פורום

שאלה: האם מותר לאישה הלבושה בצניעות ללכת עם ילדיה לבריכה מעורבת, אף שאינה נכנסת בבגד ים אלא רק מלווה אותם? ומה הדין כאשר הבריכה פועלת גם בשבת?

תשובה: עצם העובדה שהאישה לבושה בצניעות היא דבר נכון ומובן מאליו, אך אין בכך כדי לפתור את הבעיה של השהייה במקום מעורב. הצניעות אינה נמדדת רק בלבוש, אלא גם בהתנהגות, בבחירת המקומות שאליהם הולכים ובחינוך שמעניקים לילדים. מקומות שיש בהם תערובת קרובה של גברים ונשים עלולים להביא לידי פריצות. הדבר חמור במיוחד בבריכה מעורבת, שהיא מקום סגור ומצומצם יחסית, שבו קשה מאוד להתרחק ממראות וממצבים שאינם צנועים. לכן ראוי להרגיל את הבנים והבנות שלא לבלות במקומות מעורבים ככל האפשר.

כאשר הילדים רוצים מאוד לשחות, עדיף לבחור חוף ים מרוחק ושקט, שאין בו אנשים רבים, ולהתמקם באזור צדדי. בחוף הים המרחב פתוח יותר, ולכן ניתן להתרחק מאנשים ולצמצם את התערובת והקרבה. עם זאת, יש לשקול כל מקרה לפי הזמן, המקום והמציאות בפועל. אף שהשחייה בריאה לגוף ולנפש והוויתור עליה עשוי להיות קשה, לעיתים זהו המחיר הנדרש כדי לשמור על גדרי הצניעות ולחנך את הילדים בהתאם. לעניין הבריכה הפתוחה בשבת: מעיקר הדין מותר להגיע אליה ביום חול, אף שהיא פועלת גם בשבת.

.

רבינו בחיי בן פקודה בספר חובות הלבבות כותב (פתיחה לשער התשובה): "... ולפי שהצדיקים שני סוגים, האחד הנצולים מן העברה והחטא. והסוג השני השבים מן העברה, ולפי שרוב המון הצדיקים בעלי תשובה וכפרה, פתח החסיד באמרו, "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

ואחר כך תיאר את הכת השניה הנצולים מן החטא, ואף על פי שהם קודמים במעלה, כי כל בעל תשובה כבר היה צדיק לפני שיחטא, ואין כל צדיק בעל תשובה, ואמר עליהם, "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון". ואיחר הזכרת כת זו, מחמת מיעוט מציאותם בכל דור. [=ולא מפני שהם פחותים במעלתם מאלו שחזרו בתשובה]. כמאמר החסיד, "אם עונות תשמר יה אדני מי יעמד". ואמר, "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ואמר שלמה ע"ה, "כי אין אדם אשר לא יחטא". ולפיכך קבעו קדמוננו בתחלת תפלתנו, ענין התשובה ובקשת הסליחה בהרוצה בתשובה, והמרבה לסלוח". ע"כ.

.

נמצא לפי דברי רבינו בחיי החכם השלם, שהצדיקים שלא חטאו מעולם [=ובודדים הם מאוד], מעלתם גדולה ממעלתם של החוזרים בתשובה.

וככל הנראה רבינו בחיי סובר כשיטת רבי יוחנן בתלמוד ולא כשיטת רבי אבהו (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד ב): "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים - עין לא ראתה אלהים זולתך. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר: שלום שלום לרחוק ולקרוב. לרחוק ברישא והדר לקרוב ורבי יוחנן אמר לך: מאי רחוק - שהיה רחוק מדבר עבירה מעיקרא, ומאי קרוב - שהיה קרוב לדבר עבירה ונתרחק ממנו". ע"כ.

ונסביר: רבי חייא בר אבא מוסר בשם רבי יוחנן, שכל דברי הנחמה והשכר הנפלאים שנאמרו בנביאים נאמרו על בעלי תשובה. אולם השכר המוכן לצדיקים גמורים, שלא חטאו מלכתחילה, גדול ונשגב כל כך, עד שאפילו הנביאים לא השיגוהו. עליהם נאמר: ״עין לא ראתה אלהים זולתך״. כלומר, רק הבורא יודע את מעלת שכרם.

.

דעה זו חולקת על דעת רבי אבהו, שאמר: ״מקום שבעלי תשובה עומדין — צדיקים גמורים אינם עומדין״. כלומר, לדעת רבי אבהו, בעל תשובה עשוי להגיע למעלה גבוהה יותר מן הצדיק הגמור. הוא מביא ראיה מן הפסוק: ״שלום שלום לרחוק ולקרוב״. תחילה נאמר ״לרחוק״, ורק אחר כך ״לקרוב״. רבי אבהו מפרש: ה״רחוק״ הוא מי שהיה רחוק מן הבורא מחמת חטאיו, ולאחר מכן שב בתשובה; והוא הוזכר ראשון, מפני מעלתו הגדולה. ה״קרוב״ הוא הצדיק שהיה קרוב לבורא תמיד.

.

אולם רבי יוחנן מפרש את הפסוק להפך: ״רחוק״ — מי שהיה רחוק מן העבירה מלכתחילה, כלומר צדיק גמור.  ״קרוב״ — מי שהיה בעבר קרוב לעבירה, אך עתה התרחק ממנה ושב בתשובה.  לפי פירושו, הצדיק הגמור נזכר ראשון בפסוק, מפני שמעלתו גבוהה יותר.

.

נמצא שיש כאן מחלוקת עקרונית:

לדעת רבי אבהו: מעלת בעל התשובה גדולה יותר, מפני שהוא התגבר על יצרו, שינה את דרכו והפך את נפשו.

לדעת רבי יוחנן: מעלת הצדיק הגמור גדולה יותר, מפני שמעולם לא קלקל את נפשו ולא התרגל לעבירה.

.

עם זאת, שתי הדעות מלמדות על מעלתה העצומה של התשובה: אפילו לשיטת רבי יוחנן, כל הנחמות והמעלות שתיארו הנביאים נאמרו על בעלי תשובה. כלומר, מי שחטא ושב באמת אינו נחשב אדם דחוי, אלא זוכה למעלה ולשכר נשגבים ביותר.

