.

בשבוע שעבר, אחד מתלמידי שלח לי סרטון של כסיל אורתודוקסי די משעשע, שעלה לערוץ היוטיוב בתאריך 20 במאי 2026 למנין הגוים. שמו של הכסיל, “איברהים בוטן“, ונכתב בתיאור הסרטון: “בסרטון זה התייחסתי לאחד המאמרים התמוהים [=כל הספר הטמא הזה הוא תמוה ואלילי!] בספר הזוהר, ששימש מטרה למבקרי [=לכופרי] הזוהר. על הפסוק: שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה’ (שמות לד כג), נאמר בזוהר (ח”ב, דף לח ע”א): “מאן פני האדון ה’, דא רבי שמעון בר יוחאי”, מאמר זה זכה להתייחסויות רבות בקרב מקובלים ומבקרי הקבלה“. ע”כ לשון התיאור.

.

להלן הנקודות המרכזיות שעולות בסרטון המינות של איברהים הנ”ל:

א) הקושי התאולוגי במאמר: בזוהר נכתב על הפסוק “יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'”, כי “פני האדון ה'” הוא בעצם רבי שמעון בר יוחאי (רשב”י). אמירה זו עוררה ביקורת רבה משום שהיא נשמעת, לכאורה, כהשוואה או שיתוף בין אדם בשר ודם לבין הקדוש ברוך הוא [01:20].

ב) ביקורתו ופתרונו של היעב”ץ:  יעקב עמדין (היעב”ץ), מגדולי מבקרי [=מצדיקי] הזוהר, התייחס למאמר זה בספרו “מטפחת ספרים” וציין שאילו רשב”י היה אומר לו דבר כזה ישירות, הוא לא היה שומע לו [03:39]. עם זאת, היעב”ץ הציע הסבר ולפיו המילה “את“ בפסוק באה לרבות את רשב”י, בדיוק כפי שרבי עקיבא דרש את הפסוק “את ה’ אלוהיך תירא” – “את” לרבות תלמידי חכמים [05:21].

ג) תקדימים בספרות חז”ל: המרצה מסביר כי דרשנים אחרים דחו את ההיבהלות מהמאמר, והראו שייחוס פסוקים של הקדוש ברוך הוא לצדיקים אינו המצאה של הזוהר. לדוגמה, בתלמוד הירושלמי (מסכת ביכורים) הפסוק “וה’ בהיכל קודשו” נדרש על התנא רבי יצחק בן אלעזר [06:54]. כמו כן, מופיע בגמרא במסכת בבא בתרא שצדיקים נקראים בשמו של מקום [07:50].

ד) המסקנה העיונית: הדרשה מתייחסת ל”פני האדון ה'” ולא ל”אדון ה'” עצמו. כלומר, ישנו רובד חיצוני – הצדיקים, אשר עושים את רצונו של המקום, מהווים למעשה את הייצוג או ה”פנים” של הקדוש ברוך הוא בעולם. לכן, התפיסה הזו משתלבת היטב בהשקפה היהודית הקדומה [08:21].

.

כתב הגנה והפרכת הטענות:

ובכן, בראש הדברים יש לציין נקודה יסודית: אחת הפסקאות ואחד המאמרים שהסבו נזק גדול למינים האוחזים במינות הזוהר הנוצרי, הוא אותו מאמר שאיברהים בוטן מנסה עתה לכפות עליו פירושים דחוקים, עקומים ומלאכותיים, כדי להציל את הספר מן החרפה הגלויה שבו. אלא שלדעתי, כל אותו עניין אינו אלא פרט שולי ביחס לכלל הזוהמה הרעיונית הנמצאת בספר הנוצרי והטמא הזה. שהרי ספר הזוהר אינו נחות רק במקום אחד, ואינו מעוות רק בפסקה אחת, ואינו מסוכן רק במאמר פלוני או בדרשה אלמונית; אלא הוא נחות בכל רובד, בכל סממן, ובכל יסוד מחשבתי אפשרי.

