.

***

“האם מותר לצאת לחוץ לארץ לצורך חופשות משפחה”

הנה נשאלתי לחוות דעתי, בענין היציאה לחוץ לארץ לצורך “נופש” או “חופשה משפחתית“, בבני אדם שעובדים קשה למחייתם כל ימות השבוע ללא הפסקה, למעט שבתות וימים טובים, וזקוקים למנוחה בת כמה ימים/שבועות, על מנת להשיב כוחותם, הן בפן הפיזי, והן בפן הנפשי. כלומר, אין מדובר כאן, על סתם חופשה ובילוי, כמו יציאה למסעדה וכדומה, אלא מדובר על יציאה לצורך הבראה מנטלית פיזית פסיכולוגית נפשית. ולא רק זאת הסיבה לצאת לחו”ל, אלא טוענים הם כמה טענות:

.

א) מחירי החופשות מופרזים בארץ הקודש פי כמה ממחירי חו”ל.

ב) התנהגות סביבתית בלתי מכבדת בהמון מקומות בילוי וחופשה בארץ ללא ערכים וללא דרך ארץ.

ג) המון מקומות בחו”ל מכילים נופים ופלאי הבריאה באופן מחזק כלפי הבורא יתעלה שמו.

ד) יציאתם לחו”ל פחות מחודש, כלומר, אין כאן קבע בדבר, אלא יציאה על מנת לחזור פחות מחודש.

.

עוד נשאלתי, במי שמוכר כרטיסי טיסה ליעדים בחוץ לארץ, האם מותר לו להמשיך למכור כרטיסי טיסה, או שמא הדבר אסור מדברי חכמים להיות מסייע לבני אדם לצאת לחוץ לארץ מארץ ישראל.

.

ובפתח דבר על מנת לתת מענה אמת לשואל על פי דרך התורה, צריך אני לעמוד על שתי ענינים הקשורים למאמר הזה ולמאמרים הבאים שנכתוב בכל מיני נושאים שיהיו קשורים לאותו ענין, והם:

.

• ביאור איסור: לפני עיוור לא תתן מכשול.
• וביאור ענין המסתעף מכך: מסייע לדבר עבירה.

.

“לפני עיוור לא תתן מכשול – מסייע לדבר עבירה”:

אמר ה’ בתורה (ויקרא פרק יט פסוק יד פרשת קדושים): “לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְיָֽ“. פשוט הדבר וברור, שה’ לא יאמר בתורה דברים שהם פשוטים לכל, כלומר, כל דבר ודבר שכתוב בתורה, יש בו עומק וחכמה שלא ניתן לשער ולתאר, ולכן, אין מדובר כאן רק באדם עיוור ממש באופן פיזי, שהזהיר ה’ ואמר, לא לתת לפניו מכשול. שזה בוודאי אינו מעשה שכלי, וכל הנותן מכשול בפני מי שחלשה ראייתו ואינו רואה בעיניו, לדעתי, יצא מגדר אדם, וראוי הוא שלא בא לעולם.

.

ולכן, מה שה’ יתברך בא ללמד כאן בתורה, במילת, “עיוור“, הוא להזהיר ולומר, שאסור לתת מכשול לפני אדם שעיוור בתחום מסויים, כלומר שיש לו חולשה שכלית והכרה בדבר שהוא נמצא בו. ומילת עיוורון, היא מילת “שימוש“, כלומר, שמשמשת פרשנות להמון דברים, ופעמים משמשת לענין עיוורון “שכלי“, ופעמים משמשת לענין ראיה, “פיזית“.

כמו שאמר (שמות פרק ד פסוק יא פרשת שמות): “וַיֹּ֨אמֶר יְיָ֜ אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֘ לָֽאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְיָֽ“. ותרגם אונקלוס, “ואמר יי ליה מן שוי פומא לאנשא או מן שוי אלימא או חרשא או פתיחא או עוירא הלא אנא יי“. ואונקלוס מתרגם, “עיוור” – “עוירא“, כלומר, מדובר בעיור באופן הפיזי והראיה המציאותית. וכמו שאמר (מלכים ב פרק כה פסוק ז): “וְאֶת־בְּנֵי֙ צִדְקִיָּ֔הוּ שָׁחֲט֖וּ לְעֵינָ֑יו וְאֶת־עֵינֵ֤י צִדְקִיָּ֙הוּ֙ עִוֵּ֔ר וַיַּאַסְרֵ֙הוּ֙ בַֽנְחֻשְׁתַּ֔יִם וַיְבִאֵ֖הוּ בָּבֶֽל”. ותרגם יונתן, “וְיַת בְּנוֹהִי דְצִדְקִיָהוּ נְכִיסוּ לְעֵינוֹהִי וְיַת עֵינֵי צִדְקִיָהוּ עַוֵר וְאַסְרֵיהּ בְשִׁלְשְׁלָן דִנְחַשׁ וְאוֹבִילֵיהּ לְבָבֶל”.

אמנם בפסוק שבו התחלנו לדבר ראשונה, שבו נאמר, “ולפני עיור לא תתן מכשול“, תרגם אונקלוס, “לא תלוט דלא שמע, וקדם דלא חזי לא תשים תקלא ותדחל מאלהך אנא יי”. ע”כ. שימו לב לתרגומו, “וקדם דלא חזי” – “ולפני זה שלא רואה“. כלומר, העיוור הזה שעליו דיבר ה’ בתורה, הוא אדם שאינו בקי בדבר מסויים, ואין לו ראיה נכונה באותו ענין, על זה אמר ה’, לא תתן בפניו מכשול, ולא תשים את חוסר ידיעתו מקום הצלחה בשבילך או נתינת מכשול בשבילו, אבל תאמר לו האמת הברורה מכל, ואל תשים לפניו מכשול בשום אופן לעולם.

.

אלא שמעניין מאוד, כי מצאנו שהתרגום מכנה, “עיוור” – “רשע“, כמו שאמר (ישעיהו פרק מב פסוק יט): “מִ֤י עִוֵּר֙ כִּ֣י אִם־עַבְדִּ֔י וְחֵרֵ֖שׁ כְּמַלְאָכִ֣י אֶשְׁלָ֑ח מִ֤י עִוֵּר֙ כִּמְשֻׁלָּ֔ם וְעִוֵּ֖ר כְּעֶ֥בֶד יְיָֽ”. וכתב התרגום, “הֲלָא אִם יְתוּבוּן רַשִׁיעַיָא יִתְקְרוֹן עַבְדֵי וְחַיָבַיָא דִנְבִיֵי שְׁלָחִית עֲלֵיהוֹן אֶלָא רַשִׁיעַיָא עֲתִידִין לְאִשְׁתַּלָמָא פּוּרְעֲנוּת חוֹבֵיהוֹן בְּרַם אִם יְתוּבוּן יִתְקְרוֹן עַבְדַיָא דַיָי”. כלומר, התרגום מבין שהפסוק אינו בא להגדיר את ישראל מצד מעלתם, אלא להוכיח את החוטאים שבהם. לכן “עִוֵּר” ו”חֵרֵשׁ” מתורגמים אצלו במשמעות המוסרית שלהם: מי שאינו רואה את האמת ואינו שומע לדברי הנביאים — הוא רשע. לכן הוא כותב: “רשיעיא” במקום “עורים“, ו”חייביא” במקום “חרשים“, מפני שזו המשמעות הפנימית של העיוורון והחירשות כאן: לא מום גופני, אלא אטימות רוחנית ומרד.

.

כמו שאמר (יחזקאל פרק יב פסוק ב): “בֶּן־אָדָ֕ם בְּת֥וֹךְ בֵּית־הַמֶּ֖רִי אַתָּ֣ה יֹשֵׁ֑ב אֲשֶׁ֣ר עֵינַיִם֩ לָהֶ֨ם לִרְא֜וֹת וְלֹ֣א רָא֗וּ אָזְנַ֨יִם לָהֶ֤ם לִשְׁמֹ֙עַ֙ וְלֹ֣א שָׁמֵ֔עוּ כִּ֛י בֵּ֥ית מְרִ֖י הֵֽם”. וכך אמר דוד המלך על הפסלים ועל כל עבודת אלילים שהיתה בזמנו, בין היתה מטאפורית, ובין היתה באופן פיזי (תהלים פרק קטו פסוק ד – ח): “עֲֽ֭צַבֵּיהֶם כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב מַ֝עֲשֵׂ֗ה יְדֵ֣י אָדָֽם: פֶּֽה־לָ֭הֶם וְלֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ עֵינַ֥יִם לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יִרְאֽוּ: אָזְנַ֣יִם לָ֭הֶם וְלֹ֣א יִשְׁמָ֑עוּ אַ֥ף לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יְרִיחֽוּן: יְדֵיהֶ֤ם׀ וְלֹ֬א יְמִישׁ֗וּן רַ֭גְלֵיהֶם וְלֹ֣א יְהַלֵּ֑כוּ לֹֽא־יֶ֝הְגּ֗וּ בִּגְרוֹנָֽם: כְּ֭מוֹהֶם יִהְי֣וּ עֹשֵׂיהֶ֑ם כֹּ֭ל אֲשֶׁר־בֹּטֵ֣חַ בָּהֶֽם”. ע”כ.

.

ואולי יתכן על זו הדרך לומר, שה’ הזהיר, “לא תתן מכשול בפני אדם רשע“, והוא העיוור הנזכר, כמו זה שנזכר בישעיהו הנביא. כלומר, אע”פ שהוא רשע, אל תסייע לו להשאר ברשעותו, אל תמכור לו דברים, אל תקנה ממנו, אל תעשה עמו דברים שיחזקו את מעמד רשעותו בכל דרך שהיא. ואיסור זה הוא מוגבל כפי שנראה בהמשך, שכל שאסור לך למכור לו חפצים שהם עצמם מותרים מצד עצמם, והוא נוהג איתם באיסור, כל זמן שיש את החפץ הזה בהישג יד, וכמו בדורינו אנו שניתן להשיג את החפצים הללו גם במרשתת וכן על זו הדרך, כלומר אינך המוכר הבלעדי של זה המוצר, האדם לא יעבור במכירתו על איסור, “ולפני עיוור לא תתן מכשול”.

כלומר, איסור לפני עיוור לא תתן מכשול, הוא הגדרה מאוד ספציפית אשר תחום מסגרתה חונה סביב: “ללא עזרתי, הוא לא היה מוצא בשום מקום אחר את העסקה/דירה/חפץ/טיסה וכו'”. וכמו שנעמוד על כל זה בהמשך הדברים.

.

אלא שמה שהנחנו למעלה, שהעיור שעליו הזהיר ה’, הוא הרשע, לכאורה זה אינו! ומכיון שזה אינו לכאורה, ראה לנכון לתרגם אונקלוס, “דלא חזי“! כלומר, לא פירש, “רשע” שהוא החייב, ולא פירש, “עויר” כי אין מדובר במציאות פיזית, אלא בחוסר הבנה שכלי שהוא נחשב כעיוור בדבר מסויים. ועל זה רמז בכתוב ואמר (ישעיהו פרק מג פסוק ח): “הוֹצִ֥יא עַם־עִוֵּ֖ר וְעֵינַ֣יִם יֵ֑שׁ וְחֵרְשִׁ֖ים וְאָזְנַ֥יִם לָֽמוֹ”. ע”כ. כלומר, יש גם עיוור באופן שכלי, כמו שעם ישראל היו עיוורים במצבם הירוד במצרים, וכמו שהיו חרשים אוזניים, שהמון מהם לא רצו לקבל האמת, כך בדיוק הזהיר ה’ בתורה ואמר, “לא תתן מכשול בפני עיור“. אל תתן מכשול בעיני אנשים שחוש השכל שלהם ירוד ואין בהם תבונה.

.

“אין דנין את הרשעים לזכות – ומצוה לבזות את הרשעים”

ומהיכן הראיה שכך זה הדבר? מתוך שאמר, “לא תקלל חרש”, וכי יתכן לומר, “לא תקלל רשע“? והרי מצוה לקלל מי שמחטיא את עם ישראל, ולבזות את הרשעים שהחטיאו את עם ישראל ברשעותם, וכל הדן לזכות את הרשעים, נחשב לתועבה! כמו שאמר (משלי פרק יז פסוק טו): “מַצְדִּ֣יק רָ֭שָׁע וּמַרְשִׁ֣יעַ צַדִּ֑יק תּוֹעֲבַ֥ת יְ֝יָ֗ גַּם־שְׁנֵיהֶֽם“. ובענין אחר, כבר שמעתי כמה שרוצים לדון את יוסף קארו לכף זכות, וטענה בפיהם, ששיבשו אחרים את דבריו ונגעו בספריו! טענה זו יטען רק מי שהאמת לא נגד עיניו במאת האחוזים, כי מי שקורא את המאמרים שכתבנו על קארו, יבחין בקלות מרובה, שטעותו של קארו אינה חונה רק אחר ספר הזוהר הנוצרי, אלא קארו היה כל כולו שקוע בהשקפות נחותות ורעות מאוד אשר הובילו בסופו של יום את עם ישראל לתוהו ולאלילות הרעה.

ובאמת, קשה לדעת מה עובר במוחם של השוטים. לעתים מדובר בסכלות מובנית להבין דבר חכמה. לעתים מדובר בקושי חברתי להיות “עוף מוזר“. לעתים קשה לו לאדם לזנוח אליל נעורים. לעתים מדובר סתם ברצון להתווכח ולהיראות חכם, ועוד… ועוד… משטויותיהם של השוטים.

וכבר כתב רבינו הרמב”ם לתלמידו ר’ יוסף (אגרת עמ’ קכז): “ואם ישים האדם אל ליבו לרגוז ולהצטער מכל מי שסָּכַל אמיתות מסוימות, או התעקש נגד דבר נכון, או הזיד ללכת אחרי שאיפה מסוימת, הרי יהיה בלי ספק ‘כל ימיו מכאובים וכעס עניינו’ [קה’ ב, כג], ואין זה מן הראוי”. כללו של דבר, צריכים אנו פעמים לשחרר עצמנו מלהבין את השוטים, ולהתרחק מהם. ועליהם אמר: “אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ” (משלי כז, כב).

.

ואמר ה’ בתורה (דברים פרק יג פסוק ז – יב פרשת ראה): “כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן־אִ֠מֶּךָ אֽוֹ־בִנְךָ֨ אֽוֹ־בִתְּךָ֜ א֣וֹ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ: מֵאֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם הַקְּרֹבִ֣ים אֵלֶ֔יךָ א֖וֹ הָרְחֹקִ֣ים מִמֶּ֑ךָּ מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ: לֹא־תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹא־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא־תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא־תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו: כִּ֤י הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ יָֽדְךָ֛ תִּֽהְיֶה־בּ֥וֹ בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה לַהֲמִית֑וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָֽה: וּסְקַלְתּ֥וֹ בָאֲבָנִ֖ים וָמֵ֑ת כִּ֣י בִקֵּ֗שׁ לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מֵעַל֙ יְיָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל יִשְׁמְע֖וּ וְיִֽרָא֑וּן וְלֹֽא־יוֹסִ֣פוּ לַעֲשׂ֗וֹת כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ”.

.

וכבר כתב רבינו הטהור (פירוש המשנה סנהדרין י’ א’): “… וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה’ אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו‘”. ע”כ.

.

כלומר, מדבריו מובן, שכל הכופר בשלושה עשר יסודות הדת, מצוה להשמידו, לקללו, לגדפו ולחרפו. מה שאין כן הרשעים מעם ישראל, שמאמינים ביסודות הנ”ל, אבל חוטאים לתיאבון, מצוה לקרבם, ולאוהבם, ולחמול עליהם, ועל כל מה שציוה ה’ אותנו על אהבה והאחוה.

לכן בוודאי, כי מה שאמר, “לא תקלל חרש”, מדובר בחרש באופן פיזי. ומה שאמר, “ולפני עיור לא תתן מכשול”, אין מדובר רק בעיוור באופן פיזי, אלא מדובר בעיוור באופן שכלי תבוני באותו ענין ודבר שאדם אחר מייעץ לו או עוזר לו אשר נשגב מהשואל.

.