.

עוד בענין זה המשיך וכתב רבינו בחיי (ספר חובות הלבבות שער ז - שער התשובה פרק ח): "אבל אם ישתווה השב [בתשובה] עם הצדיק. אומר, כי יש מן השבים [=בתשובה] שישתוה אחר התשובה עם הצדיק אשר לא חטא, ומהם מי שיש לו יתרון על הצדיק, ומהם מי שיש לצדיק יתרון עליו אף על פי ששב [=בתשובה].

א) ובאור החלק הראשון הוא, שיהיה החטא בקצורו במצות עשה, שאין בה כרת, כציצית וכלולב וכסוכה והדומה לזה. וכאשר ישוב המקצר בהם בלבו ובלשונו וישתדל לעשות אותם, ולא ישנה קצורו בהם, ימחל לו הבורא וישתוה עם הצדיק, אשר לא קצר בהם, ובכמו זה נאמר: "השב מן החטא כמי שלא חטא", ואמרו רז"ל: עבר על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז ממקומו עד שמוחלין לו, שנאמר: "שובו אלי ואשובה אליכם".

.

ב) והחלק השני והוא, שיש לו בו יתרון השב על הצדיק, באור זה, שיהיה השב חטא חטא קטן במצות לא תעשה, שאין בה כרת ואח"כ שב ממנה תשובה שלמה בכל תנאיה, ושם עוונו לעומתו ונוכח פניו ומבקש תמיד המחילה עליו ונכלם מבשתו מהבורא, ונכנס בלבו המורא מענשו ונשברה נפשו, והוא נכנע ושפל לפני האלהים תמיד, והיה חטאו סבה לכניעתו והשתדלותו לפרע חובות הבורא, לא יתגאה במאומה ממעשהו הטוב ולא ירבה בעיניו ולא יתפאר בו וישמר בשארית ימיו מן המכשול. חוטא זה הוא שיש לו יתרון על הצדיק, שלא חטא החטא ההוא והדומה לו, כי הצדיק אין בטוחים בו, שלא יתגאה ויגבה לבו וירום במעשהו, וכבר נאמר, כי יש חטא שמועיל לשב יותר מכל צדקות הצדיק, ויש צדקה שמזקת לצדיק יותר מכל חטאות השב, כשיפנה לבו מן הכניעה ודבק בגאות ובחונף ואהבת השבח, כמ"ש אחד מן הצדיקים לתלמידיו: אלו לא היה לכם עון, הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מן העון. אמרו לו: ומהו גדול מן העון? אמר להם: הגאות והחונף. ובשב כזה ארז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".

.

ג) והחלק השלישי, שיהיה השב עובר עברות גדולות ממצות לא תעשה, שיש בה מיתה בידי אדם וכרת בידי שמים, כחלול השם ושבועת שקר והדומה להם מן הגדולות, ואחר כך שב מטעותו בהם והשלים תנאי התשובה וגדריה, כי המחילה לא תתכן לו, עד שינוסה בעוה"ז ממה שיוכל לסבלו וינקה מעוונותיו. ובו אמרו רז"ל: "עבר על מצות לא תעשה שיש בה כרת ומיתת ב"ד ועשה תשובה יסורין ממרקין ומיתה מכפרת", שנאמר: ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וכתיב: אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. והצדיק, שלא עבר אלו העברות, יש לו יתרון על השב מהם בלי ספק.

.

"דעת רבינו הרמב"ם – מעלת בעלי תשובה גדולה ממעלת הצדיקים בכל אופן":

.

אבל רבינו הטהור הרמב"ם מבין ומעלה בספרו הגדול, שמעלת אלו שחזרו בתשובה מעל עבירה שהיא, מעלתם יותר גדולה מאלו שלא טעמו את טעם הפרישה, העבירה, וכן על זאת הדרך. כמו שכתב (רמב"ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ד – ח): "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו, אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו, כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.

... כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, מי גם בכם ויסגר דלתים וגו', והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם, צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך, ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות ... בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר, אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך ואמש היית אומר כך וכך, אל ירגישו להן אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם, שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת, וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירן לפניו כדי לביישו, או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה, הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה שנאמר ולא תונו איש את עמיתו". ע"כ.

.

סיכום הדברים:

.

רבינו בחיי מחלק את בעלי התשובה לשלושה מצבים:

.

א) חוזר בתשובה שווה לצדיק: מי שביטל מצוות עשה שאין בה כרת, כגון ציצית או סוכה, ושב בתשובה שלמה ואינו חוזר לחטאו — נמחל לו, והוא נחשב כצדיק שלא חטא.

.

ב) חוזר בתשובה גדול מן הצדיק: מי שחטא בעבירה קלה, ותשובתו הביאה אותו לכניעה, לענווה, לשפלות ולזהירות גדולה מן החטא — עשוי להיות במעלה גבוהה מן הצדיק, מפני שהחטא נעשה אצלו סיבה לתיקון ולהתרחקות מן הגאווה.

.

ג) הצדיק גדול ממנו מבעל תשובה: מי שעבר עבירות חמורות שיש בהן כרת, מיתת בית דין או חילול השם, אף ששב בתשובה שלמה, עדיין זקוק לייסורים ולכפרה; ולכן הצדיק שמעולם לא חטא בעבירות אלו גדול ממנו.

.

דעת רבינו הרמב"ם: לעולם בעל התשובה גדול ממי שלא חטא, וחלילה אינו מרוחק ממעלת הצדיקים. אלא אהוב ורצוי לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. יתרה מזו, כאשר חזר בתשובה ולא משנה מאיזה עבירה, שכרו גדול ומעלתו גבוהה ממעלת הצדיק שלא חטא, מפני שהוא כבר טעם את טעם החטא, ואף על פי כן פרש ממנו וכבש את יצרו. לכן אמרו חכמים: ״מקום שבעלי תשובה עומדין — אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו״.

.

עד כאן כתבתי בקצרה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.

