.

בשם יהוה אל עולם

.

לאחרונה, עם התעצמות הפצת האמת ברבדים השונים שבהם אני משתדל לפעול, צצים פה ושם אנשים ריקים מתוכן ומדעת, ובפיהם טענות, סיסמאות, קלישאות, קושיות חלשות ודברי הבל שכבר נענו פעמים רבות. יש לציין שמדי פעם באמת נשאלות שאלות טובות הראויות למענה.

וכדרכי, איני מבקש להתחמק משאלות, אלא להפך. בכל פעם אני משתדל ביתר שאת להשיב על הדברים אחת לאחת, לפרק את הטענות, לחשוף את השיבושים, ולהעמיד לפני הקורא הנעים את דרך האמת בצורה בהירה, מסודרת ונוקבת.

ולכן פתחתי באתר משפטיו לנגדי מדור מיוחד בשם: “שו”ת מורה האמת“. מטרת המדור היא לרכז שאלות ותשובות בענייני אמונה, הלכה, השקפה, שלילת ההגשמה, מלחמה במאגיה, בירור מסורת ישראל, ודחיית כל ההבלים שהכניסו מחריבי הדעת לתוך בית ישראל.

מדור זה נועד להיות כלי עזר גדול לכל מבקש אמת, לכל מי שאינו מוכן עוד להסתפק בסיסמאות, לכל מי שמבקש להבין מהי דרך התורה באמת, ומהו השקר שנמכר לדורות תחת שמות של “סוד”, “קבלה”, “פנימיות” ו”מסורת“.

אתר משפטיו לנגדי אינו עוד אתר תוכן. הוא בית מדרש של בירור, מלחמה על האמת, והחזרת הדעת לעם ישראל. ובעזרת ה’ יתעלה שמו, מדור “שו”ת מורה האמת” יהיה אור גדול לעולם, מקום שבו לא מתחמקים מן השאלות, אלא עונים עליהן ביושר, בתקיפות, ובנאמנות לתורה, לחז”ל, לגאונים, לרבנו הטהור הרמב”ם, ולדרך האמת.

.

והנה, ראיתי לכתוב מאמר זה בעקבות טקסט אחד שנשלח אלי, אשר עורר בי תמיהה גדולה. שכן הדברים שיוחסו שם לתלמוד נראים קשים מאוד, עד שיש לשאול: כיצד רבותינו כתבו לשון כזו? כיצד ייתכן שחז”ל לימדו, אפילו בדרך רעיונית ומוסרית בלבד, דבר העלול להישמע כהעמדת מתווך בין האדם לבין בוראו?

ואף אם נאמר מיד, שאין להבין את הדברים כפשוטם, ושאין כאן אלא דבר אגדה, רעיון מוסרי או משל בלבד, וכבר ידוע שאין למדין מן האגדות הלכה למעשה — עדיין יש מקום לתמוה על עצם הלשון, מפני שהיא גסה מאוד בנושא זה, ועלולה להוליד בלב ההמון דעות משובשות: כאילו יש לפנות אל המתים, או כאילו הצדיק לאחר מותו עומד ככוח עצמאי המבטל גזירות.

וזה הטקסט שנשלח אלי, ובמקור הדברים נטען, כי התלמוד במסכת סוטה הביאו (בבלי סוטה יד.): “מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הקב”ה שעתיד בית המקדש ליחרב, ולהגלות את ישראל מארצם. שמא יבואו לקבורתו של משה כאותה שעה, ויעמדו בבכיה, ויתחננו למשה, ויאמרו לו: “משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו”. ועומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבין צדיקים במיתתם יותר מבחייהם”. ע”כ. ואף בויקיפדיה היה רשום שמקור הציטוט הוא מהתלמוד בבלי סוטה יד.

.

וכעת נעמוד על הדברים הכתובים בו, ונראה כיצד מתוכם עצמם נחשפת זרותו, חומרתו וזיופו של מדרש זה, היוצא מבית מדרשם של בעלי הקבלה והסודנות, אשר ערבבו את דת האמת בדמיונות, במתווכים, בפנייה למתים ובהשקפות הנוגעות במינות ובעבודה זרה. ואין לי ספק, כי ידיים זרות נשלחו כאן אל תוך דברי חז”ל, והכניסו לתוך התלמוד לשונות ורעיונות שאין רוח חכמי המשנה והתלמוד סובלתם כלל. שהרי הדברים הכתובים כאן חמורים מאוד: הם עלולים להעמיד את משה רבנו לאחר מותו ככתובת לתחינה, כאמצעי לביטול גזירות, וככוח הפועל בין ישראל לבין הבורא יתעלה. וכל זה הוא נגד יסודות דת האמת.

כי דת משה אינה מכירה בשום מתווך בין האדם לבין בוראו. אין פונים אל המתים, אין מבקשים מן הנפטרים שיעמדו בתפילה בעדנו, ואין תולים ישועה בנברא, גדול ככל שיהיה. כל תפילה, כל תחינה, כל תשובה וכל בקשת רחמים — אינן אלא אל הבורא יתעלה לבדו. ולכן, אם אכן הדברים מובנים כפשוטם, וכך באמת הוזי ההזיות הבינום כפשוטם, ומזה נולד, “אומן ראש השנה” כפי שאציג בהמשך. הרי הם חמורים מאוד וגובלים במינות ובעבודה זרה. ואם אינם כפשוטם, חובה לפרשם בדרך שתסלק מהם כל ריח של פנייה למתים, כל ריח של עבודת אמצעים, וכל מחשבה כאילו יש כוח לצדיק לאחר מותו לפעול מצד עצמו ולבטל גזירות.

וזהו בדיוק המקום שבו צריך לעמוד בפרץ. אין לקבל כל מדרש מאוחר, כל נוסח משובש, וכל תוספת זרה בשם “חז”ל”, כאשר תוכנם עומד נגד יסודות התורה. דברי חז”ל הטהורים אינם באים לעקור את יחוד השם, אינם באים ללמד פנייה לנבראים, ואינם באים להכשיר מנהגים מאגיים סביב קברים ומתים.

מי שמבין את הדברים הללו כפשוטם, ומלמד שיש לפנות למשה רבנו או לכל צדיק מת כדי שיפעל בעד האדם, אינו מחזק את אמונת ישראל — אלא מחלל אותה. הוא אינו מרומם את מעלת הצדיקים — אלא הופך אותם לאמצעים, ובכך עוקר את יסוד הפנייה הישירה אל הבורא יתעלה. לפיכך, חובה לבער מן הדעת את ההבנה הזו, לעקור את השיטה הזו, ולדחות כל פירוש המביא את האדם לפנות אל נברא במקום אל בוראו. לא משה רבנו מושיע את ישראל, לא קברו של משה מבטל גזירות, ולא שום צדיק מת עומד ככוח עצמאי לפני הבורא. הבורא יתעלה לבדו שומע תפילה, לבדו מקבל תשובה, לבדו גוזר, ולבדו מרחם.

ועל כן נברר את הדברים אחת לאחת, ונראה כי לא ייתכן להעמיד מדרש כזה כפשוטו בתוך דת האמת. או שיש לדחות את הנוסח כזיוף ותוספת זרה, או שיש לפרשו באופן המרחיק ממנו כל שמץ של עבודה לאמצעים. אבל לקבלו כפשוטו — אין זו תורה, אלא סכנה גדולה לאמונת היחוד.

.

ובאמת לאחר בדיקה קצרה, אין תלמוד כזה! לא היה ולא נברא! התלמוד במסכת סוטה (יג: – יד.) מבקש לשבח את מעלתו של משה רבינו ולהראות את גדולתו בעיני הלומדים ואת יראתו הגדולה כלפי הבורא יתעלה שמו. ואלו הדברים שהובאו במקורם בשם רבי חנינא: “… לקיים מה שנאמר: “ולא ידע איש את קבורתו”. ר’ חמא בר’ חנינא אמר: אף משה רבינו אינו יודע היכן קבור, כתיב הכא: ולא ידע איש את קבורתו, וכתיב התם: וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים. וא”ר חמא ברבי חנינא: מפני מה נקבר משה אצל בית פעור? כדי לכפר על מעשה פעור”. ע”כ.

ראיתם ושמעתם? אין שום תוספת דברים בשם רבי חנינא! לא תיווך, לא בקשת תפילה ממשה רבינו, לא ביטול גזירה. כלום ושום דבר. ואפילו רש”י שידוע שפעמים היו לפניו גרסאות מוחלפות בתלמוד. לא מגיהה כלום ושום דבר על כל הפסקא הזו. ואף בעלי התוספות [=היתירות! שאין צורך בהם] לא העירו על שינוי נוסחאות וחילופי גרסאות.

.

לפי עדי הנוסח הידועים כיום של התלמוד הבבלי, לא ידוע אפילו כתב־יד תלמודי אחד שבו מופיע הקטע הזה. מצאתי לכך אישור מחקרי מפורש וחזק במיוחד. חוקר נוסח התלמוד Willem F. Smelik, במאמרו משנת 2014 The Lost Tomb of Moses Revisited, עוסק ממש בסוגיית סוטה י”ג–י”ד ובכתבי־היד שלה. בהערה 65 הוא כותב שהמאמר הנוסף של ר’ חמא בר חנינא על קבר משה נמצא ב-עין יעקב ובהגהות הב”ח, אבל “not in strictly talmudic textual witnesses” — כלומר: אינו נמצא בעדי הנוסח התלמודיים עצמם.

.

זה משמעותי במיוחד מפני שלמסכת סוטה יש בידינו שלושה עדי־נוסח מרכזיים קדומים:

• כ”י אוקספורד Heb. d. 20 — רוב המסכת.
• כ”י וטיקן 110 — כל המסכת.
• כ”י מינכן 95 — כל המסכת.

.

כ”י אוקספורד אף כולל במפורש את הטווח סוטה ג ע”ב–טז ע”ב, ולכן אזור סוטה י”ד נמצא בתוך החומר ששרד ממנו.  בנוסף, מאמר מחקרי אחר שבדקתי מציין במפורש: “וגם אינו בכת”י מינכן… ואינו מצוי אלא ב’עין יעקב’… ומשם להגהות הב”ח”. כלומר, גם הוא מגיע לאותה מסקנה.  והדבר נראה היטב גם ברצף הסוגיה: בנוסח התלמוד הרגיל, לאחר דברי ר’ חמא בר’ חנינא “מפני מה נקבר משה אצל בית פעור — כדי לכפר על מעשה פעור“, עוברת הגמרא לדברי ר’ חמא על “אחרי ה’ אלהיכם תלכו“. הקטע על כך שישראל יבואו לקבר משה ויאמרו “עמוד בתפלה בעדנו” איננו שם.  מדובר בזיוף גס ועב אשר לעניות דעתי החדירו אותו המקובלים השוטים.

.

ובאשר למה שאמרו רבותינו, “לכפר על מעשה פעור”: פעור מייצג את אחת מנקודות השפל של ישראל: עם שקיבל ידיעת ה’, תורה ושכל — נמשך אחר עבודה זרה ואחר תאוותיו. ולעומת זאת משה מייצג בדיוק את ההפך: הוא האיש שבא להוציא את ישראל מטעות עבודה זרה, ללמדם את יחוד ה’ ואת דרך עבודתו. כך ממש מתאר הרמב”ם את שליחותו: לאחר שישראל נטו שוב אחר דרכי עובדי עבודה זרה, נשלח משה, ו”הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבודה זרה וכל הטועים אחריה”. ולכן התורה מסיימת את חיי משה דווקא: “בגיא בארץ מואב מול בית פעור“. כאילו ה’ יתעלה שמו אומר בתורה:  מול פעור עומד משה.

.

מצד אחד – פעור: סכלות, אלילות, כניעה לתאווה ועבודת נברא, זוהר הפרו-נוצרי, ספרות ההיכלות והקבלה הפרו-נוצרית.

.

מצד שני – משה רבינו: דעת, תורה, ידיעת ה’, ביטול האלילות ומשמעת שכלית ומוסרית.

.

וזו בעצם הרעיון שבמילה “כפרה”:  התיקון של הרעיון המקולקל שהוליד את חטא פעור. ויש כאן דבר אפילו יותר עמוק. התורה אומרת לנו בערך היכן משה נקבר: “מול בית פעור“. אבל מיד אומרת: “ולא ידע איש את קבורתו“/ כלומר: את המסר אתה צריך לדעת — את הקבר אינך צריך לדעת. ה’ יתעלה שמו אינו רוצה שתדע היכן עצמות משה כדי שתהפוך את משה רבינו שנפטר לבית עולמו, למוקד פולחן, עלייה לרגל, בקשת ישועות או “צינור” בינך לבין הבורא. אבל היא כן רוצה שתדע מול מה משה עומד מבחינה רעיונית: מול בית פעור.

במילים אחרות – המקום הכללי ידוע לצורך הרעיון; המקום המדויק מוסתר כדי שהאדם עצמו לא יהפוך לאליל. משה לא נקבר מול פעור כדי שמת יכפר על החיים. משה הוצב מול פעור כדי שתורתו תעמוד לדורות מול הסכלות שהביאה למעשה פעור.

.

ונחזור כעת לענין המדרש ההזוי – ואם תשאל, מהיכן הגיעה ובאה תוספת טמאה זו? מהיכן יצא זיוף נורא שהוכנס לתוך בית מדרשם הטהור של חז”ל? מהיכן נחתה העבודה זרה לתוך עמקי התלמוד הטהור? מבית מדרשו של ספר הנקרא “עין יעקב”. ספר עין יעקב הוא פרי יצירתו של יעקב בן שלמה אבן חביב. (1450 – 1516). לא לחינם הדגשתי בסוגריים את מספר השנים שפעל בהם. כי מוטלת עלינו החובה לראות ולהבין, מי עוד פעל בשנים האלו וטימא את הארץ. יוסף קארו מאנשי הדור ההוא (1488 – 1575). גם יעקב בן שלמה הנזכר בעל ספר עין יעקב, וגם קארו, נולדו בספרד. קארו נולד בטולדו, ויעקב נולד בסמורה. שניהם נחשבים ילידי “כתר קסטיליה”. בשנים אלו נולדו גם הוזי ההזיות הבאים: אלשיך הלא קדוש (1507-1600). גם המקובל מכת המקובלים שר”י שלמה בן משה הלוי אלקבץ (1505 – 1584) פעל באותם השנים, ונודע בשל פיוטו הטמא המיוסד על עדני ספר הזוהר הפרו-נוצרי, “לכה דודי”, שהוכנס לכל סידורי התפילה. גם מ”ק – משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ חי באותם השנים (1522-1570). מקק היה מקובל נוכל במינו, אשר חירף וגידף כלפי האל הנכבד והנורא. ואף יצר סביבו חוג מקובלים בזרם אלילי וטמא.