ואמרו רבותינו בספרא (קדושים פרשה ב סוף פרק ג אות יד): “ולפני עור לא תתן מכשול – לפני סומא בדבר – בא ואמר לך בת איש פלוני מה היא לכהונה? אל תאמר לו כשירה, והיא אינה אלא פסולה. [=כלומר, אל תתן לו עצה רעה!], היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. אל תאמר לו צא בהשכמה שיקפחוהו ליסטים [=אל תאמר לו לצאת מוקדם בבוקר, כאשר כוונתך האמיתית היא שיפגשו בו שודדים ויגזלו אותו]. צא בצהרים בשביל שישתרב. [=ואל תאמר לו לצאת בצהריים, כאשר כוונתך היא שייפגע מן החום הכבד והשמש]. אל תאמר לו מכור את שדך, וקח לך חמור, ואת[ה] עוקף עליו ונוטלה ממנו [=בזול יותר, או משום שאתה חומד את מה שיש לו]. שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו והרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלהיך אני ה’“. ע”כ.

.

והנה, כל הדוגמאות הללו של רב ספרא כל כך חשובים, כי יש בהם ללמד את זו האזהרה הכבירה ורמת המעלה. ונסביר מה כל דוגמא באה ללמד אותנו, ומה ההשלכות לחיינו אנו. ולפני כן אדגיש דבר חשוב שהקורא חייב לדעת אותו, מכיון שתעלה לו הקושיה, מה ההבדל בין, “לפני עיור לא תתן מכשול”, לבין, “לא תחמוד”, שהרי בדוגמה הרביעית מביא רב ספרא דבר הקשור לחמדה, שכן הבא ליטול עצה על שדהו, הנשאל, חומד את השדה לעצמו ולכן נותן לו עצה רעה זו! ואם כן צריך להבדיל כאן בין, “לא תחמוד“, לבין, “לפני עיור לא תתן מכשול“.

וההבדל הוא כזה: בענין לאו של, “לא תחמוד”, האדם מעצמו בא וחומד, האדם מעצמו בא ומציע לעשות או לתת דבר מה בלי שביקשו ממנו שום עצה קודם לכן. אבל כאן, בכל הדוגמאות של, “לפני עיור לא תתן מכשול”, מדובר באדם שמגלה דעתו לחבירו שצריך עצה! כלומר, היה מקום לומר, שכאשר אדם אינו בקי בדבר מסויים ובא ושואל שאלה, אפשר להערים עליו ולגרום לו לעשות טעות! על זה אמר ה’ יתעלה שמו, “בפני עיוור לא תתן מכשול”, אע”פ שהוא לא למד כמו שהיה לו ללמוד, אל תרמה אותו בדברים, אל תגרום לו לעשות טעויות!

.

ואפרט יותר על פי הדוגמאות של רב ספרא:

.

א) בדוגמה הראשונה, רב ספרא בא ללמד אותנו, שהבא לשאול פלוני שאלה, האם בת ישראל מסויימת כשירה לכהן או לא. אסור מן התורה לענות בצורה שמהווה מכשול בפני האדם שאין לו ידיעה בנושא. אף שהאומר יכול לטעון, היה לו לבדוק הדברים היטב, גם אחר שאמרתי לו, ומדוע הלה הסתמך רק על דברי? באו חז”ל ללמד, שככל ואדם אינו יודע ואינו מודע לדבר ובאה שאלה על ידך, אל תכשליהו בדברים, אלא אמור לו האמת, או תאמר לו, “איני יודע“, ובתנאי שבאמת אינך יודע. אמנם, אם אתה יודע, ואתה אומר, “איני יודע”, נמצאת עובר בזה על לפני עיור לא תתן מכשול, כי שמא בגלל תשובתך, תגרום לו להרהר בשידוך ולחשוב שאינו טוב! וכל שאמרו לאדם ללמד לשונו ולומר, איני יודע, זה במקרה שאינו יודע באמת, אבל יודע ומונע האמת הברורה, בוודאי שיש בכך מכשול. ומכאן למדים אנו, שהנשאל מן השואל, חייב לומר האמת והצדק, וכל מי שדובר שקרים נותן מכשול בפני עיוור בדבר.

.

ב) בדוגמה השניה של רב ספרא, חז”ל מלמדים, שאם יש אדם כלשהו שאתה לא מחבבו, אל תשיא לו עצה שאינה הגונה, אף שאינך גוזל ממנו דבר, אף שאינך הוא השודד עצמו, ואף שאינך שליח לעשות לו הרע. אלא, שעצם ידיעתך שיתכן ויבוא לו נזק מן הדבר, ולא אמרת לו החשש הזה, ויתירה מכך יעצת לו עצה שאינה הגונה, בזה מודיעים חז”ל ואומרים, שחטא גדול יש בדבר, והוא לאו מפורש מן התורה, של נתינת מכשול בפני עיוור.

.

ג) על זו הדרך בדוגמה השלישית, שכלל אינה קשורה ביחס בין בני אדם, אלא מדובר כאן ביחס של האדם עם גרמי השמים. כלומר, אם שאל אותך אדם שאינך אוהב שאלה. אל תייעץ לו עצה רעה שיכולה לגרום לו היזק באופן פיזי או אי נעימות כזו או אחרת. אלא תשיא לו עצה כפי שהיית נותן לגדול שבאהוביך.

ואלו המידות הכבירות של עם ישראל, וכאשר הולכים בדרכים ישרות אלו, הקב”ה משפיע טוב עליהם. שכן חלק מתכלית התורה והמצוות, הוא להיות אדם טוב ומרומם מעם בדברים הנתונים בלב, ולכן בלאו זה נאמר, “ויראת מאלהיך“, שכל דבר המסור ללב האדם, נאמר בו, “ויראת מאלהיך”, שהמשיא עצה שאינה הגונה, מלבד הבורא אין שום אדם יכול לדעת מה היה בליבו בשעת העצה. וכבר הארכתי רבות בנושא מחשבות הלב, שאין מי שיודע מחשבות הלב ואפילו לא המלאכים מלבד הבורא יתעלה שמו. וכבר אמרו במשנה (משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה ב): “שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא שלשה מלכים ירבעם אחאב ומנשה רבי יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעולם הבא שנאמר, “ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו”. אמרו לו למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא השיבו ארבעה הדיוטות בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי”. ע”כ. ומפני מה אחיתופל אין לו חלק לחיי העולם הבא? שהיה נראה כצדיק, והיה נראה כנותן עצה טובה, אבל הלב שלו יעץ עצה רעה, ועצתו היתה בגדר, “ולפני עיוור לא תתן מכשול”. ולכן נטרד מחיי העולם הבא.

.

ד) בדוגמה הרביעית, אדם מגיע ושואל את פלוני שאלה לגבי שדהו, והשואל אינו מכיר בטיב שדהו ואינו יודע לאמוד את איכותה, הנשאל מבין, שיש כאן דרך לגרום לו למכור את שדהו, והוא בעצמו יקנה את השדה, מכיון ששער השדה במחיר טוב. וכל זה למה? הכל בגלל חוסר מודעות של בעל השדה, שאינו יודע מה יש לו בידו, ונמצא הוא עיוור בדבר. אסור במצב כזה להשאיר אותו ערום בדעת, אלא חובה לומר לו מה טיב הדברים אשר לו. עד כאן ביאור דברי רב ספרא.

.

דוגמאות לכך: בענייני כשרות, אדם שואל את חברו אם מאכל מסוים כשר, או אם מסעדה פלונית כשרה. אם המשיב אינו יודע בבירור, אסור לו לומר: “כן, זה כשר”, על סמך השערה בלבד. ואם אמר כן, והשואל נכשל באיסור מחמת דבריו, הרי זה בכלל מכשול לפני עיוור! אע”פ שהוא לא אכל ולא שתה ולא נהנה כהוא זה. אלא עליו לומר באמת: “איני יודע“, או: “צריך לברר“. ולא רק להורות על דבר שאסור, מותר, יש בכך מכשול! אלא גם להורות על דבר שהוא מותר ולאסור על אחרים, יש בכך מכשול עצום.

.

“אסור לאסור המותר, ולא להתיר האסור”:

כמו שכתב רבינו הטהור הרמב”ם בתשובה (תשובות הרמב”ם בלאו חלק ד’ עמוד 135, שתי תשובות רצופות סימן שי’ טור ימיני): “‘ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו, אמרו [=רבותינו בעלי התלמוד ולימדו], שאין ראוי להניח בני אדם [=כלומר, אין ראוי ולא נכון הדבר, לא לומר לבני אדם שהם אוסרים על עצמם דבר מותר!], על איסור מה שחשבו [=הם שהוא] אסור, לפי שמה שזכר ה[תלמוד] ירושלמי, הוא התרת מה שחשבו בו [=שהוא] אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות, לפי שאין הפרש [לדעת חז”ל] בין התרת האסור [=שעוקר הלכה מבית ישראל], ובין איסור המותר [=שבשני המקרים הדבר גרוע! שכאן עוקר הלכה וכאן עוקר הלכה מבית ישראל ומפירוש התורה שבעל פה שכל בית ישראל נשענים על מסורת!] … ואילו אסרנו כל דבר שהוא ודאי מותר, מחמת ספק איסורא שאפשר שימצא בסוג אותו הוודאי או במינו, כי אז היינו אוסרים כל המותרות כולן, וכבר בארנו בכלל העיקרים שבארנום שהדברים כולם מותרים מהתורה, זולתי מה שנתברר איסורו“. ע”כ.

כלומר, מלבד זה שהמורה איסור או היתר על דברים שאינם אסורים או מותרים, יש בכך עקירת תורה. עוד יש בכך מכשול של, “לפני עיוור לא תתן מכשול“. וזה בדיוק מה שעשו לנו ב-אלף השנים האחרונות, שהחמירו על ישראל חומרות ללא סוף על מנת לחזק את מעמד תורתם ולהפיץ הבליהם. ואכתוב ואעמיק מעט בנושא זה בסוף המאמר.

.

“מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין”:

ובמאמר זה, ארצה לעמוד על ענין אחד חשוב. והוא, שלפי עניות דעתי, אם יש אדם שהוא מתחזק ונמצא בהליך של חזרה בתשובה, ויש דברים שהוא או אשתו עושים דברים שאיסורם מדברי חכמים או שאינם מקיימים מצוות עשה מן התורה, המודיע לו מיד איסורים אלו, מכביד עליו עול שאינו יכול לעמוד בו, ויש בזה קצת אבק של, “בפני עיור לא תתן מכשול“!

שהרי מבחינת תהליך הבחנתו וכושר שכלו בתורה ובמצוות, כרגע הוא באופן יחסי, חלש מאוד. ועל זה כבר אמרו חז”ל והזהירו (תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ל עמוד א): “ולא אמרינן להו ולא מידי? אלא, הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. הכא נמי – הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. והני מילי – בדרבנן, אבל בדאורייתא – לא. ולא היא! [=כלומר, התלמוד לא מסכים לומר, שרק בענינים מדרבנן משאירים את ישראל שוגגים, אלא גם במצות מן התורה], לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא! ואכלי ושתו עד שחשכה, ולא אמרינן להו ולא מידי”. ע”כ.

נמצא לפי דברי התלמוד האלו, במצוות עשה מן התורה, כל זמן שקשה הדבר לאנשים לקבל, משאירים את עם ישראל שוגג בדבר ולא מודיעים להם המצוה או האיסור, על מנת לא להפוך אותם למזידים חלילה. וכל זה במצוות עשה או באיסורים של חכמים.

אבל בענינים של לאוין מפורשים, או איסורים מפורשים מהתורה, ואף שאינן מפורשים, חובה להזהיר ולהוכיח בדרך ארץ ובנועם, ואין להקל ראש בתוכחה זו. וכל שכן בעניני מינות ועבודה זרה, שבדברים אלו אין פשרות כלל, אלא חובה לנתוץ ולרמוס כל זיק ומזיק וכל נגיעה של עבודה זרה ומינות, בדיוק כמו שאנו עושים עם ספר הזוהר הנוצרי והמקובלים שר”י.

.

ואם ישאל השואל, מהיכן אני יודע שבמצוות עשה מדובר? מכיון שכתוב בתורה (ויקרא פרק כג פסוק לב פרשת אמור): “שַׁבַּ֨ת שַׁבָּת֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם וְעִנִּיתֶ֖ם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם בְּתִשְׁעָ֤ה לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב מֵעֶ֣רֶב עַד־עֶ֔רֶב תִּשְׁבְּת֖וּ שַׁבַּתְּכֶֽם”. ומכיון שתוספת יום הכיפורים הוא מצות עשה ולא לאו, בזה אמרו חז”ל, “מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין”! כל שכן בכל הדברים שגזרו חז”ל, כל שהמורה הוראה שוקל בדעתו שיהיה קשה לישראל לקבל הדבר, עליו לשתוק ולא להפוך את עם ישראל למזידין בדבר.

.

שהרי בתלמוד הפליגו ואמרו, בין מדברים שהם מחכמים ובין במצוות עשה מן התורה, “לא אמרינן להו ולא מידי”, כלומר אפילו לא רומזים להם בדבר, על מנת שלא להפוך את ישראל למזידין חלילה.

וכן פסק רבינו הטהור (משנה תורה הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ז): “נשים שאוכלות ושותות עד שחשיכה [=ובכך מבטלות מצות עשה מן התורה], והן אינן יודעות שמצוה [=מן התורה] להוסיף מחול על הקדש, אין ממחין בידן [=לא אומרים להם מילה!, על מנת] שלא יבואו לעשות בזדון, שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו, והנח להן שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, וכן כל הדומה לזה”. ע”כ.

ושימו לב לסיום הדברים של רבינו הטהור, “וכל כל הדומה לזה“! כלומר, כל מצוות עשה וכל שכן ענינים שגזרו ותיקנו חכמים, כל שהמורה הוראה מחשב בדעתו שהשומע ימשיך לעשות את אותם הדברים, יש להמנע מלהוכיחו, והכל על מנת לחוס על ישראל ולא להביא אותם לידי מכשול של, “מזיד“.

אמנם, באיסורים מן התורה וכל שכן בעבודה זרה ומינות, מי שאינו מוכיח עליו אמר הנביא (יחזקאל פרק ג פסוק יז – יח): “בֶּן־אָדָ֕ם צֹפֶ֥ה נְתַתִּ֖יךָ לְבֵ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל וְשָׁמַעְתָּ֤ מִפִּי֙ דָּבָ֔ר וְהִזְהַרְתָּ֥ אוֹתָ֖ם מִמֶּֽנִּי: בְּאָמְרִ֤י לָֽרָשָׁע֙ מ֣וֹת תָּמ֔וּת וְלֹ֣א הִזְהַרְתּ֗וֹ וְלֹ֥א דִבַּ֛רְתָּ לְהַזְהִ֥יר רָשָׁ֛ע מִדַּרְכּ֥וֹ הָרְשָׁעָ֖ה לְחַיֹּת֑וֹ ה֤וּא רָשָׁע֙ בַּעֲוֹנ֣וֹ יָמ֔וּת וְדָמ֖וֹ מִיָּדְךָ֥ אֲבַקֵּֽשׁ“. והדברים מובנים היטב.

.

ודע, שכל מה שכתבתי בענין, “מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין“, לא כתבתי אלא באדם הרואה מישהו עובר על כך. אבל מי שבא לשאול על ענין מסויים מדעת עצמו, גם אם מדובר על איסור של חכמים או תקנה של חכמים שיהיה לו קשה לעשות, חובה עליו לומר את הדין והמשפט, ואסור לעקם את התורה בפני שום אדם לעולם, בכל זמן ובכל עת. ודבר פשוט הוא, אלא שהוצרכתי לדעתי לכתוב זאת.

אמנם, גם בזה צריך להתיישב, וכאשר מדובר על תקנות ואיסורים של חכמים, יש לענות בחכמה לפי מצב האדם ואנשי ביתו, ולהדריך אותו היטב בחכמה, האם נכון לעשות הדבר, והאם באמת חז”ל היו אוסרים במקרה שלו וכו’. שכן כלל בידינו, “הפה שאסר הוא הפה שיתיר” – והכלל הזה אומר, שיש איסורים או תקנות של חז”ל, שאנו משערים ואומרים, שאם היו חז”ל לפנינו, היו אומרים, “בזה לא גזרנו כלל”, כלומר, אם אנו משערים בדעתינו שחז”ל לא דברו בזה, ולא אסרו בדוגמה המסתעפת הנשאלת, אז צריכים להקל, כמו שמקילים בכל ספק של חכמים.

.

