.

***

“מצוות סעודת פורים – ביום פורים עצמו”

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יד – יח): “מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות, ויום חמשה עשר לבני כרכים, להיות יום שמחה [סעודה], ומשתה [יין וכל סוג של שכר], ומשלוח מנות לריעים, ומתנות לאביונים. ומותר בעשיית מלאכה, ואף על פי כן אין ראוי לעשות בו מלאכה. אמרו חכמים כל העושה מלאכה ביום פורים אינו רואה סימן ברכה לעולם. [=הנה יש לשים לב, כי כל מה שאין ראוי לעשות מלאכה ביום פורים, לא מפני שיש צד של איסור בעשיית מלאכה, אלא אמרו כן, על מנת שהאדם יהיה מרוכז ועסוק בשמחת החג, ואם יעסוק במלאכה, הרי שמראה בכך, שהוא מזלזל בחג ובשמחתו, ולכן חז”ל עליהם השלום, עשו חשבון במוחם, ואמרו, שאם יעשה מלאכה, ודאי שדבר זה אין רצוי לפניו יתברך, ולכן פשוט הוא, שמתוך המלאכה שעשה ביום פורים, לא תצא לו מזה ברכה לעולם, כי בכך מראה שיום זה אינו חשוב לו]. בני כפרים שקדמו וקראו בשני או בחמישי, אם חלקו מעות לאביונים ביום קריאתן יצאו. [יצאו ידי חובת מתנות לאביונים בלבד]. אבל השמחה והמשתה [=ומשלוח מנות איש לרעהו], אין עושין אותה אלא ביום ארבעה עשר, ואם הקדימו לא יצאו, וסעודת פורים שעשאה בלילה [=אפילו שזה נחשב בתוך חג פורים, מכיון שלא עשה את סעודתו זו, ביום פורים, אלא בלילה], לא יצא ידי חובתו”. עכ”ל.

.

***

“מצוות סעודת פורים – האם חובה לאכול בשר?”

עוד כתב רבינו (שם שם יח’): “כיצד חובת [=כל הסדר שהביא הכל בגדר “חובה“! יש לשים לב לכך!], סעודה זו? [הוא] שיאכל בשר, ויתקן סעודה נאה, כפי אשר תמצא ידו. ושותה יין עד שישתכר, וירדם בשכרות. וכן חייב [=משמע מזה שכתב, “וכן חייב”, שחייב אדם לתקן סעודה ולשתות יין עד שישתכר. לכן כתב, “וכן חייב”], אדם לשלוח שתי מנות של בשר, או שני מיני תבשיל, או שני מיני אוכלין לחבירו, שנאמר (אסתר ט’): “ומשלוח מנות [=לא כתוב “מנה“, אלא “מנות“] איש לרעהו”, שתי מנות לאיש אחד, וכל המרבה לשלוח לריעים משובח, ואם אין לו [מה לשלוח לאחרים, אלא יש לו את סעודתו בלבד, מה יעשה?] מחליף עם חברו [את סעודתו], זה שולח לזה סעודתו, וזה שולח לזה סעודתו, כדי לקיים, “ומשלוח מנות איש לרעהו“. ע”כ.

והנה הדברים שכתב רבינו בהלכה זו צריכים ביאור ועיון. ונעמוד על הדברים כפי סדר שהביאם רבינו.

ותחילה יש לעמוד על מה שכתב רבינו, “כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו“. עכ”ל. ולפני שנבאר את דעתו של רבינו בענין הבשר. יש להדגיש מה שהדגשנו במוסגר לעיל, כי כל אלו הדברים רבינו מדגיש וכותב, “כיצד חובת סעודה זו”, כלומר, כל הענין הזה של תיקון הסעודה, כל הענין זה של חיוב השכרות, אם לא סעד ליבו כמו שצריך, ואם לא השתכר כפי שנבאר, לפי דברי רבינו לא יצא ידי חובת מצוה זו!

ובוודאי ופשוט לכל, כי מה שכתב רבינו שיאכל בשר בפורים, הוא מפאת העובדה שבזמניהם ארוחה עשירה ונאה, לא היתה אלא בסעודה שיש בה דווקא מיני בשר, ואין כוונתי לומר, שבזמנינו אין הדבר כן, אלא בוודאי כי גם בזמנינו אנו, השמחה שיש לאנשים בסעודה, היא דווקא שיש מיני בשר בסעודה. אלא שכל מה שרצוני לומר, שמי שאינו אוכל בשר מטעם שהוא נמנע מאכילת בשר מכל מיני סיבות, גם הוא בוודאי יכול לקיים מצות סעודת פורים, בכל מה שהוא אוהב, אלא שצריך לתקן סעודתו על הצד המשובח ביותר.

וכל מה שכתב רבינו, הוא על הצד המשמח ביותר את בני האדם, וכוונתו לומר, שמכיון שבחג פורים אדם צריך להיות שמח, ולתקן לעצמו סעודה, הנה לא יתקמצן על סעודה זו, אלא יקנה בשר וישתה יין טוב, וישמח בסעודה זו שמחה גדולה. אבל כמובן מי שאין בידו יכולת לאכול בשר וכיוצא זה, כל מה שהוא שמח בו יכול לאכול, ובזה יצא ידי חובת סעודה ומשתה בפורים.

והראיה, שמיד לאחר שכתב רבינו שיאכל אדם בשר, המשיך לכתוב ואמר, “ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו“, כלומר, בזמנו של רבינו ואף בזמנינו, סעודה נאה היתה נחשבת לסעודה שיש בה בשר. אבל אם אין לאדם בשר או שלא אוכל הוא בשר, בוודאי ופשוט, כי ככל שמתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין או כל דבר המביא אותו לידי בישום! יוצא הוא ידי חובת סעודה, ולכן אין להוציא מן ההלכה הזו שחייב בדווקא לאכול בשר, ובוודאי שמי שלא אוהב בשר ולא מחבבו, אין לו כל חובה לאכול דווקא בשר. מכיון שלא מפורש בכתוב במגילה אכילת בשר דווקא בחג פורים.

