.

***

“הלכות חנוכה – פרסום הנס הגדול”

הנה לקראת חג החנוכה הקרב ובא עלינו לטובה, חובה עלינו ללמוד וכן ללמד את הלכות החג החשוב הזה, שתיקנו לנו בעלי המסורת והמסורה בחכמתם, על מנת שנזכור את הניסים הגדולים והישועות המרובות, אשר עשה ה’ יתברך למי שדבק בתורתו תכלית הדבקות. וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה א והלאה): “בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאוד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני

וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום, בחמשה ועשרים בחודש כסלו היה, ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור. ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל, ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין, “חנוכה”, והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן, מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה”. ע”כ.

והנה מדבריו של רבינו למדים אנו, כי הנס הגדול שהיה בנרות המערכה, הוא, שכל מה שנשאר מן הפכים שמהם היו מדליקים את נרות המערכה בבית המקדש, לא נשאר אלא, “פך אחד” של שמן זית זך. וגם כאשר נשאר רק “פך אחד” שזה הוא פלא בפני עצמו! לאמיתו של דבר, לא הספיק זה הפך, אלא דווקא ליום אחד בלבד של הדלקה, ותו לא! ונעשה בו נס ממש, והדליקו עם ישראל מתוך פך אחד של שמן זית, הדליקו ממנו שמונה ימים רצופים!

וכמו שמבואר בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב): “מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ”ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו [כמות שמן זית], אלא [על מנת] להדליק [ממנו] יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”. ע”כ. והרי שנעשה כאן נס ממש! וכל מקום שכתוב, “ונעשה בו נס“, מעיד ומגיד שגדרי הטבע השתנו ונעשה בו נס ממש. ופעמים בודדות בתלמוד מבואר כתוב, “ונעשה בו נס“, כפי שיראה המעיין. לומר לך שרוב דברי חז”ל בעניני אגדות, כאשר הדברים נמנעים מן הטבע, הכל הוא דברי משל ונמשל והבאי, ולא באמת שהיה כך במציאות. וכבר הארכתי לבאר כן על פי השקפת רבינו הטהור הרמב”ם במאמרים אלו: “השקפת התורה לאורו של הרמב”ם”.

אלא שלי הכותב מפריע קצת, מדוע הרמב”ם לא כותב בזו ההלכה, “ונעשה בו נס“? כמו שמבואר מדבריו, “ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור”. ע”כ. כלומר מדוע הרמב”ם לא נוקט כלשון התלמוד, “ונעשה בו נס“? אולי ניתן בפשטות לפרש, שהרמב”ם לא מבין שנעשה כאן דבר היוצא מחוקי הטבע, אלא מצאו פך אחד שלא היה מספיק ליום אחד, והדליקו ממנו בצורה חכמה נרות מערכה לשמונה ימים. ואיך עשו זאת? על ידי ששמו פתילה דקה, ואז הפתילה הזו לא שאבה הרבה שמן זית, ובכך הספיק השמן לשמונת הימים.

ומדוע בכל זאת מדליקים נרות ועושים חנוכה? על עצם ההדלקה עצמה שמצאו פך להדליק ממנו, וזה בעצם הנס הגדול, שלא נטמא פך השמן. וכן כל הנצחונות והניסים שנעשו במעמד זה, שבכך חזרה מנורת המערכה לדלוק. אלא שבוודאי לא נמנע הדבר, שהרמב”ם יודה שנעשה כאן נס גמור ממש. כי כאשר התלמוד כותב, “ונעשה בו נס”, יתכן לומר נס ממש. אלא שרבינו הרמב”ם ידוע כמרחיק ממחשבה של מעשי ניסים ושינוי גדרי הטבע, אלא שבוודאי אינו כופר בקיומן חלילה, כמו שכתב כמה פעמים במקומות מפוזרים.

