יסוד הבחירה – כפירת המקובלים והזיותיהם – שכלו הישר של הרמב”ם – מדוע קושיית הראב”ד כלל לא מתחילה?
מעט מן המאמר: “ולאחר הבנה זו, אני מבקש מבני ישראל, לחזור בתשובה לאביהם שבשמים, ולגנוז את ספרי המינות, לגנוז את סידורי המינות, ולבקש גאולה מאת הבורא יתברך ולבקש סליחה שפרצנו פרץ ועבדנו רוב חיינו עבודה זרה! ובואו נעשה שלום, אל תעשו עמי שלום, כי השלום הוא רק לבורא, בואו נעשה שלום כולנו עם אבינו שבשמים, נשליך את ספר הזוהר הטמא לפח האשפה של ההיסטוריה ונבער עבודה זרה מקרבנו!“.
מאת: חן שאולוב
תאריך פרסום: טז' באלול תשפ"ד - 19 בספטמבר 2024
זמן קריאה: 20 דקות
.
***
“קווים לדמותו של הראב”ד – “מקובל” בדורו וראש למקובלים הממשיכים”
הנה, רבים אינם יודעים ולא מודעים, כי בעל ההשגות הידוע, על חיבורו של רבינו הטהור הרמב”ם, “משנה תורה”, היה נחשב לראש וראשון לשושלת ה-“מקובלים” המפורסמים, אביו הוא רבי דוד, יש המחשיבים את אביו בין גדולי ה”מקובלים” של אותו הדור. ומספרים שהוא זה אשר מסר את תורת ה”קבלה” לבנו ר’ אברהם.
אחד מתלמידיו המפורסמים היה יצחק סגי נהור, שהיה גם הוא “מקובל” ונודע. יצחק סגי נהור היה רבם של עזרא ועזריאל בני שלמה מגרונה שהיו דבקים מאוד ב-“קבלה” הארורה והזרה ליהדות, ואף דרשו והתעסקו במפורש בעניני “מעשה מרכבה”. ויש אומרים שהם אלו שלימדו את הרמב”ן ענינים אלו.
והנה אותו ר’ אברהם בעל ההשגות, לא אחת ולא שתים, מבזה באופן שיטתי את רבינו הטהור, ומלגלג על דבריו, ומשתמש בביטויים גועליים כנגד רבינו הרמב”ם. אלא שכעת לא ניכנס לעניני הבזיונות ושאר הדברים שנאמרו על ידי בעל ההשגות הנזכר. ועוד חזון למועד להרחיב בבזיונות שהוצרך רבינו הטהור לקבל בעבור הליכתו אחר האמת.
אמנם, כן ארצה להציג כאן בשלב זה, מי היו רבותיו של הראב”ד, ועל ידי שנבין מי היו רבותיו, נבין את הדרך בה דרכו כל ה-“מקובלים” הבאים אחריהם, ועל ההשקפות והאסונות שהמיתו הם על עם ישראל התמים והטהור.
ואפשר לראות דבר זה בדוגמה פשוטה. שהרי ידוע לכל ופשוט היום לכולם דבר בסיסי, כי ה’ יתברך יתעלה שמו, אינו גוף ואינו דמות הגוף. וכל מי שמעלה בדעתו שה’ יתברך הוא גוף או יארע לו מאורע ממאורעות הגופים, הרי הוא מין גמור, ומכעיס לפניו יתברך, ויותר גרוע הוא מעובד עבודה זרה. אמנם מה שברור לנו היום, לא היה ברור לכמה “חכמים” דאז. כמו שכתב רבינו (הלכות תשובה פרק ג הלכה ז): “חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו הוא מין“. עכ”ל.
וכתב ר’ אברהם בן דוד מפושקירה בהשגותיו על הרמב”ם, “ולמה קרא לזה מין? וכמה [מרבותינו שהיו] גדולים וטובים ממנו, הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות“. עכ”ל. ובעצם בהשגה זו, מלבד זלזולו של הראב”ד במעלת הרמב”ם, עוד מגלה לנו הראב”ד, שרבותיו היו מינים גמורים במחשבתם כלפי הבורא יתברך. שהרי כתב רבינו, שכל מי שסובר שיש לבורא יתברך יד או רגל וכיוצא בזה, עם כל גדולתו בתורה, הרי הוא מין גמור.
