.

***

“מדוע אסור ללמד מעשה מרכבה – ע”פ פירוש המשנה לרבינו”

והנה מלבד מה שביאר רבינו הטהור בהלכות יסודי התורה, מה הם עיקר עניני “מעשה מרכבה“. עוד כתב כמה דברים חשובים בפירושו למשנה ב-“חגיגה” שהבאנו לעיל. ונעתיק אותה שוב כעת. נאמר במשנה (מסכת חגיגה פרק ב משנה א): “אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד. אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם. [ומה הם?], מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם”. ע”כ.

ויש לשאול, מה שייך, “כבוד קונו“? אלא דבר זה בוודאי אמור על מכשפי האופל, שעל ידי התעסקותם במה שלא להם, פגמו במחשבתם, ועל ידי זה קראו לבורא יתברך, אבא, אמא, בן, בת, וכינו את הבורא בעזות מצח, “זעיר” – כלומר, קצר אפים – זעיר אנפין. יתעלה שמו מהדברים הארורים הללו שהמציאו אלו הפרו-נוצרים.

והנה, לפני שנביא את פירוש המשנה לרבינו. יש לציין שרבינו בתחילת ימיו כשהיה צעיר, כתב תחילה את “פירוש המשנה” כמה שנים רצופות. ולאחר מכן כתב את משנה תורה, וסיים לכותבו בגיל 42. ולאחר מכן חזר והגיה שוב את כל פירוש המשנה פעם שנית, כמו שביאר הסיבה באגרותיו. ולאחר מכן לקראת סוף ימיו כתב את ספרו הגדול, “מורה הנבוכים“.

והנה לנו יש עדות, שחזר רבינו כמה שנים לפני פטירתו, והגיה שוב את כל מה שכתב בפירוש המשנה אשר לו. ומהיכן ראייתנו? מזה שכתב רבינו בפירוש המשנה (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “וזה שתראה שאני סובב סביב ענין קדמות העולם לפי דעת הפילוסופים, הוא כדי שיהא המופת מוחלט על מציאותו יתעלה, כמו שביארתי וביררתי במורה“. עכ”ל.

והנה מוכח ומבורר מכאן, שרבינו לפני פטירתו, הגיה את פירוש המשנה ועבר עליו והוסיף בו דברים. שדבר ברור הוא שספר מורה הנבוכים נכתב לקראת סוף ימיו של הרמב”ם! ואם הזכירו בפירוש המשנה, ודאי כי עבר שוב על פירוש המשנה לאחר שכתב את המורה נבוכים.

ולכן תמצא שבהלכות יסודי התורה, כאשר ביאר מה הוא בגדר, “מעשה מרכבה”, לא כתב שחלק ממעשה מרכבה, הם גם כל הענינים הקורים את האדם אחר המוות, שהרי אסור לדרוש בהם ברבים ולא לכותבם בספר, אלא כל אדם שהבין דבר זה מדעתו, חייב להשאיר זאת לעצמו בלבד. ואם רוצה אדם שהשיג דברים נשגבים אלו ללמד דבר זה לאחרים, מלמד ענינים אלו בראשי פרקים בלבד! וכל זה רק לחכם יחיד המבין מדעת.

כמו שמבואר אצל רבינו הטהור הרמב”ם בהלכות יסודי התורה שאם האדם הוא חכם ומבין מדעתו, רומזים לו בלבד והוא מבין מעצמו. לכן יש לומר שמה שפסק הרמב”ם זה בדיוק מה שמובן ממסקנת התלמוד שנראה בהמשך (חגיגה יג, א): “וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: אֲבָל מוֹסְרִין לוֹ רָאשֵׁי פְרָקִים”. וזהו כוונת רבינו שאמר, “רומזין לו הרמזים והוא מבין מעצמו“, זה מה שאמר רבי חייא, “אבל מוסרין לו ראשי פרקים”, שזה בעצם רק רמזים, ומשם האדם מבין מעצמו, כי בראש פרק בלבד אין ביאור והסבר לפרק, אלא רק רמז למה שיש בפרק עצמו של מעשה מרכבה.

