.

***

“עקשנותו של ר’ קארו לומר קדיש דווקא בארמית הוא מהזוהר הטמא”

כתב בספר טור (אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נו): “[נוסח שתי המילים הפותחות את הקדיש, והם] “יתגדל ויתקדש”, [מסביר הטור, שמילים אלו], הוסד[ו] על פי המקרא, “והתגדלתי והתקדשתי“, האמור במלחמת גוג ומגוג, שאז יתגדל שמו של הקדוש ברוך הוא, דכתיב (זכריה יד) “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. [ומה שאומרים דווקא] “שמיה רבא“, יש מפרשים [ומחלקים את המילה, “שמיה“, כלומר], “שם יה” – רבא, שאנו מתפללין על שם יה שאינו שלם, שיתגדל ויתקדש, ושיחזור להיות שלם, והיינו לעת הגאולה, שינקום מעמלק, שנשבע [ה’] שלא יהיה השם שלם עד שינקום ממנו, דכתיב, “כי יד על כס יה”, שאין הכסא שלם, ואין השם שלם, אלא לאחר שינקום ממנו, ואז יהיה השם שלם, וגם הכסא, דכתיב (תהלים ט) “האויב תמו חרבות לנצח”, וכתיב, “וה’ לעולם ישב כונן למשפט כסאו”, הרי השם שלם והכסא שלם”. ע”כ דברי הטור בשם יש אומרים.

והנה, מה שכתב הטור בשם יש אומרים, “שה’ יתברך אינו שלם“, ושאנו מתפללים שיהיה שמו שלם. בוודאי כי מדובר בחירוף וגידוף כלפי שמיא! שהרי ה’ יתעלה שמו אינו אל אשר משתנה, נצרך, מתפעל ומתפעם חלילה וחס. ורבות הם ההזיות ששקעו בהם אותם הדורות ההם, עד כדי כך שלא שמו לב כמה הם שקועים עמוק בתוהו ובהבל.

.

ולדעתי, יש כאן חירוף וגידוף כלפי שמים מצד ד’ היבטים:

.

א) עצם המחשבה שה’ יתברך זקוק לבני אדם אפילו במקצת מן המקצת – זה הוא חירוף וגידוף כלפי שמים. ונחשב כמי שמקלל ה’, כי אין הבדל בין המקלל ה’, לבין המאמין בעניני עבודה זרה. וכמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ו): “כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת, אף על פי שלא עבדה, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה’, שנאמר, “והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה’ הוא מגדף”, לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים כמו שתולין את המגדף ושניהם נסקלין, ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים ששניהם כופרים בעיקר הם”. ע”כ.

ומי שחושב מחשבות של הבל כלפי בוראו, כלומר שחושב שה’ יתברך חסר או אינו שלם כמו שסוברים המקובלים הטפשים חולי הנפשות, או כמו שכתב הטור בשם יש אומרים, הוא יותר גרוע מעובד עבודה זרה בהרבה. וכמו שכתב רבינו במורה (חלק א’ פרק לו’): “ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות [כלפי הבורא יתברך, שתחשוב שיש לבורא יתברך, יד, או רגל, חלילה], או [שתחשוב בדעתך, שיש לבורא יתברך] מאורע ממאורעות הגוף, [כגון: תשמיש, פריה, צרכים, עצב, נחת רוח, בכי, שמחה, דיבור, שינה, הרגשה וכו’. דע כי במחשבה זו בלבד], הנך מקנא ומכעיס, וקודח אש חמה, ושונא ואויב וצר, [והינך] יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה. ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה [זו] ב[מי ש]עובד עבודה זרה, מפני שאינו עובד [עבודה זרה] אלא [רק] מחמת סכלות או חנוך, מנהג אבותיהם בידיהם”. עכ”ל. 

.

ולכן, מי שסובר ששמו של ה’ יתברך אינו שלם, או שהוא יתברך אינו שלם, וזקוק הוא יתברך ויתעלה שמו לקדיש של בני אדם על מנת שהוא יהפוך להיות שלם, הרי הוא מייחס לה’ יתברך חוסר שלימות. וכן מייחס לו מאורע ממאורעות הגופים. ועל זה כתב רבינו הטהור (הקדמה לפרק חלק סנהדרין י’ א’): “היסוד הראשון – מציאות הבורא ישתבח. והוא, ש[נדע בדעתינו ונחתום בליבנו, כי] יש שם מצוי בשלימות אופני המציאות, והוא עלת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום. ואילו [חלילה] נתאר סילוק מציאותו, [נדע בהחלט] כי אז בטלה מציאות כל נמצא, ולא ישארו קיימים במציאות. ו[אמנם], אלו נתאר סילוק כל הנמצאים זולתו, כי אז [ודאי] לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר.

כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו [לאף אחד], וכל מה שזולתו מן השכלים, כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן, הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון, הוא אשר מורה עליו דיבור [שאמר] (שמות פרק כ פסוק ב פרשת יתרו): “אָֽנֹכִי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֑ים לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עַל־פָּנָֽי”. ע”כ.

והנלמד מיסוד זה, שלעולם ועד אין הבורא זקוק לנו ולא למעשינו, לא למלחמתינו, לא לתפילותינו, ולא לשום דבר ממעשי בני אדם והמלאכים כולם.

.

ב) לפי דברי הטור, האל יתברך ושמו יתברך, הוא חצוי, כלומר הוא אינו “אחד” באופן שלם. וזה סותר עוד יסוד מתוריתנו הטהורה, וכמו שכתב רבינו (שם): ” … והיסוד השני: אחדותו יתעלה. והוא, שזה עלת הכל, אחד, לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג, ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים, ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף, אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים, וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר, “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”. ע”כ. ומבואר שלא רק שה’ יתברך אינו נצרך לבני אדם ושלם הוא בכל אופן, אלא עוד מבואר, כי האל יתברך הוא תמיד אחד באופן כזה שאין עוד אחד כמוהו! וחלילה לומר על האחד המיוחד הזה שאינו שלם, כלומר חצוי.

.

ג) לפי דברי הטור מבואר, כי האל יתברך יש בו מאורע ממאורעות הגופים, כמו החיבור והפירוד וכו’. וכבר מבואר ביסודות דתינו, “… והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים, כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם ולא במקרה. ולפיכך שללו ממנו עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרו, “לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עפוי”, כלומר, “לא פירוד והוא עורף”, ולא חבור, כי עפוי מן ועפו בכתף פלשתים כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם, ואמר הנביא ואל מי תדמיון אל וכו’, ואל מי תדמיוני ואשוה וכו’, ואלו היה גוף כי אז היה דומה לגופות.

וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדבור וכיוצא בזה הם כולם דרך השאלה, וכמו שאמרו דברה תורה כלשון בני אדם. וכבר דברו בני אדם בענין זה הרבה, וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר, “כי לא ראיתם כל תמונה”, כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כח בגוף”. ע”כ. ובוודאי שאם אינו גוף ולא כח בגוף, ולא יארע בו שום דבר ממאורעות הגופים, על אחת כמה וכמה שאין אצלו יתברך שום ענין של חוסר שלימות חלילה וחס.