כל מי שיש בו אפילו ריח קל של תורה, וכל מי שלא נטמטמה דעתו בהבלי הסוד המדומה, יראה מיד כי מדובר בספר זר לרוח תורת משה, זר לדרכם של חז״ל, וזר ליסודות האמונה הטהורה. פירושיו לפסוקי התורה מעוותים ומסולפים; לשונותיו מלאים דיבורים מכוערים ומגושמים; מחשבתו טובעת במיסטיקה, מאגיה, דמיונות וכוחות מדומים; והוא מחדיר לתוך מחנה ישראל שפה זרה, השקפה זרה, ותפיסה זרה של אלהות. ודי להזכיר את החוצפה הנוראה שבנתינת תארים ושמות לבורא יתעלה, כגון “קצר אפים”, וכן את בניית דמות ה“נוקבא” — אותה אלילה קבלית טמאה, אשר אין בינה לבין ייחוד ה׳ הטהור ולא כלום. כל זה אינו “סוד”, אינו “עמקות”, ואינו “חכמה”; זהו חורבן הדעת, בלבול האמונה, והחדרת יסודות פגאניים ונוצריים בלבוש עברי־ארמי מזויף.

וכבר כתבתי מאמרים שלמים שבהם הוכחתי את מינותו של ספר הזוהר הנוצרי, לא ברמזים ולא בסיסמאות, אלא מתוך לשונותיו, מתוך השקפותיו, מתוך פירושיו, ומתוך היסודות האליליים שהוא מחדיר לנפש הקורא.

וכן הבאתי במאמר שלם את דברי רבנו מאיר המעילי באיגרתו אל חכמי ישראל האמיתיים, ועדותו הנוקבת כיצד התייחס לספרות הקבלה הנוצרית שפיתחו עזרא ועזריאל מגירונה. וזה לשונו באגרת מתוך כתבי היד פרמה (מלחמת מצוה  Parma 2749 עמוד 229 והלאה כתב יד בלעדי ויחודי): “ואכתוב הנה דברי האיגרת אשר כתבתי זה כמה, לסתור דברי הדוברים סרה על ה’ ועל החכמים ההולכים בדרכי התורה התמימה ויראי השם, והמה חכמים בעיניהם ובודים דברים מליבם ונוטים לצד מינות, ומדמים להביא ראיה לדבריהם מדברי ההגדות אשר מפרשים הם לפי דברי טעותם, חלילה חלילה לאל שלא היתה כוונת החכמים אשר אמרום כדעתם וכוונתם […] ימים רבים לישראל ללא אלוהי אמת וללא תורה וללא כהן מורה, ותהי האמת נעדרת ושורש ראש ולענה מן המתברכים בלבבם פורה […] ועתה כבר זה כמה ימים יצאו פתאים וסכלים וגילו פניהם שלא כהלכה [=כמו איברהים בוטן הכסיל] באמונת השי”ת ובעניין התפילה והברכות הסדורות מפי בעלי אסופות, דברים שאין להם שורש וענף לא מתורת משה, ולא מן הנביאים והכתובים, ולא מן התלמוד הערוך בידינו מפי רבינא ורב אשי. סוף דבר – לא מן התורה, ולא מן הקבלה [=למשה מסיני] והסברא.

ואותם הסכלים אמרו לבלתי תת לאל הקדמון, הראשון מאין ראשית ואחרית, תודה ותפילה וברכה – אוי לנפשם! מה הגיע אליהם, ומה ראו על ככה? ניאצו קדוש ישראל, נזורו אחור במעלם, ויסיעו עצמם מקדמונו של עולם […] [=האל יתעלה שמו הוא] אחד אמיתי באחדות תמימה, בלי שיתוף וצירוף ספירות […] ומה נאריך בדברי הסכלים אשר כל תפילתם וברכותיהם לאלוהות, ואומרים שהם נבראים ונאצלים שיש להם ראשית ואחרית, כי אומרים בשיקול דעת סכלותם שכָּל מי שנקרא ראשון ואחרון יש לו ראשית ואחרית, וכתוב: אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוהים – כך מצאנו באחד מספרי טעותם שקראו שמו ‘בהיר’, וכך שמעו מקצת מחכמינו מפיהם.

ואמרו להתפלל ביום לאל אחד נברא, בלילה לאל אחר למעלה ממנו אבל הוא נברא כמוהו, ובימי הקודש לאחר, ובעשרת ימי תשובה הרבו ימי מבוכה ומשובה להתפלל לאחד נברא ולאחרים למטה ממנו. בשאר ימות השנה עשו בתפילה חלוקות רבות כמזג דעתם אשר חסֵר, והיו דראון לכל בשר – תולעת סכלותם לא תמות ואש פתיונם לא תכבה, כי אוי לאלוהות הרבה.