וכבר כתב רבינו במורה (חלק א’ פרק לו’): “ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות [כלפי הבורא יתברך, שתחשוב שיש לבורא יתברך, יד, או רגל, חלילה], או [שתחשוב בדעתך, שיש לבורא יתברך] מאורע ממאורעות הגוף, [כגון: תשמיש, פריה, צרכים, עצב, נחת רוח, בכי, שמחה, דיבור, שינה, הרגשה, השפעה וכו’. דע כי במחשבה זו בלבד], הנך מקנא ומכעיס, וקודח אש חמה, ושונא ואויב וצר, [והינך] יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה.
ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה [זו] ב[מי ש]עובד עבודה זרה, מפני שאינו עובד [עבודה זרה] אלא [רק] מחמת סכלות או חנוך, מנהג אבותיהם בידיהם”. עכ”ל. ותשובה זו במורה מופנית ישירות לראב”ד, ובה מבאר רבינו שאין התנצלות ואין כף זכות על רבותיו של הראב”ד, שחשבו בדעתם שיש לבורא יתברך יד או רגל חלילה. וכתב עליהם שהם גרועים ומכעיסים יותר מעובדי עבודה זרה.
והנה כבר כתב רבינו בסוף דבריו בפירוש המשנה להקדמת פרק חלק (סנהדרין י’ א’) במי שכופר ביסודות ברורים אלו, וז”ל: “וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה’ אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו‘”. עכ”ל. כלומר, האמנה באמונות זרות, נטישת המסורת היהודית, היא יותר גרועה מעבירות שעושים בני אדם ביום יום מדרך התאווה והתיאבון!
והרי לך, שהראב”ד, במקום להסכים עם דברי רבינו הטהור בדבריו הברורים והפשוטים, לא רק שאינו מסכים, אלא נוהג להיפך ומצדד ברבותיו, ואומר עוד, שהם היו גדולים יותר מרבינו הטהור! וכיצד ניתן לומר גדולים וחכמים על מי שחשבו שיש לבורא יתברך רגל או יד? איזה מן גדולים אלו?. זו הקדמה קצרה לקורא הנעים שיבין במי אנו מדברים. ולא לשכוח, זה הראב”ד נחשב לראשי ה-“מקובלים”!
.
***
“יסוד הבחירה – דעת רבינו הרמב”ם”
וכעת נבוא לענין, רבינו הטהור הרמב”ם, נוקט בעמדה ידועה וברורה, לפיה, האדם הוא בעל בחירה גמורה, לא מנוהל על ידי הבורא לבחור לעשות רע או טוב, וכן רבינו מסביר כי הבורא לא מסית את האדם לכיון טוב או לכיון רע. וכה דבריו (רמב”ם הלכות תשובה פרק ה): “רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה, “הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע”, כלומר, הן מין זה של אדם, היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא, [הזהיר ואמר], “פן ישלח ידו”.
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה”ע, ורוב גולמי בני ישראל, שהקב”ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע [כמו כת בעלי סברת הגלגולים], אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כילי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה, הוא שירמיהו אמר, “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב”, כלומר אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו, ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה, הוא שכתוב אחריו, “מה יתאונן אדם חי וגו’, וחזר ואמר, הואיל ורשותנו בידינו, ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה, ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו, הוא שכתוב אחריו, “נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה” וגו’.
ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר, “ראה נתתי לפניך היום את החיים“, וכתיב, “ראה אנכי נותן לפניכם היום”, כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה, בין טובים בין רעים, ומפני זה הענין נאמר, “מי יתן והיה לבבם זה להם”, כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם.
“אילו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו [אמר זה כנגד כת המקובלים הסוברים שהאדם נולד עם נשמה חשובה שעתידה להיות גדולה במעלה], לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים, היאך היה מצוה לנו על ידי הנביאים? עשה כך ואל תעשה כך? הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם? והוא [לפי שיטת המהובלים] מתחלת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו, ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאי זה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? השופט כל הארץ לא יעשה משפט!