ואם כן מה שכתב הטור בשם יש אומרים, “שאנו מתפללין על שם יה שאינו שלם, שיתגדל ויתקדש, ושיחזור להיות שלם“. נמצא לפי דבריו, שעיקר התפילה הזו של אמירת הקדיש, הוא לעזור לבורא יתברך להיות שלם, כלומר לשמו להיות שלם! וזה כמובן חירוף וגידוף כלפי שמים. וכבר כתבנו בהיבט הראשון, מה דינו של המייחס מאורע משתנה לאל יתברך, שדינו כמי שמקלל ה’.

.

ד) מה שאמר בתורה (שמות פרק טז-יז פסוק טז פרשת בשלח): “וַיִּ֥בֶן מֹשֶׁ֖ה מִזְבֵּ֑חַ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יְ֥יָ׀ נִסִּֽי: וַיֹּ֗אמֶר [משה] כִּֽי־יָד֙ עַל־כֵּ֣ס יָ֔הּ, מִלְחָמָ֥ה לַייָ֖ בַּֽעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר“. הנה שם, “יה” הוא שם “תואר“, כלומר, כאשר ה’ יתברך כתב בתורתו, “יה”, שהוא חצי שם המפורש ולא כתב שם מפורש ממש, בזה הודיע כי בא לתאר פעולה המיוחסת אליו יתברך, ולכן שם, “יה”, אע”פ שהוא חצי שם המפורש, הנה עדיין לא נחשב שהוא שם העצם שלו יתברך. כי שם העצם היחיד, המורה על עצמותו יתברך, הוא רק שם, “יהוה“. ולכן לעולם לא יתכן ששם “יה” האמור בזה הפסוק, בא להורות חלילה וחס, שהבורא או שמו אינו שלם הוא, שכן שם זה בא לתאר פעולה מסויימת כלפי הבורא.

והראיה, שהודיע מיד באותו הפסוק עצמו ואמר, “מלחמה ל-יהוה בעמלק מדור דור“, ואם כדברי הטור בשם יש אומרים היה נכון, היה לו להמשיך ולומר, “מלחמה ל-יה בעמלק מדור דור”! וכן היה לו לנהוג ולומר לאחר ענין עמלק, רק שם “יה” עד ביאת המשיח. כלומר, אם כפי דברי הטור שאין שמו של ה’ שלם, מפני מה אחר מעשה זה של עמלק המשיך והורה לכתוב את שמו בתורה באופן שכותבים אותו שלם? הרי לשיטתם אין שמו שלם, עד שלא ימחה זרעו של עמלק?

ותרגם אונקלוס, “ואמר [משה בשם ה’], בשבועה אמירא, דא מן קדם דחילא דשכינתיה, על כורסי יקרא, דעתיד דיתגח קרבא קדם יי בדבית עמלק, לשיציותהון מדרי עלמא”. ע”כ. ומבואר מדברי התרגום אונקלוס הנאמן עלינו, שמשה רבינו אומר, שנשבע ה’ יתעלה שמו בענין מלחמת עמלק, ולא היתה שבועתו רגילה, אלא אמר, “כי יד”, כלומר, שנתן חוזק לשבועתו זו, וכמו שהמניח ידו על דבר שנשבע יותר חזק מן האמירה בפה לבד, כך תיאר ה’ יתברך את חוזק ציוויו, ולא שיש שבועה מלפניו חלילה וחס.

ומה שאמר ה’, “כי יד על כס יה“, ולא אמר, “כי יד על כס יהוה“, היה זה לסיבה חשובה מאוד. מכיון ששאר שמות ה’ יתברך, אינם משם העצם, אלא הם שמות המתארים פעולה או מיוחסים כלפיו, כמו שם, “אלהים”, שמורה על לשון גבורה. וכמו שם “שדי”, שמורה שדי בברכותיו ואין אדם צריך לשום דבר חוץ ממנו. וכמו שאר שמותיו, המורים ומתארים את הפעולות שעושה ה’ יתברך בעולם, למען נדע כוונתו בכל ענין וענין. אמנם שם, “יהוה”, אינו שם מתאר פעולה חלילה וחס, כי זה שמו ממש, וזה שם היחיד אצלנו המורה על עצמותו.

.

כמו שכתב רבינו הטהור (מורה הנבוכים חלק א’ פרק סב): “… שהם [כל שמות ה’ יתברך מלבד שם – “יהוה”], כולם שמות שהונחו כפי הפעולות המצויות בעולם. אבל כאשר תתבונן בעצמותו מעורטלת ומפושטת מכל פעולה [=כאשר תתבונן במחשבתך ותבין שאצל הבורא לא שייך שום פעולה מפעולות הגופים, כמו שכתבתי כאן], לא יהיה לו שם נגזר [=מושאל] כלל. אלא [הוא יתברך יש לו] שם אחד מיוחד להורות על עצמותו [=ואין הכוונה שאפשר לדעת על ידי שמו את עצמותו, כלומר מי הוא! שזה ודאי אינו! אלא כוונת רבינו, להורות על “ידיעתו“, ורצונו לומר, שבשם “יהוה” נדעהו אנחנו]. ואין אצלינו שם בלתי נגזר כי אם זה. [להבדיל אלפי הבדלות ממה שמכשפי האופל כינו את הבורא שלנו יתעלה שמו, בשמות נגעלים ומהם, “אדם קדמון”, “אין סוף”, “אבא”, “אמא”, “זעיר אנפין”, “נוקבא”, ימחה שמם מן העולם! ועיין במה שכתבתי מתועבותיהם כאן. ויתירה מכך, לדעתם שם, “יהוה” הוא שם שולי, כלומר שם מתאר ולא מורה על עצמותו! כלומר, הם הפכו את השם היחיד המורה על עצמותו, לשם המתאר פעולות זיווג! שהרי לדעתם הפוחזת והמתועבת, אות י’ הוא כנגד אבא, ואות ה’ כנגד אמא וכו’. ונמצא ששם יהוה לדעתם הוא שם המתאר פעולה שפועל בה הבורא בעצמותו, ומלבד שזה חירוף וניאוץ כלפי שמים מצד חולי הנפש הללו, עוד מבואר, שלדעתם שם יהוה אינו שם עצם בלבד, אלא שם מתאר. ימחה שמם אמן. ולכן מבואר, כי שם אחד יש לו יתברך המורה על עצמותו, כלומר המורה על קיומו למען נדעהו], והוא, יוד הא ואו הא, שהוא [הנקרא שם] המפורש בסתם. אל תחשוב זולת זה.

