.

***

“אז איך ראינו במציאות “ניסים” ו-“נפלאות”?”

ד) והנה מוכרחים אנו לתת הקדמה חשובה מאוד, לפני שהקורא יכנס, יקרא, ויפנים, כמה רב, וגדול, היה השקר שגדלנו עליו כל השנים. אמנם, עם כל אמיתות הדברים והראיות החותכות מן התנ”ך, מן המשנה, ומן התלמוד שנזכרו עד עתה. עדיין יהיה קשה הדבר להמון בני אדם, ובפרט לאנשים ש-“ראו” בעיניהם, “ניסים” – “נפלאות” – “אותות” – “הזזת גרמי השמים” – “ידיעת הדברים שבסתר” – וכן על זאת הדרך. ולכן, כאשר יתברר ויתלבן לאדם, האמת שבפסוקי התורה, והאמת שבמסורת חז”ל, הנה אז ישאר נבוך מאוד, שהרי הוא בעצמו ראה הדברים בעיניו, והם ההיפך הגמור ממה שכתבנו, לכאורה.

וראשית כל בכדי לסדר את הראש והשכל של אותם החפצים לדרך האמת, יש לציין שגם אנחנו בתחילת ההתעוררות לדרך האמת, ועזיבת אותם דעות כוזבות שעליהם גדלנו, הנה הוקשה לנו דבר אחד ממה שכתב הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה טו – טז): וז”ל: “המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים … ודברים האלו [=כל עניני העבודה זרה], כולן [=כולל כולן], דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות, כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן. שנאמר, “כי לא נחש ביעקב, ולא קסם בישראל”, ונאמר, “כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם, אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, ואתה לא כן וגו’ … כל המאמין [=רק המאמין בלבד ב]-בדברים האלו, וכיוצא בהן [=כל עניני עבודה זרה למיניהם], ומחשב בלבו שהן אמת, ודבר חכמה [הם], אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת, ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה תורה, אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים, “תמים תהיה עם ה’ אלהיך”. ע”כ.

כלומר, הרמב”ם בעצם מסביר, לא רק שאסור לעשות כישופים, אלא “כישופים” זה דבר שקר גמור, ואינם פועלים מאומה! ויוצא, שכישופים זה מין ממיני עבודה זרה, וכל מי שעושה, “הסרת כישופים”, הרי הוא כופר בכל התורה כולה. ומדוע? מפני שרק המאמין בכחה של עבודה זרה, נחשב לו שעבד עבודה זרה וכפר בכל התורה. ודע כי כל עניני עבודה זרה שנאסרו בתורה, הם הבל הבלים! כלומר, לא אסרה התורה אותם מפני שיש בהם כח חלילה, אלא כמו שהזהירה מן השקר בהרבה מן הדברים, כך אותם עניני עבודה זרה שקר גמור והבל מהובל.

ונאמר (ויקרא פרק יט פסוק ד פרשת קדושים): “אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם”. וכן נאמר (ויקרא פרק יט פסוק לא פרשת קדושים): “אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם”. וכתב התרגום ירושלמי, “לא תִסטו אחרי שואלי בידין [משביעים, מכשפים, נביאי שקר] ומעלה זכורו [דורש למתים] ומבקשי עצם ידוע, ולא תבקשו להִטמא בהם אני יי אלהיכם”. ופירש האבן עזרא, “האבת מגזרת, הִנֵּֽה־בִטְנִ֗י כְּיַ֥יִן לֹא־יִפָּתֵ֑חַ כְּאֹב֥וֹת חֲ֝דָשִׁ֗ים יִבָּקֵֽע”. (איוב לב, יט), כי הם עיקר זאת האומנות. והידענים מגזרת דעת, שיבקשו לדעת העתידות. וריקי מוח אמרו, לולי שהאובות אמת, גם כן דרך הכשוף, לא אסרם הכתוב [כלומר שאומרים בדעתם הריקה, שהבורא לא היה אוסר דבר שלא פועל כלום, ובוודאי הכישוף יש בו ממש, וכן המעלה אוב]. ואני אומר היפך דבריהם, כי הכתוב לא אסר האמת, רק השקר, והעד [=האמת לדברינו, הם] האלילים והפסילים [והם בוודאי שקר גמור, כי אין אלהים אחרים, וכך בדיוק הכישופים!]. ולולי שאין רצוני להאריך, הייתי מבאר דבר בעלת אוב [=אצל שאול המלך] בראיות גמורות [=שהכל היה שם על דרך השקר ולא על דרך האמת]. וטעם אני ה’ אלהיכם – שלא תבקשו כי אם השם לבדו, והנה הזכיר לטמאה, כי נפש הפונה והמבקשת טמאה היא, כי איננה דבקה בשם”. ע”כ.