ולכן מדין התלמוד וכך פוסק רבינו, שאם יש אדם שיודע מעשה מרכבה, והוא רוצה ללמד אדם אחר, בוודאי שאסור לו ללמדו, אלא אם הוא חכם ומבין מדעתו [מבין מעצמו מעשה מרכבה] וכל זה רק בראשי פרקים, דהיינו רמזים, ולא לימוד ממש!

אלא שבפירוש המשנה כתב מפורש, שחלק מן “מעשה מרכבה“, הוא הדרישה והחקירה מה קורה לאדם לאחר פטירתו, כפי שנראה לקמן. שזה הוא איסור חמור ועבירה על חוקות התורה, וכל מי שכתב, דיבר, התעסק ודרש בדברים אלו ברבים, ועל אחת כמה וכמה אם כתב הדברים על הספר, עבר על איסור תורה מפורש! והרים יד בתורת משה.

ומכאן אחת מן הראיות שלנו, ש-ודאי ספר שנקרא, “זוהר”, אשר מלא בזוהמה פגאנית, לא כתבו רשב”י או אחד מן התנאים, ולא האמוראים חלילה להם. אלא הוא ספר מאוחר מאוד והמצאה גמורה, שיצאה מכמה הוזי הזיות שנמשכו אחר ענינים זרים אשר נגעו בדברי כפירה. שהרי מבואר בספר זה, המון ענינים שקורים אחר מותו של האדם, ומכיון שענין זה נכלל בגדר מעשה מרכבה, שאין דורשין בו כלל, בוודאי וברור לכל אדם משכיל עם דעת, שלא נכתב ספר זה על ידי רשב”י ולא על ידי אחד מן האמוראים חלילה להם לעבור על מסורת התורה וחוקותיה.

אמנם במשנה תורה שראינו לעיל, לא כתב רבינו, שמה שקורה לאחר המוות, זה אחד מעיקרים שהם בגדר מעשה מרכבה. וכי בעבור זה נאמר שהרמב”ם חזר בו או שמא ענינים אלו לא נכללים בכלל מעשה מרכבה? שיבוש לומר כן! שהרי כל עניני מעשה מרכבה הם אותם דברים שאין לאדם “השגה” מוחשית בהם, מכיון שהוא לא מכירם בחושיו הרגילים!

ולא זאת בלבד, אלא לעולם דברי תורה עניים במקום אחד, ועשירים במקום אחר. וכבר כתבנו בענין מעשה מרכבה שכתב רבינו בהלכות יסודי התורה, ודייקנו, שהדברים שהביא הרמב”ם, הם רק חלק מן העיקרים במעשה מרכבה, ולא הביא את כל העיקרים כולם. ויש עוד המון דוגמאות לכך, מה הוא עיקר עניני מעשה מרכבה.

כפי שכתב הרמב”ם בבירור (בהלכות יסודי התורה פרק ב, הלכה יא) וזה לשונו: “דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ בְּעִנְיָן זֶה בִּשְׁנֵי פְּרָקִים אֵלּוּ כְּמוֹ טִפָּה מִן הַיָּם הֵם מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ לְבָאֵר בְּעִנְיָן זֶה“. ולכן אין להקשות, מדוע לא כתב הרמב”ם בספר משנה תורה, שמה שקורה אחר המוות הוא בגדר מעשה מרכבה, כי כבר אמר והודיע שכל מה שכתב בגדר עניני מעשה מרכבה, הם רק טיפה מן הים מן הדברים שהם נכללים בגדר מעשה מרכבה, ועל כן ראינו שבפירושו על המשנה, כתב במפורש שמה שקורה אחר המיתה, הוא בגדר מעשה מרכבה, ולכן אין כל קושיה, והדברים ברורים!

ואנחנו מצאתי לשון ברורה אצל רבינו חננאל מה הוא הוא ענין לימוד מעשה מרכבה בדיוק. כמו שכתב והסביר (מסכת חגיגה דף טז עמוד א): “מתני’ כל המסתכל בד’ דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם. פי’ טוב ממנו הנפל שלא בא לעולם, כי אין לאדם להתעסק אלא [במה] שנצטוה להכיר קונו, בעשיית חוקיו ומשפטיו, כי עשיית משפט וצדקה, הם ידיעתו של הקדוש ברוך הוא כדכתיב בעשיית צדקה ומשפט הלא הוא הדעת אותי נאום ה’ ולעשות מצותיו ותורותיו. אבל להסתכל לידע מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור לא. כי לא נתנה רשות לאדם להתעסק אלא בדבר שהוא מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים ולא בדברים אחרים“. ע”כ.