תשובה: בתפילת ראש השנה על פי נוסח הרמב"ם, אנו אומרים כך: "וְזָכְרֵינוּ בְּזִכְרוֹן טוֹב מִלְּפָנֶיךָ. וּפָקְדֵינוּ בִּפְקוּדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, מִשְּׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם. וּזְכוֹר לָֽנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד וְאֶת הַשְּׁבוּעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה. וְתֵרָאֶה לְפָנֶיךָ הָעֲקִידָה שֶׁעָקַד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְכָבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹנָךְ בְּלֵבָב שָׁלֵם. כֵּן, *יִכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעֲסֶיךָ*, וְיִגָּלוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ. וְתִתְנַהֵג עִמָּנוּ בְּמִדַּת רַחֲמִים, וְאַל תִּתְנַהֵג עִמָּנוּ בְּמִדַּת הַדִּין. וּבַעֲבוּר שְׁמָךְ הַגָּדוֹל, יָשׁוּב חֲרוֹן אַפְּךָ מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּמֵעִירְךָ וּמִנַּחֲלָתֶיךָ". ע"כ. ונראה ששאלת השואלת היתה על הנוסח הזה, שבו אנו אומרים, "יכבשו רחמיך את כעסיך".

ושאלת השואלת מעולה מאוד, מכיון שרבינו הטהור כתב (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב הלכה י): "הקדוש ברוך הוא מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא, ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד, שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד, נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד וכו'".

וכוונת השואלת לומר, כיצד אנו אומרים, שיתגבר הרחמים על כעסו של הבורא, שדעתו ומחשבותיו אחד. אבל השואלת כנראה לא הבינה מה הפירוש במילה, "אחד", וחשבה שהמילה "אחד" חוזרת על דבר קבוע, כלומר, או שהוא מרחם או שהוא כועס. ואין זו הכוונה בדבריו של רבינו. אלא מה שכתב רבינו, "הוא ודעתו וחייו אחד", הכוונה ברורה, שאין הוא מכיר את עצמו מצד אחרים כמו שאנו מכירים את עצמינו מצד אחרים. כלומר, כל אחד מאתנו מכיר את עצמינו מצד ההורים שלנו, שאם לא הם, לא היינו באים לעולם. אבל הבורא, לא מכיר את עצמו מצד דבר שקדם לו, אלא הוא ודעתו, וחייו אחד הם! מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד. ולכן אינו יודע בדעה חוץ ממנו, אלא מכיר את עצמו בלבד, ואת בריותיו.

.

אבל לענין התפילה שאנו מתפללים, הענין הוא אחר. בתפילה זו אנו בעצם מבקשים מהבורא, שאע"פ שהעונש הוא בשבילנו ובכדי להעיר אותנו מתרדמת העולם, בכל זאת שיתנהג עמנו במידת רחמים, ולא שיש אצלו רגש של רחמים וכעס. אלא אנו מבקשים ומדברים בלשון שאנו מבינים בין בני אדם, והלשונות הללו הם בשבילנו ולא בשבילו, כי הוא יודע הכל ובוחן את לב האדם, וכל זה בשבילנו על מנת שנכניע את הלב בשעת התפילה, ונבין כי הוא בעל הגזירות, והוא שולט על העולם ועל חיינו. וכאשר תתבטל הגזירה, והמצב של האדם יהיה יותר טוב, אז ידע בוודאות כי מאת ה' היה הדבר. וזו מהות התפילה, כי התפילה משברת את ליבו של האדם להבין כי הכל ממנו יתברך.

.

ברם, נוסחים אלו מותר לומר אותם רק כאשר חז"ל תיקנו לומר אותם במקומם, ורק כאשר הם באים בתוך התפילה עצמה. כמו שכבר ביארנו במאמר הזה.

.

חזק וברוך תבורכו בכל מכל כל. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.

.

תשובה: כבר הארכתי בדין זה היטב, והעלתי בסדרת מאמרים כאן, שיש שתי טעמים לענין כיסוי הראש לאשה:

.

א) טעם ראשון, "דת משה", וחובה זו היא שיהיה לאשה כיסוי ראש, בכדי שידעו שזו האשה נשואה ולא יבואו לקרוץ לה ולפתות אותה חלילה, ואז יכשלו באיסור אשת איש. וכבר היו המון מקרים שנשים נשואות בגדו בבעליהן, והמנאף לא ידע שזו האשה אשת איש היא, כי לא רצתה לגלות לו, ונמצא בא על אשת איש בשוגג, ואסר אותה לבעלה (במקרה שהיו עדים לכך). ולפיכך מטעם "דת משה וישראל", כלומר קיבל משה רבינו עליו השלום, שכל אשה נשואה ואפילו מקורחת שהיא בלי שיער כלל, חייבת בכיסוי ראש שמעיד שהיא אשת איש לכל! ולכן, כאשר אשה מכסה את ראשה, אפילו בכיסוי חלקי, כלומר בכיסוי עליון והשיער פזור מאחורה, או כאשר השער גלוי מקדימה, אבל בחלק התחתון ישנו כיסוי שמעיד שהיא אשת איש, בזה יצאה ידי חובה דת משה וישראל.

ומטעם זה לעניות דעתי, אסור לאשה גרושה/אלמנה/רווקה ללכת בכיסוי ראש, שכן נוהגת היא בענין שהוא לא שייך לה כלל. ואין קשר בין כיסוי הראש מדת משה, לענין צניעות. כי מטעם דת משה, כיסוי הראש בא בשביל היכר לאשה נשואה.

.

ב) טעם שני לכיסוי הראש הוא ענין של, "דת יהודית", מדין דת יהודית, צריך שהשיער לא יהיה בצורה שמושכת עין, כלומר שלא יהיה השיער בצורה מפוזרת. ודין זה אמור לגבי כל הנשים, גם על רווקות, גם על נשואות, שלא יפזרו שיערות ראשן בצורה שתהיה מפוזרת ומושכת תשומת לב. ולכן, כל אשה נשואה צריכה לכסות את ראשה באופן ששערות ראשה לא יהיו מפוזרות.

.