וכתב בבית הבחירה למאירי (מסכת שבת דף כא עמוד ב): ” … לענין הנס, והוא ש-“פך” זה, לא היה בו להדליק אלא [לשיעור של] לילה אחת, והדליקו [הם] ליל כ”ה, שהיה יום ראשון לנס. ומחרתו הלכו ל[מקום שנקרא] “תקוע”, שמשם היו לוקחין שמן ל[צורך ה]מקדש. והיה [=והיו] שם מהלך ד’ ימים, וכתשו שם ביום מהלכן וכתשו זתים בטהרה, והוציאו שמן טהור, וחזרו [למקדש], ושמן הפך לא כלה [=נגמר], עד שהיה להם זה שהדליקו בו. ולשנה אחרת קבעום ימים טובים, ולא לבטול מלאכה, אלא ליאסר בהספד ובתענית, ולהודאה בתפילה, ולגמור את ההלל, ואף על פי שבגאולת מצרים אין גומרין את ההלל, אלא יום ראשון. ולא אמרו לגמור בח’ ימים של חג, אלא שהקרבנות חלוקים לעצמם בכל יום. [אמנם חג] חנוכה שאני [=שונה הדבר, מכיון] שבכל יום ויום, היה הנס מתרבה ומתחדש יותר, ולילה הראשון שלא היה שם נס השמן [כי היה מספיק ללילה אחד בצורה טבעית, אנו] מברכין על הגאולה ועל הודאת מציאת הפך [עצמו]. ושאר הלילות [אנו מברכין] על נס השמן. ויש מי שפירש, שאף הם הרגישו במיעוט השמן, וחלקוהו לשמונה לילות כשיעור ההליכה והחזרה. ואין נראה לי [פירוש זה], שאם כן, היאך היו הם סומכים על הנס בלילה ראשונה?“. ע”כ. הרי שלשיטתו של המאירי, נעשה כאן נס ממש.

.

***

“מי הם החייבים בנר חנוכה”

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ד): “כל שחייב בקריאת המגילה, חייב בהדלקת נר חנוכה”. עכ”ל. והנה בהלכות פורים כתב רבינו (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה א): “קריאת המגילה בזמנה מצות עשה [=מצוה לעשות] מדברי סופרים, והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים, והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים, ומחנכין את הקטנים לקרותה, ואפילו כהנים בעבודתן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה, וכן מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה קל וחומר לשאר מצות של תורה שכולן נדחין מפני מקרא מגילה, ואין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו חוץ ממת מצוה שאין לו קוברין שהפוגע בו קוברו תחלה ואחר כך קורא”. ע”כ.

ומבואר שבהדלקת נרות חנוכה, הכל חייבין בהדלקת הנרות כשם שהכל חייבין בקריאת המגילה. ומי חייב בהדלקת נרות חנוכה? אנשים ונשים, וגם גרים ואף עבדים משוחררים. ואע”פ שהקטנים פחות מגיל מצוות פטורים, מכל מקום מחנכים אותם למצוה, ונותנים להם להדליק את אחד מן נרות החנוכה שאין בהם חיוב מצד הדין. לפיכך אשה גרושה מדליקה נרות בברכה. וכן בחור צעיר מעל גיל מצוות השוכר בית לבדו, חובה עליו להדליק נרות חנוכה בברכה בביתו.

.

***

“סדר הברכות”

וכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ד): “והמדליק אותה [=זה המדליק דווקא], בלילה הראשון מברך שלוש ברכות ואלו הן:

א) “ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה“.

ב) ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה“. [ואין להוסיף אות “וא”ו” במילת “בזמן הזה“, שכן משנה בכך את הכוונה והמשמעות. ומה שאומרים, “בזמן הזה“, הכוונה שבאותם ימים שאנו עומדים בהם כעת היה אז הנס באותו הזמן. ואם יאמר, “ובזמן הזה“, הכוונה לניסים הנעשים בזמנינו כמו אז! והוא שינוי מובהק מן הפירוש הנכון. לכן המנהג הנכון לומר, “בזמן הזה“, ולא “ובזמן הזה“].

ג) “ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה“.

.

וכל הרואה אותה [=כלומר יש הבדל בן מי שמדליק, לבין מי שרואה. שכל הרואה את נרות החנוכה] ולא בירך [על הדלקת הנרות, או מפני שאשתו הדליקה במקומו, או מפני שאינו יכול להדליק, שנודד הוא ואין לו בית, או מפני שאינו עתיד לברך כלל, שיש מי שמוציאו ידי חובת הדלקה, בכל הענינים הללו, כשרואה את הנרות דולקין], מברך [ולא חושש! אלא כשרואה את הנרות דלוקים, מברך] שתים [=מברך שתי ברכות], שעשה נסים לאבותינו, ושהחיינו. ובשאר הלילות [הנוספים מלילות החנוכה], המדליק מברך [רק] שתים, ו[כל] הרואה [נרות חנוכה דולקים ולא בירך באותו הלילה], מברך אחת [שעשה ניסים וכו’], שאין מברכין שהחיינו אלא בלילה הראשון“. ע”כ. והנה מבואר מדברי רבינו, ש-“כל” אדם, אפילו זה שיש מי שכבר הדליקו עליו בביתו, אם לא היה נוכח בשעת ההדלקה בביתו ולא ראה נרות דולקים, אם בדרך הילוכו רואה נרות חנוכה דולקין, מברך על עצם הראיה שתי ברכות:

א) ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה“.

