.

***

“ההבדל בין משה רבינו לשאר הנביאים”

והנה כעת נבחן את הדברים, כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ז): “מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה, אלא על חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו … הנביאים מעלות מעלות הן, כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו כך בנבואה נביא גדול מנביא, וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה, או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה כמו שנאמר במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה … כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה … אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים, ואף על פי שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה”. עכת”ל.

והנה במפורש כתב הרמב”ם, שמלבד שנבואת הנביאים לא באה אלא בחלום בחזיון הלילה, או ביום, שתיפול עליהם תרדמה, אלא עוד מבואר, “כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים”. ור’ חיים ויטאל, תלמידו של האר”י כותב עליו כך: “וכל החכמות הנזכרים היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם”. ומה אלו החכמות? אותם הנבואות והידיעות ש”יודע” אותם על כולם.

והנה, ומה אם הנביאים הטהורים אין מתנבאים בכל זמן שירצו, וכי יעלה על הדעת שהאר”י היה מתנבא בכל עת שירצה? ודאי שלא! ואם נאמר שכן, הרי זו כפירה מוחלטת ביסודות הדת. ודע לך קורא נעים, שאם לא תחליט בדעתך שהנאמר כאן על האר”י הוא שקר מיסודו, ולא היו ולא נבראו אותם הדברים, הרי שבכך לצערינו הרב, הינך כופר גמור, אשר משווה את מעלת האר”י למעלת נביא האמת משה רבינו אדון הנביאים.

וכמובן, כל זה אנו מדברים רק בענין הנבואה בלבד, שהרי כבר נאמר במשה רבינו, שהוא היחיד שהתנבא בכל עת שירצה! וזה ההבדל בינו לבין שאר הנביאים כולם! ולכן כאשר הינך סובר שקיים עוד אדם מלבד משה רבינו, שהגיע למעלתו, הרי זו כפירה לכשעצמה.

וכמובן כל מה שכתבנו זה בענין הנבואה בלבד. ושלא נדבר על כל הדברים והשבחים שנאמרו על האר”י, שאפילו על משה רבינו לא ניתן לומר את הדברים הללו. כלומר, גם אם תרצה לטעון ולומר, שהאר”י הגיע לדרגתו של משה רבינו, והיה שווה לו בנבואה, נענה ונאמר, שמחשבות לב האדם, וידיעת מעשי בני האדם שעשו בסתר ובמסתרים, ומעשים שעתידים לעשות, דבר זה לא שייך לאף בריה כלל.

והנה כתב רבינו הרמב”ם (שם שם הלכה ו): “כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים, חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים, ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? שכל הנביאים בחלום או במראה! ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד, שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול, כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך, שנאמר, “פה אל פה אדבר בו”, ונאמר, “ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים”, ונאמר, “ותמונת ה’ יביט”, כלומר שאין שם משל, אלא רואה הדבר על בוריו, בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו.

כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין, ומשה רבינו אינו כן! הוא שהכתוב אומר, “כאשר ידבר איש אל רעהו”, כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו, כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם. כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו, משה רבינו אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם, ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם, לפיכך אין פורשין מנשותיהם, ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים”. ע”כ.

ודע כי משה רבינו היה היחיד שזכה לכך, ושבר כל המסכים כולם. כמו שכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א): ” … והיסוד השביעי נבואת משה רבינו. והוא, שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה’ מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה’ בלי אמצעות המלאכים”. ע”כ. והרי שאחד מיסודות הדת הוא להאמין ולדעת שמשה רבינו היה היחיד שהגיע לדרגה זו.

ולכן, ממה נפשך, אם תאמר שהאר”י הגיע למדרגת הנביאים, בוודאי שמה שנאמר עליו בציטוט שהבאנו הוא שקר, מכיון שגם הנביא לא מתנבא בכל עת שירצה. ואם תאמר שהגיע לדרגת משה רבינו, הרי הינך כופר ביסודות דתינו. וכבר כתב עליך רבינו הטהור (שם שם): ” … וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו’“. ע”כ. וכל זה הערנו רק על הציטוט הנזכר בלבד, שמשמע שהיה האר”י מעין “נביא“, כמו שנאמר עליו על ידי ר’ חיים ויטאל וז”ל: “וכל החכמות הנזכרים היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה, בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם“. ע”כ.

וזה מלבד מה שסופר על האר”י בציטוט הנזכר שהבאנו בתחילת הדברים, שהינו יודע מחשבות הלב, שכבר סתרנו את זה היסוד לגמרי לעיל. וכל זה שאמרנו מבלי לדבר על הנאמר “שיודע מה יחשבו בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל”. שזו היא אחת מן המחשבות הקשות ואשר גדלנו עליהם, חלילה לעם ה’ ממחשבות אלו, שהרי יש בזה משום השוואת מידת בשר ודם למידת הבורא יתעלה שמו. שעליו נאמר בלבד, “הכל צפוי“!