גם האר”י המזוהם המכונה יצחק בן שלמה לוריא חי בשנים 1534 – 1572. גם תלמידו שהרס את עמינו כליל וטימא אותם בהזיות אין סוף, ושיכתב את היהדות כולה, הלא הוא חיים ויטאל קאלאבריס חי בשנים 1542 – 1620. באותם השנים חי גם השל”ה הלא קדוש ישעיה הלוי הורוביץ, בעל הספר הטמא “שני לוחות המתים”. גם הוא חי בשנים 1558 – 1630.

כעת צריך להבין את התמונה המלאה: במשך הדורות, מזמן חתימת התלמוד ואילך, נשלחו ידיים זרות ומזוהמות אל כתבי הקודש, אל מדרשי חז”ל, אל נוסחי התלמוד ואל מסורת ישראל הטהורה. לא מדובר בטעות נקודתית, לא בשיבוש מקרי, ולא בהוספה תמימה שנשתרבבה בדרך אגב; אלא במגמה מסוכנת, עקבית והרסנית, אשר ביקשה לטייח, לזייף, לשנות, לעוות, להרוס ולהחריב.

חוגי המקובלים שר”י, וכל ההולכים אחר דרכם, לא הסתפקו בהמצאת ספרי אופל מבחוץ. הם ביקשו להכניס את שיטתם פנימה, אל תוך לשון חז”ל, אל תוך המדרשים, אל תוך התלמוד, ואל תוך לב האומה. מטרתם הייתה ברורה: לגרום להמון לחשוב שכל אותם הבלים, מתווכים, פנייה למתים, ספירות, פרצופים, כוחות, מאגיה ודמיונות — כולם כבר נמצאים בדברי חז”ל.

וזו אחת התחבולות החמורות ביותר. כאשר אדם פשוט רואה דבר המיוחס לתלמוד או למדרש, הוא מרכין ראשו מיד. הוא אומר לעצמו: אם כך כתבו חז”ל, מי אני שאחלוק? וכך בדיוק נבנית התרמית. מכניסים רעיון זר אל תוך מקור קדמון, מייחסים אותו לחכמי האמת, ואז משתמשים בו כדי להכשיר השקפות שהיו נדחות בשתי ידיים אילו היו עומדות לבדן.

ולכן אסור להיות תמימים. לא כל לשון שנמצאת בספר מאוחר היא בהכרח לשון חז”ל. לא כל מדרש הנדפס לפנינו הוא בהכרח נקי משיבושים. לא כל תוספת שנכנסה לדפוסים במשך הדורות נושאת חותם של אמת. חובה לבדוק, לברר, להשוות, לעיין בשורש הדברים, ולשאול תמיד: האם הדברים מתאימים לתורה, לנביאים, לחז”ל הטהורים, לגאונים, לרבנו הטהור הרמב”ם, וליסודות דת האמת?

כי דברי חז”ל אינם יכולים לסתור את יחוד השם. דברי חז”ל אינם יכולים להורות פנייה למתים. דברי חז”ל אינם יכולים להפוך צדיקים לאמצעים. דברי חז”ל אינם יכולים להכשיר מאגיה, עבודת קברים, או תלות בנבראים. ואם נמצא נוסח שמוליך את האדם לשם — חובה לעצור, לברר, ולחשוד בידיים זרות שנשלחו אל הקודש.

וכפי שכבר ביארנו לאורך ולרוחב באתר משפטיו לנגדי, אין זו השערה רחוקה, אלא מציאות שנתבררה שוב ושוב במאמרים רבים: בעלי האופל ניסו להלביש את שיטתם על חז”ל, להכניס את הקבלה הפרו־נוצרית אל תוך בית המדרש, ולבנות לה שורשים מדומיינים בתוך מקורות ישראל. ועל כן העמדנו את הדברים לפני הקורא הנעים, במאמרים הבאים:

.

“פני האדון” או “פני בשר ודם”? פירוק מוחלט של סילופי איברהים בוטן וספר הזוהר הנוצרי – כשהמינות מתלבשת בתלמוד – חשיפת בורותו של הכסיל הנ”ל בקריאת סוגיות הירושלמי והבבלי

.

האיגרת המטלטלת של רבינו מאיר המעילי נגד ספרות הקבלה הנוצרית – ספר הבלע – “הבהיר”, ספרות ההיכלות, ספר הקנה, ספר היצירה הכסיל = הוראה מפיו של חכם – כל ספרות הקבלה הנוצרית חובה לבער מן העולם בכל מקום ובכל זמן

.

“קמיעות” – הבל ובדיה | יחסם של הגאונים והראשונים לקמיעות – “דעת רב האי גאון ואביו רב שרירא” – זיופי ספרים ויחוסם לתנאים או גאונים בכוונת תחילה | חלק א’

.

וכל זאת עשו בעלי המינות כדי להחדיר את ארסם הרע אל תוך עם ישראל. וכדרכם של עובדי האלילים, לא באו בגלוי בשם שקרם, אלא עטפו את ההבל בלשון קדושה, כדי שההמון יקבלו באימה ובכניעה. ולא הספיקו להם הזיופים, השיבושים והשליחות הטמאה בכתבי הקודש; אלא הוסיפו לחבר ספרים שלמים, לייחס אותם לחכמי ישראל, ולהעמיד את שקריהם כאילו יצאו מתחת ידי קדושי עליון. כך ביקשו להכשיר את ההבל, להסתיר את מקורו, ולהכניסו אל לב בית המדרש.

ספר היצירה הטמא, ייחסו אותו לאברהם אבינו. בעוד שמעולם לא מופיעים שתי המילים הללו בתלמוד: “ספר יצירה”, אלא מופיע “הלכות יצירה”. כמו שכתבתי כבר במקום אחר: “ולכן, מה שכתוב בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב): “רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה”. וכן כתוב (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סז עמוד ב): “כדרב חנינא ורב אושעיא. כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה”. ע”כ. בוודאי ופשוט הדבר, שכוונת הדברים שנזדמן להם עגלה לשלוש סעודות בשבת. ולפי שעסקו בהלכות יצירה, כלומר בעניני מעשה בראשית ופלפלו בחכמה הגדולה הזו בינם לבין עצמם בלבד, שהרי אין דורשין במעשה בראשית אלא ביחיד בלבד, כלומר רק אחד ועוד אחד בלבד. על ידי זה הלימוד נתעלו רוחנית והיו שמחים לאכול עגלה בשלוש סעודות. וההזיה שלפיה בראו עגלה על ידי “ספר יצירה”, מלבד שמדובר בזיוף ושקר! כי המינים זייפו את התלמוד בדף סה הנזכר, ושינו ל-“ספר יצירה” במקום שהיה כתוב, “בהלכות יצירה”, על מנת שהדברים יעלו בקנה אחד עם ספר היצירה המזוייף שיצא כמה מאות שנים לאחר חתימת התלמוד. בכל אופן שיהיה, דברי תורה הם לזיכוך השכל והדעת, המצוות לא באו להנות את הגוף, אלא לזכך את הדעות ולהכניס רוממות בלב האדם. ומקור הדברים של התלמוד המתוקן הוא כאן.

.

עוד בנו בעלי המינות מדרשים מפוקפקים, כגון שמות רבה, דברים רבה, במדבר רבה, וכיוצא בהם, אשר נכתבו לאחר חתימת התלמוד, מדעת הכותבים אותם, ולאחר מכן הולבשו עליהם בגדי קדמות כאילו יצאו מבית מדרשם של חז”ל. וכך נוצרה התרמית: מדרש מאוחר נעשה בעיני ההמון למדרש קדום, ומדרש קדום קיבל מיד תגית של “חז”ל”. מכאן ואילך, כל רעיון זר שנשתל בתוכו, כל לשון משובשת, וכל השקפה שנוגדת את יסודות דת האמת — כבר מתקבלים אצל התמימים כאילו נאמרו מפי רבותינו.

וזו דרכם של בעלי השיבוש: תחילה הם מזייפים, משנים ומעוותים את המקור עצמו; לאחר מכן הם מציגים את אותו מקור מזויף כאילו הוא קדום ונאמן; ולבסוף הם משתמשים בו כראיה לזיופם. הנה, אומרים הם, נמצא מדרש קדמון התואם לדברינו.

אבל האמת פשוטה: אין זו ראיה, אלא מעגל של שקר. הם כתבו, הם ייחסו, הם קידשו, ואחר כך הביאו את יציר כפיהם כהוכחה. כך נבנית מסורת מזויפת: לא מן התורה, לא מן חז”ל, לא מן הגאונים, ולא מן האמת — אלא מידיים זרות שביקשו להכניס את ההבל אל תוך בית ישראל בשם הקדושה.

.

וכך עשו גם עם ספר הקנה, עם ספר שיעור קומה הנתעב, עם פרקי שקרי לא דרבי אליעזר, ולבסוף עם היצירה הארורה והמסוכנת מכולן: ספר הזוהר הפרו־נוצרי, הטמא והמשחית. זו הייתה יצירתם הסופית והבזויה ביותר, אשר דרכה ביקשו להכניס את ההבל, ההגשמה, המאגיה ועבודת האמצעים אל תוך לב בית ישראל.

.

ורווח גדול היה לכל אותם בני אדם שמנינו לעיל, שרבים מהם הלכו בדרך רעה, החזיקו בדעות מינות, וחרפו וגידפו כלפי האל הנכבד והנורא בדמיונותיהם המגשימים. ומה בכך אם נחשבו בעיני ההמון ל”גדולים”? ומה בכך אם כתבו ספרים? וכי עצם כתיבת ספר הופכת שקר לאמת? וכי תואר, פרסום, הסכמה או הערצת המון מטהרים השקפה עקומה?

צריך לומר זאת בפשטות גמורה: כמו שאפשר לשקר בפה, כך בדיוק אפשר לשקר בספר. כמו שאפשר לדבר הבלים בלשון, כך אפשר לכתוב הבלים על קלף ונייר. הדיו אינו מקדש את השקר, הכריכה אינה מטהרת את המינות, והייחוס לחכם או לתנא אינו הופך זיוף למסורת.

זו אחת התרמיות הגדולות של בעלי האופל: הם הבינו שההמון נבהל מספרים. כאשר דבר נאמר בפה, אפשר לדחותו. אבל כאשר אותו דבר נדפס בספר, נעטף בלשון קדומה, מיוחס לחכמי ישראל, ומקבל שם של “מדרש”, “סוד”, “קבלה” או “מסורת” — מיד רבים מרכינים ראש ואומרים: מי אנחנו שנחלוק?

אבל איש אמת אינו נבהל מן הכריכה. הוא שואל: מה כתוב כאן? האם הדברים מתאימים לתורה? האם הם מתאימים לחז”ל? האם הם שומרים על יחוד השם? האם הם מרחיקים מן ההגשמה, מן המאגיה ומן הפנייה לאמצעים? ואם התשובה היא לא — הרי שאין קדושה בדבר, אלא סכנה גדולה.

לפיכך אין להתפעל לא משמות ספרים, לא מייחוסים מאוחרים, לא מתארים מנופחים ולא מקולות ההמון. האמת אינה נקבעת לפי מי כתב, אלא לפי מה נכתב. ואם נכתב שקר, הרי הוא שקר גם אם נדפס באותיות יפות; ואם נכתבה מינות, הרי היא מינות גם אם ייחסו אותה לקדושים; ואם נכתבה עבודה זרה, הרי היא עבודה זרה גם אם עטפו אותה בלשון של “פנימיות התורה”.

וכתב רבינו הטהור באגרותיו: “החולי הגדול והרעה החולה, שכל הדברים שימצא אדם כתובים [בספר], יעלה על ליבו בתחילה שהם אמת, וכל שכן אם יהיו ספרים קדמונים, ו[כל שכן] אם נתעסקו אנשים רבים באותן הספרים, ונשאו ונתנו בהן. מיד יקפוץ דעתו של נמהר [וכסיל כמו בדורינו אנו, לומר], ש-אלו [ודאי] דברי חכמה [הם], ויאמר בלבו, וכי לשקר עשה עט סופרים [כלומר לחינם ישב מישהו וכתב חיבורים? לא יכול להיות שהשקיע כל כך ויצא ממנו שקר!], ו[יאמר הקורא עוד], [וכי] בחינם נשאו ונתנו [“גדולי עולם”] אלו, באלו הדברים? ו[דע לך אתה הסובר דעה מופסדת זו, כי] זאת היא [הסיבה] שאבדה מלכותינו והחריבה בית מקדשנו, והאריכה גלותינו, והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים … שדברים אלו עיקר עבודה זרה [הם], וטעו ונהו אחריה, ודמו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה. ע”כ.

וכן גם בדורנו אנו, ואף בדורות הקודמים, נכתבו ספרים, חוברו מגילות, ונשאו ונתנו בהם אנשים שנחשבו לגדולי עולם. פלפלו בהם, העמיקו בהם, בנו עליהם מערכות שלמות, ודימו למצוא בהם חכמה, סוד ועומק. אבל האמת היא, שרבים מן הספרים הללו אינם אלא חכמות סרק שאין בהן שום תועלת אמיתית לאדם. ולא זו בלבד שאין בהן תועלת, אלא ההפך הוא הנכון: ימצא בהן הקורא מינות קשה, הגשמה, עבודה לאמצעים, דמיונות מאגיים, ופגיעה חמורה ביסודות דת האמת.