והרי שמבואר יוצא היטב, שהיום אפילו לאדם יחידי לא ניתן רשות להתעסק אלא רק בדברים שהוא מכיר, ובענינים אשר רואה בחושיו הגשמיים. ולכן אמר, “בדבר שהוא מן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ, ולמקצה השמים וכו’, כלומר לשיטת רבינו חננאל, היום בזמנינו כבר אסור לאדם יחידי אפילו בינו לבין עצמו להתעסק בענינים הקורים את בני האדם אחר המוות, וכל זה נחשב מעשה מרכבה לכל דבר.

וזה רק בהתעסקות בלבד לאדם עם עצמו, כל שכן כאשר דורש לאחרים או מפרסם הדברים ברבים, ועל אחת כמה וכמה מי שכותב את הדברים הללו על הספר כמה עוונו גדול מנשוא. וכמו שנראה מה שמבואר בתלמוד ירושלמי שנציג בהמשך, כיצד תלמידו הוותיק של רבי יהודה הנשיא לקה בשחין!

ולכן רבינו חננאל מבאר, שכל מה שהאדם יכול להתעסק בו, הם רק בדברים החושיים אשר יש לו תפיסה בהם. ואם כן מוכח, שלעולם ועד, לא יתכן שרשב”י ילמד שאר בני אדם, ענינים במדע האלהי, שכן אף שבזמן רשב”י היו עוד אנשים רמי מעלה שיכלו להתעסק עם עצמם בעניני המרכבה ולהשיג דברים אלו הגבוהים, אלא שמעולם לא הותר לרב ללמד מעשה מרכבה לתלמידו, וכל שכן שלא ידרוש הדברים ברבים, ועל אחת כמה וכמה שלא יכתבם בספר ויכשיל אחרים בעניני מעשה מרכבה שאין להם יכולת תפיסה בהם.

ויותר מזה נאמר, שמעולם לא מצינו שרב לימד את תלמידו מעשה מרכבה. כי אסור ללמד מעשה מרכבה בשום אופן! אלא כאשר רוצה הרב ללמד את התלמיד, רומז לו ברמזים בלבד, כלומר פותח לו פתח להבין מעט ממעשה מרכבה. אבל בשום פנים ואופן לא מצינו שרב לימד את תלמידו מעשה מרכבה ממש!

.

***

“מדוע אסור ללמד מעשה מרכבה – ומה פירוש “ראשי פרקים”?”

וכעת אחר הקדמה זו הברורה, הבוא נבוא לפירוש רבינו הטהור במה שכתב על משנה זו בחגיגה, שהיא כמובן קבלה למשה מסיני, האוסרת על לימוד מעשה מרכבה ברבים, וכן האוסרת על לימוד ליחיד שאינו חכם ומבין מדעתו. ונביא את דברי רבינו כאן בחלקים, ונשתדל לבארם אחד לאחד.

וז”ל של רבינו בפירוש המשנה הנזכרת: “אמר [התנא במשנה], שאסור לדרוש בסתרי עריות [ברבים], אלא אם כן [היו] השומעין פחות משלושה. [=כלומר שיהיו השומעים שנים בלבד לכל היותר]. וטעם הדבר [=שאין משמיעין ונותנין בסתרי עריות אלא דווקא לשנים ולא יותר], כדי שלא יתעסק אחד מהם במשא ומתן עם הרב, והשנים במשא ומתן זה עם זה, ותטרד דעתם, ולא ידעו הדין הנכון בסתרי עריות, ומחמת תאות רוב בני אדם בענין זה, לא יקפידו אם נפל להם ספק במה ששמעו מן הרב, ויכריעו להקל.