עוד נראה מה שכתב ר’ חיים ויטאל בסוף דבריו על האר”י: “וכל זה היה מעצמו ע”י חסידותו ופרישותו אחרי התעסקו ימים ושנים רבים בספרים חדשים גם ישנים בחכמה הזאת ועליהם הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה היא הביאתו לידי אליהו הנביא שהיה נגלה אליו תמיד ומדבר עמו פה אל פה ולמדו זאת החכמה“. עכ”ל. אחר המחילה הרבה, יש כאן משום הוצאת שם רע על אליהו הנביא זכור לטוב, אשר היה נביא ה’ וצדיק אמת! לבוא ולומר עליו שהוא לימד את האר”י את החכמה השקרית הנזכרת לעיל, שכבר ביארנו שלא היתה ולא נבראה בעם ישראל. כלומר, שיהיה בשר ודם ביכולות של הקב”ה ללא הגבלה ובכל זמן שירצה כנאמר כאן על האר”י!

וברצוננו להעיר דבר אחד, אם האר”י היה יודע הכל כולל הכל, כמו שנאמר עליו: “יודע בכל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות, יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל יודע עתידות וכל הדברים ההווים בכל הארץ ולמה שנגזר תמיד בשמים … מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים ומתעסק עמהם בחכמת האמת“. ע”כ. ואחר שאנו מבינים מכאן, שהיה יודע הכל, וכל מה שעתידים בני אדם לעשות, ואפילו מחשבות בני אדם, וכן יודע מה שנגזר בשמים.

איננו מבינים, מדוע היה צריך האר”י את אליהו הנביא בכלל? יוצא למעשה לשיטתם, שאליהו הנביא היה צריך אותו! שהרי אפילו אליהו הנביא אינו יודע מה שהאר”י יודע, על פי האמור!

וכעת אנו מבקשים מאותם אלו שנצמדו לשקר, ולא היו חפצים ב-אמת, לאחר שראו כל הראיות הנ”ל. אנא תעשו וידוי ותחזרו בתשובה על מחשבותיכם, כי לאחר כל זה, נפל לכם כל הבניין אשר בניתם, מפני שלאחר שהצגנו את כל הראיות הברורות שראינו לעיל, ניסיתם עדיין לגבות את עצמכם בטענה זו: “אתם לא הבנת נכון, כי עובדה ששאר המקובלים וגם המהרח”ו כתבו, שרק הקב”ה יודע מחשבות בני אדם, ושוודאי שהאר”י לא היה יכול תמיד וכו'”. ע”כ.

וזו תשובתינו לנאמר לעיל: “אבל כיום אנו יודעים ששקר דיבר פיכם, משום שר’ חיים ויטאל תלמידו הגדול והמובחר של האר”י, וממשיך דרכו כותב כן במפורש בלשונו ובקולמוסו: “לדעת מעשי בני אדם אשר עשו ואשר עתידים לעשות, ולדעת מחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל, יודע עתידות, וכל הדברים ההווים בכל הארץ ולמה שנגזר תמיד בשמים, מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים ומתעסק עמהם בחכמת האמת, ושהיה מכיר בריח האדם כל מעשיו”. ואם כן כיצד תענו על המשך דבריו אשר סותרים ומנפצים לכם את כל התירוצים אשר תירצתם? מפני שר’ חיים ויטאל בכבודו ובעצמו חולק עליכם, וכותב במפורש, “וכל החכמות הנזכרים היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם“.

והנה לפנינו בעדות זו אנו רואים שיש בשר ודם אשר הגיע למעלותיו של הקב”ה. ובאמת שאין כבר מה לומר ולהרחיב יותר בענין זה. ועתה, מבקשים אנו מכם תחזרו בכם ותקבל האמת ממי שאמרה. וכמובן אין צורך לקבל מאתנו משום שאנו אלו שאומרים כן. אלא פשוט עליכם לקרוא את הראיות הברורות והחדות כתער, אשר הבאנו לעיל מתוך התנ”ך, המשנה והתלמוד, והפוסקים המפרשים הממשיכים את דרכם.

כי אפילו עמרם קיבל התוכחה והאמת ממרים, וזכה שיבוא דרכו משיח גואל ישראל, וכך גם דוד המלך עליו השלום אשר קיבל האמת והתוכחה מנתן הנביא, ובכך זכה שממנו עתיד לצאת משיח בן דוד! והאמת היא, שכל השבחים אשר הבאנו וציטטנו מתוך ספרו של ר’ חיים ויטאל (עץ חיים בהקדמה לשער ההקדמות) שהעיד על האר”י, הם דברי כפירה ממש באלהינו היחיד והמיוחד, אשר לו השמים והארץ.

