.

שאלה: אם הרב תוקף את ספר הזוהר על כך שהוא משתמש במשלים של זיווגים, נשיקות, חיבוקים וענייני אישות ביחס לעולמות העליונים, כיצד הוא מסביר את שיר השירים? הלא שלמה המלך עצמו השתמש בלשון של נשיקות, אהבה, חשק וקרבה. ואם כן, מדוע אין לומר שגם לשונות הזוהר הם משל בלבד, כשם ששיר השירים הוא משל?

.

תשובה: כתב השיקוץ הזוהרי (ספר הזוהר הנוצרי שמות פרשת משפטים): “ר’ יצחק פתח, “ישקני מנשיקות פיהו” וגו’. אמרה כנסת ישראל, דהיינו השכינה, ישקני מנשיקות פיהו. שואל, מהו הטעם, “ישקני“? “יאהבני“, היה צריך לומר! למה [=אמר שלמה המלך], “ישקני”. ומשיב, אלא כך למדנו, מהו נשיקות? הוא [=משל ל]התדבקות רוח ברוח, שמשום זה, “נשיקה” היא בפה, כי הפה הוא המוצא והמקור של הרוח, ועל כן, הנשיקין הן בפה באהבה, ודבקים רוח ברוח, שאינם מתפרדים זה מן זה. ועל כן, מי שיוצא נשמתו בנשיקה, מתדבק ברוח אחר, דהיינו ברוח של הקדוש ברוך הוא, ברוח שאינו נפרד ממנו והיינו שנקרא נשיקה. ועל כן אמרה כנסת ישראל, ישקני מנשיקות פיהו, כדי להדביק רוח ברוח, שלא יפרדו זה מן זה”. ע”כ.

כלומר, לפי ההבל הזוהרי, אין כאן אמונת יחוד פשוטה וטהורה, אלא מערכת אלילית קבלית שלמה, שבה קיימת ישות נשית אלהית הנקראת “כנסת ישראל”, והיא־היא לשיטתם “השכינה”. ומי היא אותה שכינה לפי דמיונם? בתם של “אבא” ו”אמא”, אשתו ואחותו של אותו פרצוף המכונה אצלם “זעיר אנפין”. והרי לך ריבוי גמור, משפחה אלהית, מערכת של יחסים, חיבורים, נשיקות, זיווגים והשפעות — וכל זה עטוף בלשון של “סוד” כדי להסתיר מן ההמון את כיעור ההגשמה.

ומכאן ממשיך אותו חיבור אפל לבאר את הפסוק “יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ” בדרך מגושמת ומבישה. במקום להבין את שיר השירים כמשל נשגב לאהבת החכמה, התורה והדעת, הוא גורר את הפסוק אל מערכת של זכר ונקבה עליונים, כאילו הנוקבא מבקשת דבקות מאותו פרצוף. והוא עוד שואל: מדוע נאמר “ישקני” ולא לשון אהבה? ומשיב, מפני שהנשיקה יוצאת מן השפתיים, והשפתיים עומדות בפתח הפה, והפה הוא מקור הרוח. כלומר, הוא הופך את לשון השיר הקדושה למנגנון של דיבוק רוחני־גופני בין פרצופים אלהיים מדומיינים.

והרי כאן נחשפת ההגשמה בכל חרפתה. כי כאשר מדברים על פה, שפתיים, נשיקה, רוח היוצאת מן הפה, ודיבוק רוח ברוח בתוך מערכת האלוהות — אין זו אמונת יחוד, אלא ציור גופני גס ומסוכן. אין זו שלילת הגשמות, אלא הכנסת מאורעות הגוף אל תוך האלוהות עצמה. במקום בורא אחד, פשוט, שאין בו גוף, לא דמות הגוף, לא פה, לא רוח גופנית, לא חיבור ולא פירוד — הם מציירים מערכת של פרצופים המתקרבים, מתנשקים, מתדבקים ומשפיעים זה בזה.

ולא די בכך, אלא שהוא מוסיף ומסביר שמי שמת במיתת נשיקה מתדבק ברוח אחר — ובאיזו רוח? ברוחו של הקדוש ברוך הוא. שמעתם את עומק החורבן? מייחסים לבורא יתעלה “רוח” במובן של דבר היוצא מן הפה, כאילו יש בו מאורע ממאורעות הגוף, כאילו יש לו פה, שפתיים, נשימה ודיבוק. זו אינה לשון נקייה של משל פילוסופי, אלא הגשמה מתועבת המוכנסת אל תוך אמונת ישראל במסווה של “סודות”.

וזה מעיד אלף עדים על עומק החשיכה של בעלי השיטה הזו. אך לדעתי אין כאן רק סכלות פשוטה. יש כאן דמיון עמוק למבנים נוצריים, שבהם האלוהות נעשית מערכת של יחסים פנימיים, הולדה, חיבור, אהבה, דבקות וריבוי בתוך האחד. ואכן, קשה להתעלם מן הקרבה הרעיונית שבין תיאורי הזוהר הללו לבין תבניות נוצריות של ריבוי באלוהות. בתחילה שילוש גלוי, ואחר כך ספירות ופרצופים בלשון ארמית; בתחילה בן ואב ברורים, ואחר כך “אבא”, “אמא”, “בן”, “בת”, “זכר”, “נקבה”, “זיווג” ו”נשיקה”.