והרי לנו עד כמה ראה הרמב”ם את הנולד. הוא הבין היטב מה עלול לקרות כאשר בני אדם מתרחקים מן התורה, מן השכל הישר, משלילת ההגשמה ומיחוד השם, ונמשכים אחר ספרים מלאי ערפל, דמיון והבל. ועל זה נאמר בדרך הלצה: חכם עדיף מנביא. וזה ממש מה שקורה בדורנו אנו: ספרים נכתבים, שמות מתנפחים, תארים ניתנים, ההמון מתפעל, ובתוך כל זה נכנסות דעות רעות מאוד אל לב האומה. ולכן חובה לומר שוב ושוב: לא כל ספר הוא אמת, לא כל פלפול הוא תורה, לא כל מי שנחשב גדול נקי מן הטעות, ולא כל מה שנכתב בדיו ראוי להיכנס לבית המדרש.

.

בכל אופן, קל מאוד להבין מדוע הוכנס זיוף זה לספר עין יעקב. זיוף זה התאים מאוד לרוח אותה תקופה: תקופה שבה קבלת ספר הזוהר התחילה להתקבל אצל ההמון כאילו הייתה הלכה למשה מסיני; תקופה שבה הקבלה הפרו־נוצרית החלה לצבור עוצמה בתוך עולם התורה; תקופה שבה בעלי הסודנות והמקובלים מצפת והסביבה היו צריכים בדחיפות לבנות לעצמם שורשים מדומיינים בתוך דברי חז”ל.

ולכן זיוף כזה היה להם נוח מאוד. שהרי לפי דרכם, הצדיק לאחר מותו אינו רק אדם גדול שנפטר לבית עולמו, אלא מוקד כוח, צינור, מקום השפעה, מקום יחודים, עיבורים ותיקונים. הקבר נעשה אצלם מקום פעולה מיסטית, והמת נעשה אצלם אמצעי הפועל בעולם. ומה מתאים להם יותר מאשר להכניס מדרש המלמד, כביכול, שהבורא העלים את קברו של משה מפני שחשש שישראל יבואו לשם, יבכו לפני משה, יבקשו ממנו להתפלל בעדם, ומשה יעמוד ויבטל את הגזירה? הרי אין זיוף נוח מזה לבעלי הקברים, לבעלי המאגיה ולבעלי עבודת האמצעים. הם מקבלים בידם מקור המיוחס לחז”ל, ובאמצעותו יכולים לומר להמון: ראו, לא אנחנו המצאנו את הפנייה אל המתים; לא אנחנו המצאנו את ההשתטחות על קברים; לא אנחנו המצאנו את התלות בצדיקים לאחר מותם; הרי חז”ל עצמם אמרו שישראל היו באים לקבר משה ומתחננים אליו.

וזו בדיוק התחבולה. מכניסים רעיון זר ומסוכן לתוך מדרש, מייחסים אותו לחז”ל, ואז משתמשים בו כדי להכשיר עולם שלם של שיבושים: קברים, מתים, יחודים, עיבורים, תפילות לצדיקים, בקשות מנפטרים ותלות בנבראים. כך הופכת עבודה לאמצעים ל”מסורת”, וכך הופכת מאגיה ל”פנימיות התורה”.

ומה יותר קלאסי מבחינתם מאשר להציג את משה רבנו עצמו כמי שאפשר לפנות אליו לאחר מותו? שהרי אם משה, אדון הנביאים, עומד כביכול בקברו ומבטל גזירות בעבור ישראל, מה ימנע מהם לומר שגם שאר הצדיקים פועלים כך? ואם חז”ל כביכול אמרו כן, הרי כל דרכם מקבלת גושפנקה. מעתה יאמרו: מה אתם רוצים מאיתנו? כל דברינו מושתתים על דברי חז”ל. אבל זו בדיוק הסכנה. כי ברגע שמכניסים לתוך שם חז”ל רעיון של פנייה למתים, ההמון מאבד את הגבול שבין תפילה לבורא לבין תלות בנברא. במקום לדעת שאין לפנות אלא אל ה’ יתעלה לבדו, מתחילים בני אדם לרוץ לקברים, לבכות אל נפטרים, לבקש מן המתים, ולחשוב שהצדיק לאחר מותו עומד בינם לבין הבורא.

ולכן חובה לחשוף את הזיוף הזה ולומר בגלוי: אין זו דרך חז”ל, אין זו דרך התורה, ואין זו דת האמת. משה רבנו אינו כתובת לתפילה לאחר מותו. קברו של משה אינו מקום הפעלת כוחות. שום צדיק מת אינו עומד כמבטל גזירות מצד עצמו. הבורא יתעלה לבדו שומע תפילה, לבדו מקבל תשובה, לבדו גוזר ולבדו מרחם. נמצא, שכל מטרת זיוף זה הייתה להכשיר את דרכי המקובלים ולהלביש עליהן בגדי חז”ל. אך איש אמת אינו מתפתה ללבוש החיצוני. הוא בודק את התוכן. ואם התוכן מוביל לפנייה למתים, לעבודת אמצעים ולתלות בנבראים — הרי שאין כאן קדושה, אלא שיבוש חמור שיש לעקרו מן הדעת.

.

ביקורת על עצם רעיון הספר “עין יעקב”:

.

ולפני שנגיע אל המקור המדויק של המדרש המומצא, ומהיכן בדיוק יצא התופת הזה, יש להעיר תחילה על עצם עבודתו של יעקב בן חביב. שהרי דרכו בחיבור עין יעקב הייתה הפוכה מן הדרך הישרה. הרי”ף, בחכמתו ובזהירותו, כתב את הלכותיו והנגיש לפני הלומד את ההלכות המעשיות, והשמיט את רוב דברי האגדה, המשלים והסיפורים שבתלמוד. ומדוע? כדי שהלומד לא ישקע בהזיות, לא ייכנס לדברים שאין בהם הוראה למעשה, ולא יבנה השקפות משובשות מתוך אגדות שנאמרו בדרך משל, מוסר ורעיון.

ומאותה סיבה רבינו הרמב”ם כתב בהקדמתו למשנה תורה, שלאחר חיבורו לא יצטרך האדם לעסוק יתר על המידה במשנה ובתלמודים כדי לדעת את המעשה אשר יעשה. ולא מגאווה אמר זאת חלילה, אלא מתוך זהירות עצומה: שלא יהיו בני אדם משוטטים בתוך ים של סוגיות, מדרשים, משלים ואגדות, ויוציאו מהם דעות עקומות, עלילות דברים, אמונות זרות והשקפות שאין להן שורש בדת האמת.

.

וכדברי רבינו הטהור (בהקדמתו למשנה י’ א’ סנהדרין): ”… וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם [בהבנתם, באופן פירושם, ובתכלית ענינם. ונמנים אותם בני אדם] לשלוש כתות: הכת הראשונה, והם רוב [מבני אדם] אשר נפגשתי עמהם, ואשר ראיתי חבוריהם [המשובשים], ואשר שמעתי עליהם [ועל דבריהם המפורסמים, וראיתי ש] מבינים אותם, [כלומר את דברי חז”ל] כפשוטם [ממש], ואינם מסבירים אותם [לעומק כוונתם] כלל, [ואינם חוקרים לעיקר כוונתם הגדולה אשר כיוונו אלו השלימים הנקראים חז”ל].

ונעשו אצלם, [כלומר אצל אותם בני אדם הנקראים בפי רבינו “הכת הראשונה”], כל הנמנעות [נמנע הוא דבר אשר לא יכול להתכן בגדרי הטבע אלא דווקא באורח נס פלאי ורחוק, או שדבר נמנע, הוא דבר שאמרו חז”ל והוא זר ורחוק מיסודות הדת או מדרך המוסר הישר. והם, אותם אנשי הכת הזו, פירשו כל הדברים שאמרו חז”ל] מחוייבי המציאות, [כלומר שכך זה היה ממש, בעבור שהוצרכו לפרש הדברים כפשוטם לפי רוב שיבושם].

ולא עשו כן [אותם המפרשים, וכותבי ספרים, ומגידי השיעורים] אלא [רק] מחמת סכלותם בחכמות [השלימות], וריחוקם מן המדעים [האמיתיים]. ו[בוודאי] אין בהם [באותם אנשי התורה ואלו שנקראים חכמים אשר מפרשים כל דבר כפשוטו, אין בהם] מן השלימות [האמיתי], עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם. ו[מכיון שרוב בני התורה ורוב כותבי הספרים הולכים בדרך זו, מחמת סיבה זו] לא מצאו [אפילו אחד] מעורר שיעוררם [על טעות וסכלותם], ולכן חושבים הם, שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים, אלא מה שהבינו הם מהם, וש[כל דבריהם] הם כפשוטם. ואף על פי [שנראה לעין כל ופשוט הדבר], שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות [כלומר כל ילד יודע להבחין וידע לתמוה, אם תפרש כל אמרה של חז”ל כפשוטה, כי הדברים לא יתכנו בטבע אנושי או במוסר שכלי]. עד כדי [כך] שאם תספרנו כפשוטו להמון העם [כאותו כת הראשונה שכך דורשים הדברים ברבים, כגון מה שפירשו בענין “הכל עצבים בה”], כל שכן ליחידיהם, היו נדהמים בכך [תמהים שואלים] ואומרים, “היאך אפשר [איך יתכן] שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו, וחושב [בדעתו הטפשית] שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו”.

והכת הזו המסכנה, רחמנות על סכלותם, לפי שהם [באותם פירושיהם שפירשו על פי פשוטם של דברים ולא התבוננו לדבריהם העמוקים של רבותינו. כביכול חשבו שבכך הם] רוממו את החכמים לפי [סכלותם ו]מחשבתם, ו[האמת הברורה היא, שפעלו להיפך הגמור! כי בפירושיהם שנתנו וכתבו דברים זרים כאלו], אינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות, ו[הצרה הגדולה ביותר, שאותם המפרשים אפילו] אינם מרגישים בכך! וחי ה’ [הריני נשבע בשמו של ה’ יתברך], כי הכת הזו [המסכנה, הם אלו ה]מאבדים הדר התורה, ו[לפי האמת] מחשיכים זהרה, ועושים [הם, את] תורת ה’ בהיפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו, “אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, [דווקא דברים אשר נשמעים על אחרים, ולא דברים שאינם נשמעים!]. והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים, דברים אשר אם ישמעום העמים, [יצחקו ו]-יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

ו[ממה שראיתי] הרבה שעושין כן, [הם אותם] הדרשנין המבינים [המסבירים] לעם [ומלמדים אותו], מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ו[אותם הדרשנים המשובשים] שתקו! כיון שאינם מבינים [בכלל מה שלומדים, כל שכן שמקלקלים כאשר מסבירים זאת לאחרים]. מי יתן החרש תחרישון [ועל ידי שתחרישו] ותהי לכם לחכמה [כי השתיקה מורה על החכמה], או היה להם [לאותם דרשנין] לומר [האמת לקהל שומעם, ולהכריז בפיהם], אין אנו יודעים מה רצו חכמים [לומר לנו] בדברים אלו, ולא [נדע] היאך פירושו [האמיתי. אבל הם לא עשו כן], אלא חושבים [בקוצר דעתם] שהבינו [את דברי חכמינו עליהם השלום], ו[לא זו בלבד, אלא מוסיפים רעה על רעה, ש]מעמידים את עצמם להבין [ללמד] לעם, מה שהבינו הם עצמם [בדעתם המשובשת, ולאמיתו של דבר, הם כלל] לא [הבינו] מה שאמרו חכמים. ודורשין בפני ההמון בדרשות [בתלמוד מסכת] ברכות, ו[בתלמוד מסכת סנהדרין] פרק חלק וזולתם, כפשוטם מלה במלה [ללא כל הסבר שישבר את האוזן לקהל שומעיהם]”. ע”כ.

ושים ליבך היטב במה שכתב רבינו וכמה כיון לאמת הברורה: “והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם! לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה’ כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה [=בדיוק כמו שעשו מכשפי האופל ושאר הפרשנים], ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה’ אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו’, והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה”. ע”כ.

.

כאן ראוי להביא את דברי רבי אברהם בן הרמב”ם במלואם, מפני שהם מתאימים מאוד. וכתב הראב”ם בספר מלחמות השם (עמוד פג’ הוצאת קוק): ”דע כי כל הנמצא בתלמוד וזולתו מחבורי החכמים ז”ל בעלי מדרשות והמעשיות, דברי הפסוקים הנמצאים בידינו עתה מעטים ונעלמים מעיני כל ההוגים בתלמוד ורובי המפרשים לא שלחו בהם ידם ולא באה נפשם בסודם.

ואבי מורי ז”ל [=רבינו הטהור הרמב”ם] חשב לחבר ספר בפירושם [=על מנת להוציא מדעת בני אדם כי חז”ל היו מאגים או מסטיים חלילה], כאשר זכר בתחילת פירוש המשנה (בהקדמה לפרק חלק סנהדרין י’ א’), ולבסוף נטה מעליו, ויירא משה מגשת אליו, כאשר אמר בתחילת המורה. ואני אחר פטירתו פירשתי בעניין זה מעט קט, ולא נטיתי, מפני שנתעסקתי בחבור הספר הזה. כי ראיתי תועלתו גדולה ונאמנה מהתחלת הראשונה.

אעפ”כ אני מעיר לבך ורעיונך. ואתה פקח עיניך על הדרך הזה שדברו החכמים בדרשות הנמצאות להם, וממנו כוונתם תהא צופה, ויהיה לך לאלהים. ואתה תהיה לי לפה. ומזה תמלט נפשך [=תציל את עצמך] מלהלעיג על דברי החכמים או מלכפור באמיתת דבריהם. או משתחשוב [חלילה] שהם [=כלומר תזהר לעלות בדעתך שקרה לחז”ל] מעשה ניסים, כאשר [=כמו ש]נעשה לנביאים. וכי כן [תזהר לחשוב בדעתך שניסים] יעשה לכל חכם וחסיד. ושאין הפרש בין קריעת ים סוף למשה וליוצאי מצרים, ובין צליחת הירדן לאלישע ולאליהו, או לאחד זולת אלו.