כמו שאכתוב בקרוב בנושא “כלי זמר“, שגזירת חז”ל היתה על כלים של זמר ממש, שהמנגן מתעצם ומשמיע בידיו הקול, ולא היתה גזירתם על רמקולים שמשמיעים הקלטות כמו בדורינו אנו. ואף שטעם הגזירה היתה על מנת שלא להרבות שמחה יתירה ולזכור על ידי כך את חורבן בית המקדש, הנה הגזירה עצמה ונתינת זה הטעם, לא היה אלא על כלים של נגינה מעשית שהיו בזמן חז”ל, שהם הם המשכיחים מהאדם את חורבן הבית באופן גמור בהתעצמותם. ולא כל אדם יודע לנגן בכלים, ובאופי ניגון כזה יש בו משום הטעם הנזכר, “שכחת בית המקדש”. ומכיון שגזירת חז”ל לא היתה אלא על מה שהיה לפניהם, לכן לעניות דעתי, אפשר להקל בדורינו לשמוע מוסיקה דרך רמקולים בביתו של האדם, או במכוניתו באופן צנוע, בצירוף הענינים שנצרף במאמרים בנושא זה. וכל שכן כאשר מדובר בשמחה של מצוה. והנח להם לישראל. וכל שכן בדורינו אנו, שרבים מבני אדם סובלים מטרדות ובעיות נפשיות, ואף אינם מודעים לכך, אבל לא אאריך בדברים, ואכתוב הכל במאמר בפני עצמו בלא נדר.

.

ודע, שכל המונע עצמו מלהתחתן עם אשה בגלל מוסיקה שתהיה בחתונתו, זה בוודאי מדרך סכלות וחוסר הבחנה בתכלית הדברים והענין! שהרי חז”ל אמרו, שמוכרים אפילו ספר תורה בשביל לישא אשה, וכמה ייסורים עוברים רווקים ועל כמה איסורים עוברים בכל יום, ופשוט הדבר שחז”ל אם היו לפנינו, היו אומרים, “בזה לא דברנו”.

ויש לשים לב להבחנה חשובה זו שאני כותב. איני כותב, שאם חז”ל היו בדורינו היו מבטלים את הגזירה, כי אם אני אומר זאת, אצטרך בית דין וסנהדרין גדולה לשם כך, ואין בידי היתר לומר דבר זה לעולם, מכיון שגזירת חז”ל היא גזירת אמת וכל המבטל אותה כמבטל את התורה כולה. אבל אני אומר, שאם חז”ל היו לפנינו, היו אומרים בפה מלא, “הגזירה שלנו לא בזה דברה“. וזו הבחנה אחרת לגמרי. וזה הכלל של, “הפה שאסר הוא הפה שיתיר“.

.

ונמשיך להביא עוד כמה דוגמאות בנושא, “ולפני עיוור לא תתן מכשול”. והנה גם בענייני שבת אפשר לתת דוגמה לכך: שואל אדם את חברו אם מותר או אסור לעשות מלאכה מסוימת בשבת, כגון להפעיל מכשיר מסוים, לפתוח דבר מה, או להשתמש באמצעי טכנולוגי כלשהו. אם המשיב משיב להיתר/איסור בלא ידיעה ברורה, ומחמת דבריו יעשה השואל היתר/איסור, נמצא שהכשילו. ועל כן חייב להשיב רק כפי האמת אחר הבחנה ברורה במי ובמה מדובר.

.

בענייני ממונות: אם ראובן שואל את חברו: “האם מותר לי לעכב ממון זה?”, “האם אני חייב לשלם?”, או “האם מותר לי להשתמש בחפץ זה?”, אסור להשיב תשובה שאינה אמת או שאינה מבוססת. שכן גם הכשלת חברו בגזל, אונאה או עיכוב ממון שלא כדין — בכלל מכשול היא.

.

העיקר העולה מכל זה הוא: כל מקום שחברך חסר ידיעה, והוא נשען על דבריך כדי לדעת כיצד לנהוג — אם תטעה אותו, בין בשקר גמור ובין ברשלנות ובין בהשערה בלתי מבוררת, הרי אתה נותן לפניו מכשול. ולפיכך, מידת התורה היא, שאדם ירגיל עצמו לומר רק מה שהוא יודע באמת; ואם אינו יודע, יאמר בענווה וביושר: “איני יודע”.

.

“ביאור דברי המשנה – סיוע – ולפני עיור לא תתן מכשול”:

והנה, למעלה כתבתי, שיתכן שמה שאמר ה’ בתורה, “ולפני עיוור לא תתן מכשול”, מדובר אולי באדם רשע או בעל מעשים רעים, שאסור להשאיר אותו על טעותו, ואסור להמשיך להכשילו בדברים.

ובאמת שמחתי מאוד שכך מצאתי בדיוק לרבינו הטהור הרמב”ם בפירושו על המשנה. כי נאמר במשנה (משנה מסכת שביעית פרק ה משנה ו): “אלו כלים שאין האומן רשאי למכרם בשביעית, מחרישה וכל כליה העול והמזרה והדקר. [=שהרי אסור לחרוש בשביעית, ומי שמוכר כלי מחרישה בשביעית, הוא נותן מכשול בפני בני אדם שיהיה להם כלים לחרוש בשביעית, ויעברו על לאו מן התורה]. אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר ועגלה וכל כליה. זה הכלל – כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור. [אבל כל שהמלאכה מיועדת גם] לאסור [=וגם] להיתר, מותר“. ע”כ.

.

ונסביר הדברים של חז”ל הטהורים:

המשנה עוסקת באיסור לסייע לעוברי עבירה בשנת השמיטה ובכך מזהירה מפני נתינת מכשול. בראש ההסבר חייבים להבין, שמדובר על “איסור מן התורה”! כלומר, החורש בשביעית, עובר על איסור מן התורה! עוד דבר חשוב שיש לדקדק בו, הוא מה שאמרו חז”ל, “האומן רשאי למוכרם”, כלומר, מדובר בכלים מיוחדים שאין להם נגישות בכל מקום. במילים אחרות, האיסור הזה תקף רק בזמן שיש מוכר אחד בעיר או כמה מוכרים בודדים בכל הארץ של אותם כלים באופן שאין הכלי מזומן לכולם. אבל נניח, אם נתבונן בדורינו אנו, כלי מחרישה וכן על זו הדרך, מכל אותם כלים שמיועדים גם לעבודת האדמה, נמכרים כמעט בכל רחוב ורחוב, ונמצאים עשרות אם לא מאות חנויות כמעט בכל עיר.

.

ולכן בהבחנה ראשונית, כל מה שחז”ל אסרו כאן הוא בכמה תנאים:

.

א) מדובר במכירת כלי, שהקונה אותו יעבור איתו באופן ודאי על איסור מן התורה. כלומר, לא יתכן שהקונה אותו ישתמש עמו שימוש אחר מלבד לעבור איסור מן התורה.

.

ב) המוכר הוא אומן בדבר, וכל שהוא אומן בדבר, יש לו בלעדיות, כלומר, קשה מאוד להשיג את הכלי הזה שהוא מוכר, ואם לא הוא, לא ניתן להשיג את הכלי במקום אחר אלא בטורח רב. ונחשב כאילו עשה עמו את העבירה בשותפות.

.

ג) לכן מיד חז”ל אומרים, שכלים אשר נועדו למחרשה, וניתנים הם גם לשימושים אחרים ולא רק למחרשה, מותר למוכרם בשביעית, אף שיש סיכוי גדול שהקונה ישתמש עמם לדבר עבירה לחרוש בשביעית. במילים אחרות, כל זמן שאפשר לשער שהקונה כלי מסויים ישתמש עמו להיתר ולא רק לאיסור, אין שום איסור למכור הדבר או החפץ או בגד. וכל זה כמובן, שאין מקום אחר לקנות ממנו. ובמקרה שיש בכל מקום ומקום לקנות, פשוט הדבר שמותר למכור לו.

.

במלים אחרות, חז”ל מודיעים, שמכיון שבשביעית אסור לעבוד את הקרקע כדרך עבודת שדה וכרם, ולכן: כלים שמיועדים בעיקר לעבודות אסורות בשביעית – אסור לאומן למכור. לכן אסור למכור מחרישה וכל כליה – כי החרישה אסורה בשביעית. העול, המזרה, הדקר. מכיון שאלו כלים שמלאכתם העיקרית קשורה לעבודת קרקע אסורה, ולכן מכירתם היא גורם לדבר עבירה, והמוכר מכשיל אותם בכך.

אבל מותר למכור: מגל יד, מגל קציר, עגלה וכל כליה. מפני שאין הכלים הללו מיוחדים דווקא לאיסור. אפשר להשתמש בהם גם לדברים מותרים, ולכן אין כאן סיוע ברור לעבירה.

.

לכן חתמה המשנה בכלל: “כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה [=מן התורה] – אסור. אבל אם אינה מיוחדת, ואפשר להשתמש עמו גם לאיסור ולהיתר – מותר”. העיקרון כאן הוא שלא כל אפשרות רחוקה של עבירה אוסרת, אלא דווקא כאשר מדובר בכלי שמבטא שימוש מובהק לעבירה, וכל זה דווקא למכירת כלי ששימושה יגרום לעובר לעבור עבירה מן התורה! חשוב מאוד לעמוד על הנקודה הזו.

.

ולפיכך נראה כי כל מה שחז”ל החמירו במכירת כלים וכו’, כל זה דווקא באיסורים מן התורה, כלומר, כל שהכלים עשוים לעבור ליד עובר העבירה, ובעקבות כך יעבור עבירה מן התורה, רק בכגון זה החמירו חז”ל ואמרו שלא ימכור, אבל באיסורים שאסורים מדברי חכמים, לכאורה לא מצאנו שחז”ל אמרו, לא ימכור כלים שעשוי הקונה לעבור איתם עבירה מחכמים.

.

ונראה עוד יותר לומר, שכל מה שאמרו חז”ל, “אסור”, זו גזירה שלהם שאסור למכור דברים שהקונה איתם יעבור עבירה מן התורה. כי מדין התורה לכאורה, כל שאני מוכר דבר, איני אחראי למעשיו של הלוקח. ואין זה קשור כלל למצות תוכחה, מכיון שכאשר אני מוכר את הכלי, איני רואה אותו עושה את העבירה, ואיני יודע שהוא גם הולך לעשות את העבירה, מכיון שהוא יכול לקנות את הכלי ולהשתמש עמו גם אחר השביעית. ולכן, הדין הפשוט של, “ולפני עיור לא תתן מכשול”, הוא מה שאמרו בספרא, שאסור לתת עצה שאינה הגונה לאדם. וזו היתה כוונת התורה. אמנם, מה שחז”ל כתבו, “אסור” בסיוע, לא אסור אלא מדבריהם. במילים אחרות, מדין תורה, לכאורה מותר למכור כלים בשביעית, אפילו שהכלים מיועדים רק לחרישה.

אלא שזה אינו, כי אע”פ שזה נראה מהצד שאני רק, “מוכר“, הנה אם אני באופן בלעדי מוכר את הכלי, והזמן הוא שנה שביעית, בגלל שכל הסימנים מראים, שעל ידי המכירה שלי תהיה כאן עבירה בוודאות, וגם אין לו מקום אחר לקנות מלבד אצלי באופן שמראה שאני הגורם הרשמי והבלעדי של העבירה, אפילו שזה נראה רק כמו סיוע ולא גורם ממש, הדבר נחשב לגורם. וזו כוונת המשנה לעניות דעתי. ולמרות שאפשר לפרש גם באופן אחר.

.

א) ולפיכך נראה, כי ניתן לפרש, “כי סיוע לדבר [לאדם שיכול לעבור] עבירה” = אסור מחכמים. ואפשר לפרש, שסיוע כזה באופן ברור, גם הוא נחשב כגורם ממשי. כמו שאמרו בתלמוד גבי המושיט לנזיר יין, אע”פ שלא השקה אותו, כל זמן שלא ניתן לקנות יין במקום אחר, אע”פ שלא השקה אותו, נחשב שעובר על לאו מן התורה של לפני עיוור. מכיון שהוא הגורם הבלעדי לכך!

.

ב) במובן הפשוט והברור, דין של לפני עיוור, זה עושה מעשה ממש, כגון, המלביש את חבירו כלאים, המלווה והלווה ברבית, וכן על זו הדרך כפי שנראה בהמשך. וכל זה כאמור רק באיסורים מן התורה.

.

וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת שביעית פרק ה משנה ו): “אמר ה’ – ולפני עיור לא תתן מכשול – הכוונה בזה, שמי שעיוורה אותו התאוה והדעות הרעות, אל תעזרהו על עיורונו ותוסיף להתעותו. ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות, ולא לגרום למה שיביאם לכך, אלא נעשה בהיפך”. ע”כ.

ודבריו קטנים הכמות, אבל איכותם עולה מעל כל דמיון! כמה מוחו של רבינו היה זך להפליא. והבין הוא, כי “עיור” בתורה, מכוון גם לעבריינים ולרשעים שעוברים עבירות ועל חוקות התורה. וכל הענין הזה של נתינת מכשול בפני עיוור, כל כולו לדעתו של רבינו אמור על האנשים שעיוורה אותם התאווה והכחישו האמת.

.

ולכן בעומדו בעניני רעת ההתפרנסות מן התורה האסורה מן התורה, וההוכחה על חילול השם היוצא מכך, כתב רבינו הטהור בפירוש המשנה (מסכת נדרים פרק ד משנה ג): “… לפי שאינו מותר בתורתינו בשום פנים ללמד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר שנ’ ואותי צוה ה’ וכו’ ובא בקבלה מה אני בחנם אף אתם בחנם … ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאוה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות בעד המשפטים והלמוד ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בענין זה במקומו במסכת אבות”. ע”כ. ועיין במה שכתבתי כבר בענין זה באריכות כאן.

.

ולכן, כותב רבינו, שאע”פ שיש בני אדם חכמים ככל שיהיו, שעיוורה אותם התאווה והכחישו האמת, ובעקבות כך נטו לדעות הרעות, אסור לנו לעזור להם להמשיך להיות עיוורים בטעותם ולהוסיף להטעות אותם. לפיכך, כל מי שעוזר לאנשים המקבצים נדבות בצמתים ואין עובדים למלאכתם, וכל כיוצא בזה, נמצא בכך שעוזרים הם לאותו אדם להשאר בעיוורונו ובטעותו שעובר עבירות מן התורה. כל שכן אם הוא מפיץ דברי מינות ועבודה זרה.

.

לכן מיד רבינו כותב, “אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות“. ולא השאיר הדבר רק בסיוע! אלא המשיך וכתב, “ולא לגרום למה שיביאם לכך“. כלומר, לדעתו של רבינו, לא רק סיוע לעבריינים/רשעים/חוטאים הוא אסור, אלא אפילו לתמוך בהם באופן שיוכלו להמשיך לעשות את מעשיהם הרעים, אפילו לגרום למה שיכול להמשיך להעמיד אותם על איסורם, אסור הדבר! אבל כאמור, נראה כי כל מה שכתב רבינו בפירוש משנה זו, נראה שהוא בעקבות הלימוד של חז”ל! וכל מה שמנה כאן לאסור, אינו אסור לכאורה אלא מחכמים, שלמדו כן מדין, “ולפני עיור לא תתן מכשול”, והם דברים המסתעפים מדין תורה.

.

“אין שליח לדבר עבירה – אבל מסייע לדבר עבירה – יש”:

וכן נראה ממה שאמרו רבותינו במשנה (מסכת תרומות פרק ו משנה ג): “המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה, הוא משלם את הקרן, והם משלמין את החומש, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, הם משלמין קרן וחומש, והוא משלם להם דמי סעודתן“. ע”כ. וכתב רבינו הטהור, “הכלל אצלינו אין שליח לדבר עבירה. והעושה את העבירה בעצמו הוא שמענישין אותו בית דין. [=כלומר, אם אדם שלח אדם אחר לרצוח מישהו חלילה, אין נחשב לזה שולח שהוא רצח בפועל, ולא ניתן להעניש אותו בבית דין, מכיון שאין שליח לדבר עבירה].