ואמרו בחסרון דעתם כי כולם דבוקים זה עם זה, והכל אחד – וסכלים האלה אינם משמיעים לאוזניהם מה שמוציאים בפיהם […] וגם הם מודים שהספירות יש להם ראשית ואחרית, ולהם כוונת ליבם בברכותיהם ותפילותיהם […] סוף דבר: כל דבריהם כמוץ לפני רוח וכקש, דברי תוהו שאין בהם ממש; הריסת התורה וסתירה, דברי מינות וכפירה.

ואיך יעלה על לב כל חכם לב – אם כדבריהם כן הוא, שאין ראוי לברך ולהתפלל לשם הראשון מאין ראשית ואחרית, עילת כל העילות, שקוראים הם בלשונם לו ‘אין סוף’, והעושה כן הוא בעיניהם מקצץ בנטיעות […] איכה לא נתבאר זה בתורה התמימה אשר נתנה ה’ לנו לחיי עולם? […] ואיך לא ביארו לנו כל זה רבינו הקדוש שסידר המשניות, ורבינא ורב אשי שסתמו וכתבו את התלמוד הערוך בידינו, שהם עיקר התורה שבעל פה? [=זו אחת משאלותי בתחילת דרכי. ועל שאלה זו צחק הכלב הפגאני, אורי חנניה שם רשעים ירקב, שכבר הארכתי עליו בכמה מאמרים כאן], ואיך הניחו [=וכי הניחו התנאים והאמוראים וכל חכמי ישראל] להיות כל ישראל טועין ונטרדין מן העולם הבא כמקצצין בנטיעות? אוי לעיניים שכך רואות, אוי לאוזניים שכך שומעות! אוי לדור שכך עלה בימיו! […] האם יש בזמננו בכל הבלי האומות בייחוד השי”ת יותר מאלה? […] ובודאי הם שוממים בו, ונשמתם בו נשַׁמָּה ושוממה, ויורדים למדרגה התחתונה […]  והנה כתבנו כל זה לפני רבותינו שבכל עיר ועיר לגלות לכם כל הדברים האלה, כי יראנו מפני החתימות אשר הוגד לנו אשר הטעו החותמים אליהם, וגם שהוגד לנו שזייפו בחתימות מחכמי הארץ הזאת שלא חתמו בהם […] ושמענו כי כבר חובר אליהם ספר – קראו שמו ‘בהיר’, שהזכרנוהו למעלה, ובו לא ראו אור; וכבר הגיע אותו ספר לידינו ומצאנו בו שתָּלו אותו בר’ נחוניא בן הקָנֶה. חס ושלום – לא היה ולא נברא, ולא נכשל בו אותו צדיק, ואת פושעים לא נמנה! ולשון הספר ההוא וכל ענייניו מוכיחים כי היה מאיש שלא היה יודע שפת ספר ואמרי שפר, ויש בו דברי מינות וכפירה בהרבה מקומות.

וגם שמענו כי חובר עוד אליהם פירוש שיר השירים, וספר יצירה, והיכלות, ונכתבו שם דברים בדרך מינותם, ופירוש קהלת ושאר ספרים. דרשו וחקרו היטב, ואם הם בקרבכם – בערו אותם מן הארץ ולא יהיה לכם לפוקה, וחטטו אחריהם! כי כן ביערנו אנחנו הנמצאים בקרבנו […] כתבנו כל זה בהסכמת אדוננו הרב הגדול נר ישראל מורנו ר’ משולם בן הרב הגדול משה נ”ר ושאר חכמי הארץ”. ע”כ.

.

והנה בתחילת האיגרת הרב מאיר המעילי מגלה ללא פחד וכותב בקולמסו, מה היה דינם של יצחק סגי נהור, אשר בן דוד, עזרא, עזריאל וחבר מרעיהם המקובלים המינים והשוטים המאררים את עם ישראל! הוא לא אומר זאת ברמיזה, לא בלשון מסופקת, ולא בדרך המשתמעת לשני פנים, אלא בפסקנות גמורה: הללו אינם חכמי אמת אלא “דוברים סרה על ה'”, אנשים “חכמים בעיניהם ובודים דברים מליבם ונוטים לצד מינות”, ואף “פתאים וסכלים“. כלומר, לא מדובר כאן במחלוקת פרשנית שולית או בסטייה קלה מן הדרך, אלא בעיקום יסודות הדת ממש.