וכל זה תתחייב [=כל ההזיות האלו יעלו על ליבך] כשתיקח אותם הדרשות על פי פשוטן, או על פי הנראה מהם לכתחילה בעיון הראשון. ודי היה בנו להורות שיש מדרשות ומעשיות שיש להם עניין פנימי נסתר חוץ מהעניין החיצוני הנראה. וכל שכן במה שגילה אבא מורי ז”ל בחיבוריו מזה. לולי כי חפצי ורצוני להוסיפך ביאור ולהודיעך מעשים בחלוק ענייניהם שאני מחלק לך בקרוב. ובמשלים אמשול לך בזה הפרק. וראיתי להקדים תחלה הקדמה זו”. ע”כ.

דברים אלו חשובים מאין כמותם. רבי אברהם אומר במפורש: אם תיקח את הדרשות “על פי פשוטן” או לפי הרושם הראשון שלהן, אתה עלול להגיע למסקנות שמעולם לא התכוונו חז”ל ללמד. והוא אומר במפורש שיש “מדרשות ומעשיות שיש להם עניין פנימי נסתר חוץ מהעניין החיצוני הנראה”. זו אינה המצאה מודרנית של “רציונליסטים”. זה בנו של הרמב”ם, תלמידו וממשיך דרכו, שמזהיר אותנו שלא לעשות מן המעטפת האגדית תיאור עובדתי כפשוטו.

ויש בדברי רבי אברהם עוד כלל יסודי. הוא מלמד שאין לקבל דעה רק משום שהאדם שאמר אותה גדול בתורה. הוא מזהיר מפני קבלת דעה “בלי עיון והבנה”, וקובע שדעות צריכות להיבחן “מצד אמיתתן ומצד ראיותיהן, לא מפני האומר אותן, יהיה מי שיהיה”. וזה בדיוק מה שחסר בטענה: “אבל חכם פלוני אמר שיש שדים”. השאלה איננה רק מי אמר. השאלה היא האם מדובר במסורת, האם מדובר בהלכה, האם מדובר בדרשה, האם זו ידיעה בענייני הטבע, האם זו מליצה, האם זה משל, והאם יש ראיה שהדבר אכן קיים במציאות.

שהרי לעולם אין למדין מן האגדות. וכמו שאמרו חז”ל (תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק א הלכה ח): “אין מורין לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד”. כאשר אנו שוללים את הפירוש המאגי, אין פירוש הדבר שאנחנו צריכים מיד להמציא שיטה חדשה ולהסביר שהחתולה מסמלת כך, השליה מסמלת כך, האפר מסמל כך והמספר אלף מסמל כך. לא.יכול אדם חכם לומר: אינני יודע מה רצו חכמים בכל פרטי האגדה. רבי אברהם עצמו מלמד שיש בדברי חז”ל עניינים פנימיים נסתרים. אין שום חובה להכריז שכל אדם בדורנו כבר פיצח את סודותיהם.

.

היושר השכלי אומר: איני מקבל פעולה מאגית שאין לה בסיס במציאות; ואת הנמשל המדויק איני יודע.ויש גם אפשרות שחלק מהדברים משקפים תפיסות טבע של בני התקופה. לא כל אגדה מוכרחה להיות קוד סודי. ייתכן שחכם מסוים אכן סבר בענייני טבע דבר שהיה מקובל בעולם בזמנו. גם במקרה כזה אין צורך להיבהל. חז”ל אינם אלהים. סמכותם בתורה ובהלכה אינה הופכת כל תפיסה רפואית, אסטרונומית או טבעית של כל חכם למסורת נבואית.

.

רבי אברהם בן הרמב”ם נותן בדיוק את הכלי הזה: בענייני דעות ומציאות בוחנים את האמת ואת הראיות. אם חכם טעה בידיעה טבעית — אין תורה שבעל פה נופלת. להפך, הפיכת כל ידיעה טבעית של חכם למסורת מסיני היא עצמה עיוות של התורה.

.

וכבר כתבתי במקום אחר כך: ודע, כי מה שנתלו כמה בני אדם באגדות מסוימות המובאות בתלמוד, ומתוכן דימו לחשוב שאחרים יכולים לתקן את האדם לאחר מותו, לעשות תשובה בעבורו, או להעלות את נשמתו — הם עצמם מפסידים את כוונת התורה באמת. שהרי מלבד שלא הבינו את עומק כוונת רבותינו באגדותיהם, עוד עליהם לדעת יסוד גדול: דברי אגדה, סיפורים, משלים ורמזים המובאים בדברי חז”ל — אינם כדברי הלכה פסוקה. אין אנו מחויבים לקבל כל אגדה כפשוטה, ואין אנו מחויבים שלא להטיל ספק בהבנתה, בפירושה או באופן שבו בני אדם תלו בה רעיונות רחוקים.מה שאין כן בענייני הלכה והוראה.

שם נצטווינו מאת הבורא יתעלה לשמוע לבית הדין הגדול, ולקבל את ההלכות, הגזירות והתקנות שנקבעו על פי סמכות התורה. בענייני מעשה, דין והוראה — שם קיימת חובת קבלה וסמכות. אבל סיפורי אגדה אינם מקור לפסיקת הלכה, ואינם יסוד שעליו בונים הנהגות מעשיות המחייבות את ישראל. וכל שכן שאסור להוציא מן האגדות הלכה למעשה בעניינים חמורים כל כך, כגון תשובה, כפרה, תיקון האדם, או גורל נשמתו. כי אגדות התלמוד לא נפסקו ביד בית הדין הגדול כהוראה מחייבת למעשה, אלא נאמרו פעמים רבות כמשלים, חידות, תוכחות, רמזים, דברי מוסר, או דרכי לימוד שנועדו לעורר את הלב וליישר את הדעת.

והבורא יתברך ציווה אותנו בתורתו לשמוע לבית הדין הגדול שבירושלים בענייני דין והוראה, לא להפוך כל אגדה למערכת של אמונות מחייבות, וכל שכן שלא לבנות עליה מעשים מיסטיים, תיקוני נשמות, העלאות מתים, או דמיונות שאין להם יסוד בהלכה. לפיכך, מי שלוקח אגדה, קורע אותה מהקשרה, מבין אותה כפשוטה באופן משובש, ומכוח זה מלמד שאדם חי יכול לעשות תשובה במקום אדם אחר, או להעלות נשמה של מת, או לתקן את מה שהנפטר עצמו לא תיקן בחייו — הרי הוא מחליף את דת האמת בדמיונות.האמת הפשוטה היא שהתשובה שייכת לאדם עצמו בעודו חי. הוא החוטא — והוא צריך לשוב. הוא שקלקל — והוא צריך לתקן. הוא שהתרחק — והוא צריך לחזור למשמעת ה’. אין אדם אחר יכול לקחת ממנו את אחריותו, ואין אגדה יכולה לעקור את יסוד התורה שהבחירה, האחריות, התשובה והתיקון מוטלים על האדם עצמו.

ועל כן יש להיזהר מאוד שלא להפוך דברי אגדה למקור למנהגים זרים ולהשקפות משובשות. האגדה נועדה להאיר את הדעת, לא להחשיך אותה; לעורר את האדם לתשובה, לא לבטל ממנו את האחריות; לקרב אותו אל התורה, לא להוליך אותו אחר דמיונות של תיקונים והעלאות שאין להם שורש בהוראה המחייבת.

.

כמו שכתב בספר בחינת הדת (עמוד 95): “… ואומר כי התלמוד נחלק לשני חלקים, חלק בהודעת הדינים כולם, וחלק במדרשות ואגדות. והחלק הראשון אין ספק אצל כל בעל דת מאנשי אומתינו שאין ראוי לחלוק עליו כלל, כאשר כבר נאמר. [=וכל החולק על הדינים ההלכתיים שבו, הרי הוא ממרא את בית הדין הגדול, וחייב מיתה!].

אולם החלק השני הוא אשר יתכן לפעמים שלא נסכים בו ולא יקרה בזה חטא. וזה כי התורה לא חייבתנו לשמוע לחכמים אלא בענייני הדינים אשר בם מעשה, או בענייני שרשי האמונה המוסכמים מהם. [=כגון יסוד דת האמת והשקפות נכונות בעניני האל יתעלה שמו]. אם בענין הדינים מבואר באמרה התורה “על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה וכו’“. ואולם בשורשי הדת המוסכמים מהם, מבואר גם כן שראוי להיות הענין כאשר אמרנו, כי הם היו ראשי האומה וחכמיה אשר ידעו עניני הדת ושרשיה.

ואולם החלק האחר, והם הדברים אשר אמרום על צד הסברא, לא כמורי התורה, לא נחויב בלי ספק להאמינם כאשר יראה לנו היותם חולקים על האמת. ולא יהיו החכמים גדולים מהנביאים בדבר הזה. וזה כי לו אמר הנביא דבר מה לא מצד היותו נביא אבל מצד היותו איש פלוני או חכם פלוני, ונראה לנו בלתי נכון, לא נחויב להאמינו. ולכן האיש הגדול רבי משה כתב בביאור המשנה כי בדברים שאין בם מחלוקת בעניני הדינים, אין ראוי לפסוק הלכה כדברי פלוני או כדברי פלוני. ויסייענו בזה מה שנמצא במסכת עבודה זרה בלתי מחלוקת: תנא דבי אליהו וכו’ שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים משיח. וכאשר לא נתאמת, בעונותינו, נודע שאין הענין כן, כאשר גם כן נאמר שם. וכאלה רבות“. ע”כ. מכאן עולה, שחלילה וחס ללמוד ממדרשים הלכות, או לנהוג ולעשות כל מיני דברים הזויים על סמך אגדות.

ומכשף הזוהר הנוצרי, אשר ידע כי עם ישראל שוגים בדבר, ולומדים מדברי אגדות דברים למעשה. מה עשה? גם הוא סיפר סיפורים, ועל סמך הסיפורים שהוא סיפר בנה גם הלכות ואיסורים, ובכך גרם לחורבן של כל עם ישראל.עד כדי כך שבעקבות הסיפורים הללו כמה בני אדם שאמרו, שמי שיבוא על קברם, המת השוכן יוכל לתקנו, ולתקן את שורשו, כאילו מטרת התשובה היא תיקון השורש העליון. ירחם השם על עמו ישראל.

.

ולכן, עצם היצירה שנקראת “עין יעקב” היא בעיה בפני עצמה. לא מפני שכל אגדה פסולה חלילה, אלא מפני שעצם הרעיון להוציא מן התלמוד את ההלכות, ולהשאיר לפני הציבור בעיקר את האגדות, יוצר שיבוש גדול במעמדן של האגדות. דבר שהיה טפל ביחס למעשה, נעשה לפתע ספר בפני עצמו. דבר שנאמר פעמים רבות כמשל, מוסר, תוכחה או רעיון, מקבל לפתע צורה של מקור עצמאי ללימוד השקפה.

וזו אבן דרך מסוכנת מאוד. מעתה אין לפנינו רק תלמוד המביא לידי מעשה, שבו האגדות משולבות בתוך מכלול רחב של הלכה, דין, בירור וסברה; אלא ספר בפני עצמו, “עין יעקב”, שבו אגדות הש”ס עומדות לבדן, בלי ההקשר ההלכתי, בלי האיזון, ובלי ההבחנה הברורה בין דין מחייב לבין משל רעיוני. ומי התיר לעשות כן? מי התיר לקחת את חלקי האגדה, להעמידם כספר בפני עצמו, ולתת להם מעמד חדש בעיני ההמון? הרי ברור מה עלול לצאת מזה: בני אדם שאינם יודעים להבחין בין הלכה לאגדה, בין משל לפשט, בין מוסר לדין, יתחילו לבנות אמונות, הנהגות והשקפות על בסיס אגדות שלא ניתנו לשם כך.

וזה בדיוק מה שאירע. ראו איזה שיבוש יצא בעקבות חיבור זה: מדרשים מפוקפקים, לשונות מאוחרות, תוספות זרות, רעיונות מסוכנים ופירושים מאגיים, כולם נכנסו אל לב הציבור דרך שער האגדה. וכאשר הדברים הודפסו בספר מכובד, קיבלו שם, מסגרת ומעמד, ההמון כבר לא שאל: האם זו הלכה? האם זו אגדה? האם זו תוספת מאוחרת? האם יש להבין זאת כפשוטו? אלא קיבל את הדברים כאילו הם יסודות דת האמת.

נמצא, שעין יעקב לא רק ליקט אגדות. הוא שינה את אופן קבלתן. הוא נתן לאגדה מעמד ציבורי חדש, מעמד שלא היה לה באופן הזה בתוך מבנה התלמוד. וכאשר אין הבחנה ברורה בין הלכה למעשה לבין דברי אגדה, נפתח פתח רחב לכל בעלי ההבל להכניס לתוך ישראל דמיונות, מאגיה, פנייה למתים, עבודת אמצעים ושיבושי אמונה.

לפיכך, לפני שנברר את מקור המדרש המומצא עצמו, צריך להבין את הקרקע שעליה צמח השיבוש: הוצאת האגדות ממקומן, העמדתן כספר עצמאי, ומתן חשיבות יתרה לדברים שלא נועדו לשמש מקור מחייב למעשה. מכאן נולד בלבול גדול, ומכאן נפתח שער רחב למינים ולבעלי הסודנות להשתמש באגדות כדי להחריב את יסודות דת האמת.

.

ודע לך, כי לאחר עיון ובדיקה, נראה כמעט בוודאות שיעקב בן חביב עצמו אינו האחראי לזיוף המדרש הנזכר במסכת סוטה יד. וזאת מפני שיעקב בן חביב עסק בספרו עין יעקב רק בשני סדרים: “זרעים” ו”מועד”, ולאחר מכן נפטר. ואין עדות או רמז שיעקב בן חביב עסק בקבלה הנוצרית או בזוהר הנוצרי הטמא. ומי שהמשיך את מלאכתו היה בנו, לוי בן חביב (1480 – 1541). נמצא, שלוי בן חביב הוא האחראי להכנסת אותו מדרש מפוקפק בספר עין יעקב, בסדר “נשים”, במסכת סוטה.