ואל יעלו על לבך הזיות [של אותם] כותבי קמיעות [=כמו בדורינו אנו שמצוי המון הוזי הזיות אילמים, המאמינים שיש כח לקמיע להביא להם השפע והמזל, הבריאות והפרנסה, ושמים את הקמיע על צווארם עם דמיונם הרע], ומה שתשמע מהם [דמיונות והבלים], או תמצא בספריהם הטפשיים [=קורא לכל ספרי המקובלים ומאמיני המאגיה ודומיהם, טפשיים. ואכן כך, הם היו טפשים מאוד], שמות [“קודש” לפי דעתם המשובשת], שהם מצרפים אותם, ש-[לפי האמת] אינם מורים על שום ענין כלל. וקוראים אותם [=בדעתם המשובשת] “שמות”, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, וש[אותם שמות] עושים נפלאות [חלילה וחס]. כל הדברים הללו, [הם הזיות ו]ספורים שאין ראוי לאדם שלם [וחכם בעל שכל] לשומעם, כל שכן לסבור אותם. ולא יקרא שם המפורש בשום אופן, זולת [מלבד] זה השם [יהוה] בן ארבע אותיות“. ע”כ.

ונמצא לפי דעתו של רבינו, שם המפורש הוא רק “יהוה” בלבד לעולם! ומדוע זה נקרא, “שמו המפורש”? כי זה השם היחיד שאינו מתאר פעולה, אלא מורה על עצמותו בלבד, כלומר על עצם קיומו של האל וידיעתו יתברך! ולא על התנהגותו או על דבר אחר!

.

אמנם שם, “יה“, בניגוד לשאר שמות המתארים את פעולת ה’, הנה שם, “יה“, הוא שם כינוי לשם העצם! וכמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ד): “כתב אל”ף למ”ד מאלהים יו”ד ה”א מיהוה אינו נמחק, ואין צריך לומר [אם כתב שם], “יה“, שהוא שם בפני עצמו, מפני שזה השם, מקצת שם המפורש הוא“. ע”כ. ולכן כאשר אמר, “כי” – שהוא לשון שבועה, ואמר, “יד” שהוא לשון המורה על חוזק השבועה, ואמר שהיד הזו מונחת על, “כס” שהוא “כסא” של ה’ במשל, הזכיר את שם, “יה” דווקא, להורות, שכמו שהענין כאן הוא משל ונמשל, ולא שיש כסא לפניו חלילה וחס, כך אמר והזכיר את שם, “יה“, המזכיר את שמו יתברך.

כלומר, כאשר ייחס אליו השבועה, היד, והכסא, לא הזכיר את שם העצם במלואו, אלא כאילו אמר, שזו הנהגת ה’ הנוהגת בעולם. וכמו שתרגם אונקלוס בצורה מושלמת, “בשבועה אמירא דא מן קדם דחילא דשכינתיה, על כורסי יקרא“. ופירש את שם, “יה” = שכינתא, ולא כתב, “מן קדם יי“, אלא אמר, “מן קדם דחילא דשכינתיה”. כלומר, לפי אונקלוס, שם, “יה” הוא שם המורה על ההשגחה, כי “שכינה” הוא מלשון, “שוכן“, כלומר נמצא ומשגיח יותר. ולפי דברי אונקלוס, היכן שכתוב, “יה” שהוא חצי שם המפורש, יורה על התערבות ה’ יותר מגדר הטבע, כלומר שהוא נמצא ומשגיח מעל הטבע. ופירש שאמר ה’, ששבועת המלחמה בעמלק היא תלויה בהשגחתו הנפלאה, ושיש לכולם להלחם בעמלק וזו עשיית רצונו.

וכן כתב רבינו (ספר מורה הנבוכים חלק א פרק כה): “שוכן, ידוע כי ענין זאת המלה, היא התמדת העומד במקום אחד. [כמו שנאמר], “והוא שוכן באלוני ממרא”. [וכן נאמר], “ויהי בשכון ישראל”, וזהו הידוע המפורסם. וענין השכינה במקום, הוא התמדת העומד במקום אחד, כי באריכות עמידת בעל חי במקום כולל או מיוחד, יאמר בו שהוא שכן במקום ההוא, ואף על פי שהיה מתנועע בו בלא ספק, והוא שוכן באלוני ממרא, ויהי בשכון ישראל. והושאל זה [=המילה, גם] למה שאינו בעל חי, אבל לכל ענין שהתיישב ושוקד על דבר אחד, יאמר בו ג”כ לשון, “שכינה“, ואף על פי שלא היה הדבר אשר שקד עליו ענין ההוא מקום, ולא היה הענין ההוא גם כן ב”ח, אמר, “תשכון עליו עננה”, ואין ספק כי העננה אינה בעל חי, ולא היום גוף כלל, אבל הוא חלק זמן.

ולפי זאת ההשאלה הושאל לבורא יתעלה, כלומר להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה, או לכל דבר שהתמידה בו השגחה, ונאמר וישכון כבוד ה’, ושכנתי בתוך בני ישראל, ורצון שוכני סנה. וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לבורא יתברך, הוא בענין התמדת שכינתו, כלומר אורו [השגחתו] הנברא במקום, או התמדת ההשגחה בדבר אחד, כל מקום כפי ענינו”. ע”כ.

ומה שכתב רבינו, “אורו הנברא במקום“, הכוונה, לרושם הנוצר שם מהשגחתו יתברך. כדוגמת, “יריחו”, מכיון שהוא יתברך נתן את הברכה שחומות יריחו יפלו, אז במקום ההוא יש רושם שהשגחתו היתה שם.

.

ובזה הפירוש והביאור הנפלא, יתברר לך אתה הקורא, כי אין שום קשר כלל לענין, שאין ה’ שלם או שאין שמו שלם, כי לשון, “יה” = הוא תיאור להשגחת ה’ או התמדת ההשגחה בדבר וענין אחד. ולשון “יד על כס” = הוא משל לשבועה שיש בה חוזק. ומה שקרא ל-“כסא” בלשון “כס“, לפי עניות דעתי, נהג כן בכוונת תחילה, ואמר ה’ במאמר זה, “על כס” ולא אמר, “כסא” על מנת להרחיק מן ההגשמה, שלא יתואר שיש לפניו כסא, ולכן קיצר ואמר, “כס“, להורות על המשל שבענין מלכותו, שכל זמן שעמלק קיים, אנשים אינם יכולים להכיר את ה’ יתברך ולדעת אותו כמו שצריך.

ומה שמיוחס אליו דווקא לשון, “כסא” הוא משום שהמלכים מתהדרים בכסא, ואף המלכות נקרא, “כסא”. וכמו שאמר (דברים פרק יז פסוק יח פרשת שופטים): “וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֥י הַכֹּהֲנִ֖ים הַלְוִיִּֽם”. והרי שהכסא הוא משל על גדולת ממלכתו של המלך ועל מלכותו. וכמו שאמר (שמואל ב פרק ג פסוק י): “לְהַֽעֲבִ֥יר הַמַּמְלָכָ֖ה מִבֵּ֣ית שָׁא֑וּל וּלְהָקִ֞ים אֶת־כִּסֵּ֣א דָוִ֗ד עַל־יִשְׂרָאֵל֙ וְעַל־יְהוּדָ֔ה מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֥ר שָֽׁבַע”. וכי כסא צריך להקים? אלא בוודאי כי, “כסא דוד“, הכוונה למלכות דוד. וכן אמר (שמואל ב פרק ז פסוק יג): “ה֥וּא יִבְנֶה־בַּ֖יִת לִשְׁמִ֑י וְכֹנַנְתִּ֛י אֶת־כִּסֵּ֥א מַמְלַכְתּ֖וֹ עַד־עוֹלָֽם”.

