.

כללים בהלכות שבת – הגדרות של מחלל שבת וחילול שבת:

.

א) חובה לשבות ביום השביעי מן המלאכה. ודבר זה מצות עשה מן התורה הוא. שנאמר (שמות פרק כג פסוק יב – יג פרשת משפטים): “שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר: וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ”. ע”כ. (ע”פ משנה תורה שבת א’ א’).

.

ב) כל העושה מלאכה ביום השבת, ביטל מצות עשה מן התורה, שנאמר, “וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת“, ועבר על “לא תעשה” שבתורה, שנאמר (דברים פרק ה פסוק יד פרשת ואתחנן): “לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה”. (ע”פ משנה תורה שבת א’ א’).

.

ג) כל העושה מלאכה ביום השבת, אם עשה מלאכה ברצונו בזדון, לא רק שעבר על לאו החמור מן התורה, אלא הרי זה חייב כרת. וכל אדם שהתחייב בכרת, אם לא עשה תשובה על מעשיו, אין לו חלק לעולם הבא.

.

ד) “זדון” האמור, הוא עשיית העבירה ברצון לעשות, ובידיעה גמורה, ולא מתוך שכחה או טעות. ובהקשר של מלאכה בשבת שחייבים על זדונה כרת, העושה בזדון הוא מי שיודע שהיום יום שבת, ויודע שהמעשה שהוא עושה אסור משום מלאכה בשבת, ויודע שעל זדונו ורצונו חייבים כרת, ואף על פי כן עם כל ידיעתו, עושהו ברצונו.

אין די אפוא בכך שהתכוון לעשות את הפעולה, יש לברר גם מה ידע בשעת עשייתה (רמב״ם, הלכות שבת, פרק א, הלכה א; הלכות שגגות, פרק ב, הלכה ב; פרק ז, הלכות ב–ג). וכתב רבינו במקום אחר (רמב”ם הלכות שגגות פרק ב הלכה ב): “עבר עבירה ויודע שהיא בלא תעשה [=בא על אשתו נדה או בא על הנדה, חילל שבת ברצון ובזדון], אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת, הרי זו [=כל עבירתו הופכת ל]-שגגה, ומביא חטאת. אבל אם ידע שהיא בכרת ושגג ב[=רק בענין] קרבן, ולא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו, הרי זה מזיד, ששגגת קרבן אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין עליהן כרת”. ע”כ. ועיין בהמשך בסעיף הבא.

.

ה) נראה לעניות דעתי, שכל מי שמחלל שבת או בא על הנידה או עבר על כריתות מסויימות חלילה, אף שיודע שהמעשה אסור, ואף ששמע בחיי חיותו שעונשו כרת בעבירה זו, כל זמן שהוא סבור בעקבות ספרי הקבלה הפרו-נוצרית שהכרת, הוא לא איבוד זכרון האדם והאבדון הגדול ביותר שיש בעולם, אלא חושב בדעתו שהכרת האמור הוא שקיעת נשמתו בקליפות, שאפשר להיחלץ ממנה באמצעות גלגולים, תיקונים, או פעולות שיעשו אחרים לאחר מותו. הרי בכך אין ידיעתו ידיעה גמורה, ודינו לדעתי, שוגג גמור החייב בקרבן חטאת. וכל זה מצד חסרון ידיעת הכרת. כלומר, אין די בידיעת המילה כאשר תוכנה הוחלף בדמיון אחר לחלוטין.

הכרת שביארו הנביאים, חז”ל, ורבינו הטהור, הוא אובדן הנפש והפסד חיי העולם הבא לגמרי ללא יכולת תיקון כלל: ואילו הכרת שלימדו אותו אינו אלא תחנת מעבר, שאחריה עוד מצפים לו תיקון והצלה. זו אינה ידיעת עונש התורה, אלא עקירת משמעותו והחלפתו בהבטחת שווא.

וכבר ביארו חז”ל ורבינו, שאין אחר המוות שלמות ולא תוספת, אלא רק בחיי האדם בלבד נקנות המעלות, המזכות אותו לחיי העולם הבא (פירוש המשנה, אבות ד, טז). לפיכך חובה להסביר לאדם שהכרת שאמר ה’ בתורה, הוא אובדן שאין אחריו שום תיקון אם לא עשה תשובה בחיי חיותו, ואין די להסתפק באמירת שמו. וכל עוד הוא מבין מן המילה ״כרת״ את סיפורי הקליפות והגלגולים ושאר הדברים העילגים של המקוללים, אין להחשיבו כמי שידע את משמעות העונש ומרד מתוך ידיעתה; הוא שמע את השם, אבל את הדבר עצמו לא ידע.

.

ואנמק את הדברים: נמצא לפי המהלך שנתבאר, שרבים ממחללי השבת בזמננו ובדורות הקודמים, אף שידעו שאסור לחלל שבת, ואף שעשו את המעשה ברצון, עדיין יש מקום גדול לדונם כשוגגים, כל זמן שלא ידעו שחילול שבת נמנה עם העבירות שעונשן כרת. וזהו סניף נוסף להקל בדינם של מחללי שבת בזמננו, עד שיודיעו להם את חומרת הדבר ואת משמעותו האמיתית.

ולא זו בלבד. לדעתי, אפילו אם הודיעו לאדם שחילול שבת או ביאה על הנידה עונשם כרת, כל זמן שלא הסבירו לו מהו הכרת שעליו דיברה התורה – אין ידיעתו ידיעה שלמה. אין די בכך ששמע את המילה “כרת“. צריך שיבין מה היא אומרת. כי אדם יכול לחזור אלף פעמים על המילה, ובכל זאת להחזיק בתודעתו פירוש הפוך לחלוטין מן היסוד שלימדו אותנו חז”ל ורבינו הרמב”ם.

וזה בדיוק הנזק הנורא שהביאה הקבלה הפרו־נוצרית. אדם שגדל על ספר הזוהר הטמא, על שיטת ויטאל הארור ועל ממשיכי דרכם, למד שהכרת אינו אובדן גמור של הנפש, אלא ניתוקה מן הקדושה ושקיעתה בקליפות, בעוד היא ממשיכה להתקיים עם יכולת תיקון על ידי תיקוני המקובלים השוטים שר”י. התיאור הזה מניח נפש קיימת, שנכרתה ממקור השתייכותה, אך לא חדלה להתקיים.

