כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְיָ֥ צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ – וכי בעילה ותשמיש יש בעליונים?
מעט מן המאמר: “לפיכך אין שום מקום לדמות את לשון הנביאים ללשון הזוהר. הנביאים מדברים בלשון משל נקייה, בתוך אמונת יחוד טהורה. הזוהר מדבר בלשון של מערכת מגשימה, מלאה כוחות, פרצופים, נקבות וזכרים. אצל הנביאים “בועליך” פירושו אדוניך ועושיך. אצל בעלי האופל, הלשון נגררת אל דמיונות שפלים ומחללי יחוד השם. ועל כן תרגום יונתן כאן הוא עדות ברורה ונקייה: “אֲרֵי מָרִיךְ דְעַבְדִיךְ” — אדונך שעשאך. זו דת האמת. זו לשון התורה. זו דרך הנביאים. כל השאר — הבל, הגשמה וסילוף. וכן כתב המצודת ציון (מצודת ציון ישעיהו פרק נד פסוק ה): “בועליך – ענין אדון כמו אם בעליו עמו (שמות כב). עושיך – ענין הגדלה והרמה וכן ישמח ישראל בעושיו. (תהלים קמט)”.
מאת: חן שאולוב
תאריך פרסום: יט' באלול תשפ״ו - 31 באוגוסט 2026
זמן קריאה: 20 דקות
.
בשם יהוה אל עולם
.
נשאלתי כך: מה כוונת הברית שנאמרה כאן (ישעיהו פרק נד פסוק ה): “כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְיָ֥ צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא”. וחז”ל אמרו (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כב עמוד ב): “אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב: אשה גולם [=במליצה לשבח] היא, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר כי בועליך עושיך ה’ צבאות שמו“. ע”כ.
.
תשובה: הנה, ככל הנראה, עיקר השאלה נסובה על הלשון “בועליך”, וכן על מאמר חז”ל הידוע: “אינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי”. ומכוח לשונות אלו סבור המקשה לדמות את דברי חז”ל ללשונות ספר הזוהר הפרו־נוצרי, כאילו כשם שמצאנו בתנ”ך ובחז”ל לשונות של חיבור, אהבה, דבקות וברית — כך ניתן להכשיר גם את לשונות הזוהר המגשימות, המיניות והמזהמות.
ועל כן אקדים ואומר: כבר ביארתי באריכות יתירה, וניתצתי את ההזיה הזו מכל צדדיה. כבר עמדתי על טענותיהם האחרונות של בעלי ספרי האופל, האומרים: שמא ספר הזוהר אינו אלא משל כמו פסוקי התנ”ך? ואם אינו כפסוקי התנ”ך, שמא הוא דומה ללשון שלמה המלך בשיר השירים? ומכיוון ששאלה זו, מצד עצמה, היא שאלה עניינית וטובה, טרחתי להרחיב בה במאמרים מיוחדים, וביארתי שם שרב ההבדל בין התנ”ך לבין ספר הזוהר הפרו־נוצרי, מכמה וכמה היבטים יסודיים.
.
.
.
ראשית, לשונות התנ”ך נאמרו מפי נביאי האמת, והם נמסרו לנו בתוך מערכת שלמה של אמונה טהורה, שבה ברור שהבורא יתעלה אינו גוף, אינו כוח בגוף, אינו זכר, אינו נקבה, אינו בעל איברים, אינו מתפעל, ואינו נזקק לשום חיבור או זיווג חלילה. כאשר הנביאים משתמשים בלשון משל, אהבה, קנאה, ברית או בעלות — כל בר דעת מבין שמדובר בלשון מושאלת, הבאה ללמד יחס, נאמנות, מחויבות, בגידה או קירבה מוסרית.
מה שאין כן בספר הזוהר. שם אין מדובר בלשון מושאלת בלבד, אלא במערכת שלמה של פרצופים, זכרים, נקבות, זיווגים, עיבורים, יניקות, חיבורים, פירודים והשפעות. הזוהר אינו משתמש במשל כדי ללמד מוסר, אלא בונה תיאולוגיה שלמה סביב אותם ציורים. זו אינה לשון נבואית נקייה, אלא מערכת מגשימה, אלילית ומינית, אשר מעמידה בתוך האלוהות מבנים ויחסים שאין להם שום שייכות לדת האמת. והראיה שאין מדובר במשל תמים, מכיון שמתוך “המשלים”/מאמרים/המצאות/גיבובי שטויות עצמם נלמדים הלכות למעשה שצריכים בני אדם לעשות, או להמנע מלעשותם. וחלק מהם: “הוצאת שערות בתפילין של ראש” – “אי הנחת תפילין בחולו של מועד ואיסור חמור למי שמניח אותם” ועוד רבים מן ההזיות שלימד הפרו-נוצרי הזה בספרו.
.