ולכן יש לומר זאת בבהירות: אין כאן פירוש לשיר השירים, אלא חילול שיר השירים. שלמה המלך דיבר בלשון משל על אהבת החכמה והתורה, והם הפכו את דבריו למערכת של מגעים אלהיים. שלמה העלה את האדם אל אהבת הדעת, והם הורידו את הפסוקים אל דמיונות של גוף, נשיקה ורוח גשמית. שלמה קידש את המשל, והם טימאו אותו בהגשמה.

וזהו ההבדל שבין דרך האמת לדרך האופל: דרך האמת מלמדת שהבורא אחד פשוט, נבדל מכל גוף, מכל הרכבה, מכל שינוי ומכל דמיון. דרך הזוהר הפרו־נוצרי מציירת מערכת של פרצופים, זיווגים, נשיקות, רוחות ודיבוקים. ועל כן אין לטשטש ואין לרכך: כל המכניס בבורא יתעלה פה, שפתיים, רוח גופנית, נשיקה, זיווג או דבקות של פרצופים — אינו מגלה סודות, אלא מחריב את יחוד השם.

.

וכעת נשיב על הזיותיו של אותו מכשף, ונעמיד את הדברים על מכונם. ראשית נביא את דברי שלמה המלך בשיר השירים, שאמר (שיר השירים פרק א פסוק א – ב): “שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה: יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן“. והנה, כאשר בעלי המינות שומעים את טענותינו הברורות נגד הגשמת הבורא, נגד ייחוס זיווגים, נשיקות, חיבורים, פירודים ותנועות במערכת האלוהות אשר יצרו ובדו מליבם הרע, מיד הם מחפשים מפלט אחרון להצלת עורם ולהצלת רבותיהם מן המבוכה הגדולה שנפלה עליהם. ומה הם טוענים? “הרי גם שלמה המלך דיבר בשיר השירים בלשון מגע, אהבה ונשיקות”.

ובאמת איני יודע אם לצחוק או לבכות על טענה זו. וכי מה ראיה יש להם משיר השירים? וכי שלמה המלך דיבר שם על גוף הבורא חלילה? וכי הוא תיאר מערכת אלוהית שיש בה זכר ונקבה, חיבורים, זיווגים ותיקונים? וכי הוא הפך את האל יתעלה למערכת של פרצופים מכוערים וספירות מורכבות? לא ולא. אין זו אלא קושיה של מי שאינו יודע להבחין בין משל קדוש לבין הגשמה מתועבת.

כל דברי שלמה המלך בשיר השירים נאמרו בדרך משל ביחס לאהבת התורה, החכמה והדעת. אך בשום פנים ואופן אין שם משל ונמשל המייחסים לבורא יתעלה גוף, מגע, תנועה, צורך, תשוקה, זיווג, חיסרון או השלמה. מי שמוציא משיר השירים ראיה להזיות הקבלה, אינו מפרש את שלמה המלך — הוא מחלל את דבריו.

וזו דרכם של המינים בכל דור: כאשר תופסים אותם בהגשמה, הם רצים אל פסוקי המקרא ומנסים להיתלות בלשונות משליות, כאילו כל משל של אהבה מוכיח שמותר להעמיד בתוך האלוהות מערכת של יחסים, חיבורים, פירודים ותיקונים. אבל זו תרמית עלובה. יש הבדל עצום בין לשון משל שמטרתה לעורר את האדם לאהבת התורה והחכמה, לבין בניית תיאולוגיה שלמה שבה האלוהות עצמה נעשית מערכת מורכבת שצריכה זיווג, תיקון והשפעה.

שלמה המלך דיבר בלשון שיר, רמז ומשל, כדי לבטא את מתיקות החכמה ואת הדבקות בתורה. המקובלים, לעומת זאת, לקחו לשונות של אהבה והפכו אותן למבנה אלילי של עולמות, פרצופים, זכר ונקבה, עליון ותחתון, משפיע ומקבל. זה כבר אינו משל. זו מינות עטופה במילים יפות.

ולפיכך אין בטענתם ממש. אדרבה, עצם ההשוואה שלהם מגלה את עומק סכלותם. הם אינם מבינים את שיר השירים, אינם מבינים משל, ואינם מבינים את יסוד שלילת ההגשמה. הם רואים “נשיקות” — ומיד מדמיינים מגעים עליונים; רואים “דודים” — ומיד בונים זיווגים; רואים לשון אהבה — ומיד מחדירים לתוכה את מערכת הספירות שלהם. לא את שלמה הם מפרשים, אלא את דמיונם הם מלבישים על דבריו.