ולפי מערכת זו, גם לאחר ה-“כרת” עדיין יש גלגולים, תיקונים, העלאות, פעולות, תהלים, תיקוני נשמות ושאר המצאות שנועדו להבטיח לאדם שגם לאחר מותו יימצא מי שיתקן אותו. נמצא שהכרת חדל להיות כליה שאין אחריה תקומה, והופך לתחנת מעבר בתוך מסלול מיסטי של תיקונים נוספים. וכבר הארכנו לבאר שכל ענין הגלגולים הוא הבל הבלים ופרו נצרות.

ומי שאינו מאמין לדברי יוכל לראות בעצמו בכתבי ויטאל הארור בספרו (שער הגלגולים תשמ”ד עמוד כא): “… דע, כי כאשר נפש האדם [=שחטא בזה העולם, ולא גרמה לזיווגים עליונים כפי דעתו של המטורלל הזה], אחר שבא מחדש בפעם א’ [=לדעת המטורללים המכשפים האלו, לאחר שהאדם נפטר לבית עולמו, יש לו יכולת לתקן את נפשו על ידי שיחזור בגלגול, ולכן טוען הארור הזה, שאם חזר האדם בגלגול], וחטא ופגם בה, הנה אח”כ מתגלגלת בגוף אחד להתקן. וזה נקרא גלגול א’. ואם לא נתקנה אז, חוזרת בגלגול שני. ואם לא נתקנה אז, חוזרת בגלגול שלישי. [=באמת? מאיפה אתה יודע?]. ומשם ואילך, אין לה עוד תקנה בגלגול, ואז נאמר בה, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה לגמרי. [=כלומר, לפי דברי הכסילים הללו, יש לאדם שלוש סבבים של יכולת תיקון הנפש שלו. במילים אחרות, אפשר לתקן את החטאים לאחר המוות! וזו היא כפירה בכל עצם התורה! וזהו חירוף וגידוף כלפי האל הנכבד והנורא. שהרי רק האדם החי יכול לעשות תשובה, ובמתים חופשי. בכל אופן לדעת ויטאל, נפש האדם אפילו שנידונה בכרת, יכולה לתקן את הכרת בגוף אחר. נמצא, שהכרת לשיטתם הוא לא הכרת של התורה! הוא לא הכרת שהסבירו חז”ל!

ממשיך המטורלל וכותב], אמנם אין זה, רק כאשר לא נתקנה כלל שום תקון בשום פעם מאלו, אבל אם באיזה פעם מאלו השלשה, התחילה לתקן קצת, אינה נכרתת, אמנם יכולה לחזור ולהתקן, אפילו עד אלף דור אם יצטרך. [=כופר גמור בתורה]. ולכן הראשון שלא תקן כלל, נקרא רשע. והאחרון שתקן קצת, נקרא צדיק. וכל מה שמתגלגל, הולך ומשלים תקונו.

ונלע”ד ששמעתי ממורי [=הארי המזוהם] … כי אין זה נוהג אלא בנפש [=בחלק הנפש של הנפטר] לפי שהיא מן העשיה, הטבועה בעמקי הקליפות. ולכן לא נזכר בתורה כרת, אלא בנפש, כי נכרתה מן הקדושה, ונטבעה בקליפות.  אבל בר”ן, שהם מיצירה ובריאה, שאין שם כ”כ תגבורת אחיזת הקליפות, ודאי הוא שיתוקנו כלם, אלא שיש שנתקנים מהרה, ויש באורך זמן אחר כמה גלגולים”. ע”כ.

.

כיצד החליף ויטאל את הכרת של התורה במערכת של קליפות ותיקונים:

והנה, לדעת בעלי הקבלה הפרו-נוצרית, נשמת האדם אינה נפש אחת פשוטה, אלא מתחלקת לשלושה רבדים: נפש, רוח ונשמה. הדרגה התחתונה היא הנפש, והיא לדעתם החלק הבסיסי המעניק לגוף את חיותו ומניע את פעולותיו המעשיות. מקום הנפש, לפי דמיונם, הוא בכבד, והיא קשורה לקיום הגופני ולעשיית המצוות בפועל.

מעליה עומדת הרוח, שמקומה בלב, והיא האחראית, לדבריהם, על עולם הרגשות, המידות, האהבה, היראה והבחירה. ומעל שתיהן עומדת הנשמה, שמקומה במוח, והיא המדרגה הגבוהה המופקדת על השכל, ההבנה והתבונה.

וכבר כאן צריך לשאול: היכן נמסרה לתורה החלוקה הזאת? היכן אמרו חז”ל שנפש האדם יושבת בכבד, רוחו בלב ונשמתו במוח, כאילו האדם מורכב משלוש ישויות נפרדות המחולקות בין איברי גופו? אין כאן מסורת ברורה של תורה שבעל פה, אלא מערכת מאוחרת של מושגים, ציורים ודמיונות שהפכה אצל בעלי הקבלה ליסוד שאין להרהר אחריו.

אמנם, השיבוש החמור ביותר מתחיל כאשר ויטאל מלמד שאין לקליפות אחיזה בחלקי הרוח והנשמה כפי שיש להן בנפש. כלומר, לפי תורתו המאוסה והבזויה, גם כאשר האדם חטא ונפגם, עדיין נשארים בו חלקים עליונים שאין כוחות הטומאה מסוגלים לאחוז בהם בשלמות. ומכאן הוא פותח פתח לתיקונים, גלגולים, הפרדות מן הקליפות והצלת הנשמה לאחר מותו של האדם.

וזהו היפך גמור מדברי התורה ומדברי רבינו הרמב”ם בעניין הכרת. התורה אינה אומרת שהנפש נפלה זמנית לידי קליפות, ואינה מלמדת שחלקים עליונים שלה נשארו מוגנים עד שיבוא מקובל ויתקנם. התורה אומרת: כרת. רבינו מבאר: אובדן שאין אחריו תקומה, הפסד שאינו חוזר לעולם.