והנה דע קורא נעים, כי כל המאמין בכח עבודה זרה, כלומר, אפילו המאמין בלבד, ועוד לא עושה מעשה, נחשב לו ככופר בכל התורה כולה. כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ד): “מצות עבודת כוכבים כנגד המצות כולן היא, שנאמר, “וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות” וגו’, ומפי השמועה למדו, שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר. הא למדת שכל המודה [=המודה בלבד בכח עבודה זרה! אפילו לא עבד!], בעבודת כוכבים, כופר [=ממש] בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם. שנאמר, “מן היום אשר צוה ה’ והלאה לדורותיכם”. וכל הכופר בעבודת כוכבים, מודה בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, והוא [=כפירה בעניני העבודה זרה, הם] עיקר כל המצות כולן“. ע”כ.

וכן כתב רבינו במפורש כמה הלכות לאחר מכן (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ו): “כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת [=כגון זה האומר ומודה שיש כח לכישוף ושאר עניני עבודה זרה וכיוצא בזה], אף על פי שלא עבדה, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה’!, שנאמר, “והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר, את ה’ הוא מגדף”. לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים, כמו שתולין את המגדף, ושניהם נסקלין, ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים, ששניהם כופרים בעיקר הם”. עכ”ל.

ואמרו בספרי (ספרי דברים פרשת עקב): “וסרתם, מדרך חיים לדרך מות. ועבדתם אלהים אחרים, וכי אלהים הם? והלא כבר נאמר (ישעיה לז יט): “ונתון את אלהיהם באש כי לא אלהים המה”! ולמה נקרא שמם “אלהים אחרים”? שמאחרים את הטובה מלבוא בעולם. עוד סיבה שנאמר על הבל הבלים זה, “אלהים אחרים“, שעושים את עובדיהם אחרים ומשונים. עוד סיבה שנקרא שמם, “אלהים אחרים“, על שם שאחרים קורים אותם אלוהות ולא הבורא יתברך. דבר אחר, “אלהים אחרים” – שאחרים הם לעובדיהם, וכן הוא אומר (ישעיה מו ז): “אף יצעק אליו ולא יענה מצרתו לא יושיענו”.

וכן כתב רבינו המאירי בבית הבחירה על התלמוד (בבלי סנהדרין צ.): “והלוחש על המכה, ר”ל שמרפא בלחישות ומיני כשפים, ואף על פי שהם דברים המוניים [דברים של עמי ארצות, ובוודאי] אין קפידא כל כך בהם [כלומר שלא פועלים מאומה], פירשוה בגמ’ ברוקק ואומר על רקיקתו דברי תורה, כגון, “כל המחלה אשר שמתי במצרים”, וזהו בזיון התורה בכללה וכו’, שאלו היו הלחישות נעשות בכשפים, כבר הם ממיני ע”ז ולא הוצרכו לשנותה, והתבאר במקום אחר שהקורא על התינוק שלא יבעת או שמניח עליו ספר תורה או תפילין בשביל שיישן או שיתרפא, לא דיו שהוא בכלל חברים ומלחשים ומכחשים, אלא שהם בכלל כופרים בתורה שאין התורה רפואה לגוף אלא לנפש, אבל הבריא שאומר פסוקים להגן על עצמו בזכות קריאתם ולהנצל בכך מן הפגעים, הרי זה כדרך תפלה ומותר“. ע”כ. ויותר ברור מזה אין! ולהרחבה בנושא עיין במורה נבוכים חלק ג’ פרק כט’.

אמנם מה נעשה עם מה שכתוב (שמות פרק ז פסוק י – יג פרשת וארא): “וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה וַיַּ֣עֲשׂוּ כֵ֔ן כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑ה וַיַּשְׁלֵ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־מַטֵּ֗הוּ לִפְנֵ֥י פַרְעֹ֛ה וְלִפְנֵ֥י עֲבָדָ֖יו וַיְהִ֥י לְתַנִּֽין: וַיִּקְרָא֙ גַּם־פַּרְעֹ֔ה לַֽחֲכָמִ֖ים וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים וַיַּֽעֲשׂ֨וּ גַם־הֵ֜ם חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֛יִם בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם כֵּֽן: וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙ אִ֣ישׁ מַטֵּ֔הוּ וַיִּהְי֖וּ לְתַנִּינִ֑ם וַיִּבְלַ֥ע מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן אֶת־מַטֹּתָֽם: וַיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָֽה”. והנה מפורש לכאורה, שפרעה קרא לחכמים ולמכשפים, וגם הם עשו בלהטיהם כן, והשליכו איש מטהו ונעשה לנחש! והרי לכאורה יש במעשיהם ממש. ואיך יחלוק הרמב”ם על תורה מפורשת לכאורה?