ואל תתמה ותאמר היאך יהיה האדם עושה כל מה שיחפוץ ויהיו מעשיו מסורים לו, וכי יעשה בעולם דבר שלא ברשות קונו, ולא חפצו, והכתוב אומר, “כל אשר חפץ ה’ עשה בשמים ובארץ”, דע שהכל כחפצו יעשה, ואף על פי שמעשינו מסורין לנו, כיצד? כשם שהיוצר חפץ להיות האש והרוח עולים למעלה והמים והארץ יורדים למטה, והגלגל סובב בעיגול, וכן שאר בריות העולם להיות כמנהגן שחפץ בו. ככה חפץ להיות האדם רשותו בידו וכל מעשיו מסורין לו ולא יהיה לו לא כופה ולא מושך אלא הוא מעצמו ובדעתו שנתן לו האל עושה כל שהאדם יכול לעשות, לפיכך דנין אותו לפי מעשיו אם עשה טובה מטיבין לו ואם עשה רעה מריעין לו, הוא שהנביא אומר, “מידכם היתה זאת לכם, גם המה בחרו בדרכיהם”, ובענין זה אמר שלמה, “שמח בחור בילדותך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט”, כלומר דע שיש בידך כח לעשות ועתיד אתה ליתן את הדין“. ע”כ.
כלומר, על פי רבינו הטהור, אדם שעשה עבירה הוא אינו מוסת, מנוהל, מושפע מן הבורא לעשות עבירה או מצוה. אלא הקב”ה נתן ביד האדם את יכולת הבחירה לעשות טוב או לעשות רע במלוא מובן המילה והמשמעות היוצאת מכך.
.
***
“ידיעת ה’ – הכשל של הראב”ד וחוסר ההבנה הברור בדברי רבינו”
וכעת ממשיך רבינו הטהור, ועונה על קושיה שתבוא בענין ידיעת ה’, וז”ל: “שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה, ידע שזה יהיה צדיק או רשע, או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק, ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו!
דע שתשובת שאלה זו, ארוכה מארץ מדה, ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ’ שני מהלכות יסודי התורה [שבו רבינו ביאר כללי,”מעשה מרכבה”] שהקב”ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם, שהם [=בני אדם], ודעתם שנים. אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו, וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא, שנאמר, “כי לא יראני האדם וחי”, כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא [=כלומר, רבינו הטהור מסביר, שכשם שאי אפשר לאדם לדעת מי זה הבורא יתברך, כלומר שאי אפשר להשיג את עצמותו של ה’ יתברך ולדעת מי הוא, כך האדם לא יכול לדעת גם את דעותיו ומחשבותיו של הבורא], הוא שהנביא אמר, “כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי”, וכיון שכן הוא, אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים.
אבל נדע בלא ספק, שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו“. עכ”ל רבינו הטהור.
ומבואר יוצא, שענין רגיש זה של נושא הבחירה, כיצד הבורא יודע מה יהיה, ובכל זאת יש בחירה גמורה לאדם, אין אדם חי קיים, לא היה ולא יהיה, אשר יכול להבין דבר זה כלל וכלל! ולא מדובר גם בעניני מעשה מרכבה! כי מעשה מרכבה אע”פ שאסור לדרוש אותו ברבים, בכל זאת אדם יכול להשיג זאת בדעתו הזכה, אם זכה לכך. אבל כאן מסביר רבינו ואומר, “וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא, שנאמר, “כי לא יראני האדם וחי”, כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא“. כלומר, רבינו משווה את ענין ידיעה זו, לידיעת עצמותו יתברך, שכבר ביארנו במאמרים על מעשה מרכבה, שאין אדם יכול לדעת את עצמותו יתברך, ואפילו לא משה רבינו יכול לדעת, כי גם הוא עליו השלום לא ידע מי זה ה’ יתברך בעצמותו.
ולא נכלל ענין זה בכלל מעשה מרכבה. והוא הדין לענין קשה זה של הבחירה שניתנה לאדם, מכיון שענין זה לא נכלל בעניני מעשה מרכבה, אלא זו דעתו של הבורא ממש, ואין הבדל בין ידיעת מי הוא יתברך ויתעלה שמו, לידיעת דעתו והשגת דעותיו. זה מה שמסביר רבינו הטהור.