כלומר, אף שיש לי ביקורת עקרונית על עצם מפעלו של יעקב בן חביב, כפי שביארנו, מכל מקום הביקורת הקשה יותר מופנית כלפי מי שהכניס בפועל את הזיוף הזה אל תוך דברי חז”ל — לוי בן חביב. כיצד העז להכניס דבר כזה לבית מדרשם של חז”ל? מי הוא זה ואיזה הוא אשר יכניס לשון שיש בה ריח חמור של עבודה לאמצעים, פנייה למתים ומינות, ויעמיד אותה כאילו יצאה מפי רבותינו? והלא דבר כזה כאשר כתוב בחז”ל מייחס אליהם מינות ועבודה זרה! נמצא שלוי בן חביב הוא הגורם למכשול.

.

אמנם, הדברים מתבררים יותר כאשר מעיינים בספר שאלות ותשובות של לוי בן חביב, שמתוכו ניכר היטב כי עסק בקבלה הפרו־נוצרית ובמושגיה. וכאשר בודקים את הדברים לעומק, התמונה נעשית ברורה הרבה יותר: אין כאן דבר מקרי, אלא שרשרת של השפעה רעיונית, בית מדרש, תלמידים, חוגים וקשרים, שכולם מוליכים אל אותו עולם של קבלה מאוחרת, זוהר, מיסטיקה ופגיעה בטהרת דת האמת.

רבו של לוי בן חביב היה יצחק אבוהב האחרון [=לא בעל מנורת המאור], אותו יצחק אבוהב שחי בשנים 1433 – 1493, ואשר היה מן החוגים הקרובים לעולם הקבלה. ולא לחינם קארו בעל השולחן ערוך חיבבו, שהרי שניהם נמשכו לאותו עולם רעיוני שהחל להחדיר את הקבלה אל תוך בית המדרש ואל תוך ההלכה.

ועוד יש לשים לב, שאחד מתלמידיו של יצחק אבוהב היה יעקב בירב, והוא עצמו הסמיך את קארו בעל השולחן ערוך. נמצא שהדברים מתחברים היטב: יצחק אבוהב, יעקב בירב, קארו, לוי בן חביב, וכל אותה סביבה רעיונית שעמדה תחת השפעת הקבלה המאוחרת. אין כאן אנשים מנותקים זה מזה, אלא רשת של השפעה, שבה הזוהר והקבלה נעשו יותר ויותר חלק מן השפה התורנית של אותם חוגים.

ולא לחינם עזריה פיג’ו (1579 – 1647), שהיה אף הוא מקובל, מביא בספרו בינה לעתים (דרוש עב בתחילת הדרוש) את המדרש המזוייף בשם לוי בן חביב. וגם כאן אין הדבר מקרי. שהרי היכן למד עזריה פיג’ו? בבית מדרשו של יצחק אבוהב הנזכר. נמצא שהמדרש המפוקפק הזה לא צמח בחלל ריק, אלא בתוך אותה סביבה שקיבלה את הקבלה, נשמה את ספר הזוהר, והכשירה בהדרגה רעיונות של פנייה למתים, מעלת קברים, ומעמד מיסטי לצדיקים לאחר מותם.

וכעת הדברים מובנים היטב: כאשר רואים את שרשרת האנשים, בתי המדרש, התלמידים והחיבורים, מבינים שאין מדובר בשיבוש תמים. לפנינו עולם שלם שבו הקבלה הפרו־נוצרית התחילה לחדור אל תוך מקורות ישראל, להתלבש בלשון חז”ל, לקבל תוקף של מדרשים, ולהופיע אחר כך כאילו הייתה מסורת קדומה ונאמנה.

וזה בדיוק מה שצריך לחשוף: לא רק את הזיוף עצמו, אלא את בית הגידול שהוליד אותו. לא רק את המדרש המומצא, אלא את החוגים שקיבלו אותו, הפיצו אותו, ייחסו לו קדמות, והשתמשו בו כדי להכשיר את דרכם. כי כאשר בודקים את השורשים, רואים שהכול מתחבר לאותה מגמה אחת: להעמיד את הקבלה המאוחרת כאילו היא עומדת על אדני חז”ל, בעוד שבאמת היא רחוקה מדרכם של חז”ל כרחוק מזרח ממערב.

.

וכעת מובן היטב מדוע הדבר מובא בהגהות הב”ח על הש”ס — יואל סירקיש (1561 – 1640). מפני שהזיוף הזה כבר היה גלוי לפניו, וכבר עמד בתוך המסורת המודפסת שהייתה לפני עיניו. ולא זו בלבד, אלא שיואל סירקיש עצמו היה קשור עמוקות לעולם הקבלה המאוחרת, ובחיבוריו ניכרת בקיאותו בספר הזוהר הפרו־נוצרי ובספרי הקבלה שנבנו עליו. גם בספרו שו”ת הב”ח (סימן ה’) כתב: “המלעיג על דברי חכמים [=הם לא חכמים! הם רשעים] ומדבר דופי על חכמת [=נצרות] הקבלה, שהוא מקור התורה ועיקרה, וכולה יראת שמים דפשיטא דחייב נידוי“. ע”כ. והנה, מי שחייב נידוי על פי דת האמת הוא דווקא מי שכתב מילים כאלה. היש חרפה גדולה מזו? היש דופי גדול מזה? לבוא ולומר שהקבלה, על כל דמיונותיה, הגשמותיה, ספירותיה, פרצופיה, זיווגיה ועבודת האמצעים שבה, היא “מקור התורה ועיקרה”? האם יש חילול התורה גדול מזה? האם יש גידוף חמור מזה כלפי מסורת ישראל הטהורה?

שימו לב: לא די לו לומר שהקבלה היא חכמה מסוימת או ענף מאוחר. הוא מגדיל לעשות וקובע שהיא “מקור התורה ועיקרה”. כלומר, לפי דבריו, לא התורה שבכתב, לא התורה שבעל פה, לא מסורת חז”ל, לא הגאונים, לא הרי”ף ולא הרמב”ם הם עיקר התורה — אלא הקבלה המאוחרת. זו כבר אינה טעות צדדית, אלא הפיכת הסדר כולו על פניו.

והרי הוא עצמו מכריע שאין לפסוק הלכות על פי הקבלה במקום שהתלמוד חולק. ואם כן, מי כאן סותר את עצמו? אם הקבלה היא מקור התורה ועיקרה, מדוע אין לפסוק על פיה נגד התלמוד? ואם אין לפסוק על פיה נגד התלמוד, כיצד העז לומר שהיא מקור התורה ועיקרה? ממה הוא מפחד? מן האמת? מן התלמוד? מן הסתירה הפנימית שבדבריו?

וזו בדיוק בושה מה עושה. מצד אחד מרוממים את הקבלה ומכתירים אותה כעיקר התורה; מצד שני, כאשר היא מתנגשת בתלמוד, נבהלים ואומרים שאין לפסוק כמותה. נמצא שכל הבניין עומד על בלבול, פחד, סתירה וחוסר נאמנות לדרך התורה הברורה. וכעת מובן גם מדוע הב”ח רץ ומיהר להגיה מדרש שקרי זה בספרו. מפני שהב”ח היה מן ההולכים אחר הקבלה, וכמו שאר בעלי הסודנות גסי הרוח, היה נוח לו מאוד להחזיק במדרש כזה. מדרש כזה משרת היטב את תפיסת הקברים, את מעלת המתים, את הפנייה לצדיקים, ואת כל עולם הדמיונות שבו הנברא נעשה אמצעי בין האדם לבין הבורא.

ולא לחינם חיבר הב”ח חיבור על ספר פרדס רימונים של משה קורדובירו הנוכל. הדברים מתחברים היטב: קבלה, זוהר, הגהות, מדרשים מפוקפקים, פנייה למתים, והכשרת שיבושים בשם חז”ל. הכל חלק ממערכת אחת, שביקשה להחדיר את הקבלה הפרו־נוצרית אל תוך לב בית המדרש, ולהעמיד את ההבל כאילו הוא עומד על יסודות חז”ל.

ולכן צריך לומר את הדברים בגלוי: אין די לבדוק מה נדפס. צריך לבדוק מי הדפיס, מי הגיה, מי הכניס, מי סמך, מי פירש, ומה הייתה מגמתו. כי כאשר בעלי הקבלה נוגעים במקורות, אין לסמוך בעיניים עצומות. חובה לבדוק כל דבר מול יסודות דת האמת, מול התורה, מול חז”ל, מול הגאונים, מול הרמב”ם, ומול האמונה הנקייה שאין בה לא פנייה למתים, לא עבודת אמצעים, ולא תלות בנבראים.

.

והכל מובן כעת, מי שהכניס את המדרש המזוייף הזה, אלו כת המקובלים, לא יעקב בן חביב הוגה הרעיון שדרדר את ישראל אחר התוהו ברעיונו. אלא בנו ושותפיו, הם אלו שאחראיים על הזיוף הקשה הזה. ולא לחינם, בכל מהדורות הש”ס אין הדבר מופיע בתלמוד סוטה יד.! מכיון שמדובר בזיוף עבה וגס. ימחה שמם של מי שחרפו וגידפו כלפי האל הנכבד והנורא. אלא שבענין זה ראוי לי לדייק יותר, המקורות אכן אומרים שלוי בן חביב השלים את הוצאת החלק השני לאחר מות אביו, אבל עין יעקב הוא מפעלו של יעקב, ואיננו יודעים מי מהם הכניס דווקא את היחידה הזאת. לכן, אפשר לומר שהקטע הופיע בחלק של עין יעקב שהובא לדפוס לאחר מות יעקב בן חביב בידי בנו לוי; בשלב זה אין בידינו לקבוע מי מהם אחראי לנוסח המסוים.”

.

וכעת, לפני פרסום מאמר זה, לאחר חיפוש קפדני, הצלחתי להבין מי אחראי עוד יותר להכנסת המדרש המזוייף הזה לעולם. הלא הוא ספר מנורת המאור של ישראל אנקווה (עמוד 264 דפוס ירושלים, פרק ב’ – בתפילה). בעוד שרבים, וכמעט כולם, חושבים שהמקור הראשון לכך הוא עין יעקב, הנה הצלחתי לזהות מקור מוקדם יותר שממנו יצא התופת הזה לעולם. ספר מנורת המאור, שמחברו היה מקובל נודע, הוא ככל הנראה המקום שבו הוכנסה הזיה זו. אמנם, עדיין יש אצלי חשד שלא בעל מנורת המאור עצמו הכניס זאת בספרו, אלא תלמידים או מעתיקים שהוציאו את מהדורתו, הם שהכניסו זאת לתוך הספר, כדי להראות שמקור המדרש המזוייף קדום יותר מעין יעקב. וכל מה שאני זקוק אליו כעת הוא כתב־היד שעליו עבד במהדורת “ענעלאו”, והוא: Bodleian MS. Opp. 146, Neubauer no. 1312.

בימים אלה שלחתי לספריית אוקספורד בקשה, שבה ביקשתי גם את הדף שלפני ואחרי, כי איננו רוצים רק להוכיח שהמשפט קיים בכתב־היד. אנחנו רוצים לבדוק מי כתב אותו. בשביל זה צריך להשוות צורת אותיות, עובי הקולמוס, דיו, רווחי שורות, כותרות, קיצורים וכו’, לדפים הסמוכים. וזה חשוב במיוחד, משום שענעלאו עצמו כותב שהעותק נכתב בספרד בשנת 1441, אבל שחלק מן הדפים בחלק המאוחר של הספר נכתבו בידי יד מאוחרת. לכן עולה אצלי החשד, שלא בעל מנורת המאור כתב זאת הוא ממש, אלא שהדבר הוכנס לספרו לאחר מכן.

.

בכל אופן, כעת הכל מובן. חוג המקובלים היה זקוק בדחיפות לכל אותן הזיות אופל שמלמד ספרם הטמא והארור, הלא הוא ספר הזוהר הפרו־נוצרי: שהמתים מרגישים, פועלים, אפשר לפנות אליהם, לבקש מהם, והם עומדים ומתפללים על החיים. שהרי ספר הזוהר מלא וגדוש בהזיות הללו. ולכן הוצרכו המזייפים לזייף מדרש ולייחס אותו לחז”ל הטהורים. וכמו שתראה בזוהר הפרו-נוצרי חדש (קכ: סח:). ובזוהר הפגאני פרשת שמות (טז.): בשעתא דאזלי ישראל בגלותא דמצרים אתכנשו כולהו נשמתהון דבשטין במערתא דכפלתא, צווחו ואמרו: סבא סבא (היינו יעקב, רמ”ק), בניך כלהו משתעבדין בקשיו לעם אחרן עבדין בהון נוקמין וכו’. ע”ש. והרמ”ק [=מקק] שם כתב, כי לא סתם התעוררו נשמות השבטים ללכת למערת המכפלה, אלא קודם לכן הלכו ישראל שהיו במצרים לארונות השבטים שהיו קבורים שם והתפללו שיבקשו עליהם רחמים, ואח”כ נרגשו נשמות השבטים ללכת למערת המכפלה להתפלל עליהם. [=באמת??]. עוד מובא בזוהר הנוצרי פרשת תרומה (קנא:) שהאבות ישנים ואינם מתים – והם מתפללים על ישראל. אין סוף להזיותיו של המכשף הפגאני.

.

והחשוב מכל, וזו נקודת המפתח להבין את כל התרמית: בדיוק למקור הבא כיוונו המקובלים את דבריהם. בדיוק למקור הילדותי שאציג בפניכם. רק לצורך זה זייפו המקובלים מדרש שלם וייחסו אותו לבעלי התלמוד הטהורים. וזה לשון הזוהר הפרו נוצרי (זוהר חדש – מדרש הנעלם על איכה מאמר קול ברמה נשמע אות לב): “בשעה שבית המקדש נחרב ונשרף, בא קול והעיר על קברי האבות הראשונים, ואמר: האבות הראשונים, אתם נרדמים בשינה, ואינכם יודעים צער העולם, בניכם שגדלתם בצער, והבאתם אותם באמונה רבה של הקדוש ברוך הוא, הנה מתו, והנה נהרגו, והנה הלכו בגלות בידי שונאיהם, ידיהם קשורים לאחוריהם, מתים מרעב, בתיהם נשרפו. איפה הם הרחמים שלכם, איפה היא האמונה שלכם. קומו התעוררו אליהם. מיד נתעוררו האבות והאמהות, והלכו אל משה. אמרו לו, משה הרועה הנאמן, איפה הם הבנים, איפה עזבת אותם. מיד נתעורר משה, והלך עמהם ליהושע. אמר לו, בני האבות האלו, בני ישראל, שהקב”ה פקד אותי עליהם ועזבתי אותם על ידיך, איפה הם“. ע”כ.