אלא אחר המחשבה וההתבוננות, בוודאי שצדקו דברי הרמב”ם, כי אין כח אחר מלבדו יתברך. ואמת כי אין במעשיהם שום דבר והכל הבל! והכל הוא בגזירת ה’, או על מנת להגדיל את הנס המעותד לבוא. או על מנת להכשיל ולנסות את הרואים כן, שייחסו חשיבות לכוחות אחרים ולהעמידם בנסיון, האם ילכו אחרי ה’ יתברך או ימירו אותו.

וכן כתב הרב החשוב רבינו יעקב אנטולי בספר מלמד התלמידים (פרשת צו): “ואפשר לומר, [שמה שאמר] “שבעבור זה”, הוא כמו, “ולמה זה”, כלומר, הגד לבנך, למה אתה עושה פסח מצה ומרור. כמו שאמר רבן גמליאל. והכל עולה לענין אחד. כי המכוון [המטרה של חג הפסח] הוא סיפור הנפלאות כמו שאמרנו, [בכדי] להעמיד האמונה, כי בגאולה ההיא [אשר היתה במצרים] הראה השם על ידי משה, כי [רק] לו [יתברך] הממשלה בשמים ובארץ … ולפי שפרעה נמשל מקדם לתנין הרובץ בתוך יאוריו לפי גאותו על היאור הטוב אשר במצרים, הראה לו [ה’ יתברך על ידי משה רבינו], תחלה המופת במטה, אשר נהפך לנחש [לתנין], ואחר [כן], שב [להיות, שוב] מטה, [כל זה על מנת] להודיע שממשלתו מקרית ו[לא פועלת כלום, כי עם בחפצו יתברך, ובוודאי] לא תעמוד [ממשלתו, ואין שום דבר במעשי ההבל שלהם]. גם מטה אהרן בלע מטות החרטומים, להודיע כי אין מעשיהם כמעשיו, כי הם היו עושים בלהט [שהיו מאמינים במעשי כישוף, ומה שפעל הדבר, הכל בשביל להגדיל הנס], ו[אמנם אהרן], הוא היה עושה בדבר ה’ … ו[אם תשאל וכי מעשיהם מועילים בכלל? הרי אין בכישופים כלום ושום דבר! אלא] לפי שרצה השם להקשות לב פרעה ולב עבדיו לגדל עונשם, צוה נביאו לעשות מופתים, בדרך שתפול בו [בפרעה ובעבדיו] תעיה, לומר שהיה עושה אותם [כאילו דבריו פועלים] בדרך להט”. ע”כ.

והנה כבר מדבריו אלו קבלנו תשובות להמון קושיות שיסורו אצל בני אדם לאחר קריאת זה המאמר. ובעצם מסביר רבינו יעקב אנטולי, שמה שראו בני אדם כמה “קדושים” עושים ניסים, פלאות ונפלאות, דבר זה לא מעיד על צדקותם או על יושרם והליכתם בדרך תורת אמת. אלא דבר זה בא להכשיל את אותם שנכשלו ועשו בני אדם לאלוה, והאמת היא, כי ה’ יתברך הוא זה שעושה את ה-“ניסים” הללו, וכל זה על מנת להקשות את לב הטועים המעריצים בשר ודם. או שדבר זה יבוא בניסיון לנו, אם ננטוש את דברי התורה המפורשים בעבור מעשה “ניסים“? והאם נמיר את ה’ אלהינו בעבור “אות ומופת” שראינו?

ולכן ידע כל קורא מאמר זה, אם לאחר שתקרא את הדברים, עדיין תתעקש לומר שהמציאות שראית נוגדת את הכתובים המפורשים ותסתפק בדעתך באמיתת דברי התורה או בדברי חז”ל הטהורים, הרי שהאמנתך בכך קרובה לכפירה ביסודות הדת.

ולכן המובן מדבריו של רבינו יעקב אנטולי, שאין במעשה הכשפים שום דבר והכל הבל הבלים. אלא מכיון שרצה ה’ יתברך להראות לפרעה שממשלתו מקרית ובד בבד להקשות את ליבו, אמר למשה רבינו שיזרוק המטה ויהפוך לנחש, וכן הם עשו, ונהפך המטה שלהם בגזירת ה’ יתברך לנחש, ולהם זה היה נראה כאילו בלהט הדברים נעשים, כלומר בכישוף. ולא שיש במעשיהם ממש. וההוראה הגדולה ביותר לכך, הוא שהמטה של משה בלע את הנחשים אשר להם. להורות, שאין במעשיהם כלום, אלא הכל הוא בגזירת ה’ יתברך. והכל היה על מנת להקשות את לב פרעה. שיחשוב בדעתו שיש כח בלהטיהם.