יתירה זו, התנ”ך השתמש במשלים השייכים לג’ חושים בלבד. אמנם חוש המישוש והטעם מעולם לא מצאנו סוג של משל כזה בתנ”ך עצמו. ומכיון שמהכשפים טוענים שספר הזוהר שייך לרשב”י, הרי שבשביל לחדש עוד סוג של משל, רשב”י היה צריך להיות נביא. ובתלמוד אמרו (תלמוד בבלי מסכת יומא דף ט עמוד ב): “כדתניא: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש [=קל וחומר נבואה] מישראל”. ולכן, כל מי שכתב את ספר הזוהר, ואף טען שהבורא בא לו בנבואה, כמו שתיאר מחבר הזוהר הפרו-נוצרי, חובה להורגו, מכיון שהוא נביא שקר, ודנים אותו כנביא שקר המסית ומדיח שידינו צריכה להיות בו בראשונה.
ולגבי שלמה המלך ושיר השירים, גם בזה כבר ביארנו: המשל ששלמה המלך המשיל שם אינו עוסק בגוף הבורא חלילה, ואינו מתאר את עצמותו יתברך. שלמה מדבר על אהבת החכמה, על כיסופי האדם אל השלמות, ועל היחס שבין השכל לבין הדעת האמיתית. אין שם מערכת של אלוהות זכרית ונקבית, אין שם פרצופים, אין שם זיווגים בעליונים, ואין שם שום ציור של גוף באל יתעלה.
שלמה המלך אהב את החכמה, רדף אחריה, השתוקק אליה, ודיבר עליה בלשון משל עמוקה. אבל בעלי הזוהר לקחו לשונות של אהבה וברית, והפכו אותן למערכת שלמה של הגשמה ומאגיה. הם לא דיברו על חכמה, אלא על פרצופים אלהיים במערכת אלהית. לא על מוסר, אלא על זיווגים. לא על עבודת ה’ הנקייה, אלא על תיקונים בעולמות. לא על משל רעיוני, אלא על מבנה אלהי מדומיין.
ולכן בראשית הדברים חשוב לומר: אין שום דמיון בין לשון “בועליך” או מאמרי חז”ל על כריתת ברית, לבין לשונות הזוהר. התנ”ך וחז”ל דיברו על המציאות האנושית, על טבע הקשר שבין איש לאשה, ועל עומק ההתקשרות הנפשית הנוצרת בחיי האדם. הם לא הכניסו את הדברים הללו אל תוך עצמות הבורא, לא בנו מהם מערכת של ספירות, ולא לימדו שהאלוהות מורכבת מזכר ונקבה.
וזהו ההבדל הפשוט שכל אדם ישר־שכל חייב להבין: לשון משל מוסרית מקובלת אינה הגשמה. [=לא לחינם כתבתי מקובלת, כי גם כאשר המשל הוא לשבח, חייב שהמשל הזה יהיה לו קבלה איש מפי איש, ואנשי כנסת הגדולה אישרו אותו]. אבל בניית מערכת אלהית של זכר ונקבה, זיווגים, עיבורים והשפעות — זו הגשמה גמורה. פסוקי התנ”ך ומשלי חז”ל נבחנים בתוך מסורת של שלילת ההגשמה ויחוד השם. ספר הזוהר, לעומת זאת, עומד על מערכת הפוכה: ריבוי, הרכבה, דמיונות, מתווכים וכוחות.
לפיכך, כל ניסיון להכשיר את ספר הזוהר על ידי השוואתו ללשונות התנ”ך או חז”ל אינו אלא ערבוב תחומים והטעיית הקורא. אין דנים את לשון הנביאים כלשון ספרי האופל, ואין דנים משל מוסרי כדין מערכת מגשימה. מי שאינו יודע להבחין בין הדברים, ייפול בקלות אל תוך אותה תהום שהזוהר חפר לישראל: להפוך לשון קדושה למדרון של הגשמה, ולקרוא לה “סוד“..
.
וכעת נחל בנימוק התשובה ביתר שאת:
.
בראש הדברים יש לנו להבין את המילים, “בעל” – “בועל” – “בעולה” – “בעלתי” – “בועליך“, מה פירושם ועניינם. האם הם לשונות של תשמיש? או שמא הם שמות מושאלים, למָרוּת, שליטה, אדנות, וכן על זאת הדרך. נאמר בתורה (בראשית פרק כ פסוק ג פרשת וירא): “וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־אֲבִימֶ֖לֶךְ בַּחֲל֣וֹם הַלָּ֑יְלָה, וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ, הִנְּךָ֥ מֵת֙ עַל־הָאִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־לָקַ֔חְתָּ וְהִ֖וא בְּעֻ֥לַת בָּֽעַל“. והנה, מתוך שאמר, “בעולת בעל“, למדים אנו, כי זה הוא ביטוי לשייכות מסויימת כלפי המדובר. כלומר, המילים “בעולת בעל”, אינו מדבר על אבר תשמיש, או קיום יחסי אישות. אלא הוא לשון פתח ומסר להבין, כי האשה הזו, היא תחת אדון ואיש, כלומר ששייכת לאדם מסויים.