בסדרת המאמרים הוכחתי, שאם אשה מגלה מעט מן השיער הקרוב למצח, אין עם זה בעיה כלל, מכיון שאינה מפזרת אותו. אמנם בקשר לשאלת השואלת, הדבר יהיה קצת בעייתי מבחינת צניעות, מכיון שכתבת, "להוציא כמה שערות מקדימה, כמו פוני וכדומה". כאן מדובר על "הוצאה" ולא על "גילוי" מעט. וכוונתי לומר, שכאשר השיער מהודק וגלוי מעט, הדבר מותר. אמנם אם זה לא רק "גילוי", אלא פיזור חלק מן השיער כמו שכתבת, "להוציא כמה שערות כמו פוני", הדבר גובל בחוסר צניעות. ואצרף כאן תמונות מה מותר ומה אסור. ברכת ה' עליכם.

מותר

אסור

אסור

.

כמה הוכחות פשוטות שאי אפשר להועיל/לתקן/לשנות את מצב המת אחר פטירתו.

.

הוכחה א': כתב רבינו הטהור (רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ד הלכה ד): "הניח להם אביהם מעות של רבית, אף על פי שהן יודעין שהן של רבית, אינן חייבים להחזיר. הניח להם פרה וטלית של ריבית וכל דבר המסויים, חייבים להחזיר, מפני כבוד אביהן. במה דברים אמורים, כשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת, אבל אם לא עשה תשובה, אין חוששין לכבודו ואפילו דבר המסויים אין מחזירין". ע"כ.

ונסביר הדברים, אע"פ שריבית זה הוא איסור לאו מן התורה, אין לוקין עליו, מפני שכל לאו הניתן לתיקון בגוף הדבר, או ניתן להשבון אין לוקין עליו. וכמו שכתב רבינו קודם לכן, "אף על פי שהמלוה והלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין עליו מפני שניתן להשבון, שכל המלוה בריבית אם היתה ריבית קצוצה שהיא אסורה מן התורה הרי זו יוצאה בדיינין ומוציאין אותה מן המלוה ומחזירין ללוה, ואם מת המלוה אין מוציאין מיד הבנים". ע"כ.

.

ולכן רבינו מדגיש, שאם הניח להם האבא נניח מיליון דולר במזומן של כסף שהוא לקח, "ריבית", שעל פי הדין היה צריך להחזירו, היורשים אינן צריכים להחזיר. והטעם שבענין פרה וטלית של ריבית מחזירים, הכל הוא מפני כבוד האבא, כי בכסף אי אפשר להצביע ולומר מה של ריבית ומה לא. אבל פרה שנלקחה בתור ריבית, הרי הפרה היא סימן לזה שהאבא לקח עליה ריבית, ובכך יש חוסר לכבודו אחר מותו.

וגם ענין זה, של הגנה על כבוד אביו, הוא רק בתנאי שחזר בתשובה ולא החזיר להספיק עד שנפטר, אבל אם לא עשה תשובה, אין חוששין לכבודו, שהרי נפטר ברשעותו! ולכן אין צורך להחזיר גם דבר מסויים שנלקח בתור ריבית.

.

מן הלכה זו אנו למדים, כי לא ניתן לתקן/להועיל/לשנות את מצב המת אחר פטירתו. שכן אם השבת הריבית היתה מועילה להוריד ממנו עוון זה, מה זה משנה באיזה מצב נפטר המת? שהרי אפשר לתקן אותו אחר פטירתו! אלא שמכאן ברור, כי במתים חופשי! ואחר שאדם נפטר לבית עולמו, אין תוספת ולא שלימות אחר המוות.

.

וכן כתב רבינו (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ד משנה יח): "כבר בארנו בעשירי מסנהדרין, שאין אחר המוות שלימות ולא תוספת, ואמנם ישלם האדם ויוסיף מעלה בזה העולם. ואל זה רומז שלמה באומרו (קהלת ט י) "כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה", אלא במצב אשר ילך האדם - בו ישאר לעולם. ולזה ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט, ולא לאבדו אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה ואין לו תקנה.

ולידיעת החסידים זה, לא ראו לכלותו אלא בחכמה ובהוספה, והרויחו זמנם כולו על פי האמת, ולא בזבזו ממנו בעניינים הגשמיים אלא עת קצרה ביותר, ובדבר שאי אפשר בלעדיו.

ואחרים - אזל מהם כולו בעניינים הגשמיים בלבד, ויצאו ממנו כמות שנכנסו, "כל עומת שבא כן הלך", והפסידוהו כולו הפסד נצחי. וההמון כולם יהפכו האמת בזאת השאלה, ויאמרו על הכת הראשונה שהם הפסידו העולם, ועל הכת האחרונה שהם הרויחו העולם, והענין בהפך, כמו שסיפרנו, "שמים חושך לאור ואור לחושך" (ישעיהו ה כ). ואוי למפסידים באמת! וזה הענין הוא אשר לקחו שלמה לעיקר בקהלת, בשבחו רווח העולם ובגנותו הפסדו, ובבאור שאין רווח ולא יכולת אחר המוות בדבר אשר החמצת כאן. וזה כולו אמת, ואם תתבונן בזה הספר זאת ההתבוננות תתבאר האמת". ע"כ.

.

וכן מפורש בהלכות אבלות שכתבו חז”ל ורבינו הטהור הרמב”ם ללא פחד, (הלכות אבל פרק א הלכה י): “כל הפורשין מדרכי צבור, והם, האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארן, ואינן נכללין [=בעבור מעשיהם] בכלל ישראל בעשיית המצוות, וכבוד המועדות, וישיבת בתי כנסיות, ובתי מדרשות, אלא הרי הם [=מתנהגים] כבני חורין לעצמן, כשאר האומות, וכן המינין [=המודים בטומאת ספר האופל], והמשומדין, והמוסרין, כל אלו אין מתאבלין עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם [=מאותם שבעה בני אדם קרובים], לובשין לבנים ומתעטפין לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה’ אשנא”. עכ”ל.

והנה מוכח, שאבא או אמא, כל שכן אח או אחות, בן ובת, שהלכו בדרכי המינים, והאמינו בעבודה זרה ומינות, או חיללו שבתות ברבים, אין מתאבלים עליהם כלל!! כלומר, ימי השבעה וכל עניני האבלות שנהפכו היום למוסך תיקונים לנשמות, כלל לא נועדו בשביל הנפטרים! אלא בשביל הקרובים. אבל כל זה שהיו אנשים ששמרו תורה ומצוות, אבל מי שלא הלך בדרכי המצוות, אסור לשבת עליו שבעה.

