.

***

“הסיבה שעדיף להתפלל בבית, ולא בבית הכנסת”

הנה בפתח מאמר זה נזכיר ונאמר, כי רוב בתי הכנסיות שבדורינו, לצערינו הרב, יש להם דין של, “בתי כנסת שמשמשים לעניני מינות ועבודה זרה“. ואע”פ שבוודאי ופשוט הדבר, כי רוב האנשים שבאים לבית הכנסת באים להתפלל רק לכבוד ה’ יתעלה שמו, אלא, שאינם יודעים ואינם מודעים לצרה הגדולה והשוקת השבורה, על אודות המנהגים שנוהגים הם בעצמם בבית תפילתם! שהרי רוב התפילה ורוב המנהגים הנוהגים בתפילה בת זמנינו, גובלים במינות ועבודה זרה המאוסה מכל וכל.

ועל זה כבר אמרו חז”ל (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מט עמוד ב): “בעקבות משיחא – חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות“. ע”כ. ומה פירוש דבריהם, “ומלכות תהפך למינות“? כוונת דבריהם לומר, שמלכותו יתברך ויתעלה שמו, בעתיד, תהפך למינות! ומה הוא מינות? לחשוב שהקב”ה, “נצרך”, “נזקק”, “מתפעם”, “מתפעל”, ולעלות על לב שיש לו יתברך מאורע ממאורעות הגופים, או כל סוג של הרגש המסוגל לגרום לו עצב או שמחה בצד מה, כלומר כל סוג של הרגש שהאדם מייחס לבורא, האדם הזה נקרא מין ומצוה לשנותו ולהשמידו.

וכמו שכתב רבינו במורה הנבוכים (חלק ראשון פרק לו): “… ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [=כל זמן שיעלו על ליבך מחשבות של] גשמות [כלפי הבורא יתברך, שתחשוב בדעתך שיש לו יד, רגל, רוח, מקום וכו’, ואפילו במובנים ורבדים רוחניים], או [שתחשוב בדעתך כלפיו יתברך שיש לו] מאורע ממאורעות הגוף [=כל סוגי ההרגשים למיניהם, כולל ההנאות, השמחות, העצב, הכעס, וכל כיוצא בו, ואפילו יאמר האומר, שאין לו יתברך מאורע הדומה בדיוק למאורעות הגופים, אלא אצלו יתברך מדובר ברובדים דקים ורוחניים, כל זה מינות גמורה ואין לך חלק לעולם הבא, ובוודאי כי] הנך מקנא, ומכעיס, וקודח אש חמה, ושונא ואויב וצר, [והינך] חמור מעובד עבודה זרה בהרבה”. ע”כ.

.

ולא רק שהפכו את מלכות ה’ יתברך השלימה למינות ועבודה זרה, אלא הפכו הם את בית הכנסת שהוא בית ועד, הפכו אותו לזנות ועריות. שהרי לא רק שאמרו מכשפי האופל שאין ה’ שלם וחילקו אותו יתברך לגורמים, ולא רק שהפכו את מצוות התורה למטאפוריות, אלא קראו לו המקובלים הטפשים הנגעלים, בשם, “אבא“, “אמא“, אלהים “קצר אפים” ואחותו, אלהים, “נוקבא“! ובתוך דבריהם, אמרו שחלק מישותו משמש עם אחותו, כלומר יש זנות ועריות בשמים.

ואם יאמרו המקובלים הטפשים, “לא בשמים היא”, ומותר הזנות והמשגל בשמים! הנה מלבד שצריך להיות שוטה ארור בכדי לענות תשובה טפשית כזו. בכל אופן נזכיר, שכבר למדנו מדברי המקובלים הטפשים, והזוהר הטמא הפרו-נוצרי, שה’ מניח תפילין ממש, כלומר אלהים קצר אפים מניח תפילין ממש ולא במשל! כי בגלל הסיבה הזו שה’ מניח תפילין בחול המועד, נאסר לבני אדם להניח תפילין בחול המועד! וכן בליל חג שבועות, מן הסיבה שמכינים את אשתו של הבורא לתשמיש בנץ החמה ומטבילים אותה במקווה טהרה להיות מוכנה אל בעלה אלהים קצר אפים, מן הסיבה הזו נאסר על המקובלים הטפשים ונשותיהם המסכנות השפחות לקיים תשמיש המיטה! והרי שיש תורה גם בשמים לדעת המינים הללו הנגעלים!

.

“לשם איחוד = חירוף וקללת ה'”:

והנה חז”ל לא טעו וראו את הנולד, ומלכות נהפכה למינות, ובית ועד נהפך לזנות. שכן כל יום ברוב בתי הכנסיות של עם ישראל, אומרים נוסח מטופש ונגעל של, “לשם יחוד”, והיו”ד צריכה להקרא בניקוד, “שוא נע”, ולא להקרא בחיריק. כי הם באים לאחד את אלהים, “אבא”, אלהים, “אמא”, אלהים, “קצר אפים”, אלהים, “נוקבא”. והרי שאין מינות וחירוף כלפי שמים יותר מזה. והנכון הוא לומר, “לשם איחוד” באות אלף, ולא, “לשם יחוד” באות יוד, שכן שינוי מילים אלו, בא על מנת לתעתע ולהסתיר את האמת מן הציבור, שכן הציבור חושב את המילים, “לשם יחוד“, מלשון כוונה אל המיוחד, וזו טעות, ואינם מבינים כי מדובר במינות ועבודה זרה, שהתפילה שהם מתפללים פועלת על מנת לאחד את אלהים עם עצמותו.

כלומר, בראש כל תפילה או מצוה שהם באים לקיים אותם המינים, באומרם לשם איחוד, הם הופכים להיות מינים ועובדי עבודה זרה המחרפים ומקללים את ה’ יתעלה שמו. ומי שאינו מאמין לי שזו כוונתם, אציב כאן מספר ציונים ומקורות על מנת שיאמת לקורא הנעים את גודל חירופם ומינותם של מכשפי האופל.

.

כתב בספר לקט [=טמטום] ופרט (חלק יג’ סימן נח’): “ידוע המבואר בספרים הקדושים [=הטמאים] שהמושג “מצוה” הוא מלשון “צוותא” וחיבור, שכן מטרת המצוות היא לחבר את האלוקות עם העולם הגשמי והחומרי [=מה?? אתם שומעים?? כלומר, הטמבל כותב הספר מעליל ואומר, שעד שעם ישראל לא עושה את מעשה המצוות, ה’ יתברך הוא לא מחובר, אלא מפורד ופרוד. ויתירה מכך, כיצד ניתן לחבר את ה’ יתעלה שמו עם העולם הגשמי? וממילים אלו ניכרת היטב מינותם והגשמתם את ה’ יתעלה שמו, בדיוק כמו רבותיו המינים של ה”רב-אבד” אשר כינה את רבינו הרמב”ם במילים, והעליל עליו עלילות דברים בחינם. ועוד יש לומר, שכבר ביארנו באריכות, שכל מטרת המצוה לא באה בשביל ה’, אלא בשביל העם, שעל ידי עשיית המצוות יהיו יודעים את ה’ וזוכרים אותו תמיד. וכל המוציא את המצוות מפשוטן הרי הוא אפיקורוס].

זו גם המשמעות של המשפט המפורסם שנהוג לאומרו בקהילות רבות לפני עשית כל מצוה, “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכיניתה“, כלומר המצוה נעשית לשם איחוד וחיבור האלוקות המובדלת, “קודשא בריך הוא” עם ספירת המלכות [אשתו נוקבא], “שכינתיה“, היורדת אל העולם הגשמי … החיבור האמור בין האלוקות [=שמעתם? לפי הטמא הטיפש, יש חיבור בין אלוקות! כלומר, אם יש חיבור, אז בוודאי שייך פירוד אצל ה’ יתעלה שמו!! וזה כמובן חירוף וגידוף כלפי שמים, ימחה שמם], המשפיעה את השפע לכל הנבראים לבין הגשמיות, המקבלת את השפע, נרמז במיוחד כידוע בכל נישואין כדת משה וישראל בין איש שתפקידו להשפיע [אלהים זכר קצר אפים], לבין אשה [=אשתו של קצר אפים שהיא אחותו הנקרא, “נוקבא”] שתפקידה לקבל את ההשפעה [=מבן זוגה אחיה אלהים קצר אפים]”. ע”כ מדברי הטמבל כותב הספר הארור.

.

גם בספר מחשבה [=מינות] למעשה (עמוד רלח’) כתב, “קודם לעשיית המצוות אומרים, “לשם יחוד … כלומר המצווה נעשית לצורך איחוד בין הקב”ה ושכינתו“. גם בספר תבונה [מינות] מועד (עמוד 32) כתב, “ומעתה בכל מצוה ומצוה שאנו עושים, נעשים כל שלושת האיחודים הללו, וכפי המבואר כל אחד מהם יכול לקבל את המשל של איחוד בין איש ואשה“. ע”כ. וכן כתב בספר “קבלה [מינות] היא בידך” (עמוד 71-72): “כאשר אדם מקיים מצוה, אז נוצר איחוד בין אור [=קצר אפים] לאור [נוקבא] … זו הסיבה שלפי נוסחאות רבות, שיסודן בתורת הקבלה [הארורה והטמאה], אומרים לפני קיום המצוות, “לשם ייחוד קודשא …. נוסח זה בעצם אומר שאנו מקיימים את המצוה כדי לאחד את הקב”ה“. ע”כ. שמעתם? הבנתם קוראים נעימים במי מדובר? במינים ארורים!! במכשפים נרצעים!! ימחה שמם מן העולם.