והאמת פשוטה: שיר השירים הוא קודש קודשים מפני שהוא מלמד על אהבת החכמה, התורה והדבקות באמת. ואילו ספרי הסודנים, אשר משתמשים בלשונות אלו כדי לייחס לבורא יתעלה בחינות, חיבורים ותאוות עליונות, אינם אלא מחשיכים את הדעת ומחריבים את יחוד השם.

לכן יש לומר בחדות: אין להביא ראיה משיר השירים להזיות הקבלה. שלמה המלך לא דיבר על זיווגי ספירות, לא על פרצופים, לא על נקבות עליונות, לא על נשיקות בתוך האלוהות, ולא על שום מערכת מגושמת. כל הטוען כן אינו מגן על שיר השירים, אלא גורר אותו אל ביצת המינות. במקום ללמוד ממנו אהבת תורה וחכמה, הוא משתמש בו ככלי להלביש על הבורא יתעלה את דמיונותיו הכעורים.

וזו תשובתנו לאותם מתחכמים: אל תתחבאו מאחורי שלמה המלך. אל תביאו את שיר השירים ככיסוי להגשמותיכם. אין בין משליו הקדושים לבין הזיותיכם ולא כלום. שלמה דיבר על חכמה ותורה; אתם מדברים על מערכת אלוהית מורכבת. שלמה עורר לאהבת האמת; אתם מכניסים ריבוי באלוהות. שלמה קידש את הדעת; אתם מטמאים אותה בדמיונות.

שיר השירים אינו משל על מגע בין האדם לבין הבורא חלילה, ואף לא משל שבו מיוחסים לה׳ יתברך ענייני נשיקה, חיבוק, פה, גוף, תנועה או קרבה חושית — אפילו בדרך משל. כי אצל שלמה המלך, החכם מכל אדם, לא יעלה על הדעת להשתמש בדימויי תשמיש ומגע כלפי הבורא יתברך, שהוא אחד פשוט, נבדל מכל גוף ומכל מקרי הגוף. אלא עיקר המשל הוא על אהבת החכמה, התורה והדעת.

וכעת לגופו של פסוק. מה שאמר שלמה המלך, “ישקני מנשיקות פיהו”,  כלומר, האדם השלם משתוקק אל החכמה כאוהב המשתוקק אל אהובתו. והפסוק: “יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ”, אינו מדבר כלפי הבורא חלילה וחס, שכן אם שלמה המלך היה מדבר אפילו במשל של נשיקה כלפי הבורא, נמצא מחרף ומגדף את האל הנכבד והנורא. אלא שלמה בחכמתו דיבר בלשון משל על רצון האדם לקבל מן החכמה עצמה, מן התורה, מן הדעת הישרה — השפעה פנימית, קרובה, ברורה ומתוקה. “נשיקות פיהו” הן משל לדברי חכמה היוצאים מן הפה, כלומר לימוד, הוראה, הבנה והשגה.

וכן מה שאמר: “כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן”, פירושו: דברי התורה והחכמה, אהבת הדעת והעונג שבהשגת האמת, טובים ומשובחים יותר מן היין, כלומר יותר מכל תענוג גופני וחושי.

לפי זה הפתיחה מתבארת כך: זהו השיר המעולה שבשירים, שבו שלמה המלך מתאר בלשון אהבה את תשוקת האדם אל התורה והחכמה. האדם מבקש להידבק בדברי החכמה, לשתות מפיה, לקבל ממנה דעת ישרה, מפני שעונג החכמה גדול מכל עונג חומרי שבעולם. מדוע? מכיון שהחכמה מחיה את בעליה, נותנת חיים לעושיה בעולם הזה, ובעולם הבא.

לכן, שיר השירים אינו בא להלביש על הבורא ציורי גוף, מגע, נשיקות וזיווגים חלילה, אלא להראות עד כמה התורה והחכמה חביבות על האדם השלם — עד שהמשיל את אהבתן לאהבה החזקה ביותר המוכרת לבני אדם.

.

ונעמיק בענין זה יותר: הרמב״ם מבאר יסוד גדול מאוד במורה הנבוכים (חלק ג’ פרק נא’), ומסביר, שהקשר האמיתי של האדם עם ה׳ אינו קשר של גוף, רגש מדומיין או מגע חלילה, אלא קשר של שכל, השגה, דעת, אמת וחשק אל המושכל. ככל שהאדם משיג את ה׳ בשכלו ונשאר דבוק באמת, כך ההשגחה עליו חזקה יותר. וככל שהוא מסיח דעתו מן האמת, הוא נמסר יותר אל המקרה.

כלומר, ההשגחה של ה’, היא לעולם לפי מדרגת השכל, כמו שכתב, “והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלהיות, והוא שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד“.

כלומר, ההשגחה אינה דבר שרירותי, כאילו ה׳ משגיח על אדם בלי קשר למעלתו. אלא לפי הרמב״ם, האדם נעשה ראוי להשגחה כפי מדרגת השגתו, דעתו ודבקות שכלו באמת.

.

יש שלוש מדרגות:

א) האדם שלא השכיל כלל את ה׳ — דומה למי שנמצא בחושך גמור.