וכעת נשים לב להשגת הראב”ד במקום, וכיצד לא נחת ולא דק בדברי רבינו הטהור אשר מלאים בחכמה ובדעת ישרה. וז”ל: “אני אומר, לא נהג זה המחבר מנהג החכמים, שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו, והוא החל בשאלות קושיות, והניח הדבר בקושיא, והחזירו לאמונה. וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים ולא יעורר ליבם ויניח דעתם בספק, ואולי שעה אחת יבוא הרהור בלבם על זה.
ואף על פי שאין תשובה נצחת על זה, טוב הוא לסמוך לו קצת תשובה, ואומר, אם היו צדקת האדם ורשעתו תלוים בגזירת הבורא ית’, היינו אומרים שידיעתו היא גזירתו, והיתה לנו השאלה קשה מאוד, ועכשיו שהבורא הסיר זו הממשלה מידו, ומסרה ביד האדם עצמו, אין ידיעתו גזירה, אבל היא כידיעת האצטגנינים שיודעים מכח אחר מה יהיו דרכיו של זה, והדבר ידוע שכל מקרה האדם קטן וגדול, מסרו הבורא בכח המזלות, אלא שנתן בו השכל להיותו מחזיקו לצאת מתחת המזל, והוא הכח הנתון באדם להיותו טוב או רע, והבורא יודע כח המזל ורגעיו אם יש כח בשכל להוציאו לזה מידו אם לא, וזו הידיעה אינה גזירה, וכל זה איננו שוה”. ע”כ.
והנה הדבר ברור שקושיית הראב”ד על רבינו הטהור, לא רק שאינה מתחילה, אלא כל מה שכתב כאן, הכל הוא שגיאה ענקית, וגובלים דבריו בכפירה עצומה ביסודות הדת. מכיון שרבינו לא רק שנהג כשורה, ולא רק שרבינו נקט בעמדה הברורה ביותר, ולא רק שרבינו שכלו זך ונקי פי כמה מהזיותיהם של המתנגדים לו, אלא רבינו מפורש כותב לכל מבין, “ענין זה אי אפשר להשיגו”! ואפילו משה רבינו לא יכל להשיג ענין זה, מכיון שזה אינו מעשה מרכבה! אלא זה נכלל כחלק מידיעת עצמות ה’ שאף למלאכים אין השגה בדברים אלו!
ולפיכך מה שכתב רבינו הוא הדבר הנכון, הזך, הנקי ביותר שאפשר לכתוב בענין זה. ולא כדבריו של בעל ההשגות שכתב עליו, “לא נהג זה המחבר מנהג החכמים”, ולהיפך הוא הנכון, רבינו נהג כמנהג החכמים, ולא פרץ פרץ לעלות למקומות אשר לא לו! אולם הראב”ד הוא זה שלא נהג מנהג החכמים, והוא זה אשר לא הבין כי הדבר גובל בעצמות ה’, שדבר זה לא ניתן להשיג כלל וכלל ואף לא למלאכים!
ואף אם נרצה לומר כי הבין הראב”ד שמדובר במעשה מרכבה, כיצד דרש ענין זה בספרו? ומי התיר לו לדרוש במעשה מרכבה ולכתוב ענין זה בספר כתוב? ובשביל לענות על כך, הנני צריך לבאר לקוראים את מה שחקרתי לא מעט, וכוונתי ל-מילה הקטנה אשר נקראת היום בפי כל, “מקובל“.
.
***
“הגדרת “מקובל” – מבין בסודות ה’ ויודע מעשה מרכבה – האסון שהמיתו עלינו”
הנה בכותבי מאמר זה, לאחר חקירה של אלפי שעות לימוד, וכמעט שנה וחצי שעברו עלי מאז היותי עוסק בנושא הקבלה המזוהמת שהמיתה והרסה את היהדות כולה, כולל ספר האופל שהשחית את עמינו הטהור. היום אני יכול לומר בוודאות מוחלטת, שהמילה “מקובל” תהיה כלפי אותם בני אדם, אשר ניסו להשיג עניני, “מעשה מרכבה”. או כאלו שחשבו שידיעת עצמותו הוא בכלל מעשה מרכבה.