והרי לך פשוט וברור, כי כל המקובלים אחד לא פחות, כל המשומדים הללו הם מינים ארורים, ואין בני אדם זימתיים יותר מהם, שכן כל מי שחושב על בוראו האחד והשלם מחשבות כאלה, וטוען שיש לו אשה, וטוען שצריך לאחד אותו עם ישותו, ואפילו במשל מטאפורי, אין מין מתועב יותר ממנו.

.

“תשובת הנודע ביהודה = שם לב לחירוף אבל לא הבין שספר הזוהר טמא”:

והנה גם החכם נודע ביהודה, שם לב לזרות שבדברי המקובלים, והרחיק מהם עד היכן שידו היתה מגעת. וכתב על חירוף ה-“לשם טמטום” (שו”ת נודע ביהודה מהדורא קמא – יורה דעה סימן צג): “ועל הרביעית אשר שאל בנוסח לשם יחוד אשר חדשים מקרוב נתפשט ונדפס בסידורים הנה בזה אני משיב עד שאתה שואלני נוסח אמירתו יותר ראוי לשאול אם נאמר כי טוב באמירתו. ולדעתי זה רעה חולה בדורנו ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו והיו עמלים כל ימיהם בתורה ובמצות הכל ע”פ התורה וע”פ הפוסקים אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים, ים התלמוד, עליהם נאמר תומת ישרים תנחם, והם הם אשר עשו פרי למעלה וגדול מעל שמים חסדם.

אבל בדורנו הזה כי עזבו את תורת ה’ ומקור מים חיים שני התלמודים בבלי וירושלמי לחצוב להם בורות נשברים ומתנשאים ברום לבבם כל אחד אומר אנכי הרואה ולי נפתחו שערי שמים ובעבורי העולם מתקיים אלו הם מחריבי הדור. ועל הדור היתום הזה אני אומר ישרים דרכי ה’ וצדיקים ילכו בהם וחסידים יכשלו בם. והרבה היה לי לדבר מזה אבל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וה’ ירחם עלינו“. ע”כ.

.

ולנוכח עובדה זו, של אמירת לשם איחוד בבתי כנסיות וחירוף הזה הנורא, שזו רק בעיה אחת מיני רבות הנעשים בבתי כנסיות השכם והערב. ושלא נדבר על “פתח אליהו” מספר הזוהר הפרו-נוצרי. ושלא נדבר על, “בריך שמיה” המהובל מספר הזוהר הפרו-נוצרי. ושלא נדבר על כוונות החזן באמצע התפילה הגובלות במינות ועבודה זרה. ושלא נדבר על אלו שאוכלים בשר נבלות וטריפות, ונוגעים בכל השגחת בשר הבאה להם ליד.

.

לאור כל זה, בוודאי כי עדיף להתפלל בבית, מאשר להתפלל במנין של מינים ועובדי עבודה זרה בשוגג, ויש כאלה שנחשב להם מזיד. ושלא נדבר שבראש השנה וביום הכיפורים, מתפללים הציבור לאל בשר ודם העולה על שם, “די קרנוסא” = שפירושו, “אל מבשר ודם” – “אלהים בשר ודם” וכו’. ונזכר שם זה לראשונה בספרו של ויטאל המכשף הפגאני עובד האלילים. ולדעתי, אף להוציא ידי חובה את הציבור על ידי חזן שהוא כשר, ויהיה מעורב עם המינים הללו ביחד, הדבר אינו פשוט כלל, שהרי בסופו של דבר מתפללים בכך עם עובדי עבודה זרה ומינים, בין בשוגג בין במזיד. ואף חייב בתוכחתם, וכל שאינו מוכיח אותם נתפס על עוונם.

 .

ובוודאי שבכגון זה, כל מה ששיבחו חז”ל להתפלל בציבור, לא דיברו במקרים כאלה, שהרי מדובר במקום של ליצנות וקרקס מינות. שעל מקומות אלו כבר אמרו והזהירו חז”ל (משנה מסכת אבות פרק ג משנה י): “… וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם“. ע”כ. וכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות טומאת צרעת פרק טז הלכה י): ” … לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי, כענין שנאמר, “וקול כסיל ברוב דברים”, ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים, כענין שנאמר, “תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק”. ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כענין שנאמר, “ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו”, ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר כענין שנאמר, “ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על י”י אלהיהם”, והרי הוא אומר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ, זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר אז נדברו יראי י”י איש אל רעהו ויקשב י”י וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי י”י ולחושבי שמו“. ע”כ.

והרי לך שישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ אינה רצויה. והאנשים שנקראים מינים מעם ישראל, הוא על גדר כל שכן, שיכולים לגרום לאדם ריחוק וקירור עוד יותר בעבודת ה’ יתעלה שמו, שהרי בבתי כנסיות של היום ישנם השקפות נחותות מאוד המרחיקים מכל דרך ישר.

.

ומה גם שאין שום חובה לא מצד התורה שבכתב, ולא מצד התורה שבעל פה להתפלל במקום של ציבור. וכל שחובה על האדם הוא התפילה בלבד, בשחרית, ובמנחה. ותפילת ערבית היא רשות, וכבר קיבלו עם ישראל על עצמם להתפלל תפילת ערבית, והפכו אותה למעין חובה, אמנם מעיקר הדין לא חובה היא.

.

וכתב רבינו (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה א – ב): “מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר, “ועבדתם את ה’ אלהיכם”, מפי השמועה למדו [=קבלה למשה מסיני], שעבודה זו, היא תפלה, שנאמר, “ולעבדו בכל לבבכם”, אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב? זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה. ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא, אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה’ על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כחו”. ומבואר יוצא, שמן התורה, אדם חייב תפילת אחת בכל יום, ואין לזה זמן קבוע מן התורה בכלל.

.

אמנם, במשך הגלות שהיה בלבול בשפות, אנשי כנסת הגדולה תיקנו נוסח קבוע לכל עם ישראל, על מנת שחלילה לא יעבור עליהם יום בלי תפילה. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ד – ז): “כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו’ ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר, שלש ראשונות שבח לה’, ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים, שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל, וילמדו אותן, ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה, כתפלת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העילג.

וכן תיקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף, ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר, ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין.

וכן התקינו [=לא בתור חובה], שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו’ כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע”פ כן, נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפלת חובה. [=ובכל זאת אין היא חובה. וקריאת שמע היא החובה כשהעריב השמש]”. ע”כ.

.

“שבח המתפלל בציבור הוא גדול – אמנם בציבור הכשרים בלבד”:

והנה, כמו שכתבנו לעיל, כל מה שהפליגו חז”ל בשבח תפילת הציבור, הוא בציבור אנשים בעלי שכל ישר, אנשים אשר יראת ה’ בליבם, ורוצים לדעתו ידיעה גדולה ועצומה, ולא באים רק על מנת להחתים כרטיס חלילה וחס, ומדברים ליצנות בבית הכנסת. ולכן המון מדרשי חז”ל בענין מעלת התפילה בציבור, היה למען יתעוררו העם לילך לבתי כנסיות להיות בקיבוץ אנשים, כי קיבוץ האנשים והאחדות האנשים בתפילה, מכניס הרוממות והכוונה. ואין ספק בכלל, שלא דומה תפילת יחיד לתפילת ציבור בענין הכוונה, שבתפילת ציבור יש בהרבה יותר כוונה מאשר למי שמתפלל יחיד. ולכן הפליגו חז”ל במעלת תפילת ציבור, כי לרוב הכוונה שם יותר מצויה, כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה א): “תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע“. ע”כ.

והרי לך קורא נעים, המעלה הגדולה להתפלל בציבור אנשים. אמנם כל זה הוא בקיבוץ אנשים כשרים ההולכים על פי השכל הישר, ואינם משתפים או עושים מנהגים של עובדי אלילים בתוך התפילה, שבוודאי תפילתם מאוסה!

.

ולכן, במאמר זה, אין אנו מחסירין מערך התפילה בציבור חלילה וחס, אלא רק מסבירים, למה בהתאם לדורינו ולאור הדברים החדשים שאנו יודעים, אין להתפלל בציבור אנשים שאינם חיים בהשקפתו ודרכו של הרמב”ם וחז”ל הטהורים.