והנה אמרו חז”ל (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קט עמוד א): “תנו רבנן: חייב אדם לשמח [את] בניו ובני ביתו ברגל, שנאמר ושמחת בחגך, במה משמחם – ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם – ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל – בבגדי צבעונין, בארץ ישראל – בבגדי פשתן מגוהצין. תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלהיך. ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש”. ע”כ.

והנה מן התלמוד הזה מבואר בפשטות, כי גם בענין הבשר, כל השמחה בו הוא מתוך העובדה שמביאים קרבן לבית המקדש ומכניעים את הלבבות, ומקיימים מצות ה’. אבל כעת שאין לנו היכן לזבוח, וממילא אין לנו אכילת שלמים, כיצד יתקיים הכתוב, “ושמחת לפני ה’ אלהיך” ממש? ולא שרבותינו אומרים, שאדם כאשר אוכל היום בשר אין לו בזה שמחה והנאה! אלא כוונתם היא, שהשמחה האמיתית והרצויה באכילת הבשר הוא רק כאשר בית המקדש קיים! ובוודאי שאין הם באים לשלול שאכילת בשר יש בה שמחה גם היום! אלא שאין בה שמחה שלימה!

ולכן, אם תשאל, כיצד בכל זאת כתב הרמב”ם, “שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה”? הנה הוא כמו שכתבנו, שאע”פ שאין שמחה שלימה בבשר מכיון שאין לנו בית המקדש, אמנם לענין תיקון הסעודה, בוודאי כי אדם שיש לו בשר בסעודתו, הדבר הזה גורם לו שמחה גדולה ועונג מבורך!

והנה כפי שחשבתי בדעתו של רבינו ורבותינו הם חז”ל, שרבינו ממשיך דרכם הנאמן, כן מצאתי שכתב רבינו במקום אחר (רמב”ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה יז – כא): “שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר (דברים ט”ז): “ושמחת בחגך” וגו’. [ולכאורה כיצד רבינו לומד מן הפסוק הזה? שהרי הכתוב מדבר על שמחה בזמן שבית המקדש קיים? לכן רבינו מיד כותב ועונה למקשים בלשונו], אף על פי שהשמחה האמורה כאן [בפסוק האמור], היא קרבן שלמים, כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה. [בכל אופן דע לך, כי] יש בכלל אותה שמחה [האמורה בפסוק, “ושמחת בחגך”], לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו [אע”פ שאין בית המקדש קיים! כלומר, פסוק זה מלבד שעיקרו מדבר על שמחת אכילת קרבן שלמים! הנה גם בא פסוק זה על מנת ללמד שבחגים יש לשמוח ולשמח את בניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו!]. כיצד [שמחה זו מתבטאת?], הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות [=מה שהיו שמחים בו בזמנו של רבינו. וכאמור צריך לשמח את הילדים כפי מה שהם שמחים בו בכל זמן מן הזמנים!], והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה [לאיש] אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין.

וכשהוא אוכל ושותה [בחגים ובמועדים], חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. (דברים ט”ז). אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט’) “זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם”, ושמחה כזו, קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב’) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם”. ע”כ.

והנה מבואר מדברי רבינו, שאע”פ שבתלמוד אמרו שאין שמחה כיום בבשר, רבינו מבין כפי שכתבנו, שכוונת רבותינו, שאין שמחה שלימה ומעולה בבשר, אלא דווקא שבית המקדש קיים! אבל בוודאי כי האוכל בשר, דבר זה משמח את האדם ואת בני ביתו מכיון שערב הדבר וטעים לו, וכך כוונת הכתוב מסביר רבינו! אבל בכל אופן לא ניתן לומר ולהכריע, שאם לא אכל בשר ממש בחג פורים, לא יצא ידי חובתו, וזה אינו! אלא כל שתיקן סעודה נאה כפי צרכו וסעד ליבו בשמחה והשתכר כפי שכתב רבינו, יצא ידי חובת סעודת פורים!

.

***

“מצוות סעודת פורים – האם צריך להשתכר – ומה היא שכרות?”

כתב רבינו למעלה הבאנו דבריו, “ושותה יין עד שישתכר, וירדם בשכרות“. עכ”ל. והנה מבואר בתלמוד (בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב): “אמר רבא: “מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! – אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא”. ע”כ.

והנה רבא מחייב על פי השמועה והבנתו מתוך דברי אסתר במגילה אשר כתבה ברוח קודשה, שכל אדם ואדם צריך ל-“בסומי” בחג פורים. ופירוש המילה, “בסומי” – “הנעמה“, כלומר, שיהיה לו מין הנעמה במצב רוחו ששונה מגדר הרגיל ביום יום, ורצוני לומר, שרבא לומד, שצריך האדם להנעים עצמו בחג פורים! ושיעור דבר זה של הנעמה, אומר רבא, “עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי“. כלומר, לפי רבא אדם צריך להיות בסוג של הנעמה ובישום, שהוא לא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי”!

אלא שלא מבואר מדבריו לכאורה, שצריך לשתות דווקא יין או משקה מסויים בשביל להגיע למצב זה שאמר. אלא שבוודאי בשכל ישר, לא יתכן להגיע למה שאמר, אלא מתוך שאדם ישתה משקה שיביא אותו למצב זה! והנה על פי האמור, דבר זה הוא קשה מאוד! כיצד רבא דורש שבני אדם יגיעו למצב של איבוד צלם אנוש לכאורה! ועד כדי כך שיביאו הם את עצמם למצב מחשבתי ירוד, שלא ידעו שהמן הרשע הוא ארור! ולא ידעו כי מרדכי היהודי הוא ברוך?! כיצד יתכן לסבור דבר זה!