ב) האדם שהשיג את ה׳, אבל דעתו פונה לדברים אחרים — דומה ליום מעונן; יש אור, אבל הענן מסתיר.

ג) האדם השלם, ששכלו דבוק תמיד בה׳ — דומה למי שעומד באור השמש הבהיר.

.

כלומר, אין כאן דיבור על קרבת מקום, גוף או תחושה מיסטית, אלא על מצב השכל: האם האדם חי בתוך האמת או מוסח ממנה.

.

מדוע רע קורה גם לצדיקים? הרמב״ם מתמודד כאן עם שאלה קשה: הרי אנו רואים שגם חסידים ונביאים עלולים להיפגע. אם יש השגחה, איך זה קורה? תשובתו: כאשר השלם מסיח דעתו מן ההשגה, אפילו לזמן מסוים, באותו זמן ההשגחה נחלשת. לא מפני שה׳ משתנה חלילה, אלא מפני שהאדם עצמו יצא מאותו מצב של דבקות שכלית. לכן רבינו מסביר, שכל רע שמצא נביאים או חסידים — מצא אותם בעת “השכחה” ההיא, כלומר בעת שהדעת פנתה מן ההשגה. אין הכוונה שכל מי שחולה או נפגע הוא רשע חלילה. אלא הרמב״ם מדבר כאן על עיקרון עמוק: ההשגחה המיוחדת תלויה בחיבור השכל אל האמת. כאשר החיבור בפועל נחלש, האדם יותר חשוף למקרה.

.

“הסתר פנים” — האדם עושה את המחיצה”: הרמב״ם מביא את הפסוק (דברים פרק לא פסוק יז פרשת וילך): “וְחָרָ֣ה אַפִּ֣י ב֣וֹ בַיּוֹם־הַ֠הוּא וַעֲזַבְתִּ֞ים וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י מֵהֶם֙ וְהָיָ֣ה לֶֽאֱכֹ֔ל וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּֽי־אֵ֤ין אֱלֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה”. ע”כ. ומסביר: הסתר פנים אינו שינוי אצל ה׳. ה׳ לא משתנה, לא מתרחק, ולא מתקרב. אלא האדם הוא שיוצר את המסך המבדיל. כמו שכתב רבינו, “ומבואר הוא שהסתרת הפנים הזאת אנחנו סבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו”. כלומר, כאשר האדם פונה מן הדעת, מן התורה, מן האמת, מן השכל הישר — הוא בעצמו יוצר את ההסתר. לא שהבורא עבר שינוי, אלא האדם ירד ממדרגתו.

אמנם מסביר רבינו, “מי שאלהיו בקרבו לא יגע בו רע כל עיקר”, אין הכוונה שאלהים נמצא בתוך האדם בגוף או במקום חלילה. הכוונה: האדם חי בתודעה שכלית של אמת, בהשגה נכונה, בידיעת ה׳, והוא דבק במושכל ולא בדמיון. הביטוי “אלהיו בקרבו” פירושו: דעת ה׳ בקרבו. השגת האמת מנהיגה אותו. שכלו בפועל עומד מול האמת.

לאחר הסבר זה, רבינו הרמב״ם מגיע למפתח של כל הפרק הנ”ל. הוא מביא את הפסוק מתהלים (תהלים פרק צא פסוק יד): “כִּ֤י בִ֣י חָ֭שַׁק וַאֲפַלְּטֵ֑הוּ אֲ֝שַׂגְּבֵ֗הוּ כִּֽי־יָדַ֥ע שְׁמִֽי”. והוא מדייק: קודם נאמר “ידע שמי”, כלומר השגה. ואחר כך “בי חשק”, כלומר אהבה עצומה שנולדת מן ההשגה. לפי הרמב״ם, אי אפשר להגיע לחשק אמיתי בלי דעת. החשק אינו רגש עיוור, לא התלהבות דמיונית, ולא חוויה מיסטית. הוא תוצאה של ידיעה שכלית עמוקה.

לכן רבינו מסביר שיש הבדל בין אוהב לבין חושק: אהבה — היא קשר ורצון. חשק — הוא שיא האהבה, עד שאין המחשבה פונה לדבר אחר אלא אל אותו מושכל. כלומר, החשק העליון הוא מצב שבו השכל דבק באמת עד שאינו רוצה להיפרד ממנה.

.

באותו הקשר ענין, “מיתת נשיקה“, אין מדובר כאן במגע חלילה וחס, אלא הנאת ההשגה המגיע מאותה, “מיתה”. כאן הרמב״ם מסביר את דברי חז״ל על משה, אהרן ומרים שמתו “בנשיקה”. אין הכוונה חלילה לנשיקה גופנית, ואפילו לא באורות דקים כמו שנוהגים לומר המקובלים שר”י. אלא הרמב״ם מבאר בפירוש: ו“הכוונה בשלשתן שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק”. כלומר, “מיתת נשיקה” היא מצב שבו האדם השלם מגיע סמוך למיתתו להשגה שכלית עצומה, לחשק גדול אל האמת, ולשמחה גדולה במושכל — עד שהנפש נפרדת מן הגוף באותה הנאה שכלית עליונה. זו אינה הנאת גוף. זו אינה פעולה גופנית. זו אינה נשיקה כפשוטה. זו מליצה על שיא הדבקות השכלית.