ונשאל הרשב”ש (שו”ת הרשב”ש סימן כד): במי שנשבע שלא יכנס לבית הכנסת לזמן קצוב אם הוא כנשבע לבטל את המצוה, ואם יכול לישאל תוך הזמן? וענה הרשב”ש, “תשובה. אינו כנשבע לבטל את המצוה. חדא שאינה מצוה דאורייתא. ותו דהא יכול להתפלל בביתו בשעה שהצבור מתפללים והוי כמתפלל עם הצבור כדאיתא במסכת ברכות”. ע”כ. ויוצא מדבריו, שלא עיקר הקיבוץ עם האנשים באותו המקום הוא העיקר! אלא הכוונה היא העיקר, ולכן המתפלל בביתו בשעה שהציבור מתפללים, נחשב לו כאילו מתפלל עמהם ממש. ומדוע? מכיון שכוונתו גדולה, שהרי מכוין דעתו עם דעתם, והכל הולך אחר כוונת הלב.

.

“לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות”:

ולכן אמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א): “אמר רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, שנאמר: וכוין פתיחן ליה וגו”. ע”כ. ומה יש בחלונות? כתב המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף לד עמוד ב): “לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות, רוצה לומר, “שישא עיניו למרום” וכו’ הוא שנ’ בדניאל, “וכוין פתיחין ליה בעליתיה נגד ירושלם”, וכלל [אלו] הדברים [=והלשונות של חז”ל], שישתדל להיות תפלתו בכונה יתירה הוא שאמרו אם כונת לבך בתפלה תהא מבושר שנשמעה תפלתך ואין לו לאדם להתפלל במקום המפורסם לעיני הכל וכן אין לו לאדם לפרסם חטאיו בשעת וידויו כלל גדול אמרו רחמנא לבא בעי ומ”מ בעבירות שבין אדם לחברו צריך לפרסמן לו ולפייסו באחיזת רעים עד שיתפייס”. ע”כ.

ומבואר יוצא ופשוט הדבר, כי כל המעלה בתפילת הציבור, הוא משום גודל הכוונה והכנעת הלב שתבוא על ידי קיבוץ האנשים במקום אחד להתפלל לפני ה’! ואם יש ציבור של אלפי אנשים, ואין הכנעת הלב חלילה, ואינם חוזרים בתשובה על עוונות אשר להם, אז בוודאי אין לזה שום מעלה יתירה על תפילת היחיד!

וכבר אמר (תהלים פרק נ פסוק טז – יז): “וְלָ֤רָשָׁ֨ע׀ אָ֮מַ֤ר אֱלֹהִ֗ים מַה־לְּ֭ךָ לְסַפֵּ֣ר חֻקָּ֑י וַתִּשָּׂ֖א בְרִיתִ֣י עֲלֵי־פִֽיךָ: וְ֭אַתָּה שָׂנֵ֣אתָ מוּסָ֑ר וַתַּשְׁלֵ֖ךְ דְּבָרַ֣י אַחֲרֶֽיךָ”. ואמר (ירמיהו פרק ז פסוק ט – טז): “הֲגָנֹ֤ב׀ רָצֹ֙חַ֙ וְֽנָאֹ֗ף וְהִשָּׁבֵ֥עַ לַשֶּׁ֖קֶר וְקַטֵּ֣ר לַבָּ֑עַל וְהָלֹ֗ךְ אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם: וּבָאתֶ֞ם וַעֲמַדְתֶּ֣ם לְפָנַ֗י בַּבַּ֤יִת הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר נִקְרָא־שְׁמִ֣י עָלָ֔יו וַאֲמַרְתֶּ֖ם נִצַּ֑לְנוּ לְמַ֣עַן עֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹעֵב֖וֹת הָאֵֽלֶּה: הַמְעָרַ֣ת פָּרִצִ֗ים הָיָ֨ה הַבַּ֧יִת הַזֶּ֛ה אֲשֶׁר־נִקְרָֽא־שְׁמִ֥י עָלָ֖יו בְּעֵינֵיכֶ֑ם גַּ֧ם אָנֹכִ֛י הִנֵּ֥ה רָאִ֖יתִי נְאֻם־יְיָֽ: כִּ֣י לְכוּ־נָ֗א אֶל־מְקוֹמִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשִׁיל֔וֹ אֲשֶׁ֨ר שִׁכַּ֧נְתִּֽי שְׁמִ֛י שָׁ֖ם בָּרִֽאשׁוֹנָ֑ה וּרְאוּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתִי ל֔וֹ מִפְּנֵ֕י רָעַ֖ת עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְעַתָּ֗ה יַ֧עַן עֲשׂוֹתְכֶ֛ם אֶת־כָּל־הַמַּֽעֲשִׂ֥ים הָאֵ֖לֶּה נְאֻם־יְיָ֑ וָאֲדַבֵּ֨ר אֲלֵיכֶ֜ם הַשְׁכֵּ֤ם וְדַבֵּר֙ וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֔ם וָאֶקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם וְלֹ֥א עֲנִיתֶֽם: וְעָשִׂ֜יתִי לַבַּ֣יִת׀ אֲשֶׁ֧ר נִֽקְרָא־שְׁמִ֣י עָלָ֗יו אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בֹּטְחִ֣ים בּ֔וֹ וְלַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם וְלַאֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְשִׁלֽוֹ: וְהִשְׁלַכְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעַ֣ל פָּנָ֑י כַּאֲשֶׁ֤ר הִשְׁלַ֙כְתִּי֙ אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶ֔ם אֵ֖ת כָּל־זֶ֥רַע אֶפְרָֽיִם: וְאַתָּ֞ה אַל־תִּתְפַּלֵּ֣ל׀ בְּעַד־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה וְאַל־תִּשָּׂ֧א בַעֲדָ֛ם רִנָּ֥ה וּתְפִלָּ֖ה וְאַל־תִּפְגַּע־בִּ֑י כִּי־אֵינֶ֥נִּי שֹׁמֵ֖עַ אֹתָֽךְ”.

וכן אמר (יואל פרק ב פסוק יא – טו): “וַֽייָ֗ נָתַ֤ן קוֹלוֹ֙ לִפְנֵ֣י חֵיל֔וֹ כִּ֣י רַ֤ב מְאֹד֙ מַחֲנֵ֔הוּ כִּ֥י עָצ֖וּם עֹשֵׂ֣ה דְבָר֑וֹ כִּֽי־גָד֧וֹל יוֹם־יְיָ֛ וְנוֹרָ֥א מְאֹ֖ד וּמִ֥י יְכִילֶֽנּוּ: וְגַם־עַתָּה֙ נְאֻם־יְיָ֔ שֻׁ֥בוּ עָדַ֖י בְּכָל־לְבַבְכֶ֑ם וּבְצ֥וֹם וּבִבְכִ֖י וּבְמִסְפֵּֽד: וְקִרְע֤וּ לְבַבְכֶם֙ וְאַל־בִּגְדֵיכֶ֔ם וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְיָ֣ אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם כִּֽי־חַנּ֤וּן וְרַחוּם֙ ה֔וּא אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָרָעָֽה: מִ֥י יוֹדֵ֖עַ יָשׁ֣וּב וְנִחָ֑ם וְהִשְׁאִ֤יר אַֽחֲרָיו֙ בְּרָכָ֔ה מִנְחָ֣ה וָנֶ֔סֶךְ לַייָ֖ אֱלֹהֵיכֶֽם: פ תִּקְע֥וּ שׁוֹפָ֖ר בְּצִיּ֑וֹן קַדְּשׁוּ־צ֖וֹם קִרְא֥וּ עֲצָרָֽה”.

ולכן, מכיון שקיבוץ האנשים כאשר יהיה זה לכבוד ה’ יתעלה שמו, יש בו לעורר הכוונה, לכן חז”ל הפליגו בגודל מעלת המתפלל בציבור. ולכן אמרו גם הדרשה בענין החלונות, ואין כאן שום דבר מאגי או מטאפורי חלילה. אלא הכל על מנת להכניע את הלב של האדם! וכמו שאמר (מלכים א פרק כא פסוק כח – כט): “וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְיָ֔ אֶל־אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר: הֲֽרָאִ֔יתָ כִּֽי־נִכְנַ֥ע אַחְאָ֖ב מִלְּפָנָ֑י יַ֜עַן כִּֽי־נִכְנַ֣ע מִפָּנַ֗י לֹֽא־אבי אָבִ֤יא הָֽרָעָה֙ בְּיָמָ֔יו בִּימֵ֣י בְנ֔וֹ אָבִ֥יא הָרָעָ֖ה עַל־בֵּיתֽוֹ”. ואמר (דברי הימים ב פרק לג פסוק כב – כג): “וַיַּ֤עַשׂ הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְיָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה מְנַשֶּׁ֣ה אָבִ֑יו וּֽלְכָל־הַפְּסִילִ֗ים אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ מְנַשֶּׁ֣ה אָבִ֔יו זִבַּ֥ח אָמ֖וֹן וַיַּֽעַבְדֵֽם: וְלֹ֤א נִכְנַע֙ מִלִּפְנֵ֣י יְיָ֔ כְּהִכָּנַ֖ע מְנַשֶּׁ֣ה אָבִ֑יו כִּ֛י ה֥וּא אָמ֖וֹן הִרְבָּ֥ה אַשְׁמָֽה”. ולכן הכל למען מטרה אחת, “כניעת הלב”.