ב) “ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה“.

.

ואמרו חז”ל בתלמוד בבלי (שבת כג, ב): “אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הַמַּדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַב יִרְמְיָה אָמַר: [גם] הָרוֹאֶה נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ. אָמַר רַב יְהוּדָה: יוֹם רִאשׁוֹן, הָרוֹאֶה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, וּמַדְלִיק מְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ. מִכָּאן וְאֵילָךְ, מַדְלִיק מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, וְרוֹאֶה מְבָרֵךְ אַחַת. מַאי מְמַעֵט? מְמַעֵט זְמַן [=ממעט רק ברכת שהחיינו, כלומר שלא מברך בין הרואה ובין המדליק ברכת שהחיינו בשאר הלילות. מקשה התלמוד], וְנִימְעוֹט נֵס! [הנה יש לומר שלא יברך בכל יום גם “שעשה ניסים”, שהרי כבר ברך בלילה הראשון! משיב התלמוד ואומר], נֵס כׇּל יוֹמֵי אִיתֵיהּ [=פשוט שיכול לברך בכל יום, בין הרואה את הנרות ובין המדליק, יכול לברך, “שעשה ניסים”, משום שבכל יום משמונת ימות החנוכה נעשה בהם נס]”. ע”כ.

וביאר המאירי וזה לשונו: “המדליק נר חנוכה, לילה הראשונה מברך שלוש [ברכות, והם:]. להדליק, ושעשה ניסים, ושהחיינו. והרואה, מברך שתים, שעשה ניסים, ושהחיינו. מלילה ראשונה ואילך, המדליק מברך שתים, להדליק, ושעשה ניסים. והרואה, מברך אחת, ר”ל שעשה ניסים. “רואה” זה ש[אמרנו ש]אנו מחייבים [אותו] לברך, [הנה] אם בירך כבר בביתו, אין ספק שאינו חייב לברך, אבל אם לא בירך עדיין בביתו, אם אינו עתיד לברך, כגון בן בבית אביו, או אורח בבית אושפיזו, מברך [מיד כשרואה נרות דולקין! אפילו יש מי שמוציאו ידי חובה, מכיון שאינו עתיד לברך, חייב לברך כאשר רואה נרות חנוכה דולקין]. ואם עתיד לברך, עדיין אינו צריך לברך בראייתו עכשיו. ומ”מ מי שלא בירך ואינו עתיד לברך, אלא שמדליקין עליו בתוך ביתו, יש פוטרין אותו מלברך. ולא יראה לי כן“. ע”כ.

ולכן מבואר יוצא ואף מסתדרים הדברים עם דברי רבינו הטהור, שכל שלא ברך, ולא עתיד לברך, מברך מיד על הראיה כאשר רואה נרות חנוכה דולקין. אמנם אם עתיד בעצמו לברך לעצמו על נרות חנוכה, ומוציא ידי חובה את אנשי ביתו, אף אם רואה נרות חנוכה דולקין, לא יברך כולם, מכיון שעתיד לברך בעצמו. ומה שכתב רבינו, “וכל הרואה אותה ולא ברך”, כלומר דיבר באופן כללי, שלא ברך וגם לא יברך לעתיד!

ולכן הנראה לפי עניות דעתינו, וכך גם נראה מן התלמוד, שמפני שיש עניין של חובה לברך על הראיה כפי שאמרו חז”ל (תלמוד בבלי שבת כג:): “אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הַמַּדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַב יִרְמְיָה אָמַר: הָרוֹאֶה נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ”. משמע מדברי החכמים, שמשום ההדלקה צריך לברך, ומשום הראיה צריך לברך, על כן אע”פ שאשתו הדליקה עליו בביתו ויצאו בזה ידי מצות הדלקת הנר וברכתה, מפני שאמרו החכמים “תָּנוּ רַבָּנַן: מִצְוַת חֲנוּכָּה, נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ”. ועל כן ההדלקה בתוך ביתו מוציאה את האיש ידי חובת המצוה! אך לעניין הראיה, אינו יוצא! מפני שאינו ראה את הנרות, וכל מטרת ברכת הראיה הוא ראית הנרות, ולכן אם יש אדם החייב במצוות, ומתוך כך חייב בעניני החנוכה, המסקנה היא, שכל שהוא לא מברך בעצמו “להדליק נר חנוכה”, אע”פ שמדליקים עליו, או אביו, או אמו, או אשתו, בכל זאת כאשר מגיע לביתו, או ראה בדרך הילוכו נרות חנוכה דולקין, צריך לברך שתי ברכות, שעשה ניסים, ושהחיינו.