בוודאי כי מיותר לציין, שיש כאלה שלא הבינו בכלל, “מה הם עיקרי מעשה מרכבה”, כלומר שלא הבינו שמה שהם נגעו בו או ניסו לגעת בו, לא רק שהם לא פגעו והולידו כפירה עצומה כמו ספר האופל הארור, אלא מעיקרו, לא היה זה בכלל מעשה מרכבה. ואני מדבר בכגון אלו שניסו להשיג את עצמות הבורא ודיברו כלפיו במשלים של זיווגים, ואמרו ופירשו כיצד הוא מתחלק, וכתבו על עצמותו שהוא דומה למפלצות ארורות. שהרי כבר הוכחנו שדבר זה לא ניתן לאף אדם להשיג, ואף לא למשה רבינו שהוא בחיר ויציר הבריאה, לא ניתנה לו אפשרות זו. ועל זה אמר לו הבורא, “כי לא יראני האדם וחי”.
עוד שגיאה חמורה של ה-“מקובלים“, והיא בין החמורות ביותר מתועבותם, הוא דרישת “מעשה מרכבה” ברבים, כלומר, כתיבת “השגות” שניסו להשיג במוחם, והעלאת הדברים על הכתב, או דרישתם לאחרים ואפילו לאיש יחידי, שהרי אין מוסרין “מעשה מרכבה” ברבים, וכל שכן שאין כותבים דברים אלו על ספר, ואפילו לחכם יחיד שמבין מדעתו אסור ללמד אותו מעשה מרכבה, אלא מלמד אותו רק ראשי פרקים בלבד. ובוודאי כאשר נכתבו הדברים על ספר יודעים אנו כי אין אמת בדברים אלו!
ולכן כל המקובלים למיניהם אע”פ שיתכן שחלק מהם כיוונו לעשיית רצון הבורא, פשוט הדבר שהם אלו אשר הביאו אסון נורא, והמיתו עלינו גזירות קשות ורעות, והנני כמעט בטוח, שכל הגזירות הקשות של גירושי צרפת, גירושי ספרד ועוד ועוד, הכל בעבור הקבלה הארורה שהולידה כפירה בישראל, וכל זה בעבור שפרצו פרץ לעלות אל ה’, וחשבו להבין עניני מעשה מרכבה, ומתוך כך, כלומר שעלו אל מקום אשר לא להם, ולא שמעו לדברי חכמים, הולידו כפירה עצומה, ופגמו והרסו את דת ה’ הטהורה. והיום רוב בתי הכנסת, כל נוסח התפילה, הכל הוא לפי הזיות המקובלים, כל סידור מלא בטומאה של שמות טמאים, כל סידור ראש השנה ואפילו סידור רגיל, מתחנן לטמא “דיקרנוסא”, השם הטמא שהומצא לפני 500 שנה. ובכך נמצא בני ישראל עובדים אלהים אחרים.
ועל זה כבר הזהיר ואמר בתורה (שמות פרק יט פסוק כז – כה פרשת יתרו): “בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי: וַיִּסְע֣וּ מֵרְפִידִ֗ים וַיָּבֹ֙אוּ֙ מִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר: וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו יְהֹוָה֙ מִן־הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי: וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ: וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל … וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ אֶל־הָעָ֔ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר וְכִבְּס֖וּ שִׂמְלֹתָֽם: וְהָי֥וּ נְכֹנִ֖ים לַיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִשִׁ֗י יֵרֵ֧ד יְהֹוָ֛ה לְעֵינֵ֥י כָל־הָעָ֖ם עַל־הַ֥ר סִינָֽי: וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת־הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת: לֹא־תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי־סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אוֹ־יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם־בְּהֵמָ֥ה אִם־אִ֖ישׁ לֹ֣א יִחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַעֲל֥וּ בָהָֽר … וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רֵ֖ד הָעֵ֣ד בָּעָ֑ם פֶּן־יֶהֶרְס֤וּ אֶל־יְהֹוָה֙ לִרְא֔וֹת וְנָפַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ רָֽב: וְגַ֧ם הַכֹּהֲנִ֛ים הַנִּגָּשִׁ֥ים אֶל־יְהֹוָ֖ה יִתְקַדָּ֑שׁוּ פֶּן־יִפְרֹ֥ץ בָּהֶ֖ם יְהֹוָֽה: וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה לֹא־יוּכַ֣ל הָעָ֔ם לַעֲלֹ֖ת אֶל־הַ֣ר סִינָ֑י כִּֽי־אַתָּ֞ה הַעֵדֹ֤תָה בָּ֙נוּ֙ לֵאמֹ֔ר הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ: וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֤יו יְהֹוָה֙ לֶךְ־רֵ֔ד וְעָלִ֥יתָ אַתָּ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן עִמָּ֑ךְ וְהַכֹּהֲנִ֣ים וְהָעָ֗ם אַל־יֶֽהֶרְס֛וּ לַעֲלֹ֥ת אֶל־יְהֹוָ֖ה פֶּן־יִפְרָץ־בָּֽם: וַיֵּ֥רֶד מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָעָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵהֶֽם”.