ומבואר שענין הכסא מורה על = מלכות. ולכן מה שאמר ה’, “כי יד על כס יה”, כלומר, נשבע ה’ על ענין מלכותו, שהשגחתו תהיה שלימה על עם ישראל, רק כאשר ימחה שמו של עמלק. וכן מצאתי מפורש שנאמר (תהלים פרק קג פסוק יט): “יְֽיָ֗ בַּ֭שָּׁמַיִם הֵכִ֣ין כִּסְא֑וֹ וּ֝מַלְכוּת֗וֹ בַּכֹּ֥ל מָשָֽׁלָה“. והרי מבואר שמילת כסא היא מילה מושאלת ונמשלת על מלכותו יתברך. וכמו שהמלך מתהדר בכסאו, כך שם כסא משול למלכותו יתעלה שמו. ובוודאי שה’ יתעלה שמו הוא שלם ושמו שלם, ואין הוא זקוק לבני אדם חלילה וחס. וכל כוונת מלחמת עמלק היא לא למענו, אלא למענינו, שכל זמן שקיים עמלק, הוא מקרר את עם ישראל אחר ההבל והתוהו, ובעקבות זה אין עם ישראל זוכים לשכל ישר וישרות בתורת אמת, ועל ידי כן יכולים לאבד את שכר העולם הבא.

.

וכתב רבי אברהם בן הרמב”ם, אונקלוס פירש, “כי” זה לשון שבועה, וכל המפרשים נמשכו אחריו בזה. והטעם בזה, כי הוא יתעלה יאמר על גזירת חכמתו, שאין בה חזרה, “כי הוא נשבע”, ודברה תורה כלשון בני אדם, כי הנשבע מהם, אין מותר לו לחזור. ומפני שכאשר נשבע אחד מן המאמינים באחדות ה’, יפנה בשבועתו כלפי מעלה היינו כלפי השמים, להיותם מיוחסים לו יתעלה יחוס מיוחד, כמו שאמר אברהם ע”ה, “הרמתי ידי אל ה’ אל עליון”. לכן על דרך זה בהקל הדיבור וההשאלה, אמר, “כי אשא אל שמים ידי”, והשמים נקראו “כסא ה'”, כמו שכתוב, “כה אמר ה’ השמים כסאי”. ואצלנו יש חילוק בין הנשבע המרמז אל ספר תורה, ובין המניח ידו עליו בשעת השבועה, והמניח, חיזק יותר את השבועה, ובכן מאמרו כאן, “כי יד על כס יה”, [הוא] חיזוק בשבועה, (יותר) ממאמרו, “כי אשא אל שמים” וג’ והבן זה כי הוא ממבחר הפירושים, וכבר העיר עליו ר’ אברם בן עזרא ז”ל אבל לא פירשו”. ומאמר “מלחמה לה'” [=אין הכוונה שיש מלחמה כלפיו כאילו יש לפניו כח או חולשה חלילה, אלא הוא] רמז שהנלחם בהם בעמלקים, עושה רצונו, בהיותו הורג את שונאיו [=של הבורא]”. ע”כ.

ולכן הדבר פשוט וברור, כי ה’ יתעלה שמו הוא שלם ושמו שלם. וזה לא כמו שמבואר במדרש שאינו מהימן (מדרש תנחומא פרשת כי תצא סימן יח): “ר’ לוי בשם ר’ חמא בר חנינא אמר כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם, ולא הכס שלם, אבד זרעו של עמלק מן העולם, הכס שלם, והשם שלם, מה טעם שנאמר האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה (תהלים ט ז), מה כתיב אחריו וה’ לעולם ישב כונן למשפט כסאו (שם שם /תהלים ט’/ ח)”. ע”כ. ומקור דברי הטור הוא מכאן.

.

ולכן בוודאי ופשוט הדבר, כי כל טעם שהתקינו חז”ל את אמירת הקדיש, הוא בשביל ששמו יתברך ומלכותו תתגדל ותתקדש בעיני עם ישראל ובעיני העמים, שיעשו רצונו כרצונו למענם ולטובתם.

.

והנה, המשיך הטור וכתב, “ומה שאנו אומרין הקדיש בלשון תרגום, יש אומרים [=עוד הזיה רעה ומהובלת], מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו שאנו משבחים שבח נאה כזה, וגם שעל ידי זה, הקדוש ברוך הוא נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל, כדאיתא בפ”ק דברכות בשעה שישראל עונין אמן יש”ר הקדוש ברוך הוא מנענע בראשו ואומר אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומה לו לאב שככה מקלסין אותו בניו ורחקם מעל שלחנו וכביכול שיש דאגה לפניו. ואם יבינו המלאכים זה, יקטרגו עלינו, על כן אומרים אותו בלשון שלא יבינו שאינן מכירין ארמית“. ע”כ.

.

והנה מלשון הטור אנו מוצאים כמה הדורות הללו בזמן הטור והקודמים אליו וכל שכן הבאים אחריו, העמיקו בהזיות שאפילו אינן מתאימות לילדים ולתינוקות. ועצם המחשבה שהמלאכים מתקנאים בבני אדם, בעבור זה שאנו משבחים שבח לבורא, מדובר בלא פחות מטמטום נוראי, וגובל בסכלות ובורות עצומה בקנה מידה שלא ישוער ויתואר אפילו בקרב העמים הערלים.

.

“מלאכים לא מתקנאים!!”:

שהרי כבר אמרו חז”ל במליצתם, ותיארו כיצד לא שייך אצל המלאכים שום ענין בתורה ובמצוות (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב): וגם לא שייך אצלם שום ענין של תאווה או רגש כזה או אחר, “ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה’ אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! – אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. – אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר, “מאחז פני כסא פרשז עליו עננו”.

ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה – אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה – לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה – זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה – לא תשא, משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה – כבד את אביך ואת אמך אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא”. ע”כ.

ומבואר מדברי המליצה הזו, שבאו חכמים לבאר באופן מוחלט, שאצל המלאכים לא שייך קנאה כלל וכלל! ולא יצר הרע חלילה וחס, וכמו שכבר ביארנו. ולכן רשב”י רואה לנכון לקלל, לכל מי שמייחס למלאכים התאוות מסויימת, כמו שאמר (בראשית רבה פרשה כו סימן ה פרשת בראשית): “ויראו בני האלהים, רבי שמעון בן יוחאי קרא להון בני דייניא רבי שמעון בן יוחאי מקלל לכל מאן דקרא להון בני אלהיא”. ומדוע מקלל רשב”י? מכיון שראיה זו האמורה בבני האלהים, היא ראיה של תאוה, וכיצד נייחס את זה הכתוב למלאכים אמיתיים חלילה? ואם נעשה כן, הרי שנייחס למי שאין בחירה, “תאווה” קנאה ותחרות. ולכן רשב”י התנא הטהור מסביר, שמדובר באנשים חשובים, ונמשל אליהם שם תואר “אלהים”, לבאר, שמדובר באנשים חשובים ולא מלאכים ממש. ורשב”י מקלל לכל מי שיאמר שאלו המלאכים, או שיש לבורא ילדים, כלומר שהוא אל מתרבה ומזריע. ורק מהערתו זו של רשב”י התנא הטהור, נוכל לדעת ולהבין כי ספר הזוהר הוא ספר פרו נוצרי מתועב וארור, אשר מחברו הוא נוכל ורמאי הגדול שנתלה באילן גדול וייחס את תועבותיו לרשב”י התנא החשוב. ואם היה חי רשב”י בדורינו היה קורע בגדיו, והיה מכלה את הרשעים האלו בהבל פיו, ובטוחני שהיה מוסר עצמו למיתה עד שהיה שורף את ספרי הזוהר מכל מקום בישראל.