וכן תרגם אונקלוס במפורש (בראשית פרק כ פסוק ג פרשת וירא): “ואתא מימר מן קדם יי לות אבימלך בחלמא דליליא ואמר ליה, האת מאית על עיסק אתתא דדברתא, והיא אתת גבר“. כלומר, את המילים, “בעולת בעל“, מתרגם אונקלוס “אתת” = אשה. ואת המילה, “בעל“, מתרגם אונקלוס, “גבר“, כלומר – “איש“. במילים אחרות, “בעולת בעל” = אשה של איש! כלומר, שייכת בברית אמונים לגבר. אין כאן שום דיבור במילים, “בעל“, או “בעולת“, שידבר על כלי התשמיש או על נושא התשמיש. וכבר ידוע שפירושו של אונקלוס אינו מדעת עצמו, אלא קבלתו איש מפי איש. כמו שאמרו רבותינו (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג עמוד א): “ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה – אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. תרגום של נביאים – יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה … ו[כי] תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו [=מדעת עצמו חלילה]? והא אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: מאי דכתיב ויקראו בספר תורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא. ויקראו בספר תורת האלהים – זה מקרא, מפרש – זה תרגום, ושום שכל – אלו הפסוקין, ויבינו במקרא – אלו פיסקי טעמים”. ע”כ. ואונקלוס הוא פרשן האמת של עם ישראל עליו השלום.
.
וכן נאמר אצל יוסף (בראשית פרק לז פסוק יט פרשת וישב): “וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא”. ותרגם אונקלוס, “ואמרו גבר לאחוהי הא מרי חלמיא דיכי אתי”. ותרגם אונקלוס: “מרי” = אדון. ומבואר, שהמילה, “בעל” משמשת לשליטה ואדנות. או שמשמשת את הכתוב להורות על שייכות וסמכות. וכן נאמר (שמות פרק כא פסוק לד פרשת משפטים): “בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ”. עוד מצאתי משמעות אחרת למילה, “בעל“. שנאמר (שמות פרק כד פסוק יד פרשת משפטים): “וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ־לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי־בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם“. ותרגם אונקלוס, “מן דאית ליה דינא יתקרב לקדמיהון”. נמצא כי כאשר, “בעל” סמוך למילת “דברים“. הוא כמו שאמר, “מי רוצה לבוא לדין ולומר את המילים בפני הדיינים”. זה נקרא, “בעל דברים“, והוא משל לאדם שיש לו מה לומר בפני אחרים שצריכים לשמוע אותו על מנת לעזור לו בנושא מסויים.
עוד מצאתי סימוכין לדברי, שנאמר (ויקרא פרק כא פסוק ג – ד פרשת אמור): “וְלַאֲחֹת֤וֹ הַבְּתוּלָה֙ הַקְּרוֹבָ֣ה אֵלָ֔יו אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־הָיְתָ֖ה לְאִ֑ישׁ לָ֖הּ יִטַּמָּֽא: לֹ֥א יִטַּמָּ֖א בַּ֣עַל בְּעַמָּ֑יו לְהֵ֖חַלּֽוֹ”. ומה פירוש, “לא יטמא בעל בעמיו להחלו”? גם כאן “בעל” הוא לשון מושאל! וכאן במקרה זה תרגם אונקלוס: “לא יסתאב ברבא בעמיה לאחלותיה”. ושימו לב כיצד תרגם אונקלוס את המילה, “בעל” = ברבא. כלומר, אונקלוס מסביר, שהכהן הוא אדם חשוב ונכבד משאר העם. ולכן הכתוב מכנה אותו, “בעל בעמיו”, כלומר, גדול בעמו. לכן, לפי אונקלוס, כוונת הכתוב היא ללמד על מעלתו וכבודו של הכהן. לכן, לפי זה, המילה “בעל“ כאן אינה ברא ובראשונה – “בעל אשה”, אלא קודם כל הוא במשמעות אדון, חשוב, נכבד, בעל מעלה. ולכן התורה מזהירה אותו שלא להיטמא למתים ובכך להחל את כבודו ומעלתו. וזו נקודה חשובה: הפסוק בא להבהיר שאיסור הטומאה של הכהן אינו רק מפני עבודתו במקדש. כלומר, לא נאמר: כשהכהן עומד לעבוד במקדש עליו להיות טהור, אבל בזמן שאינו עובד מותר לו להיטמא. אלא הקדושה היא מעלה אישית הקבועה בו בתור כהן, ולכן גם מחוץ למקדש אסור לו להיטמא למת, למעט הקרובים שהתורה התירה בפסוקים הקודמים.