.

רבי מאיר המעילי הבין היטב כי אותם ראשוני הקבלה לא הסתפקו בהמצאת פירושים זרים למקראות ולאגדות, אלא שלחו ידם בעיקרי אמונת ישראל. הם עיוותו את מושג הייחוד, החדירו אל תוך אמונת האמת ישויות, כוחות והבחנות שלא נודעו לא לנביאים ולא לחכמי התלמוד, ובכך טשטשו את הדרך הישרה של ידיעת ה’ והחליפוה במבוכת מונחים, ספירות והזיות. ולא זו בלבד, אלא ש-אף את התפילה והברכות, שהן מעבודות היסוד של עבודת ה’, סילפו והטעינו במשמעויות זרות, עד שכמעט ניטלה מהן כוונתן הפשוטה והטהורה.

ולפיכך לא חס עליהם רבי מאיר, ולא נהג כלפיהם בסלחנות מזויפת. הוא פרע מהם אחת לאחת, ועמד על כל שיבוש ושיבוש שהכניסו לדת ישראל: על עיוות האמונה, על סילוף לשון התפילה, על קלקול כוונת הברכות, ועל עצם היוהרה שבה העזו להציג את בדיותיהם כאילו הן חכמת ישראל הקדומה. כי חכם האמת מכיר היטב, שאין סכנה גדולה יותר לדת מאשר מי שמלביש את דמיונותיו באצטלה של קדושה, ואת מינותו בלבוש של “סוד“.

אם כן, לא אנשים תמימים היו בעיניו, ואף לא טועים גרידא, אלא מחוללי שיבוש עמוק בדעת ובאמונה, אשר תחת להאיר את ישראל הוסיפו עליהם חושך, ותחת ללמדם דעת ויראת ה’ החלו להוליכם אחר הזיות לבם. משום כך דיבר עליהם בתקיפות כה רבה, ודן את דבריהם לא כעוד שיטה, אלא כסטייה חמורה שיש לעקרה מן השורש.

ואין הדברים צריכים טשטוש, ואין האמת צריכה ריכוך: מקום שבו נכנסת מינות — שם חובה לעמוד בפרץ; מקום שבו מתלבשת עבודה זרה בגלימת “סוד” — שם חובה לקרוע את המסווה מעל פניה; ומקום שבו השקר מתהדר בשם תורה — שם יש להכריז בקול ברור: לא תורה היא, אלא חורבן התורה.

לפיכך, כל הניסיונות של בוטן ודומיו לטייח, לעקם, לפרש, לסרס ולמרוח את לשונות הזוהר — אינם אלא עדות נוספת לכך שהספר אינו עומד בפני האמת. ספר אמת אינו זקוק לאלף אפולוגטיקות. תורה ישרה אינה זקוקה למגיני־שווא. ומי שצריך לעוות את השכל הישר כדי להציל ספר — מעיד בעצמו שהספר כבר נפל.

.

וכעת נעמוד על טענותיו המהובלות שהציג בסרטון:

.

א) הכסיל איברהים בוטן טען בסרטון האמור טענה עקומה, אשר אינה אלא ניסיון נוסף לטייח את חרפת ספר האופל הטמא. לדבריו, מאחר שיעקב עמדין ביקר את ספר האופל ושלל את ייחוס הטינופת הזו לתנא הטהור רבי שמעון בר יוחאי, ואף התייחס לאותו מאמר מזעזע שבו שואלים מכשפי האופל: “מאן פני האדון ה׳?” ומשיבים: “דא רבי שמעון בר יוחאי” — כלומר, פני אדון ה׳ הם רשב״י, ואליו יש להיראות, אליו יש לעלות לקברו, ואליו יש להשתחוות וכו’. הרי שבעקבות “ביקורתו” [=הצדקתו] של עמדין [=לחירוף האמור], מצאנו כביכול “יישוב” לדבר. הן מפני שעמדין ראה את החרפה הזו כתובה, ועדיין החזיק מהזוהר הטמא לשם דבר. והן מפאת שעמדין מנסה ליישב את החרפה הכתובה בזה הספר. ושלא נדבר שעמדין טען שספר מורה הנבוכים זוייף ולא נכתב על ידי רבינו הטהור הרמב”ם, ונעלמו ממנו דברי רבינו בפירוש המשנה (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א): “וזה שתראה שאני סובב סביב ענין קדמות העולם לפי דעת הפילוסופים הוא כדי שיהא המופת מוחלט על מציאותו יתעלה כמו שביארתי וביררתי במורה“. ע”כ.