.

“שכינה מעל החולה – מלאכי השרת אין מבינים ארמית”:

ולא הבינו מה שאמרו בתלמוד (בבלי מסכת שבת דף יב עמוד ב): “והאמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי! ואמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי – אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי! שאני חולה [=שונה הדבר אצל חולה], דשכינה עמו. דאמר רב ענן אמר רב: מנין ששכינה סועד את החולה – שנאמר ה’ יסעדנו על ערש דוי. תניא נמי הכי: הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר ה’ יסעדנו על ערש דוי”. ע”כ.

.

והנה על מנת להבין מאמר מחוכם זה של חז”ל, עלינו לפרק את המילים האמורות כאן:

א) מי אלו מלאכי השרת?

ב) אם מדובר במלאכים ממש, מדוע אני צריך שיזדקקו לי? וכי אותם אני עובד?

ג) מה פירוש המילה המושאלת, “שכינה“?

.

כתב רבינו המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף יב עמוד ב): “לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, שמתוך שאין הלשון שגור בפי הבריות אין הכונה מצויה בדבריו, עד שתהא תפלתו מקובלת. ומ”מ כל [שהוא] לענין חולה, מתוך שאדם מכוין בתפלתו ביותר, אין בזה בית מיחוש. וכן כתבו הגאונים בתפלת הציבור שהוא בכל לשון מטעם זה, שהציבור שכינה עמהם, רוצה לומר, שכונתם מצויה הרבה. הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא ע”ג מטה ולא ע”ג ספסל ולא ע”ג כסא ולא ע”ג מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו של חולה, אלא מתעטף ויושב לפניו, ועומד בכניעה ויראת שמים, כאדם הנותן אל לבו להבין באחריתו, עד שאף החולה ירגיש, וישוב לה’ בכל לבבו”. ע”כ.

וחייב אני לציין, שמה שהמאירי עושה כאן, זה בית ספר ליסודות ולימוד אמת. ונסביר את דבריו ונציב כאן יסוד אמיתי לפירוש המילים של חז”ל:

.

א) מלאכי השרת = בני אדם השומעים תפילה. ומהיכן למדתי כן? מזה שכתב המאירי, “… שמתוך שאין הלשון שגור בפי הבריות אין הכונה מצויה בדבריו, עד שתהא תפלתו מקובלת”. ודיבור זה של המאירי, מכוון כנגד מה שאמרו בתלמוד, “… ואמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי – אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי“. וכאילו צריך לומר כך, “ואמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו ומתפלל בלשון ארמי – אין הבריות מתפללין עמו בכוונה, שאין הבריות מכירין בלשון ארמי!”. כלומר, מלבד זה שמלאכי השרת הוא כינוי לבני אדם העומדים בתפילה לפני האל, הנה עוד לימד אותנו רבי יוחנן האמורא, שיש לציבור להתפלל בלשון שמבינים אותה הציבור. ואמירה זו של רבי יוחנן מובנת, כי הוא חכם ירושלמי, והיה דובר לשון הקודש, ולכן הזהיר ואמר, שלא יתפללו בלשון ארמי!

.

ב) שכינה = כוונה של האדם. וכמו שכתב המאירי, “… שהציבור שכינה עמהם, רוצה לומר, שכונתם מצויה הרבה“. ונמצא שאין שום שינוי אצל האל יתברך כלל! ואין שום קשר למלאכים של ה’ יתעלה שמו! ושוב, הכל חוזר לשכל הישר של האדם! ומי שיבין דבר זה, יקנה לעצמו חיים שלימים ושכל ישר, גם בלימוד, וגם שלא יעליל על חז”ל את הזיותיו של המכשף הזוהרי והמקובלים הארורים.

.

ג) עוד דבר ענק נלמד מכאן. מה שאמרו בתלמוד: “תניא נמי הכי: הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו, מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה, שנאמר ה’ יסעדנו על ערש דוי“. ע”כ. אין הכוונה שה’ יתברך משתנה בעקבות מצבו של החולה. והמקובלים הארורים פירשו, שכאשר אדם חולה, אז ה’ נמצא מעליו, ולכן לא יושבים על גבי מטה ולא על גבי כסא וכו’! והם לא הבינו את כוונת הדברים.

שכל אלו האזהרות באו שלא ישב המבקר את החולה בצורה שתגרום לחולה להחלש בדעתו ולא לחזור בתשובה, כלומר, חז”ל רצו להזהיר את זה המבקר את החולה, שכאשר יבוא לבקר את החולה, לא יקל ראשו, אלא יראה לחולה שהוא מודאג ממצבו, ובעקבות כך יחזור החולה בתשובה ויתרפא מחוליו. כמו שכתב המאירי בלשונו: “הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא ע”ג מטה ולא ע”ג ספסל ולא ע”ג כסא ולא ע”ג מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו של חולה, אלא מתעטף ויושב לפניו, ועומד בכניעה ויראת שמים, כאדם הנותן אל לבו להבין באחריתו, עד שאף החולה ירגיש, וישוב לה’ בכל לבבו“. ע”כ.

ושוב ושוב ושוב, הכל הוא על פי השכל הישר! אין כאן שום דבר מטאפורי!

.

ולכן מה שכתב הטור וסיים, “ ואם יבינו המלאכים זה, יקטרגו עלינו, על כן אומרים אותו בלשון שלא יבינו שאינן מכירין ארמית“. ענין זה מקורו רק מדברי האופל הטמא והמטומא. וזו הוכחה ברורה כי דעות אלו נכנסו כמה מאות שנים לפני תקופתו של הטור. שעצם המחשבה שמלאך יכול לקטרג על האדם ולדחות תפילתו, מדובר בהזיה רעה מאוד המולידה השקפות נחותות אשר יש בכוחם להשמיד את עם ישראל כפי שרואים אנו היום. ולכן נולדו ונכתבו כל מיני שירים לכבוד המלאכים! ולא רק שירים, אלא משתמשים המקובלים הטפשים בשמות של מלאכים על מנת להשפיע עליהם שפע וכל כיוצא, וכל זה נובע מהשקפות נחותות אלו, שבוודאי למדו אותם מן הגוים הערלים.

.