ו[אמנם, זה] המתעהו [=השולח שליח לדבר עבירה], ומביא אותו לידי מכשול [=שגורם לו לעשות את העבירה], או שצוהו על [=לעשות את] העבירה, או שסייעו עליה [=מסייע לו לעשות עבירה] באיזה סיוע שהוא, אפילו בדיבור מועט, נענש בידי שמים, כפי ערך מה שעשה בסייעו או בהוקישו את חבירו. ואינו מתחייב שום עונש מכל העונשים האמורים בתורה [=מכיון שלא עשה את המעשה בפועל]. אבל עובר הוא על מה שאמר ה’, “ולפני עור לא תתן מכשול” – אם גרם לעבירה. או שעובר על דבר ה’, “אל תשת ידך עם רשע“, אם סייע לחוטא”. ע”כ.

.

ושימו לב לדבריו של רבינו הטהור, “אבל עובר הוא על מה שאמר ה’, “ולפני עור לא תתן מכשול” – אם גרם לעבירה”. רק בתנאי שאדם “גרם לעבירה”, כלומר, האכיל אדם טריפות, הלביש כלאים את חבירו וכן על זו הדרך, בדיוק כמו שכתבנו למעלה, ובדיוק כמו סוגית התלמוד בדין, “האוכל מחמת המאכיל” וכו’. אבל המוכר כלים/חפצים וכן על זו הדרך, שהקונה מחליט על דעת עצמו להשתמש איתם לעבירה, נראה שלא עובר על לאו מן התורה של, “ולפני עיור לא תתן מכשול”, מכיון שזה לא נקרא, “גרם לעבירה”. אלא “סיוע”, והוא דווקא בתנאים שכתבנו.

ולפיכך רבינו כותב מיד ועושה הבחנה ברורה בין המסייע, לבין המכשיל את חבירו. וכותב, שמדרך המוסר ודבר ה’, אם אדם סייע לחוטא, ולא גרם [=חשוב לשים לב לשינוי], עובר על דבר ה’, “אל תשת ידך עם רשע“, אם סייע לחוטא. ושימו לב למילה של רבינו, “דבר ה'”, ולא, “לאו מן התורה”, כלומר, בדרך מוסר רבינו מלמדנו שעבר. שהרי הפסוק הזה מדבר בכלל בענין עדים, כמו שכתב רבינו הראב”ם (רבי אברהם בן הרמב”ם שמות פרק כג פסוק א פרשת משפטים): “אל תשת ידך עם רשע – פשוטו שלא יסכים עם העד בעדותו על השקר. וביארה הקבלה [=למשה בסיני] שאין מותר לעד האמת להצטרף לרשע בעדותו אף על פי שהוא מעיד על האמת. ועצם האזהרה בביאור האזהרה על קבלת עדותו של פסול לעדות בשיעור “אל תשת ידך עם רשע להיות עד””. ע”כ. נמצא, כי המסייע לדבר עבירה, כלומר המוכר כלי מחרישה בשביעית, לא גרם לעבירה, אלא סייע לדבר עבירה, וסיוע לדבר עבירה לא אסור מן התורה, אלא גזירה של חכמים היא. אבל, יתכן לומר, שמכיון שהוא אומן בדבר, ואין מישהו אחר שימכור לו את הכלי, והוא הבלעדי בדבר, ומדובר בשנת שביעית, ומדובר בכלי שמה שיש לעשות איתו זה לחרוש את האדמה, אולי בכך יעבור על איסור מן התורה. כלומר, מדובר במקרה מאוד ספציפי שהסיוע הזה הוא כמו גורם ממש.

.

נמצא לפי דברי רבינו:

.

א) הגורם לאדם לעבור עבירה [=מן התורה] עובר על לאו של, “ולפני עיור לא תתן מכשול“. כמו המלווה והלווה בריבית. וכמו המאכיל את האדם טריפות. וכמו המלביש את האדם כלאים וכו’. כלומר מעשה בפועל ממש שגורם לו לעשות.

.

ב) המסייע לאדם לעבור עבירה, בכל סיוע הגורם לו להמשיך לעבור את העבירה, עובר על איסור של חכמים, ונלמד מדרך המוסר והיראה ממה שאמר (שמות פרק כג פסוק א פרשת משפטים): “לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס“. וכל זה דווקא בעבירה, וכל זה דווקא במצב שזה המסייע הוא בלעדי בסיוע, ואין לעובר העבירה שום סיכוי לגשת לעבירה מבלעדי המסייע. לדוגמה, אדם עובד בחברת מוניות, ונתבקש לקחת אדם למקום של משחק כדורגל, או לקחתו למקום של פריצות. אין הוא נחשב, “גורם” בכך. מכיון שאינו לוקח אותו בידיים ומכניסו לאותם המקומות. אבל הוא כן נחשב, “מסייע”. ומכיון שיש עוד מאות נהגי מוניות, הנה פשוט שמותר לו לקחת את העבודה הזו ולהשים את האדם סמוך לאותם מקומות, כי במצב כזה אין הוא בגדר, “מסייע”. כמו שאני אוכיח בהמשך. וכל שכן בספק עבירה, ועל אחת כמה וכמה בדבר שיש לו מתירין.

.

ומצאתי הגדרה ברורה בחז”ל מי הוא נחשב בגדר, “ולפני עיור לא תתן מכשול“. ומי הוא נחשב רק כמסייע. כי אמרו במשנה (מסכת בבא מציעא פרק ה משנה יא): “ואלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים. וחכמים אומרים, אף הסופר, עוברים משום (ויקרא כ”ה) לא תתן ומשום (שם /ויקרא כ”ה/) בל תקח מאתו ומשום (שמות כ”ב) לא תהיה לו כנושה ומשום (שם /שמות כ”ב/) ולא תשימון עליו נשך ומשום (ויקרא יט) ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה'”. ע”כ. וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת בבא מציעא פרק ה משנה יב): “אמרו מלוה עובר בכולן. לוה עובר משום לא תשיך כלומר לא תנשך, ולפני עור לא תתן מכשול. ערב ועדים אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך. וכך הסופר”. ע”כ.

.

נמצא כי רק השותף בפועל לעבירה מן התורה, כמו שכתבנו לעיל, וכמו שכתב הרמב”ם, “גורם לעבירה“, כמו המלווה והלווה, ששותף עמו בעשיית העבירה ממש, רק בדין זה עובר על, “ולפני עיוור לא תתן מכשול“.

אבל הערבים, והעדים, והסופר, אע”פ שסייעו לעבירה, אינם עוברים משום, “ולפני עיוור“. ולכן רבינו הטהור, שהבחין בין הגורם לבין המסייע, כתב למעלה, “או שעובר על דבר ה’, “אל תשת ידך עם רשע“, אם סייע לחוטא”. ע”כ. ושימו לב מה שכתב, “או שעובר“, כי רבינו הבין ללא ספק, שהמסייע הוא זה שלא גרם, אלא סייע, וסיוע לעבירות אינו אסור אלא מחכמים, כמו שאמרו במשנה.

ומדין הלווה והמלווה למדנו, שכל ואינו שותף עמו במעשה בפועל, כלומר, כל שאינו מאכילו, כל שאינו מלבישו כלאים, כל שאינו מקבל ממנו הממון ברבית, לא עובר על, “בפני עיוור לא תתן מכשול”. ואין לך ראיה חזקה יותר מדין המלווה והלווה, שאף על פי שללא העדים וללא הסופר וללא הערבים המלווה לא היה נותן ללווה, בכל זאת אינם עוברים על, “ולפני עיור לא תתן מכשול, מכיון שאף על פי שסייעו בדבר, לא הכשילו וגרמו לדבר בידיהם!

.

וכתב רבינו הטהור בספר המצוות (מצות לא תעשה רצט): “והמצוה הרצ”ט היא שהזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר הוא נפתה בו ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו אבל תיישירהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ולפני עור לא תתן מכשול. ולשון ספרא, “לפני סומא בדבר”, היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ולאו זה אמרו, שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה, או יסבב אותה, כי הוא יביא האיש ההוא שעיוורה תאותו עין שכלו, וחזר עיור ויפתהו, ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה. ומאלו הפנים אמרו (ב”מ עה: ל’ רלו – ז) במלוה ולוה בריבית ששניהם יחד עוברים משום ולפני עור לא תתן מכשול כי כל אחד מהם עזר חבירו והכין לו להשלים העבירה. ודברים רבים מאוד מזה המין, יאמרו בהם, עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. ופשטיה דקרא הוא במה שזכרנו תחלה”. ע”כ.

שימו לב כיצד מסיים רבינו וכותב, “ודברים רבים מאוד מזה המין“, כלומר, הגדרה הזו של, “ולפני עיוור“, שלא על פי ראש הדברים שבדברי רבינו, אין לה כמעט סוף! ולכן רבינו כותב, “ופשט הכתוב, הוא במה שזכרנו תחילה“, כלומר, עיקר פשט הכתוב מכוון לומר, שאסור לתת עצה שאינה הוגנת לאדם. ושאר הדברים שאמרו בענין זה, שמי שיעזור על עבירה או יסבב אותה, הם דברים המסתעפים מפשט התורה כמו שלמדו חז”ל. וכאמור הגורם, העוזר על עבירה או מסובב אותה, הוא מה שהזכירו חז”ל, כמו המלווה והלווה, כמו המלביש אדם כלאים וכו’. אבל הסיוע, אינו אסור אלא מדבריהם.

.

ואמרו במשנה (מסכת שביעית פרק ה משנה ט): “משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית [=שחשודה שעוברת על לאו מן התורה], נפה וכברה ורחיים ותנור, אבל לא תבור ולא תטחן עמה אשת חבר. משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה, אבל משתטיל המים לא תגע אצלה. שאין מחזקין ידי עוברי עבירה. וכולן [=ומה שהתירו להשאיל וכו’], לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ומחזיקין ידי נכרים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום”. ע”כ.

ונשים לב לדברי רבותינו כמה דקדקו בענין הסיוע לאנשים העוברים עבירות ולאוין מן התורה. אם יש אדם נוסע ברכב בשבת, והוא נתקע ללא רכב לפני השבת, אסור על פי חז”ל לתת לו את הרכב לפני שבת, מפני שאינו רק חשוד על נסיעה בשבת, אלא ידוע הדבר שהוא נוסע בשבת ברכב ומחלל שבת בפהרסיא. לכן אסור לסייע לעוברי עבירה בדבר. אבל שימו לב מה חז”ל כתבו, “שאין מחזקין ידי עוברי עבירה“, כלומר, חז”ל לא אמרו שהמשאלת כלים לחברתה, שאינה חשודה, אלא ידועה שעוברת עבירה, לא אמרו, “עוברת על לאו“, אלא אמרו, “שאין מחזקין ידי עוברי עבירה”, כלומר, זו גזירת חז”ל לאסור לתת מוצר לאדם שאני יודע שיעבור עמו עבירה מן התורה. ואין הדבר אסור מן התורה, אלא רק באופן שאני עושה עמו את הפעולה, כלומר שאני גורם מרכזי בפעולת העבירה.

וכיצד אני יודע זאת? מכיון שהדבר ברור ופשוט, שאם סיוע לדבר עבירה היה אסור מן התורה, חז”ל לא היו מתירים להשאיל כלים לחשודה על חילול שביעית! מכיון ש-“חשוד” הוא אדם שיש עליו ספק, וכל ספק תורה הולכים בו להחמיר. [=אגב ראוי להזכיר, בדין ספק דאורייתא לחומרא, הרמב”ם לומד שספק דאורייתא לחומרא, זה דין של חכמים. כלומר, הם קבעו שדין ספק תורה להחמיר, ולא התורה. אבל מן התורה, גם ספק תורה מותר. והבן זאת היטב]. לכן, בוודאי שסיוע אסור מדבריהם, ולכן בחשודה על השביעית, מותר להשאיל, כל שכן למכור. והבן זה!

ויתירה מזו, מה זה שאמרו, “לא אמרו אלא מפני דרכי שלום”! וכי מותר לעבור על ספק תורה משום שלום לכתחילה? ואמת שגדול כבוד הבריות, אבל כיצד ניתן בקום עשה לעבור על ספק לאו מן התורה משום שלום? אלא נראה מתוך זה, כי אפילו החשודה ממש על השביעית, מי שהשאילה לחברתה נפה וכברה, לא עברה על איסור מן התורה, אלא מדברי חכמים הם שהחמירו בכך.

.

מכאן קצת נראה, כי חנות הפתוחה בשבת, אף שאינו אסור מצד הדין לקנות אצלה בימי החול, או לרכוש ממנה מוצרים בימי החול, יש להתיישב בדבר האם הקונה ממנה נקרא, “מסייע”. מצד אחד, מכיון שקונים המון אנשים מאותו מקום, אז האדם הקונה לא נחשב מסייע, כי הוא נחשב מיעוט ביחס לרוב שקונים. אבל מצד שני, מדובר בחילול שבת שקרוב הדין לעבודה זרה, כמו שכתב רבינו בסוף הלכות שבת בספר משנה תורה. לכן, טוב להחמיר ולא לקנות בחנות אשר מחללת שבת ומתפרנסת ממנה. אבל בוודאי הקונה ממנה, לא עובר על סיוע מדרבנן, וכל שכן שלא עובר על דין, “ולפני עיור לא תתן מכשול”.

.

וכתב רבינו בענין אחר (רמב”ם הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה א): “אסור לקנות דבר הגזול [=דבר הגזול, חייב מן התורה להשיב לבעלים], מן הגזלן [זה שעובר על לאו מן התורה], ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו. שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן מחזק ידי עוברי עבירה ועובר על, “ולפני עור לא תתן מכשול“. ע”כ.

והנה מתוך דבריו מפורש וברור, כי בדין הגזלן, אין זה נחשב רק סיוע, אלא מחזק ממש ידי עוברי עבירה. שדין דבר הגזול, מן התורה מחוייב לחזור לבעלים, והשיב את הגזילה. ובשעה שאדם קונה את המוצר מידי הגזלן, הרי הוא מפקיע ממנו מצוות מן התורה בקניה זו ומכשיל אותו ממש במעשה הקניה עצמה.

וכל העושה מעשים ומחזק ידי עוברי עבירה בידיים, מכשיל את חבירו. וגורם לו להמשיך באותו ענין, כמו דין הלווה והמלווה, וכמו דין המלביש את חבירו כלאים. מה שאין כן הקונה מסופר שעובד בשבת, המוצרים עצמם אינם נאסרים מפני חילול השבת, והעסקה עצמה מצד דין עסקה, היא עסקה מותרת. ורק מצד זה שקונה מאדם שמרשה לעצמו לחלל שבת, יש בזה קצת אבק סיוע. אבל לדעתי אינו אסור. וטוב להחמיר לא לסייע לאנשים שעוברים עבירות כאלה חמורות של חילול שבת. וכמובן ופשוט הדבר, שמי שקונה בשבת עצמה מהסופר, מכשיל את חבירו!

.

וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת שביעית פרק ה משנה ט): “נפה, היא שמנפין בה הקמח. וכברה, היא שכוברין בה הזרעונים. וטעם התרת אלו הכלים לפי שאינן מיוחדין לעבירה, שאנחנו אומרים שמא שאלה נפה וכברה למנות בהם דברים שבמנין, ריחים לטחון בה סממנים, תנור ללבן בו את הפשתן. ולפיכך כשפירשה לה שלפירות שביעית [=ומעידה שעוברת על איסור מן התורה] היא שואלתן לא תשאילנה כלום … ואמרו וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום, כלומר כל מה שנזכר בהלכה זו שמותר להשאיל ולעזור ואפילו בדבר מועט [=הכל הוא מפני השלום]. וכבר ביארנו בפרק שקדם ענין אמרו מחזקין ידי גוים בשביעית ושואלין בשלומן”. ע”כ.

ומבואר מדברי רבינו, שאפילו כלים עצמם שאינן מיוחדים לעבירה, כאשר אנו יודעים שאדם יעבור איתם איסור מן התורה, אין להשאיל את הכלי. והכל משום, שלא לסייע לדבר עבירה. וכן כתב רבינו (רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה ו): “ואין מוסרין בהמה חיה ועוף לרועה כותי [=כותי, מתייחסים אליהם כישראל. הם עם שגרו בארץ ישראל, ולדעת כמה תנאים התגיירו ודינם כישראל], אפילו זכרים לכותים ונקבות לכותית, מפני שכולן חשודין על הרבעת בהמה. וכבר ביארנו שהן אסורין [=מן התורה] בזכור ובבהמה, ונאמר, “ולפני עור לא תתן מכשול“. ע”כ. ושימו לב לדברי החכם הגדול רבינו הטהור וללשונו הזכה, שכתב, “ונאמר“, ולא אמר, “עובר משום“.