ויש לשאול, מפני מה חשש הבורא יתברך שעם ישראל יגע בהר? וכי מה יש בנגיעה זו? אלא וודאי כי אין מדובר על נגיעה גשמית, אלא הכל ענין רוחני. כמו שכתב רבי אברהם בן הרמב”ם, “יהרסו – נגזר מן “הרס” שהוא הנתיצה, והושאל להתפרצות בעבור על הגבול הנגבל, כמו מי שנותץ חומה שלפניו כדי לעבור עליה. ומאמר יהרסו יובן בשני טעמים, (אחד) נגלה ו(אחד) נסתר, הנגלה הוא עבור על הגבול בהסתכלות באור הנברא, והשני (הנסתר), רמז אל התפרצות הנפש אל המחשבה, במה שמופלא מהם, ויאבדו, כמו שאירע לבן עזאי כשנכנס לפרדס, הציץ ונפגע, וכבר דיבר אבא מרי ז”ל בזה, וביארו בשלימות בראשית המורה“. עכ”ל. כלומר, אפילו לבני ישראל המקודשים במעמד התורה, הזהיר הבורא יתברך, שלא יפרצו פרץ לנסות להבין עניני מעשה מרכבה! כי לא כולם יוכלו לסבול דבר זה!
והמקובלים לא רק שהתעסקו במעשה מרכבה, אלא דרשו בו, כתבו הדברים על הספר. ולא זאת בלבד, אלא חשבו שהשיגו את עצמותו יתברך, וחירפו בבורא יתעלה שמו ועשוהו משגלים, זכרים, רחם, ביצים, יתעלה ויתרומם הבורא מכל תועבותם. ויותר גרועים אלו מאנוש שהיה עובד עבודה זרה הראשון בעולם, שכיון לכבוד הבורא ועבד את השמש הירח והכוכבים וכו’, ונענש עונש גדול. ואלה המקובלים עשו נזק יותר גדול, והוא נזק מחשבתי ותודעתי, שפגמו בעצמותו יתברך!
כמו שכתב הרב יחיה קאפח בספר הגדול מלחמות ה’ (אות צד’): “הרי דרבותינו ז”ל בעלי הגמרא, קראו לעסקי תשמיש, “דברים של קלון”. ודברים כאלה הם מהמפורסמות שאין צריך ראיה רק למתעקש! [כגון דניאל עשור המין הפרו-נוצרי וחבר מרעיו], ואיה בוז וחרפה וקלון יותר מזה ליחס לאלהים אשר נעבוד ונשתחוה לו אברי תשמיש. גיד וביצים, ואשה, ורחם (עיין זהר פרשת בהר דך ק”ט וסוף אדרא דף רצ”ו ע”א) והשתוקקות לחבקה ולנשקה בהיותה מתקשטת לפניו. ובהזדווגו עמה עושה לה נחת רוה ברחמה.
עד שהפייטן מהם בעזות מצחו אמר, “יחבק לה בעלה“, וביסודא דילה דעביד ניחא לה יהא כתיש כתישין. הלה’ אלהיכם שאתם אומרים שהוא קצר אפים (זעיר אנפין) תגמלו זאת? והלא כבר נאמר בן יכבד אב ועבד אדוניו! ואם אב אני, איה כבודי? ואם אדונים אני, איה מוראי? האם כבודו של אב שיספר בנו עליו שהוא מחבק את אשתו. ועושה לה נחת רוח ברחמה בדישו שם דיש?