ואמרו במשנה (משנה מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ז): “שאלו את הזקנים ברומי, אם אין רצונו בעבודה זרה, למה אינו מבטלה? אמרו להן, אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין היה מבטלו, הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולמו מפני השוטים? אמרו להם אם כן יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויניח דבר שצורך העולם בו, אמרו להן, אף אנו מחזיקין ידי עובדיהם של אלו שאומרים, תדעו שהן אלוהות שהרי הן לא בטלו”. ע”כ.

וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת עבודה זרה פרק ד משנה ז): “ממה שראוי שתדעהו, שהפילוסופים [=אוהבי החכמה] השלמים [בדעתם], אינם מאמינים בטליסמאות [=קמיעות, או כל מיני ענינים של המקובלים הטפשים שמנסים להוריד שפע, או להחרים בפולסא דנורא וכל כיוצא בזה], אלא צוחקים מהם ומאלה החושבים שיש להן השפעה. וביאור זה יארך, ואמנם אמרתי זאת ליודעי, שרוב בני האדם, ואולי כולם מרומים בהם תרמית גדולה מאד, ובהרבה דברים מסוגם, ויחשבום דברים אמיתיים, ואינם כך. [=שהרי כל עניני המאגיה והמיסטיקה הם הבל וריק מהובל]. עד שהטובים החסידים [=אלו שנחשבים לטובים וחסידים וטועים הם מן הבהמות], מאנשי תורתנו, חושבים שהם דברים אמיתיים, אלא שהם אסורים בגלל התורה בלבד, ולא ידעו שהם דברים בטלים כוזבים שהזהירה מהם התורה כמו שהזהירה מהשקר. [=כלומר, רבינו מעיד ומגיד, שהמון מאלו שנחשבו גדולים, היו טועים מן הבהמות והאמינו בהבלי הבלים, ומכיון שרבינו הטהור שם להם את האמת בפניהם, שרפו את ספריו, ולא היו צדיקים ולא חסידים, אלא רשעים ארורים שאין להם חלק לעולם הבא].

והם דברים שזכו לפרסום רב אצל האומות, ושורש זה, [אומת] הצאבה, והם העמים אשר יצא אברהם אבינו מכללם וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שאצר ה’ בליבו מן החכמה, והיו מגדלים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות שאינן להם, והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה הענינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה.

 … והאמינו שהוא דבר אמיתי, והיו אומרים, זה דבר כוכב פלוני וזה דבר מזל פלוני, ויגדלו אותו וילכו אחריו ויאמינו בו, כמו שנאמין אנחנו בנביאים עליהם השלום מן השלימות והמעלה. הלא תראה איך קראם הכתוב נביאי הבעל ונביאי האשרה. ובאו חלשי השכל אחרי כן ומצאו אותם הספרים ואותם האמרים וחשבו שהם אמת ושבהם תועלת, ולא ידעו שהם כזבים שנעשו בזמן מסוים לתועלת עת. אמר ה’ “אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם הטיב אין אתם”. וכבר ביארו החכמים שכל מה שיחשבו בו שהוא מפעולות אלו הטליסמאות, אמנם קורה במקרה, ומיוחס להן. וזה ענין פילוסופי אמיתי. וכן מצאתי להם הערה על גזירת הכוכבים שהיא נוהגת מנהג הניחוש, לא שהיא הסיבה כמו שחושבים הוברי שמים, אמרו, לא תנחשו, כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובכוכבים. וזו היא סברת הפילוסופים בה. ואלה הדברים כולם אשר בדו הצאבה אין מהם בפילוסופית יוון לא מעט ולא הרבה. וכבר הארכתי גם כאן, אבל בענין של תועלת ותיקון אמונה, לפי שהאמונות התפלות של בני אדם בכוכבים ובטליסמאות אינן מעטות, וכבר נטשו בהן את התורה לגמרי בהאמינם באמיתותן”. ע”כ.

.

ולכן, בוודאי שדברים אלו של הטור בענין טעם הקדיש בארמית, דחויים הם, כי טעם אמירת הקדיש לא בא, אלא על מנת לעורר את בני אדם ולהגדיל את ה’ יתברך בעיני השומעים, למען יהיה להם טוב ויזכרו אותו תמיד, כי על ידי שיזכרו אותו תמיד, לא יעשו עבירות.

.

ולאחר כל זה כתב הטור באותו המקום, “ורבי יצחק פירש, הטעם [שאומרים את הקדיש בארמית], לפי שהיו רגילין לומר אותו [=בתחילה היו רגילים לומר את הקדיש רק ל]-אחר הדרשה, כדאיתא בשילהי סוטה … והיו שם עמי הארץ, שאינן מכירין אלא [=לשון] ארמית שהוא [היה] לשונם, לכן [=רק מן הסיבה הזו] נהגו לאומרו בלשון שהכל מבינין בו.

ו[מסיים הטור ואומר], לפי פירוש זה יהיה כפשוטו, “שמיה רבא” = תרגום של, “שמו הגדול“. ועונין הציבור בכוונה שלימה, “אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא“, כדאיתא בפרק כל כתבי, “העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעים לו גזר דינו של ע’ שנה”, פירוש בכל כחו בכל כוונתו. וגם בכאן מפרשים, “שמיה רבא”, על השם שיחזור שלם. אבל בכל הספרים גרסינן, “כל העונה אמן יהא שמו הגדול מבורך“. וזה ראיה לפירוש ר”י שאינו אלא תרגום, של, “שמו הגדול”. ע”כ.

ומבואר מדברי הטור, שכל מה שרגילים לומר העם קדיש בלשון ארמי, הכל הוא בגלל שעמי הארץ בזמן חז”ל היו דוברי ארמית בלבד, ולא היו בקיאין בלשון הקודש, ומכיון שהקדיש בא רק בשביל לעורר את עם ישראל שיתעוררו להמליך את ה’ בפיהם ולרוממו בעיניהם, הוצרכו לומר קדיש בלשון ארמי. וכך מסיים הטור למסקנה, כי לדעתו דעת ר”י היא הנכונה ביותר, שכן הגרסא בתלמוד היא, “כל העונה אמן יהא שמו הגדול מבורך”, ולא אמרו, “שמיה רבא“, ואין מקום לדרוש בדבריהם את ההזיה של חילוק, “שמיה” ל – “שם יה”. וסרו דבריהם המהובלים.

.

והנה אע”פ שסיים הטור בלשון מפורשת והדגיש, כי אמירת הקדיש בלשון הקודש היא לא משום טעם מטאפורי, ולא משום טעם מאגי רוחני המשפיע על ה’ חלילה או משפיע או מעורר את המלאכים מלא להתקנאות וכן על זאת הדרך. בכל זאת, הבית יוסף מביא את ספר הזוהר הטמא ואומר, שהביא טעם נכון וטוב למה לומר קדיש בלשון ארמי דווקא.

וזה לשון הבית יוסף (בית יוסף אורח חיים סימן נו): “והכי איתא בספר הזוהר וגם כתוב שם טעם למה נתקן בלשון ארמי וזה לשונו בפרשת תרומה (קכט:)”. ע”כ. והבית יוסף מצטט את לשון ספר האופל. ונציג את הלשון לפני הקוראים הנעימים.