אבל ויטאל מחליף את האובדן הסופי במערכת של פגמים זמניים. הוא מחליף את הכרת בדביקות בקליפות. הוא מחליף את האחריות המוחלטת של האדם בחייו בתקווה לתיקונים לאחר מותו. והרי אם כל העונש אינו אלא אחיזת קליפות, ואם חלקי הרוח והנשמה נשארים מחוץ לאחיזתן המלאה, תמיד ניתן להמציא דרך נוספת לתיקון: גלגול, תיקון, כוונה, פדיון, תהלים, צדיק מת או מקובל חי.

כך עוקרים את עונש הכרת מתוכנו. התורה אומרת: הכרת הוא העונש שאין אחריו תקומה. והם אומרים: דביקות זמנית בקליפות. רבינו הטהור אומר: ההפסד שאינו חוזר לעולם. והם אומרים: יש חלקים שניתן להשיבם, להעלותם, לנקותם ולתקנם. היש סילוף גדול מזה?

וכעת מובן היטב כיצד צמחו הבטחותיו של נחמן מברסלב, שהעז להעמיד את עצמו לאחר מותו כמי שיתקן בני אדם חיים. שהרי לפי אותה תפיסה קבלית, האדם אינו אובד באמת. הוא רק נתפס, נלכד, נדבק או נטבע בתוך קליפות. ואם זהו העונש, הרי הצדיק הקבלי מציג את עצמו כחזק דיו כדי להוציא את האדם משם, להפריד ממנו את הקליפות ולהשיבו למקומו.

וזהו כל יסוד התרמית: תחילה המציאו קליפות. לאחר מכן לימדו שהנפש נדבקת בהן. אחר כך המציאו צדיקים בעלי כוח המסוגלים להפריד את הקליפות. ולבסוף שכנעו את ההמון שגם מי שלא תיקן את עצמו בחייו יוכל לזכות בתיקון באמצעות אדם אחר לאחר מותו.

כך נעשה המת מתקן את החי. כך נעשה הצדיק המת מושיע את החוטא. כך נעקרת התשובה ממקומה. וכך נהפכת התורה ממערכת של בחירה, אחריות ותיקון האדם בחייו, למערכת מאגית של קליפות, נשמות, גלגולים ומחלצים רוחניים. אבל דת האמת אינה מכירה את ההבלים הללו. האדם חי — בידו לבחור. האדם חי — בידו לשוב. האדם חי — בידו להתוודות, להתחרט ולקבל על עצמו שלא לשוב אל החטא. אבל משמת האדם, אין עוד תשובה, אין עוד בחירה, ואין עוד תיקון.

ולא הבינו. בחשיכה יתהלכו. הם לקחו את האמת החדה של הכרת, ריככו אותה בסיפורי גלגולים ותיקונים, והעניקו לאדם אשליה שגם לאחר מותו עוד יבוא מי שיציל אותו. בכך לא חיזקו את התשובה, אלא החלישו אותה. לא העמידו את האדם מול חומרת מעשיו, אלא נתנו לו מפלט מדומיין.

ולכן צריך לומר את הדברים בלא מורא: אין קליפות האוחזות בנפש. אין צדיק מת המפריד אותן. אין תיקון לאחר המוות. אין גלגול המציל את מי שאיבד את חלקו. האדם נידון לפי מה שבחר להיות בחייו, וה-“כרת” הוא אובדן שאין אחריו תקומה.

כל שיטה המלמדת אחרת אינה מעמיקה את התורה, היא מבטלת את חומרתה. אינה מחזקת את התשובה, היא מרדימה את האדם. ואינה מצילה את הנשמה, היא מוכרת לה אשליית תיקון במקום שבו התורה אמרה: אבדון.

וכמו שכתב רבינו הטהור שכתב במסכת אבות (פרק ד משנה טז): “רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין”. וכתב הרמב”ם, “טרקלין – היכל, ופרזדוד – מסדרון. והמשל מובן, והכוונה ידועה, ש[רק] בזה העולם, יקנו המעלות אשר בהן יזכה האדם לחיי העולם הבא, וזה אמנם הוא דרך ומעבר לההוא. כבר בארנו בעשירי מסנהדרין, שאין אחר המוות שלימות [=כלומר אין שום סיכוי לשום אדם לתקן את עצמו אחר המוות, כל שכן שיתקנוהו אחרים.], ולא תוספת [=כלומר, אחר הפטירה לא רק שאי אפשר לתקן את האדם, אלא גם אי אפשר לעלות במעלה יותר מאשר נמצא בה]. ואמנם [=אבל כל זמן שאדם חי] ישלם האדם ויוסיף מעלה בזה העולם. ואל זה רומז שלמה באומרו (קהלת ט י): “כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה”. אלא במצב אשר ילך האדם – בו ישאר לעולם. [=בו ישאר לעולם, כלומר, אין שום גלגולים! במצב שאדם עזב את הגוף בעולם הזה ומת מן העולם, אין שום סיכוי לשום סוג של תיקון].

ולזה [=כלומר, מפאת הסיבה, שאי אפשר לתקן את מצב האדם לאחר המוות, ואי אפשר למסור לו זכויות, או להביא לו סוג של תיקון מסויים לנשמתו, לכן מסיבה זו], ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט [בעולם הזה], ולא לאבדו אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה [=שום תיקון בשום סוג של מצב בעולם], ואין לו [שום] תקנה. ולידיעת החסידים זה [ומכיון שהדבר ברור אצל החכמים האמיתיים, לכן] לא ראו לכלותו אלא בחכמה ובהוספה, והרויחו זמנם כולו על פי האמת, ולא בזבזו ממנו בעניינים הגשמיים, אלא עת קצרה ביותר, ובדבר שאי אפשר בלעדיו. ואחרים – אזל מהם כולו בעניינים הגשמיים בלבד, ויצאו ממנו כמות שנכנסו, “כל עומת שבא כן הלך”, והפסידוהו כולו הפסד נצחי. וההמון כולם יהפכו האמת בזאת השאלה, ויאמרו על הכת הראשונה שהם הפסידו העולם, ועל הכת האחרונה שהם הרויחו העולם, והענין בהפך, כמו שסיפרנו, “שמים חושך לאור ואור לחושך” ואוי למפסידים באמת! וזה הענין הוא אשר לקחו שלמה לעיקר בקהלת, בשבחו רווח העולם ובגנותו הפסדו, ובבאור שאין רווח ולא יכולת אחר המוות בדבר אשר החמצת כאן. וזה כולו אמת, ואם תתבונן בזה הספר [=כלומר, בספר קהלת], זאת ההתבוננות תתבאר האמת“. עכת”ל.