.

כי כל מה שאסור למסור בהמה חיה ועוף לרועה כותי, לכאורה אינו אסור אלא מדרבנן, ולכן הרמב”ם נוקט בלשונו ואומר, “ונאמר“, כלומר, הוא איסור של חכמים המסתעף מדין זה. וכשרבינו סובר בדין מסויים שהעובר עובר על לאו מן התורה הוא מודיע זאת מפורש.

כמו שכתב כאן (רמב”ם הלכות כלאים פרק י הלכה לא): “המלביש את חבירו כלאים אם היה הלובש מזיד [=יודע שהבגד כלאים, ונמצא עובר על איסור מן התורה], הלובש לוקה, והמלביש [=אין שליח לדבר עבירה, אבל] עובר משום, “ולפני עור לא תתן מכשול”. ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור”. ע”כ. שימו לב לשינוי הלשוני, “עובר משום”, לבין מה שכתב למעלה, “ונאמר”. שכאשר רבינו כותב, “ונאמר”, הוא בא ללמד שחז”ל למדו מן הנאמר שלא לסייע. אבל כאשר הוא כותב, “עובר משום“, כאן זה דין תורה ממש, כלומר שאסור מן התורה, כי הוא לא מסייע בדבר, אלא גורם ממשי, שהרי הוא מלביש את חבירו איסור בידיים!

ואם תשאל, הרי הלובש ידע שמדובר בכלאים, מדוע עובר המלביש? אלא, מכיון שהיה למלביש להזהיר את הלובש, שעובר הוא על עבירה, ומכיון שלא עשה זאת, עבר על לפני עיור לא תתן מכשול! וגם אם היה מזהיר, ובכל זאת מלבישו כלאים, היה עובר על פני עיור, מפני שהלבישו במעשה עבירה.

.

גם בעניני הלוואות, הנותן הלוואה ללא עדים וללא שטר, גורם ללווה להתרשל בהחזרת ההלוואה, כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות מלוה ולוה פרק ב הלכה ז): “אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים ואפילו לתלמיד חכם, אלא אם כן הלוהו על המשכון והמלוה בשטר משובח יתר, וכל המלוה בלא עדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו“. ע”כ. והנה, מי שהלווה את חבירו בלא עדים, זה בדיוק כמו שהשיא עצה רעה לחבירו! שהרי הוא בידיים בכוונת תחילה לא מביא עדים, ונמצא בכך מכשילו מן התורה בגזל עתידי!

.

ויש עוד המון דוגמאות שראוי להזכירם והקורא את זה המאמר ידע להבין בדברים אחרים מה הם בגדר, “לפני עיור לא תתן מכשול”. ומה הם “סיוע לדבר עבירה”:

.

א) לא לתת לאדם מים בכלי על מנת ליטול ידיו, בשעה שהוא נוהג לברך אחר הנטילה. או להכין לו את המים לנטילה. כי בכך מסייע ביד מי שמברך ברכה לבטלה. וכמו שכבר כתבנו במאמר בפני עצמו כאן. אבל כאמור, זה הוא רק סיוע לעניות דעתי, כי מים ניתן להשיג בכל מקום.

.

ב) נשים שנוהגות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, אע”פ שמותר לאשה לקיים את כל מצוות עשה שהזמן גרמא אם רצת בכך, הנה אם מברכות על מצוה זו ומברכות לבטלה, מי שיתן לה את הלולב, או התפילין, יש בזה גורם לעוברי עבירה לעבור על עבירות, ונקרא שעובר על, “לפני עיור לא תתן מכשול”.

.

ג) בכלל זה לכאורה, יהיה אסור לברך מחטיאי הרבים בפניהם, שיש בכך עידוד מעשיהם וחיזוק ידם הרעה, שכן מחטיאי הרבים מישראל גורמים רעה לעולם, ומפרקים משפחות במעשיהם הרעים, ולכאורה כל המברך אותם ונהנה ממעשיהם, הרי הוא גורם לחזק את ידם הרעה. שהרי בברכותיו מכשיל אותם כשל גדול, שיעלו על דעתם שהינם טובים ומעולים, והוא הסתיר מהם עצה טובה ומעולה בכך שלא הוכיח אותם על פניהם. ולא רק שלא הוכיח אותם, אלא בירך אותם כאילו היו ראש הצדיקים! ואע”פ שמצוה לקרב את הרחוקים, יש להבחין בין קירוב בדרך לבבית עם תוכחה מעשית, לבין קירוב המביא את החוטא להשאר בדעותיו הרעות ומעשיו הרעים!

.

והנה, בכל אלו הדוגמאות, נראה כי האיסור הוא כדוגמת הלווה והמלווה, ששניהם שותפים ממש באותה עשיה. אבל ככל ואין שותפות ממשית באותה עשיה, אין כאן משום, “ולפני עיוור”. וכיצד? אדם שיש לו נטלה בביתו, ובא אדם ומדעת עצמו לקח וברך לאחר הנטילה, אע”פ שהוא מצווה להוכיחו, הנה לא עבר בזה, “ולפני עיוור”, מכיון שלא הניח בידו. ועצם הבית של האדם אינו נחשב להנחת הדבר, וגם לא לסיוע.

.

הוא הדין באשה שרוצה לקיים מצוה לנענע לולב, והלולב מונח בקרן זווית, והאשה לוקחת את הלולב מדעת עצמה ומברכת עליו, אע”פ שעוברת על לאו החמור של לא תשא, הנה האיש שלו שייך הלולב, לא עבר על, “ולפני עיוור”, משום שהוא לא גרם בידיו במעשה זה, כלומר הוא לא נתן בידה את הלולב. אלא שאסור להניח אותה על הדבר, כלומר, קשה לומר שהוא עבר על לאו מן התורה!

.

גם בעניני סכנה מצינו, שאסור למכור לישראל דבר, שיכול למכור אותו לעובד עבודה זרה, כלומר, אע”פ שהמכירה לישראל היא מותרת, כל שיכול לצאת נזק מזו המכירה, יש בזה צד נדנוד אסור. ונראה שאיסורו מדרבנן, כמו שמדוייק מדברי רבינו (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ט הלכה ח): “כשם שאין מוכרין לעובד כוכבים דברים שמחזיקין בהן ידיהן לעבודת כוכבים כך אין מוכרין להם דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות וכלי זיין וכבלים ושלשלאות ואין משחיזין להם את הזיין, וכל שאסור למוכרו לעובד כוכבים אסור למוכרו לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים, וכן אסור למכור כלי נזק לישראל ליסטים“. ע”כ. ונראה שכאן, אם מכר חפץ לישראל שעתיד הוא למוכרו לעובד כוכבים, פשוט הדבר שאין כאן, “ולפני עיוור”, שכן הוא רק חשוד בדבר, ועל חשד בדבר בוודאי שלא יעבור לאו מן התורה. וכאמור כמו שכתבתי, יש איסור מחכמים לעשות כן.

.

ואני מצאתי לשון של רבינו הרמב”ם, שממנו מוכח, שכל שהדבר ידוע שהוא עובר עבירות, ואני מוכר לו חפץ, ואני יודע בבירור שעם זה החפץ הוא יעבור על עבירה, יש בכך מכשול [=בתנאי שאין מי שימכור לו את החפץ זולתי]. ממה שכתב רבינו (רמב”ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב הלכה יד – טו): “כל שאסור למכור [=כלים] לגוי, אסור למכור לישראל שהוא ליסטיס [=גנב ועובר עבירות מן התורה ויכול לרצוח בני אדם], מפני שנמצא מחזק ידי עובר עבירה ומכשילו. וכן כל המכשיל עיור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחיזק ידי עוברי עבירה, שהוא עיור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות ליבו, הרי זה עובר בלא תעשה שנ’ ולפני עור לא תתן מכשול. הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו. ואסור להשיא עצה טובה לגוי או לעבד רשע, ואפילו להשיאו עצה שיעשה דבר מצוה והוא עומד ברשעו אסור, ולא נתנסה דניאל אלא על שהשיא עצה לנבוכדנצר ליתן צדקה, שנאמר, “להן מלכא מלכי ישפר עלך“. ע”כ.

.

נמצא לפי הדברים הללו, כי בגורם ממש, כגון המלביש כלאים, המלווה והלווה, המושיט ידו להאכיל איסור וכן על זו הדרך, כל האיסורים הללו העובר עליהם מתחייב בלאו מן התורה, של “לפני עיוור וכו'”. אבל הגורם בגרמה שיקרה הדבר, קשה לחייבו מן התורה, ולא יעבור אלא על איסור של חז”ל לכל היותר. ומתוך דברי רבינו הרמב”ם האחרונים שהצגתי כאן, מוכח, כי אם אני המוכר הבלעדי של הדבר, ואני יודע שמדובר בגנב, ואני מוכר לו את הכלי, נחשב הדבר כאילו אני גרמתי את העבירה! וכאמור כל זה בגורם שיקרה שיעברו על איסורים מן התורה, כמו ישראל שמוכר חפץ לישראל, שאותו ישראל חשוד למוכרו לעובד כוכבים, וכל זה בדברים שאיסורם מן התורה!

.

אבל באיסורים של חכמים שהם גזרו על כך ברשות בית הדין הגדול, נראה כי לא יעבור אדם על, “ולפני עיוור לא תתן“. כלומר, אין אני מתכוין, שמי שיאכיל אדם אחר עוף מבושל בחלב, ויביא המאכל לפיו, לא יעבור על, “ולפני עיוור וכו'”. כי כאשר חז”ל גזרו בכך ברשות בית הדין הגדול, התורה ציותה עלינו לשמוע לחכמים בדבר. ולכן הדבר אצלי בספק, כאשר אדם גורם ממשי באיסורי דרבנן. כלומר, האם זה שהאכיל אדם דבר שאסור מדברי חכמים, עובר על לאו של, “ולפני עיור”, או לא. צד אחד לומר שכן, משום שהתורה ציותה לשמוע לחכמים. צד שני אומר, מכיון שמדובר בגזירה של חכמים. כיצד נחייב מסייע בעבירה שאינה מהתורה, על לאו מן התורה?

וגם אם לכאורה נסיק שכן חל לאו על המסייע בידיו, מכיון שהתורה ציותה לשמוע לחכמים וכו’, זה רק בעושה מעשה ממש כדוגמה שנתנו כאן! ולא בגורם שיקרה הדבר, שהמוכר כלי לאדם, ויודע שעם הכלי הזה הוא יעבור על איסור של חכמים, לא עובר בכך, “ולפני עיוור וכו'”. וכל שכן כשיש עוד אחרים שאפשר לקנות מהם את אותו דבר, או לעשות דרך אחרים את אותה עסקה. והוא הדין למוכר כרטיס טיסה לאחרים, שיש המון מוכרי כרטיסי טיסה, בין יהודים ובין גוים, ואין הוא לבדו המוכר היחיד. שהרי התורה התירה לצאת לחו”ל וחכמים הם אלו שאסרו. וכל שכן אם נסיק שמותר לצאת לחו”ל במקרים מסויימים כדלהלן.

.

“סוגית הגמרא – בתרי עברי נהרא”:

ואמרו במשנה (משנה מסכת עבודה זרה פרק א משנה א): “לפני אידיהן של עובדי עבודה זרה, שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן להשאילן ולשאול מהן להלוותן וללוות מהן לפורען ולפרוע מהן רבי יהודה אומר נפרעין מהן מפני שהוא מיצר לו אמרו לו אף על פי שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן”.

וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת עבודה זרה פרק א משנה א): “אידיהן – אבלם. כינוי לחגיהם. לא התיר לעצמו לקרותם חגים, לפי שהם ימי אבל [=לכל העולם ולישראל בפרט] באמת. ואלו השלושה ימים, חוץ מיום החג עצמו. ואסרנו לשאול מהם או ללוות מהם, לפי שהם יודו לעבודתם על כך, ויהיה הגורם להודאה לעבודה זרה”. ע”כ.

ובתלמוד שאלו (בבלי עבודה זרה ו. והלאה): “מהו טעם האיסור? כלומר, התלמוד שואל האיסור הזה, למה הוא? מתרץ התלמוד, הסיבה הראשונה, משום הרווחה, כלומר, כשיהודי מוכר להם או עושה איתם מסחר לפני חגם, הגוי מרוויח ושמח, ואז הוא הולך ומודה לעבודה זרה שלו על הרווח שקיבל. לפי זה, הבעיה איננה בעצם מעשה האיסור של הגוי, אלא בזה שאתה גורם לו שמחה והודאה לעבודה זרה. סיבה שניה, משום “ולפני עור לא תתן מכשול”. כלומר, היהודי מוכר מוצר לגוי, בדבר שקשור לעבודת האלילים שלו, ונמצא שהוא מכשיל אותו להמשיך בשלו על ידי מכירה זו.

.

התלמוד דן מה ההבדל למעשה בין שני הטעמים? “למאי נפקא מינה”? [=עונה התלמוד], “דאית ליה בהמה לדידיה”! – כלומר, אם לגוי כבר יש בהמה משלו להקרבה או לצורך חגו, ובכל זאת היהודי מוכר לו בהמה נוספת. אם האיסור משום הרווחה, עדיין יש איסור, כי סוף סוף היהודי מרוויח אותו, משמח אותו, והוא יודה לעבודה זרה. אבל, אם האיסור משום לפני עור אולי אין כאן איסור, כי הרי גם בלי היהודי, הגוי יכול היה להסתדר לבד, שהרי כבר יש לו בהמה. ונמצא שכל איסור, “ולפני עיוור”, זה רק אם אין לו להשיג מה שיש לך להציע לו.

הגמרא מקשה: “וכי אית ליה, לא עבר משום עור לא תתן מכשול?” [=וכי רק בגלל שיש לו משלו, כבר אין בזה “לפני עור”?] מיד התלמוד מביא ברייתא בשם רבי נתן, ששם נלמד יסוד חשוב: לא כל סיוע נקרא “לפני עור”, אלא דווקא כאשר בלעדיך הוא לא היה יכול לעשות את האיסור. וזהו יסוד העניין של “תרי עברי דנהרא“, כלומר, כאשר האיסור נמצא בצד אחד של הנהר, והנכשל בצד השני, והוא אינו יכול להגיע לדבר האסור בלי עזרתך — זהו “לפני עור” לא תתן מכשול. אבל אם הוא יכול להשיג את הדבר גם בלעדיך, אין כאן “לפני עור” ומותר למכור את המוצר/עסקה/דירה וכן על זו הדרך.

.

ונציג הדברים: והתניא, אמר רבי נתן, מנין שלא יושיט אדם [=מביא לו לנזיר בידיו] כוס של יין לנזיר, ו[מניין שלא יושיט אדם] אבר מן החי לבני נח? [=ונראה שמה שנאמר, “יושיט”, הוא שמסייע בידו, אבל לא מאכילו, אלא מביא לו הדברים אליו בסמוך ממש, כמו שמוכח מהמשך התלמוד]. תלמוד לומר, “ולפני עיור לא תתן מכשול”. [=מיד אומר התלמוד ומקשה], והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול!. [=התלמוד אומר, שמתוך הברייתא הזו של רבי נתן מוכח, שאפילו לא האכיל אותו, אלא רק הושיט לפניו, ועובר על העבירה עבר מעצמו, בכל זאת עבר על, “ולפני עיוור לא תתן מכשול”. הרי שאף אם ביכולתו של הנכשל להכשל מעצמו, בכל זאת אסור להושיט לו, ואם יושיט עובר על הלאו. ולכן, קשה על מה שאמרו, שאם יש לגוי בהמה אחרת, אין איסור “לפני עור” במה שמוכר לו עוד בהמה?