[והמשיך התנא ו]אמר, “ולא במעשה בראשית בשנים“, [=כלומר, שמותר ללמד בענין זה, רק המלמד, והלומד היחיד בלבד], וכל שכן שלא יהו יותר. ואמרו, “כי שאל נא לימים ראשונים”, יחיד שואל [את הרב בעניני מעשה בראשית], ואין שנים שואלים [את הרב], וכבר ביארנו טעם זה בהקדמתינו לחיבור זה, והוא, שההמון [=העם], אי אפשר להם להבין אותם הענינים [כהוגן], ואינם נמסרין אלא מאחד לאחד, ונזהרים בהם [שלא ללמדם ולדורשם לרבים חלילה, וכל שכן שלא לכתוב הענינים על הספר], כי מעט מאוד יבין בהם ההמון, וכשישמעם הפתי, תשתבש אמונתו, ויחשוב שהם סותרים את האמת [אשר מכיר], ו[לאמיתו של דבר], הם האמת [המוחלטת].

אבל “מעשה מרכבה“, אין דורשין בהם [=כמו שהם] כלל, אפילו [לא] ליחיד! אלא אם כן היה כמו שאמר [במשנה], “חכם ומבין מדעתו“, והוא [=ופירוש צמד המילים, “מבין מדעתו”], שמתעורר ומבין הענינים מעצמו, ואינו צריך לבאר לו [אותם, כלומר שאינו צריך לעורר אותו לענין עצמו שעליו נרמז, כי זה הוא כבר לימוד מעשה מרכבה!], אלא רומזים לו ברמז, והוא לומד [לבדו], ודן על פיו מעצמו [בלבד! ובכל אופן שלא יהיה, אין החכם מלמדו מעשה מרכבה ממש, גם לאחר שנבחן שהוא מבין מדעתו]!

וזהו ענין אמרם, “שונין לו ראשי הפרקים” [בלבד! כלומר, זה הענין החמור שהזהירו חז”ל בתלמוד ואמרו, שכאשר יבקש איש חכם ומבין מדעתו, ללמוד “מעשה מרכבה” מרבו, לא ישגה הרב וילמד אותו אפילו ביחידות בינו לבינו, “מעשה מרכבה” ממש, ואפילו היה זה, הרוצה ללמוד, גאון יחיד בדורו בצורה פלאית מאוד, הדבר אסור! אלא לעולם אין הרב מלמד את תלמידו מעשה מרכבה ממש. ואם תשאל מדוע? ומה החשש הגדול? אלא] לפי שיש שם [בהשגות לימוד, “מעשה מרכבה”], ענינים הנחקקים [=השגות שכליות המצטיירים על נכון, רק] בנפשות השלמים מבני אדם. וכשמסבירים [את] אותם [=ההשגות השכליות של עניני, “מעשה מרכבה” לאחרים שאף פעם לא השיגו דברים אלו, בפירוש ממש] בלשון, [=כלומר כאשר מבטאים את עניני מעשה מרכבה ממש בפה אנוש למי שמעולם לא השיג ענינים אלו], וממשלים אותם במשלים, [בוודאי כי] פג טעמן, ויוצאין מענינן”. ע”כ חלק זה בפירוש רבינו.

וכמובן שמוכרחים אנו לעצור כאן בביאור דברי רבינו, ולהסביר לקורא את החלק הזה שבדבריו, שכן דבריו של רבינו בענין האיסור של לימוד מעשה מרכבה ובאיזה אופן אסור, הוא אחד מן הדברים החשובים להמשך הדרך, והוא בעצם הבסיס שעליו אנו נטען את טענותינו בהמשך.

והנה נסביר את דברי רבינו בענין מה שפירש, בביאור איסור לימוד מעשה מרכבה. והנה רבינו מסביר ועונה על השאלה שתבוא, “מדוע לא ניתן ללמד מעשה מרכבה ממש, כלומר כמו שהוא כהוויתו והבנתו, לאדם חכם אשר נבחן ונבדק שהוא ברמה שכלית ישרה ונבונה, עד כדי כך שמבין הדברים מדעתו כאשר רומזים לו ברמזים בלבד”?

ולא רק זו בלבד, אלא המדקדק בדברי רבינו יתבונן היטב בדבריו הטהורים שכתב, “אבל “מעשה מרכבה“, אין דורשין בהם [=כמו שהם] כלל, אפילו [לא] ליחיד! אלא אם כן היה כמו שאמר [במשנה], “חכם ומבין מדעתו“, והוא [=ופירוש צמד המילים, “מבין מדעתו”], שמתעורר ומבין הענינים מעצמו, ואינו צריך לבאר לו [אותם, כלומר שאינו צריך לעורר אותו לענין עצמו שעליו נרמז], אלא רומזים לו ברמז, והוא לומד [לבדו], ודן על פיו מעצמו“. עכ”ל.