ופשוט הדבר שאי אפשר לתקן את האדם אחר פטירתו ולא להועיל לו בשום דרך.

.

.

אגב, ראוי להזכיר, כי ספר הזוהר שונא בתכלית את התלמוד והמשנה, ומכנה אותם בשמות של עבודה זרה. וכמו שכתב הגאון הרב יחיא קאפח, "... ועוד לא שבע להטיל קלון ופחיתות במשנה שהיא המצוה שקיבל משה מסיני כדאיתא בברכות והובא לעיל, **וקורא לה שפחה, סלע אחרא, דאתקריאת קליפה, משנה. נוקבא דעבד נער, עלה אתמר בדברים לא יוסר עבד אלא דמחן ומתברין מנה כמה פסקות בלא נביעו דחכמתא**.

.

ומשבח הוא את תורתו החדשה המלאה אלוהות רבים וקורא לה ברתא דמלכא, דבגינה אמתר ודברתם אל הסלע בדבור ופיוס כברתא דמלכא, ומספר שם שמשה רבינו התודה את חטאו זאת שנתן לנו את המשנה והתלמוד שהם סותרים ומכים על קדקד אמונתו באלהים רבים שהוא קורא לה ברתא דמלכא. ושעל כן נגזר עליו מיתה. דמאן דסריב למטרוניתא חייב מיתה, כל שכן מאן דמחי לברתא דמלכא ושעל כן נגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל. ושיקבר בארץ נכריה חוצה לארץ.

.

**ראה והתבונן אחי איך בדבריו אלה הוא מחלל את הקדשים כללותיה ופרטותיה של תורה המקובלים ביד כל ישראל הכתובים במשנה ובתלמוד שקיבל משה מסיני ומסרם ליהושע וכו' הקדושים לכלל האומה הישראלית, ומחבר הזהר מהללם ומורה לעזבם ולפרשו מהם כאבן משכית, וקורא להם בשמו של גנאי שפחה כי תירש גברתה, אשר תחתיה רגזה ארץ, ובשם קליפה קשה אשר ילאה כל אדם לשברה ולהוציא ממנה אוכל מועט כנטפי מים מועטים אשר ל אירוו לנפש עיף וצמא**.

.

כה עשה הפילסוף הרמאי מחבר הזהר לגרע נטפי מי ים המשנה והתלמוד בכמה מיני מגרעות אשר שת עליהם בזהר ובתיקונים. **ובמחשבה רעה זו חשב לפסול ולהשכיח את המשנה והתלמוד מישראל ולסתום את פי באר מים חיים אשר ממנו יקרו כל הליכות תורה שבעל פה. ומחשבתו זאת בפירוש אמרה בכמה מקומות**". ע"כ.

.

לסיכום:

.

א) מי שחולק על התורה שבכתב ועל התורה שבעל פה, ועל חז"ל הטהורים, זה כל מי שמאמין לאות אחת הכתובה בספר הזוהר הטמא.

.

ב) **המינים וצאצאיהם רוצים לצייר תמונה שהכופרים בזוהר כופרים בחז"ל, מכיון שהם יודעים שכפירה בספר הזוהר אינה מספיקה על מנת להחשיב את האדם כופר, גם לשיטתם**.

.

ג) כל החולק על דבר ולו הקטן ביותר הנפסק על ידי הסנהדרין שהיו עד רבותינו הטהורים רבינא ורב אשי, יש לו דין של זקן ממרא. ולא רק החולק, אלא המוסיף הלכה או גורע ממנה, יש לו דין של זקן ממרא שאין לו חלק לעולם הבא.

.

**הרס ספר הזוהר לא ניתן לתאר במילים, הוא הרס את העם היהודי מבפנים, אנשים רואים את ספר האופל כשייך לרשב"י עליו השלום, כי רק בדרך זו מחבר הזוהר הטמא הצליח לפתות את עמינו**.

אמנם ספר זה לא נכתב על ידי רשב"י חלילה וחס. ספר זה נכתב על ידי תלמיד הרס"ג שהתפקר ולקח פרוייקט ענק להחטיא את עמינו הטהור. ספר הזוהר שיבש את כל התפילה, שינה מנהגים, החדיר מאגיה, כישופים, עבודה זרה, מינות, קרא לבורא יתברך, "נוקבא" – "קצר אפים" – "אמא" – "אדם קדמון", וזה על קצה הקרחון שבתועבותיו.

.

**אציין שכל מי שהרים ידו בעבר נגד האמת, השתדלתי לענות לו, וממשיך לענות להם יום יום. מי שידבר בעתיד נגד האמת, אענה לו נכוחה, לא אתן לאף פוחז להרים ידו נגד התורה הקדושה ומסורת בית ישראל. גם האנטנה יקבל סדרת מאמרים שעליה הוא לא חלם, ונוכיח את בורותו, סכלותו, ועילגותו. צפו להפתעות**.

.

ברוכים תהיו – ממני חן שאולוב **ספרדי טהור**!

כחלק מהמאמר שהולך להתפרסם בימים הקרובים בנושא ענין המלאכה והעבודה והאיסור להתפרנס ולהנות מדברי תורה. ראיתי לעלות כאן יסוד חשוב אשר מחוייב להיות טמוע בכל אדם ואדם וצריכים להקנות מחשבה ויסוד זה לדורות הבאים:

.

"... אדם הזקוק לפרנסה כמו רוב הציבור שאין להם מיליוני שקלים בצד על מנת ללמוד ולהפוך את תורתן לאומנותן וכו', אסור להם לבקש מבני אדם אחרים כסף על עצם לימוד התורה שהוא לומד או מלמד. כלומר, אסור בשום אופן לאברכים להתפרנס מעצם לימוד תורתם, וכן אסור לדיינים או רבני ערים לדרוש או לקחת כסף בעבור תפקידם חלילה, אלא אם הם זקוקים לפרנסה, חובה עליהם ללמוד מקצוע מסויים ולעבוד בעבודה מכובדת ולהתפרנס ממה שהוא לא מקצועי תורני!. ואם אנשים יושבים ומקבלים על עצם לימוד תורתם משכורת, או שמקבלים עם עצם דיינותם משכורת, הרי יש בכך חילול ה'. וכל זה, מפני שאסור להנות מדברי תורה בעולם הזה. וכמו שאמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם.