אגב, חז”ל למדים, מזה שהבורא יתעלה שמו בחר להשתמש דווקא במילת שימוש שנופלת גם על אשה שנשואה לאיש והוא, “בעל”, מכאן למדים שהכתוב בא ללמד גם על “בעל” ואדון לאשה (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף כב עמוד ב): “יש בעל שמטמא, ויש בעל שאין מטמא, הא כיצד? מטמא הוא לאשתו כשרה ואין מטמא לאשתו פסולה”. וכך פסק רבינו הטהור (רמב”ם הלכות אבל פרק ב הלכה ט): “אשתו הפסולה אינו מטמא לה, לפיכך מי ששמעה שמועה שמת בעלה ונשאת ובא בעלה, שניהן אין מטמאין לה שהרי היא פסולה לשניהן, אבל מטמא הוא לאמו אף על פי שהיא חללה, וכן מטמא לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו אף על פי שהן פסולין אפילו היו ממזרים מטמא להן”. ע”כ. ומקור הדברים מן הספרא (ספרא אמור פרשה א עד פרק א אות טו): “לא יטמא בעל בעמיו, מה ת”ל? לפי שנאמר לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו, מטמא להם בין פסולים בין כשירים. [היית אומר] יכול אף לאשתו יטמא בין כשירה בין פסולה? תלמוד לומר לא יטמא בעל בעמיו יש בעל שמטמא ויש בעל שאין מטמא, הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשירה, ואינו מטמא לאשתו פסולה“. ע”כ.
.
וראה מה שנאמר (במדבר פרק כב פסוק מא פרשת בלק): “וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם”. ומה פירוש המילה, “בעל”? תרגם אונקלוס: “לרמת דחלתיה” – לרמת עבודתו/למקום הגבוה של פולחנו. המילה “דחלתא“ בארמית משמשת גם במשמעות של יראה, אלוהות או עבודה זרה. וגם כאן “בעל” הוא לשון מושאל.
.
ולכן הדבר פשוט וברור, כי מה שנאמר בכתוב (ישעיהו פרק נד פסוק ה): “כִּ֤י בֹעֲלַ֙יִךְ֙ עֹשַׂ֔יִךְ יְיָ֥ צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ וְגֹֽאֲלֵךְ֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל אֱלֹהֵ֥י כָל־הָאָ֖רֶץ יִקָּרֵֽא”. אין הכוונה חלילה ללשון גופנית, לא ללשון תשמיש, ולא לאותם דמיונות מגונים של בעלי ההגשמה. הכוונה במילה “בועליך” היא: “אדוניך”, “בעליך”, כלומר, הוא בעל הבית, האדון של עם ישראל, מי שהדבר שלו וברשותו. ומי הוא בעל הבית? הלא הוא האל הנכבד והנורא יתעלה שמו, אשר ברא את ישראל, יצר אותם, קנה אותם לו לעם, והוא עתיד לגאול אותם מן הגלות המרה. ולכן מיד נאמר: “עֹשַׂ֔יִךְ”, כלומר, אותו שהוא בעליך הוא גם עושיך. אין כאן לשון גוף, אלא לשון אדנות, בעלות, יצירה וגאולה. וכל הפסוק הזה מדבר בלשון כללי לעם ישראל. ואף שנאמר בלשון, “נקבית”, הכתוב כולו אמור על עם ישראל בכלליות.
וכן תרגם יונתן: “אֲרֵי מָרִיךְ דְעַבְדִיךְ יְיָ צְבָאוֹת שְׁמֵהּ וּפָרְקִיךְ קַדִישָׁא דְיִשְׂרָאֵל אֱלָהּ כָּל אַרְעָא יִתְקְרֵי”. ראה גם ראה כיצד יונתן עליו השלום הרחיק מן ההגשמה המאוסה כלפי האל יתעלה שמו. הוא לא תרגם בלשון שיש בה מקום לטעות גופנית, ולא פתח פתח לדמיונותיהם של בעלי האופל. אלא תרגם בפשטות ובטהרה: “אֲרֵי מָרִיךְ דְעַבְדִיךְ” — כלומר, אדונך שעשאך, האדון שיצר אותך – אתם עם ישראל.
שום תשמיש. שום משגל. שום זיווגים בעליונים. שום הזרעות, שום פרצופים, שום נקבות וזכרים של מכשפי האופל. אלא לשון שימוש ברורה, ישרה וסדורה, המוכרת מראשית התורה ועד הנה: “בעל” פירושו אדון, בעלים, מי שהדבר שלו, מי שיש לו רשות ואדנות עליו. וכך גם כאן: “בועליך” פירושו “אדוניך”. זה שיצר אותך, מחיה אותך, גואל אותך, ומנהיג אותך. לא גוף, לא דמות הגוף, לא יחס גופני, ולא שום דבר מכל ההזיות שהחדירו בעלי הקבלה הפרו־נוצרית אל תוך מחשבת ישראל.
וזו בדיוק דרכם של נביאי האמת: כאשר הם משתמשים בלשון מושאלת, הם עושים זאת כדי ללמד יחס של קרבה, השגחה, בעלות, נאמנות וגאולה; לא כדי להכניס בתוך האלוהות דמיונות של גוף, זכר, נקבה, חיבור ופירוד. אבל בעלי ספרי האופל לקחו לשונות קדושות, עיוותו אותן, והפכו אותן למערכת מגושמת של זיווגים ופרצופים. היתכן לייחס מינות רצוצה כזו לתנא דידן רשב”י עליו השלום? האיש שאמר (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סג עמוד א): “אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה’ לבדו!“. ע”כ.