ושים ליבך קורא נעים, למה שכתב רבינו וסיים, “אלא רומזים לו ברמז, והוא לומד, ודן על פיו מעצמו“, כלומר, רבינו מסביר, שאף לאחר שבדעתו הרחבה הצליח להשיג זה התלמיד ענין הרמז שרמז לו רבו, רבינו מזהיר ואומר, “ודן על פיו מעצמו“, כלומר, שאסור לו לשתף ולדון במה שהבין מעניני מעשה מרכבה אפילו את זה שלימדו והוא רבו! ואפילו שרבו כבר בקי ויודע עניני המרכבה ואין חשש שישתבש מכך. בכל זאת הדבר אסור. וזה כמובן חוץ משלושה בלבד שהרצו מעשה מרכבה לפני רבותיהם.

והטעם הוא כמו שנראה בהמשך, שמוכח ומבורר מדברי התלמוד, שלאחר תקופת רבי עקיבא ותלמידו בעקבות מאורעות קשים שארעו לגדולים מן התנאים בעבור דרישה בעניני המרכבה, לכן מאז היה אסור גם לתלמיד שכבר קיבל רמזים והבין עניני המרכבה, להראות לרבו שאכן הוא בקי בכך ולדרוש לפניו מעשה מרכבה, שכן אין דורשין במעשה מרכבה כלל, לא רב לתלמיד, ולא תלמיד לרב.

ודברי רבינו בפירוש המשנה מיוסדים ומבוררים מדברי התלמוד. כמו שכתב בעצמו בהקדמה לפירושו למשנה (הקדמת הרמב”ם לפירוש המשנה): “וכאשר תיארתי לעצמי ענינים אלו, נחלצתי לכתוב החיבור שיזמתי. וכוונתי בחיבור זה לפרש את המשנה כפי שנתפרשה בתלמוד, ולהביא רק את הפירושים הנכונים, ולהשמיט את הפירושים שנדחו בתלמוד, ואכתוב הטעמים שמחמתן נקבע אותו דבר, והטעמים שבגללן נפלה מחלוקת בין החולקים בקצת המחלוקות, וכדעת מי ההלכה, כמו שנתבאר בתלמוד, ואשתדל בכל זה לקצר הלשון עד כדי שלא יפול ספק לקורא, לפי שאין חיבורינו זה להסביר לאבנים, ואינו אלא להסביר למי שמבין“. עכ”ל.

ולכן מסביר רבינו וכותב מיד טעמו ונימוקו, ” … וזהו ענין אמרם [בתלמוד], “שונין לו ראשי הפרקים” [בלבד! כלומר, זה הענין החמור שהזהירו חז”ל בתלמוד ואמרו, שכאשר יבקש איש חכם ומבין מדעתו, ללמוד “מעשה מרכבה” מרבו, לא ישגה הרב וילמד אותו אפילו ביחידות בינו לבינו, “מעשה מרכבה” ממש, ואפילו היה זה, הרוצה ללמוד, גאון יחיד בדורו בצורה פלאית מאוד, הדבר אסור! אלא לעולם אין הרב מלמד את תלמידו מעשה מרכבה ממש. ואם תשאל מדוע? ומה החשש הגדול? אלא] לפי שיש שם [בהשגות לימוד, “מעשה מרכבה”], ענינים הנחקקים [=השגות שכליות המצטיירים על נכון, רק] בנפשות השלמים מבני אדם. וכשמסבירים [את] אותם [=ההשגות השכליות של עניני, “מעשה מרכבה” לאחרים שאף פעם לא השיגו דברים אלו, בפירוש ממש] בלשון, [=כלומר כאשר מבטאים את עניני מעשה מרכבה ממש בפה אנוש למי שמעולם לא השיג ענינים אלו], וממשלים אותם במשלים, [בוודאי כי] פג טעמן, ויוצאין מענינן”. עכ”ל.