ואם זהו מוראו של אדון? שיקראהו עבדו, “קצר אפים” (זעיר נאפין)? ויספר עליו דברי קלון כאלה? למה יגרע כבוד אבא ואימא וזעיר אנפין ונוקביה שאתם אומרים שהוא ה’ אלהיכם, והוא שנגלה בסיני ונתן לנו את התורה. מכבוד האב והאדון? … דברים שאין להם שום שורש ולא שמץ דבר, לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים לא בדברי רז”ל שקבלו איש מפי איש (כמבואר במסכת אבות) לא במשנה ולא בתלמוד בבלי וירושלמי ולא במדרשים האמתיים. שהרי תוה”ק לא יחסה לשי”ת חוש המישוש גם בחלק המעולה שבו, כמו שכתב הרב המורה ז”ל. כ”ש וק”ו החלק הפוחת והמגונה שבו דהיינו המשגל.
וחלילה להאמין כי רבותינו ז”ל הקדושים יוציאו מפיהם דברים כאלה על ה’ אלהינו ועל כל משרתיו. ולקראו בשם קצר אפים ולספר עליו או על משרתיו ענייני משגל ופריה ורביה להוליד נשמות למלאכים ולבני תמותה, והנביא אמר נותן נשמה לעם עלי הורוח להולכים בה, ולא מוליד. האם על הקבלה החדשה הנכריה יאמרו הגוים עלינו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה? האם יחוד ה’ שנצטוינו בתורה הוא לחשוב את כל הצורות והפרצופים הנזכרים באלו הם אחד? האם עליהם אמר דוד המלך ע”ה, “ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש”? הלא נשכבה בבשתינו ותכסינו כלמתינו, אם נספר באזני ערבי אחד כדברים האלה”. ע”כ. ע”ש.
ולאחר הבנה זו, אני מבקש מבני ישראל, לחזור בתשובה לאביהם שבשמים, ולגנוז את ספרי המינות, לגנוז את סידורי המינות, ולבקש גאולה מאת הבורא יתברך ולבקש סליחה שפרצנו פרץ ועבדנו רוב חיינו עבודה זרה! ובואו נעשה שלום, אל תעשו עמי שלום, כי השלום הוא רק לבורא, בואו נעשה שלום כולנו עם אבינו שבשמים, נשליך את ספר הזוהר הטמא לפח האשפה של ההיסטוריה ונבער עבודה זרה מקרבנו!
.
***
“הכשל של ויטאל – ממשיך דרכם של המקובלים”
והנה נחתום ונראה כיצד נמשך חיים ויטאל אחר הראב”ד, וגם הוא נגע ממש בידיעת עצמותו של ה’ יתברך, כאילו מישהו מבני אדם יכול לדעת את עצמותו. וכתב בספרו “ארבע מאות שקל כסף” (עמוד עט והלאה) בזה”ל: “יש לשאול דבר אחד קשה והוא, כי ראינו בספרי “הקבלה”, ובספר הזוהר, ובספר המדע, ובספר הקנה, כי בשעה שהאל מתעסק בבריאה אינו יודע [מה יהיה לעתיד. כלומר הבורא שברא את העולם אינו יודע עתידות, אבל ארי יודע הכל כל הזמן ולא נעלם ממנו כלום], וכשיהיה באצילות, הוא יודע [מה יהיה בעתיד], אם כן הרי נתבאר שבעולם האצילות היא הידיעה והכריחה [כלומר היכן שיש ידיעה אצל הבורא מה יהיה בעתיד, לשיטתו הדבר מוכרח שיהיה כך, ולכן אין בחירה, ורק היכן שאין ידיעה מה ה’ יודע בעתיד, שם אין בחירה].
אם כן קשה לדברי רז”ל על פסוק, “ויאמר ה’ אל משה אמור אל הכהנים מלך ראשון שיעמוד לישראל ידקר בחרב, אמר לו, ולי אתה אומר, אמור אל כהנים, שהרי הרג נוב עיר הכהנים, ונמצא שהכריחה דעתו [של הבורא] על שאול באיזה אופן שיהיה, אם בבריאה אם באצילות, ואם כן נמצא שהכריחה [כלומר הכריח הבורא דעתו על בני אדם] על כל פנים.