כלומר, לא רק שעמדין שגה והחטיא את עמינו הטהור בהכשרת ספר האופל הטמא, אלא הוסיף לטמא את ישראל ולהרחיק את ייעודם, בזה שכתב שספר מורה הנבוכים לא שייך לרבינו הטהור. ומי בכלל צריך את עמדין? מי צריך את טענותיו על מנת לטעון שספר האופל טמא? ספר האופל צועק את מינותו!! אגב, ראוי לציין, שעמדין ראה בהאר”י המזוהם ל”קדוש” ובחיים ויטאל מזווג הזיווגים כאדם בעל מעלה. ומי שמכשיר את השרץ ניתן להביא ממנו ראיה?

ובוטן אף מוסיף וטוען, שיעקב עמדין כתב בספרו “מטפחת ספרים”, שאילו היה רשב״י אומר לו דבר כזה במפורש, לא היה שומע לו. ואם עמדין עצמו הבין שאילו רשב״י היה אומר לו דבר כזה לא היה שומע לו — הרי כבר הודה בעיקר ואין צריך תוספת. שהרי אם הדבר פסול כשהוא נאמר מפי רשב״י עצמו, קל וחומר שהוא פסול כשהוא נאמר מפי ספר מפוקפק, מאוחר, מעורפל, מלא סתירות, דמיונות, הגשמות וריחות נוצריים, כפי שמעיד עמדין בעצמו!

אלא שכאן בדיוק מתגלה חולשתו של התירוץ: במקום לומר את האמת עד הסוף, עוצרים באמצע. במקום לנתץ את הפסל, מנקים ממנו אבק. במקום להכריז “מינות”, אומרים “צריך ביאור”. במקום לומר “זה זר לתורת משה”, מתחילים לפלפל פלפולים שאין להם שחר. ספר שבנוסף להכל מוכיח זיוף מבחינה טכנית מעיד על מינותו וצואתו!

ועל כך אמרתי: טוב היה לו אילו לא נכתב ספרו בעניין זה כלל, אם בסופו של דבר הוא משאיר פתח למינים ולמכשפי האופל להמשיך ולהגן על ספרם הטמא. כי ספר שבא לחשוף זיוף, אך לבסוף מלמד את הזייפנים כיצד להמשיך לשרוד — נעשה להם למגן במקום להיות להם לגרזן. ולכן חצי אמת גרועה מן השקר, וגם לחזיר יש שני סימני כשרות. בדיוק כך עמדין!

ובוטן, כדרכם של מגיני המינות, תופס דווקא את הסדק הזה, את אותו ריכוך, את אותה חצי־מחאה, ומנסה לבנות ממנו חומת הגנה סביב ספר האופל. אלא שאין בכוח פלפולו להציל את הזוהר הנוצרי מן האמת הפשוטה: מאמר שמעמיד את רשב״י כ“פני האדון ה׳” אינו מאמר תורני — אלא מאמר מסוכן, עקום ומחריב, כפי שנוכיח בהמשך.

ואף על פי כן, במקום לעקור את הזוהמה משורשה, במקום לזעוק על חילול ייחוד ה׳, במקום להכריז כי מדובר בדברי מינות שאין להם חלק ונחלה בתורת משה — עמדין מציע תירוץ. ומהו התירוץ? שאין לכעוס על אותם מכשפי אופל מתים, מפני שהדבר דומה כביכול למה שדרש רבי עקיבא על הפסוק: “את ה׳ אלהיך תירא” — “את” לרבות תלמידי חכמים. ועל עבודתו של עמדין בספרו “חנופת ספרים”, יש לומר בקול ברור: זו איננה הצלה של האמת — זו חצי אמת, וחצי אמת גרועה מן השקר.

כי מה עניין מורא תלמידי חכמים אצל החלפת “פני האדון ה׳” באדם? מה עניין כבוד חכמים אצל לשון שמעמידה את רשב״י במקום שהפסוק מייחד לבורא יתעלה? ומה עניין דרשת חז״ל ישרה ומוגבלת, הבאה ללמד על כבוד התורה ולומדיה, אצל מאמר זוהרי עכור שמטשטש את הגבול שבין הבורא לנברא?

.