והמובן יוצא מדבריו של רבינו, שלעולם ועד, לא ניתן הרשות לשום חכם שהיה או שיהיה, להסביר ענין מעשה מרכבה ממש בפה אנוש לתלמידו, גם לא לתלמיד חכם המבין מדעתו כדוגמת התנאים, וכל שכן שלא הותר לעולם ולא יותר, לדרוש באותם הדברים ברבים, ועל אחת כמה וכמה שלא לכותבם על הכתב. ומנמק רבינו ומסביר, שכל ניסיון של מי שלא יהיה להסביר את השגות עניני מעשה מרכבה בפה אנוש למי שמעולם לא השיג אותם, וכיוצא בזה מן ההסברים הגשמיים, כל הסבר כזה יוביל לכישלון וחורבן שאין כמותו.

ומדוע? מנמק רבינו וכותב, “לפי שיש שם [בהשגות לימוד, “מעשה מרכבה”], ענינים הנחקקים [=השגות שכליות המצטיירים על נכון, רק] בנפשות השלמים מבני אדם. וכשמסבירים [את] אותם [=ההשגות השכליות של עניני, “מעשה מרכבה” לאחרים שאף פעם לא השיגו דברים אלו, בפירוש ממש] בלשון, [=כלומר כאשר מבטאים את עניני מעשה מרכבה ממש בפה אנוש למי שמעולם לא השיג ענינים אלו], וממשלים אותם במשלים, [בוודאי כי] פג טעמן, ויוצאין מענינן”. עכ”ל.

 כלומר, רבינו מסביר, שרק יחידי סגולה מאותם אנשים השלימים במעלה, הם אלו אשר זכו לדעת עניני המרכבה ודרך הפעולות שהבורא מנהיג את העולם, וענינים אלו לא ניתן להשיגם אלא רק בשכל בלבד, כמו שכתב, “ענינים הנחקקים בנפשות השלימים מבני אדם“. ומכיון שדברים אלו לא ניתן להשיג אותם אלא רק בשכל, במחשבה, ובתבונה הפועמת אצל האדם במחשבתו בלבד, הרי שבוודאי אם יסביר אותם מישהו מבני אדם ואפילו יהיה תנא למי שאינו בקי במעשה מרכבה, הדבר ישתבש ויצא מענינו האמיתי, ומסוגל אף להוליד כפירה עצומה בלבבות השומעים. וכל שכן ועל אחת כמה וכמה אם ידרשו את הדברים ברבים או יכתבו אותם על כתב.

ולכן נראה בתלמוד שנביא בהמשך, כיצד התלמוד מדגיש שרק שלושה מכל חכמי ישראל הרצו מעשה מרכבה ממש לפני רבותיהם, שהם כבר היו בקיאים במעשה מרכבה, והיה זה על מנת שיקבלו אישור מרבם על מנת שאכן הם הבינו נכון הדבר.

וכמו שכתב רבינו, “וכשמסבירים [את] אותם [=ההשגות השכליות של עניני, “מעשה מרכבה” לאחרים שאף פעם לא השיגו דברים אלו, בפירוש ממש] בלשון, [=כלומר כאשר מבטאים את עניני מעשה מרכבה ממש בפה אנוש למי שמעולם לא השיג ענינים אלו], וממשלים אותם במשלים, [בוודאי כי] פג טעמן, ויוצאין מענינן”. עכ”ל. כלומר רבינו מסביר, שלעולם ועד לא היה ניתן ללמד מעשה מרכבה ממש בפה וכיוצא בזה, ודבר אסור הוא! ומדוע? מכיון שהשגת מעשה מרכבה היא השגה הנוגעת רק למדע האלהי שאין לזה שום קשר לעשיה גשמית שאדם צריך לעשות כאן, וזה בשונה מן המצוות וכו’.

ומכיון שדבר הנוגע רק לענינים הרוחנים והמדע האלהי, ניתן להשיגו במחשבה בלבד, מפני כך אסור בשום אופן ללמד מעשה מרכבה בפה אנוש, וכל שכן לא לדרוש הדברים ברבים, ועל אחת כמה וכמה לא לכתוב הדברים על הכתב. וכל זה בהנחה שמה שהשיג המשיג השלם, הם ענינים אמיתיים ונכוחים! ושלא נדבר על ההזיות הרבות הכתובות בספר הזוהר הארור מפי הגבורה, וכן בספרי הקבלה הטמאה שחירפו בעצמות הבורא יתברך וקראו לו בשמות חדשים, וחילקו אותו לגורמים, ועליהם רמז הנביא ואמר (ישעיהו פרק א פסוק יב): “כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי“.