.

***

“איננו שופטים את הטועים והשוגים”

והנה עלינו לעמוד על עניין חשוב ולומר על מנת להיות נקיים מה’ יתברך ומישראל, כי איננו שופטים את הנמשכים אחר הדברים הללו חלילה, מפני שכל אדם יכול לטעות, ועובדה שכך גם אנו חשבנו וטעינו בעבר, וזאת מפאת שגדלנו על דעות אלו, ונמשכנו אחר אלו שנמשכו אחר קודמיהם בשגגה, ולא שמנו ליבנו לחקור ולבדוק את הדברים באותו הזמן. אך לאחר תפילות רבות ובקשות רבות על האמת, זיכנו האל יתברך, והראה לנו את האמת, עם הוכחות וראיות ברורות שאין עליהם עוררין. ובוודאי שאנו עפר לרגליהם של אותם שחשבו לעשות למען הבורא ושגו בכך. ואין בדברים אלו שכתבנו, חלילה וחס לשפוט או לדון את אלו שנמשכו אחר ההבלים שעליהם גדלנו.

ועוד עלינו לציין שכל רצונינו הוא להעמיד את האמת למען בוראינו שבראנו והביאנו לזה העולם. ולכן כל מי שהרים יד בתורת משה, וחלק על דברי רבותינו השלימים מקבלי המסורה והאמת, וחלק על יסודות דתינו, כמו שכתב רבינו הטהור הרמב”ם בהקדמה לפרק חלק (פירוש המשנה סנהדרין י’ א’). ע”ש. ולפיכך כל מה שכתבנו בכל הספר הזה עד עתה, הוא מזה שאנו מחוייבים לפרסם את האמת על פי דין תורתינו הקדושה.

וכעת זה המבחן והנסיון של עם ישראל, האם הם מחליטים להודות על האמת, ולקבל על עצמם את מצות יחוד הקב”ה בעולם, ושאין עוד אלוה אחר מלבדו. כי ידוע שאפילו משה רבינו, מי שנקרא, “איש האלהים“, הגדול שבנביאים, אם לא יעשה דבר כראוי, ודאי שעלינו להוכיחו ולא להחריש, כי בכל מקום שיש חילול ה’, אין חולקין כבוד לרב, ומי שציוה על הכבוד, ציוה גם לא לכבד. מי שציוה לעשות, ציוה גם לא לעשות. מי שציוה לשמור שבת, ציוה גם לחלל שבת (בשעת חולי וכיוצא בו כנזכר בחז”ל).

והראיה לדברינו, שמובא בתלמוד בבלי (סהנדרין פב.): “ויאמר משה אל שופטי ישראל וגו’ הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו, הן דנין דיני נפשות, ואתה יושב ושותק? מה עשה? עמד וקיבץ כ”ד אלף מישראל, והלך אצל כזבי, אמר לה השמעי לי, אמרה לו בת מלך אני, וכן צוה לי אבי, לא תשמעי אלא לגדול שבהם, אמר לה, אף הוא נשיא שבט, ולא עוד, אלא שהוא גדול ממנו, שהוא שני לבטן, והוא שלישי לבטן. תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה, אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת, ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו [משה] הלכה. געו כולם בבכיה. והיינו דכתיב (במדבר כה, ו) “והמה בוכים פתח אהל מועד”, וכתיב (במדבר כה, ז) “וירא פנחס בן אלעזר”, מה ראה? אמר רב, ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו, אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני, “הבועל את כותית קנאין פוגעין בו”?, אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא. ושמואל אמר ראה שאין (משלי כא, ל) חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה’. כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב”. ע”כ.

ופירש רש”י, “שמואל אמר מאי וירא ראה שאין חכמה – כלומר נזכר פסוק אין חכמה ואין תבונה נגד ה’, שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, לפיכך הורה פנחס הלכה בפני רבו [לפני משה רבינו], ולא המתין ליטול רשות ממשה, שלא יראו הרואים וילמדו להתיר את כותית”. ע”כ. ולכן כאשר אנו רואים ולמדים מדברי חז”ל, שפנחס בן אלעזר הורה הלכה בפני רבו, רבם של כל ישראל הוא משה רבינו, משום שראה פנחס חילול ה’ גדול, ולא שחלילה משה רבנו עשה חילול ה’, אלא היה זה זמרי שעשה חילול ה’, שהיה ראש בית אב לשמעוני ולקח הוא את הכותית [כזבי בת צור], ופנחס נהג ועשה כדעת התורה הקדושה, והורה הלכה בפני משה רבינו, ברבים, משום שראה חילול ה’. ולכן פשוט וברור לכל החפצים באמת, והקנאים לדבר ה’, שכאשר אנו רואים חילול ה’ כזה כמו שכתבנו בזה הספר, אסור לנו לשתוק בשום פנים ואופן, אלא מחובתנו ומדין תורתנו הקדושה שעלינו למחות בדבר זה בכל כוחנו, ולא לעשות שום חשבון לאף בשר ודם!