והנה עוד עלה בדעתינו לומר, שבכדי שגם הנשים יזכו לברך ברכות חשובות אלו. כאשר האיש מברך ג’ ברכות בלילה הראשון, יתכוין שלא להוציא את אשתו ידי חובה, ואז היא תוכל לברך על הראיה שתי ברכות. ובשאר הלילות תוכל לברך בכל לילה לאחר שבעלה הדליק, “על הניסים“.

.

***

“צריך לגמור את ההלל בכל שמונת הימים”

כתב רבינו (הלכות חנוכה פרק ג’ הלכה ה’ והלאה): “בכל יום ויום משמונת הימים האלו, גומרין את ההלל, ומברך לפניו, “ברוך אתה יהוה, אלהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו, לגמור את ההלל”. [ומברך ברכה זו], בין [כשמתפלל] יחיד, בין [כשמתפלל ב]-“ציבור”.

אף על פי שקריאת ההלל, מצוה מדברי סופרים [היא! בכל זאת], מברך עליה אשר קידשנו במצוותיו וציונו, כדרך שמברך על המגילה, ו[כדרך שמברך] על העירוב. שכל ודאי של דבריהם, מברכין עליו. אבל דבר שהוא מדבריהם, ועיקר עשייתן לו מפני הספק, כגון מעשר דמאי, אין מברכין עליו. ולמה מברכין על יום טוב שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק? כדי שלא יזלזלו בו.

ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים, אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח ויום עצרת, אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה, ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל“. ע”כ.

ובענין הברכה שלאחר ההלל כתב רבינו (שם הלכה י): “כל יום שגומרין בו את ההלל מברך לפניו, ומקום שנהגו לברך אחריו, מברך. כיצד מברך [לאחריו]? יהללוך ה’ אלהינו כל מעשיך וצדיקים וחסידיך עושי רצונך וכל עמך בית ישראל ברנה יודו לשמך כי אתה ה’ לך טוב להודות ונעים לשמך לזמר ומעולם ועד עולם אתה האל, ברוך אתה ה’, המלך המהולל המשובח המפואר, חי וקיים תמיד ימלוך לעולם ועד. יש מקומות שנהגו לכפול מאודך כי עניתני עד סוף ההלל כופלין כל דבר ודבר שני פעמים [=בכדי לחזק הדבר], ומקום שנהגו לכפול יכפול, ומקום שנהגו שלא לכפול אין כופלין”. ע”כ.

.

***

“כמה נרות מדליקים בשמונת ימי חנוכה וכיצד מדליקים”

כתב רבינו (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה א): “כמה נרות הוא מדליק בחנוכה? מצוותה [מן הדין], שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד [בלבד], בין שהיו אנשי הבית מרובין, בין שלא היה בו אלא אדם אחד. והמהדר את המצוה [=כלומר אין זו חובה, אלא “הידור” בלבד], מדליק נרות [בכל יום] כמנין אנשי הבית, נר לכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים. והמהדר יתר על זה, ו[הוא זה הנקרא] “עושה מצוה מן המובחר”, מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון [כפי שכתב לעיל], ומוסיף והולך בכל לילה ולילה, נר אחד. כיצד? הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות, ובליל שני עשרים, ובליל שלישי שלושים, עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות“. ע”כ.

והנה רבינו הטהור מבין מדעת התלמוד בפשטות, שמן הדין חובה להדליק בכל לילה ולילה, נר אחד בלבד, ובזה יוצא ידי חובת נר חנוכה! אלא שמי שמהדר לפני קונו, הוא זה שמדליק כל לילה ולילה כמנין אנשי הבית. שאם היו הוא ואנשי ביתו 6 נפשות, מדליק כל לילה ולילה 6 נרות. ומדוע זה נקרא “הידור“? מכיון שמדליק כנגד כל אחד מבני הבית, ובזה מראה על גודל הנס, שהרי אם לא היה עושה הבורא נס זה לאבותינו, כל בני הבית לא היו קיימים, והיה נכחד עם ישראל חלילה.