ויש לשים לב, שהתלמוד מיד מספר מעשה, ונראה כי מעשה זה אינו בא כראיה לדברי רבא, אלא בא ללמד לכאורה, שאין לעשות כדברי רבא! ולכן רבינו הרמב”ם לא פסק בספרו, שאדם ישתכר בשיעור כזה, שלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי! כלומר רבינו הרמב”ם אף שפוסק כדעת רבא, ומבין שצריך להשתכר, אינו מביא את הענין של שיגיע אדם למצב שאינו יודע להבדיל בין ברוך המן לארור מרדכי!

והנה התלמוד מביא “מעשה” שפשוט לכל בר דעת וברור, שלעולם מעשה זה לא היה, אלא הוא משל ונמשל, על מנת ללמד שכאשר אדם יאבד צלם אנוש על ידי ריבוי שכרותו, הוא מסוגל אף לרצוח את חבירו!

והתלמוד מספר מעשה, שרבה ורבי זירא עשו סעודת פורים אחד עם השני, נשתכרו בסעודה, ובתוך הסעודה קם רבה ושחט לרבי זירא. למחר בבוקר כאשר יתעורר רבה משכרותו, ביקש עליו רחמים, ורבי זירא חזר לחיות. לשנה הבאה שוב ישבו אחד עם השני, ורצו לשתות, אמר לו רבה לרבי זירא, לא בכל זמן וזמן מתרחש נס! כלומר, אם אני אהרוג אותך או אתה תהרגני על ידי השכרות, מי אמר שיתרחש נס ונוכל לחזור לחיים?!. ע”כ זה המעשה שמספר התלמוד. שכמובן שוב אני חוזר ואומר, אוי למי שילמד שמעשה זה היה בפועל, צריך להיות ממש הוזה הזיות על מנת להבין שזה מה שהיה בפועל, לייחס לרבותינו פחיתות, רשעות, ובורות שלא מתאימים אפילו לעמי הארץ. אלא כל המעשה הזה הם דברי אגדה שכלל לא היו, ובאו ללמד מוסר את האדם בלבד.

ולפי דעתי בלבד [=לא לדעת רבינו הטהור הרמב”ם בדיוק.], רבותינו לא לחינם חתמו הענין במעשה זה, אלא להורות בדרך יפה, שהם אינם מסכימים עם רבא ומה שאמר! והפליגו במעשה זה וסיפרו דבר זה דווקא על שתי חכמים מעם ישראל, שבוודאי וברור לכל אדם ואדם, שחכמים אלו לעולם לא יאבדו צלם אנוש, ולא יביאו עצמם למצב נחות וירוד כזה חלילה וחס, אלא מעשה זה בא להמשיל לאדם ולומר, ומה אם אלו שנשתכרו והתבסמו כדברי רבא, אחד מהם הרג אחד את השני, כל שכן וקל וחומר לבני אדם אחרים, שאסור להם בתכלית האיסור להביא עצמם לשכרות כזו! ומה שאמר רבא לכאורה דחויה היא מכל וכל!

אלא שהרי”ף כתב, “אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן“. והרי”ף מבין שמה שאמר רבא, זה מה שצריך לעשות, כלומר שיביא עצמו אדם למצב כזה ושכרות כזו, עד שלא ידע להבדיל בין ברוך מרדכי לארור המן. אלא שמכיון שהרי”ף העתיק את דבריו של רבא, וחתם את זו ההלכה, בוודאי כי מה שכתב, “עד שלא ידע להבדיל בין ברוך מרדכי לארור המן”, אין מדבר לעולם באדם שיאבד את דעתו, אלא דברים אלו הם מליצה בלבד. כי לא הותר לאדם בשום אופן לאבד צלם אנוש! ורבינו חננאל פירש: “בסימא – פי’ שיכור“. והנה מדבריו למדים אנו כי יש ענין להיות, “שיכור” לפי דעתו של רבא, ופירוש את ענין “בסימא”, בשכרות! אמנם לא באיבוד הדעת כפי שנבאר בהמשך!

וכתב המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת מגילה דף ז עמוד ב): “חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה עד שלא יחסר שום דבר. ומכל מקום, אין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו [=שכלית, ולהוריד מעצמנו] מתוך השמחה, שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו. ומה שאמר כאן [רבא], “עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”, כבר פירשו קצת גאונים [=וביארו] שממה שהזכיר אחריו [=את דברי האגדה ולא לפניו, והוא המעשה], קם רבא שחטיה לרבי זירא. [ממילא הראו חכמי התלמוד כי] נדחו כל אותם הדברים … ו[דעת רבא ומה ש]אמר, ש[לדעתו] חייב להתבשם עד שלא ידע בבירור מה יאמר. אלא שכבר נדחית לדעתינו כמו שביארנו, וגדולי המחברים [=רבינו הרמב”ם] כתבו, עד שירדם, וכן לענין ביאור זה שאמר, “שחטיה” לרבי זירא פי’ מלשון “סחיטה” ר”ל שמיעכו ואחייה הוא מלשון החלימני והחייני סעודת פורים וכו’“. עכ”ל.

.

והנה מבואר מתוך דברי המאירי הללו:

א) לדעת רבא הדבר פשוט וברור, שצריך האדם להגיע לשכרות כזו עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי, ואין זה משל, אלא כך צריך לעשות. וכך פסק הרי”ף. כל זה לדעת המאירי.