התלמוד מתרץ ואומר, שאין כאן שום קושיה] הב”ע, “דקאי בתרי עברי נהרא”. [=הברייתא מדברת באופן ספציפי ומיוחד, שבו אין אפשרות לנכשל לקחת בעצמו, בלי שיושיט לו המכשיל, וכגון דקאי בתרי עברי נהרא, כלומר המכשיל והנכשל נמצאים בשני עברי הנהר, ולולי הושטת המכשיל לנכשל, אין הנכשל יכול להגיע ליין או לאבר מן החי בעצמו. אבל אם הנכשל יכול לקחת לעצמו, אין המכשיל עובר, שהרי אינו מכשילו. שבין כך הדבר מצוי ונמצא היין בעירו או בכל אתר ואתר הקרוב לו. התלמוד מוסיף ואומר, שניתן לדייק זאת גם מלשון הברייתא עצמה], דיקא נמי, דקתני, “לא יושיט“. [=התלמוד טוען, שמתוך שנאמר, “לא יושיט”, בוודאי כי המושיט והלוקח נמצאים בשני צדדים שונים, כלומר, שהם נמצאים ב”תרי עברי נהרא”, ומשמע שמושיטו המכשיל לנכשל ממקום שאינו יכול הנכשל לקחת מעצמו. ולכן אומר התלמוד], ולא קתני [=ולא אמרו בברייתא], “לא יתן”. [=משמע, כי אם היו בצד אחד, כגון שהיו בבית אחד, ובאותו בית יש יין, ונתן לפני הנזיר כוס יין, לא עבר בזה משום, “ולפני עיוור לא תתן מכשול”, שהרי הוא לא אחראי הבלעדי למכשול, כי הדבר מצוי ופרוץ כבר. ובאמת כך התלמוד מסכים ומסכם], שמע מינה“. ע”כ.

.

ואחר דברים אלו, מובן לי מדוע הרמב”ם כותב על דבר שנראה, “מסייע“, שעובר על, “ולפני עיור“, כמו דין המוכר לגזלן מסוכן כלי זין, שהרי מסוגל לרצוח עם אותם כלים. ומכיון שלא כל אחד מוכר כלי זין, וזה נמצא רק אצל בני אדם בודדים, ונמצא לא רק סיוע יש כאן, אלא הגשה ממש לרצח, מכיון שידוע הוא שזה האדם ליסטים הוא. וכמו כאן, שהמושיט לנזיר יין, אע”פ שלא השקה אותו, מכיון שאין לנזיר הזה מאיפה למצוא יין אחר, נחשב כאילו גרם את הדבר. וכאמור, רק במציאות שאין למצוא את הדבר במקום אחר, יעבור האדם על לפני עיור לא תתן מכשול.

.

ואפילו בעניני עבודה זרה שהם החמורים ביותר בכל התורה כולה, מצד סיבה אחת אשר הובאה בתלמוד, “לפני עיוור לא תתן מכשול“, מותר היה למכור לגוי פרה, אפילו בעניני עבודה זרה והקרבת קרבנות לעבודה זרה!! שכן, כל זמן שהוא יכול להשיג ממקום אחר בקלות מרובה, אין בכך משום, “לפני עיוור לא תתן מכשול”. וזה כלל חשוב הנלמד מכאן. וכעת מובן היטב, מדוע העדים, והערבים, ואף הסופר עצמו בעניני הלוואות בריבית, לא עוברים על לאו של, “לפני עיוור לא תתן מכשול”, משום שהם רק בגדר “מסייעים” בדבר, ואינם חלק ממשי בדבר, ודומה הדבר לנותן כוס לפני נזיר.

.

ולכן צריך לומר, שכל מה שכתב הרמב”ם בהלכותיו, שאסור למכור בהמה לכותי, ואסור למכור חפצים לישראל גנב, וכן על זו הדרך, מדובר באופן שאין להם מאיפה להשיג את אותם הדברים. אבל במקום שיש המון חנויות, מפעלים, הזמנות דרך האינטרנט כמו שמצוי היום, בוודאי שמותר הדבר, ואין בזה משום, “לפני עיוור לא תתן מכשול”. שכן אלו הענינים יותר קלים מעבודה זרה ומינות שכל התורה והמצוות לא ניתנו אלא על מנת להרחיק מהם.

.

“גם הגוים נצטוו מה’ בקבלת התורה בשבע מצוות בני נח”:

ויודע אני כי המקשה, יקשה ויאמר, שהתלמוד בעבודה זרה לא ראיה, מכיון שנכון שמן התלמוד מוכח, שכל שאפשר להשיג את החפץ/עסקה/דירה וכן על זו הדרך על ידי אחרים, אין זה נחשב, “לפני עיוור וכו'”, אבל הסוגיה מדברת בעובד עבודה זרה גוי ולא יהודי! כך יאמר המקשה.

ועל זה אשיב לו, שגם גוי מוזהר מן התורה לא לעבוד עבודה זרה, כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות מלכים פרק ח הלכה י – יא): “משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות. וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים … כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם”. ע”כ. ומבואר מכאן, ששבע מצוות בני נח הם מן התורה!

כלומר, מעבר לזה שנצטוו ישראל על התורה והמצוות, הנה הקב”ה הודיע למשה רבינו שיצווה הוא במעמד התורה, את כל בני העולם שמחוייבים הם בשבע מצוות, ומחוייבים הם לכפור בעבודה זרה, ואסורים הם מן התורה לעבוד עבודה זרה. וכמו שכתב רבינו בהמשך (רמב”ם הלכות מלכים פרק ט הלכה ב): “בן נח שעבד ע”ז הרי זה חייב, והוא שיעבוד כדרכה, וכל ע”ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה, וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה, ואף על פי שאינו נהרג אסור בכל, ואין מניחין אותו להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי”. ע”כ.

נמצא שלענין עבודה זרה, אין הבדל בין הגוי לבין הישראל. לכן, התלמוד בעבודה זרה הוא המפתח החשוב להבין באיזה ענין יהיה המסייע/גורם עובר על לאו של, “ולפני עיור לא תתן מכשול”, וכאמור, רק במצב שהאדם מושיט, ולא נותן או מוכר, כלומר, רק במצב שאי אפשר להשיג את העסקה/דירה/חפץ בקלות או במקום אחר. אבל כל שאפשר להשיגו במקום אחר, אפילו היה סמוך ליום אידם, מותר הדבר, שכל שאינו בגדר, “בשני עברי הנהר” = מצב שבו החוטא לא יכול לחטוא בלי הסיוע שלך, ולכן יש בזה לפני עיוור מן התורה.

.

וכתב המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת עבודה זרה דף ו עמוד א): “כל שהוא מותר לנו ואסור לאחר, איסור הנכלל במנין שלנו מצד תורתנו, כגון יין לנזיר, אסור לנו ליתן לו כוס של יין לשתותו, שהרי אנו עוברים בזה, על, לפני עור לא תתן מכשול. ואין צריך לומר מה שאסור לנותן ולמקבל בשוה [=כגון המלוה והלווה, כמו המלביש כלאים את חבירו וכו’]. ואפילו לבן נח אסור להושיט לו אבר מן החי, ואם עשה כן עבר משום לפני עור לא תתן מכשול. וכן כל כיוצא בזה ממה שהוא מוזהר עליו בדברים האסורים לנו גם כן.

אבל חלב ונבלה וכיוצא בהן הואיל ואינם מוזהרים עליהם, מוכרין להם אף על פי שאסורין לנו, וכן מה שאסור להם מתורת נימוסיהם ואינו בכלל מצותינו מוכרין להם ובלבד בהודעה להם אבל לא בטעות כגון נבלה בחזקת שחוטה או דבר האסור להם בחזקת דבר המותר להן שהרי אסור לגנוב דעתן של בריות ואפילו דעתו של גוי.

[=ודע ש]כל מה שנאסר לנו משום לפני עור לא תתן מכשול [=בכל הדברים כולם], אם הוא רשאי [=יכול לקנות, ויש לו אפשרות] ליקח מאותו דבר בזולתנו, מותר לנו למכור לו, שהרי אין המכשול בא בשלנו [=כלומר אין המכשול בא רק בגללנו! שהרי היה מוצא את החפץ במקום אחר ולא בא רק מאתנו]! מעתה מותר לנו למכור דבר האסור לו, אף על פי שהוא לוקחה לאכילה, הואיל והוא מוצא לקנות בזולתנו. ומ”מ אסור ליתן לו [=במתנה], ואם הוא מוצא במזומן, ובלא קנין, אף נתינתו מותרת, וכל שכן אם היה מאותו דבר בידו, ואף על פי שמכל מקום גורם לו להרבות באיסור, אין בזו נתינת מכשול, וכן כל כיוצא בזה. ומכל מקום, ראוי להמנע מסרך מסייע ידי עוברי עבירה. וכן מ”מ אם אינו מוצא אלא בטורח אסור להמציא לו בהזמנה”. ע”כ.

.

ומפורש מדברי המאירי, שאפילו על בן נח חל הדין של, “לפני עיוור לא תתן מכשול“! וכמו שכבתנו למעלה כבר. כמו שכתב בלשונו מיד, “וכן כל כיוצא בזה ממה שהוא מוזהר עליו בדברים האסורים לנו גם כן”. וכן מבואר מדבריו, שאפילו בדברים האסורים מדברי תורה, ואפילו בעניני עבודה זרה ומינות, כל שבא לקנות מאתנו, ויכול הוא למצוא בעיר במקום אחר, אין אנו מצווים לחסוך עצמינו ולא למכור לו! אלא אם כן, אנחנו היחידים שיש לנו הסחורה הבלעדית הזו, רק במצב כזה, בגלל שמדובר בעבודה זרה החמורה, במצב כזה אסור מן התורה להביא לו החפץ. ולא רק בעבודה זרה, אלא בכל חפץ שהלוקח יעבור עמו איסור מן התורה, אסור למכור לו החפץ/עסקה/סחורה/דירה/השכרה, בתנאי שאין עוד מי שיעשה את המקח בעבורו בעיר. וכמעט ולא מצוי הדבר שיהיה אדם יחידי בדבר מסויים, שכן בכל מקצוע יש המון בעלי מקצוע, והכל מהכל נמכר בדורינו אנו בכל מקום ובכל זמן.

.

ובמקום אחר כתב המאירי (מסכת נדרים דף סב עמוד ב): “אסור לאדם להזמין [=דברים מיוחדים במיוחד] לעובדי אלילים, דברים הראוים לעבודתם, שכל שאפשר שלא יזדמנו לו אלא על ידו נמצא עובר על לפני עור לא תתן מכשול כמו שכתבנו בראשון של ע”ז. ומכל מקום, כל שיש לתלות להיתר [=שיכול להשתמש עמו לצד טוב], תולין, כל שרוב אותן הענינים בכך. והוא שאמרו כאן, “רב אשי הוה ליה ההוא אבא – רוצה לומר [=שהיה לרב אשי] יער צומח עצים, זבנה לגוים [=היה רב אשי מוכר לגוים עובדי עבודה זרה עצים], אמר ליה רבינא, הא איכא [=אתה לא חושש] משום לפני עיור? רוצה לומר, [=אמר לו רבינא לרב אשי, אינך חושש למכור להם עצים שמהם יכולים] לעשות צלמי כווניהם או כיפה לע”ז שלהם והוא המקום שמעמידין בו האליל? והשיבו, רוב עצים להסקה ניתנו“. ע”כ.

ושוב אנו למדים, כי אפילו רב אשי שהיה מדקדק על עצמו קלה כחמורה, והיה עובד ה’ בנאמנות, לא חשש למכור עצים לעובדי עבודה זרה, אף שהיה מקום להחמיר לגודל מעלתו. ותירוצו עמו, כלומר, לא רק שניתן להשיג עצים בכל מקום, אלא עצים להסקה ניתנו.

בכל אופן, מדברי המאירי מבואר, שרק הזמנה אישית של חפצים שלא ניתן להשיג אותם במקום אחר היא אסורה, והוא שלא יזדמנו למזמין אלא רק אצלו, והוא שיש לנו ודאות שמשתמש עמו הלוקח באיסור מן התורה. כל שכן בדברים פחותים מן העבודה זרה שמצויים בכל מקום, וכל שכן באיסורים של חכמים שיש בהם ספק האם הגורם לאדם לעבור עבירה של חכמים, עובר על לאו, “ולפני עיוור לא תתן מכשול”, כפי שנראה כעת.

.

ראיות מתוך המשנה והתלמוד בדין לפני עיוור באיסורי חכמים:

אמרו חז”ל (משנה מסכת עבודה זרה פרק א משנה ח): ” … אין משכירין להם בתים בארץ ישראל ואין צריך לומר שדות. ובסוריא [=ספק ארץ ישראל] משכירין להם בתים, אבל לא שדות. ובחוץ לארץ מוכרין להם בתים ומשכירין שדות דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות. ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו”. ע”כ.

וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת עבודה זרה פרק א משנה ח): “יסוד איסור אלו הדברים אומרו יתעלה “לא תחנם”, ובאה הקבלה לא תתן להם חניה בקרקע, לפי שזה נכנס בכלל לא תחנם. ואומרו ואין צריך לומר שדות – לפי ששדות יש בהם שני ענינים, אחד משום לא תחנם, ושני שהוא מבטל ממנו [=מעצמו] הפרשת התרומה והמעשרות. והלכה כר’ יוסי [שמותר להשכיר בתים לגוים בארץ ישראל], ובתנאי שישכיר לאיש אחד או לשנים, אבל שלושה או יותר לא ישכיר להם, שלא יעשם [שלא יהיה בתוך ישראל] שכונת גויים”. ע”כ.

נמצא, כי כל איסור ההשכרה והחשש, הוא לא משום, “לפני עיור“, אלא משום איסור, “לא תחונם“, שאסור לתת להם חניה בקרקע של ישראל.

.

והמשיכו חז”ל ואמרו (משנה מסכת עבודה זרה פרק א משנה ט): “אף במקום שאמרו להשכיר [=התירו השכירות רק לצורך מסחר, כגון מפעלים וכיוצא. אבל], לא לבית דירה אמרו, מפני שהוא [=הגוי] מכניס לתוכו עבודה זרה שנאמר (דברים ז’) “לא תביא תועבה אל ביתך”. ובכל מקום [=משמע אפילו בחוץ לארץ], לא ישכיר לו את המרחץ, מפני שהוא נקרא על שמו”. ע”כ.

וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת עבודה זרה פרק א משנה ט): “אומרו אף במקום שאמרו להשכיר הם דברי ר’ מאיר, האומר לא ישכיר להם אלא בסוריא בלבד, לא בארץ ישראל, אבל לשיטת ר’ יוסי יהיה סדר הדברים: וכשאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו. ואין מחלוקת בזה שלא ישכיר לו בית אלא לעשותו אוצר [=לצורך עסק בלבד לא למגורים], או להיעזר בו עזר מועט באקראי ולפי שעה. [=אבל למגורים אין היתר להשכיר לגוי בארץ ישראל לעולם!]. ואומרו, “על שמו”, רוצה לומר על שם ישראל בעל המרחץ, והגוי אשר ישכרנו יחממו בשבת, וייכנסו בו הגוים ויאמרו, נרחץ במרחץ של פלוני היום, ויש בזה חילול השם למי שישמע זה, ולא ידע שהוא מושכר בידו לזמן קצוב בדמים קצובים. וזה היה בזמנם, שהיה המנהג אצלם כמו שזכרו, אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, אבל בזמננו זה, דין המרחץ והשדה ושאר הנכסים שווה, כי בעלי כל נכס ישכירוהו, וזה מפורסם אצל בני האדם כולם”. ע”כ.

שימו לב, קוראים נעימים: אף שחז”ל אסרו להשכיר מרחץ לגוי, רבנו הרמב”ם מעיין בטעם הגזֵרה ובמציאות שעליה נאמרה, ומבאר שאין כאן גזֵרה עיוורת ומופשטת, אלא תקנה שנאמרה לפי המציאות שהייתה מקובלת בזמנם. בזמנם, המרחץ היה עדיין נקרא על שם הישראל, אף לאחר שהושכר לגוי. ממילא, כאשר הגוי היה מחמם את המרחץ ומפעילו בשבת, היו בני אדם אומרים: “היום מתרחצים במרחצו של פלוני”. מי שהיה שומע כן, ואינו יודע שהמרחץ הושכר לגוי לזמן קצוב ובדמים קצובים, היה עלול לחשוד שבעל המרחץ היהודי מפעיל את עסקו בשבת, או לכל הפחות שנהנה ממלאכת שבת הנעשית בפרהסיה עבור נכס הנקרא על שמו. זהו יסוד החשש.

לפי זה, עיקר האיסור לא נבע מעצם היות השוכר גוי, אלא מכך שהמלאכה נעשית בגלוי בנכס המזוהה עם ישראל, באופן המביא לידי חשד וחילול השם.