והמהדרין מן המהדרין שמקיימין מצוה מן המובחר לדעתו של רבינו, שכן כתב בלשונו, “עושה מצוה מן המובחר“, הם אלו שגם מדליקים נרות כמנין אנשי הבית להורות על היותם קיימים בעבור גודל הנס שהציל הבורא את אבותינו, וגם כופלים אותם עם מספר הימים, והוא להורות על רוב ההודאה וגודל הנס אשר היה שם. ומה הידור כל כך בזה שנחשב ל-“מצוה מן המובחר“? אלא שכאשר עושה כך, לא רק שמדליק בכל יום כמספר הנפשות אשר בביתו, אלא מכפיל בכל יום ומוסיף, ובכך מראה את גודל הנס הגדול אשר היה שם, שכן כל יום ויום שהנרות היו דולקים בנרות המערכה, היה הנס גדול יותר, ומשבח הוא את הבורא ומהללו.

אלא שכתב רבינו והעיד בלשונו (שם הלכה ג): “מנהג פשוט בכל ערינו בספרד, שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון, ומוסיפין והולכין נר בכל לילה ולילה, עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות, בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד“. ע”כ. והנה רבינו מעיד בלשונו, שמנהג אנשי ספרד היה, וכנראה בגלל דוחק כספי באותם המקומות, שלא היו נוהגים ממש לעשות כהמהדרין מן המהדרין, אלא היו מדליקין נר אחד בלילה הראשון, ובלילה השני היו מוסיפים עוד נר אחד, עד שנמצא בליל שמיני מדליקים שמונה נרות חנוכה. ובזה נמצא גם קיימו את הדין הבסיסי שצריך לעשות, וגם הוסיפו כל יום נר להורות על גודל הנס והחיבוב של המצוה.

ואם תשאל, אם זה לא מצוה מן המובחר, מדוע רבינו מביא דין זה? אלא מכיון שמן הדין אדם יכול לצאת בנר אחד בכל לילה, רבינו רואה לנכון לכתוב המנהג הפשוט שהיו נוהגים בערי ספרד. ועשה זאת משום שחשש שבני אדם לא יעמדו בדוחק האמור, כי להדליק 80 נרות למשפחה בת 10 נפשות, זה דבר לא פשוט מבחינה כלכלית. ולכן רבינו מביא, שאע”פ שמצוה מן המובחר וטוב מי שיעשה כמהדרין מן המהדרין. שחלילה לא יהרהר על מנהג זה שמוסיפים בכל לילה ולילה נר אחד, אלא יש לזה סמך ומנהג בכל ערי ספרד לעשות כן. וכמובן, יש לציין, שמי שנוהג כמנהג אנשי ספרד שרבינו הזכיר, לא מקיים, “מצוה מן המובחר”, ולכן בזמנינו אנו, אני אומר, שמי שיכול ויש לו יכולת, ראוי מאוד שידליק ויעשה כמצוה מן המובחר שהבין רבינו בדעת חז”ל! ובלבד שישים לב שהדבר לא גובל בסכנה של דליקה חלילה.

.

***

“זמן הדלקת נרות חנוכה”

עוד כתב רבינו (שם הלכה ה): “אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה, [מכיון שיום גמור הוא!], אלא [מדליקין נרות חנוכה] עם שקיעתה [=כלומר, מתחילין להדליק נרות חנוכה בשקיעת החמה ממש], לא מאחרין ולא מקדימין. שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, [מה יעשה?], מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק. וכמה הוא [שיעור] זמן זה? כמו חצי שעה או יתר [משקיעת החמה]. עבר זמן זה [=של חצי שעה מזמן השקיעה], אינו מדליק [=אסור להדליק בברכה]. ו[לא רק שצריך להדליק משקיעת החמה, אלא] צריך ליתן שמן בנר, כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק. הדליקה וכבתה, אינו זקוק להדליקה פעם אחרת, נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק, אם רצה לכבותה או לסלקה עושה“. עכ”ל.