וכבר ציוונו בתורתו תורת אמת, הזהיר ואמר (דברים פרק יג פסוק א – ו פרשת ראה): “אֵ֣ת כָּל־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא־תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ: פ כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם: לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: אַחֲרֵ֨י יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן: וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָ֠רָה עַל־יְהֹוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ”.

והנה ודאי ופשוט מדברי הפסוקים הללו, שה’ יתברך מודיע הודעה חשובה לבניו, שאם יבוא נביא שקר ויוסיף על התורה או יגרע ממנה, הן בכתובים והן בפירושים כמו שנבאר בהמשך המאמר הזה. תדע לך, כי כל מה שאמר הוא שקר גמור ומצוה להשמידו! ואם תקשה, הרי הוא עושה אותות ומופתים, וכל מה שהוא מברך ואומר לאחרים, זה קורה, כמו שאומרים הרבה בני אדם בדורינו מעשים שראו בעיניהם. על זה אמר ה’ יתברך, “וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת … לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם”.

כלומר, מודיע הבורא יתברך בתורתו ואומר, נביא השקר יעשה אותות, הוא יעשה מופתים, ולא בגלל שיש כח בידו חלילה, אלא אומר ה’ יתברך, אני עושה זאת בעצמי ונותן בעצמי לכל זה לקרות, והכל בשביל לנסות אתכם עם ישראל, האם תלכו אחר השקר או תלכו אחר ה’ אלהים אמת. ועיין במה שכתב רבינו הרמב”ם בענין הניסיון בספרו מורה הנבוכים (חלק ג’ פרק כד’). ועיין עוד בתלמוד בבלי עבודה זרה (נד: נה.) שאין שום כח לעבודה זרה לא להועיל ולא להזיק. ולפיכך כל האותות והמופתים שעושה נביא השקר, אינו עושה כי יש לו כח לעשות, אלא מכיון שהנביא הזה הולך בדרך רעה וסר מחוקות התורה, ה’ יתברך מכשילו לעשות אותות ומופתים לפי דעתו המשובשת, ובכך רוצה לנסות את עם ישראל, האם ילכו אחר אותות ומופתים, או שיאמינו רק בתורתו תורת אמת!

וכתב רש”י, “ונתן אליך אות – [=נביא השקר יתן לך אות בגרמים אשר נמצאים] בשמים, כענין שנאמר [=לטובה] בגדעון (שופטים ו, יז) ועשית לי אות, ואומר (שם ו, לט) יהי נא חורב אל הגזה וגו’. או מופת – בארץ, אף על פי כן לא תשמע לו. ואם תאמר מפני מה נותן לו הקב”ה ממשלה לעשות אות, כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם”. ע”כ. והנה פשוט לרש”י, שאין ביד נביא השקר או כל רב אחר בדור זה או בדורות עברו כח לשום דבר בעולם מצד עצמו.

ואף אם ראינו שהיה אחד כזה, כלומר, אם ראינו שהיה נביא שקר, שנעשה לו, מה שעשה ה’ יתברך לגדעון נביא האמת בענין המופתים הנזכרים, תדע, כי לא בא האות הזה מכוחו, אלא כל זה בא על מנת להעמיד אותנו עם ישראל בניסיון, האם בעבור כך נאמין לדברי השקר והמינות של נביא השקר, או לא. וכתב הרא”ש, “וא”ת הואיל וסופו לקלקל, למה עשאו הקב”ה נביא פן יטעה את בניו? לכך כתיב, “כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם“, וכ”ש שאין לו לשמוע לאותם הנביאים הנעשים מתחלתם ע”י כשפים”. ע”כ.

וכתב בספר בכור שור, “ובא האות והמופת … לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. שאפילו העמיד לך חמה בחצי הרקיע כיהושע, לא תשמע אליו. רבי יוסי הגלילי אומר: הגיעה תורה לסוף דעתה של עבודה־זרה, לפיכך נתנה לה ממשלה (ספרי כאן ריש סימן פד, וסנהדרין צ, א) כלומר: הגיעה לסוף דעתם של־בריות של עבודה־זרה, לידע ולנסות אותם אם לבם שלם עם הקב”ה שלא יוכל שום אדם לפתותם, ולפיכך פעמים שהקב”ה מקיים דברי נביאי־הבעל והעובדי אלילים, לנסות הם את יראיו, כדכתיב, “כי מנסה ה’ אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים”, לא יוכל שום־דבר להפרידכם מאחרי־השם”. ע”כ.