לפיכך אין שום מקום לדמות את לשון הנביאים ללשון הזוהר. הנביאים מדברים בלשון משל נקייה, בתוך אמונת יחוד טהורה. הזוהר מדבר בלשון של מערכת מגשימה, מלאה כוחות, פרצופים, נקבות וזכרים. אצל הנביאים “בועליך” פירושו אדוניך ועושיך. אצל בעלי האופל, הלשון נגררת אל דמיונות שפלים ומחללי יחוד השם. ועל כן תרגום יונתן כאן הוא עדות ברורה ונקייה: “אֲרֵי מָרִיךְ דְעַבְדִיךְ” — אדונך שעשאך. זו דת האמת. זו לשון התורה. זו דרך הנביאים. כל השאר — הבל, הגשמה וסילוף. וכן כתב המצודת ציון (מצודת ציון ישעיהו פרק נד פסוק ה): “בועליך – ענין אדון כמו אם בעליו עמו (שמות כב). עושיך – ענין הגדלה והרמה וכן ישמח ישראל בעושיו. (תהלים קמט)”.
.
והוא הדין מה שאמר בירמיהו (פרק ג פסוק יג – טו): “אַ֚ךְ דְּעִ֣י עֲוֹנֵ֔ךְ כִּ֛י בַּייָ֥ אֱלֹהַ֖יִךְ פָּשָׁ֑עַתְּ וַתְּפַזְּרִ֨י אֶת־דְּרָכַ֜יִךְ לַזָּרִ֗ים תַּ֚חַת כָּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֔ן וּבְקוֹלִ֥י לֹא־שְׁמַעְתֶּ֖ם נְאֻם־ יְיָֽ: שׁ֣וּבוּ בָנִ֤ים שׁוֹבָבִים֙ נְאֻם־יְיָ֔ כִּ֥י אָנֹכִ֖י בָּעַ֣לְתִּי בָכֶ֑ם וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֜ם אֶחָ֣ד מֵעִ֗יר וּשְׁנַ֙יִם֙ מִמִּשְׁפָּחָ֔ה וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם צִיּֽוֹן: וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֛ם רֹעִ֖ים כְּלִבִּ֑י וְרָע֥וּ אֶתְכֶ֖ם דֵּעָ֥ה וְהַשְׂכֵּֽיל“. ע”כ. ומה יאמרו מיד מכשפי האופל? הנה נאמר, “אנכי בעלתי בכם” = לשון תשמיש ובעילה. והם הסכלים שבבני אדם. כי לא הבינו בחשיכה יתהלכו. והכוונה כאן היא ברורה ופשוטה! האל יתברך אומר, “אני בעלתי בכם”, כלומר, אני האל יתברך רציתי להיטיב עמכם, רציתי בכם לטוב! רציתי לרומם אתכם! כמו שתרגם יונתן: “תּוּבוּ בָנַיָא דְמִתְחַסְנִין לְמֵיתַב אֲמַר יְיָ אֲרֵי אֲנָא אִתְרְעֵיתִי בְּכוֹן וֶאֱקָרֵיב יַתְכוֹן כְּאִלּוּ אַתּוּן מִשְׁתָּאֲרוּן חָד מִקַרְתָּא וּתְרֵין מִזַרְעִיתָא וְאָעֵיל יַתְכוֹן לְצִיוֹן”. שימו לב כיצד התרגום מתרגם, “בעלתי” = אתרעיתי בכון” – המשמעות היא: “כי אני רציתי בכם / חפצתי בכם / בחרתי בכם.” כלומר, “אתרעי“ הוא לשון רצון, חפץ וקבלה.
.
וביחס למה שאמרו חז”ל (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כב עמוד ב): “אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב: אשה גולם [=במליצה] היא, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, שנאמר, “כי בועליך עושיך ה’ צבאות שמו”. תנא: אין איש מת אלא לאשתו, ואין אשה מתה אלא לבעלה. אין איש מת אלא לאשתו – שנאמר, “וימת אלימלך איש נעמי”, ואין אשה מתה אלא לבעלה – שנאמר, “ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל”. ע”כ. והנה, יש המבקשים לעוות מאמר זה ולטעון, שמכיוון שחז”ל דרשו את הכתוב “כי בועליך עושיך” על חיי אישות, הרי שהכתוב עצמו מייחס כביכול עניין של אישות לבורא יתעלה. ואין לך שיבוש גדול מזה בדרכי הבנת המקרא והאגדה.