ועיין שם בסיפורי ההבל שלו, שאפילו לילדים בשוק אינם מתאימים. אבל ראה ולמד את השיטה. בעלי האופל החדירו סיפורים, בנו הזיות קשות, והעמידו עולם שלם שבו המתים מרגישים, קמים, הולכים, מדברים, מתפללים, פועלים ומשפיעים. אך כדי שהדברים יתקבלו אצל ההמון, היה צריך לתת להם עוגן קדום. לכן זייפו מדרש התואם את דברי שטותם, וייחסו אותו לתלמוד ולחז”ל.

ואז, כאשר הקורא התמים יראה שהדבר מובא בשם חז”ל ובשם תלמוד סוטה, מיד יאמר: הנה, יש מקור לדברי הזוהר. הנה, אין כאן חידוש של המקובלים. הנה, כבר חז”ל לימדו שהולכים אל קברו של משה, בוכים לפניו, והוא עומד ומבטל גזירות. אתם מבינים מה נעשה כאן? תחילה הזוהר בודה מליבו עולם של מתים פועלים, אבות מתעוררים, משה קם, יהושע נזעק, קברים מדברים ונשמות מתהלכות. אחר כך באים בעלי הסודנות וצריכים מקור קדום שיכשיר את כל זה. ואז מופיע מדרש מפוקפק, המיוחס לחז”ל, ואומר בדיוק מה שהזוהר צריך: שאם קברו של משה היה ידוע, היו ישראל הולכים אליו, בוכים לפניו, והוא היה מבטל את הגזירה.

זו אינה מקריות. זו שיטה. זו אינה מסורת. זו הנדסת תודעה. זו אינה תורה. זו החדרת עבודת קברים ופנייה למתים אל תוך בית המדרש בשם חז”ל. ולכן חובה לחשוף את השורש: המדרש לא בא ללמד מוסר, ולא בא להעמיק את מעלת משה רבנו, אלא שימש כלי ביד בעלי הקבלה להלביש את הזיותיהם על דברי חז”ל. הם היו צריכים מקור שיאשר את פולחן הקברים, את תפיסת המתים כפועלים, ואת הרעיון שאפשר לפנות לצדיק לאחר מותו; וכאשר לא היה להם מקור אמיתי, יצרו מקור.

וזה כל ההבדל בין דרך האמת לבין דרך בעלי האופל. דרך האמת אומרת: אין פנייה אלא לבורא יתעלה לבדו. דרך בעלי האופל אומרת: יש קברים, יש מתים, יש נשמות פועלות, יש צדיקים מתעוררים, יש אבות ההולכים למשה, יש משה ההולך ליהושע, ויש עולם שלם של דמיונות. ומי שמבקש את דת האמת, חייב לעמוד מול זה ולומר: לא. אין זו תורה. אין זו אמונת חז”ל. אין זו מסורת ישראל. זו עבודת אמצעים, זו מאגיה, זו פנייה לנבראים, וזו עקירת יחוד השם במסווה של מדרש.

.

ושוב, אחר העיון והמחשבה, נראה ששורש הבעיה התחיל מספר מנורת המאור של אלנקווה, אשר העמיק בהזיות רבות בספרו, ודרדר את מחשבת ישראל אחר התוהו וההבל. ועל הקורא לדעת, כי ספרו והנוסח המלא של מנורת המאור של אלנקווה נותר בכתב־יד במשך מאות שנים, עד מהדורת ענעלאו בשנים 1929–1932; עם זאת, חלקים, עיבודים וקיצורים מן החיבור הגיעו לדפוס עוד קודם.

ולכן, אף אם נאמר שמקור דברי לוי בן חביב בספר עין יעקב הוא מכתב ידו של מנורת המאור, עדיין יש כאן רשלנות גדולה מצידו של לוי בן חביב. שהרי ספר עין יעקב מחזיק עצמו כמי ש”מעתיק” מילה במילה מן התלמוד. אמנם ספרו של אלנקווה אינו מעתיק מילה במילה מן התלמוד, אלא הוא ספר דרשות ומוסר.

ולפיכך, היה אפשר לומר שמה שכתב אלנקווה בציטוט הבא אינו בהכרח כולו לשון התלמוד, אלא שילוב של דברי תלמוד, דרשה, הרחבה, ומחשבתו המשובשת של הכותב: “וְשׁוֹמֵעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּפִלָתָן שֶׁל צַדִּיקִים הַמַּתִים: [=שימו לב איך אלנקווה שקע בהזיות של ילדים]. וְרוֹצֶה בָּהּ כְּשֶׁמִּתְפַּלְלִין עַל יִשְׂרָאֵל בְּעֵת צָרָה, וּמְרַחֵם עַל עַמּוֹ בִּתְפִלָּתָן. כִּדְגָרְסִינַן בְּפֶרֶק קַמָּא דְמַסּכֶת סוֹטָה, אָמַר רַבִּי חֲמָא בַּר חֲנִינָא, מִפְּנֵי מָה נִקְבֵּר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע”ה מוּל בֵּית פְּעוֹר, כְּדֵי לְכַפַּר עַל עֲוֹן בֵּית פְּעוֹר. מִפְּנֵי מָה נִסְתָּר קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה מֵעֵינֵי בָּשָׂר וְדָם, מִפְּנֵי שֶׁגָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעָתִיד הַמִּקְדָּשׁ לֵיחָרֵב, בַּיִת רִאשׁוֹן וּבַיִת שֵׁנִי, וְלִגְלוֹת יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצָם, וְאָמַר שֶׁמָא יָבוֹאוּ לִקְבוּרָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וְיַעַמְדוּ בִּבְכִיָה וְיִתְחַנְנוּ לְמֹשֶׁה וְיֹאמְרוּ לוֹ, רַבֵּנוּ מֹשֶׁה, עֲמֹד בִּתְפִלָּה בַּעֲבוּרֵנוּ, וְעוֹמֵד מֹשֶׁה וּמְבַטֵל אֶת וכו'”. ע”כ.

והנה לפנינו, ככל הנראה, המקור הראשון המביא את המדרש המזוייף הזה. אמנם, הטעות של לוי בן חביב הייתה שהוא לא השכיל להבין שמה שכתב הוזה ההזיות, “כדגרסינן בפרק קמא דמסכת סוטה”, אין כוונתו על כל מה שהביא מכאן והלאה, אלא כוונתו רק על הקטע הראשון, עד המילים “על עוון בית פעור”. שרק הם נמצאים בתלמוד באמת.

כלומר, החלק התלמודי האמיתי הוא מה שנאמר במסכת סוטה בעניין קבורת משה מול בית פעור, כדי לכפר על עוון בית פעור. אבל המשך הדברים, המדברים על הסתרת קברו של משה כדי שלא יבואו ישראל לקברו, יבכו לפניו, יתחננו אליו, והוא יעמוד ויבטל את הגזירה — זה כבר אינו לשון התלמוד, אלא תוספת דרשנית, מזוייפת ומסוכנת, היוצאת מבית מדרש של בעלי הקברים והדמיונות. ולוי בן חביב, בספר עין יעקב, מרוב שנעם לו העניין, סבר שמצא מציאה גדולה בספר מנורת המאור בכתב יד. הוא העלה על דעתו שאלנקווה מצא פיסת אוצר, ושעמדו לפניו כתבי תלמוד שלא היו לפני אחרים. ומתוך כך העלה את שטויותיו של אלנקווה כאילו אלנקווה התכוון לומר שכל הדברים הללו הם לשון התלמוד ממש.

וזו רשלנות חמורה מאוד. כי מי שמעתיק בשם התלמוד, חייב לדעת היכן מסתיים התלמוד והיכן מתחילה הדרשה. חייב לדעת להבחין בין לשון חז”ל לבין הרחבת הזיות של מחבר מאוחר. חייב לבדוק, להשוות, לדקדק, ולא להכניס לתוך בית מדרשם של חז”ל לשונות שיש בהם פנייה למתים, בקשה מן המתים, והעמדת צדיק מת כמי שמבטל גזירות.

וכאן בדיוק נוצר השיבוש: אלנקווה כותב בספר דרשות ומוסר, מערבב דברי תלמוד עם הזיותיו, ולוי בן חביב בא אחריו ומעלה את הדברים אל תוך עין יעקב כאילו הם חלק מן התלמוד. וכך, מדרש מאוחר, מסוכן ומזוייף, מקבל לפתע תגית של “חז”ל”, ואחר כך משתמשים בו בעלי הקברים והמקובלים כדי לומר: הנה, גם התלמוד מלמד לפנות אל צדיקים מתים.

אבל האמת פשוטה וברורה: התלמוד במסכת סוטה מדבר על קבורת משה מול בית פעור. הוא אינו מלמד לפנות למשה לאחר מותו. הוא אינו מלמד ללכת לקברו. הוא אינו מלמד לבכות לפני מת. הוא אינו מלמד שמת יכול לבטל גזירות. כל אלה תוספות זרות, מסוכנות, ומנוגדות ליסודות דת האמת.

ולכן יש לומר בזהירות ובתקיפות יחד: שורש השיבוש נמצא ככל הנראה במנורת המאור של אלנקווה, והכנסתו אל עין יעקב נעשתה על ידי לוי בן חביב מתוך חוסר הבחנה חמור בין תלמוד לבין דרשה מאוחרת. ומכאן יצא התופת לעולם: דבר שאינו מן התלמוד נעשה בעיני ההמון “גמרא”, ומשם נבנתה מערכת שלמה של פנייה לקברים, תפילות למתים, ותלות בצדיקים לאחר מותם. וזו בדיוק הסכנה כאשר אין הבחנה בין מקורות. כאשר ספר דרשות נעשה תלמוד, כאשר הרחבה מאוחרת נעשית חז”ל, וכאשר הזיה קבלית מקבלת חותמת של קדמות — עם ישראל כולו עלול להיגרר אחר ההבל, לחשוב שעבודת קברים היא אמונה, ושפנייה למתים היא מסורת.

ולכן חובה לעקור את השיבוש הזה מן השורש: אין כאן תלמוד. אין כאן חז”ל. אין כאן מסורת נאמנה. יש כאן טעות חמורה, או זיוף חמור, שנכנס דרך מנורת המאור, הועתק בעין יעקב, ולאחר מכן נעשה כלי בידי בעלי האופל להכשיר את דרכם.

.

ושוב דקדקתי בדבר וחשבתי, שמא דברי “המדרש” המזוייף האלו, הם עיבוד של סיפורים ילדותיים שסופרו בספר הזוהר, או שמא מדובר בחיבור מקורות שונים בספר הזוהר. ומכיון שבתלמוד מובא שקבורתו של משה כיפרה על מעשה פעור, ואלנקווה היה מהכת הראשונה שהבינו את דברי חז”ל כפשוטן. ראה אלנקווה להביא סיכום דברים לספר הזוהר בעיבוד לשונו. שהרי אלנקווה היה מעריץ של ספר האופל, וקרוב לוודאי שהכניס את הסיפור ההזוי בתוך ספרו בתור עיבוד לשטויותיו של ספר הזוהר.

ותחילה יש לומר, כי אלנקאוה מת בשנת 1391. מאה עשרים שנה לאחר שיצא הזוהר הפרו-נוצרי לעולם. ישראל אלנקאוה הכיר את הזוהר והשתמש בו. ה־Encyclopaedia Judaica  מציינת במפורש שב”מנורת המאור” שלו הוא מצטט מן הזוהר תחת השם “מדרש יהי אור“, ואף מתרגם/מעבד את הארמית הזוהרית לעברית. המקור אף מציין שכתבי “מנורת המאור” הסתובבו בספרד כבר במאות ה־14–15.

וכבר ידוע שספר הזוהר הפרו-נוצרי כאשר יצא טומאתו לעולם. היו לו כמה שמות. יש מי שקרא לו, “מדרש רשב”י”. [כך קרא לו בחיי בן אשר שהעמיק בהזיות. והיה תלמיד משה בן נחמן]. וישראל אלנקווה קרא לו במפורש, “מדרש“. כמו שמצוטט מתוך ספרו (עמוד 60 מהדורת ניו יורק): “וגרסינן במדרש יהי אור, ר’ אבא ור’ חייא היו מהלכין בדרך”. ע”כ. מקור הדברים בספר האופל: זוהר חלק ב’ דף נד. דף קלב עמוד א. ולי נראה הכותב, כי אלנקווה היה מכנה את ספר הזוהר, “מדרש יהי אור“, וזה היה שמו בעיניו. וכן מצאתי מפורש (מנורת המאור חלק א’ מהדורת ירושלים עמוד 195): “וגרסינן במדרש יהי אור, כל כהן שאין לו בת זוגו אסור לעבודה”. ומקור הדברים הם מדברי ספר הזוהר הנוצרי (חלק ג’ דף קמה’ עמוד ב’. קמו עמוד א’). נמצא כי ספר הזוהר היה נקרא, “מדרש יהי אור”.

.

וכעת אציג לפני הקורא כמה ראיות חזקות וברורות, המוכיחות, כי גם אלנקווה מעולם לא ראה את דברי המדרש המזוייף בשום תלמוד. אלו הם דברי עצמו שנכתבו בעיבוד לשון מכל מיני מקורות השייכים לספר האופל הנוצרי.

.