ומצאנו לאבן עזרא שכתב, “וטעם כי מנסה – בעבור שעזבו, ולא המיתו. ונסיון השם להראות צדקת המנוסה”. ע”כ. והנה דברי האבן עזרא הללו צריכים ביאור. מסביר האבן עזרא, מדוע בכלל ה’ יתברך מנסה את בני אדם בניסיון כה קשה? אלא מפרש ואומר, מכיון שבתחילה התפתו בני אדם לדברי שקר, וקיבלו דברי השקרנים ההורסים את דבר ה’, ולא דחו דבריהם והשמידום, לכן ה’ יתברך מעמיד אותם בניסיון מפעם לפעם, יותר ויותר קשה, ומביא אותות וניסים כביכול ביד “רבנים“, וביד מי שנחשב ל-“קדוש“, וכביכול ברכותיהם עוזרות ועושות ניסים, ולא בגלל שהם צדיקים וטהורים, אלא כל זה בעבור שהלכו בני אדם אחר השקר של אותם שקרנים. וכעת המבחן שלהם הוא, האם ידחו את המציאות שהם רואים ויאמינו לתורת משה, או שילכו אחר המציאות שראו, ויאמינו באותות של נביאי שקר שבאו על מנת לנסותם.

ואחר המחשבה והעיון, לפי דעתינו הדין נותן לכך, כלומר, אם הנביא או הרב השקרן שהורס את תורת משה אמת, לא היה “עושה” אות ומופת בדרכו הנתעבת, לא היה זה בכלל ניסיון לבני ישראל, כי לא היו מחזיקים ממנו מאומה, ולא היו עומדים כלל בניסיון. אולם אחר שרואים הם כי ה-“קדושים” הללו פועלי “ישועות“, כעת יבוא להם הניסיון, האם להאמין להם בגלל האותות והמופתים, או להאמין בתורת ה’ אמת. ובכך גם מכשיל ה’ יתברך לאותם “קדושים” לחשוב שהולכים הם בדרך נכוחה, וכל זה מפני שעזבו את דרך ה’ ויחודו בתחילה. וכדוגמת פרעה בדיוק אחד לאחד.

ולמה הדבר דומה? לבני אדם שהולכים בדרך רשע, מחללים שבת, עובדים עבודה זרה, ועושים כל הרעות שבעולם. וכפי הבטחת התורה, עליהם להיות מעונים, עניים, חולים ורצוצים. אולם רואים אנו בהיפך, שיש מן הרשעים שהם שלוי עולם והשיגו חיל, וכל בתיהם מלאים בטוב, ואין להם חולי אחד בחייהם. ומה יאמר האומר? מפני שרואה את המציאות שהינם שלווים ושמחים, דברי התורה הינם שקר? האם מפני כך יתן דופי בתורה? ודאי שלא. כל בר דעת ותינוק בן יומו מבין, שכל זה בא על מנת לנסות אותנו עבדי ה’. וכבר האריך בזה רבינו בחיי בן פקודה החכם השלם בספרו חובות הלבבות שער הבטחון פרק ג’ בהקדמה החמישית.

וכתב רבינו המאירי בבית הבחירה בפירושו לתלמוד (בבלי סנהדרין צ:): “נביא שהוחזק [לנביא אמת], שציוה מכח נבואתו לעבור על איזה דבר מצוה מדברי תורה או מן התלמוד, יש צדדים שאנו חייבים להאמין בו, ויש צדדים שאנו צריכים שלא להאמינו ולהכחיש את נבואתו. וכיצד הוא הדין בענינים אלו? כל שצוה לשנות דבר אחד לעולם, כגון שהתנבא שאין החמץ אסור בפסח [או כמו אלו שאומרים שאין צורך לישון בסוכה, כי יש שם מין, “אורות גבוהים” המסוגלים להזיק את האדם, וכיוצא בזה מהבליהם המרובים. וכגון אלו שאומרים שאין מצוה להוכיח בדורינו וכיוצא בזה], הן דרך נבואה בעקירת אותה מצוה [שאמר שבאה לו נבואה מאת ה’ שכבר התבטלה זו המצוה שציוה משה רבינו עליה], הן דרך פירוש שהיא משל לדבר אחר [כלומר, לא אמר שה’ יתברך אמר לו שיבטל את המצוה, אבל הסביר שהמצוה אינה כפי שלימדונו בעלי המסורה, אלא הכל הוא על דרך המשל ואין חובה לעשותה ממש במציאות], או שלא ניתנה אלא לפי הזמן, [כלומר שהמצוה הזו שציוה ה’ יתברך על ידי משה נביאו היתה עד הזמן הזה], אפילו [אמר זה הנביא] בלאו אחד [מן התורה], או ב[מצוות] עשה אחד [אין שומעין לו].