ואם אדם צעק בפיו ובלשונו, ולא שיבר את ליבו לשנות מעשיו, הרי שלא עשה כלום. וכמו שאמר (ישעיהו פרק כט פסוק יג – טו): “וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י יַ֚עַן כִּ֤י נִגַּשׁ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה: לָכֵ֗ן הִנְנִ֥י יוֹסִ֛ף לְהַפְלִ֥יא אֶת־הָֽעָם־הַזֶּ֖ה הַפְלֵ֣א וָפֶ֑לֶא וְאָֽבְדָה֙ חָכְמַ֣ת חֲכָמָ֔יו וּבִינַ֥ת נְבֹנָ֖יו תִּסְתַּתָּֽר: ה֛וֹי הַמַּעֲמִיקִ֥ים מֵֽייָ֖ לַסְתִּ֣ר עֵצָ֑ה וְהָיָ֤ה בְמַחְשָׁךְ֙ מַֽעֲשֵׂיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י רֹאֵ֖נוּ וּמִ֥י יוֹדְעֵֽנוּ”.

וכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ה הלכה ו): “תקון המקום כיצד? יעמוד במקום נמוך, ויחזיר פניו לכותל, וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלים, כדי להתפלל כנגדן, שנאמר, “וכוין פתיחן ליה בעיליתיה” וגו'”. ע”כ. ומה יש בחלונות כנגד ירושלים על מנת שיעורר את הלב של האדם? ומה הקשר של העיר ירושלים לענין התפילה בכלל? נענה ונאמר, מכיון שירושלים הוא מקום בית הבחירה, והתפילה עצמה נתקנה כנגד הקרבנות. לכן בעומדו להתפלל כנגד ירושלים יכניע ליבו כיצד בית הבחירה חרב בעוונות, ויכניע ליבו, על דרך שאמרו (תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק א הלכה א): “אמרו כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו“. ואם אדם יגיע להתפלל בגישה כזו, שבנית בית המקדש תלויה בו ובצדקותו, בוודאי כי יכניע ליבו ויכוין ליבו לאביו שבשמים. וזו כל כוונתם של חז”ל, בענין פתיחת החלונות וקיבוץ האנשים במקום אחד לצורך התפילה.

שהרי הדבר פשוט וברור, שאם נותן התורה הוא ה’ יתעלה שמו, לא ציוה על תפילה בציבור, ומקובלת אצלו יתברך תפילת היחיד וזו היא המצוה מן התורה, כיצד חז”ל יעקפו ויאמרו שהמתפלל ביחיד מעלתו פחותה חלילה? אלא בוודאי כי אין הבדל בין תפילת יחיד לתפילת ציבור, כי ה’ יתברך הוא שומע תפילה! וכל כוונתם של חז”ל, הוא לעורר את ענין הכוונה, וכל השבח של בית הכנסת בדבריהם וקיבוץ האנשים, הוא לענין כוונת הלב המתעוררת בבואו לקיבוץ אנשים המתפללים אל ה’ יתעלה שמו.

.

וכך מבואר בפשטות מדברי רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ו): “אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם [=מועילה תמיד], בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר [=היא מועילה ביותר], ומתקבלת היא מיד, שנאמר, “דרשו ה’ בהמצאו”, במה דברים אמורים? ביחיד [=שעשה תשובה]. אבל צבור [אנשים] כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר, “כה’ אלהינו בכל קראנו אליו”. ע”כ. והנה מה שכתב רבינו, “בעשרה הימים שבין ראש השנה … היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד“, אין כוונתו שהימים עצמם גורמים חלילה משום טעם ושינוי באל עצמו, כלומר שיש הבדל אצלו בין הימים. אלא כוונת רבינו לומר, שמתוך שאלו עשרת ימי תשובה, אז ליבו של האדם באופן טבעי נשבר בהרבה יותר משאר ימים, ולכן תשובתו מתקבלת מיד, כי נעשית מעומק הלב. ולכן סיים ואמר, “אבל ציבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם”, ונשים לב למה שכתב רבינו וסיים, ומה חשוב והוא העיקר? “בלב שלם“, ולב שלם לא שייך תמיד אצל היחיד, אלא דווקא בימים אלו שמראש השנה ויום הכיפורים, שאז לב האדם מוכנע יותר.

וזו עוד ראיה, שכל טעם ענין הציבור, ושבח תפילה בציבור, הכל הוא על מנת לעורר את הכוונה שתשבור את לב האדם לעשות תשובה ולהתבונן במעשיו. והוא הדין בענין החלונות, שבוודאי אם אדם מתפלל במקום שאין בו חלונות כלל, אמנם מאמץ את ליבו לכוין בתפילתו ועושה אותה תחנונים, אין מעלתו פחותה ממי שהתפלל במקום עם חלונות פתוחים כנגד ירושלים! במילים אחרות, תפילה עם חלונות פתוחים ללא כוונה אין בה תועלת כלל, ועדיף תפילה בכוונה ללא חלונות מאשר חלונות פתוחים כנגד ירושלים ללא הכוונה, כי הכל זה ענין שכלי ותבוני על צד כושר מחשבת האדם וכוונתו.

.

אמנם הבית יוסף שוב חיפש טעם מיסטי ומאגי לענין החלונות בקשר התפילה. ולא נחת להבין, כי הוא ענין שכלי ולא מאגי, ענין שמעורר כוונת הלב ולא מטאפורי. ואציג את לשונו של הבית יוסף, כיצד חיפש גם לענין זה סוד שאין צורך בו, והקורא פשוט בקוראו את דבריו לא יאמין שמילים אלו יצאו תחת ידו (בית יוסף אורח חיים סימן צ): ” … ולענין מספר החלונות שצריך להיות בבית הכנסת, לא נתפרש בתלמוד ולא בדברי הפוסקים. אבל בספר הזוהר כתב בפרשת אלה פקודי (רנא.) שצריך להיות בו י”ב חלונות לסיבת סוד נכמס”. ע”כ.

ואיני מבין, אם אף אחד מהראשונים, ואף אחד מן הגאונים, וכן בעלי התלמוד לא ביארו מספר החלונות שצריך להיות בבית הכנסת, מדוע צריך לומר, “לא נתפרש“? הרי הדבר ברור כי מספר החלונות כלל לא משנים מעצם העובדה של תכלית הענין! כי הכל הולך אחר הכוונה! כלומר שענין החלונות לא באו אלא על מנת לגרום למתפלל לכוין יותר בתפילתו. ועוד יש לומר ולתמוה על לשון הבית יוסף שכתב, “ולענין מספר החלונות שצריך להיות בבית הכנסת“. מדוע הבית יוסף מכריח, שצריך להיות חלונות דווקא בבית הכנסת? הרי מבואר בכלל בתלמוד, שעיקר ענין החלונות הוא על “הבית” של האדם! כלומר כאשר אדם מתפלל דווקא ביחידות ואין כוונתו גדולה כי אין קיבוץ אנשים שיעוררו לכוונה, ובגלל שהוא מתפלל ביחידות, אמרו חכמים וחיזקו ענין הכונה, שישתדל להתפלל במקום שיש בו חלונות! שיהיה לו תמריץ נוסף שיעורר אותו לכוונת התפילה.

ובמילים אחרות, יתכן שכוונת חכמים בענין החלונות, כלל לא אמורים על בית הכנסת! ולא שאי אפשר ללמוד שגם בבית הכנסת אפשר שיהיה חלונות! אלא שעיקר כוונתם לומר, שמכיון שאדם מתפלל יחיד ואין הכוונה מצויה, לכן יעשה מעבר למה שחובה לעשות בציבור, והוא שיעמוד כנגד חלונות ויסתכל לשמים ועל ידי זה ישבר ליבו! מה שאין כן בבית הכנסת, שהכוונה שם מצויה באופן תדיר, ואין ענין גמור שיהיה שם חלונות כמו אצל היחיד.

קוראים נעימים, אתם מבינים מה קורה כאן? לא מספיק שהבית יוסף שואל שאלה שלא צריך בענין מספר החלונות, כלומר, הבית יוסף לא הבין תלמוד פשוט בכלל! עוד מבואר כי הבית יוסף מרוב הליכתו אחר ספר התוהו והפרו-נצרות ספר הזוהר הטמא, אינו שם לב ללשון התלמוד, שאמרו, “לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות“, ולא אמרו, “בבית הכנסת“, אלא אמרו, “בבית”, כלומר, עיקר כוונתם הוא לגרום שכוונת האדם תתעורר לכוין לה’ שישבר ליבו ויכנע.

.

וכן התרגשתי מאוד, שידידי ר’ נדב חסן מצא לרבינו הטהור במפורש בתשובה אחד לאחד כפי שכתבתי, ובאמת לא האמנתי כמה כיוונתי לדבריו של רבינו בלי שידעתי עליהם, אמנם בגלל שרבינו הטהור לימד אותנו מה הוא שכל ישר, אז נהיה ללומדים אותו ומבינים את מהלכיו, שכל בדיוק כמוהו.