.

הקשר לשיר השירים — “ישקני מנשיקות פיהו”: הרמב״ם כותב שחז״ל השתמשו כאן בלשון מליצית שמקורה בשיר השירים, “שתקרא שם ההשגה המגעת עם חיזוק חשק השם יתעלה, נשיקה, באמרו ישקני מנשיקות פיהו”. וזה עומק העניין, הרמב״ם אינו אומר שיש כאן מגע עם הבורא חלילה. הוא אינו מייחס לה׳ פה, גוף, נשיקה או פעולה חושית. להפך — הוא מפרש את הכל כמליצה על השגה שכלית.

לכן גם לפי לשון הרמב״ם, “נשיקה” פירושה – הגעת השכל אל מושכלו בשלמות, מתוך חשק עצום אל האמת. לכן בוודאי כי אין להבין את שיר השירים כציור של מגע בין האדם לבורא חלילה. אלא הלשון היא לשון משל על החכמה, ההשגה, התורה והדעת. כאשר הרמב״ם אומר “חשק השם”, אין כוונתו לחשק גופני או ציור חושני כלפי הבורא, אלא לחשק אל ידיעת ה׳, אל האמת, אל המושכל האלהי. כלומר, לא האדם מנשק את הבורא, ולא הבורא מנשק את האדם. אלא השכל מגיע אל החכמה, והנפש מתענגת בהשגת האמת. לא האדם מתקן בפעולות גשמיות עליונים, אלא האדם חושק אל החכמה ואל ישרות שכלו.

.

מדוע במרים לא נאמר “על פי ה׳”? הרמב״ם מוסיף שחז״ל אמרו שגם מרים מתה בנשיקה, אבל התורה לא כתבה בה “על פי ה׳”, מפני שהיא אשה, “ואין טוב לזכור זה המשל בה”. וכדבריו של רבינו, “וכן במרים אמרו אף היא בנשיקה מתה אבל לא זכר בה על פי ה’ להיותה אשה ואין טוב לזכור זה המשל בה“. שימו לב לנקיות המופלאה שבה התורה ניתנה לנו מפי הגבורה. הבורא יתעלה, אשר נתן לנו את תורתו הטהורה, הרחיק מן הלשון כל דמיון שעלול להביא את האדם לייחס אליו חלילה ענייני גוף, מגע, נשיקה, חשק גופני או משכבי אשה. אפילו במקום שהיה אפשר לדבר בדרך משל על תשוקת השכל אל החכמה, לא ייחסה התורה לבורא לשון שעלולה להתפרש כמשל של אשה, נשיקה או תאווה.

וזה יסוד גדול בטהרת האמונה: התורה נזהרה שלא להוריד את מחשבת האדם אל ציורים גופניים כלפי הבורא. היא מלמדת אהבה, יראה, חכמה ודעת — אך אינה מלמדת את האדם לדמיין את האל יתעלה במונחים של נשיקות, זיווגים, חיבורים, הזרעות ומשכבי אשה. שהרי כל לשון כזו, אפילו אם יאמר האומר שהיא “משל”, מסוגלת לזהם את הדעת ולהוליד מחשבות מגשימות.

ומכאן תראה את ההבדל העצום בין תורת משה הטהורה לבין ספרי האופל. התורה מרוממת את האדם אל השכל, אל הדעת ואל יחוד השם הנקי מכל דמיון; ואילו בעלי ההזיות גוררים את האדם אל ציורי גוף, נקבה, נשיקה, תשמיש וזיווגים עליונים. מה שהתורה הרחיקה בתכלית, הם הפכו ל”סוד”; ומה שהנביאים וחכמי האמת נזהרו ממנו, הם העמידו כיסוד אמונתם.

לפיכך יש לומר בפשטות: אם התורה עצמה נזהרה בלשונה ולא ייחסה לבורא אפילו משל העלול להישמע כלשון תשמיש וחשק, קל וחומר שאין לאדם רשות לבדות מליבו מערכת שלמה של נשיקות, זיווגים וחיבורים בתוך האלוהות. זו אינה העמקה, אלא השחתת הדעת; אינה פנימיות, אלא טומאת המחשבה; אינה תורה, אלא חילול יחוד השם.

וזה דבר חשוב מאוד לזכור: גם כאשר מדובר במשל בלבד, ה’ הנכבד והנורא נזהר לכתוב לשון שעלולה להישמע חושנית ביחס לאשה. מכאן קל וחומר כמה צריך להיזהר שלא לייחס לבורא חלילה לשונות של גוף, תשמיש, מגע, זיווג ונשיקה כפשוטם.