הפסוק שממנו סמכו חז”ל את דבריהם אינו מתאר מעשה ביאה של הבורא, חלילה, אלא משל הוא ליחס שבין ה’ לישראל. וכן תרגם יונתן את הכתוב “כי בועליך עושיך”: “ארי מריך דעבדיך” – כלומר, “כי אדונך שעשך”. הרי ש”בועליך” בפשט הכתוב עניינו אדנות, ולא מעשה אישות. חז”ל אפוא נטלו את לשון “בועליך עושיך” ודרשוה ביחסי איש ואשה, ולא מפני שביקשו לייחס לבורא פעולה גופנית. וזוהי ממש דרכו של רבינו הרמב”ם בהבנת משלי הנביאים: אין להעביר כל פרט מן המשל אל הנמשל, ואין לחפש משמעות נפרדת לכל פרט גופני שנזכר במשל. הנביא ממשיל את הברית שבין ה’ לישראל לברית הנישואין, מפני שבשניהם יש התקשרות, נאמנות ושייכות; אך מי שמעביר גם את הפעולה הגופנית מן המשל אל הבורא, לא פירש את המשל אלא הגשים את הבורא.
נמצא שחז”ל מלמדים שני עניינים באמצעות לשון אחת: ביחסי בני אדם – הביאה הראשונה יוצרת התקשרות מיוחדת שבין האשה לבעלה. ובנמשל – הקב”ה הוא אדונם של ישראל, בוראם ומי שכרת עמהם ברית. אין כאן שום “יחוד” מיני עם הבורא, אלא משל אנושי לברית ולשייכות, וכפי שדרך הנביאים לדבר בלשון בני אדם.
.
וראו גם ראו את שפל המדרגה של מכשפי האופל מה שכתבו (זוהר – דברים פרשת כי תצא מאמר כי ימצא איש נערה בתולה אות כו והלאה): קום רעיא מהימנא [=משה רבינו כך נקרא אצל מכשפי האופל], כי ודאי מי שעוסק בהלכה, שהיא המלכות [=שמעתם? כל העיסוק בהלכה הוא “רק” תיקון המלכות לפי הטמא. כלומר לימוד ההלכה וההוראה הוא לימוד נחות ורע, ואף כל לימוד הלכה נחשב בפי הטמא באופן כללי ללימוד] שלא לשמה, והרויח ההלכה [=ולא הסוד הטמא שלו]. ודאי בתפישה היא אצלו, דהיינו שלא לרצון [=הבורא]. ועם כל זה העמידו [=חז”ל הטהורים שהוא מכשף האופל שנא אותם. ואמרו], לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. [=שימו לב כיצד במילים אלו הטמא מבזה את המשנה והתלמוד!].
ו[לימוד] הלכה זו, היא מצד הנער הטוב, שהוא מטטרון, שנפרש מאילן טוב ורע, שהוא איסור והיתר, טומאה וטהרה, כשר ופסול. [=מה? היש ביזוי כזה? היש בושה כזו? ספר טמא ופרו-נוצרי יאמר שהלכה הגיע ובאה מאילן טוב ורע? ספר טמא יאמר שהלכות איסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול יצא מאילן רע וטוב? ימחה שמו אמן]. ועל שם הנער מטטרון, נקראת המלכות נערה, שעתיד להתקיים בה וינערו רשעים ממנה, שהם איסור טמא ופסול, סמאל והמחנות שלו. [כלומר, מי שלומד הלכה, איסור והיתר, טומאה וטהרה, כשר ופסול, עליו יהיה נאמר “וינערו רשעים ממנה”! במילים אלו רצה הטמא הארור לחזק את תורתו הבזויה ולהעמידה כעיקר. והצליח לכחש בעם ישראל, וגם הב”ח בתשובות סימן ה’, נפל לשפל המדרגה שבגלל מילים אלו וכיוצא בהם, כתב על הכלב הפגאני הזה, שתורתו היא עיקר התורה. בושה זו מה עושה. כמו שכבר כתבתי עליו כאן.
ממשיך הטמא ואומר] פירוש אחר. כי ימצא איש נערה בתולה, אלו הם ישראל [=שמעתם? ישראל זו הבתולה!], שכתוב, “כי נער ישראל ואוהבהו”. [=מה הקשר בין הפסוק הזה, לבין מה שכתב, “שבתולה היא ישראל“? מה ענין לייחס בתולים לאומה? ומה שאמר בהושע, הרד”ק מסביר שהפסוק מדבר על עם ישראל כולו, המכונה “בני” של ה’. ומעולם לא כונו עם ישראל, “בנותי”, כי הדיבור המושאל הוא תמיד בלשון נקיה כלפי הבורא. כלומר: כבר מראשיתו של עם ישראל, כשהיה במצרים, ה’ אהב אותו, הציל אותו מן השעבוד וקרא לו “בני”, כמו שנאמר: “בני בכורי ישראל”. ולכן, כאשר ישראל חוטאים, ה’ מקפיד עליהם יותר משאר האומות ומייסר אותם כאב המייסר את בנו. לדברי הרד”ק, “וממצרים קראתי לבני” פירושו: מאז יציאת מצרים החל ה’ לכנות את עם ישראל בשם “בני“. לכן הטמא בחינם מעליל ואומר, שהבורא קורא לעם ישראל בתולה, כאילו הינו אל החפץ לבעול בתולות.