“את – לרבות תלמידי חכמים”:

בתלמוד מבואר (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כב עמוד ב): “כי אמרו, “כדתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. [=נחמיה או שמעון העמסוני היה דורש כל מקום שכתוב, “את” בתורה, שבא ללמד ולרבות], כיון שהגיע לפסוק “את יהוה אלהיך תירא”, פירש [=פחד!]. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? – אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה’ אלהיך תירא – לרבות תלמידי חכמים”. ע”כ.

והנה שמעון העמסוני, אותו חכם שלם וישר דרך, אף שהיה יכול לדרוש את העניין לטובה, כדרך שדרש רבי עקיבא לאחר מכן, ולומר שהמילה “את” באה לרבות יראה וכבוד לתלמידי חכמים, נושאי מסורת התורה שבישראל — אף על פי כן, הוא לא רצה להיכנס כלל וכלל לדרשה הנוגעת למילה “את” כאשר היא סמוכה לה׳ יתעלה שמו. כלומר, שמעון העמסוני לא ביקש להקל ראש, לא ביקש לפלפל, ולא ביקש למצוא “תירוץ” נוח. מאחר שלשיטתו כל “את” שבתורה בא לרבות דבר נוסף, וכאשר הגיע לפסוק “את ה׳ אלהיך תירא” ראה שאי אפשר לו לרבות שום דבר לצד יראת ה׳ יתעלה — מיד פרש. ולא זו בלבד, אלא חזר בו מכל דרשותיו שדרש עד אז על המילה “את” שבתורה.

וזהו עומק יראתו וטהרת דעתו: הוא העדיף למחוק ולנטוש את כל בניין דרשותיו, ובלבד שלא לגעת במקום שיש בו חשש כלשהו לטשטוש ייחוד ה׳. בעיניו, כאשר מדובר בה׳ יתעלה שמו — אין מרבים, אין מצרפים, אין מוסיפים, ואין מכניסים שום נברא אל תחום היראה המיוחדת לבורא. ומכאן נלמד עד כמה נזהרו חכמי האמת בכבוד שמים: שמעון העמסוני ויתר על מפעל שלם של דרשות, רק כדי שלא יישמע חלילה שיש דבר כלשהו הנרבה עם ה׳ יתעלה. זו אינה חולשה, אלא גדלות. זו אינה שתיקה, אלא יראת שמים צרופה.

.

אבל רבי עקיבא, החכם השלם, אשר כבר נאמרו עליו דברים נשגבים ועצומים בתלמוד במסכת מנחות (כט:) בדרך משל ונמשל. לא לחינם נכנס בעובי הקורה ודרש את המילה “את” שבפסוק: “את ה׳ אלהיך תירא”. שכן אילו רבי עקיבא לא היה דורש דרשה זו, היה נשאר כאן פתח מסוכן למינים, למגשימים ולבעלי הדמיונות להחדיר את תועבותיהם לתוך הפסוק הקדוש הזה. וכפי שאבאר בהמשך המאמר, כך בדיוק עשו אותם ריקים ופוחזים, אשר נטלו את הפסוק הזה והפכוהו למקור לזוהמת ספר הזוהר הנוצרי ולדמיונותיו האליליים.

במילים אחרות: רבי עקיבא פעל בחכמה עצומה. הוא לא דרש את הפסוק כדי לפתוח שער למינות, אלא להפך — כדי לסתום את פי המינים. הוא ביקש להעמיד גבול ברור: אכן, המילה “את” באה לרבות “יראה” בלבד — אך את מי היא מרבה ביראה ומורא? תלמידי חכמים, נושאי התורה וממשיכי המסורה. לא אלוהות. לא עבודה. לא השתחוויה. לא פולחן. לא מתווכים. לא קברים. לא הילולות. לא דמיונות של “ניצוצות” ו“ספירות” ו“פרצופים”. בדיוק כמו שה’ יתעלה שמו מצוה על כיבוד אב ואם, כך ציוה במילת “את”, לרבות יראה וכבוד מתלמידי חכמים!

.