או שהתנבא בתוספת מצוה על התורה שלא מדרך גדר או הוראת שעה או לקיום שאר מצות, אלא דרך נבואה חדשה וגזירה אלהית [שקיבל משמים, כמו שטוענים מאמיני השלישיות ודומיהם], אפילו עשה אותות עליונות [מופתים וניסים גמורים], כגון העמדת חמה וכיוצא באלו מה שאי אפשר חס ושלום, שאין ה’ מעמיד חמה לעוברי רצונו, אפילו הפליג [זה הנביא] בכמה מופתים, אין שומעין לו [לעולם מפני מופתיו], אלא מכחישין נבואתו אפי’ הוחזק [כנביא אמת], וממיתין אותו בחנק בלא שום פקפוק ומשוא פנים, שהרי בא להכחיש נבואת משה רבינו שנתנה לחק עולם בלא שנוי או תוספת או מגרעת, מלמד שאין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה, שהתורה נתנה בהסתפקות [בשלימות] כללי לכל טבע ולכל מקום ולכל זמן.

 ולא סוף דבר בדברי תורה, אלא אף [אם הוסיף או גרע] בדברי סופרים, כגון שהתיר חמץ בשעה ששית, או אסרו בחמשית, שלא מתורת גדר, אפילו אמר שאין תחום שבת אלא באלפים ואחת, או שהוא באלפים חסר אחת, שהרי הוא מכחיש מה שנודע מפי הקבלה [למשה מסיני]. וזה שנאמר, “לא בשמים היא”, ונמצא בכל אלו מכחיש נבואתו של משה שנתפרסמה לנו בנבואה עולה על מדרגת כל נברא, ושנחלקה נבואתו מכל נבואות שבעולם בהרבה מדרגות גדולות כמו שהתבאר בספרי גדולי המחברים [הרמב”ם], ושלא נתלית האמנתנו בו באות ומופת, שכל אותותיו לא נעשו לראיה על נבואתו, אלא לצורך, אלא שנתלית האמנתנו בו לחדוש שלמותו עם היות עינינו רואות ואזנינו שומעות בפרסום כללי כאמרו, “בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם”, והרי בין האמנת ענינו להאמנת שאר נבואות, החלוק שיש בין הרואה את הדבר בעיניו, למי שאינו רואה את הדבר, אלא ששומעו מפי העד.

[ואם] צוה הנביא המוחזק, להוסיף או לגרוע או לעבור לפי שעה [קלה, ולא יפסוק כן לעולם], אם בהיתר ענין ע”ז הוא, אין שומעין לו כלל, אפילו צוה לעבוד ברגע זה ולבטלו לשעתו אפילו בלאוין שבו, ואפילו בעשה, כגון נתוץ מזבחותיו וגדוע אשריו, וכיוצא באלו. ובכלל זה כל שיעשה דבר לכונת הריסת פנה מפנות הדת, כגון [שיקלקל ויהרוס בענין] מציאותו ואחדותו יתברך [כגון אלו המחלקים את ה’ יתברך ואפילו במשל!], והסתלק הגשמות ממנו וכדומים לאלו, וכל שעשה כן, הרי דינו כ[אותו אחד בדיוק] שלפניו צוה להוסיף או לגרוע, או לעבור בשאר מצות לפי שעה [ומכחישין נבואתו אפי’ הוחזק כנביא אמת, וממיתין אותו בחנק בלא שום פקפוק ומשוא פנים, שהרי בא להכחיש נבואת משה רבינו שנתנה לחק עולם בלא שנוי או תוספת או מגרעת].

ו[אם עשה] שלא לכונת הריסת פנה מפנות התורה על הדרך שביארנו, אלא לאיזה צורך, שומעין לו, והוא שאמרו, “אליו תשמעון”, אפילו אמר לעבור על דברי תורה [לשעה קלה לצורך], כגון אליהו בכרמל, שהקריב בחוץ להכחשת נביאי הבעל, וכן אלישע שאמר, “וכל עץ טוב הפילו”, אף על פי שהתורה אמרה, “לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן”, אפילו צוה בדרך זה לחלל שבת [לשעה קלה], שומעין לו. וכן כל כיוצא בזה. כל מה שכתבנו בענינים אלו הוא בנביא המוחזק או בשהתחיל לעשות עצמו נביא בנתינת אות, אבל כל שלא הוחזק, ואינו עושה עצמו נביא בנתינת אות, אלא שבדברים בעלמא הוא אומר שהוא נביא, [אם אמר כן] בשאר מצות אין עושין בו כלום, ובע”ז דנין אותו כמסית או כמדיח לפי מה שהוא כשאר הדיוטות”. עכת”ל. והדברים ברורים למבין.