סיכום ברור לפי הרמב״ם, הפרק מלמד כך: האדם מושגח לפי מדרגת שכלו. כאשר שכלו דבוק בה׳, כלומר בידיעת האמת, הוא נמצא תחת השגחה חזקה. כאשר הוא מסיח דעתו, הוא נחשף יותר למקרה. הסתר פנים אינו שינוי אצל ה׳, אלא מחיצה שהאדם יוצר בעצמו. החשק העליון הוא תוצאה של ידיעת ה׳. “מיתת נשיקה” אינה נשיקה גופנית, אלא פרידת הנפש מן הגוף מתוך הנאת ההשגה. ולשון “ישקני מנשיקות פיהו” היא מליצה על השגת החכמה והאמת, לא תיאור של מגע כלפי הבורא חלילה.

במילים אחרות, הרמב״ם הופך את כל לשונות הנשיקה, החשק והדבקות מלשון גופנית מדומיינת ללשון שכלית טהורה: השכל דבק באמת, הנפש מתענגת בהשגה, והאדם השלם חי ככל האפשר בתוך אור הדעת.

ולפיכך רבינו חותם את הפרק וכותב, “ושים לבך להבין זה הפרק, והשתדל בכל יכלתך, להרבות העתים ההם אשר אתה בהם עם ה’, או שאתה משתדל להגיע אליו, ולמעט העתים ההם אשר אתה בהם עם זולתו ובלתי משתדל להתקרב אליו, ובזאת ההישרה די לפי כוונת זה המאמר“. ע”כ.

לכן האדם מרגיש ריקנות לאחר שהוא מכלה את זמנו בצפייה בכדורגל, בסרטים, ובשאר ענייני הבל וריק. לא מפני שחסרה לו הנאה רגעית — שהרי באותה שעה הוא אולי נהנה — אלא מפני ששכלו נטמע בהבל, ודעתו שקעה בדברים שאין בהם אמת, אין בהם חכמה, ואין בהם קירבה אל הבורא יתעלה.

וכאשר שכלו של האדם נטמע בהבל, הוא מאבד את מעלתו. הוא יורד ממדרגת אדם חושב, מתבונן ומשיג, למדרגת מי שנגרר אחר דמיונות, רעשים, מראות ותאוות. וככל שהשכל שוקע בדברים ריקים, כך מתמעטת עליו השגחת ה’, מפני שההשגחה קשורה בדעת, בהשגה, במחשבה ובדבקות באמת. אדם שממלא את מוחו בהבל, מרחיק את עצמו ממקור החיים. ולכן לאחר שעות של צפייה, בידור ושטויות, האדם מרגיש חלול. בתחילה נדמה לו שהוא מתמלא, אך בסוף הוא מגלה שלא נכנס בו כלום. לא חכמה, לא דעת, לא תיקון המידות, לא התעלות הנפש. רק רעש, דמיון, עייפות וריקנות. זהו טבעו של ההבל: הוא מושך, מסיח, מרגש לרגע — ואחר כך משאיר את האדם מרוקן.

מה שאין כן אדם העובד לפרנסתו ביושר. עבודת האדם ומלאכתו אינן בהכרח ריחוק מן ה’. אדרבה, כאשר האדם עובד באמונה, ביושר, באחריות, ומכוון את חייו אל החכמה והאמת — גם מלאכתו יכולה להיות חלק מדרכו אל הדבקות. שהרי בשעת עבודתו הוא אינו מוכרח לשקוע בהבל; הוא יכול לצפות לרגעי ההתבודדות במחשבתו, להשתוקק להשגת החכמה, ולשמור את דעתו נקייה כדי לחזור אל העיון והאמת. נמצא שההבדל אינו רק בין מי שיושב בבית המדרש לבין מי שעובד לפרנסתו, אלא בין מי ששכלו דבוק באמת לבין מי ששכלו נטמע בהבל. העובד למחייתו, אם לבו אל החכמה ודעתו אל הבורא, קרוב הוא אל הדרך הישרה. אבל המכלה זמנו בדמיונות, אף אם הוא מרגיש לרגע מלא חיים, באמת הוא הולך ומרוקן את נפשו.

סוף דבר: ההבל ממלא את העיניים ומרוקן את השכל. החכמה לפעמים דורשת עמל, שקט והתבוננות — אך היא לבדה ממלאת את האדם באמת.

נמצא אפוא, כי תכליתו העליונה של האדם בעולם אינה לרדוף אחר הבלים, לא אחר דמיונות, לא אחר כבוד, ולא אחר פולחני סוד מעורפלים — אלא להשיג את הבורא בשכלו, כפי כוחו וכפי מדרגתו. זו היא מעלת האדם, זה יתרונו על הבהמה, וזה עיקר ייעודו בחייו: להכיר את ה’ יתעלה בדעת, בהתבוננות, בחכמה וביראה.

והדרך אל התכלית הזו אינה עוברת דרך הזיות המקובלים, לא דרך “תיקונים”, לא דרך “זיווגים עליונים”, לא דרך “הזרעת שפע”, ולא דרך דמיונות מכוערים שהלבישו על האלוהות. הדרך האמיתית היא דרך ההתבוננות, כפי שלימד רבנו הטהור בהלכות יסודי התורה (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ד הלכה יב): “בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכ”ש לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל, וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר“. ע”כ.