אלא כמו שכתבנו בדעתו למעלה על פי הנראה לעניות דעתינו, שגם זה הדבר הוא מליצה שאדם יבוא לשכרות טובה ולא פחותה. וגם לדעתם יש להוסיף, שהדבר פשוט וברור, כי הכל צריך להיות עם האנשים הנכונים במידה במשקל ובמסורה, וחלילה על האדם להגיע למצב שעל ידי קיום מצוה מדרבנן, יעבור לעבור על עבירות חמורות, ולהסיר מעצמו צלם אנוש.

ב) רבינו המאירי מבין, שכאשר התלמוד מביא את המעשה עם רבה ורבי זירא, ולא הביאו קודם להוראתו של רבא, הדבר מוכיח ומעיד, כי מה שאמר רבא, הוראתו דחויה היא, ומספיק שהאדם ישתה יין ויתבשם לא יותר מדאי, והכל לפי האדם, ושחלילה לא יביא עצמו לעולם למצב שבו הוא שמח שמחת הוללות ומאבד צלם אנוש. ולפי דעתו של המאירי, יש לאדם להשתכר בחג בדיוק כפי שמבין הרמב”ם,  אלא שלדעתו, הוראתו של רבא דחויה היא, כלומר סוף הדברים שאמר רבא דחויים הם, שציוה, “עד דלא ידע וכו'”, ואין להגיע לשכרות כזו חלילה.

ג) לדעת המאירי, רבינו הרמב”ם מבין מתוך דברי התלמוד, כי דברי רבא, חובה לקיימם, כלומר, חובה להתבשם ביום פורים. אלא שמה שאמר רבא, “עד שלא ידע להבדיל בין ברוך מרדכי לארור המן”, רבא לא התכוין שיביא עצמו למצב של שכרות כזו עד שלא ידע להבחין כאשר הוא בהקיץ! אלא כוונת רבא, שהאדם יאכל וישתה וישתכר במצב כזה שהאוכל והשכרות יביא אותו להרדם, ואז ירדם, ומתוך שנרדם, בוודאי כי לא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי! וכן נראה שכך דעתו של המאירי.

.

ומה שכתבתי שהמאירי יסכים עם דברי הרמב”ם בענין השכרות, שכן לא ראינו שהשיג על דבריו של הרמב”ם, אלא הביאם והסכימם! שכתב רבינו, “ושותה יין עד שישתכר, וירדם בשכרות“. עכ”ל. ורבינו דקדק היטב בדבריו וכתב, “ושותה יין עד שישתכר, וירדם בשכרות“, ומה פירוש המילים “עד“, כלומר, שיביא עצמו למצב שהוא שותה ושותה, עד שהוא משתכר בהקיץ, ואז כשעומד במצב הזה, הולך ונרדם באותה השכרות אשר נמצא בה!

ולכן יש לנו לדקדק בדברי רבינו היטב, ובפרט במה שכתב בלשונו ובקולמוסו, “עד שישתכר, וירדם בשכרות“. ועוד יותר במה שכתב, “ושותה יין“, כי ידוע שיש הפרש גדול בין הדברים המביאים לשכרות שלא על ידי שכר ויין, לבין הדברים המביאים לשכרות ובישום על ידי אמצעים אחרים. כלומר, כוונתי לומר, ששכר ויין הם מסוג הדברים שיכולים להביא לשכרות חמורה, שיש בה איבוד מחשבת השכל ואיבוד כושר הבחנה, ובעצם איבוד צלם אנוש! וכן אמרו רבותינו במשנה (משנה מסכת אבות פרק ג משנה י): “רבי דוסא בן הרכינס אומר שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת ילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם”. ע”כ. ולא אמרו, “שכרות של צהרים“! אלא דווקא “יין“! וכמובן כל זה בשותה יין לבדו! אבל השותה יין בסעודתו, כלומר עם סעודתו הדבר מותר.

וכמו שהזהירו ואמרו במשנה (משנה מסכת בכורות פרק ז משנה ו): ” … הכושי והגיחור והלבקן והקפח והננס והחרש והשוטה והשכור ובעלי נגעים טהורין פסולין באדם, וכשרין בבהמה וכו'”. ע”ש. וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת בכורות פרק ז משנה ו): ” … ואמרו [רבותינו] כי [אדם] השיכור [הוא] מכלל המומין המיוחדין באדם [=כלומר, שעל ידי השכרות כביכול נעשה בו מום מסויים], וכבר בארנו שהמומין המיוחדין באדם אינן מחללין עבודה, שהיוצא מזה [=מתוך דברי רבינו] שאין השיכור מחלל עבודה! זה [=מה שכתבתי הוא] נכון! [=ואם תשאל, והרי דבריו של הרמב”ם סותרים את מה שכתוב במשנה כאן, שהשיכור פסול לעבודה! אלא [=מסביר רבינו, שכוונת רבותינו לומר בענין השיכור שאינו פסול לעבודה], שהוא [דווקא] במי שהיה שיכור מדברים המביכים את המוח זולת [=מלבד] היין והשכר! כוונתי בשכר, מיץ הענבים הקרוב לזמן דריכתו והוא אשר קראתו התורה שכר! [שבזה בוודאי פסול הוא. אבל מי שהיה שיכור מדברים אחרים] כגון מי שהרבה לשתות חלב, או דבש, או שאכל “סוכראן” [אינו נפסל בכך]. אבל אם היה שתוי יין, או שכר, [וזו כוונת רבותינו כאן], הרי זה מחלל עבודה”. ע”כ. ומבואר מתוך דברי רבינו, שהיין והשכר, לא רק שהם גורם לשכרות, אלא הם גם מביאים לשכרות הכי קשה.