והראיה שאם פנחס הורה הלכה לפני רבו, אע”פ שמשה היה אדון הנביאים והגדול שבגדולים, כפי שהעידה התורה הקדושה, בכל זאת, משום שהיה חילול ה’, לא חס פנחס על כבודו של משה רבינו, אלא חס על כבוד קונו, ואף הורה הלכה לפניו ברבים! וזוהי גדולתה וטהרתה של תורתנו הקדושה, שכאשר אדם גדול ככל שיהיה, אם יעשה חילול ה’, אז מחובתנו לעמוד בפרץ ולמחות! וכאן במעשה של פנחס, יש לציין, כי משה רבנו לא עשה חילול ה’, הוא חלילה, אלא רק מתוך זה ששתק, ולא השיב כראוי, ובכך לא קיים את ההלכה כפי שקיבל הוא בעצמו במעמד הר סיני, “כל הבועל כותית קנאים פוגעים בו”. ולכן במעמד זה היה חילול ה’ גדול. ואז עמד פנחס, מתוך קנאתו הטהורה לה’ יתברך, והורה ההלכה לפני משה רבנו, ובכך התפעל לקיים מצות בוראו, להרוג את זמרי ואת כזבי בת צור!

ועלינו להדגיש ולציין, כי באופן כללי, אסור לאדם להורות הלכה לפני רבו, ואם עשה כן, כאילו חלק על השכינה וחייב מיתה בידי שמים וכו’. כפי שפסק להלכה (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ה, הלכה א-ג) רבינו הרמב”ם וזה לשונו: “כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלמדו חכמה, מביאו לחיי העולם הבא. ראה אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת לשל אביו. אביו ורבו נושאים במשא, מניח את של רבו, ואחר כך של אביו. אביו ורבו שבויים בשביה, פודה את רבו ואח”כ פודה את אביו. ואם היה אביו תלמיד חכם, פודה את אביו תחלה. וכן אם היה אביו תלמיד חכם, אף על פי שאינו שקול כנגד רבו, משיב אבידתו ואחר כך משיב אבידת רבו. ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב, ולא מורא ממורא הרב, אמרו חכמים, מורא רבך כמורא שמים.

לפיכך אמרו כל החולק על רבו [הוראת רבו], כחולק על השכינה, שנאמר, “בהצותם על ה'”, וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה. שנאמר, “אשר רבו בני ישראל את ה’ ויקדש בם”, וכל המתרעם על רבו, כמתרעם על ה’, שנאמר, “לא עלינו תלונותיכם כי על ה'”, וכל המהרהר אחר רבו, כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר, “וידבר העם באלהים ובמשה”. איזהו חולק על רבו, זה שקובע לו מדרש, ויושב ודורש ומלמד, שלא ברשות רבו. ורבו קיים, ואע”פ שרבו במדינה אחרת. ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה”. ע”כ.

ולאחר שראינו כמה חמור ואסור לאדם להורות הלכה לפני רבו, עתה נראה כיצד ובאיזה אופן מותר לאדם להורות הלכה לפני רבו, ולא רק שמותר אלא חובה ומצוה על כל אדם לעשות כן! וכך פסק הרמב”ם בזו הלשון: היה בינו ובין רבו י”ב מיל [12 ק”מ], ושאל לו אדם דבר הלכה, מותר להשיב!. ולהפריש מן האיסור, אפילו בפני רבו מותר להורות! כיצד? כגון שראה אדם עושה דבר האסור, מפני שלא ידע באיסורו [=זה העובר על הדין], או מפני רשעו [=המשכות אחר מעשיו הרעים בידיעה שזה אסור], יש לו להפרישו, ולומר לו, דבר זה אסור, ואפילו בפני רבו, ואף על פי שלא נתן לו רבו רשות, שכל מקום שיש חילול ה’ [=שמתחלל שם שמים על ידי מעשה עבירה], אין חולקין כבוד לרב”. ע”כ.

לכן כאשר אנו רואים את החילול ה’ הגדול הזה שנעשה כאן, אשר השוו ומשווים בשר ודם, ולו גדול ככל שיהיה [לשיטתם], משווים הם את כוחו לכח ה’ יתברך, אז חייבים אנו לעמוד בפרץ ולמחות כנגד השקר בגדול, ואפילו אם נצטרך להורות הלכה לפני אנשים שנקראים גדולים. ואפילו לומר זאת ברבים בקהל עם ועדה, חייבים ומצויים אנו לעשות כן, משום שלמדנו, שכל מקום שיש חילול ה’ אין חולקים כבוד לרב!

.