.

ובמקום אחר כתב רבינו (רמב”ם הלכות תשובה פרק ח הלכה ה): “הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר, “הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה”, וזה האבדון הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל, “באר”, “שחת”, “ואבדון”, “ותפתה”, “ועלוקה”, וכל לשון כלייה והשחתה קוראין לו. לפי שהיא הכלייה שאין אחריה תקומה וההפסד שאינו חוזר לעולם”. ע”כ.

שימו לב היטב ללשונו של רבינו: “הכלייה שאין אחריה תקומה”, “ההפסד שאינו חוזר לעולם”. לא גלגול. לא קליפות. לא תיקון לאחר המוות. לא העלאת נשמה. לא פרקי תהלים שיצילו אדם שלא שב בחייו. מדובר באובדן הנפש שהייתה ראויה לזכות בחיי העולם הבא, והפסידה אותם לעולם. אין מדובר רק באובדן הזיכרון העצמי או בניתוק זמני ממקור רוחני. רבינו מדבר על אובדן סופי של חיי הנפש. האדם אינו ממשיך להתקיים באיזו מערכת של עולמות, כדי שאחרים יתקנו אותו בהמשך. זהו הפסד שאין ממנו חזרה.

ולכן, כאשר מלמדים אדם שגם לאחר הכרת נפשו מוסיפה להתקיים, שהיא רק “נטבעה בקליפות”, ושאפשר עוד לתקנה באמצעות גלגולים, תיקונים, כוונות או פעולות שיעשו אחרים בעבורה — מטשטשים ממנו את משמעות עונש הכרת ומחריבים את כוח ההרתעה של התורה. האדם שומע “כרת”, אך מבין “עוד שלב“. התורה אומרת “הכלייה שאין אחריה תקומה”, והוא שומע “נפילה זמנית לקליפות“. רבינו אומר “ההפסד שאינו חוזר לעולם”, והוא למד שיום אחד יבוא גלגול נוסף, תיקון נוסף או מקובל נוסף שיציל את נשמתו.

זו אינה ידיעה. זו החלפת מושג התורה במושג זר. ולכן אין אצלי ספק, שמי שיודע את המילה “כרת”, אך מפרש אותה לפי ספרי הקבלה הפרו־נוצרית, עדיין אינו יודע מהו כרת באמת. ידיעת השם בלי ידיעת התוכן אינה ידיעה. הוא אינו מבין שהוא עומד לפני אובדן שאין אחריו תיקון, אלא מדמיין מצב זמני שיש ממנו יציאה.

וממילא, אין למהר להחשיב אדם כזה כמזיד גמור רק מפני שאמרו לו שעונשו “כרת”. הוא שמע מילה, אך לא הוסברה לו משמעותה. הוא ידע את הכותרת, אך לא את הדין. הוא גדל כאנוס בתוך מערכת שהחליפה את הכרת של התורה בסיפור קבלי של קליפות, גלגולים ותיקונים.

ולפי האמת, מה שהספרות הזאת מכנה “כרת” אינו כרת כלל. כרת שיש ממנו גלגול, תיקון, המשך קיום והצלה עתידית אינו “הכלייה שאין אחריה תקומה”. הוא כמעט מתנה: האדם ממשיך להתקיים, עובר תהליכים נוספים, ולבסוף עוד עשויים לתקנו. הכיצד יעלה אדם על דעתו באמת להתנתק מעוונותיו? ואם מצוא ימצא איש כזה, לא יעשה זאת אלא בעבור איומי הקבלה הפרו-נוצרית, מרדיפת השדים, ועד כריתות איברים לאחר מותו, וכל זה לאמיתו של דבר הבל וריק הוא!

זו בדיוק הסיבה שחובה ללמד את דברי רבינו בבהירות. לא די לומר לאדם: “העבירה בכרת”. צריך להסביר לו: הכרת הוא אובדן חיי העולם הבא, אובדן חיי האדם ואי זכרון קיומו! כליה שאין אחריה תקומה והפסד שאינו חוזר לעולם. רק לאחר שהאדם הבין את משמעות הדברים באמת, אפשר לומר שהוא יודע לפני מה הוא עומד.

ולכן, ככל שמלמדים את האדם שגם לאחר הכרת נפשו מוסיפה להתקיים ועשויה להיתקן באמצעות גלגולים ותיקונים או תהלים שקוראים בשבילו בזה העולם, הרי מטשטשים בעיניו את משמעות עונש הכרת! האדם שומע את המילה ״כרת״, אך מבין ממנה דבר אחר לחלוטין. ולכן, אין אצלי ספק בכלל, כי מי שאינו יודע את עיקר הדברים של “כרת”, וסובר שהכרת הוא כמו ספרי הפרו-נוצרים הנזכרים, אע”פ שמחלל שבתות, ובא על הנידות, ואע”פ שיודע שהוא בכרת, מכיון שאינו יודע מה הוא עצמו של כרת, אין ידיעתו ידיעה, כלומר, אין כאן באמת ידיעה אמיתית שהוא עובר בכרת. כי לאמיתו של דבר, שטויותיהם של הפרו-נוצרים אינו כרת, אלא, “מתנה” בשביל החוטא.