וגם אם יבוא הטוען ויטען שמה שמבואר בספר האופל (זוהר) הם עניני “מעשה מרכבה” אמיתיים, הרי בכל אופן שלא יהיה, חייבים להשמיד ולבער את ספריהם, מכיון שעברו על איסור מפורש, ואין הביעור הוא משום שעברו על איסור ותו לא. אלא משום שטעם האיסור הוא, משום שהם “גילו” עניני מעשה מרכבה לפי שיטתם והם מודים בכך, ואף קוראים לדבריהם מעשה מרכבה. וכל זמן שספריהם נמצאים, הרי שטעם האיסור נמשך, ויכול לשבש את כל עם ישראל ולהוליד כפירה עצומה, ובכך ימצא עם ישראל במצב שאין הוא מכיר את ריבונו כמו שהוא.

וכפי שאנו רואים לצערנו בפועל, שכל העוסקים בקבלה השקרית, הם לומדים ומלמדים לאחרים, שהבורא היה צריך לצמצם עצמו בשביל לבורא את העולם, דהיינו הפכו את הקב”ה למשתנה, ומשמעותו שהקב”ה מוגבל חס ושלום, ועוד רעות רבות אשר עשו, ובעזרת השם נציגם במקומם הראוי.

ובאמת שכך ספר האופל עשה, ואימת את חשש התורה שבעל פה שנמסרה למשה מסיני על ידי הבורא יתעלה שמו, והשחיתו המכשפים הזוהרים את ליבות עם ישראל, והסיתו אותם אחר המאגיה, המיסטיקה, ולימדו וכיחשו בדברים הקשורים למה שקורה אחר פטירת האדם, וספר האופל החשיך את עם ישראל ושם אותם ב-“עלטה” עצומה אשר לא נודעה מימות אדם הראשון על הארץ ועד הנה.

ודברים אלו אשר הזכרנו שעשה ספר האופל, הם הקטנים שבתועבותם, ואשר כתבו הם, כי הדברים החמורים והבזוים ביותר שכתבו, הוא הדימוי לאל יתברך כעושה מעשה תשמיש מנהג השפלים בארץ, או כנצרך לבני אדם אשר בארץ, וחשבו מכשפי האופל שיש בכוחם להשפיע על יוצר הכל, וקראו אותו בשמות, “אבא, אמא, בן, בת”. ולא רק שחרפו בעצמותו יתברך, אלא דימו את ישותו למשגל של עריות, וטמאו את כל בתי הכנסיות בטומאת הזיווגים האלילים של בן והבת של זוג האלילים אבא ואמא. ויוצא שבחלק מן ישותו של הבורא שלהם, יש זיווג של עריות!

ומה שניסו הנוצרים לעשות ולא צלח להם, צלח לנוצרי הזוהר הטמא מפי הגבורה. ונולדה דת חדשה בישראל, דת המקובלים ודת הזוהרים הארורים, והם בעצם דת “פרו-נצרות” מובהקת ובזויה.

וכעת מובן מדוע משה רבינו הוא היחיד שהגיע להשגות הכי גדולות והבין הכל במעשה המרכבה, כלומר בידיעת דרכי האל וכל הקשור למדע האלהי, וגם לא היה מי שיבין כמוהו את עניני מעשה מרכבה בין בעבר ובין בעתיד. ואם היה מותר ללמד מעשה מרכבה ממש ליחיד באיזה שהוא זמן מן הזמנים, מדוע לא לימד משה רבינו את יהושע בן נון את כל ענין מעשה המרכבה ממש, והיה משיג הוא גם מה שהשיג משה רבינו!

ולכן רבי יהודה הנשיא וחבריו הביאו במשנה את אשר קיבלו איש מפי איש במעמד התורה, והוא, שלעולם ועד אסור ללמד מעשה מרכבה ברבים, ואף לא ליחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. וכמו שנאמר, “ולא במרכבה ביחיד. אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו“.