***

“אבל כולם ראו ולא שאלו שאלות”

ונשוב ונענה על עוד אחת מקושיות בני אדם, והוא, שאיך כולם ראו ולא שאלו שאלות, ומדוע רק אנחנו זוכים לגלות את האמת? וזו תשובה לדברים אלו:  ה’ יתברך מודיע בתורתו (דברים יח, יג): “תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ”. כאשר אנחנו הקטנים ראינו סתירה מוחלטת כזו בין יסודות דת האמת, מסורת מסודרת, פסוקי תנ”ך מפורשים, הנה לא יכולנו לעמוד ולהחריש. כי הציווי היחידי בתורה להיות תמים, הוא להיות תמים רק עם ה’ יתברך, ולא עם הבריות. מי שרואה כאלו דברי כפירה כפי שהוכחנו לעיל מערכה אחר מערכה, ושותק, כי בדעתו שאחרים לפניו היו ראו ושתקו והתעלמו, מפני שסובר שהיה להם פשוט וברור שהכל כשורה. אחר המחילה הרבה מכל המקשים, כל התלמוד שלנו מלא בקושיות ותירוצים על דברים קטנים בהרבה יותר מהנאמר לעיל, כוונתינו על אותם השבחים השקריים הללו שנאמרו על בשר ודם, ואין מקום ורשות לאומרם אלא רק על הקב”ה בלבד.

ובטוחני, שאם אחד מנביאי ישראל הטהורים, או מישהו מבעלי התלמוד והמשנה, היו שומעים דברים כאלו שנאמרו על האר”י או על בשר ודם אחר, היו קורעים בגדיהם וזועקים ברחובה של העיר, על הקלקול הנורא שנוצר כאן.

 והנה עוד אחד מתכסיסי עולם הדת של היום ודאז, הוא לנפנף בשמות של גדולים על מנת להכשיר את השרץ, שכך זה דרכם של בני אדם, שכאשר אינם מוצאים ראיות מספיק חזקות על מנת להתמודד עם האמת באים הדין ודברים עם שמות של אנשים גדולים. ועל אותו משקל אנו יכולים לומר, שגם קרח בא על משה רבינו עם מאתים וחמשים ראשי סנהדראות גדולי ישראל, שבוודאי כולם היו פי כמה וכמה יותר גדולים מכל הנמנים ברשימה הנזכרת של אותם הבורחים מן האמת. וכן על זאת הדרך עם גדעון הנביא, שרבו עמו כל אנשי עירו. וכן על זאת הדרך עם אליהו הנביא בהר הכרמל שעמדו נגדו ארבע מאות נביאי בעל שחרפו ונידו אותו, ועוד ארבע מאות וחמישים נביאי שקר עובדי האשרה. והיה הוא היחיד.

ובכלל, מה יענו אותם אשר בורחים מן האמת, על מה שקרה עם שבתאי צבי יאבד זכרו ותלמידו נתן העזתי, שכולם סרו למרותו, וכל “גדולי” ישראל נפלו בו והאמינו בו אף למשיח, ועד היום בדורינו אנו, יש המון יהודים שבתאים והם אפילו אינם מודעים לכך.

ומהיכן שבתאי שר”י הגיע? מאיזו אסקולה? מאותה אסקולה שכעת אותם אלו שבורחים מן האמת מגינים עליה. ולכן כל מה שכתבו וניסו לתרץ, אין לזה שום שורש ומקור אמיתי מהתנ”ך. ועוד אנו מתפלאים, שאתם מציגים לנו פסוק, המדבר על עצת יתרו למשה רבנו, ומבלבלים בין שני דברים אשר לא קשורים בכלל.

כי טענתם שעל ידי חכמת הפרצוף, האר”י ידע מה שידע. ובעצם אתם משווים בין מה שנאמר על האר”י שידע על ידי חכמת הפרצוף, למה שאמר יתרו למשה רבנו לעשות. כמו שנאמר (בשמות יח, כא): “וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת”. ופירש רש”י: “ואתה תחזה. בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעָלֶיךָ”. יתרו ידע שמשה נביא ה’ היה, והיה נאמר מפיו דברי נבואה אשר חזה ברוח הנבואה שזכה אליה. ולכן אמר לו ה’, “ואתה תחזה”, כלומר, נקט יתרו לשון נבואה למשה, כלומר, שעל ידי רוח הקודש הוא יחזה. מפני שידע יתרו, שאין ידיעת הלב אצל משה, אלא רק אצל ה’ יתברך שייכת ידיעת הלב ומעשים בסתר, לכן אמר לו “ואתה תחזה”, שעל ידי רוח הקודש, על ידי רוח הנבואה שבך, תחזה האנשים הראוים לדון במשפט.