ומפאת זו הסיבה, חז”ל ורבינו מעלים, שהמחלל שבת ברבים לאחר הידיעה הזו, או המינים מאמיני ספר הזוהר הפרו-נוצרי לאחר התראה ודחיית האמת, אסור בשום פנים ואופן לשבת עליהם אבלות. וכמו שכתב רבינו הטהור (הלכות אבל פרק א’ הלכה י’): “כָּל הַפּוֹרְשִׁין מִדַּרְכֵי צִבּוּר, וְהֵם הָאֲנָשִׁים שֶׁפָּרְקוּ עֹל הַמִּצְווֹת מֵעַל צַוָּארָם, וְאֵינָן נִכְלָלִין בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת וּכְבוֹד הַמּוֹעֲדוֹת וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, אֶלָּא הֲרֵי הֵם כָּךְ בְּנֵי חֹרִין לְעַצְמָן כִּשְׁאָר הָאֻמּוֹת, וְכֵן הַמִּינִין וְהַמְּשֻׁמָּדִין וְהַמּוֹסְרִין – כָּל אֵלּוּ אֵין מִתְאַבְּלִין עֲלֵיהֶם, אֶלָּא אֲחֵיהֶם וּשְׁאָר קְרוֹבֵיהֶם לוֹבְשִׁין לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִין לְבָנִים וְאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וּשְׂמֵחִים שֶׁאָבְדוּ שׂוֹנְאָיו שֶׁלְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: “הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יי אֶשְׂנָא”. (תהלים קלט,כא)”. ע”כ.

ואם היה איזה שהוא דין של, “עילוי נשמה“, מפני מה אין עושים כלום בשביל הנפטר? מכיון שהדבר ברור ופשוט, כי כל טעם האבלות אינו בשביל הנפטר, אלא בשביל החי שיתן אל ליבו! וישכיל לשוב בתשובה. אבל אם נפטר האדם הנזכר למעלה, שהיה מין, משומד, מחלל שבת ברבים, ביזוי גמור לשבת עליו אבלות על פי חז”ל ורבינו הטהור.

.

ודע, שרבינו במורה הנבוכים ביאר (חלק ג’ פרק מא’): שאין כל השגגות שוות. מי שטעה בזיהוי הדבר אינו כמי שידע מה לפניו אך לא למד כראוי אם הוא אסור. לפיכך אין להשוות את האוכל חלב כליות מפני שסבר שהוא מחלב האליה, למי שידע שהוא חלב כליות אך לא ידע שהוא אסור. האחרון, אף שהוא מביא קורבן, קרוב למזיד [=הוא]. חמורה מכך הוראה לאחרים מתוך חוסר ידיעה. [=חוסר עיון]. הרמב”ם מדגיש שהמורה כפי אי ידיעתו נחשב מזיד, ואינו רשאי לתלות את הוראתו בשגגה. את ההתנצלות על טעות בהוראה מייחד הכתוב לבית הדין הגדול, אשר אין לו אלא עיונו, ואם טעה בעיונו הרי הוא שוגג. וכבר הארכתי בנושא זה על יוסף קארו, האדם שהרס את יהדות ספרד. וכתבתי שלא דומה דינו, לאדם מן השורה שטעה בספר הזוהר הנוצרי.

.

ונחתום את הענין הזה בדבריו של רבינו (משנה תורה הלכות תשובה פרק ח): “הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה … שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו, וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו הוא המת שאינו חי לעולם אלא נכרת ברשעו ואבד כבהמה. וזהו כרת הכתובה בתורה, שנאמר, “הכרת תכרת הנפש ההיא”, מפי השמועה למדו הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא. כלומר שאותה הנפש שפירשה מן הגוף בעולם הזה אינה זוכה לחיי העולם הבא אלא גם מן העולם הבא נכרתת“. ע”כ. מכאן למדים אנו בפשטות, שכל העובר על לא תעשה שבתורה שיש בה עונש כרת, זה עונשו וזה דינו אלא אם כן חזר בתשובה.

והמשיך וכתב רבינו בפרק הנזכר: “… כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה היא הנקראת נפש בענין זה. חיים אלו לפי שאין עמהם מות שאין המות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף נקראו צרור החיים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו והטובה שאין אחריה טובה והיא שהתאוו לה כל הנביאים … אבל בדרך האמת שנערוך טובת הנפש בעולם הבא בטובות הגוף בעולם הזה במאכל ובמשתה אינו כן, אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין לה ערך ודמיון … אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון וכו'”. ע”כ. ע”ש.

.

ו) המתכוון לעשות מלאכה אינו בהכרח מזיד בעבירה. אדם עשוי להתכוון לזרוע, אך לשכוח שהיום שבת; או לדעת שהיום שבת, אך לא לדעת שהזריעה אסורה. בשני המקרים הוא מתכוון למעשה, ובכל זאת שוגג בעבירה. משום כך משתמש רבינו בלשונות ״זדון שבת ושגגת מלאכות״ ו״שגגת שבת וזדון מלאכות״: בראשונה האדם יודע שהיום שבת, אך שוגג באיסור המלאכה; ובשנייה הוא יודע שהמלאכה אסורה בשבת, אך שוכח שהיום שבת. אין המילה ״זדון״ שבצירופים אלו מלמדת שהעבירה כולה נעשתה במזיד, אלא מציינת את הצד שהיה ידוע לו (רמב״ם, הלכות שגגות, פרק ז, הלכות ב–ג, ח–ט).

.

ז) המילה, “זדון”, אין הכוונה שמטרת האדם תהיה להכעיס את הבורא כדי שמעשהו ייחשב זדון. רבינו מחייב גם את המכבה נר כדי שלא יאבד השמן. מכאן שמטרת המעשה יכולה להיות תועלת אישית, ולא התרסה; כאשר האדם עושה את המלאכה ברצונו ובידיעה האמורה, רצונו בתועלת אינו הופך את העבירה לשגגה (רמב״ם, הלכות שבת, פרק א, הלכות א, ז).

.