ולכן קושי גדול! כיצד יעלה על הדעת, ל-“להשתכר” ביום פורים ולכאורה להגיע למצב שבו ראשו אינו עמו?! ולא רק להשתכר ביום פורים, אלא להשתכר על ידי יין! ולהרדם באותה שכרות! כלומר, שיביא עצמו למצב של שכרות, ורק לאחר שנרדם באותה שכרות, יקיים את מה שכתב רבינו על פי הבנתו הברורה במסורת חז”ל. ומשמע על פניו מתוך דברי רבינו הטהור, כי בחג פורים, יש ענין להיות מבושם היטב, במצב של “שכרות“, ודבריו אינם “משל” או גוזמא!, כי אינו מעתיק לשון התלמוד, אלא מבאר אותו בהלכה זו, ומדובר בהבנה ברורה מתוך דברי התלמוד, כיצד לקיים את מצות חג פורים בחובתו!

ולכן, על מנת להבין מה רבינו מתכוין בלשונו כאשר אומר, “שכרות“, וכאשר כותב, “וישתכר“, עלינו לעבור בספרו ולחקור היטב מה כוונתו.

.

הלכות תפילה

.

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה טז – יז): “כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות, ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה, כדי לכוין את לבו, ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים, ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה.

“שיכור” אל יתפלל מפני שאין לו כוונה [=אע”פ שדעתו עמו], ואם התפלל [אין עולה לו תפילתו! ואף] תפלתו [נחשבת] תועבה! לפיכך חוזר ומתפלל כשיתרוקן משכרותו.

“שתוי” אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תפלה. [מכיון שגם דעתו עמו, וגם יכול לכוין הדברים כלפי הבורא יתברך].

אי זה [הוא אדם נחשב בגדר והגדרה שלו הגדרה של] “שיכור“? זה שאינו יכול לדבר לפני המלך [=כלומר, אע”פ שהיראה לפני המלך היא יראה גדולה ומפיגה כל חולשה, הנה השיכור, ראשו אינו עמו, עד כדי כך שאינו יכול לדבר דיבור ברור, אף בפני מלך! זו ההגדרה של “שכרות”!]. [אבל אדם שנחשב בגדר] “שתוי“, יכול לדבר בפני המלך, ואינו משתבש! אף על פי כן, הואיל ושתה רביעית יין, לא יתפלל [לכתחילה], עד שיסיר יינו מעליו“. ע”כ. והנה מתוך דברי רבינו הללו למדין אנו ללא כל ספק:

.

א) “שתוי” – אדם ששתה רביעית יין, שיש בה בכדי להביא את האדם לנעימות בראשו, אמנם אין כאן יציאה מן האיזון ואינו משתבש בדיבורו, ויכול לכוין אף דעתו. כלומר, שהוא שתוי בצורה ובאופן שדיבוריו מיושבים ולא נתקעים כאשר הוא אומר אותם! ולכן לכתחילה לא יתפלל בצורה כזו, אבל אם יתפלל תפילתו עולה לו! ומדוע? מפני שהוא מפוקס, דיבורו רציף, דעתו עמו, אבל מכיון שראשו מעט בנעימות, כלומר במצב שהוציא אותו מגדר הרגיל בבני אדם, לכן לכתחילה לא מתפלל בצורה כזו לפני הבורא יתברך.

ובוודאי שאין מדובר כאן על רביעית יין בדווקא! אלא שיעור של אדם בגדר “שתוי”, זה אדם ששותה במידה שהוא יודע לאמוד את עצמו ולהגיע למצב שגם שהוא שתה, הוא עדיין יודע מה הוא משיב ומה הוא מדבר, ודיבורו לא נתקע כתוצאה מן השתיה חלילה, וכמובן הכל לפי שיעור האדם! כלומר, יש אדם שישתה פחות מרביעית יין ויגיע למצב שיש לו מה שנקרא, “נעימות בראשו”, ויש אדם צריך שתי כוסות על מנת להגיע למצב והגדרה של “שתוי”. והכל הוא לפי האדם.

.

ב) “שיכור” – זו הגדרה שרבים נוטים לפרש אותה בצורה שהיא לא נכונה, כלומר, המילה “שכרות“, או “שיכור” נתפסה בדורינו אנו, ונחשבת בעיני בני אדם, לאדם ששוכב ברחובות העיר, לאדם ששותה ומשתולל בשכרותו, לאדם שקופץ משכרותו, לאדם שאינו יודע מה עונה לאחרים ואינו זוכר יום למחרת מה הוא עשה אמש וכו’! כל אלו הדוגמאות, הם לא ההגדרה של “שיכור”, או של “שכרות” על פי רבינו.

כי שיכור מדובר באדם ששותה יותר מהרגיל, ורצוני לומר, שבזמניהם עיקר המשקה היה יין, ובכל סעודה מסעודתם היו שותים כמעט רביעית יין מזוג. ונמצא כל ישראל אז בזמנם, היו לוגמים רביעית יין במהלך היום בזמן סעודתם, כי זו היתה שתייתם. ואדם שישתה רביעית יין כזו בזמן הסעודה, בוודאי שיהיה לו נעימות בראש, ואדם כזה לכתחילה אסור לו להתפלל, וזה האדם נקרא “שתוי”.

וזה כמובן אם שותה את היין בזמן סעודתו! אבל אם שותה אותו לבדו, כלומר ששותה רביעית בלא סעודה, אדם כזה כבר עלול להגיע למצב של שכרות. כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות דעות פרק ה הלכה ג): “ואסור לשתות יין בצהרים ואפילו מעט אלא [מותר] אם היה בכלל האכילה, שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת, ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון”. ע”כ. ומשמע מדברי רבינו, שאם אדם ישתה רביעית יין בתוך סעודתו, לכל היותר יחשב ל-“שתוי“! אבל לא ל-“שיכור“! ושתייתו ששתה תפוג ממנו מהר.