אך לבסוף גם זה לא קרה, ויתירה מזאת, למדים אנו מכאן ראיה חזקה יותר לכל דברינו לעיל, שדברים אלו אינם מסורים לאדם, ואפילו לגדול שבגדולים הוא משה רבנו, הנה הכתוב גילה דבר גדול וברור, שנאמר (שמות יח כה): “וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת”. מדוע כתוב, “וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙” בלבד? למה לא נאמר גם יראי ה’, אנשי אמת וכו’? ביאר האבן עזרא במקום, “ויבחר משה אנשי חיל – שהיה דבר ברור. ולא הזכיר יראי אלהים, כי הוא [יתברך] לבדו ידע לבב אנוש. ומשה אמר כי בחר לנו אנשים חכמים, כי יוכל לדעת זה. רק יש חכם שאיננו ירא שמים. והזכיר ידועים, שהם למראה העין. ולא הזכירם עתה, כי אחז דרך קצרה”. עכ”ל. והרי מוכח שהיה לכולם ברור, שלא ניתן לדעת מעשי בני אדם אפילו על ידי “ראיה” מסויימת. אלא לעולם ועד, האדם [משה רבינו] יראה לעינים, וה’ יתברך יראה ללבב.

ועוד חיזק והדגיש, “החזקוני“, וכתב, “ויבחר משה אנשי חיל – כגון אלו, [ש]היה יכול משה להכיר, עשירים, אבל מדת הלב, כגון יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע, אין בשר ודם יכול לראות, רק לפי אומד הדעת, לפיכך לא הזכירם כאן, וגם במשנה תורה לא הזכיר משה, רק חכמים ונבונים וידועים, לפי שכ״‎כ יש ביד אדם להכיר בחברו אם הוא חכם אם לאו, אבל ירא שמים אינו יכול להכיר”. ע”כ. ושפתיו ברור מללו. ועתה יש לנו לשאול, מדוע לקחת מילים שנאמרו על ידי יתרו למשה רבנו, שאין בהם כל קשר למה שטענתם, וניסיתם לבלבל ולתאר שהאר”י ידע גם הוא על ידי חכמת הפרצוף כדוגמת משה!

והרי מוכח מכאן בדיוק ההיפך הגמור, כי במקרה הזה יתרו אמר למשה, “ואתה תחזה“, כי ידע שבשביל לבחור את האנשים הללו שתיאר לו, זה חייב לבוא על ידי חזיון ורוח הקודש, כלומר שהקב”ה משרה על משה כדרך כל הנבואות המתוארות בתורה. ולמעשה, בפועל התורה העידה לנו, שלא יהיה לנו ספק, ונחשוב חס ושלום, שמשה רבנו בחר אנשים על ידי יכולת של ידיעת לב האדם, ולכן הדגישה התורה ואמרה, “וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙”, כי רק דברים הניכרים לעין ולא החבויים, יכל משה רבינו לבחור. אבל שאר הדברים הקשורים והמסורים ללב האדם, אינו יכול לדעת בעצמו ולבחור. ואחר המחילה מכבודם, יש להם טעות יסודית בהבנה בסיסית ופשוטה בדת משה.

ובנוסף לכל, ברצוננו להודות להם, על אשר דאגו לתת לנו מקור ודבר מחזק מאוד לכל דברינו לעיל!

ולאחר כל זה, החליטו המקשים להמשיך בדרכם העיקשת וכך השיבו: “וכל החכמות הנזכרים, היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה, בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם”. למה אתם משבשים הדברים שוב ושוב? נאמר, “וכל החכמות הנזכרים“, לא, “מחשבות“, רק מה שהזכיר לעיל והוא בגדר חכמה”. ע”כ תשובת העקשנים.

וכעת נענה, “האם אנחנו משבשים הדברים? קודם כל יש לומר, שאתם אלו שטוענים ומנגנים על זה, שהאר”י ידע מחשבת לב האדם, וכל מעשי בני אדם שעשו ושעתידים לעשות וכו’ (השבחים שנאמרו עליו בשער ההקדמות) על ידי חכמת הפרצוף. והנה לאחר שהוכחנו שכל טענותיכם מופרכות, ונפל לכם כל הבנין שבניתם, ויתרה מזאת הבנתם שמדובר בטענות של כפירה בתורתינו הקדושה, עצוב מאוד שבמקום להודות על האמת, אתם מתחבטים עם עצמכם מתוך בלבול, כי כל כך קשה לכם לקבל זאת, כאילו שאמרנו על משה רבנו עליו השלום שהוא כתב כפירה, חלילה לנו מעשות זאת.