וזהו יסוד גדול: אהבת ה’ ויראתו אינן נולדות מתוך דמיונות מיסטיים, אלא מתוך דעת. לא מתוך פחדים מאגיים, אלא מתוך עיון. לא מתוך לחשושים על ספירות ופרצופים, אלא מתוך התבוננות במציאות, בחכמה, בסדר הבריאה ובקטנות האדם לפני בוראו. מי שמתבונן באמת — אוהב באמת. מי שמשיג באמת — ירא באמת. ומי שמחליף דעת בהזיות, אינו מתקרב אל הבורא אלא מתרחק ממנו.

וחז”ל שהבינו זאת היטב, הפליגו ואמרו (תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד הלכה ד): “שמעון בר ווא אומר בשם רבי יוחנן ולוואי שיתפלל אדם כל היום למה שאין תפילה מפסדת“. ע”כ. כלומר, תפילה אמיתית אינה פעולה מאגית להפעלת כוחות עליונים, אלא עמידת האדם לפני בוראו, הכנעת הלב, יישור המחשבה, חיזוק הדבקות, והעמקת ההכרה שהכול תלוי בה’ יתעלה. התפילה אינה באה לתקן את האלוהות חלילה, אלא לתקן את האדם.

נמצא, שעיקר עבודת האדם בעולם הזה הוא השגת ה’ בהכרה שכלית, והדרך לכך היא תורה, תפילה והתבוננות. שלושתם יחד בונים את האדם, מזככים את דעתו, מיישרים את נפשו, ומקרבים אותו אל האמת. התורה מלמדת אותו מהי דרך ה’, התפילה מכניעה אותו לפני בוראו, וההתבוננות פותחת את שכלו לראות את חכמת ה’ במציאות.

וזהו התיקון האמיתי היחיד: תיקון האדם עצמו. לא תיקון בשמים, לא תיקון בספירות, לא השלמת פרצופים, לא זיווגים עליונים, לא הזרעות דמיוניות, ואפילו לא בדרך משל. הבורא יתעלה אינו חסר דבר, אינו זקוק לאדם, אינו נפגם ממעשיו, ואינו ממתין לתיקוניו. האדם הוא החסר. האדם הוא הנפגם. האדם הוא שצריך לתקן את שכלו, מידותיו, תאוותיו, מחשבותיו ומעשיו.

לפיכך, כל מי שמסיט את האדם מן התכלית הזו אל הבלי “תיקונים” ו“ייחודים” — מחליף את עבודת ה’ בעבודת דמיון. במקום להעמיד את האדם לפני ה’ אחד פשוט ונשגב, הוא מעמיד אותו מול מערכת מדומיינת של כוחות, צינורות והשפעות. ובכך הוא לא מרומם את הדעת, אלא מחשיך אותה.

סוף דבר: תכלית האדם היא לדעת את ה’, לא להפעיל את העולמות. להתבונן, לא לדמיין. להתפלל, לא לכשף. ללמוד תורה, לא לעסוק בהבלי סוד. לתקן את עצמו, לא את האלוהות. וכל המשיב את האדם אל הדרך הזו — מחזירו אל דת האמת; וכל המוליכו אחר תיקונים, זיווגים והזיות — מסיטו מן האור אל מחשכי הדמיון.

.

דברי הרד”ק החשובים – לא יתכן לייחס משל של תשמיש לבורא:

אמר דוד עליו השלום (תהלים פרק מה פסוק ח – י): “אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘ וַתִּשְׂנָ֫א רֶ֥שַׁע עַל־כֵּ֤ן׀ מְשָׁחֲךָ֡ אֱלֹהִ֣ים אֱ֭לֹהֶיךָ שֶׁ֥מֶן שָׂשׂ֗וֹן מֵֽחֲבֵרֶֽיךָ: מֹר־וַאֲהָל֣וֹת קְ֭צִיעוֹת כָּל־בִּגְדֹתֶ֑יךָ מִֽן־הֵ֥יכְלֵי שֵׁ֝֗ן מִנִּ֥י שִׂמְּחֽוּךָ: בְּנ֣וֹת מְ֭לָכִים בְּיִקְּרוֹתֶ֑יךָ נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗ בְּכֶ֣תֶם אוֹפִֽיר“. ואמר (תהלים פרק מה פסוק יח): “אַזְכִּ֣ירָה שִׁ֭מְךָ בְּכָל־דֹּ֣ר וָדֹ֑ר עַל־כֵּ֥ן עַמִּ֥ים יְ֝הוֹדֻ֗ךָ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד”. וכתב הרד”ק, אזכירה שמך בכל דור ודור. שמך, כנגד המלך המשיח, כי בכל דור ודור זוכרים שמו ומצפים בואו. על כן עמים יהודוך, שתהיה לך המלוכה והגדולה אשר לא היתה כמוה. כל העמים יהודוך, כלומר, יודו אותך למלוך עליהם, וכן (בראשית מט, ח): יהודה אתה יודוך אחיך.