ולכן מבואר יוצא, ששיכור, זה אדם ששותה יותר מן השתוי, כלומר ששותה יין או כל סוג של משקה בכמות נדיבה, וכתוצאה מכך, הוא אינו יוצא מאיזון לגמרי, הוא לא מתחיל לדבר שטויות, אלא פשוט ראשו בנעימות כזו, שקשה לו לסדר את הדברים ולדבר באופן רציף! מה שנקרא ראשו כבד עליו, אבל, ואבל גדול, שיכור בהגדרתו של רבינו, זה אדם שיכול לעמוד לפני מלך, להכיר שזה אכן המלך, כלומר דעתו עמו וזוכר כל מה שעושה, אלא שמפני שהוא שיכור, לא יכול לדבר בצורה מאוזנת לפני המלך. זו המידה שלפי עניות דעתי צריך כל אדם, כמובן רק איש ולא אשה כפי שאני אבאר בהמשך, זו המידה שצריך להגיע אליה בחג פורים בסעודה שסועד!

.

ג) “שיכור כלוט” – אדם ששתה כמות גדולה מאוד של שכר או יין, כמובן הכל לפי האדם, בכל אופן מדובר באדם שהגיע למצב שכל מה שהוא עושה דעתו לא עמו, ואם ישאלוהו, על כל מעשיו שעשה אמש, אינו זוכר דבר ממה שעשה. להגיע למצב כזה אסור בתכלית האיסור ולא משנה מתי ובאיזה זמן, כולל פורים, וכולל חג הפסח שחייב אדם לדחוק עצמו לשתות ארבע רביעיות של יין!

ומה שכתבתי בענין “שיכור כלוט“. כן נלמד היטב ממה שכתב רבינו בעצמו (רמב”ם הלכות אישות פרק ד הלכה יח): “שיכור שקידש [את האשה שעמה הוא רוצה להתחתן], קידושיו קידושין [משום שדעתו עמו!], ואף על פי שנשתכר הרבה, ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין, ומתיישבין בדבר זה”. עכ”ל.

והנה רבינו מלמדנו בכל זה, ששיכור שקידש, מכיון שהשיכור של רבינו והגדרתו הוא מדובר באדם שדעתו עוד עמו, מפאת העובדה הזו, קידושיו קידושין! ומדגיש רבינו, “אע”פ שנשתכר הרבה”! כלומר, מלבד שלושת הדרגות של בני אדם כאשר הם שותים ומשתכרים שהבאנו לעיל, יש עוד איזו הגדרה שרבינו מוסיף כאן ואומר, “אע”פ שנשתכר הרבה“, כלומר, כל זמן שדעת האדם עליו, אפילו ששתה הרבה והוא שיכור ברמה גדולה, כל זמן שדעתו עליו, קידושיו קידושין!

אמנם לגבי חג פורים, רבינו לא מבקש מן האדם שישתכר הרבה חלילה! וכן להיפך, רבינו גם לא אומר לאדם, שיהיה “שתוי“, אלא דורש ממנו, עד, “שישתכר, וירדם בשכרות“.

וכן מבואר שוב ממה שכתב רבינו (רמב”ם הלכות נזירות פרק א הלכה יב): “וכן שכור שנתנו לו כוס כדי לרוותו, ואמר, הרי זה נזיר ממנו, הרי זה אסור באותו הכוס בלבד, ואינו חייב בנזירות שלא נתכוון זה, אלא שלא ישכרו אותו יותר מדאי, ואם הגיע לשכרותו של לוט, אין דבריו כלום ואינו חייב על כל עבירה שיעשה שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב”. ע”כ. והרי שיש הבדל ברור ופשוט בין אדם שמשתכר, לבין אדם שמשתכר יותר מדאי, לבין שכרותו של לוט שאינו בן חיוב לשום דבר! וכאילו אין כאן אדם עד שיפוג ממנו שכרותו הרעה!

וכן מבואר מדבריו של רבינו שאדם המוגדר, “שיכור“, דעתו עמו! ואף זה המוגדר, “שיכור יותר מדאי” דעתו עמו! אלא שבחג פורים צריך להיות בשכרות! ולא בשכרות הנקראת בפי רבינו “יותר מדאי”. וכן מבואר עוד ממה שכתב (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה יב): “וכן אסרו חכמים שלא ישמש אדם מטתו ולבו מחשב באשה אחרת, ולא יבעול מתוך שכרות, ולא מתוך מריבה ולא מתוך שנאה ולא יבוא עליה על כרחה והיא יראה ממנו, ולא כשיהיה אחד מהן מנודה ולא יבוא עליה אחר שגמר בלבו לגרשה, ואם עשה כן הבנים אינן הגונים אלא מהן עזי פנים ומהן מורדים ופושעים”. ע”כ. והרי שדעתו של שיכור המוגדר, “שכרות”, הוא אדם שיש עמו דעת, ויודע אף מה הוא עושה, אלא שהוא מבושם יותר מן הרגיל, כלומר יותר מן השתוי, ולכן אסרו חז”ל וגזרו, שלא יבוא על אשתו במצב כזה, מן הטעמים שאין צורך לפרטם בכתב.

.