וכאן נרצה להעיר הערה קטנה וחשובה, כי כמו שאנו יודעים, רוב הבעיות בדורינו אנו, נובעים מתוך זה שבני אדם הפכו את רבם לאלהים, והולכים אחריו כעיוורים מגששים באפילה. ועתה עלינו לומר שבאמת אנו מבינים אתכם, כי כאשר אנו כותבים לכם הדברים, ברור לנו כשמש, שהמכה הגדולה הזאת, והאסון הגדול הזה, שתלמידים הופכים את רבם לאלהים, היתה בכל הדורות, ולכן קשה לבוא ולהודות בטעות, אע”פ שהאמת מונחת לכם מול הפנים. ואנו אומרים לכם את זה, מפני שכל רצונינו לקדש שם שמים ברבים, ולהחזיר העטרה ליושנה. וצר לנו לחזור ולשנות הדברים, כי הדבר פשוט לכל מבין, כי כל השבחים המוזכרים על האר”י, הם בגדר מה שנאמר, “החכמות הנזכרים”.

ונעתיק שוב את הנאמר על האר”י על ידי תלמידו ר’ חיים ויטאל מפיץ תורת הקבלה ונחשב לגדול המקובלים (בתחילת ספר עץ חיים בשער ההקדמות) “והנה היום אביע חידות ונפלאות תמים דעים, כי בכל דור ודור הפליא חסדו אתנו, אל ה’ ויאר לנו ע”י השרידים אשר ה’ קורא בכל דור ודור, כנזכר וגם בדורינו זה אלוהי הראשונים והאחרונים, לא השבית גואל מישראל ויקנא לארצו ויחמול על עמו, וישלח לנו עיר וקדיש מן שמיא נחית, הרב הגדול האלהי החסיד, מורי ורבי, כבוד מורנו הרב רבי יצחק לוריא אשכנזי זכרו לחיי העולם הבא, מלא תורה כרמון, במקרא, במשנה, בתלמוד, בפלפול, במדרשים והגדות. במעשה בראשית, במעשה מרכבה, בקי בשיחת אילנות, בשיחת עופות, בשיחת מלאכים, מכיר בחכמת הפרצוף הנזכר, כרשב”י [=כ-“רשב”י” של מחבר ספר הזוהר הוא משה דיליאון, שייחס דבריו לרשב”י, אך לאמיתו של דבר אין לרשב”י שום קשר לספר הזוהר] בפרשה ואתה תחזה, יודע בכל מעשי בני אדם שעשו, ושעתידים לעשות.
יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל. יודע עתידות, וכל הדברים ההווים בכל הארץ, ולמה שנגזר תמיד בשמים, יודע בחכמת הגלגול מי חדש, ומי ישן, ואיפת האיש ההוא באיזה מקום תלויה באדם העליון, ובאדם הראשון התחתון. יודע בשלהבת הנר, ולהבת אש דברים נפלאים. מסתכל וצופה בעיניו נשמות הצדיקים הראשונים והאחרונים, ומתעסק עמהם בחכמת האמת. מכיר בריח האדם כל מעשיו, על דרך ההוא ינוקא בפרשת בלק. וכל החכמות הנזכרים, היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה, בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם, ועיני ראו ולא זר דברים מבהילים לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ, מימי רשב”י עליו השלום ועד הנה”. ע”כ.

ועתה נעבור יחדיו בקצרה על הנאמר לעיל. מתחיל ר’ חיים ויטאל את שבחיו על האר”י ואומר: “מלא תורה כרמון במקרא במשנה בתלמוד בפלפול במדרשים והגדות“. בוודאי שהנאמר כאן זה החכמה שהזכיר. עוד נאמר בהמשך, “במעשה בראשית במעשה מרכבה בקי בשיחת אילנות בשיחת עופות בשיחת מלאכים“. האם זה לא חכמתו שהזכיר? והנה כאן בהמשך בא לומר לך על חכמה נוספת, שהוא “מכיר“, כלומר דווקא “מכיר“. כמו שכתב: “מכיר בחכמת הפרצוף הנזכר כרשב”י בפרשה ואתה תחזה” [דרך אגב ידיעה היא גדולה מהכרה]. ושאר החכמות הנזכרות פשיטא שהיו לו, ודאי שכל אלו הם החכמות שלו. ואם תבואו ותאמרו לנו שידיעת המקרא, משנה, תלמוד, פלפול, מדרש, והגדות וכנ”ל השאר כגון מעשה מרכבה וכו’, הם לא נקראים חכמות, אז פיכם שקר מדבר. ויוצא פשוט, שמה שנאמר בהמשך “יודע בכל מעשי בני אדם שעשו ושעתידים לעשות, יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאום מן הכח אל הפועל, יודע עתידות וכל הדברים ההווים בכל הארץ, ולמה שנגזר תמיד בשמים“, הם גם חלק מהחכמות הנזכרות.

למסקנת הדברים, כאשר ר’ חיים ויטאל הודיע כל החכמות [השבחים] סיים ואמר: “וכל החכמות הנזכרים היו אצלו כמונחים בחיקו בכל עת שירצה בלתי יצטרך להתבודד ולחקור עליהם“. כאן במילים אלו בוודאי כי נגמר הסיפור, ר’ חיים ויטאל במילים, עשה\הפך בשר ודם ל-אלהים ממש, השווה עבד לקונו בכל המובנים כולם.