והנה תשובתו של רבינו הטהור הנאמן בכל לב לבורא יתברך ולתורתו, לשאלה ששאלוהו (שו”ת הרמב”ם מכון ירושלים סימן נו’): “שאלה: “ומה יאמר … במה שאמרו רבותינו ז”ל, אמר רבי חנינא, לעולם אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, שנאמר, “וכוין פתיחין ליה בעליתיה נגד ירושלים”. אם זו הלכה שלפיה מורים? כי רבינו מקומות הרבה יתפללו בהם ואין בהם חלונות. ומה צורך בחלונות לענין תפילה”. תשובה: “בתי כנסיות והמקומות המיוחדים לתפילה של ציבור אין מתנים בהם חלונות, ואין משגיחין בהם. [כלומר שאין חובה לבנות בית הכנסת עם חלונות, ולא להתפלל בבית הכנסת שיש בו חלונות]. ואמנם דברי רבי חנינא אינם [אמורים] אלא ב[אדם] יחיד שיתפלל בביתו, כמו שהיה עושה דניאל עליו השלום.

[ומה שאמרו שיתפלל אדם כנגד חלונות], לפי שרצוי לו [=טוב הדבר לאדם] כדי לעורר הכוונה, גם שיהיה כנגד פניו חלון פתוח לאויר, כדי שיצייר במחשבתו שהוא כנגד ירושלים, ואין דבר ממוצע [=מפריד] בינו ובינה, לא מחיצות ולא קורות, לפי שהוא מדבר בחלונות שימשך הראות מהם אל אוויר מרווח, ואין ספק שציור זה ודמיונו יחייב כוונה גדולה“. ע”כ. ושימו לב קוראים נעימים, כמה שכלו של רבינו היה זך וטהור להפליא.

ומעלה ופוסק רבינו שבבית הכנסת כלל לא צריך חלונות! ומכיון שהתפילה לא נתקנה אלא כנגד הקרבנות שהיו בבית המקדש, לכן ראוי לו לצייר אז את ירושלים, ובכך יכנע ליבו. ומכיון שמסיים רבינו ואומר, “ואין ספק שציור זה ודמיונו יחייב כוונה גדולה”, כלומר, לכן בגלל שציור ירושלים במחשבת האדם דורש כוונה גדולה, כי רק כך ישבר ליבו ויכנע, לכן אמרו ליחיד שיתפלל כנגד חלונות. פשוט שכל ישר.

.

וכן הרואה יראה, בהלכותיו של רבינו בהלכות בנית בית הכנסת, רבינו לא מצריך שהבית הכנסת יהיה בו חלונות כלל! כמו שכתב (רמב”ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יא הלכה א – ד): “כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בית הכנסת. וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בה”כ ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים. כשבונין בית הכנסת אין בונין אותה אלא בגבהה של עיר שנאמר בראש הומיות תקרא, ומגביהין אותה עד שתהא גבוהה מכל חצרות העיר שנאמר ולרומם את בית אלהינו, ואין פותחין פתחי הכנסת אלא במזרח שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה, ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה, ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר, כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה.

ומעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי אשר אומר לעם דברי כבושין כדי שישמעו כולם, וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה מעמידין אותה באמצע ואחורי התיבה כלפי ההיכל ופניה כלפי העם.

כיצד העם יושבין בבתי כנסיות, הזקנים יושבין ופניהן כלפי העם ואחוריהם כלפי ההיכל, וכל העם יושבין שורה לפני שורה ופני השורה לאחורי השורה שלפניה עד שיהיו פני כל העם כלפי הקודש וכלפי הזקנים וכלפי התיבה, ובעת ששליח ציבור עומד לתפלה עומד בארץ לפני התיבה ופניו לפני הקדש כשאר העם”. ע”כ.

והרי שלא חייב כלל בדבריו אלו בניית חלונות בבית הכנסת, ומדוע? מכיון שאין צורך בהם בבית הכנסת!

.

וכעת מובן, מה שאמרו חז”ל (משנה מסכת ברכות פרק ה משנה א): “אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום”. בוודאי כי מה שנאמר, “היו שוהים שעה אחת“, מדובר במצב שהיו מתפללים יחיד! וכמו שאמרו הטעם, “כדי שיכוונו את ליבם למקום“.

.

“בציבור משתדלים לקצר – ענין מטרת הברכות”:

וכתב רבינו הטהור בתשובה (סימן לד’ מכון ירושלים): “שאלה: “ילמדנו רבינו בדבר קריאת מזמורים ותפילות”. התשובה: “אלה התוספות בקריאת מזמורים או תפילות כתפילות ר’ סעדיה ז”ל וזולתן מדרשות התוכחה לפני תפילות החובה, כל זה [על צד] טוב מאוד [=ואינו חובה], ורצוי, כדי לעורר הכוונה [של האדם], וכבר אמרו ז”ל, “חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים”. אלא ש[כל] זה רצוי [דווקא] ליחיד או ליחידים שיכלו זאת בבתיהם. אבל בבתי כנסיות הוא לדעתי טעות, כי בתי כנסיות [הם] לרבים, ואילו היה שם אדם אחד זקן או חלוש או נצרך לנקביו ונתאחר רגע אחת מחמת תפילת הציבור [=שמאריכים בה יתר על המידה] הוא ניזוק בכך. ובכל זה יש לציבור לדאוג לחלשים שבהם ולהשתדל להקל עליהם בכל אופן, ולא להוסיף עליהם בטורח עבודת ה’.

אבל אמירת מאה ברכות [=שהם חובה], או הזמירות [=שהם חובה] בחיפזון ומהירות, הרי זה חטא גמור [שהרי כאשר הוא מברך מהר, אינו נותן לב להתבונן מה אומר], ומי שאינו מוחה בחזנין על כך, הוא חוטא. כי כל העבודות האלו [=כל האמירות, התפילות, ונוסח הברכות] שהן באמירות, אין המטרה בהן [משום מטאפוריה או מאגיה], אלא [=המטרה בהם] להתבונן בעת אמירתן, ולכוין את דעתו האומרן, וידע [=על ידי כן] כי עם אדון כל העולם הוא מדבר בהם, בין כשהוא מבקש ממנו, או מודה לו ומשבחו, או מתאר את מעשיו וחסדיו, או מתאר את נפלאותיו בברואיו ויכולתו. ואלו הן הנושאים השונים [=המטרות השונות] הכוללים לכל ברכה מן הברכות, או זמירות או פסוקי זמרא. ומאחר שהכל הוא דיבור איתו יתעלה, היאך מותר למהר בזה ולהסיח דעת ממה שאומרים?”. ע”כ. ע”ש.

.

והנה כמה תשובה זו נפלאה למתבונן ואוהב האמת. כמה לב עצום יש בתשובה הזו, כמה דעת ישרה של רבינו הטהור אנו מוצאים בתשובה זו, זכה רבינו הטהור וזיכה את עם ישראל לדבר שלא זכו לו מימות משה רבינו. משה רבינו בן עמרם, ומשה רבינו בין מימון הרמב”ם, הנחילו לנו את המתנה הגדולה ביותר שאפשר לקבל, והוא השכל הישר בענין ה’ ובענין מעשה התורה והמצוות, השקפה נכונה וישרה, השקפה ומידות ישרות בענין היחס בין בני אדם, בענין היחס בין עשיית המצוות לבין הטורח והאריכות, והיכן כל אחד צריך להיות מדוייק במקומו. וארצה לסכם את תשובתו של רבינו וללמוד ממנה כמה דברים:

.

א) החשיבות והנחיצות כמה ש-פחות להטריח על הציבור!! שכן יש המון קהילות שמתפללים תפילות של ראש השנה עד חצות היום!! כן כן!! אני פעם הייתי מתפלל עם ציבור שמסיים תפילת ראש השנה שחרית, רק בשעה 14:00 בצהריים!! כלומר לאחר מנחה גדולה! וכמובן מדובר בסכלות וטמטום, טורח ציבור ענק, דיכאון לאשה ולילדים המחכים בביתם, הרחקת אנשים מסדר התפילה, ועוד ועוד ועוד. וכל זה נולד מאיפה? בעקבות ספר האופל המאגי והקבלה הארורה והטמאה! ודע קורא נעים, כי נראה לי, שרבינו למד בענין טורח הציבור מרבי עקיבא, שכן אמרו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א): “תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר, סימן לדבר: תכין לבם תקשיב אזנך. תניא, אמר רבי יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הצבור – היה מקצר ועולה, מפני טורח צבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו – אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, וכל כך למה – מפני כריעות והשתחויות”. ע”כ. ולמדים אנו החשיבות לקצר בציבור. ושוב אדגיש ואומר, יש “מקצר” ויש “ממהר“. הבדל גדול בין שניהם.

מקצר זה אדם שעושה את הברכות באיטיות ובכוונה, אמנם עושה מה שצריך, ולא מאריך על הקהל יותר ממה שחובה על פי המסורת והמסורה. אמנם זה ה-“ממהר“, זה אחד שעושה את מה שחובה, אבל עושה אותו מהר ובחיפזון. ובהמון מקרים, בגלל שהרבו תוספות בתפילה, ומנהגים שונים ומשונים, והכניסו הבל וריק בתפילה, אז עברו בכך על כמה עבירות ורעות:

.