ומדבריו של רבינו מבואר בפשטות, שחובה להדליק נרות חנוכה בשקיעת החמה ממש! שאם לצורך הדוגמה, שקיעת החמה בשעה: 16:45, אז חובה להדליק נרות חנוכה בזמן הזה במדוייק, ואין לאחר זמן זה אפילו לא לדקה או יותר מכך. ואם שכח בטעות, או הזיד חלילה, יכול להדליק רק בשיעור זמן של חצי שעה או יתר מזמן השקיעה. אולם לאחר מכן מבואר מדברי רבינו, שאין מדליקין נרות חנוכה.

וכן פשוט שכאשר רבינו כותב, “אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה“. או מה שכתב, “עם שקיעת החמה“, אין כוונתו לצאת הכוכבים! שכן מבואר (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג הלכה ד): “הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשע שעות ומחצה, וזמן מנחה קטנה מתשע שעות ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע, ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה“. ע”כ. וכל המפרש בדברי רבינו בהלכות חנוכה, ששקיעת החמה הכוונה לצאת הכוכבים, יסביר בדעת רבינו שמותר לאדם להתפלל מנחה עד צאת הכוכבים! וזה ודאי שאינו! כי לדעתו של רבינו אסור להתפלל מנחה לאחר שקיעת החמה!

ועוד יותר מתבאר שהאמת כך, ממה שכתב רבינו (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ג הלכה ז): “ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת, קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת [עצמה]! לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא ק”ש בזמנה אחר צאת הכוכבים”. ע”כ. וברור ופשוט לכל אדם משכיל, שצאת הכוכבים הוא דבר אחד. ושקיעת החמה בדברי רבינו הוא הזמן שבו נתכסה גלגל השמש מעינינו. ולכן כאשר רבינו כותב, “אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה”, הכוונה להזהיר, שאין הדלקת נרות דומה לתפילת ערבית וכיוצא. אלא כאן חובה לחכות שתשקע החמה ממש. וכאשר תשקע החמה, חובה להדליק נרות חנוכה בזמן הזה בדיוק.

וכן מבואר (רמב”ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה יא): ממה שכתב: “מי שהניח תפילין קודם שתשקע החמה, וחשכה עליו אפילו הן עליו כל הלילה מותר, ואין מורין דבר זה לרבים אלא מלמדין את הכל שלא יניחו תפילין עליהן בלילה אלא יחלצו אותן משתשקע החמה, וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שתשקע החמה, עובר בלאו שנאמר ושמרת את החקה הזאת וגו’ מימים ימימה”. ע”כ. והרי ששקיעת החמה הוא מציאות שמגיעה קודם החשיכה הגמורה. ובוודאי שמדובר באדם שהניח תפילין בזמן הראוי להנחה וברכה, שזה הזמן שלפני השקיעה. שכן כל המניח תפילין לכתחילה אחר שקיעת החמה, עובר בלאו! ומפני שיש בזמן שאחר שקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ספק יום ספק לילה, מכיוון שאסרה התורה להניח תפילין בלילה, והמניח עובר בלאו, ולא מדובר כאן בדברי סופרים, אז מתוך הספק מחמירין שכלל הוא אצלנו ספק דאורייתא לחומרא.

.

עוד מבואר מדברי רבינו, שכל מה שנרות חנוכה צריכים להיות דולקין בשיעור זמן של חצי שעה או יותר, הוא דווקא אם הדליק ממש בשקיעה. אולם אם הדליק 10 דקות לאחר השקיעה, אין צריך להקפיד שיהיה שיעור בנרות חנוכה זמן של חצי שעה הדלקה. שכן כתב, “… וצריך ליתן שמן בנר, כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק“. ולא כתב, “וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת שיעור חצי שעה“. אלא כל המטרה שרבינו הביא כאן “זמן” הוא על פי השכל הישר, והוא על מנת שבני אדם ההולכים ושבים יראו את הנרות ובכך יהיה פרסום הנס, ולא שיש איזה חיוב שיהיו הנרות דולקין חצי שעה בדיוק!

כי כל המטרה של שיעור זה, הוא בכדי שהעוברים ושבים כאשר חוזרים לביתם, בכל הזמן הזה שנמצאים אנשים בשוק, יראו את הנרות דולקים, ואין טעם לכך כאשר אין אנשים ברחובות העיר. ולכן כתב, “עד שתכלה רגל מן השוק“, שזהו הבסיס הנמוך ביותר שכל אדם צריך להדליק בשיעור זה. ולכן אם אדם הדליק נרות חנוכה עשרים דקות אחר השקיעה, אין צריך שהנרות יהיו דולקים חצי שעה! אלא מספיק עשר דקות בלבד לדעתו של רבינו בביאור דברי התלמוד.