ח) אדם עשוי לעבור בזדון גם כשלא התרו בו. רבינו פסק שהעושה מלאכה ברצונו ובזדון חייב כרת, ואילו חיוב סקילה בבית דין מצריך עדים והתראה ושאר תנאי הדין. ההתראה נועדה להבחין בין שוגג למזיד, והיא נדרשת אף בתלמיד חכם. נמצא שהיעדר התראה אינו הופך מעשה שנעשה בידיעה לשגגה, אלא מונע את חיוב מיתת בית הדין בדרך זו (רמב״ם, הלכות שבת, פרק א, הלכות א–ב; הלכות סנהדרין, פרק יב, הלכות א–ב). וכדברי רבינו, “העושה מלאכה ביום השבת ברצונו בזדון, אם היו עדים למעשיו, והתרו בו לא לעשות את המעשה“.

.

ט) על מנת לחייב על מלאכה בזדון, צריך ששיעור המלאכה המחייב ייעשה כולו בזדון, מתחילה ועד סוף. עשה מקצתו בשגגה ומקצתו בזדון פטור מהכרת, מסקילה ומחטאת. פטור זה אינו היתר לעשות את המעשה, אלא מלמד שלא התקיימו התנאים לחיובים אלו (רמב״ם, הלכות שבת, פרק א, הלכות ג, יט; הלכות שגגות, פרק ב, הלכה א).

.

י) לא כל עבירה הנעשית בזדון בשבת מחייבת כרת. הזדון מתאר את ידיעת העובר ואת אופן עשייתו; ואילו העונש תלוי גם בסוג האיסור ובתנאי המלאכה. לפיכך, באיסורי שבת שמדברי סופרים שביאר רבינו, העושה בזדון אינו חייב כרת או סקילה, אלא מכת מרדות (רמב״ם, הלכות שבת, פרק א, הלכות ב–ג).

.

יא) מצוות השבת נועדה להיטיב עם האדם ולכונן בדעתו את יסודות האמונה. עיקר טעמה הוא להשריש את האמונה בחידוש העולם – שהעולם נברא ברצון הבורא יתעלה, ולא היה קיים מאז ומעולם. כאשר אנו שובתים ממלאכתנו ביום השביעי, אנו נותנים לאמונה זו ביטוי מעשי קבוע. וכבר ביאר רבינו הרמב״ם, שאין הדעות מתקיימות בציבור לדורות בלא מעשים שיעמידו אותן, יפרסמו אותן וישמרו את זכרן. משום כך אין השבת זיכרון שבלב בלבד, אלא מצווה המעמידה את אמונת הבריאה בתוך סדר חיינו, שבוע אחר שבוע. המעשה החוזר ונשנה מחזק את האמונה בדעת האדם ומעביר אותה מדור לדור (בראשית ב, א–ג; מורה הנבוכים, חלק ב, פרק לא; חלק ג, פרק לב).

.

יב) ניתנה השבת למנוחת האדם ולהנאתו מעמל החיים. המנוחה אינה תוצאה מקרית של איסור המלאכה, אלא חלק מטעמה של המצווה. וכמו שכתב רבינו: ״עד שיהיה שביעית חיי האדם בהנאה ובמנוחה מן העמל והטורח שלא ימלט ממנו קטן וגדול״. נמצא שהשבת מיטיבה הן עם הגוף והן עם הדעת: היא מפסיקה את רציפות העמל ומעניקה לאדם מנוחה, ובאותה שעה משמרת את האמונה בחידוש העולם. אין אלו שתי תכליות הסותרות זו את זו, אלא שתי טובות המצטרפות במצווה אחת (מורה הנבוכים, חלק ג, פרק מג).

.

יג) נצטווינו בשביתה גם כדי לזכור את יציאת מצרים ולהכיר בחסדי ה׳ עלינו. בהיותנו עבדים במצרים, לא הייתה העבודה מסורה לבחירתנו, ולא יכולנו לשבות בשעה שחפצנו בכך. השבת מזכירה אפוא את החסד שבהוצאתנו מן השעבוד ובהענקת האפשרות למנוחה. שני הטעמים שבתורה משלימים זה את זה: בריאת העולם מבארת את כבוד היום וקדושתו, ואילו יציאת מצרים מבארת את הציווי שניתן לנו לשבות ולנוח. כך מצטרפות בשבת אמונה אמיתית, הכרת טובה והטבה ממשית לחיי האדם. (מורה הנבוכים, חלק ב, פרק לא).

.

יד) השבת היא אות [=סימן] קבועה לברית [=הסכם] שבין ישראל לבורא, כמאמר התורה: ״ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם״. אין השבת מנהג חולף או הנהגה התלויה בתקופה מסוימת, אלא ברית לדורות. שמירתה מבטאת את נאמנותנו לבורא ואת קבלת ציוויו, ומעמידה בחיינו עדות קבועה לברית זו. לפיכך, לצד העיון בטעמיה ובתועלתה, יש לזכור ששמירתה היא קיום מצוות הבורא, אשר ציוונו לשבות ביום השביעי ולקדשו. (שמות לא, יג–יז; רמב״ם, הלכות שבת, פרק ל, הלכה טו).

.

טו) אפילו בניית המשכן אינה דוחה את השבת. אף על פי שתכלית הבנייה היא להעמיד מקום לעבודת ה׳, נצטוו ישראל להפסיק את מלאכתם ביום השבת. מכאן שאין עבודת ה׳ נמדדת בחשיבותו של המעשה בעיני האדם בלבד, אלא בראש ובראשונה בעשייתו בהתאם לציווי הבורא. גם מעשה שתכליתו קדושה אינו מתיר לאדם לעבור על מה שנצטווה בו; הנאמנות לציווי קודמת לרצונו להוסיף ולעשות. ובזה מתברר, שגם ההימנעות ממלאכה היא עבודת ה׳, כאשר היא נעשית מכוח ציוויו. (שמות לא, יג–יז).

.

טז) אין השביתה המיוחסת לבורא מנוחה מעייפות או מטורח. אין פירושן של הלשונות ״וישבות״, ״וינח״ ו״וינפש״ שהבורא התייגע ונזקק למנוחה, שהרי אין בו גוף ולא מאורע ממאורעות הגוף. לשונות אלו מתארות את הפסקת מעשה הבריאה, את המשך המציאות בסדר שנקבע לה ואת השלמת מה שרצה לברוא; לא עייפות או שינוי שחלו בו. האדם הוא העמל וזקוק למנוחה, ואילו הבורא אינו נצרך לה כלל. לפיכך, אין ללמוד ממנוחת האדם על מצבו של הבורא, ואין לפרש את לשונות התורה באופן המייחס לו תכונות גופניות. (מורה הנבוכים, חלק א, פרק סז; רמב״ם, הלכות יסודי התורה, פרק א, הלכות יא–יב).