ונחתום הקדמה זו בדברי רבינו הטהור (משנה תורה, הלכות יסודי התורה ט׳:ה׳): “בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר מִצְוֹת. אֲבָל בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וַאֲפִלּוּ לְפִי שָׁעָה. וַאֲפִלּוּ עָשָׂה אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים גְּדוֹלִים וְאָמַר שֶׁה’ צִוָּהוּ שֶׁתֵּעָבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַיּוֹם בִּלְבַד אוֹ בְּשָׁעָה זוֹ בִּלְבַד הֲרֵי זֶה דִּבֵּר סָרָה עַל ה‘. וְעַל זֶה צִוָּה הַכָּתוּב וְאָמַר (דברים יג ג) “וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת” (דברים יג ד) “לֹא תִּשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא” (דברים יג ו) “כִּי דִּבֵּר סָרָה עַל ה’ אֱלֹהֵיכֶם”. שֶׁהֲרֵי בָּא לְהַכְחִישׁ נְבוּאָתוֹ שֶׁל משֶׁה. וּלְפִיכָךְ נֵדַע בְּוַדַּאי שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה בְּלָט וְכִשּׁוּף עָשָׂה וְיֵחָנֵק”. עכ”ל. והרי לך קורא נעים, מכל ההקדמה הברורה הזו, ש-מעתה אין לך להקשות, כיצד ראית מעשה נסים ונפלאות על ידי “צדיקים” או “קדושים“. כי הכל הוא בעבור הניסיון.

.

***

“המון עקשנים מסרבים להודות”

ה) והנה כעת, אחר כל מה שראינו במאמרים הקודמים, והוכחנו במפורשות, שאין אדם שידע או יודע מחשבת הלב של אדם אחר מלבד הבורא יתברך. לאחר הבנה זו, יש כאלו, עקשנים נבוכים, שמסרבים לקבל את האמת ממי שאמרה, וגרוע מכל, יראים הם מן האמת. [ולכן רבינו הטהור קרא לספרו, “מורה הנבוכים”, להורות הדרך לאותם נבוכים, שנבוכו עד עתה ממה שגדלו עליו, והוא יהיה להם למורה נאמן אשר ממנו יוכח להם האמת]. ודנו עמנו בנושא החקירה, אשר עשינו, ושלחנו להם את התשובה, ולאחר דיון ארוך עם אחד מהם, שלח לנו דבר מסוים, שלכאורה נראה, שאכן היה אדם כזה בעולם שיודע מחשבות לב האדם.

ואלו הם דבריו של המקשה: “אני לא סותר שאדם לא יודע [מחשבות הלב]. אבל הקב”ה יכול לתת. כמו שנבוכדנצר רצה שיבוא מישהו, ויגיד לו מה החלום שחלם, ומה הפתרון! וה’ יתברך נתן לדניאל לדעת”. ע”כ קושייתו של האיש הנזכר.

תשובה: “תחילה נציין, שכל מה שהזכיר הנ”ל בתשובתו, מעשה זה מובא בנביא דניאל בפרק ב. ושם מסופר, שנבוכדנצר חלם חלום שלהבנתו חשוב מאוד. ומפני ששכחו, היה טרוד מאוד. ולכן פנה לכל החרטומים והחכמים שלו, וציוה אותם לומר לו החלום ופתרונו, ואם לא יעשו כן, יהרוג הוא את כולם. ובתקופה זו הנזכרת, כבר הוגלו לבבל, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה על ידי נבוכדנצר, נבוכדנצר התרשם מהם מאוד, ונתן להם תפקידים בכירים בממלכתו, ולאחר ששמעו זאת, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, הבינו שהם עתידים להיהרג על ידי גזרתו, ולכן התפללו לה’ יתברך שיגלה להם החלום ופתרונו.

וזכה דניאל, שהקב”ה הראה לו בחלום את חלומו של נבוכדנצר, ובנוסף לזה, גילה לו גם הפתרון של החלום, ואכן עמד דניאל לפני נבוכדנצר ואמר לו החלום ופתרונו. (עיין בדניאל פרק ב). ולכן, בתחילה עלינו להבין, שכל מה שראה דניאל, היה כל זה בחלום הלילה! שנאמר (דניאל ב, יט): “אֱדַ֗יִן לְדָנִיֵּ֛אל בְּחֶזְוָ֥א דִֽי־לֵילְיָ֖א רָזָ֣א גְלִ֑י אֱדַ֙יִן֙ דָּֽנִיֵּ֔אל בָּרִ֖ךְ לֶאֱלָ֥הּ שְׁמַיָּֽא”. הרי מבואר מפשט המקרא, שהקב”ה הוא זה שנתן לדניאל לחלום את חלומו של נבוכדנצר, ובנוסף לזה, הוא זה אשר גילה לו גם את הפתרון. ונשים דגש על דבר חשוב, מה בדיוק הראה הקב”ה לדניאל? את החלום! ומה בדיוק החלום אשר חלם נבוכדנצר? דניאל מתאר בדיוק את חלומו של נבוכדנצר. בחלום הוא רואה פסל ענק, ראשו עשוי זהב, חזהו וזרועותיו כסף, בטנו וירכיו נחושת, שוקיו עשויים ברזל, וכפות רגליו חלקם חרס וחלקם ברזל. והנה לפתע מופיעה מאליה אבן, ומרסקת את הפסל לרסיסים שאותם מעיפה הרוח, והאבן הופכת להר גדול.