ולפיכך מוסיף רבנו, שבזמנו כבר נשתנתה המציאות: בני אדם היו רגילים להשכיר נכסים, והדבר היה ידוע ומפורסם. משום כך, שוב אין אותו חשד שהיה קיים בזמן חז”ל באותה עוצמה. אין כוונת רבנו לומר, חלילה, שגזֵרת חז”ל בטלה מאליה; אלא שחז”ל עצמם גזרו לפי המציאות שהייתה לפניהם, וכאשר המציאות השתנתה באופן מובהק, יש להבין את תחולת דבריהם בהתאם לטעם הגזֵרה ולנסיבות שעליהן נאמרה.

.

ואם תשאל ותאמר, הרי יש כלל “אע”פ שבטל הטעם לא בטלה הגזירה“. הנה יש לומר, שכלל זה נאמר כאשר מדובר בגזֵרה כללית ומוחלטת, שחז”ל הטילו אותה בתורת איסור קבוע על כל המצבים בלתי שינוי, ואז גם אם הטעם המקורי נחלש או נעלם — הגזֵרה נשארת במקומה.

אבל כאן הרמב”ם מבין שלא כך היא צורת הדין. כלומר, אין זו גזֵרה העומדת בפני עצמה בלי קשר למציאות, אלא איסור שיסודו בחשד ומראית עין, וכל כולו נאמר על מציאות מסוימת: כשהמרחץ עדיין נקרא על שם הישראל, ואנשים חושדים שהמלאכה נעשית עבורו.

לפי זה, הרמב”ם אינו אומר: הייתה גזֵרה, והטעם בטל, ולכן גם הגזֵרה בטלה. אלא רבינו טוען, מלכתחילה חז”ל לא גזרו אלא על אופן כזה של מציאות, שבו יש חשד. וכשאין אותה מציאות — אין כאן חלות של הגזֵרה מעיקרה. כלומר, זה לא: “בטל הטעם”. אלא: “זה לא אותו המקרה שעליו גזרו – לא בזה דובר – ולא במציאות הזו”. זו נקודה מאוד חשובה.

במילים אחרות, יש תקנות שתלויים בהגדרות המציאות, כגון מקום שכל האיסור מיוסד על חשד, פרסום, מראית עין, או מנהג מצוי, [=או אבלות על חורבן בית, ושהמציאות מוכיחה שאחד מן הדברים המשכיחים את החורבן בזמן חז”ל היה כלי נגינה, כלומר זה אחד מהאופנים הגדולים שבהם היה ניתן לשכוח את גזירות חורבן בית המקדש. יתכן מאוד, שהסיבה בזמן חז”ל שגזרו על כלי זמר, הוא משום שבזמניהם, מי שהיה מנגן בלי זמר, זה היה סימן מובהק שחורבן בית המקדש לא בראש מעיינותיו, וכן בכל משך הדורות, עד דורינו אנו, שהמציאות השתנתה, וענין המוסיקה הפך לאורח חיים, ולא לענין המשמש את האדם או מחשיד אותו על שכחת חורבן הבית. וכל דבר שאסרו לעשותו, אסרו גם בצנעא לעשות. וכמו בענין השארת אמה על אמה לזכר חורבן הבית וכן על זו הדרך]. במקרים כאלו, אם נשתנתה המציאות באופן שהמקרה כבר אינו בכלל הגדרת הגזֵרה — אין אומרים “בטל הטעם”, אלא אומרים שזה כלל לא בכלל התקנה.

.

וזה עומק דברי הרמב”ם כאן: בזמן חז”ל, מרחץ שהושכר לגוי עדיין היה נתפס כ”מרחצו של ישראל”, ולכן היה חשד. בזמן הרמב”ם, דרך העולם הייתה להשכיר נכסים, והדבר היה מפורסם, ולכן אין כאן אותה מראית עין שעליה דיברו חז”ל. לכן הרמב”ם לא “מבטל גזֵרה”, אלא מפרש את גבולותיה.

.

ולכן בספר משנה תורה רבינו פוסק בחכמה (רמב”ם הלכות שבת פרק ו הלכה טו): “וכן מותר לאדם להשכיר כרמו או שדהו לגוי אף על פי שהוא זורען ונוטען בשבת, שהרואה יודע ששכורין הן או באריסות נתן להן, ו[=רק] דבר ששם ישראל בעליו קרוי עליו ואין דרך רוב אנשי אותו המקום להשכירו או ליתנו באריסות אסור להשכירו לגוי, מפני שהגוי עושה באותו המקום מלאכה בשבת והוא נקרא על שם הישראל בעליו”. ע”כ. במילים אחרות, רבינו לא קובע במפורש כמו חז”ל, שאסור להשכיר לגוי את המרחץ, אלא נותן כלל בהתאם לדור ואומר, “כל דבר ששם ישראל קראוי עליו גם בזמן השכירות, אסור להשכיר לגוי בשבת”. כמה חכם היה רבינו הטהור.

.

ואמרו בתלמוד (בבלי מסכת עבודה זרה דף כא עמוד ב): “… [שנינו במשנתנו]: ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ מפני שהוא נקרא על שמו … תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא ישכור [=לא ישכיר] אדם מרחצו לעובד כוכבים, מפני שנקרא על שמו. ועובד כוכבים זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים.

אבל לכותי מאי? [=מה הדין להשכיר לכותי שהוא נחשב לישראל? וכאמור הם עם שגרו בארץ ישראל, ולדעת כמה תנאים התגיירו ודינם כישראל, אף שלא נהגו בדיני ישראל לכל דבר], שרי. [=לא חוששין שהכותי יחמם בשבת את המרחץ, שהוא חש מאוד לדברי תורה. ולכן מותר לנו להשכיר לכותי את המרחץ. מיד מקשה התלמוד], כותי אימר עביד ביה מלאכה בחולו של מועד. [=אבל כותי עושה מלאכה בחולו של מועד! עונה התלמוד], בחולו של מועד אנן נמי עבדינן. [=אנו גם מחממים את המרחץ בחולו של מועד ואין זה נקרא, “מלאכה בחולו של מועד”. ולכן מותר להשכיר לכותי מרחץ].

אבל שדהו לעובד כוכבים מאי? שרי, מאי טעמא? אריסא אריסותיה קעביד, מרחץ נמי אמרי: אריסא אריסותיה קעביד! אריסא דמרחץ לא עבדי אנשי. [=בזמניהם לא היו נוהגים בכך כמו שביאר רבינו הרמב”ם למעלה]. תניא, ר”ש בן אלעזר אומר: לא ישכיר אדם שדהו לכותי, מפני שנקראת על שמו, וכותי זה עושה בו מלאכה בחוש”מ. [=בחול המועד אסור לעשות מלאכה באדמה. לכן במקרה כזה, אסור להשכיר שדהו לכותי שהוא נחשב כישראל]. אבל עובד כוכבים מאי? [=מה הדין להשכיר שדה בחוץ לארץ לגוי?] שרי [=התלמוד אומר שמותר להשכיר לגוי שדות בחוץ לארץ], דאמרי: אריסא אריסותיה עביד. [כלומר, כאשר הגוי משכיר מן היהודי שדה בחוץ לארץ, יאמרו האנשים: האריס עושה את מלאכתו שלו. כלומר, כשאדם רואה אריס עובד בשדה בשבת, הוא לא אומר: הוא עובד בשביל בעל הבית היהודי, אלא אומר: זה האריס, והוא עוסק בחלק שלו ובהסכם שלו].

.

א”ה, כותי נמי אמרי: אריסא אריסותיה עביד! [=התלמוד מקשה ואומר, שגם כאן, יאמרו הרואים, שהישראל השכיר את האדמה לכותי שעובד בחול המועד, ולא יחשדו שהישראל ביקש לעשות מלאכה בחול המועד על שמו!]. אריסותא לר”ש בן אלעזר לית ליה. [=כאן בעצם רבן שמעון בן אלעזר הופך את כל הדיון. ונסביר, בתחילה רצו לומר שהטעם להתיר בשדה הוא מפני שכשאדם רואה מישהו עובד בשדה, הוא אומר: “אריסא אריסותיה עביד” — האריס עובד בשביל חלקו שלו, ולא כשליח של בעל הבית. אבל הגמרא אומרת שלדעת רבן שמעון בן אלעזר הסברה הזאת אינה מספיקה, ולכן הוא אינו מתיר להשכיר לכותי.

ולכן מיד נשאלת השאלה, אם כן] אלא עובד כוכבים, מ”ט מותר? דאמרינן ליה וציית. [=מפני שלגוי אפשר לומר: אל תעשה מלאכה בשבת, והוא ישמע. כלומר, אין כאן חשש קבוע שהוא יעבוד בשבת ויגרום לחשד על הישראל. אומר התלמוד], כותי נמי, אמרינן ליה וציית! [=התלמוד מקשה, גם כותי אם תבקש ממנו שלא יעשה מלאכה בחול המועד באדמה, הוא ישמע!]. כותי לא ציית, דאמר: אנא גמירנא טפי מינך. [=התלמוד אומר, שהכותי יאמר, אני למדתי וקבלתי יותר טוב ממך, כלומר, הוא אינו מקבל את דרשות חז”ל, ובפרט בעניינים כמו איסור מלאכה בחול המועד. לכן יש חשש ממשי שהוא יעבוד גם בזמנים שאסור].

[שוב התלמוד מקשה] א”ה, מאי איריא מפני שנקראת על שמו? [אם הכותי אכן יעבוד באיסור, למה רבן שמעון בן אלעזר נתן טעם של, “מפני שנקראת על שמו”? זה דבר קל מאוד! רק מפני החשד הקל, אסור להשכיר שדהו לכותי, שמא יחשדו שהישראל אמר לו לעשות כך וכך?] תיפוק ליה משום, “לפני עור לא תתן מכשול”! חדא ועוד קאמר, חדא משום לפני עור, ועוד מפני שנקראת על שמו. [=כלומר, הגמרא מקשה – הרי יש טעם חמור יותר!! הישראל מכשיל את הכותי באיסור בשעה שהוא משכיר לו השדה בחול המועד, וזה בכלל “לפני עור לא תתן מכשול”. ולכאורה, טעם האיסור העיקרי היה צריך להיות על זה! ועל זה מתרצת הגמרא: “חדא ועוד קאמר”. כלומר, רבי שמעון בן אלעזר אמר שני טעמים, לא טעם אחד בלבד: טעם ראשון: יש כאן איסור של לפני עור — כי הכותי מצווה, והמשכיר גורם לו להיכשל, כי הכותי מורד ולא שומע לדברי חכמים. טעם שני: גם אם תתעלם מזה, עדיין יש בעיה נוספת, השדה נקראת על שמו של הישראל, ומי שרואה את המלאכה חושד שהישראל מפעיל את שדהו באיסור. לכן, רבן שמעון בן אלעזר אוסר להשכיר לכותי משתי סיבות מצטברות: גם משום הכשלת הכותי באיסור, וגם משום מראית עין וחשד, שהשדה נקראת על שם הישראל“. ע”כ.

.

והנה, מתוך דברי התלמוד הללו הינך למד, שהתלמוד התקשה מאוד לומר באופן חד משמעי, שהמשכיר שדה לכותי לעבוד בחול המועד, יהיה אסור מהתורה משום, “ולפני עיור לא תתן מכשול”, והוצרך סוף סוף לשתי טעמים.

ולכן נראה, מכיון שאיסור מלאכה בחולו של מועד אינו מהתורה, כמו שכתב רבינו הרמב”ם (רמב”ם הלכות יום טוב פרק ז הלכה א): “חולו של מועד אף על פי שלא נאמר בו שבתון, הואיל ונקרא, “מקרא קדש”, והרי הוא זמן חגיגה במקדש, אסור בעשיית מלאכה, כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל. והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים, ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו”. ע”כ. נמצא לדעת רבינו, שאיסור מלאכה בחול המועד הוא מדברי סופרים.

ולכן ברור ופשוט מדוע רבותינו התקשו להעמיד רק את הטעם, “ולפני עיור”, לגבי השכרת שדה לכותי בחול המועד. מכיון שהוא איסור מדרבנן. במילים אחרות, אם “לפני עיוור” על חול המועד היה איסור מהתורה, מדוע שהתנא יצטרך להוסיף טעם חלש מדרבנן של “נקראת על שמו” (שזה בעצם מראית עין)? הרי הכלל הוא שכשיש איסור דאורייתא גמור, אין צורך “לגבות” אותו בנימוק מדרבנן באותו המקרה בדיוק! מכך שהתנא הביא את שניהם תחת “חדא ועוד”, מוכח ששני הטעמים נמצאים באותו מישור – שניהם איסורים מדרבנן. חכמים אסרו להשכיר גם משום מראית עין, וגם מטעם איסור “לפני עיוור” מדרבנן.

.

לכן, לעניות דעתי, ברור ופשוט שאין מקום כלל להלביש על כל סיוע רחוק ועקיף שם של “לפני עיוור לא תיתן מכשול”  מן התורה, כאילו כל מי שמכר, הביא, סייע, תיווך או הושיט דבר לחברו כבר נעשה עובר בלאו דאורייתא. לא זו דרכה של תורה, ולא לכך נתכוונו חז”ל. אלא דווקא במקום שהאדם גורם בידיו ממש שתיעשה עבירה האסורה מן התורה, ובאופן שהנכשל תלוי בו ואינו יכול להגיע לאיסור בלעדיו — בזה נאמר דין לפני עיוור מן התורה, וכמו שנתבאר בדברי חז”ל.

אבל כל שהדבר מצוי לכל, ונמכר בכל מקום, ויכול האדם להשיגו בלאו הכי ממקורות רבים אחרים, אין זה אלא סיוע רחוק בעלמא, ואין להעמיס עליו לאו תורה כאילו היה הוא עצמו מעמיד את המכשול לפני העיוור. ואף בדברים הראויים לשמש לעבודה זרה או לפסילים, כל שאין הדבר תלוי דווקא בו, לא מצאנו שהתורה אסרה מסחר רגיל המצוי לכל אדם בכל מקום.

ועל אחת כמה וכמה כשהמדובר אינו באיסור תורה כלל, אלא באיסור מדברי חכמים בלבד. שבזה פשוט יותר שאין שייך לומר שעובר על לפני עיוור מן התורה. ומי שמערבב בין איסורי תורה לאיסורי דרבנן, ובין גרם רחוק למעשה ישיר, ובין דבר התלוי דווקא בו לדבר שהכל יכולים להשיגו מכל מקום — הרי הוא מטשטש את גבולות ההלכה ומעמיס על התורה מה שלא אמרה מעולם.

ולענין שאלת השואל, עוד קודם שנעמוד על עצם הסוגיה אם יש איסור בדורנו לצאת לחוץ לארץ, ואפילו אם יבוא מחמיר כלשהו ויטען שבזמננו הדבר אסור באופן מוחלט — עדיין אין בשום אופן מקום לומר שמוכר הכרטיסים עובר משום לפני עיוור. שהרי כרטיסי טיסה נמכרים בכל אתר ואתר, על ידי אינספור סוכנים, חברות וגורמים, ואף על ידי חברות של גויים, והם פתוחים לכל דורש בקלות גמורה. נמצא שאין השואל מעמיד את האפשרות לפני הקונה, אלא לכל היותר נוטל חלק בשוק פתוח ונגיש, שהקונה היה מגיע אליו בין עמו ובין בלעדיו.

ומעתה, הניסיון להטיל על מוכר כרטיסים שם של מכשיל הרבים או עובר בלאו של לפני עיוור, אינו אלא ערבוב מושגים וחוסר הבחנה בין עיקר לטפל, בין דאורייתא לדרבנן, ובין הכשלה ממשית לסיוע רחוק שאינו יוצר את המעשה ואינו מעמידו. ועל כן, מצד עניין זה, יכול השואל להמשיך בעבודתו בלי כל חשש.

וכל זה, כאמור, עוד בטרם פתחנו כלל את עצם הדיון אם אכן יש איסור בדורנו בנסיעה לחוץ לארץ בכל אופן ובכל מצב; וכשנבוא לעיין בגוף הדבר, עוד יתברר בעזרת ה’ שיש לדון הרבה גם בעצם יסוד ההנחה הזו.

.

לסיכום:

א) הגדרת “עיוור”: האיסור אינו מוגבל לעיוורון פיזי, אלא מכוון לאדם שחסר מודעות, תבונה או ידיעה נכונה באותו תחום בו הוא מתייעץ או פועל (כולל אדם שעיוורו אותו תאוותיו).