ממשיך השיקוץ], והם [=ישראל] נקראים נער מצד מטטרון, דהיינו שנשמותיהם מבריאה [=לא מאלהים אין סוף הראשון], ששם מטטרון. [=כלומר, מי שילד אותם זה מטטרון!! שמעתם?]. ואין איש אלא הקדוש ברוך הוא. [=כוונת הכלב המת לאלהים זעיר אנפין], שנאמר, “ה’ איש מלחמה”. [כלומר, לפי הבנתו של הטמא, המושג “איש” אינו משל! אלא הבורא נקרא ממש איש שמצא “בתולה” לבעול אותה והיא עם ישראל]. כי ימצא איש נערה בתולה, היינו בתולת ישראל, שנאמר, “בה נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל”. ואיש, היינו הקדוש ברוך הוא שפיתה אותה, שכתוב, “הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר”. [=שימו לב לראש הזימתי של הטמא. הנביא מתאר את עם ישראל כאשה שזנתה אחר “מאהבים“, כלומר אחר הבעלים והעבודה הזרה, וייחסה להם את השפע שקיבלה. לכן ה’ אומר שיסיר ממנה את הטובות והשפע, ויעניש אותה על עבודת הבעלים. אך המטרה אינה השמדה, אלא השבה בתשובה: ה’ “יוליך אותה למדבר”, כלומר ישיב אותה למצב שבו היא תלויה בו בלבד, כפי שהיה ביציאת מצרים, ואז יחזיר לה את הברכה. בסוף מתואר תיקון גמור: ישראל תעזוב את הבעלים ולא תזכיר עוד את שמם, ותשוב לקשר נאמן עם ה’. לכן נאמר: “תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי“ — כלומר, לא יהיה עוד ערבוב בין עבודת ה’ לבין פולחן ה”בעלים”; שמות האלילים ייעקרו לחלוטין מישראל.
נמצא, שהפיתוי אינו של שכיבה והרמוניה בין ישות הנקראת ישראל לבין קצר אפים הטמא. כמו שרוצה לומר הטמא, “שפיתה אותה”, ואינו מסביר, שהפיתוי אינו פיתוי של רצון אישי, אלא של ייסורים לצורך אהבה, בשביל שיהיה טוב לעם ישראל וילכו בדרך טובים, ויזכו לטוב הגמור בעולם הזה ובעולם הבא] … ומקרא אחר, כי בועליך עושיך ה’ צבאות שמו. לא יאמר לך עוד עזובה. כי אף על פי שהשכינה היא בגלות, הקדוש ברוך הוא אינו זז ממנה”. ע”כ. כלומר, השכינה לפי דבריו היא ישות נפרדת, ואין סוף להזיותיהם של מכשפי האופל.
.
ובאשר למה שכתב הטמא המשוקץ בקשר להלכות והבזיון שלו כלפי המשנה והתלמוד. על זה כתב הרב יחיה קאפח (אות מז): “הנך רואה בעיניך ידידי את דברי הפילוסוף החובר מחבר הזוהר איך הוא מכיון ליתן דופי במשנת חכמים ותלמודם המקובל בידם איש מפי איש ממשה רבינו ע”ה. וליחס את המשנה למטטרון שיש בו טוב ורע. ולא מפי הגבורה ניתנה אלא מטטרון. והטוב שבה הוא התר טהור כשר, ורע שבה אסור וטמא ופסול. וחשב את העסק בה לעון אשר חטא. אשר אם ישובו ישראל בתשובה ויעזבו המשנה, ויתעסקו בסודות שערך לפניהם ברבוי האלוהות הקדושים לו פועלי הטוב, וגם בידיעת הקליפות אלהים אחרים טמאים פועלי הרע ימתקו להם המים המרים המאררים. כי אז לא ידעו עוד להבדיל בין טמא לטהור ובין קדש לחול.
כאשר מצאנו ראינו האנשים העוסקים כל ימיהם בסודות הנזכרים ואינם משגיחים במשנה ותלמוד ופוסקים, שאינם יודעים כלל להבדיל בין הטמא ובין הטהור, כשר ופסול, אסור ומותר, ולא ידעו במה יכשלו, כי מוחם מלא מלי דחסידותא דאית בהו אפיקרותא, עבודת הפרצופים וכפירות שונים אשר לא צוה ה’, ומוחין דקטנות ומוחין דגדלות, וזווגים וטפין הנוזלים מן הפרצופים הזכרים לרחם נשיהם ופילגשיהם, עד אפס מקום במוחם לנוח שם אסור ומותר. להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ובין דבר הנאכל לדבר שאסור לאכלו אשר על זה נצטוינו בתורה, וקיימו בעצמם מאמר ר’ נתן שאמר כי דבר ה’ בזה זה שלא השגיח על המשנה”. ע”כ.
.