וכמו שסיים וכתב רבינו, “נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מן השוק, אם רצה לכבותה או לסלקה עושה”. כלומר, אפילו הדליק נרות חנוכה רבע שעה אחר השקיעה, אם נשארו הנרות דולקות אחר שכלתה רגל מן השוק, שהוא רבע שעה אחר הדלקתו, אם רצה לכבותה או לסלקה עושה, כי אין טעם להשאיר את הנרות דולקים כאשר הם דולקים לעצמם. כלומר רבינו מסביר שכל ענין זה של השיעור, הוא ענין שכלי בהתאם למציאות העוברים ושבים, ואין חובה מסויימת שידלקו נרות חנוכה בדיוק בזמן זה השיעור דקה לא פחות! שכן בפשטות יכלו לומר לנו חז”ל, שידליק נרות חנוכה בשיעור הליכה של שני “מיל” וכיוצא בזה מן הדוגמאות המפורסמות. אלא הודיעו לנו בתלמוד ואמרו (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב): “ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! – לא, דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, – ועד כמה? – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי“. ע”כ. והנה מה שאמר רבה בשם רבי יוחנן, הוא שיעור זמן של בעלי מלאכה המתעכבים חצי שעה או יתר שהזכיר רבינו. וכך פסק הרי”ף.

אלא שבוודאי, שמכיון שהודיעו לנו חז”ל שזה הוא שיעור הבסיס להדלקת הנרות על מנת שיראה כאן פרסום הנס, לכן כאשר מדליקים הנרות בבית מפני הסכנה או מפני שאדם גר בעליה, או שבזמנינו אנו נמצאים אנשים ברחובות העיר גם הרבה לאחר השקיעה וצאת הכוכבים, צריך לומר שיש לעשות את ההדלקה הזו הבסיסית בשיעור זמן זה, אלא שאין לפסול או לומר שאדם לא יצא ידי חובה אם לא עשה בדיוק זמן של חצי שעה! שכן כל הענין כאן הוא פרסום הנס! וכל שכן כאשר אדם מדליק נרות בביתו מפני הסכנה, שאם לא הדליק בשיעור זמן של חצי שעה, אין הקפדה בכך, אלא שלכתחילה יקיים את השיעור הזה שאמרו חז”ל.

והוא הדין בהיפך, שכאשר אדם מדליק נרות בערב שבת, צריך ליתן שמן בנרות או להדליק בשיעור שיהיה דולק חצי שעה אחר תחילת שקיעה החמה. ואם מדליק נרות חנוכה בערב שבת בשעה, 16:30, ושקיעת החמה בשעה, 16:48, אז צריך לדאוג שנרות חנוכה ידלקו לכל הפחות 48 דקות, ולא מספיק כאן רק חצי שעה בלבד. מכיון שהחיוב הוא, שלאחר השקיעה יהיו נרות אלו דולקין בשיעור זמן הראוי לכל העוברים ושבים כאשר חוזרים לביתם.

והנה כמובן שכל מה שכתבנו כאן, וכל מה שכתב רבינו הטהור, הכל אמור וחוזר למנהג הנהוג שהיה בזמנם, ובזמנם לא היו מצויים בני אדם ברחובות העיר חצי שעה אחר השקיעה, כי רוב בני האדם שבים לביתם ולא היה שייך אצלם פרסום הנס, וחז”ל ורבינו כתבו דבר זה לא משום “גזירה” שאין לזוז ממנה, אלא הלכות אלו הם על פי שיקול דעת ושכל ישר, ונקבעות באומדן הראוי לפרסום הנס.

ולכן בזמנינו אנו, שהמון בני אדם מצויים ברחובות העיר עד השעות המאוחרות, בפשטות ניתן להדליק את נרות החנוכה אף בברכה גם שעתיים או יותר לאחר שקיעת החמה. וכאילו חז”ל אמרו לנו בפסיקתם, “צריך להדליק נרות חנוכה על מנת לפרסם את הנס, וככל ויתקיים דבר זה ניתן להדליק אף בברכה בכל זמן שיש בני אדם ברחובות“! ולעולם לך אחר הטעם, התבונה, והשכל הישר.