והנה מוכח ומבואר מכל מה שראינו בדברי רבינו, כלומר מוכח היטב מהלכות תפילה והלכות קידושין ושאר המקומות שהזכרנו, מוכח וברור לכאורה, שמה שכתב רבינו, “ושותה יין עד שישתכר, וירדם בשכרות“. אין ספק כלל, כי רבינו מתכוין שיהיה האדם מבושם היטב ולא רק מעט כמו זה הנקרא, “שתוי”, ולא הרבה כמו זה הנקרא, “שכרות יותר מדאי”. אלא צריך להיות במצב של “שכרות“, והוא יותר ממצב של “שתוי“! ואם תקשה ותאמר, כיצד יתפלל תפילת מנחה אדם זה? אלא בוודאי נענה, כי מצוות סעודת פורים היא לאחר תפילת שחרית עד זמן מנחה, ולאחר תפילת שחרית כאשר הינו מקיים את סעודתו, ושותה ומשתכר כפי שכתב רבינו, והולך לישון, בוודאי ופשוט שעד זמן מנחה, יפיג את שכרותו! ולכן רבינו פוסק, “וירדם בשכרות“, וכאשר ישן ויקום משנתו, בזה קיים מצות החג, וגם יוכל להתפלל תפילה מנחה.

והנה אם דעת רבינו הרמב”ם היתה, שמספיק רביעית יין בחג פורים, היה לו לומר, “ושותה יין עד שיהיה שתוי, וירדם בשתייתו”. אבל לא! רבינו כותב מפורש, “ושותה יין עד שישתכר, וירדם בשכרות”, וזו מצוות החג הזה! והנני מתוודה, שניסיתי בכל מאמצי כוחי תוך חקירה ועיון, לא להעמיס בדברי רבינו את הדברים הללו, אבל לפי עניות דעתי וכל המקורות אשר הצבתי, זו היא דעתו הישרה! וכמה שהדבר נשמע קשה אף לי, ופשוט שהדבר ישמע קשה למי שיקרא את המאמר הזה, וכמה שהדבר נשמע כ-זר מאוד, ואני מסכים שזה נשמע זר, אבל זו עובדה בדברי רבינו, וזו ההלכה שפוסק רבינו הטהור אשר אנו הולכים בדרכיו!

ויתירה מכך, כל הלומד מן דברי התלמוד ומדייק מתוך דבריו, שצריך אדם “לבסומי“, כלומר מדייק מדברים אלו, שאין צריך שיהיה האדם “שיכור”, אלא מספיק שישתה מעט, לפי דעתי מי שלומד כך, מוציא את רבינו הרמב”ם בצורה לא טובה, ואף לא מדקדק בלשונו! כי רבינו נצמד ללשונות התלמוד! וכאשר רבינו ראה לכתוב, “עד שישתכר, וירדם בשכרות”, כלומר רבינו שינה מלשון התלמוד וביאר את כוונת רבא, ופסק את דעתו!! וכאשר רבינו שינה בלשונו, אי אפשר להשען על לשון התלמוד ולומר, “לבסומי” כמו שהמפרש רוצה לפרש, בפרט למי שנצמד לדעתו של רבינו! כי רבינו פירש, “לבסומי” = שכרות! ולא “שתוי“! והיה יכול רבינו לכתוב, “חייב אדם להתבשם ביום פורים“, ואז היינו סוברים ואומרים כי מספיק שישתה האדם מעט! אבל רבינו לשונו חדה כתער, וכתב, ” עד שישתכר, וירדם בשכרות”. וכמו שביאר רבינו חננאל ופירש: “בסימא – פי’ שיכור“. והנה מדבריו למדים אנו כי יש ענין להיות, “שיכור” לפי דעתו של רבא, ופירוש את ענין “בסימא“, בשכרות!

.

***

“יישוב ב’ סתירות לכאורה מלשון רבינו – כל אדם שמשתכר חוטא!”

והנה כעת נציג שתי “סתירות” לכאורה, שיצאו להמון אנשים ואף לי בדברי רבינו.

.

סתירה א’

כתב רבינו בהלכות דיעות (רמב”ם הלכות דעות פרק ה הלכה ג): “… כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו [=לא ביותר מדאי, שלא יגיע לשכרות!]. וכל [=אדם, אפילו אינו חכם, אלא כל אדם ואדם], המשתכר [=העושה פעולה המביאה עצמו לידי שכרות, ואפילו לא שכרותו של לוט, אלא שכרות האמורה למעלה], הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, ואם נשתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם, ואסור לשתות יין בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת, ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון”. ע”כ.

והנה, בראיה ראשונה ושטחית, הלכה זו נראית כסותרת את דבריו של רבינו שכתב בהלכות פורים מפורשות, “עד שישתכר, וירדם בשכרות“. ע”כ. ובוודאי ופשוט ללא הרבה אריכות, שאין בדבר זה שום סתירה! שכאן בהלכות דעות רבינו לימד באופן כללי, שכל אדם ששותה שכר או יין ומגיע למצב של שכרות, ואפילו לא שכרות של לוט, אלא שכרות רגילה כמו שצריך להגיע ביום חג פורים, כותב רבינו, הרי זה חוטא! כי אין לו שום סיבה מוצדקת לנהוג כך.

ומה שכתב רבינו, “הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו“, בוודאי כי מילת, “חוטא“, אין כוונתו שעובר עבירה מדרבנן או מן התורה. כי כוונתו, “חוטא לנפשו“! כלומר משחית את נפשו! שכן אם היה איסור מן התורה להגיע לשכרות או איסור אפילו מחכמים להגיע למצב של שכרות, רבינו לא היה צריך את אריכות הדברים הללו! אלא כוונתו במילת חוטא, לומר שחוטא ומפסיד נפשו, ולכן מיד כתב, “ומפסיד חכמתו“! כי השכרות מוציאה את האדם מן העולם. וזו הרחקה מוסרית שלא יביא האדם עצמו לידי כך!

אבל בחג פורים, באופן שהדבר נעשה חד פעמי על מנת לקיים מצות חכמים, בוודאי כי עליו להשתכר ולקיים מצות חכמים, ואין בזה חטא! אלא למצוה גדולה יחשב הדבר!