1) הטריחו על הציבור.

2) הוסיפו מנהגים שאסור להוסיפם.

3) חלקם גובלים במינות ועבודה זרה.

4) הרחיקו בני אדם מהתפילה, שכן בני אדם לא אוהבים שמטריחים עליהם.

5) במקום לעשות מה שצריך וחובה, ולקרוא בצורה רגילה ולא במהירות ובחיפזון. הם הוסיפו יותר ממה שצריך, ובד בבד בשביל שיוכלו לסיים את התפילה במהירות ולא יטריחו על קהל שומעם, כל סדר תפילתם עושים אותו בחיפזון, כפי הידוע בדורינו! וכעת אנו מבינים למה החזנים ממהרים! בגלל שהם לא מבינים בעצמם את העומס הרב שנוצר בעקבות כל מיני הוספות אפילו שהם בגדר, מוסר ותוכחה, אמנם לא הבינו כי אין מוסיפין אותם בציבור! ושלא נדבר על כל מיני שטויות ודברים של מינות ועבודה זרה.

.

ומבואר יוצא, שכאשר הלכו עם ישראל אחר התוהו, וחשבו שהם יותר חכמים מחז”ל בעלי המשנה והתלמוד, ולא נסמכו על חכמים כהרמב”ם, הרי”ף וכל חכמי תור הזהב, והוסיפו ענינים בסדר התפילות לציבור אנשים, עם הזמן בא להם שתי רעות. האחד טורח ציבור. והשני שגם את מה שחובה, קוראים אותו במהירות וחטא גדול הוא בידם!

.

ב) עוד למדים אנו מתשובה זו של רבינו, שכל מטרת הברכות, ההודאות, הזמירות, התשבוחוצת, הכל הוא על מנת להכניס רוממות ה’ בליבנו, ושום ברכה, הודאה, זמירה, שבח, לא בא משום טעם מטאפורי, אלא הכל ענין תבוני ושכלי בשביל האדם עצמו, למען ישכיל מי זה הבורא יתעלה שמו.

.

“טעם ציצית בתפילה”:

וזה בדיוק הטעם הנכון והחשיבות הגדולה להתעטף בציצית בתפילה, שהרי נאמר במצות ציצית, “וזכרתם אותו”, ומכיון שבשעת תפילה צריך האדם לשבר ליבו, אם כן, מה יכניע ליבו יותר מהשמת הציצית עליו? שהרי בכך יזכור כל המצוות. ולכן רבינו הטהור פוסק (רמב”ם הלכות ציצית פרק ג הלכה יא – יב): “אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר, גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים“. ע”כ. ומאותו ענין תיקנו ליטול את הידים לפני התפילה, על מנת לעורר כוונת הלב, כמו שכבר הארכנו בעניני נטילת הידים.

.

“הזיות ספר הפרו-נצרות זוהר”:

והנה נעבור כדרכינו, להציג את הזיות ספר הזוהר הטמא והמטומא, שייחסוהו הנוכלים לתנא החשוב רשב”י עליו השלום, שאם היה בדורינו היה מכלה את אותם הרשעים בהבל פיו הטהור. ונקדים את לשון הבית יוסף שוב במקום הנזכר: “ולענין מספר החלונות שצריך להיות בבהכ”נ לא נתפרש בתלמוד ולא בדברי הפוסקים אבל בספר הזוהר כתב בפרשת אלה פקודי שצריך להיות בו י”ב חלונות לסבת סוד נכמס”. ע”כ.

וכעת נציג את לשון ספר האופל במלואו (שמות פרשת פקודי מאמר היכל השלישי נוגה נצח אות תקפח): ” … ביום ראש השנה, כשהקב”ה [=אלהים קצר אפים לשיטתו], עומד בדין על העולם, וסטרא אחרא ההוא בא להשטין [=שמעתם? סטרא אחרא בא להשטין ולהתערב בדינו של הבורא ביום ראש השנה! כלומר, ה’ יתברך לא מספיק לבדו, ה’ יתברך לא חכם לבדו, אלא יש עמו מקטרגים על דינו. ומענין הדבר, כי לפי זה נמצא שהסטרא אחרא אף יודע מחשבותיו של ה’ וחשבונותיו!

וכבר אמרו חז”ל (משנה מסכת אבות פרק ד משנה כב): “הוא היה אומר, הילודים למות והמתים להחיות, והחיים לידון, לידע, להודיע, ולהודע שהוא אל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון ברוך הוא, שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד, שהכל שלו, ודע שהכל לפי החשבון, ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא”. ע”כ. ומה מטרת התנאים במאמר זה? להודיע שהוא יתברך לבדו מנהל העולם, ואין הוא צריך יועצים ולא עוזרים חלילה וחס.

.

והנה אם הבורא יתברך אין לפניו שכחה ולא משוא פנים, מפני מה צריך הסטרא אחרא המדומיין לבוא ולהשטין? וכי ה’ יתברך צריך יועצים? וכבר למדנו במאמרים הקודמים, כי הסטרא אחרא הוא זה ששוכב עם אשתו של הבורא, אלהים נוקבא. והרי הוא אינו יועץ רגיל, אלא אויבו הבלעדי של קצר אפים, שבני אדם השפלים בארץ עוזרים לאלהים קצר אפים להכניעו!!

ומה שנאמר בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת שבת דף נה עמוד א): “אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא וכו'”. זה הוא משל של חז”ל לתאר במקצת את החשבונות של הבורא מדוע העניש וכיצד ובאיזה אופן עשה זאת. ו-“מידת דין”, הוא שם מושאל למחשבותיו של הבורא, וכל דברי חז”ל הם מליצה דרשנית לעורר לב השומעים אל התכלית של המוסר והעונש שבא לרבנים על זה שלא הוכיחו את העם.

ולכן, מחבר ספר האופל היה כל כך ערמומי ונמנה בכת הראשונה שהחריבה והרסה את היהדות כולה, כמו שכתב הרמב”ם בפירושו והקדמתו לפרק חלק (סנהדרין פרק י’ משנה א’). עיין כאן במה שכתבנו. ומדוע אנו אומרים כן? מכיון שהזוהר הטמא משתמש במושגים הדומים למושגי חז”ל, בעיקר בתלמוד הבבלי. ולכן להמון בני אדם נראה, כי חז”ל גם הם סברו כמו ספר הזוהר המאגי והטמא! אמנם, לא בא להם זה, אלא בגלל שמגיל קטן הוחדרה למוחם רמת המושגים ששרבט להם האופל, והעליל ומחץ ודרס, והפך כל מושג בחז”ל, למטאפורי ומאגי, עד שהקורא בטוח שכוונת המכשף הזוהרי, זו כוונת חז”ל. ולא מזמן שמעתי מאיזה טמבל אחד כסיל עיוור מדעת, שטוען כעת, שאף אחד חוץ ממנו ומעוד כמה אנשים בודדים, לא באמת מבינים את ספר המינות זוהר, וטענתו, שאף אחד לא יכול להבין אותו מלבד הוא וכמה אנשים בודדים, ובכך מנסה להחלץ ממינותו של ספר האופל, שהרי אם אף אחד אינו יכול להבינו, אז חן שאולוב ושאר האנשים לא יכולים להשיג על זה הספר!

אתם מבינים את סכלותם ובורותם? אתם קולטים איזה שפל בני אדם הגיעו בעקבות הליכתם אחר התוהו? ואפשר לומר זאת גם על הברית החדשה הטמאה, שמדוע עלינו לגנות אותה? אנחנו לא מבינים כלום ושום דבר משם, ואין הברית החדשה באה לחלוק אלא מדובר באורות רוחניים של מחבר הברית החדשה. ואין הבדל בין הברית החדשה לבין ספר הזוהר! ולאמיתו של דבר, ספר האופל בהרבה יותר גרוע מהברית החדשה, כי הוא הכשיל את עמינו במסווה של דת!

ואלו הם מקצת מהלשונות הלא ברורים בראיה ראשונה, שלדעת מכשפי האופל מדובר במאגיה, ולדעת התלמוד הטהור מדובר בשכל ישר ושמות מושאלים בלבד. ומהם:

.

א) “שכינה” = לדעת חז”ל הוא שם מושאל להשגחת ה’ מעל גדר הטבע. או הוא שם מושאל לכוונה יתירה שיש באותו מעמד או באותו מקום. כמו שאמרו, “שכינה מעל ראשו של חולה”, כלומר שאצל החולה יש מצב להכנעה וכוונה יתירה לחזור בתשובה. “שכינה לא זזה” = כוונה לא זזה. אמנם לדעת ספר האופל הטמא, שכינה הוא כינוי לישות ממש נפעמת ונפעלת, בין שיאמרו מכשפי האופל שהיא גשמית, בין שיטענו שהיא רוחנית ומטאפורית. בכל אופן לדעתם היא ישות נפעלת ופועלת ולא שם מושאל שאינו קיים נפעם ופועל. שהרי לדעתם מכיון שהבורא משמש עם השכינה היא הנוקבא הטמאה, ושימוש זה נעשה בליל חג שבועות, אז אסור לאיש ואשה לשמש ביחד, שחלילה לא יפריעו לבורא לשמש עם אשתו. ונמצא כי נאסר דבר מעשי ממש, על פעולה שהיא מעשית!