והתשובה: “… כי אמת שיש באצילות ידיעה, אבל יש כח באדם לבחור זולתה, כמו שאמר הכתוב, ראה נתתי לפניך היום את החיים וכו’ … מכאן מובן שהכריחה ממעשה שאול ומן הכתוב, מוכיח שהוא בחירה, שנאמר, “ובחרת”, וגם לרז”ל שאמרו אין רע יודע מלמעלה, כי למעלה באצילות הכל פשוט, ואין אותה ידיעה יורדת למטה להכריח על האדם, כי אין שכר ועונש ואין בחירה ורצון למעלה. [כלומר, לפי דברי ויטאל, ה’ יתברך צמצם את עצמו ואת ידיעתו, ואין הוא יודע, וכעת מסתיר מעצמו את הידיעה העתידה כלפי בריותיו למטה, אלא הידיעה נמצאת רק בעולם מדומיין שנקרא “אצילות”] … וגם, אם נאמר [כלומר תתעקש לומר] שיש ידיעה מוכרחת [כלומר, אם תאמר שהבורא יתברך יודע מה יהיה בעתיד, כלומר מה האדם יבחר להיות צדיק או רשע, מסביר ויטאל] אין צורך לא לתורה ולא למצות, כי כבר הוכרח האדם במעשיו. [כלומר, ויטאל בדברים אלו ממשיך בערך את דרכו של בעל ההשגות הנזכר למעלה, ומכריח במילים פשוטות שהבורא יתברך לא יודע את עתיד מעשיהם של בני אדם, מכיון שאם נאמר שהוא יודע מעשי בני אדם העתידים, בהכרח כי מוכרחים הם במעשיהם] … ועם זה יובן מאמר א’ בזוהר [אופל טמא] (פרשה ויקרא נפש כי תחטא ושמעה קול אלה וכו’) … כי שם אומר כי הנפש קודם שתרד למעלה משביע אותה הקב”ה, “תהי צדיק ואל תהי רשע”, אם נאמר שידע [=כלומר ויטאל אומר, אם נאמר שהבורא יודע מה יהיה], נמצא משביעו לשקר, ואין ה’ יתברך רוצה שישבעו בשמו לשקר, אלא אלו המאמרים וגם הרבה כתובים מוכחים שבשעת הבריאה [של האדם] אין לו [לבורא] ידיעה [במעשי בני אדם שיעשו]!“. ע”כ מדברי החירוף כלפי הבורא יתברך.
והנה מה שכתב ויטאל על הענין שכביכול ה’ משביע את האדם וכו’. דבר זה מבואר בתלמוד (בבלי נדה ל:) ” … וכיון שבא לאויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר לפתח חטאת רובץ. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי לי תכרע כל ברך – זה יום המיתה, שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר, תשבע כל לשון – זה יום הלידה, שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה, ומה היא השבועה שמשביעין אותו – תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה – היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב”ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה – מוטב, ואם לאו – הריני נוטלה ממך”. ע”כ.
והנה חז”ל בסך הכל דרשו מאמר מוסרי בלבד. כי פשט הפסוק שאמר, “תשבע כל לשון“, הסביר הרד”ק וכתב, “תשבע כל לשון – כמו שאמר ובשמו תשבע, ר”ל שלא יזכירו שם אלהים אחרים ולא יכרעו לפניו אלא לפני האל יכרעו ויתפללו ובשמו ישבעו באמת”. ע”כ. אלא שחז”ל דרשו על כך דרשה מוסרית ותו לא. ואפשר לומר, שאין הקב”ה משביע את האדם על פי חז”ל, אלא מלאכי ה’ יתברך הם אלו שמשביעים אותו, ולכן אמר, “משביעין אותו”! בכל אופן, ניכר כי חיים ויטאל היה נמנה מאותם שדורשים את מדרשי חז”ל כפשוטן, וכבר הסברנו הרחבנו וביארנו בשם רבינו הטהור, שאלו שלקחו את מדרשי חז”ל והבינו אותם כמות שהם, הרסו והחריבו את דת ה’. והתוצאה ברורה.
ודי למבין להבין כיצד שגו המקובלים בנושא הבחירה, וכל זה קרה להם משום שהתעסקו במה שלא להם. והיחיד שכיון שוב לאמת הברורה, למרות הפוחזים שהתנגדו לדעותיו הישרות, הוא הרמב”ם הטהור שידע לא לפרוץ פרץ ולא לעלות למקום אשר לא לו!
ע”כ מאמר חשוב זה. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.