והראיה הכי גדולה לכך, מהלכות חג הפסח! ששם כתב רבינו (רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ה – ט): “בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים … לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית … ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה הכל לפי היין ולפי דעת השותה, ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי, שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי ארבעה כוסות ולא יצא ידי חירות, שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת יצא ידי חירות ולא יצא ידי ארבעה כוסות, ואם שתה מכל כוס מהן רובו יצא”. ע”כ.

וכאן הדבר יותר קשה בהרבה! כיצד אשה אשר דעתה יותר קלה מן האיש, תשתה ארבעה כוסות יין? ועוד רבינו מצווה שיהיה בשיעור זה שיעור של ארבעה רביעיות יין חי! אלא פשוט הדבר, כי בשתי מקומות בלבד נצטוינו על השתיה, בחג הפורים, ובחג הפסח! ובוודאי וברור לכל הקוראים, כי מי ששתה ארבעה כוסות רביעית יין, הגיע למצב ללא כל ספק של שכרות! וגם אני שלא אוהב בכלל שתיה חריפה, דוחק את עצמי לשתות ארבעה רביעיות של יין חי, וראשי מסוחרר עלי, וכי נאמר שאנו חוטאים בכך? וכי נאמר שהפסדנו את שכלנו בכך? קיימנו עתה מצוה גדולה מאוד! וכל מה שכתב רבינו, זה שאדם שותה בלא כל סיבה מוצדקת וללא כל קיום מצוה! ומה נאמר, כיצד רבינו סותר את עצמו מן הלכה זו האמורה בפסח להלכה שכתב בהלכות דעות? בוודאי ופשוט שלא! ורבותינו האמוראים היו דוחקים עצמם לשתות ארבעה כוסות והיו משתכרים, ולא היה להם בזה כל הפסד! ולכן מן ההלכה הזו בהלכות דעות למדים אנו כי אין כל סתירה!

ואם תשאל מהיכן ההכרח לשתות שכר או יין ולהגיע למצב של שכרות דווקא? כלומר מהיכן למדו רבותינו דבר זה? אלא דע לך קורא נעים, כי בכל מקום אשר נאמר, “משתה”, לעולם ידבר על שתית היין או השכר! כמו שמבואר בתורה על לוט (בראשית פרק יט פסוק ג פרשת וירא): “וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ”. וכתב הספורנו, “משתה – [כך מקום שנאמר משתה, הוא] קביעות סעודה על היין, בהיות היין אהוב אצלו [=אצל לוט], כמו שהוכיח סופו על תחלתו. אבל אברהם [אבינו] לא עשה משתה [=כלומר, לא עשה סעודה על יין], זולתי ביום הגמל את יצחק, לגדולי הדור שהיו מורגלים בכך בעת שמחתם, כאמרם ז”ל קמי דשתי חמרא חמרא (סוטה י א)”.

ומכיון שנאמר (אסתר פרק ט פסוק כא – כב): “לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים“. והנה אמרה אסתר בנבואה, “לעשות אותם ימי משתה ושמחה”!, ומפני מה אמרה בנבואתה, “משתה ושמחה”? משמע שחייב כל אדם להשתכר ביום פורים!

ואני בדעתי כעת לתת טעם נכון לזו השכרות, כי כמו שישראל היו מוטלים על כף מאזניים של גזירת להשמיד להרוג ולאבד, והיו בשכרות החושים, כלומר במחשבה שהולכים להתנתק מזה העולם! כך מצווה כל אדם להרגיש את אשר הרגישו אבותינו בגזירה זו, ולהיות במצב של שכרות, ולהרגיש ראש כבד, ולהרגיש במצב שאתה לא יכול לדבר ולהסדיר את דיבורך, ובכך תזכור את הנס הגדול ואת הצרה הגדולה שהיו ישראל נתונים בו באותו הזמן!

והראיה לדברי ממה שהובא בחז”ל ופסק אותו רבינו הטהור (רמב”ם הלכות סנהדרין פרק יג הלכה א): “מי שנגמר דינו למיתה מוציאין אותו מבית דין … וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, אם אינו יודע להתודות אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי, אפילו ידע בעצמו ששקר העידו עליו כך הוא מתודה … ואחר שמתודה משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו עליו וישתכר ואחר כך יהרג במיתה שהוא חייב בה”. ע”כ.

והנה קבלה למשה מסיני ומסורת היא, שיש להשקות ולהביא לשכרות את זה שנגזר עליו מיתה בבית דין! ולכן אסתר קיבלה בנבואה, שעם ישראל צריכים להתשכר בחג פורים, ולא להשתכר ממש, אלא להיות מבושמים היטב, וכאילו הולכים להיהרג הם, ולכן פסק רבינו שירדם האדם בשכרותו, כאילו השינה שלו היא המוות שפוקד אותו! וכאשר יקום, יודה לאל יתברך, שכמו שקמו עם ישראל מן הגזירה, כך הוא קם משנתו וה’ יתברך שומר על כל עם ישראל ומחכה שיחזרו בתשובה.

.

סתירה ב’

כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה יט): “אף על פי שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה. כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר (דברים כ”ח): “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב”. הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות”. ע”כ.

והנה גם זו ההלכה אינה סתירה כלל. כי רבינו כלל לא מדבר במקום שיש ציווי לשתות, אלא רבינו מדבר על הרגל כולו, שלא ימשך אדם מתוך שמחת הרגל להביא עצמו לידי שכרות שלא לצורך. אבל אין כאן שום סתירה לענין ארבעה כוסות בליל פסח, ולענין השכרות ביום פורים.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.