ב) גורם לעבירה (לפני עיוור מדאורייתא): מתקיים אך ורק בשני תנאים מצטברים: מעשה ישיר: פעולה אקטיבית שותפת לעבירה (כגון המלביש כלאים, מלווה ולווה). תלות מוחלטת (תרי עברי נהרא): החוטא לא יכול היה לבצע את העבירה בשום דרך אחרת ללא עזרתו הבלעדית של נותן המכשול.

.

ג) סיוע לדבר עבירה (דרשה בלבד): כאשר אדם אינו הגורם הישיר והבלעדי, אלא רק נותן שירות או מוכר חפץ שניתן להשיגו גם ממקורות אחרים (כגון חנויות מתחרות, גויים או אינטרנט). איסור זה נובע מדרך המוסר (“אל תשת ידך עם רשע”) והוא מדרבנן, ולרוב אינו חל במקום של היצע רחב כמו בדורינו אנו.

.

ד) החלת הכלל על מכירת כרטיסי טיסה: מכיוון שכרטיסי טיסה זמינים ונמכרים בכל מקום בעולם על ידי גורמים רבים (יהודים ושאינם יהודים), סוכן הנסיעות אינו בבחינת “מכשיל מן התורה”, שכן העסקה הייתה יוצאת לפועל גם בלעדיו. לכן, אין מניעה הלכתית מצד “לפני עיוור” להמשיך למכור כרטיסים לאנשים היוצאים לחופשה בחו”ל.

.

ה) איסורי דרבנן מול דאורייתא: איסור “לפני עיוור” מהתורה אינו חל כאשר העבירה עצמה היא איסור מדרבנן (כמו מלאכה בחול המועד), ואין להלביש לאו מהתורה על מה שחכמים גזרו והרחיקו.

.

ו) נקודות מוסר והשקפה: תבונת הלב ויושרה אישית – מעבר לפסיקה ההלכתית, המאמר מעלה תפיסת עולם מוסרית, ישרה ונטולת פניות – קדושת האמת והעצה ההוגנת: התורה מחייבת את האדם להשיא עצה שקולה ואמיתית למי שאינו מבין. הפסוק “ויראת מא-להיך” מלמד שמניעת עצה טובה, או התחמקות ממתן תשובה מדויקת ממניעים זרים, היא חטא חמור המסור ללב. אמירת “איני יודע” במקום פסיקה חסרת אחריות היא חובה מוסרית.

.

ז) סכנת החומרות המדומות (התרת האסור ואסור המותר): הישענות על דברי הרמב”ם מלמדת שאין מעלה באסור המותר. מי שאוסר דברים מותרים מחשש או מספק, לא רק שוגה הלכתית, אלא עוקר את ההלכה מבית ישראל ועלול להכשיל אחרים בעצם הפסיקה השגויה.

.

ח) חמלה חינוכית (“מוטב שיהיו שוגגין”): התורה וחז”ל מגלים הבנה עמוקה למצבו הנפשי והרוחני של האדם. כאשר ברור שאדם (ובפרט מתחזק בתחילת דרכו) לא יוכל לעמוד בתקנת חכמים או במצות עשה מן התורה, ההוראה היא לשתוק ולא להעמיס עליו עול שישבור אותו. זוהי רגישות מוסרית עליונה המעדיפה שגגה על פני עקשנות של זדון.

.

.

ט) מציאות משתנה והבנת מטרת התקנה: כפי שמשתקף בהלכות השכרת מרחץ לגוי, ההלכה בוחנת את המציאות בעיניים פקוחות. התקנות נועדו למנוע חשד וחילול השם, וכאשר טבע העולם משתנה ואין עוד חשד (כי מקובל להשכיר עסקים), התקנה אינה “מתבטלת” אלא פשוט אינה שייכת לאותה הגדרה מציאותית. זהו מוסר של חיפוש האמת שבשורש הדין, ולא היצמדות טכנית לחיצוניות חסרת הקשר.

.

“כל איש מישראל צריך להיות רחמן – אבל דיין חייב להיות רחמן”:

וכעת נחתום בכמה דברי מוסר למי שרוצה יום אחד להורות הוראות לציבור בשיקול הדעת לעם ישראל, ולא להחריב בתים ולהפוך את התורה למעמסה ועול בעיני המתבונן. הנה, אחד מסימני תמרורי האזהרה לבחור חבר נאמן, רב נאמן, דיין נאמן, הוא ענין הרחמנות ואריכות אפים! ומי שאינו מרחם על עם ישראל, בידוע הוא שאין הוא נאמן בדבריו. חז”ל אומרים במשנה (אבות ה יב): “אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה. הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים. יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן, עֵינוֹ רָעָה בְשֶׁלּוֹ. יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים, חָסִיד. לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, רָשָׁע”. והסביר רבינו הטהור, “התבונן איך קרא את המופלג ברחמנות שאינו מסתפק במה שהוא מרחם לבדו עד שמוסיף באחרים חסיד וקרא קשה הלב רשע“.

כלומר, לפי תפיסת הרמב”ם והבנתו, מי שאין בו רחמים, הדבר מעיד על רשעותו. כלומר, מי שאינו דיין רחמן, פוסק רחמן, ומשתדל להקל על עם ישראל, דבר זה מעיד על הרעל הטמון האגור בו, וזה מדד חשוב להתרחק מאחד כזה. כמובן חוץ מעניני עבודה זרה, שאין בהם פשרות כלל! כמו שכתב המאירי שאציג בהמשך.

.

ובהלכות סנהדרין פסקו חז”ל ורבינו (משנה תורה הלכות סנהדרין פרק ב הלכה א – ד): “אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים, מופלגין בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה, יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואיצטגנינות ו[=יודעים ומכירים את] דרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים והבלי ע”ז וכיוצא באלו כדי שיהיו יודעים לדון אותם, ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים המיוחסים הראויים להשיא לכהונה, שנאמר והתיצבו שם עמך בדומין לך בחכמה וביראה וביחס. ומצוה להיות בסנהדרין גדולה כהנים ולויים שנאמר ובאת אל הכהנים הלוים, ואם לא מצאו אפילו היו כולם ישראלים הרי זה מותר.  אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים, ולא סריס מפני שיש בהן אכזריות [=שהוא ההיפך הגמור מרחמנות], ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהא [=הדיין] רחמן. ואין מושיבין מלך ישראל בסנהדרין שאסור לחלוק עליו ולמרות את דברו, אבל מושיבין כהן גדול אם היה ראוי בחכמה”. ע”כ.

.

מי שזוכר, אמרו לנו במגיפת השקר, “שקר-ונה” גדולי האורתודוקסים, שהם יקבעו מה נעשה. אבל לא זכרו שזקן מופלג בשנים יש בו אכזריות ולא כל כך אכפת לו אם ימותו נשים וילדים קטנים בגלל החלטתו חסרת הרחמים לדידם. והם מה אמרו לנו וצעקו עלינו? אתה חולק על גדול הדור. והרי לפי חז”ל אין מושיבין מלך בגלל שלא ניתן להשיג על דבריו! שהרי רק על מלך אסור לחלוק! ואם לדעתם אסור לחלוק על אחד מרבותיהם האומללים אשר מחרפים את האל הנכבד והנורא, נמצא שאותו גדוייל לא ראוי בכלל לדון, כי כל מי שאי אפשר לחלוק עליו, אסור לו לדון, ובפרט בדיני נפשות.

.

עוד כתב רבינו הטהור, “בית דין של שלשה אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב, וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה, הרי הוא אומר אנשים חכמים ונבונים הרי בעלי חכמה אמור, וידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם, ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות … ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו, יראי אלהים כמשמעו, שונאי בצע אף ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון, שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו, אנשי אמת שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העול”.

.

והנה, נמצא כי על הדיין לרחם על עם ישראל ולא להחמיר עליהם לשווא. במילים אחרות מי שברבות חייו מחפש להחמיר על אחרים, וכל ענין רואה אצלם ישר בשלילה, עד שלוקח זמן לשכנעו אחרת, זה אדם שראוי להתרחק ממנו. כלומר, מי שלוקח זמן לשכנע אותו להחמיר על אחרים, זה הראוי להתקרב אליו, כי אצלו ראיות ההיתר חשובות מראיות ההחמרה.

.

באלף השנים האחרונות קמו באירופה פוסקים ומחמירים למיניהם, אשר הפכו את דת האמת למעמסה כבדה, ואת תורת החיים לתורת סיגופים, חששות והזיות. בכל מקום זעקו לאסור, בכל עניין מיהרו להחמיר, ואף בדו מליבם אינספור חומרות משונות, אשר כל אדם ישר ושכלי מבין מיד שאין שורשן ביראת שמים אמיתית, אלא בדרכי עקמימות, במחשכי בורות, ובהשפעות זרות של מינות וסכלות. במקום לשמור את גבולות התורה, הם פרצו אותם; במקום למסור את ההלכה כפי שניתנה, הם עטפו אותה בערימות של פחדים, דמיונות וחומרות שאין להן קץ. דבר זה מעיד לדעתי, על אכזריות ולא על יראת שמים, שכן כל זמן שראש האדם להחמיר על אחרים ולהפוך את התורה למקשה אחת מעיקה, מעידה על אכזריות מצד האדם עצמו!

.

והאמת הפוכה לחלוטין. לא לכך ניתנה תורה. לא כדי להפוך את חיי האדם למסכת של מועקה, לחץ וייסורים; לא כדי להעמיס עליו עול של חומרות דמיוניות כדרכי עובדי האלילים הקדמונים, שהיו מכלים את ימיהם בטקסים מפרכים ובמעשי אכזריות בשם הדת. רצון הבורא יתעלה איננו להתיש את האדם, אלא להדריכו בדרך ישרה, מאוזנת ונכונה, לחיים טובים, בריאים ומאושרים, בלא יגיעה וטורח מיותרים. וכך לימד רבנו במורה הנבוכים, שתורת משה לא באה אלא להקל את העבודות ולמעט את הטורח, וכל מה שנראה לאדם ככבד ומעיק, אינו אלא מפני שאינו יודע את מנהגי האומות האליליות הקדומות, שלעומתן מצוות התורה הן רחמים, יושר והקלה עצומה.

רבנו הרמב”ם, מלמד בספרו הגדול מורה הנבוכים (חלק ג, מז): “ואומר, כי תורת ה’ זו שנצטווה בה משה רבנו ונתייחסה אליו, לא באה אלא להקל את העבודות ולמעט את הטורח. וכל שעלול אתה לחשוב דבר ממנה שיש בו עמל או טורח כבד, אינו אלא מפני שאינך יודע את אותם המנהגים והשיטות המצויים באותם הימים, וראוי לך להקיש [=להשוות] בין שישרוף האדם את ילדו בעבודתו או ישרוף אפרוח יונה, לשון התורה: ‘כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם’ [דב’ יב, לא], זו הייתה עבודתם לאלוהותיהם, ומעבודתנו בדומה לזה לשרוף בן יונה, ואף מלא כף סולת. ועל-פי הבחנה זו הוּכחה אומתנו [כלומר הוכיחהּ ה’ יתעלה על-ידי עבדיו הנביאים] בזמן מִרְיָהּ [מרידתה בה’ יתעלה], ונאמר לה: ‘עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי’ [מיכה ו, ג], ונאמר עוד בעניין זה: ‘הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ’ [יר’ ב, לא], כלומר, איזה טורח מייגע היה להם בתורה הזו עד שפרשו ממנה? וכבר קרא לנו יתעלה ואמר: ‘מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ’ [שם, ה] – הכוונה בכל המקראות הללו כוונה אחת. והנה זו הקדמה גדולה לא תסור מדעתך“.

רבינו בפסקא זו מלמד יסוד שאין לזוז ממנו: התורה איננה דת של התאכזרות עצמית, ולא מערכת שנועדה להלאות את האדם. אדרבה, הקב”ה מוכיח את ישראל ושואל אותם: מה הלאיתי אתכם? איזה עול הטלתי עליכם, עד שאתם בועטים בי? כלומר, עצם התפיסה כאילו עבודת ה’ נועדה להיות מכבידה, חונקת וממררת את החיים, היא תפיסה מעוותת, זרה לרוח התורה, וקרובה הרבה יותר להבל האלילי מאשר לדרך ה’ באמת.

ומכאן עולה מסקנה חדה וברורה: בכל מקום שאין ראיה מפורשת, ברורה ונכוחה לאסור — אסור לאסור. אין רשות לאדם להמציא דת חדשה מתוך דמיונותיו, חששותיו או נטייתו הנפשית להכביד. וכל שכן במקום שיש יסודות מבוססים להתיר, וכל שכן במקום שהאיסור אינו אלא תולדה של חומרות פרועות, של סגפנות מעוותת, ושל הזיות מאגיות שיסודן בדרכי עובדי האלילים הקדמונים. שם לא רק שמותר לדחות את החומרה — מצוה לדחותה, כדי שלא תתחלף דת האמת בדת של פחדים, קמעות, מועקות ואיסורים בדויים.

.

וכתב רבינו הטהור הרמב”ם (רמב”ם הלכות שבת פרק ב הלכה ג): “כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע”י גוים ולא ע”י קטנים ולא ע”י עבדים ולא ע”י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר, “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם”. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר, וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם”. ע”כ. יש לשים לב לטעם שכתב רבינו הטהור, כי לא כתב, “מחללים שבת אחת על מנת שישמור עוד המון שבתות”, אלא רבינו נותן כאן יסוד עצום, “שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם”. כמה חכם היה רבינו הטהור.

וראה ובחן את דברי המאירי שכתב (בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף לו עמוד ב): “כבר בארנו שאין מושיבין בדיני נפשות זקן מופלג שכבר שכח צער גדול בנים ולא סריס ולא מי שאין לו בנים, שכל אלו, האכזריות מצויה בהם, ואתה רואה שכל עצמינו אנו משתדלים להצלה ולרדיפת זכות [=על ישראל]. ומ”מ במסית אין אנו משתדלים בהצלתו כלל ומתוך כך יצא מכלל דיני נפשות בכמה דברים”. ע”כ. שים לב אתה הקורא הנעים, כמה צריך להשתדל ולרוץ אחרי הזכות על עם ישראל בהכל! חוץ מעניני עבודה זרה ומינות. ולכן, בהמון ענינים תמצאו אותי אני הכותב, משתדל להקל מעל עם ישראל הן בדיני הלכה והן בדיני השקפה, ואין ידי נטויה בתוקף להחמיר עליהם חלילה. אלא רוצה אני בטובתם הגמורה והנעלה!

.

אבל כאשר מגיעים לעניני עבודה זרה, איני מתפשר כלל, ואין לי סלחנות כנגד המינים ועובדי אלילים אשר המיטו עלינו אסונות נוראים, ולכן אני מבזה אותם, את רבותיהם הארורים, וכל מי שהיה קשור להחרבת עמינו הטהור, ועושה זאת אני ללא רחם כמו שציוה עלי ה’ יתעלה שמו, שעבודה זרה ומינות מחריבים ומנתצים, ואוי לו ואוי לנשמתו, כל מי שדן לזכות את הרשעים או מביא דבר מדבריהם, סופו לגמור בדיוק כמוהם יהיו עושיהם!

.

סוף דבר: הכלל הגדול באיסורי תורה, וכל שכן באיסורי דרבנן, ובוודאי בגזרות רופפות וחלושות מיסודן, הוא שאין לאסור אלא מה שהתורה אסרה, או שחכמים אסרו בפירוש גמור. אין לנו שום היתר להוסיף איסורים מדעתנו, ואין לנו שום זכות לייסר את עצמנו ואת הציבור בחומרות שאין להן יסוד. כל המוסיף איסורים מליבו, וכל המענה את עצמו בחומרות שווא, אינו “מחמיר” אלא מסלף; אינו “ירא שמים” אלא מעוות את התורה שבעל פה; אינו “בונה גדרים” אלא הורס את האיזון הדק והחכם שקבעו התורה וחז”ל. ובסופו של דבר, לא דת ה’ הוא מקיים, אלא דת חדשה — דת קודרת, סגפנית, נוכרית ברוחה, שחיצוניותה מרובה ופנימיותה ריקה, ושאין בינה לבין תורת משה ולא כלום.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה בנושא, “ולפני עיוור לא תתן מכשול” ומסתעף מזה כל ענין, “מסייע לדבר עבירה”. וזה המאמר יהיה בסיס ויסוד לכל ענין שנעסוק בו המסתעף ובא לדין, “ולפני עיוור לא תתן מכשול”. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.