ולכן אם אשתו של אדם עובדת במלאכה ומגיעה מאוחר לביתה, או להיפך, ורוצה היא להדליק נרות עם בעלה, יכולים בזמנינו, לחכות לאשתו או להיפך, שתחזור מן המלאכה, וידליקו נרות חנוכה כולם בצוותא עם הילדים, ובכך כל המשפחה תשמח וגם הילדים יהנו מן הדלקה זו כאשר ההורים מדליקים יחדיו באחדות גדולה, ואז יתפרסם הנס גם בקרב הילדים ויחקק בליבם שהוריהם זכרו יחדיו את זו המצוה החשובה! וזה דבר חשוב מאוד ותבוני לחיים של הילדים! כלומר, כאשר הילדים של האדם יראו את ההורים מדליקים נרות חנוכה ביחד, ויראו אותם שמחים ומהללים את הבורא יתברך שמו, אהבה זו וזכרון זה יחקק בליבם תמיד! ולכן לא רק שמותר, אלא אני ממליץ לכל אשה ולכל בעל, שאם אחד מהם מתעכב במלאכתו, שידליקו נרות חנוכה ביחד. ובפרט בזמנינו שפרסום הנס קיים כל הזמן, שהרי רחובות העיר מלאים גם המון זמן אחר שקיעת החמה.

וכל מה שנקטו ואמרו, “עד שתכלה רגל מן השוק“, זה הכל על פי מה שהיה בזמנם! והוא בעצם מדד בשבילנו לדעת שצריך להדליק נרות חנוכה בשיעור כזה שיתפרסם הנס להמון אנשים, וככל והנרות יהיו דולקים יותר זמן, יש כאן פרסום הנס, לכן אמרו, “עד שתכלה רגל מן השוק“, כלומר שכל העוברים ושבים ישימו לב לפרסום הנס. ולכן בזמנינו אנו, שהמון בני אדם נמצאים ברחובות העיר, אם מדליק נרות בחוץ באופן שהעוברים ושבים שמים לב לכך, לא ראוי ולא נכון לכבות את הנרות לאחר חצי שעה, שכן כל הזמן יש כאן פרסום הנס, ואיך יכבה הנרות ויכול לגרום לפרסום הנס? ואע”פ שכבר קיים מצוות הדלקה! ולכן בוודאי ופשוט הדבר, שאדם שמדליק נרות חנוכה, אפילו דלקו בשיעור של דקה אחת! יצא ידי חובתו. וכל מה שאמרו חז”ל, “עד שתכלה רגל מן השוק”, הוא מצד פרסום הנס ולא מצד החיוב שמפקיעה את קיום מצוותו!

.

***

“היכן מקום הדלקת הנרות?”

עוד כתב רבינו (שם הלכה ז’ והלאה): “נר חנוכה מצוה להניחו על פתח ביתו מבחוץ, בטפח הסמוך לפתח על שמאל הנכנס לבית, כדי שתהיה מזוזה מימין, ונר חנוכה משמאל. ואם היה דר בעליה [=ואין לו אפשרות להניח נר חנוכה בפתח ביתו מבחוץ, מכיון שלא יהיה ניכר שהנרות הם שייכים אליו, מה עושה?], מניחו בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ונר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה, לא עשה כלום, לפי שאינו ניכר … בימי הסכנה מניח אדם נר חנוכה בתוך ביתו מבפנים, ואפילו הניחו על שולחנו, דיו. וצריך להיות בתוך הבית נר אחר להשתמש לאורו, ואם היתה שם מדורה אינו צריך נר אחר, ואם אדם חשוב הוא שאין דרכו להשתמש למדורה צריך נר אחר … חצר שיש לה שני פתחים בשתי רוחות צריכה שתי נרות, שלא יאמרו העוברים ברוח זו לא הניח נר חנוכה, אבל אם היו ברוח אחת מדליק באחד מהן”. ע”כ.

.

***

“מצות נר חנוכה חביבה היא עד מאוד”

ונחתום בדברי רבינו במה שכתב (שם הלכה יב’): “מצות נר חנוכה, מצוה חביבה היא עד מאוד, וצריך אדם להזהר בה, כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, [בכל זאת] שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן ונרות ומדליק”. ע”כ.

ע”כ כתבנו מאמר זה. אליאל פיניש הי”ו. חן שאולוב ספרדי טהור. חג שמח ומבורך לכולם.