.

יז) תכלית השבת היא תיקון האדם, ולא תיקון הבורא או הפעלת מערכות נסתרות בעולמות עליונים. היא מעניקה מנוחה לגופו, משרישה אמונה בדעתו ומזכירה לו את חסדי בוראו. בכך משתלבת השבת במגמתה הכללית של התורה: הכרת ה׳, ביסוס יחודו ועבודתו לבדו, תוך עקירת העבודה הזרה והדעות המביאות אליה. ואין להפריד בין המעשה לתכליתו: האמונה אינה פוטרת מן השביתה, והשביתה אינה מייתרת את בירור האמונה. שמירת השבת ובירור טעמיה מצטרפים יחד לעבודת ה׳ במעשה ובדעת. (מורה הנבוכים, חלק ב, פרק לא; חלק ג, פרקים לב, לז, מג).

.

יח) אדם המתחזק ונמצא בתהליך של תשובה, והוא או אנשי ביתו עוברים בשגגה על דברי חכמים או מבטלים מצוות עשה מן התורה, ומורה ההוראה מעריך שהודעת הדין לא תביא לתיקון מעשיהם אלא שימשיכו בהם ביודעין, עליו להימנע מלהודיעם, ואף לא לרמוז להם, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. אין להעמיס על המתחזק עול שאינו מסוגל לשאת בשלב זה, ולהפוך את שגגתו לזדון בשם הקירוב; ויש בכך, לדעתי, אף אבק של ״לפני עיוור לא תתן מכשול״. וכך מצאנו בתוספת עינוי יום הכיפורים, שהיא מן התורה, שאין ממחים במי שאינן יודעות את חיובה, וסיים רבינו: ״וכן כל הדומה לזה״ (ביצה ל ע״א; הלכות שביתת עשור א, ז). ואולם, באיסורי לא תעשה מן התורה, בין שמפורשים בכתוב ובין שאינם מפורשים בו, וכל שכן כאשר מדובר בכרת, חובה להזהיר ולהוכיח בדרך ארץ ובנועם. אף שבתוכחה זו, העובר כבר לא יקרא, “שוגג”, אלא יתחייב בכרת. בכל זאת חובה להוכיח, שכל זמן שלא מוכיח את העובר עבירה, לא מונע ממנו הייסורים.

שכל עבירה שאדם עובר, ועוד לא חזר על העבירות שלו בתשובה, יש לו ייסורים אפילו על ביטול מצוות עשה. ולכן אמר ה’ (ויקרא פרק יט פסוק יז פרשת קדושים): “לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא”. מה שאין כן לאחר התשובה, שאין ייסורים לאחר התשובה אלא על כריתות ומיתות בית דין בלבד. ואם אדם עבר על כריתות באי ידיעה שמדובר בכריתות, או שלא ידע מהות הכרת כפי מחשבת התורה והיהדות, הרי שבתשובתו שיעשה גם לא יקבל ייסורים. אבל כל עוד לא עשה תשובה ומחזיק בעבירה, אף שאינו יודע ממנה, הבורא מביא עליו ייסורים על מנת לעוררו אם יש לו הזכות לכך.

ולפיכך אמר (משלי פרק ג פסוק יא – יג): “מוּסַ֣ר יְ֭יָ בְּנִ֣י אַל־תִּמְאָ֑ס וְאַל־תָּ֝קֹ֗ץ בְּתוֹכַחְתּֽוֹ: כִּ֤י אֶ֥ת אֲשֶׁ֣ר יֶאֱהַ֣ב יְיָ֣ יוֹכִ֑יחַ וּ֝כְאָ֗ב אֶת־בֵּ֥ן יִרְצֶֽה: אַשְׁרֵ֣י אָ֭דָם מָצָ֣א חָכְמָ֑ה וְ֝אָדָ֗ם יָפִ֥יק תְּבוּנָֽה“. לכן אמר ה’, “לא תשנא”, אם אתה לא רוצה שיבואו הייסורים על האדם, הוכח תוכיח אותו. ואם אינך מוכיחו, הרי שאינך באמת אוהבו. ולא רק שאינך אוהבו, אלא אי התוכחה מעיד כאילו הינך שונאו! שהרי בגלל אי התוכחה, האדם הזה יסבול סבל שאתה המוכיח יכלת למנוע. וכל שכן בענייני עבודה זרה ומינות, שאין בהם פשרות, ואין לחפות על אמונות הכזב בשם הקירוב (יחזקאל ג, יז–יח). שהרי אמר, “וחרה, אף יהוה”. שחובה להזהיר את הציבור מספרי הקבלה הפרו-נוצרים והזוהר הטמא וכו’. ואין להקל ראש בזה.

וכל האמור בהימנעות מהודעה הוא במי שלא שאל; אבל הבא לשאול מדעת עצמו, חובה להשיבו את הדין לאמיתו, ואסור לעקם את התורה מפני שיהיה קשה לו לקבלה. ובדברי חכמים יש לברר בחכמה את נסיבות האדם וביתו ואת גבולות הגזרה: אין להמציא איסור במקום שלא גזרו, ואין להרחיב תקנה למקרה שאינו בכלל עניינה; ובמקום ספק של דבריהם יש להקל לפי כללי ההלכה. ועיין במה שכתבתי כאן.

.

ואנמק את הדברים: ארצה לעמוד על ענין אחד חשוב. והוא, שלפי עניות דעתי, אם יש אדם שהוא מתחזק ונמצא בהליך של חזרה בתשובה, ויש דברים שהוא או אשתו עושים דברים שאיסורם מדברי חכמים או שאינם מקיימים מצוות עשה מן התורה, המודיע לו מיד איסורים אלו, מכביד עליו עול שאינו יכול לעמוד בו, ויש בזה קצת אבק של, “בפני עיור לא תתן מכשול“!