.

ובדיוק כמו שכתב רבינו בנושא המזוזה, שחשבו הטפשים מבני אדם, כי המזוזה היא סוג של קמיע לשמירת הגוף, ולא הבינו ולא השכילו בחשיכה התהלכו, שמלבד שעניני ה-"קמיעות" הם שטות ועבודה זרה, עוד הפכו את דברי התורה והמצוות להנאת הגוף, ואינן אלא זיכוך הדעת ורוח האדם. וכתב רבינו (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה הלכה ד): "... אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה, אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע של הניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם". ע"כ.

.

ושימו לב ללשונו הטהורה של רבינו, "עשו מצוה גדולה שהיא יחוד ה' ... ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע של הניית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל, שזהו [=כלומר המזוזה, הוא] דבר המהנה [=שומר] בהבלי העולם". והנה רבינו במילים אלו מבאר, שעיקר מצות המזוזה באה לזכך את השכל וליחד המחשבות כלפי הבורא, ושנדע כל הזמן ונשים בדעתינו, כי הוא אחד ויחיד ואין בלתו. אמנם, הטפשים, חשבו שהמזוזה עצמה נועדה על מנת לשמור את החפצים, את הגוף, ושאר הבלי העולם ההכלים! ולכן, רק במחשבה זו ומעשה מכוער זה, אין להם חלק לעולם הבא, שהרי גילו פנים בתורה שלא כהלכה, והפכו את מצות ה' להנאות ושמירת הגוף! וזה עיוות כל מטרת המצוות והתורה.

.

למה הדבר דומה? לאשה אשר כתבה לבעלה מכתבי ניחומין ואהבה ביוצאו לדרך ארוכה, וביקשה ממנו תמיד לזכור אותה, ושלא יעלה על ליבו מחשבה לחטוא תחתיה חלילה. והדגישה לו במכתב את אהבתה הגדולה ושלעולם תהיה עמו בכל אשר תלך. אבל אם יסטה מן הדרך, וימרה את רצונה, ויחטא עם אחרות, לא תקבלו בחזרה. והיה בכל עת הדרך מסתכל ומביט במכתב, וכל פעם שרצה לחטוא היה נשמר מן הטעות וקורא במכתב ומעריך את ה' אשר זיכה אותו באשה נפלאה כדוגמתה.

.

והנמשל מובן, עצם המכתב לא מסוגל לשמור על האדם, עצם השמת המכתב בכיס בלא זכרון הכתוב בו ויראתו והערכתו למה שכתוב שם, אינו מסוגל לשמור מן החטא ולא מן הפגעים! והוא הדין במזוזה, אשר ניתנה לבני ישראל לאות וזכרון, למען יזכרו את האותות והמופתים אשר עשה ה' יתברך לעמו ישראל! והוא הדין במצות הציצית, שכל המשים על ליבו שהציצית שומרת על גופו הפיזי, או מעלה על דעתו שכאשר יסיר את הציצית מגופו, כעת הוא פחות שמור מבחינה פיזית, לא מספיק שהוא בכלל החברים והמנחשים, אלא הוא נכלל בכלל הכופרים שאין להם חלק לעולם הבא!

.

וכמו שכתב רבינו מפורש (רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה יב): "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא [=פסוק מסויים מן התנ"ך] על התינוק שלא יבעת [=יצעק ויבכה], והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל [=שמעלה על דעתו שבעקבות כך] שיישן. לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים [=כלומר, לא די שהם בכלל עובדי עבודה זרה ובוודאי איבדו את חיי העולם הבא], אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות, שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות [=יראה ורוממות] קריאתן, וינצל מצרות ומנזקים, הרי זה מותר". ע"כ. ולמדים אנו ללא כל ספק, כי עצם הפיכת דברי תורה לרפואות הגוף, עצם הפיכת המצוות להנאות הגוף, עצם זו המחשבה הכעורה, גובלת היא בכפירה גמורה בתורה! ולכן המתפרנס מן התורה, הפך את דברי התורה בכלל הנאת הגוף, ובכך הרים יד בתורת משה וחירף וגידף כלפי שמים!

.

ולכן, מה שכתוב בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סה עמוד ב): "רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה". וכן כתוב (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סז עמוד ב): "כדרב חנינא ורב אושעיא. כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה". ע"כ. בוודאי ופשוט הדבר, שכוונת הדברים שנזדמן להם עגלה לשלוש סעודות בשבת. ולפי שעסקו בהלכות יצירה, כלומר בעניני מעשה בראשית ופלפלו בחכמה הגדולה הזו בינם לבין עצמם בלבד, שהרי אין דורשין במעשה בראשית אלא ביחיד בלבד, כלומר רק אחד ועוד אחד בלבד. על ידי זה הלימוד נתעלו רוחנית והיו שמחים לאכול עגלה בשלוש סעודות. וההזיה שלפיה בראו עגלה על ידי "ספר יצירה", מלבד שמדובר בזיוף ושקר! כי המינים זייפו את התלמוד בדף סה הנזכר, ושינו ל-"ספר יצירה" במקום שהיה כתוב, "בהלכות יצירה", על מנת שהדברים יעלו בקנה אחד עם ספר היצירה המזוייף שיצא כמה מאות שנים לאחר חתימת התלמוד. בכל אופן שיהיה, דברי תורה הם לזיכוך השכל והדעת, המצוות לא באו להנות את הגוף, אלא לזכך את הדעות ולהכניס רוממות בלב האדם.

את המקור למהדורה התקנית ניתן לראות כאן: https://shas.alhatorah.org/Parshan/Bavli_MS_Munich_95/Sanhedrin/65b.16#m7e_aram_he_n6

מדוע רש"י השאיר הדבר בקושיה?