.

“למה חובה ולמה נתקן קדיש בלשון ארמי לפי ספר האופל הטמא”:

כתב בספר האופל הטמא (פירוש הסולם לזוהר – שמות פרשת תרומה מאמר תלת גוונין- גו שלהובא אות נא): ” עני מזכה בני אדם בכמה טובה בכמה אוצרות עליונים, והוא אינו [גדול] כמי שזיכה את הרשעים. מה בין זה לזה? אלא, מי שמשתדל ועושה צדקה עם העני, הוא משלים חיים לנפשו, וגורם לו להתקיים, וזוכה בשבילו כמה טובה בעולם ההוא. ומי שמשתדל אחר הרשעים להחזירם בתשובה, הוא משלים יותר, כי עושה [=כלומר, כאשר אדם משיב את הרשעים לזווג את הבורא, ומלמד אותם את תורתו תורת הפרו-נצרות, בזה עושה] לצד האחר, [שהוא] אלהים אחרים, [גורם לאלהים אחרים, כלומר אלהים אחרים קיים!! אתם שומעים מה אומר הטמא? שהסטרא אחרא, כלומר סמאל הפגאני, הוא קיים והוא אלהים אחרים, והמחזיר אנשים בתשובה ומלמדם את תורתו תורת השקר, גורם שאלהים אחרים] יכנע ולא ישלוט [=כלומר לא יפריע לבורא בזיווגו], ומעביר אותו מממשלתו, [=כלומר, לפי הטמא, המטרה להחזיר את הרשעים בתשובה, הוא לא על מנת שיקבלו שכל ישר ונבון בענין מעשה המצוות, המטרה להחזיר בתשובה הוא לא על מנת שבני אדם יתנהגו במידות יותר טובות, אלא כל המטרה של החזרה בתשובה הוא על מנת שסמאל הפגאני לא ישלוט יותר בעולם, ועל ידי זה מסביר הטמא הארור], עושה [=האדם] שהקב”ה מתעלה על כסא כבודו [=כלומר האדם ממש משפיע על הבורא ומרחיק ממנו את ממשלות הטומאה!!

ממשיך הטומאה ואומר] בשעה שישראל מגיעים לקדושה דסדרא, היינו לקדושה שב-“ובא לציון גואל”, אז גוון ההוא הג’ דגניז, יוצא, משום שקדושה זו, היא קדושה שמקדשים ישראל יותר ממלאכים העליונים שהם חברים עמהם. וגוון ההוא מאיר ונראה, בשעה שישראל מקדשים קדושה זו עד שמסיימים אותה, כדי שלא ישגחו מלאכים העליונים ויענישו אותם למעלה, ולא יקטרגו עליהם. [=שוב, ענין קטרוג המלאכים הוא נתיצת מסורת חז”ל, וגסות הרוח, וממש טמטום לשמה].

פירוש. ג’ קדושות יש, א’ קדושת יוצר. ב’ קדושה דשמונה עשרה בחזרת הש”ץ, ג’ קדושה של ובא לציון. וב’ קדושות הראשונות, אנו מקבלים, על ידי שאנו משבחים למלאכים, ואנו נעשים חברים עמהם, ומקבלים הקדושה במקום המלאכים למעלה. [=מההה??? משבחים למלאכים? ממתי מותר לשבח למלאכים? מדובר כאן בעבודה זרה ומינות גמורה!! והטמא מעליל שבגלל שבני אדם משבחים למלאכים], אנו מקבלים הארת החכמה שבהן, ממטה למעלה, כראוי להיות.

אבל קדושה הג’ של ובא לציון, שהוא לאחר התפלה, אנו ממשיכים הקדושה למקומנו אנו למטה. דהיינו ממעלה למטה, שהוא לא על ידי התדבקות במלאכים [=מה?? הדבקות במלאכים?], והיא יתירה עליהם, כי עתה אנו ממשיכים ממעלה למטה. וכיון שיש הארת החכמה בהארת הקדושה, שאסור להמשיכה ממעלה למטה, כי אז יענישו אותנו המלאכים ויקטרגו עלינו [=יענישו ויקטרגו??], ע”כ מאיר עלינו גוון הג’ שהוא הארת היסוד, המאיר בחסדים שבתוכם גנוזה הארת החכמה ואינה נראית, שאין בזה איסור להמשיך למטה. וז”ש, כדין האי גוונא דגניז נפיק וכו’ דלא ישגחון מלאכים עלאין ויענישו לון לעילא ולא יקטרגון עלייהו, כי כיון שאנו משמשים רק בגוון הג’ שהוא הארת החסדים שביסוד, אין פחד מעונש ומקטרוג המלאכים, שאינם מקפידים רק על הארת החכמה הגלויה …

בקדושה זו צריכים להשמר ולגנוז אותה בינינו כדי שנתקדש בקדושה בראש ובסוף, יותר מאלו הקדושות שאומרים עמנו מלאכים העליונים. הקדושה שאנו מקדשים בשמונה עשרה, הוא. בשבח שאנו משבחים למלאכים העליונים שבשביל שבח הזה, עוזבים אותנו לבא בתוך שערים העליונים, [=כלומר, הטמא מעליל שאנו משלמים שוחד למלאכים, ולא רק זה, אלא הטמא מעליל שהמלאכים בעלי כבוד וגאווה, ודורשים שאנו בני אדם נשבח אותם על מנת שנבוא אנו בתוך השערים העליונים!! מדובר כאן על מינות ועבודה זרה מוחלטת, ורק מפאת ענין זה ראוי לנו להשליך את הטמא הזה לפח! וממשיך הטמא], ועל כן אנו אומרים קדושה זו, בלשון הקדש, שהוא הלשון שמשתמשים בו מלאכי השרת, ועוזבים אותנו לבא באהבה בשערים שלמעלה, משום שאנו משבחים אותם בסדר שלהם, דהיינו שאנו אומרים, “וקרא זה אל זה”. ומשום זה אנו מקבלים קדושה גדולה ונכנסים בשערים העליונים.

ואם תאמר שהוא רמאות, מה שאנו משבחים אותם, שאינו בלב שלם אלא [=כי לפי הטמא עלינו לשבח אותם, אמנם לפי הטמא שבח זה לא נעשה מהלב, כי השוחד הזה נעשה בכח, על מנת שיתנו לנו להכנס לשערים העליונים שבדה המכשף מליבו], כדי לקבל קדושה. [מסביר הטומאה] אינו כן, אלא מלאכים העליונים הם קדושים יותר ממנו, והם מקבלים יותר קדושה, ואם לא שאנו לוקחים ומושכים עלינו קדושות אלו ע”י השבח שאנו משבחים אותם, לא יכולנו להיות עמהם חברים, וכבוד הקדוש ברוך הוא לא היה נשלם למעלה ולמטה בזמן אחד, כי לא יכולנו לקבל קדושה העליונה. וע”כ ע”י השבח שאנו משבחים אותם, אנו משתדלים להיות עמהם חברים, ויתעלה כבוד הקדוש ברוך הוא [=קצר אפים] למעלה ולמטה בזמן אחד.