אמר הטמא (זוהר – ויקרא פרשת אחרי מות מאמר נפש רוח נשמה אות רנח והלאה): “בספרו של שלמה המלך, כתוב, ג’ מדורים עשה הקדוש ברוך הוא לצדיקים … אחד, לנפשות הצדיקים, שלא הסתלקו מעולם הזה, ונמצאות בעולם הזה. כי נפש הנפטר אינה מסתלקת מעוה”ז, וכשהעולם צריך רחמים, ואלו בני האדם החיים יושבים בצער, הן מתפללות תפלה עליהם, והולכות ומודיעות הדבר לישני חברון, דהיינו האבות, והן מתעוררות ועולות לגן עדן הארץ, ששם רוחות הצדיקים מתלבשים בעטרות של אור, ומתיעצות בהם, וגוזרות גזרה, והקב”ה עושה רצונן, ומרחם על העולם“. ע”כ. שימו לב לסוף הדברים, “וגוזרות גזירה, והקב”ה עושה רצונן”. דבר זה מקביל למה שכתב אלנקווה: “ועומד משה ומבטל את הגזרה“.

.

ובהמשך כתב השיקוץ (אות רסד): “ובשעה שהעולם צריך רחמים, והחיים הולכים ומודיעים לנפשות הצדיקים, ובוכים על קבריהם, והם ראוים להודיע להם, מה הטעם שראוים, הוא משום ששמים הרצון שלהם להתדבק נפש בנפש, אז מתעוררות נפשות הצדיקים ומתאספות והולכות ומשוטטות לישני חברון, ומודיעות להם צער העולם, וכולן עולות לפתח גן העדן ומודיעות לרוח, ואלו הרוחות המתעטרים בגן עדן, מלאכים עליונים הולכים ביניהם, וכולם מודיעים לנשמה, והנשמה מודיעה להקב”ה. וכולם מבקשים רחמים על החיים. והקב”ה מרחם בשבילם על העולם. ועל זה אמר שלמה, ושבח אני את המתים שכבר מתו“. ע”כ. זה מקביל בדיוק למדרש המזוייף: “”יבואו לקבורתו של משה… ויעמדו בבכיה, ויתחננו למשה… עמוד בתפלה בעדנו… ועומד משה ומבטל את הגזרה”.

.

ובהמשך (אות רעו) אומר השיקוץ: “צדיקים מגינים על העולם בחייהם, ובמיתתם יותר מבחייהם“. ע”כ. זה מקביל אחד לאחד עם מה שכתוב במדרש המזוייף: “מפני שחביבין צדיקים במיתתם יותר מבחייהם”. המשפט הזה בזוהר אינו נמצא במקרה במקום מרוחק. הוא בא בסיום אותו דיון עצמו שבו מדובר על אנשים ההולכים לקברי צדיקים, בוכים שם, והצדיקים המתים מבקשים עליהם רחמים.

בזוהר שמות טז ע”ב מופיע סיפור שבו מת אומר לרבי יהודה: אלמלא הבקשות שלנו בעד החיים, הם לא היו מתקיימים אפילו חצי יום. מיד אחר כך אומר רבי אבא במפורש: “תפילתם של המתים מגינה על החיים”. זה כמובן מתאים באופן ישיר ל”משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו”. גם בזוהר ויחי רכה ע”א נאמר במפורש שכאשר העולם בצרה: בני אדם מבקשים רחמים על הקברים; החיים באים לבקש רחמים על קברי המתים, והדבר עובר מנפש לרוח, מנשמה לקב”ה, ואז הקב”ה חס על העולם.

.

ולכן לא מן הנמנע, שמנורת המאור יצר לשון עיבוד תחבירית מספר האופל, ושילב אותו לאחר דברי התלמוד. זה הסוף של בעלי ההזיות, והחורבן אשר הולידו.

.

וכעת נעבור למקור עצמו ונראה את זיופו (מקור הדברים – זיופו הנתעב של לוי בן חביב ורבותיו כת המקובלים הרשעים): “מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הקב”ה שעתיד בית המקדש ליחרב, ולהגלות את ישראל מארצם. שמא יבואו לקבורתו של משה כאותה שעה, ויעמדו בבכיה, ויתחננו למשה, ויאמרו לו: “משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו”. ועומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבין צדיקים במיתתם יותר מבחייהם”. ע”כ.

.

כתבו אותם מזייפים: “שמא יבואו לקבורתו של משה כאותה שעה, ויעמדו בבכיה“. וכבר בלשון זו לבדה נחשף עומק השיבוש. שהרי רק מי ששקע בעולם של דמיונות, קברים, מתים, מתווכים והשפעות מאגיות, יכול להעלות על דעתו שבשעה שבאה צרה גדולה על ישראל, הדרך הנכונה היא ללכת לקבר מסוים, לעמוד על מצבה בבכייה, ולבקש מן המת שיעמוד בעדם. עצם השיח הזה מעיד על ירידה עצומה ממחשבת התורה. דת האמת מלמדת את האדם לפנות אל הבורא יתעלה לבדו, לשוב אליו, להתוודות לפניו, לתקן את דרכיו, ולבקש ממנו רחמים. אבל כאן מכניסים ללב הקורא רעיון זר ומסוכן: שבמקום לפנות אל ה’, הולכים אל קבר; במקום תשובה, בכייה ליד מצבה; במקום עבודת הבורא, תלות במת.

ויתירה מזו, עצם ההליכה לקברו של המת אין בה שום תועלת מצד דרך התורה. שהרי אם אדם הולך אל חכם, הוא הולך אל חכם חי, כדי שילמד אותו דרך ישרה, יוכיח אותו על מעשיו, יורה לו כיצד להתפלל, כיצד להתוודות, כיצד לשוב בתשובה, וכיצד לתקן את דרכיו.

ולכן אמרו חז”ל בתלמוד (בבלי בבא בתרא קטז:): “דרש ר’ פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנא’: חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה”. ומה שאמר, “ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים”, הכוונה ילך אצל חכם והחכם ילמד אותו כיצד להתפלל בצורה נכונה על מנת שתקובל תפילתו. וכאשר כתבתי כן מצאתי לרבינו המאירי (בית הבחירה שם): “לעולם יהא לבו של אדם בטוח שהתפלה כשהיא נעשית כתקנה מבטלת את הגזרה, ומי שיש לו צער או חולה בתוך ביתו או אחד ממיני הצרות ילך אצל חכם, וילמוד הימנו דרכי התפלות ויבקש רחמים שנאמר חמת מלך וכו’ ואיש חכם יכפרנה”. ומה פירוש? חכם אמיתי בתורה ילמד את האדם לחזור בתשובה ולהתפלל בצורה נכונה, שתועיל העשיה לפני ה’ יתברך. והוא יתברך ירפא את ילדיו. ולמדים אנו מכל זה, שאין כח אחר, לא קמיעות, לא קברי מתים, לא פסוקי תורה, לא שום דבר אחר, היכול לרפאות את הילד, מלבד ה’ יתברך! והמשתמש בדברים אלו וכיוצא בהם, איבד את חיי עולם הבא. וכך בדיוק, המעלה על דעתו ללכת לאיזה קבר מת, ואפילו של משה רבינו, וחושב בדעתו שבגלל הליכתו לקבר המת יהיה בזה תועלת יתירה, הרי זה ענוש יענש.

וכי מה תכלית ההליכה אל קברו של מת? האם המת ילמד את ישראל סדר תשובה? האם יוכיח אותם על חטאיהם? האם יעמיד לפניהם את הדרך הישרה? האם יאמר להם: עזבו עבודה זרה, חדלו מן החמס, שובו אל הבורא, תקנו מעשיכם? ודאי שלא.

ולכן המדרש הזה, כפי שהוא מוצג, אינו רק תמוה, אלא זועק את שיבושו מתוכו. הוא מסיט את מרכז התשובה מן האדם החי אל הצדיק המת. במקום ללמד את ישראל שעליהם לשוב בעצמם אל הבורא, הוא מצייר מציאות שבה הם הולכים לקברו של משה, בוכים לפניו, ומבקשים שהוא יעמוד בעדם ויבטל את הגזירה.

וזו סכנה עצומה. כי נמצא שהמדרש מלמד את ההמון שיש מי שיכול לעשות בעבורם את עבודת התשובה. הם חטאו, הם עבדו עבודה זרה, הם השחיתו את דרכם, הם סירבו לשמוע לנביאים — ובמקום לשוב בעצמם, הם ילכו לקבר ויבקשו ממשה שיפעל בעדם. היש עקירת תשובה גדולה מזו? הרי יסוד התורה הוא שהאדם עצמו צריך לשוב. החוטא הוא שצריך להתוודות. המקלקל הוא שצריך לתקן. המתרחק הוא שצריך לחזור. אין אדם אחר יכול לשוב במקומו, ואין צדיק מת יכול להחליף את חובתו האישית של החוטא לעמוד לפני הבורא באמת.

ולכן ברור שמחשבה כזו אינה דרך חז”ל הטהורים, אלא דרך בעלי הקברים ובעלי המאגיה, שהרגילו את העם לחשוב שיש קיצורי דרך: במקום תשובה — קבר; במקום תיקון המעשים — בכייה ליד מצבה; במקום פנייה אל הבורא — פנייה אל צדיק מת; במקום אחריות אישית — הסתמכות על נברא. וזהו שורש השיבוש שצריך לעקור: אין התשובה נעשית על ידי מתים, ואין הגזירות מתבטלות מפני שבני אדם ברחו מן האחריות והלכו לקבר. הגזירה מתבטלת כאשר האדם שב אל הבורא יתעלה, מתקן את דרכיו, עוזב את הרע, ומקבל עליו ללכת בדרך האמת.

כל מדרש המלמד אחרת, או כל הבנה שמובילה אחרת, אינה מקרבת את האדם לתורה, אלא מרחיקה אותו ממנה. כי התורה אינה שולחת את האדם אל קברים, אלא אל עצמו ואל בוראו: בדוק את מעשיך, תקן את דרכיך, שוב אל ה’, והוא ירחמך.

וראה דבריו של פנחס אל עם ישראל (שופטים פרק ב פסוק א – ד): “וַיַּ֧עַל מַלְאַךְ־יְיָ֛ מִן־הַגִּלְגָּ֖ל אֶל־הַבֹּכִ֑ים: וַיֹּאמֶר֩ אַעֲלֶ֨ה אֶתְכֶ֜ם מִמִּצְרַ֗יִם וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתִּי֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם וָאֹמַ֕ר לֹֽא־אָפֵ֧ר בְּרִיתִ֛י אִתְּכֶ֖ם לְעוֹלָֽם: וְאַתֶּ֗ם לֹֽא־תִכְרְת֤וּ בְרִית֙ לְיֽוֹשְׁבֵי֙ הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִזְבְּחוֹתֵיהֶ֖ם תִּתֹּצ֑וּן וְלֹֽא־שְׁמַעְתֶּ֥ם בְּקֹלִ֖י מַה־זֹּ֥את עֲשִׂיתֶֽם: וְגַ֣ם אָמַ֔רְתִּי לֹֽא־אֲגָרֵ֥שׁ אוֹתָ֖ם מִפְּנֵיכֶ֑ם וְהָי֤וּ לָכֶם֙ לְצִדִּ֔ים וֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם יִהְי֥וּ לָכֶ֖ם לְמוֹקֵֽשׁ: וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֞ר מַלְאַ֤ךְ יְיָ֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּשְׂא֥וּ הָעָ֛ם אֶת־קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּֽוּ”. ע”כ. מה אנו רואים כאן? לא תפילה של פנחס לאל יתברך, לא דרישת בכי ללא שינוי מעשה. אלא תוכחה גמורה על מנת לשנות את המעשה.

.

ולכן המחשבה של בעלי המדרש המזוייף, מתאימה מאוד לבעלי הקבלה והסודנות. שהרי לפי דרכם המשובשת, לקבר הצדיק יש כוח, מקום הקבורה פועל השפעה, ד’ אמות של מת נעשות מקום קבלת אור, והאדם צריך לנסוע, להשתטח, להדליק, לבכות ולהתחבר לאיזה כוח נסתר הנמצא שם. זו אינה תורה, אלא פולחן קברים בלבוש יהודי.

וזכורני שפעם אחת נסעתי עם אחד המקובלים הנחשבים בארץ, למירון, ואז פתח את פיו ואמר: “בכל השנה בשביל לקבל את האור של רשב”י, צריך להגיע ד’ אמות לקברו. אבל ביום לג’ בעומר, רשב”י עומד ומברך את כל האנשים שעומדים בתחילת ההר”. ואני, שהייתי אז שה תמים, שתיתי בצמא את דבריו, ולא הבנתי עד כמה הדברים הללו רחוקים מדת האמת. תהילות לאל עליון, זכיתי להתעלות שכלית ממה שהייתי בעבר. הייתי אדם שנמשך אחר קברי מתים, טקסים, הילולות, נרות, סגולות וחפצים לישועות שאין בהם תועלת ולא מים. והיום ברור לי עד כמה כל העולם הזה בנוי על פחד, דמיון, תלות בנבראים והרחקת האדם מן הבורא האחד.

ועוד שאלה פשוטה יש לשאול על אותו מדרש מפוקפק: אם היה ידוע קברו של משה, כיצד היו מגיעים ישראל, הנמצאים בירושלים בשעת החורבן, אל קברו של משה? הרי מדובר בדרך ארוכה מאוד, הליכה של זמן רב, בשעה של חורבן, גלות, חרב, בהלה ואסון לאומי. וכי בזמן כזה יעמדו ישראל ויארגנו מסע לקברו של משה כדי לבכות שם?

הרי הדברים אינם מתיישבים לא עם המציאות, לא עם השכל, ולא עם דרך התורה. אלא שכל מטרת הלשון הזו היא להחדיר רעיון אחד: שיש כוח בקבר, שיש לפנות אל הצדיק המת, ושצדיק לאחר מותו עומד כמבטל גזירות. וזה בדיוק שורש השיבוש שצריך לעקור מן הדעת. כי משה רבנו אינו כתובת לתפילה לאחר מותו. קברו של משה אינו מקום ישועה. ואין שום צדיק מת שהאדם צריך ללכת אליו כדי שיפעל בעבורו. כאשר באה צרה על ישראל, הדרך היא תשובה, תפילה אל הבורא יתעלה, תיקון המעשים, עזיבת הרע וחזרה למשמעת ה’. לא קברים, לא מתים, לא בכייה על מצבות, ולא תלות בנבראים.