.

בשבת למדתי את פרשת יתרו, ונדהמתי מאיך שהציג רש"י את הדברים בפירושו. כתוב בתורה (שמות פרק יח פסוק ז פרשת יתרו): "וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה". והנה, מתוך שהדיבור של, "וישתחו" – "וישק לו", שניהם מוסבים וסמוכים למה שאמר, "ויצא משה לקראת חותנו", הרי פשוט הדבר כי השתחויה זו ונשיקת כבוד זו חוזרת למשה, כלומר שמשה רבינו הוא זה שעשה כבוד לחמיו, והוא זה שהשתחווה ונישק לו לאות כבוד!

.

אמנם רש"י כתב כך, "וישתחו וישק לו - איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש, זה משה, שנאמר (במדבר יב ג) והאיש משה". ע"כ. והנה, מראש הדברים של רש"י אנו למדים שהדבר נשאר בגדר, "איני יודע", כלומר, שאין אנו יודעים מי השתחוה למי. ויש מקום לומר שהיה זה משה רבינו, מכיון שנאמר, "והאיש משה", לכאורה יש מקום לומר שכל זה אמור על משה רבינו. אלא, הדרך שבה הציג רש"י את הדברים, מלמדת שיש מקום להשאיר הדבר בתיקו, כלומר ב-"איני יודע", כמו שפתח את הדיבור. שהרי אם היה סבור וסמוך ובטוח בדעתו שמשה רבינו היה זה שאליו הדיבור אמור, היה לו לומר בראש הדברים, שמשה רבינו היה זה שהשתחווה ונישק. שהרי גם על יתרו נאמר, "האיש", כמו שכתוב (שמות פרק ב פסוק כא פרשת שמות): "וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה".

.

והנה רש"י שלא כתב מקורות לדבריו, בעיני רבים נחשב בעבור זה לגאון עצום שמרשה לעצמו לומר, "איני יודע", ואף יש דרשה בקרב האורתודוקסים שרש"י יודע הכל ולא נעלם ממנו דבר, חוץ מאותם מקומות שכתב, "איני יודע", ששם אלו המקומות היחידים שהוא לא יודע לפרש דבר בתנ"ך. אמנם צר לי לאכזב אתכם, לא רק שרש"י הציג הדברים בצורה מסורבלת וקשה, לא רק שרש"י הציג את הדברים כאילו יש כאן קושיה עצומה ולא הסבר אמיתי. אלא רש"י לא העתיק דבר ברור שממנו דלה את דבריו.

.

כי מקורו של רש"י הוא מתוך דברי המכילתא ששם נאמר (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו פרשה א'): "וישתחו וישק לו – [היה מקום לומר לקורא] איני יודע, מי השתחוה למי, או מי נשק למי, כשהוא אומר: וישאלו איש לרעהו לשלום. [=מכאן היה מקום לומר שאיני יודע מי השתחווה למי, שנאמר בלשון רבים, "איש לרעהו"]. מי קרוי איש, הלא משה, שנאמר (במדבר יב ג): "והאיש משה עניו מאד". הוי אומר, לא השתחוה ולא נשק אלא משה לחמיו, מכאן אמרו שיהא האדם מוכן לכבוד חמיו". ע"כ. ושימו לב לכמה נקודות חשובות:

.

א) מה שכתב רש"י איני יודע, אלו אינם דברי עצמו, אלא דברי המכילתא.

ב) מה שנאמר "איני יודע", לא שאין הדברים ברורים, אלא המדרש מסביר שהיה מקום לומר. ולכן בהעתקה של רש"י יש כאן רשלנות עצומה.

ג) מדוע רש"י לא העתיק את סוף הדברים הברורים? שהמדרש חורץ הדברים ואומר, "הוי אומר, לא השתחוה ולא נשק אלא משה לחמיו, מכאן אמרו שיהא האדם מוכן לכבוד חמיו". ע"כ. את התשובה לשאלה השלישית לעת עתה השאיר אותה לעצמי.

.

וכתב האבן עזרא, "ולפי הסברה כי היוצא הוא המשתחוה זה לזה". ע"כ. כמה זה פשוט! וכתב הספורנו, "ויצא משה - לא חדל בשביל מעלתו לקדם פני מי ששלם לו טובה בעת צר לו, כענין ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כו' (אסתר ב, כ), וכענין יוסף עם אחיו במלכו. וההיפך ולא זכר שר המשקים את יוסף (בראשית מ, כג)". ע"כ.

חכמים הזהרו בדבריכם! ע"כ ממני חן שאולוב ספרדי טהור.

.

ידועה המחלוקת המפורסמת בין בית הלל לבין בית שמאי, המובאת במשנה (משנה מסכת ברכות פרק א משנה ג): "בית שמאי אומרים, בערב [=כאשר אדם קורא קריאת שמע בערב] כל אדם יטו [=את גופם] ויקראו. ובבוקר יעמדו, שנאמר (דברים ו) "ובשכבך ובקומך". [=לדעת בית שמאי, מתוך שלא אמר, בערב ובבוקר, אלא אמר, בשכבך ובקומך, לימד ה', שצריך להטות את הגוף בקריאת שמע של הערב, ולעמוד בקריאת שמע של בוקר בפסוק ראשון]. ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר (שם /דברים ו/) ובלכתך בדרך. אם כן, למה נאמר ובשכבך ובקומך? בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. אמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה". ע"כ.

.

וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ברכות פרק א משנה ו): "פירוש יטו, שנוטין כמי שמיסב, והיא מלה עברית ולא יטה לארץ מנלם. ואמרו "אם כן", היא קושית בית שמאי על בית הלל. וטעם המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בדין זה, שבית הלל למידין מן ובלכתך בדרך, שמשמע איך שיהיה האדם ואין צריך לכון הנחת גופו. ובית שמאי אומרין שלא נאמר ובלכתך בדרך אלא להשמיעינו שהעוסק במצוה אינו חייב בקרית שמע, שהרי אמר בלכתך בדרך בלבד הוא שאתה חייב בקרית שמע כיון שאין אותו הלוך מצוה עליך, אבל אם עסקת במצוה אחרת אינך חייב בקרית שמע, וכך דברי הכל העוסק במצוה פטור מן המצוה, ובית הלל העמיקו בעיון ואמרו להם כן הוא, והנה נתבאר גם מדבריכם שהולך שלא בדרך מצוה קורא קרית שמע, אם כן מותר לקרות קרית שמע כשהוא מהלך, וזהו המבוקש". ע"כ.