[אמנם מסביר הטמא] הקדושה שהיא בסוף, ב-“ובא לציון“, היא תרגום, כמו שהעמדנו, וזה אפילו יחיד יכול לומר אותה מפני שהם דברי תרגום. אבל קדושה בדברי לשון הקודש, אינה אלא בעשרה, משום שלשון הקדש השכינה מתחברת עמו, ובכל קדושה שהשכינה באה אינה אלא בעשרה. שכתוב, ונקדשתי בתוך בני ישראל, וגו’, בני ישראל הם בלשון הקודש ודאי, ולא שאר העמים שיש להם לשון אחר.

ואם תאמר [=לפי טעמו המהובל], הרי קדושת הקדיש, שהוא תרגום, למה אינו [נאמר] ביחיד [=לפי שיטתו המהובלת?]. ומשיב [הטמא ומשרבט שוב], בוא וראה קדושה זו, דהיינו קדיש, אינה כשאר קדושות שהם משולשים, אבל קדושה זו היא עולה בכל הצדדים, למעלה ולמטה ובכל צדדי האמונה, ומשברת מנעולים וטבעות ברזל, וקליפות רעות, להתעלות כבוד הקדוש ברוך הוא על כל, ואנו צריכים לומר אותה בלשון של הסטרא אחרא [=כלומר, לשון הסטרא אחרא, כלומר לשון אלהים אחרים הוא לשון ארמי. ממשיך הטומאה ואומר, לכן צריכים, לענות בכח גדול, אמן יהא שמיה רבא מברך, כדי שישבר כח הסטרא אחרא, והקב”ה יתעלה בכבודו על כל. [=כלומר עד שלא אומרים בני אדם השפלים בארץ את הקדיש דווקא בלשון ארמית, הקב”ה שהוא קצר אפים לפי שיטת הטמא, אינו מתעלה על הכל. ומסביר הטומאה], וכשנשבר בקדושה זו הכח של הסטרא אחרא, הקדוש ברוך הוא מתעלה בכבודו, וזוכר את בניו, וזוכר את שמו. ומשום שהקב”ה מתעלה בכבודו בקדושה זו, אינה אלא בעשרה.

ובלשון הזה של תרגום [ארמי דווקא], נכנעת הסטרא אחרא בהכרח, ונשבר כחה, ומתעלה כבוד הקדוש ברוך הוא, ומשבר מנעולים וטבעות ושרשרות חזקות, וקליפות רעות, והקב”ה זוכר את שמו ובניו. אשרי הם עם הקדוש, שהקב”ה נתן להם התורה הקדושה לזכות בה לעולם הבא”. ע”כ. ועל מילים אלו של הטומאה הרצוצה, אומר הבית יוסף, “ומכאן יש להתבונן, כמה יש לכוין בקדיש, וכמה יש להשתדל לענות אותו”. ע”כ.

יש להתבונן? להתבונן במה? שהבורא צריך שישפיעו עליו? שהבורא מתיירא מן אלהים אחרים? במה יש להתבונן? וכי טעם שכלי שהביא התלמוד אינו מספיק?

.

ממשיך הבית יוסף ואומר, “והכי מוכח עוד שם בפרשה הנזכרת (קסו.) שכתב בספר הזוהר וזה לשונו (פירוש הסולם לזוהר – שמות פרשת תרומה מאמר סלו לרוכב בערבות אות תשכג): “כי נר מצוה, זהו נר, המאור של דוד, שהוא נר מצוה, תורה שבעל פה, דהיינו “מלכות”, שצריכה להתתקן תמיד [=כלומר, המלכות אשתו של הבורא היא נוקבא, מדמה אותה הטמא לתורה שבעל פה, כלומר לדעתו האווילית התורה שבעל פה תמיד צריכה תיקון, ולכן אשתו של הבורא כמו התורה שבעל פה, תמיד צריכה תיקונים, ומסביר], והיא [=המלכות אשתו של הבורא], אינה מאירה אלא מתוך תורה שבכתב. [לא מובן, מה הוא לשון “הארה”? האם זה דבר שכלי? מסביר הטמא בטומאתו, שהתורה שבכתב הוא כנגד] קצר אפים, כי התורה שבעל פה אין לה אור, אלא מתוך תורה שבכתב שהוא אור להאיר. [ואז מספר ספר האופל ומשרבט מעשה שקרי] … קם אביה של האשה שהיתה שם, ובא ביניהם, וראה בתו עומדת מאחריהם ובוכית. שאל אותה אביה וסיפרה לו המעשה. התחיל אביה של האשה אף הוא, ובכה. אמר לו ר’ יוסי, אולי חתנך בעל בתך לא זכה בתורה. אמר לו ודאי כן הוא. ועל זה ודאי אני ובתי בוכים תמיד. ומשום שראיתי אותו יום אחד, שקפץ מן העליה הזו, לשמוע קדיש עם הצבור, עלה ברצוני לתת לו בתי, ומיד אחר שיצאו הצבור מבית הכנסת נתתי לו בתי. שאמרתי בקפיצה זו שבא לשמוע קדיש, ניכר שיהיה אדם גדול בתורה. ואף על פי שהוא ילד ולא ידעתי בו מקודם לכן, נתתי לו בתי. ועתה אפילו לברך ברכת המזון אינו יודע. ואיני יכול ללמוד עמו בין החברים שילמוד קריאת שמע או ברכת המזון”. ע”כ שרבוט המעשה הסתמי.

.

ומבואר מתוך זה המעשה הדמיוני של ספר האופל, שיש מצוה למות על מנת לומר קדיש, כלומר לקפוץ ולהתנהג כמו משוגע, ואף לסכן את חייו. וברור ופשוט שהתורה ומצוותיה, וכל תקנות חז”ל אין שום ציווי לעשותם כאשר אדם עומד או נמצא בשעת סכנה, חוץ משלושה דברים ברורים, והם, “גילוי עריות”, שפיכות דמים, ועבודה זרה, שרק באלו הדברים אדם חייב למות ולא לעבור. כלומר, אם מישהו יכוין עלינו אקדח ויאמר לנו, “האם ספר הזוהר הוא קדוש”, מחוייבים אנו לכפור בעבודה זרה ולמות באותו הרגע ולצעוק ולומר, “ארור מחבר הזוהר, ארורים תלמידיו וארורים המקובלים המינים”, וכן על זו הדרך. אבל לקפוץ מגגות ולהתנהג כמו משוגעים בשביל לענות קדיש, בוודאי שמעולם רבותינו לא היו מעודדים על כך, ורק ספר עילג מתועב וארור כדוגמת ספר הזוהר הפרו נוצרי מסוגל לשרבט מעשה זה.

.

ומבואר יוצא מזה המאמר, כי אין שום ענין להתעקש ולומר נוסח קדיש בלשון ארמי דווקא. אלא יש לשנות הנוסח ובפרט במקומות שאין מבינים נוסח הקדיש בארמית, ולאומרו בלשון הקודש כפי שנוהגים אנו לעשות!

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.