ומה פירושו של החלום? דניאל מפרש לנבוכדנצר את החלום, ומסביר ש-“ראש הזהב“, משול לממלכתו שמושל בה עתה, שהיא חזקה וקיימת וחשובה מאוד בדיוק כמו ענין החלום שבו ראה – “ראש הזהב“. ומה שראה בחלומו – “זרועות כסף” – פירוש זה הענין לממלכת פרס ומדי, שתקום אחר מלכות בלשצר בנו של נבוכדנצר, אחר שיטול השררה מזרעו, אך היא נמוכה ושפלה מהמלכות שלו, בדיוק כמו שהכסף פחות מן הזהב, ולכן ראה בחלומו דווקא “זרועות כסף” ולא “זרועות זהב“.

ומה שראה בחלומו – “בטנו וירכיו נחושת” – פירוש זה הענין, משל לארץ יוון, אשר היא זו שתמשול לאחר מכן, והיא מלכותו של אלכסנדר מוקדון הידוע. ומה שראה בחלומו – “שוקי הברזל” – פירוש הענין שהם משולים לממלכות ישמעאל, אשר תמשול אחריה. ומה שראה בחלומו – “כפות רגלים“, פירוש זה הענין ורמז הוא, על כך שבאחרית הימים, יהיו ממלכות שחלקן חזקות וחלקן חלשות, אבל – “האבן” הנזכרת בחלום, מסמלת את מלכות הקב”ה שלעולם לא תתבטל, והיא מלכות מלך המשיח!

ואחר שפירש לו החלום, נבוכדנצר נדהם, כורע על ברכיו לפני דניאל ומכיר באמיתות דתו וגדולתו של מלך מלכי המלכים הקב”ה, והוא נותן לדניאל בעבור פירושו מתנות, וממנה אותו על כל חרטומיו. ע”כ תוכן המעשה.

והנה ממעשה זה אנו למדים, שהראה הקב”ה לדניאל את חלומו של נבוכדנצר, שבחלום זה העביר ה’ יתברך בדרך משל לנבוכדנצר, מה עתיד להיות עם ממלכתו, ושאר הממלכות אשר ישלטו אחרי מלכותו, ומה סופם של כל אלו, עד שיקים הקב”ה את מלכותו שתהיה לעד, והיא מלכות מלך המשיח, במהרה בימינו. ונמצאנו למדים בפשטות, שאין כל קשר בין ידיעת מחשבות הלב, לבין המעשה הנ”ל. ויותר מכך, שטות מראש היה לחשוב שיש קושי בין המעשה הזה לכל מה שכתבנו למעלה.

כי למעשה הקב”ה הראה לדניאל את החלום הנבואי, אשר קיבל נבוכדנצר בחלום הלילה מאת ה’ יתברך, ולא שהראה לו את מחשבת ליבו של נבוכדנצר. והראיה, שנבוכדנצר אפילו לא זכר את החלום, ואם היה החלום במחשבת ליבו, לא היה צריך שיאמרו לו, אלא זה החלום מסר מה’ יתברך על העתיד לבוא. ולכן מתוך טרדתו ורצונו הגדול לידע החלום ופירושו, גזר שאם חכמיו לא יאמרו לו החלום ופירושו, יהרוג אותם.

ומתוך זה נדע בבירור, שאם היה מדובר כאן במחשבת הלב של נבוכדנצר, הרי ודאי שהיה יודעו וזוכרו היטב, ולא היה צריך כלל שיאמרו לו מה החלום אשר שכח. נמצאת למד מכל האמור לעיל, שאין אדם יודע מה במחשבות ליבו של חברו. והנה כל אלו המקרים המעטים והדומים להם, הם בעצם ראיה לפנינו על גדולתו ושבחו של הבורא יתברך.

ולכן פשוט וברור לכל, שאין קושי ממה שהבאנו לעיל והסקנו, שְ-“אֵין אָדָם יוֹדֵעַ מָה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ”. כלומר, שיודע בעצמו ומכיר בהם מדעתו, אין אדם כזה בעולם, ומי שאומר שהיה כזה אדם, צר לי לבשרו, שהוא טעה, או הוטעה בגדול. ויתר על כן שם מכשול לאחרים, לחשוב במחשבתם כאילו חס ושלום יש בשר ודם, אשר הגיע לדרגתו של הקב”ה יתעלה שמו. ולכן, לשיטתם, אם יש אדם כזה בעולם, ודאי שצריך אף לירא ממנו, ואף לפחד מדבריו, לסור למרותו, ולעשות כל מה שאומר, או שאמר לאחרים בעבר.

.

ע”כ כתבנו מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.