ולכן עצם הנוסח “יבואו לקבורתו של משה ויעמדו בבכיה” מעיד על רוח זרה שנכנסה לכאן. זו אינה רוח חז”ל הטהורים, אלא רוח בעלי הקברים, בעלי המאגיה ובעלי עבודת האמצעים. דת האמת אינה מוליכה את האדם אל המתים, אלא אל אלהי החיים.

.

הלא תראה מה שאמר ה’ לנביאיו (ירמיהו פרק ז פסוק ט – יב): “הֲגָנֹ֤ב׀ רָצֹ֙חַ֙ וְֽנָאֹ֗ף וְהִשָּׁבֵ֥עַ לַשֶּׁ֖קֶר וְקַטֵּ֣ר לַבָּ֑עַל וְהָלֹ֗ךְ אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם: וּבָאתֶ֞ם וַעֲמַדְתֶּ֣ם לְפָנַ֗י בַּבַּ֤יִת הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר נִקְרָא־שְׁמִ֣י עָלָ֔יו וַאֲמַרְתֶּ֖ם נִצַּ֑לְנוּ לְמַ֣עַן עֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹעֵב֖וֹת הָאֵֽלֶּה: הַמְעָרַ֣ת פָּרִצִ֗ים הָיָ֨ה הַבַּ֧יִת הַזֶּ֛ה אֲשֶׁר־נִקְרָֽא־שְׁמִ֥י עָלָ֖יו בְּעֵינֵיכֶ֑ם גַּ֧ם אָנֹכִ֛י הִנֵּ֥ה רָאִ֖יתִי נְאֻם־יְיָֽ: ס כִּ֣י לְכוּ־נָ֗א אֶל־מְקוֹמִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשִׁיל֔וֹ אֲשֶׁ֨ר שִׁכַּ֧נְתִּֽי שְׁמִ֛י שָׁ֖ם בָּרִֽאשׁוֹנָ֑ה וּרְאוּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתִי ל֔וֹ מִפְּנֵ֕י רָעַ֖ת עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל”. ע”כ. ביאר הרד”ק (ירמיהו פרק ז פסוק ט): “הגנוב – התחשבו שתעשו מעשים רעים ותנצלו מעונשם בעבור שתבאו ותעמדו לפני בבית הזה? כאשר אתם אומרים אחר שתעשו כל התועבות האלה ותבאו בבית הזה ואמרתם נצלנו ופי’ אתם אומרים נצלנו בעבור שתשובו לעשות את כל התועבות האלה“. ע”כ.

וברור ופשוט, שהעם אשר גנב, רצח, עבד עבודה זרה, והלך אחר כל התועבות, לא בא לבית המקדש מתוך חרטה אמיתית על מעשיו. אדרבה, הוא בא מתוך הפקרות ועזות מצח. הם חשבו שמעשה הקרבנות לבדו יציל אותם, כאילו אפשר לאדם להמשיך ברשעתו, להוסיף תועבה על תועבה, ואחר כך לעמוד בבית המקדש ולומר: “ניצלנו”. כלומר, אין כאן תשובה, אין כאן שבירת הלב, אין כאן עזיבת החטא, ואין כאן קבלה לעתיד; יש כאן שימוש בבית המקדש כמעין מחסה דמיוני מפני הדין, בעוד ליבם ממשיך לדבוק ברע. וזה בדיוק מה שניסו מכשפי האופל לעשות עם המדרש המזוייף הזה. הם רצו להעביר את הכח למת ולרומם את בשרם, ולהנציח את עצמם, באופן שהשליטה תהיה לעולם מונחת בחיקם.

.

זאת ועוד כתבו הזייפנים: “ויתחננו למשה, ויאמרו לו: “משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו“. מה? יתחננו למשה? התחינה והתפילה רק אליו יתברך, לא למשה רבינו, ולא לאברהם אבינו! מי שכתב את המילים הללו, “ויתחננו למשה”, גרם בכוונת מכוין לעבודה זרה ולפריקת עול תורת אמת! הרי חז”ל מלמדים (תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט דף יג טור א /ה”א): “אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אם באת על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד“. ע”כ. אפילו למלאכים אסור לצווח! כל שכן למתים. וכיצד חז”ל ילמדו אותנו, להתחנן למשה? מה זה השטות הזו? מי רצה להכשיל את עמינו הטהור? הלא הם המקובלים המינים השוטים!

גם רשב”י עצמו לימד ואמר (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סג עמוד א): “אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה’ לבדו”. וכי יעלה על הדעת שחז”ל יאמרו, “ויתחננו למשה”?

וראה קורא נעים את ביאורו של הרלב”ג (דברים לד’ ו’) כמה שכל ישר היה לו: “ויקבור אותו בגאי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה – זה עניין נפלא מצד כי התורה ביארה מקום הקבר לפי מה שאפשר ועם זה סבב השם יתעלה שלא יהיה מקום קבורתו נודע לאחד מהאנשים. והנה עשה זה השם יתעלה, כי אולי אם נודע מקום טעו יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה. הלא תראה כי גם בנחש הנחשת שעשה משה טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו ולזה עשה השם יתעלה שקבר אותו על דרך מופת לא נגע בקבורתו אחד מהאנשים והנה העניין קבורתו שלא יתכן שיודע לאחד מהאנשים והנה בזה עוד מהתועלת להישיר אל שכבר הגיע משה למדרגה מהחיים הנצחיים אחר הפרדו מהגו שלא יתכן שתושג לאחד מהאנשים ולזה עשה השם יתע’ שגם מקום גוו לא נודע להעיר על זה הענין”. ע”כ.

שימו לב קוראים נעימים, כוונת ה’ יתעלה בדיוק להיפך ממה שכתבו הזייפנים: ה‘ העלים בכוונה את מקום קבורת משה, אף שהתורה ציינה את האזור הכללי. הסיבה המרכזית: למנוע מישראל להפוך את קבר משה למוקד פולחן ולמקור ישועות.

.

וכתב רבינו הטהור בביאור יסודות דת האמת (פירוש המשנה להרמב”ם סנהדרין י’ א’ בסוף ההקדמה): “היסוד הראשון מציאות הבורא ישתבח. והוא, שיש שם מצוי בשלמות אופני המציאות, והוא עלת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום. ואלו נתאר סלוק מציאותו כי אז בטלה מציאות כל נמצא ולא ישארו קיימים במציאות, ואלו נתאר סלוק כל הנמצאים זולתו, כי אז לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר, כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו, וכל מה שזולתו מן השכלים כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון הוא אשר מורה עליו דבור אנכי ה’ וכו'”. ע”כ. כלומר, קיומנו נמשך רק מן הבורא יתברך ולא ממשה רבינו. קיומנו נמשך רק מן האל יתעלה שמו השלם בתכלית השלימות.

וכל המעלה בדעתו כי הוא זקוק לגורם אחר מלבד האל יתעלה שמו, הרי הוא כמי שאומר שהאל יתברך חסר. וזו מטרתו של המדרש המזוייף.

עוד כתב רבינו ביסוד החמישי: “שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות … לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה”. ע”כ.

שימו לב למילותיו הברורות של רבינו, “הוא אשר ראוי לעובדו … ומשמעתו … ואין עושין כן למה שלמטה ממנו …. ואין עושים אותם אמצעים להגיע בהם אליו”. איך זה בדיוק מסתדר עם מה שכתבו הארורים במדרש המזוייף: “ויעמדו בבכיה, ויתחננו למשה, ויאמרו לו: “משה רבינו עמוד בתפלה בעדנו”. היש עבודה זרה יותר מכך? היש חירוף וגידוף יותר מכך? היש כפירה ביסודות דת האמת יותר מכך?

ולדעתי לא רק בשתי היסודות הנזכרים הם כופרים. אלא גם ביסוד האחד עשרה. שבו כתב רבינו: “שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בענין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרו אם תשא חטאתם ואם אין מחיני נא מספרך, והשיבו יתעלה מי אשר חטא לי וכו’. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה”. ע”כ. כלומר, מי שמעלה על דעתו שמשה רבינו וקברו יוכלו להצילו ולבטל מעליו את הגזירה, כופר ביסוד האחד עשרה, שבו כל אדם מחוייב להאמין ולדעת, כי אם לא יחזור בתשובה ממעשיו, יקבל עונש. ובעל המדרש המזוייף העביר את מושא העבודה והתשובה מהאדם, לפולחן מתים וביטול גזירות.

ולכן, כל מי ששותף למדרש המזוייף הזה, זה דינו, כמו שכתב רבינו בחתימת יסודות דת האמת: “וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו’“. ע”כ. חובה לקחת את ספר עין יעקב וכל מי שהביא את המדרש המזוייף הזה ולעלותו באש! כדברי רבינו, “חובה לשנאותו ולהשמידו”. אין הנחות לשקר.

.

ונחתום בעניין נפלא שביאר רבינו הטהור, וממנו ילמד האדם יסוד גדול: יש בידו שתי דרכים כאשר הוא ניגש לדברי חז”ל. דרך אחת — לקחת את דבריהם האמיתיים, להוריד אותם אל הסכלות, להבין אותם בגסות, ולהעמיק מהם בהזיות ובדמיונות. ודרך שנייה — להבין את דבריהם על צד הרעיון, המוסר, החכמה והמשל, וכך להוציא מהם דעת ישרה ואמונה נקייה.

דוגמה לכך ניתן לראות בדבר הבא: אמרו במדרש (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת ויצא): “ר’ ברכיה אמר עולם ושליש עולם הראה לו, עולים אין עולים פחות משנים ואין יורדים פחות משנים, המלאך שלישו שלעולם”. ועל זה כתב רבינו הטהור (מורה הנבוכים ב’ י’): “אבל אמרם כי המלאך שליש העולם, והוא אמרם בבראשית רבה בלשון זה, שהמלאך שלישו של עולם, הוא פשוט מאוד, וכבר ביארנו את זה בחבורנו הגדול בהלכות, כי כל הנבראים שלושה חלקים: השכלים הנבדלים והם המלאכים, והשני גופי הגלגלים, והשלישי החומר הראשוני.

כלומר: הגופים תמידי השינוי אשר תחת הגלגל. ככה יבין מי שרוצה להבין החידות הנבואיות, ויתעורר מתרדמת הפתיות, וינצל מתהום הסכלות וירום אל העליונים. אבל מי שטוב לו לצלול בים סכלותו וירד מטה מטה, אינו צריך ליגע גופו ולא לבו, יתרוקן מכל תנועה, והוא ירד למטה באופן טבעי. ולכן הבן כל מה שנאמר ובחנהו”. כמה פשוט, כמה ישר, וכמה מאיר. רבינו מלמדנו כאן כיצד יש לקרוא את דברי חז”ל. לא בגסות, לא בהגשמה, לא בדמיונות של בעלי ההבל, ולא בדרך שתוליד סכלות ומינות; אלא בדרך של חכמה, הבחנה, משל, רעיון וסדר אמיתי של המציאות.

הנה לפנינו מדרש שאדם סכל יכול להפוך אותו מיד להזיה: מלאך בגודל שליש העולם, ציורים גשמיים, דמיונות עצומים, וגסות מחשבה שאין בה דעת. אבל רבינו הטהור אינו נבהל מלשון המדרש, ואינו נופל לתרדמת הפתיות. הוא מבאר את הדברים בדרך שכלית נקייה: כל הנבראים נחלקים לשלושה חלקים — השכלים הנבדלים שהם המלאכים, גופי הגלגלים, והחומר הראשוני, כלומר הגופים המשתנים שתחת הגלגל.

ובזה מתברר ההבדל העצום בין איש הדעת לבין בעל הדמיון. בעל הדמיון קורא מדרש, ומיד בונה ממנו עולם של צורות, גדלים, גופים, ציורים והבלים. אבל איש הדעת מבין שחז”ל דיברו בלשון חידה, משל ורעיון, וצריך לעמוד על כוונתם הפנימית בלי ליפול לגשמיות ולסכלות.

וזו בדיוק דרכו של רבינו: להציל את האדם מן הפתיות. לא לבטל את דברי חז”ל, אלא להצילם מידי הסכלים. לא לזלזל במדרש, אלא להעמידו על מכונו. לא לברוח מן האגדה, אלא להבין שהיא צריכה שכל, הבחנה וזהירות. מי שרוצה להבין — יתעורר מתרדמתו, יתאמץ, יבחן, ילמד ויתרומם. אבל מי שטוב לו לצלול בים סכלותו, אינו צריך להתאמץ כלל; די לו שיישאר בגסות מחשבתו, והוא ירד מטה מטה מאליו.

ומכאן ילמד הקורא הנעים כלל גדול לכל דברי האגדה: אין לקרוא אותם בעיניים של בעלי מאגיה, ולא להפוך כל משל לגוף, כל רמז למציאות גשמית, וכל חידה לאמונה מחייבת. דברי חז”ל צריכים דעת. מי שניגש אליהם בשכל ישר, ימצא בהם חכמה ומוסר. ומי שניגש אליהם בדמיון עכור, ימצא בהם מהרהורי ליבו בלבד, ויהפוך את דברי החכמים לכלי של סכלות.

וזהו ההבדל בין דרך רבינו הטהור לבין דרך בעלי האופל: רבינו מעלה את האדם מן הדמיון אל הדעת; והם מורידים את האדם מן הדעת אל הדמיון. רבינו מציל את המדרש מן ההגשמה; והם עושים מן המדרש מקור להגשמה. רבינו מלמד איך להבין; והם מלמדים איך להזות.

לפיכך, כל מי שמבקש אמת צריך לאחוז בדרכו של רבינו: להבין, לבחון, להפשיט את הדברים מגסותם, ולחפש את החכמה והמוסר שבהם. כי דברי חז”ל אינם ניתנו כדי להטביע את האדם בים הסכלות, אלא כדי להוציאו ממנו.

.

עד כאן כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.