ונחתום בעניין נפלא שביאר רבינו הטהור, וממנו ילמד האדם יסוד גדול: יש בידו שתי דרכים כאשר הוא ניגש לדברי חז”ל. דרך אחת — לקחת את דבריהם האמיתיים, להוריד אותם אל הסכלות, להבין אותם בגסות, ולהעמיק מהם בהזיות ובדמיונות. ודרך שנייה — להבין את דבריהם על צד הרעיון, המוסר, החכמה והמשל, וכך להוציא מהם דעת ישרה ואמונה נקייה.
דוגמה לכך ניתן לראות בדבר הבא: אמרו במדרש (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויצא): “ר’ ברכיה אמר עולם ושליש עולם הראה לו, עולים אין עולים פחות משנים ואין יורדים פחות משנים, המלאך שלישו שלעולם”. ועל זה כתב רבינו הטהור (מורה הנבוכים ב’ י’): “אבל אמרם כי המלאך שליש העולם, והוא אמרם בבראשית רבה בלשון זה, שהמלאך שלישו של עולם, הוא פשוט מאוד, וכבר ביארנו את זה בחבורנו הגדול בהלכות, כי כל הנבראים שלושה חלקים: השכלים הנבדלים והם המלאכים, והשני גופי הגלגלים, והשלישי החומר הראשוני.
כלומר: הגופים תמידי השינוי אשר תחת הגלגל. ככה יבין מי שרוצה להבין החידות הנבואיות, ויתעורר מתרדמת הפתיות, וינצל מתהום הסכלות וירום אל העליונים. אבל מי שטוב לו לצלול בים סכלותו וירד מטה מטה, אינו צריך ליגע גופו ולא לבו, יתרוקן מכל תנועה, והוא ירד למטה באופן טבעי. ולכן הבן כל מה שנאמר ובחנהו”. כמה פשוט, כמה ישר, וכמה מאיר. רבינו מלמדנו כאן כיצד יש לקרוא את דברי חז”ל. לא בגסות, לא בהגשמה, לא בדמיונות של בעלי ההבל, ולא בדרך שתוליד סכלות ומינות; אלא בדרך של חכמה, הבחנה, משל, רעיון וסדר אמיתי של המציאות.
הנה לפנינו מדרש שאדם סכל יכול להפוך אותו מיד להזיה: מלאך בגודל שליש העולם, ציורים גשמיים, דמיונות עצומים, וגסות מחשבה שאין בה דעת. אבל רבינו הטהור אינו נבהל מלשון המדרש, ואינו נופל לתרדמת הפתיות. הוא מבאר את הדברים בדרך שכלית נקייה: כל הנבראים נחלקים לשלושה חלקים — השכלים הנבדלים שהם המלאכים, גופי הגלגלים, והחומר הראשוני, כלומר הגופים המשתנים שתחת הגלגל.
ובזה מתברר ההבדל העצום בין איש הדעת לבין בעל הדמיון. בעל הדמיון קורא מדרש, ומיד בונה ממנו עולם של צורות, גדלים, גופים, ציורים והבלים. אבל איש הדעת מבין שחז”ל דיברו בלשון חידה, משל ורעיון, וצריך לעמוד על כוונתם הפנימית בלי ליפול לגשמיות ולסכלות.
וזו בדיוק דרכו של רבינו: להציל את האדם מן הפתיות. לא לבטל את דברי חז”ל, אלא להצילם מידי הסכלים. לא לזלזל במדרש, אלא להעמידו על מכונו. לא לברוח מן האגדה, אלא להבין שהיא צריכה שכל, הבחנה וזהירות. מי שרוצה להבין — יתעורר מתרדמתו, יתאמץ, יבחן, ילמד ויתרומם. אבל מי שטוב לו לצלול בים סכלותו, אינו צריך להתאמץ כלל; די לו שיישאר בגסות מחשבתו, והוא ירד מטה מטה מאליו.
ומכאן ילמד הקורא הנעים כלל גדול לכל דברי האגדה: אין לקרוא אותם בעיניים של בעלי מאגיה, ולא להפוך כל משל לגוף, כל רמז למציאות גשמית, וכל חידה לאמונה מחייבת. דברי חז”ל צריכים דעת. מי שניגש אליהם בשכל ישר, ימצא בהם חכמה ומוסר. ומי שניגש אליהם בדמיון עכור, ימצא בהם מהרהורי ליבו בלבד, ויהפוך את דברי החכמים לכלי של סכלות.
וזהו ההבדל בין דרך רבינו הטהור לבין דרך בעלי האופל: רבינו מעלה את האדם מן הדמיון אל הדעת; והם מורידים את האדם מן הדעת אל הדמיון. רבינו מציל את המדרש מן ההגשמה; והם עושים מן המדרש מקור להגשמה. רבינו מלמד איך להבין; והם מלמדים איך להזות.
לפיכך, כל מי שמבקש אמת צריך לאחוז בדרכו של רבינו: להבין, לבחון, להפשיט את הדברים מגסותם, ולחפש את החכמה והמוסר שבהם. כי דברי חז”ל אינם ניתנו כדי להטביע את האדם בים הסכלות, אלא כדי להוציאו ממנו.
.
עד כאן כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.