ומה זה שסיים ואמר, “ומבין מדעתו“?, ולכאורה היה לו לומר, אלא אם כן היה חכם מופלג! אלא כוונת רבי וחבריו לומר, שגם אם ימצא חכם מופלג מאוד ופלאי בחכמה והבנה ושכל ישר ככל שיהיה, לעולם ועד לא מלמדים אותו מעשה מרכבה בצורה ישירה וגלויה, כי לא ניתן לפרש למי שאינו למד מעולם מעשה מרכבה, את הדברים בפה אנוש, כי כל ניסיון כזה בוודאי יוליד כפירה בלב השומע, כי כאשר ממשלים את הדברים במשלים למי שמעולם לא למד ענינים אלו, פג טעמן ויוצאים מענינם ומולידים שיבוש אצל השומע. ולכן סיים ואמר, “ומבין מדעתו“, כלומר שהרב מלמד את התלמיד אשר רוצה ללמוד רק פתחים, רמזים, ראשי פרקים בלבד, והוא מבין מדעתו בלבד, ואם הבין הבין.

ולקראת חתימת זה המאמר, מצאתי לרבינו בחיי בן פקודה בשער הבטחון (פרק ד’ חלק הששי) שהסביר, “… והנה אע”פ שבעניני העבירות ביאר הכתוב מה ישלם האדם בעולם הזה כאשר יעבור על חוקות הדת והתורה. אבל בעניני העולם הבא ועונשו, כלומר בענינים שבאים לאחר המוות וכיוצא בהם, כמו תחיית המתים וכו’, לא פרש מהם הנביא מאומה בספרו. ומדוע נהג כן ולא פירש הנביא? וכן מדוע לא פירשה גם התורה מה יקרה לאדם אחר המוות? וכתב רבינו והסביר, שהסיבה הראשונה שלא פירש הנביא אופן התשלום והשכר לאחר המוות וכיצד יהיה אם יהיה שם בכלל או במקום אחר. נהג כן, בגלל שצורת הנפש בלעדי הגוף אינה ידועה אצלנו. כלומר, צורת הנפש כיצד תראה לאחר פרידתה מן הגוף, אינה ידועה אצלינו, וזה כאמור רק על הצורה עצמה בלבד!! ומסביר רבינו, שאם צורת האדם כיצד תהיה לאחר המוות אין אדם יודע אותה, אז כל שכן שלא נדע לעולם מה שתתענג בו, או תצטער בענין ההוא מגמול ועונש.

אבל פרש אותו הנביא, רק למי שהיה מבין הענין הזה מדעתו, וכל זה עשה מכיון שמדובר בענינים של “מעשה מרכבה“, ואסור לגלות סודות המרכבה אלא ברמזים בלבד, וגם זה רק לחכם המבין מדעתו, וביחידות בלבד! וחלילה אסורים הדברים לפרסום לשאר העם. ולכן רק יחידי סגולה מסוגלים להבין על ידי רמזים, כמו שאמר במשנה, “לחכם המבין מדעתו”.

וכן אמר הנביא ליהושע  הכהן הגדול (זכריה פרק ג פסוק ז): “כֹּה־אָמַ֞ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֗וֹת אִם־בִּדְרָכַ֤י תֵּלֵךְ֙ וְאִ֣ם אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֣י תִשְׁמֹ֔ר וְגַם־אַתָּה֙ תָּדִ֣ין אֶת־בֵּיתִ֔י וְגַ֖ם תִּשְׁמֹ֣ר אֶת־חֲצֵרָ֑י וְנָתַתִּ֤י לְךָ֙ מַהְלְכִ֔ים בֵּ֥ין הָעֹמְדִ֖ים הָאֵֽלֶּה”. ולא יהיה זה בעוד נפשו קשורה בגופו, אבל רמז לו למה שיהיה אחר המות, שתשוב הנפש בצורת המלאכים בענין פשיטותה ודקותה, ועוזבה להשתמש בגופה, כשתזדכך ותזהיר, והיו מעשיה טובים בעולם הזה”. ע”כ.

והרי לך קורא נעים שפשוט גם לרבינו בחיי בן פקודה החכם השלם, שכל עניני  מעשה מרכבה לא ניתן מעולם לפרש אותם בצורה גלויה ממש. ומי שזכה להשגות אלו היו יחידים בלבד, ומעולם לא הותר לפרסם את הדברים הללו ברבים, וכל שכן שלא לכותבם על ספר.

ע”כ כתבנו ועמלנו על מאמר זה. אליאל פיניש הי”ו. חן שאולוב ספרדי טהור.