ולעולם אבל לעולם, לא תוכלו להוכיח שאחד מהאבות הקדושים הגיע ליכולת כזו, מפני שכבר הוכחנו שלא היה ביכולתם וחכמתם אלו השבחים שנאמרו לעיל, וכמובן לא לאף אחד מהנביאים, ואפילו לא למשה רבנו אדון הנביאים, אשר רק עליו בלבד נאמר בתורתנו הקדושה (במדבר יב, ו’-ח’): “וַיֹּ֖אמֶר שִׁמְעוּ־נָ֣א דְבָרָ֑י אִם־יִֽהְיֶה֙ נְבִ֣יאֲכֶ֔ם יְהוָ֗ה בַּמַּרְאָה֙ אֵלָ֣יו אֶתְוַדָּ֔ע בַּחֲל֖וֹם אֲדַבֶּר־בּֽוֹ׃ לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכָל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃ פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת יְהוָ֖ה יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה”. ולקראת סיום התורה הקדושה, הקב”ה מודיע הודעה חשובה ואומר (דברים לד, י): “וְלֹֽא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים“. ולסיום עלינו לעמוד על אחת הטענות המרכזיות, אשר כמעט רוב לומדי התורה טוענים, כאשר אנו מציגים ומוכיחים להם שלא קיימת יכולת כזו בבשר ודם, ואנו מדברים על השבח שנאמר על האר”י, אשר אמר תלמידו ר’ חיים ויטאל שידע  רבו מחשבות לב האדם וידיעת כל מעשי בני אדם שעשו ושעתידים לעשות. והנה רובם ככולם הסתבכו כאשר הצגנו להם מקצת מראיותינו החזקות אשר הבאנו לעיל.

אך על מנת לנקות עצמם ולא להסתבך במחשבתם על הגדולים שלהם [שמא הם לא כל כך גדולים כפי שחשבו. או שהם גדולים, אבל בנו עליהם סיפורי בדים על מנת לכבוש את לב עם ישראל] משום שכולנו גדלנו עליהם שהיו גדולי ישראל, לכן מיד דוחים הראיות, וטוענים שהאר”י היה יודע המחשבות על ידי רוח הקודש. כביכול טענה טובה [למתחמקים מן האמת] והרי לשיטתם ראינו לעיל שלרבקה הוגד ברוח הקודש את דברי עשו בנה אשר אמר בליבו, ולכן כך גם ניתן לומר על האר”י שידע מחשבות לב האדם על ידי רוח הקודש, עד כאן טענתם! אכן טענה זו חזקה לאלו אשר לא למדו היטב ולא עיינו היטב בעניין רוח הקודש, וכוונתי לומר שלא יודעים כלל מהי רוח הקודש? מי זכה לרוח הקודש? והאם על ידי רוח הקודש ניתן לדעת מחשבות לב האדם? ובעזרת ה’ יתווסף מיד בסיום ענין זה שאנו עסקנו בו עד עתה, והוא בנוגע למחשבות הלב. עתה נעמוד בהמשך זה הספר על ענין “רוח הקודש”, שרבים מבני אדם חושבים שאע”פ שאין נבואה, בכל זאת לרבם יש רוח הקודש מסויימת שעל ידי כן נתגלים לו דברים.

על כן לענינינו, לאחר שביררנו הדברים עד עומקם, אנו מבקשים ממכם לחזור בכם ולעשות תשובה, לא רק על זה שאתם חושבים שהיה אדם לפני כ-550 שנה, אשר עלה על מדרגת האבות הקדושים, ועל כל הנביאים הטהורים ואף על משה רבינו, אלא בעיקר על זה שלקחו בשר ודם, יצרו עליו סיפורי בדים שלא היו ולא נשמעו באומות העולם, ובזה בנו עליו על האר”י, תדמית של איש בשר ודם שהוא בעצם אלהים כל יכול. רק חסר לדמות שלו, שהיו כותבים שהוא יושב שם בשמים עם הקב”ה יחדיו ודן את כל העולם. ואם לא תקבלו הדברים, מפני שכבר הוכחנו והבאנו לכם ראיות חותכות ומפורשות, הנה אנחנו מודיעים לכם שאם תמשיכו להאמין בשקרים הללו הנזכרים, אתם עלולים לכפור לגמרי בהקב”ה, מפני שהיותכם מאמינים בכוח של בשר ודם שלא קיים, וזהו עבודה זרה ממש. וכבר אמר רשב”י הטהור האמיתי, בתלמוד בבלי (מסכת סנהדרין סג.): “אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה’ לבדו”. ע”כ.

.

ע”כ כתבנו מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.