שהרי מבחינת תהליך הבחנתו וכושר שכלו בתורה ובמצוות, כרגע הוא באופן יחסי, חלש מאוד. ועל זה כבר אמרו חז”ל והזהירו (תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ל עמוד א): “ולא אמרינן להו ולא מידי? אלא, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. הכא נמי – הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והני מילי – בדרבנן, אבל בדאורייתא – לא. ולא היא! [=כלומר, התלמוד לא מסכים לומר, שרק בענינים מדרבנן משאירים את ישראל שוגגים, אלא גם במצות מן התורה], לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא! ואכלי ושתו עד שחשכה, ולא אמרינן להו ולא מידי”. ע”כ.

נמצא לפי דברי התלמוד האלו, במצוות עשה מן התורה, כל זמן שקשה הדבר לאנשים לקבל, משאירים את עם ישראל שוגג בדבר ולא מודיעים להם המצוה או האיסור, על מנת לא להפוך אותם למזידים חלילה. וכל זה במצוות עשה או באיסורים של חכמים.

אבל בענינים של לאוין מפורשים, או איסורים מפורשים מהתורה, ואף שאינן מפורשים, חובה להזהיר ולהוכיח בדרך ארץ ובנועם, ואין להקל ראש בתוכחה זו. וכל שכן בעניני מינות ועבודה זרה, שבדברים אלו אין פשרות כלל, אלא חובה לנתוץ ולרמוס כל זיק ומזיק וכל נגיעה של עבודה זרה ומינות, בדיוק כמו שאנו עושים עם ספר הזוהר הנוצרי והמקובלים שר”י.

.

ואם ישאל השואל, מהיכן אני יודע שבמצוות עשה מדובר? מכיון שכתוב בתורה (ויקרא פרק כג פסוק לב פרשת אמור): “שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם”. ומכיון שתוספת יום הכיפורים הוא מצות עשה ולא לאו, בזה אמרו חז”ל, “מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין”! כל שכן בכל הדברים שגזרו חז”ל, כל שהמורה הוראה שוקל בדעתו שיהיה קשה לישראל לקבל הדבר, עליו לשתוק ולא להפוך את עם ישראל למזידין בדבר.

.

שהרי בתלמוד הפליגו ואמרו, בין מדברים שהם מחכמים ובין במצוות עשה מן התורה, “לא אמרינן להו ולא מידי”, כלומר אפילו לא רומזים להם בדבר, על מנת שלא להפוך את ישראל למזידין חלילה.

וכן פסק רבינו הטהור (משנה תורה הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ז): “נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה [=ובכך מבטלות מצות עשה מן התורה], והן אינן יודעות שמצוה [=מן התורה] להוסיף מחול על הקדש, אין ממחין בידן [=לא אומרים להם מילה!, על מנת] שלא יבואו לעשות בזדון, שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו, והנח להן שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, וכן כל הדומה לזה”. ע”כ.

ושימו לב לסיום הדברים של רבינו הטהור, “וכל כל הדומה לזה“! כלומר, כל מצוות עשה וכל שכן ענינים שגזרו ותיקנו חכמים, כל שהמורה הוראה מחשב בדעתו שהשומע ימשיך לעשות את אותם הדברים, יש להמנע מלהוכיחו, והכל על מנת לחוס על ישראל ולא להביא אותם לידי מכשול של, “מזיד“.

אמנם, באיסורים מן התורה וכל שכן בעבודה זרה ומינות, מי שאינו מוכיח עליו אמר הנביא (יחזקאל פרק ג פסוק יז – יח): “בֶּן־אָדָ֕ם צֹפֶ֥ה נְתַתִּ֖יךָ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָׁמַעְתָּ֤ מִפִּי֙ דָּבָ֔ר וְהִזְהַרְתָּ֥ אוֹתָ֖ם מִמֶּֽנִּי: בְּאָמְרִ֤י לָֽרָשָׁע֙ מ֣וֹת תָּמ֔וּת וְלֹ֣א הִזְהַרְתּ֗וֹ וְלֹ֥א דִבַּ֛רְתָּ לְהַזְהִ֥יר רָשָׁ֛ע מִדַּרְכּ֥וֹ הָרְשָׁעָ֖ה לְחַיֹּת֑וֹ ה֤וּא רָשָׁע֙ בַּעֲוֹנ֣וֹ יָמ֔וּת וְדָמ֖וֹ מִיָּדְךָ֥ אֲבַקֵּֽשׁ“. והדברים מובנים היטב.

.

ודע, שכל מה שכתבתי בענין, “מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין“, לא כתבתי אלא באדם הרואה מישהו עובר על כך. אבל מי שבא לשאול על ענין מסויים מדעת עצמו, גם אם מדובר על איסור של חכמים או תקנה של חכמים שיהיה לו קשה לעשות, חובה עליו לומר את הדין והמשפט, ואסור לעקם את התורה בפני שום אדם לעולם, בכל זמן ובכל עת. ודבר פשוט הוא, אלא שהוצרכתי לדעתי לכתוב זאת.

אמנם, גם בזה צריך להתיישב, וכאשר מדובר על תקנות ואיסורים של חכמים, יש לענות בחכמה לפי מצב האדם ואנשי ביתו, ולהדריך אותו היטב בחכמה, האם נכון לעשות הדבר, והאם באמת חז”ל היו אוסרים במקרה שלו וכו’. שכן כלל בידינו, “הפה שאסר הוא הפה שיתיר” – והכלל הזה אומר, שיש איסורים או תקנות של חז”ל, שאנו משערים ואומרים, שאם היו חז”ל לפנינו, היו אומרים, “בזה לא גזרנו כלל”, כלומר, אם אנו משערים בדעתינו שחז”ל לא דברו בזה, ולא אסרו בדוגמה המסתעפת הנשאלת, אז צריכים להקל, כמו שמקילים בכל ספק של חכמים.

.

עד כאן כתבתי מאמר שני בנושא יום השבת והלכות שבת. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.