והתועים הנוצרים שמפרשים זה המזמור על ישו הנוצרי מפרשים, “בנות מלכים” דרך משל על האומות ששבו לאמונתו, לדת הנוצרים, ומחזיקים דבריהם במה שאמר, “כסאך אלהים עולם ועד”. הנה קראו מלך וקראו אלהים. יש עליהם תשובה: כסאך אלהים, כבר פרשנוהו, ואפילו יאמרו כי כסאך כנגד אלהים, כן יתפרש כי אלהים יהיה קריאה ויאמר לו דרך בקשה: אלהים כסאך יהיה לעולם ועד. וכסא אלהים הוא כסא המלך כמו וישב שלמה על כסא ה’ למלך.

ותשיב להם ותאמר: איך יאמר על אלוה: שמן ששון מחברך, ואין לאלוה חברים, ולא יאמר לו נצבה שגל לימינך, אפילו דרך משל [=על הבורא], כי “שגל” הוא כמו שפרשנו לשון משכבי אשה ולא יתכן זה על אלוה. [=אפילו בדרך משל]! ועוד, איך יאמר, “תחת אבותיך יהיו בניך”? ואם יאמרו לך, שיש לאלוה בנים, והם המאמינים בו, כמו, “בנים אתם לה’ אלהיכם”, אמור להם: אם יש לו בנים אין לו אבות. ואם יאמרו, האב, כמו שהם אומרים, “אב ובן ורוח הקדש”, כבר השיבונו על זה במזמור למה רגשו גוים. ועוד תשובה אחרת אם יאמרו אב, אפילו לדבריהם לא יתכן לומר אבות בלשון רבים”. ע”כ.

ושימו לב היטב לדברי הרד”ק, שהם דברים מחוכמים, ישרים ונקיים מכל זוהמת ההגשמה. הרד”ק כותב בפירוש שאין לומר על הבורא יתעלה לשון “שגל“, אפילו בדרך משל, מפני שלשון זו עניינה משכבי אשה, ואין שייך לייחס דבר כזה לאלוה בשום פנים ואופן. לא בפשט, לא ברמז, לא בדרש, ולא במשל. עד כאן מגיעה טהרת מחשבתו של הרד”ק ועדינות שכלו בענייני יחוד השם.

כלומר, לדעת הרד”ק, אין שום מציאות בעולם שאדם ימשול את הבורא יתעלה במשלי תשמיש, משכבי אשה, נגיעות, חיבורים, נשיקות, משגלים, הזרעות זרע ושאר לשונות מגונות שהמינים הכניסו אל תוך אמונת ישראל. עצם השימוש במשל כזה כלפי הבורא הוא עיוות חמור, מפני שהוא גורר את מחשבת האדם אל ציורים גופניים, אל דמיונות של זכר ונקבה, אל תנועות הגוף ואל מאורעות החומר. וכל זה זר לחלוטין לאמונת התורה הטהורה.

ומכאן נחשף עוד יותר כיעורו של ספר הזוהר, אשר העז לעשות בדיוק את מה שהרד”ק שלל בתכלית השלילה: להלביש על הבורא יתעלה ועל מערכת האלוהות המדומיינת שלו לשונות של זיווגים, נקבות, חיבורים, נשיקות, השפעות והזרעות. ומה שהרד”ק אומר שאין לאומרו אפילו דרך משל — הם הפכוהו ליסוד שלם של “סודות”. ומה שחכמי האמת הרחיקו מפני שהוא מזהם את הדעת — הם הכניסוהו אל תוך בית המדרש כאילו זו פנימיות התורה.

ולכן ברור כשמש, שדברי שלמה המלך בשיר השירים אינם משל על יחסים בתוך האלוהות חלילה, ולא על פעולות שהאדם עושה בעליונים, ולא על תיקונים, זיווגים או השפעות בפרצופים. כל זה הבל גמור, סילוף מכוער וחילול דברי הקודש. דברי שלמה הם משל נשגב לחכמה, לתורה, ליראה, לאהבת הדעת ולדבקות השכל באמת. הוא לא בא ללמד על גוף, מגע, נשיקה או משגל באלוהות, אלא לעורר את האדם לאהבת החכמה האלוהית ולתשוקת הנפש אל האמת.

וזהו ההבדל העצום בין חכמי האמת לבין בעלי האופל: חכמי האמת מטהרים את המחשבה מכל דמיון גופני; בעלי האופל ממלאים אותה בציורי גוף. חכמי האמת מרוממים את האדם אל השכל; בעלי האופל מורידים אותו אל דמיונות של תשמיש. חכמי האמת מלמדים יחוד פשוט וטהור; בעלי האופל בונים מערכת של זכר ונקבה, עליונים ותחתונים, חיבורים ופירודים. על כן אין כאן מקום לפלפולים. הרד”ק הכריע את היסוד: אין מייחסים לבורא משלים של משכבי אשה, אפילו לא בדרך משל. ומי שעושה כן אינו מגלה סודות, אלא מחלל את יחוד השם. יתעלה האל הנכבד והנורא מכל מה שתיארוהו בעלי ההגשמה והמינות.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.