.

ב) מטרוניתא = לדעת חז”ל מדובר בשרה גויה. לדעת ספר האופל הטמא, מדובר באשתו של הבורא אלהים קצר אפים. כלומר אשתו של הבורא היא כינוי ל-גויה לדעת מכשפי האופל.

.

והנה כתב בבית הבחירה למאירי (מסכת שבת דף נה עמוד א): “מעיקרי הדת להאמין שכל מה שיקרה לאדם מטוב ועד רע הכל מושגח מאתו ית’ השגחה פרטית מצד פעולות האדם, ולא יבלבל זה מה שנראהו מהעדר הסידור למראית עינינו, בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו, וכן מאמר, מקרה אחד לצדיק ולרשע הנאמר גם כן למראה עינינו, שאופני המשפט נעלמים ממנו ולא נדע במה יענש זה ובמה יגמל זה [=אבל ארי המזוהם יודע הכל לא? הוא הרי יודע גם כל מה שבני אדם יעשו לעתיד, ויודע הגלגולים של כל אחד!! כמה כפירה המקובלים המינים הללו הביאו לעם ישראל. ועיין במה שכתבנו כאן]. שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה אם לגמול אם לעונש’ והוא שאמרו’ אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עון.

ואל יבהילך מאמר ד’ מתו בעטיו של נחש, ר”ל מה שנקנסה מיתה בסיבת הנחש, והונחה בטבע, שלא נאמר בטבע אלא דרך הפלגה למיעוט עונותיהם, עד שלא היו ראויים לעלות במאזנים, ואף זו לא נאמרה אלא למראה עיני בשר ודם, ומי יודע לבות בני האדם עד שיחלצוהו דברי פינו וישללוהו מכל חטא? ונמצאת מכחיש מאמר, “אין אדם שלא יחטא”, וכן, “אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”, ואף על פי שנשאר דעת האומר כן בתיובתא, אין עיקרי האמונות תלויות בראיות של פשוטי מקראות ואגדות, וכבר ידעת שאין משיבין באגדה. ומה נכבד מאמר, “אף משה ואהרן בחטא מתו”, מכאן ואילך ימחלו האחרים על כבודם”. ע”כ.

וכמה חשובים ועצומים דברי המאירי הללו. שממנו נלמד, שכל אגדות חז”ל ופשוטי מקראות, חלילה ללמוד מהם להשקפה ביסודות דת האמת, וחלילה לעשות מהם תילי תילים של פלפולי סרק, שהרי רוב האגדות שחז”ל מספרים ומושלים משלם, כלל לא היו ולא נבראו, ורוב דבריהם בענין האגדות הוא במשל, על מנת להעביר לקורא את האמת תוך מליצה נפלאה שיתעוררו העם לדרשותיהם. ולכן הרי”ף כתב תלמוד ללא אגדות, כי אסור ללמוד מן האגדה. ולפיכך מסביר המאירי, שגם מה שנאמר, “ארבעה מתו בעטיו של נחש”, זה רק בגלל שקילל הבורא את אדם הראשון ואמר שהאדם ימות וישוב לאדמה, גם זה מסביר המאירי, שאין הכוונה שלא היו להם חטאים בכלל חלילה, אלא כוונת חז”ל לדבר בדרך הפלגה במיעוט העוונות, עד שאותם ארבעה הנזכרים, היה להם מיעוט עוונות באופן פלאי, אבל כן היה גם להם עוונות!

.

וממשיך הוזה ההזיות הפגאני מחבר ספר האופל, שאמר למעלה בנקודה שהפסקנו בה וטען המכשף, שהסטרא אחרא בא להשטין ולקטרג בדינו של ה’ בראש השנה], אז מתאספים כל אלו, י”ב השרפים וד’ האראלים [=דרישה במעשה מרכבה!], ועומדים לפני הקדוש ברוך הוא, ואז מתעטרים כולם ועומדים לפני הקדוש ברוך הוא. בעת ההוא, מה כתוב? “משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים”. מציץ, הוא כמי שמביט דרך מקום דק שרואה, ואינו רואה כל מה שצריך. ואחר כך, משגיח מן החלונות. שהוא מקום השגחה יותר, דהיינו שפותח פתחים לרחם על הכל. וכשהקב”ה משגיח על העולם, הסתכל באלו החלונות ובאלו החרכים, ומרחם על הכל. [=מה? על ידי הסתכלות בחלונות הוא מרחם על הכל? וכי חלונות משפיעים על הבורא יתעלה שמו? מה זה השטות הזו? ואין כוונת המכשף הזוהרי לחלונות בתור משל, שהרי לדעתו של המכשף, בניגוד גמור לדעת הרמב”ם והתלמוד, לדעתו של המכשף חובה שיהיה חלונות בבית הכנסת! כן כן חובה! כי יש בחלונות בית הכנסת לעורר ולחמם את קצר אפים הטמא!

ושוב האופל משתמש בפסוק, ולא רק שאינו מבינו, אלא הופך אותו לפשוטו ממש! שהרי אמר שלמה המלך (שיר השירים פרק ב פסוק ט): “דּוֹמֶ֤ה דוֹדִי֙ לִצְבִ֔י א֖וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֑ים הִנֵּה־זֶ֤ה עוֹמֵד֙ אַחַ֣ר כָּתְלֵ֔נוּ מַשְׁגִּ֙יחַ֙ מִן־הַֽחַלֹּנ֔וֹת מֵצִ֖יץ מִן־הַֽחֲרַכִּֽים“. והנה רבים מקשים עלינו שאנו מדברים על נושא הזיווגים של ספר האופל הפגאני, ומכיון שכבר לא נשאר להם תשובות נכוחות, כעת הם מדמים את עצמם לשלמה המלך, שהרי גם הוא המשיל משלים של איש ואשה אצל ה’ יתעלה שמו.

אמנם, כגודל קושייתם, כך גודל קטנות מוחם. שכל המתבונן בדברי שלמה המלך יראה, כי לדעת שלמה המלך, ה’ יתברך הוא אל אחד, ואין לו אשה, ואפילו לא במשל. וכל משליו של שלמה המלך ודימוייו, מלבד שאין הם מדברים על תשמיש חלילה, אלא רק על “אהבה”, כל הוא בין הקב”ה לעם ישראל בלבד, ולא בין הבורא וישותו חלילה וחס.

ולכן אמר, “הנה זה עומד אחר כותלינו” – והמשיל משלו ואמר, כמו אדם שעומד אחר הכותל ומצפה לשמוע את הנעשה. כך ה’ יתברך נמצא במצב עם עם ישראל שהוא תמיד מצפה מהם שיחזרו בתשובה, ושומע תמיד את דיבורם. וכן מה שאמר, “משגיח מן החלונות”, הוא לחזק את דבריו ולומר, שהשגחת ה’ עלינו היא חזקה ביותר, שהוא לא רק עומד אחר הכותל, אלא משגיח מן החלונות, ומה הוא חלונות? הוא ענין הראיה והתבוננות לחפש ולמצוא כל זיק של תשובה וכניעה שעושים עם ישראל.

וכן מה שאמר, “מציץ מן הכרכים“, הם החורים הקטנים, כך מחפש ה’ יתברך את עם ישראל כביכול, ומחכה שיחזרו בתשובה.

כי אם לא יחזרו בתשובה, יאמר עלינו מה שאמר וכבר התקיים לא מעט בגלות הנוראה (דברים פרק כח פסוק סא – סט פרשת כי תבוא): “גַּ֤ם כָּל־חֳלִי֙ וְכָל־מַכָּ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹ֣א כָת֔וּב בְּסֵ֖פֶר הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֑את יַעְלֵ֤ם יְיָ֙ עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּׁמְדָֽךְ: וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ בִּמְתֵ֣י מְעָ֔ט תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הֱיִיתֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹ֑ב כִּי־לֹ֣א שָׁמַ֔עְתָּ בְּק֖וֹל יְיָ֥ אֱלֹהֶֽיךָ: וְ֠הָיָה כַּאֲשֶׁר־שָׂ֨שׂ יְיָ֜ עֲלֵיכֶ֗ם לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם֘ וּלְהַרְבּ֣וֹת אֶתְכֶם֒ כֵּ֣ן יָשִׂ֤ישׂ יְיָ֙ עֲלֵיכֶ֔ם לְהַאֲבִ֥יד אֶתְכֶ֖ם וּלְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ: וֶהֱפִֽיצְךָ֤ יְיָ֙ בְּכָל־הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹא־יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן: וּבַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא־יִהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף־רַגְלֶ֑ךָ וְנָתַן֩ יְיָ֨ לְךָ֥ שָׁם֙ לֵ֣ב רַגָּ֔ז וְכִלְי֥וֹן עֵינַ֖יִם וְדַֽאֲב֥וֹן נָֽפֶשׁ: וְהָי֣וּ חַיֶּ֔יךָ תְּלֻאִ֥ים לְךָ֖ מִנֶּ֑גֶד וּפָֽחַדְתָּ֙ לַ֣יְלָה וְיוֹמָ֔ם וְלֹ֥א תַאֲמִ֖ין בְּחַיֶּֽיךָ: בַּבֹּ֤קֶר תֹּאמַר֙ מִֽי־יִתֵּ֣ן עֶ֔רֶב וּבָעֶ֥רֶב תֹּאמַ֖ר מִֽי־יִתֵּ֣ן בֹּ֑קֶר מִפַּ֤חַד לְבָֽבְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּפְחָ֔ד וּמִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: וֶֽהֱשִֽׁיבְךָ֨ יְ֥יָ׀ מִצְרַיִם֘ בָּאֳנִיּוֹת֒ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּֽי לְךָ֔ לֹא־תֹסִ֥יף ע֖וֹד לִרְאֹתָ֑הּ וְהִתְמַכַּרְתֶּ֨ם שָׁ֧ם לְאֹיְבֶ֛יךָ לַעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת וְאֵ֥ין קֹנֶֽה: אֵלֶּה֩ דִבְרֵ֨י הַבְּרִ֜ית אֲֽשֶׁר־צִוָּ֧ה יְיָ֣ אֶת־מֹשֶׁ֗ה לִכְרֹ֛ת אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב מִלְּבַ֣ד הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥ת אִתָּ֖ם בְּחֹרֵֽב”.

