קסו’): “לרואה ואינו נראה – לך לקן העורב ותהרוג אחד מן אפרוחיו הקטנים בשעה שלא יראוך אביו או אמו. ותנעוץ מסמר ברזל בקרקע הקן, וקשור האפרוח במסר עם חוט של ברזל כדי שלא ישליכהו אבין מחוץ לקן, ועל ידי כן ילך אביו ויביא אבן אחת וישימנה על בנו המת כדי שלא יראהו מת, ואחר ב’ או ג’ ימים לך שם ותמצא שכבר הביא את האבן וקחנה ושימנה תחת לשונך ותראה ולא יראוך”. ע”כ הציטוט מן המקור.

והנה מה שקראנו כאן הוא בגדר התעללות בחיות ורצח בעל חי לכל דבר! לצורך הדוגמה, אם מישהו יעשה דבר נורא שכזה היום כמו שמורה לעשות חושך אליהו, הוא יעבור על חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ”ד-1994, והוא חוק ישראלי הקובע איסורים והגבלות בנוגע לפגיעה בבעלי חיים, ביניהם איסור על עינוי, התעללות, ארגון קרבות בין בעלי חיים, העבדה מוגזמת והמתה ברעל.

החוק קובע עונשי מאסר לעוברים עליו: שנה על העבדת בעלי חיים והמתתם שלא כדין, ושלוש שנים על עינוי בעלי חיים והתאכזרות אליהם. כל מה שהותר בחוק להמית בעל חי הוא רק לצורכי “אכילה”, כלומר לשחוט כדת וכדין. אבל “עורב” הוא סוג של זן לא כשר לאכילה, ולכן אין שום מציאות בעולם שיטען הרוצח את העורב שהוא רצח את העורב בשביל אכילה. בכל אופן, השומע לויטאל, צפוי לו עונש של שנה במאסר, וזהו מעשה אכזרי מתועב אלילי ופגאני לפני הבורא, התעללות בחיות, חילול ה’ יתברך ועוד ועוד.

.

…

“מה הסיבה שר’ נחמן ביזה את רבינו הטהור הרמב”ם?”

ונחתום במה שנדבר בו עוד בהמשך ונקדיש לכך סדרת מאמרים מיוחדת במינה. והוא מה שכתב ר’ נחמן מברסלב בספרו חיי מוהר”ן (אות תי’) וביזה את רבינו הרמב”ם ביזיון גדול במילים אלו: “ופעם אחת בראש השנה, דיבר רבינו … גם כן מזה, מגודל האיסור ללמוד אלו הספרים המפרשים את התורה על פי דרכי המחקרים, כגון ספרי האבן עזרא, ובפרט הפרוש הרע שעליו, הנקרא מרגלית רעה, וספרי הרלב”ג, שמפורסם לכל מה שכתוב בו כנגד התורה, שחיב אדם לקרוע כששומע חס ושלום דיבור אחד מדברים כאלה, וכיוצא בזה שאר ספרים ההולכים בדרך הזה. אשר כל ההקדמות שלהם לקחו מאריסטו היון ימח שמו ונימח זכרו, ושאר האפיקורסים המפורסים שהיו קצתם קודם חכמי התלמוד וקצתם בימיהם … וכל מקום שזכרו רבותינו ז”ל  “אפיקורוס” כוונתם על מי שנמשך לדרכיהם ולסברותיהם [כלומר, נחמן אומר שכל מי שרק יזכיר את אריסטו, אפלטון, גלינוס, כל אלו מי שמביא אפילו סברא מהם הוא אפיקורוס] אשר על כן גם שאר הרשעים … ואיך יעלה על דעת מי שרוצה להיות יהודי לעין בספרים כאלו הבנויים על יסודות רעים של אפיקורסים מפורסמים“. ע”כ.

והנה מבואר מדבריו, שכל מי שילמד מאריסטו אפלטון וגלינוס וכיוצא בזה, אפילו יביא סברותיהם ולו הקטן ביותר, הרי הוא קלקל, השחית את עם ישראל.

וכמובן שיש להרחיב בתגובה לדברים הללו, אבל בקצרה נאמר, “שכל מה שהביא רבינו הרמב”ם את השקפותיהם של אריסטו וכו’, כל זה דווקא באותם הדברים שלא סותרים את אמונת היחוד, ולא פוגמים בשום חלק מן התורה, וחכמה בגוים האמן, כלומר, יש בדברי הגוים הרבה דברי מוסר וחכמה מועילים לחיים, כי בסופו של דבר גם להם יש תבונה ושכל. אולם היכן שאריסטו נטה מדרך הישר וסבר שאין תחיית המתים, הרמב”ם כתב עליו ששגה שגיאה גדולה מאוד וזאת מחוסר האמנתו בניסי ה’, מכיון שרבינו הרמב”ם לא מכחיש ניסים, אלא מרחיקם בלבד כמה שאפשר אם לא שכתוב מפורש בתלמוד, “נעשה נס”!

בכל אופן רבינו הרמב”ם הטהור כאשר מביא את אריסטו, לא מביא את דבריו הנוגעים למאגיה ולמיסטיקה הארורה, אלא רק את הדברים המידותיים בלבד. אבל הפלא ופלא, ר’ נחמן כותב באותו מקום, שיש ללמוד רק מספרי הזוהר הטמא ומספרי ארי. ואולם נשאל שאלה, מי “הפיץ” את תורתו של ארי? חיים ויטאל. והנה נתבונן מהיכן למד ויטאל את מה שלימד בספריו, ואת מי הוא הביא ולמד ממנו בעצמו.

כתב חיים ויטאל בספר הפעולות (מהדורת הדפסה תשע”ד עמוד קסז): “אמר אפלטון הפאוניאה הרומית כשיתלה על הנער הנכפה יבריאהו … ושתיית מים לבעלי כאב הגרון דרך קנה פי הטבעת הגדולה של הזאב ירפא מן המחנקים … והחוטים האדומים אשר יעלו מארגמן הים כשיחנקו בם האפעה ויכרכו בצוואר מי שיש לו כאב בגרון יבריאהו … ואמר גלינוס, אם תשין האלום תחת מראשותיו של הישן, יסיר ממנו הפחד … ואמר גלינוס ואריסטו, אם תקח ראש עטלף ותתלנו על האדם ימנע ממנו השיבה בכל עת היותו עליו … אם יעוורו עיני אפרוחים … יביאו עשב ויתרפאו בג’ ימים [כלומר שהאפרוחים עצמם יביאו]”. ע”כ.

וכעת, אם ר’ נחמן פסל את רבינו הרמב”ם ואת ספרו הגדול מורה הנבוכים בעבור שהביא שיטותיו של אריסטו כאשר הם מתאימות עם התורה וחוקותיה. מה יענו אותם הפוסלים את ספרי רבינו בגלל דבריו אלו, כאשר נציג בפניהם את דברי חיים ויטאל שלא מביא את דברי השכל הישר מאותם האמרות של אריסטו, אלא מביא מדבריהם של אותם יוונים שמגנה ר’ נחמן בעצמו! ומה הוא מביא? את הכישופים והסגולות שכנגדם כתב רבינו בספר מורה הנבוכים! ולפי שיטת ר’ נחמן מבואר יוצא, שאסור לקרוא בכל ספרי ארי או ויטאל, משום שהוא למד מן היוונים.

ע”כ כתבנו מאמר זה. נאור טויטו הי”ו. חן שאולוב ספרדי טהור.