.

והנוצרי מחבר ספר הזוהר הטמא העליל עלילות דברים, ובזה ילמד הקורא שהמחבר הזה היה סוטה מהמדרגה הראשונה והחמורה ביותר, ימחה שמו. כתב הפגאני הארור (שמות פרשת תרומה מאמר ב' זהב וכסף ונחשת וכו' אות רמז): "מחלוקת של שמאי והלל בקימה ושכיבה. שכתוב, בשכבך ובקומך, ששמאי סובר, בערב, שאז זמן הנוקבא בממשלתה, ובנוקבא צריכים להטות ולקרות קריאת שמע, דהיינו בשכיבה. [=מה? האם הקורא מכיל ומבין את ראשו הזימתי של הכלב הזה? מלבד שלא ידע ללמוד, וסבר שלשיטת בית שמאי צריך לשכב, והאמת היא שלדעתו של בית שמאי צריך להטות את הגוף ולא לשכב! כפי שכתב הרמב"ם בדעתו. עוד הטמא מעליל, שסברת שמאי הטהור והנאמן לתורת משה, שצריך לשכב לדעתו, כל זה שמאי סבר בגלל הסיבה, שאלהים נוקבא שולטת, כלומר זה הזמן של לשכב על הגב ולקבל את בעלה אלהים נוקבא. ומכיון שזה זמן שליטתה, צריכים לשכב כמוה ולהכין אותה לזיווג על ידי קריאת שמע שאנו קוראים!] ובבוקר שהזכר [=אלהים] קצר אפים שולט בשליטת עולם העליון, צריכים לקום ולקרות לפני הזכר, כמו שצריכים בתפלה שתהיה מעומד, וכן בכל מקום שהזכר בא, הוא מעומד.

ובית הלל סבור, אם היה נמצא זה לבד, [אלהים] קצר אפים, והמלכות לבד, [אז] היו צריכים לחלק, כך שזה יהיה בעמידה וזה בשכיבה. אבל כיון שאנו מחברים [=כלומר לדעתו הטפשית יש פירוד בשמים ובני אדם השפלים בארץ צריכים לחברם!! כמו שכותב שאנו מחברים] את [אלהים] קצר אפים והמלכות יחד ... [=לכן] אין אנו צריכים לחלק זה לבד וזה לבד, אלא לראות שהכל הוא אחד בלא פרוד. שאין לחלק בין ק"ש של שחרית לק"ש של ערבית, וכמו שמזדמן לאדם כך יאמר, אם בעמידה ואם בשכיבה, כי שניהם הם בחבור אחד כמו שנרצה להם, וכך צריכים להראות". ע"כ.

.

היעלה על הדעת לתאר את הבורא כמי שמפורד ומתחבר על ידי בני אדם למטה? היעלה על הדעת שבית שמאי הטהורים יסברו שלכל אחד מהאלהים יש את זמנו שלו? היעלה על הדעת שבית הלל הטהורים יסברו שהבורא ואשתו צריכים זיווג? דבר זה מעיד על ראש זימתי ביותר וערמומי ונכלולי שהיה למכשף הזוהר הטמא יאבד זכרו אמן!

שאלה: "היי, יש לי שאלה ברשותך. זה לגבי קעקוע זמני לקישוט (לא איפור קבוע רגיל). הקעקוע הזה לא עובר את שכבת האפידרמיס, והפיגמנט שלו דוהה עם הזמן כך שצריך לחדש אותו. מדובר בסתם ציור של אות באנגלית – האות הראשונה של השם של בעלי, והיא מקועקעת לי על אצבע הקמיצה. האם מותר לי לחדש את זה?"

תשובה:  אני אחלק את התשובה שלי לכמה היבטים:

מצד שורת הדין, מכיוון שמדובר באיפור קבוע/קעקוע זמני שאינו חודר לעומק העור, זה לא נחשב לאיסור קעקוע מהתורה ולכן זה אינו אסור לחלוטין. כמו שכתבתי כאן

עם זאת, מבחינת ההשקפה והדרך שלנו – ראוי מאוד להתרחק מדרכי הגויים ומעשיית רשמים וסימנים על הגוף. בפרט כשמדובר בדברים שנמצאים במקום גלוי כלפי חוץ כמו האצבע. הדרך הטהורה של בנות ישראל היא לשדר כמה שיותר יראת שמיים וקדושה.

יש כאן גם עניין חשוב של חינוך הילדים. ילדים שרואים את אמא שלהם עם רשמים וציורים על הגוף, עלולים מחר לטעות, ללכת לעשות קעקועים אמיתיים ולהיכשל באיסור חמור. לכן, ככלל, איפור קבוע מותר לגמרי אם הוא נועד ל'השלמת חסר' (צורך רפואי/אסתטי), אבל אם זה נטו ליופי – זה לא ראוי.

אבל, ויש פה אבל גדול – אני מבין שכל מה שעשית פה נובע מאהבה וחיבה לבעלך. כל מה שבינך לבין בעלך, והמטרה שלו היא למצוא חן בעיניו ולא למשוך תשומת לב מאחרים, אין בו בעיה. זוהי דרכה של תורה. לכן, דברים שנעשים ליופי בשביל הבעל – מותר ואף אפשר לעשות, אבל ראוי לעשות אותם במקומות מכוסים שלא גלויים לעין כל.

לסיכום – הלכה למעשה לגבי האצבע שלך:

• אם לבעלך לא באמת אכפת, והוא מסכים שזה ירד וידהה – ההמלצה החד-משמעית היא לא לחדש, כדי שלא יראו סימנים כאלה על הגוף.

• מנגד, אם בעלך ממש רוצה שזה יהיה שם, מכיוון שאיפור/קעקוע זמני כזה אינו איסור, את יכולה להמשיך ולחדש.

שיהיה ברכה והצלחה אמן!"