.

אלא שקצת קשה? מה פירוש המילה, “שש“? הנה בראיה ראשונה, אדם שקורא מילים אלו יכול לחשוב כי האל יתברך רצונו לנקום, ובמילים אחרות, יאמר האומר, הנה כאשר מעניש הבורא את בני אדם, שמח הוא בכך, שהרי לוקח נקמתו. ואני אומר עליהם, כמה חלושה מחשבתם, כמה רחוקים הם מן האמת, שהרי צריך לזכור, כל התורה והמצוות הכל למען האדם בלבד! לא למען הבורא! וכך גם העונש!

ולכן מה שאמר, “שש יי עליכם להאביד אתכם”, הכוונה כמו שכתב המפרש בעל השכל הישר הרש”ר הירש (דברים פרק כח פסוק סג פרשת כי תבוא): “והיה כאשר … כדרך ש-שש למענכם להיטיב אתכם, כן ישיש למענכם להאביד אתכם, הוה אומר: כדרך שהיה זה לטובתכם כאשר הביא עליכם את הברכה המרובה, כן יהיה זה לטובתכם כאשר יביא עליכם את הרעה הגדולה. ה’ במידת חסדו, בהנהגתו הבונה את עתידכם ואת עתיד האנושות, הוא שהביא עליכם את הטובה והוא שיגזור עליכם את הייסורים. להאביד וכן ולהשמיד איננו יכול לבטא השמדה גמורה, שהרי הוא מתפרש מיד על ידי ונסחתם וגו’ והפיצך וגו’; הוא מורה אפוא רק על אבדון יחסי, על הרחקה גמורה מן הארץ”. ע”כ.

וכוונתו לומר, שכשמו שהבורא הביא את השפע לתועלת, למען יהיה להם טובה מרובה. כך העונשים, לא באים אלא בשביל להיטיב עם עם ישראל שיחזרו בתשובה. ולכן שייך בו מילת, “שש“, כי גם העונש והאבדון הוא למטרה טובה ולא מנקמה כמו של גופות בני אדם.

.

ומבואר יוצא שבוודאי שלמה המלך לא התכוין לחלונות אמיתיים, וכל זה הוא משל מחוכם של שלמה המלך לתאר את גודל אהבת ה’ לעם ישראל, וכמה הוא מחכה להם עד שמשגיח על מעשיהם ורוצה למענם ולתשובתם.

וזה בניגוד גמור למה שטען המכשף הזוהרי הנגעל, שהבורא מסתכל על חלונות חומריים, ומרחם על ישראל. וממשיך הטומאה ואומר] “ואז כשישראל תוקעים בשופר ההוא, ונתעורר מלמטה, קול ההוא היוצא משופר הכלול מאש מים ורוח, ונעשה מן הכל קול ההוא. כדי לעורר קול עליון, שהוא [אלהים] קצר אפים, היוצא מתוך שופר ההוא [=שמעתם? קצר אפים יוצא מתוך השופר!!], שהוא בינה, שהוא כעין זה, כלול באש ומים ורוח … אז יוצא הכרוז ומכריז בכל הרקיעים, ואומר, קול דודי הנה זה בא וגו’ משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. ואז יודעים הכל כי הקדוש ברוך הוא מרחם על ישראל, ואומרים אשרי הם ישראל, שיש להם עצה בארץ, דהיינו לתקוע בשופר, כדי לעורר רחמים למעלה. אז כתוב, אשרי העם יודעי תרועה. יודעי תרועה ודאי, שהוא מלשון וידע בהם את אנשי סוכות. (שופטים ח’) שמשברים תרועה ההיא, שהיא דין קשה, שהכל נדונים בה.

.

אשרי הם ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, משום שהם יודעים דרכיו של הקדוש ברוך הוא, ויודעים ללכת בדרכיו וליחד היחוד כראוי. אלו החלונות, שהם השרפים, ואלו חרכים, שהם האראלים, עומדים כולם ליחד כל התפלות העולות ממטה למעלה, ולהשגיח בהן להביאן לפני הקדוש ברוך הוא.

וע”כ כל בית הכנסת שאין בו חלונות, אינו מקום להתפלל בו כראוי. [=מה?? בגלל שאין חלונות בבית הכנסת, אינו מקום ראוי? מה זה אמור להיות? מסביר המכשף] כי בית הכנסת למטה, הוא כנגד בית הכנסת שלמעלה. בית הכנסת למעלה יש בה חלונות כמו שאמרנו, אף כך למטה. כי למעלה, בבית הכנסת, הגדולה, שהוא ההיכל, יש בה י”ב חלונות עליונים, דהיינו י”ב שרפים, אף כך בית הכנסת הזו התחתון. והכל עומד זה כנגד זה. משום שהעולמות עומדים אלו כנגד אלו, שנחתמים זה מזה, וכל מה שבחותם יש בנחתם ממנו.

אשרי חלקו של מי שיודע גנזיו של אדונו ליחדו ולקדש שמו של אדונו תמיד לזכותו בעולם הזה ובעולם הבא”. ע”כ מדברי הטמטום.

.

נמצא לפי דברי המכשף הארור:

א) הסיבה שתוקעין בשופר הוא מכיון שזעיר אנפין מתחמם על ידי קול השופר, ואף יוצא מן השופר.

ב) ישנם חלונות למעלה בשמים, ולא רק שישנם חלונות, אלא יש בית הכנסת שלם למעלה בשמים. ולא רק שיש בית הכנסת בשמים, אלא יש בו יב’ חלונות, ויש שם בכל חלון וחלון מלאכים.

ג) חובה שיהיו למטה למתפללים בארץ, 12 חלונות בבית הכנסת, וכל בית הכנסת שאין בו חלונות, אינו מקום ראוי לתפילה, כלומר, התפילה שם אינה פועלת היטב, כי הרי לדעתו של המכשף סיבת החלונות היא לטעם מטאפורי, וכמו שכתב, שהחלונות בבית הכנסת הם כנגד השרפים והמלאכים.

ד) מבואר מדברי טמטומו, ששוב אנו עובדים את המלאכים, כי מה שאנו מתפללים בבית הכנסת שיש בו חלונות, זה על מנת להביא את התפילה למלאכים, והם אלו שמביאים את התפילה לבורא. כלומר, אין בבני אדם יכולת להגיע לבורא לבדם.

ה) נמצא לפי דברי הכסיל, שכל הדורות שהתפללו בבית הכנסת ללא חלונות, עברו על עבירות חמורות, ואף הרמב”ם היה מחטיא הרבים כי לא כתב לתקן חלונות בבית הכנסת, ובכך הרמב”ם ושאר חכמי תור הזהב, לא רק שהיו כסילים לדעתו של המכשף הזוהרי, אלא החטיאו את ישראל בכך שלא לימדו אותם את תורה הפרצופים הנגעלים שלו.

.

וכעת יש לשאול את אוהב מוות וחבריו מאותם אלו שקראו לי סטרא אחרא שטענתי שהארץ שטוחה. הרי אתם טוענים שהרמב”ם הביא פסקים מן הזוהר. ומה תענו על זה? הרי הרמב”ם כותב בתשובה במפורשות, שאין שום טעם שיהיה חלונות בבית הכנסת, וכל מה שאמרו בתלמוד  מדובר לאדם יחיד המתפלל בביתו שאין כוונתו שלימה. ונמצא אם כן שמעולם רבינו הטהור לא ראה את ספר האופל, ובוודאי אם היה רואה אותו היה משמידו ושורפו ברחובה של עיר.

ע”כ כתבנו מאמר זה – נדב חסן הי”ו. חן שאולוב ספרדי טהור.