רבי עקיבא אמר: לרבות תלמידי חכמים. הוא לא אמר: לעבוד אותם. הוא לא אמר: להשתחוות להם. הוא לא אמר: שהם חלק מן הבורא. הוא לא אמר: שהם משלימים את הבורא. הוא לא אמר: לעשות להם פולחן. הוא לא אמר: להפוך את קבריהם למקדשים. הוא לא אמר: לעלות אליהם לרגל. הוא לא אמר: לעשות להם ימי הילולה. הוא לא אמר: לבקש מהם ישועות. הוא לא אמר: לעשותם מליצים ומתווכים בין האדם לבין בוראו. וכל מי שמכניס את כל התועבות הללו לתוך דרשת רבי עקיבא — אינו מפרש את רבי עקיבא, אלא מסרס את דבריו ומטמא את כוונתו.

ומהיכן היה מקום לרבי עקיבא לדרוש כן? מפני שחכמי האמת — הנביאים, בעלי המסורת והמסורה, וכל ממשיכי דרכיהם שהרביצו תורה בישראל ולימדו השקפות ישרות — הם הם אשר דרכם נמסרה תורת ה׳ מדור לדור. עליהם נשען בניין המסורה, ובאמצעותם התעוררה האומה לידיעת התורה, לקיום המצוות וליישור הדעות. ולכן ראוי לירא מהם — לא יראת פולחן, אלא יראת כבוד; לא יראה של עבודה, אלא יראה של תורה; לא יראה המעמידה אותם לצד הבורא חלילה, אלא יראה הנובעת מכבוד התורה שהם נושאים ומלמדים. וזו דרשה ראויה, ישרה ונאמנה, מפני שהיא מבוססת על יסוד התורה עצמה: כבוד חכמי המסורה הוא כבוד התורה, וכבוד התורה הוא כבוד מי שנתנה. אך מכאן ועד הפיכת חכם לאובייקט של פולחן — המרחק הוא כמרחק האמת מן המינות.

ולכן דרשת רבי עקיבא אינה פתח לזוהר הנוצרי, אלא סתירה עצומה. אינה היתר לפולחן אדם, אלא גבול נגד פולחן אדם. אינה ריבוי אלוהות חלילה, אלא ריבוי כבוד התורה ולומדיה בלבד, שהרי התורה ניתנה על ידי הבורא, ומי שמחזיק באמת התורה ובהשקפות הישרות, ראוי לירא ממנו, מפני שהיראה ממנו היא לא יראת בשר ודם, אלא היא יראת עוצם התורה וההשקפות שאותם ייעד ה’ יתברך לעמו. ומי שהופך את דרשת רבי עקיבא למקור להשתחוויה, הילולות, קברים, מליצים, כוחות נסתרים או ייחוס מעמד אלוהי לנברא — אינו תלמידו של רבי עקיבא, אלא תלמידם של המינים.

ולרבי עקיבא מקור נאמן מן התורה לדרשתו הנפלאה (דברים פרק יז פסוק ח – יג פרשת שופטים): “כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין־דָּ֨ם׀ לְדָ֜ם בֵּֽין־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ: וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט: וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְיָ֑ וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ: עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל: וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַ אֶל־הַכֹּהֵן֙ הָעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת־יְיָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל־הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל: וְכָל־הָעָ֖ם יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹ֥א יְזִיד֖וּן עֽוֹד“. ע”כ. הרי שהבורא יתעלה שמו מצווה על היראה והכבוד מהעם כלפי החכמים והנביאים בעלי המסורת והמסורה.

וכבר היה עונשם חמור על שזלזלו בחכמי ישראל הנביאים, כמו שאמר (דברי הימים ב פרק לו פסוק טז – יז): “וַיִּֽהְי֤וּ מַלְעִבִים֙ בְּמַלְאֲכֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים וּבוֹזִ֣ים דְּבָרָ֔יו וּמִֽתַּעְתְּעִ֖ים בִּנְבִאָ֑יו עַ֠ד עֲל֧וֹת חֲמַת־יְיָ֛ בְּעַמּ֖וֹ עַד־לְאֵ֥ין מַרְפֵּֽא: וַיַּ֨עַל עֲלֵיהֶ֜ם אֶת־מֶ֣לֶךְ כַּשְׂדִּ֗ים וַיַּהֲרֹ֨ג בַּחוּרֵיהֶ֤ם בַּחֶ֙רֶב֙ בְּבֵ֣ית מִקְדָּשָׁ֔ם וְלֹ֥א חָמַ֛ל עַל־בָּח֥וּר וּבְתוּלָ֖ה זָקֵ֣ן וְיָשֵׁ֑שׁ הַכֹּ֖ל נָתַ֥ן בְּיָדֽוֹ”. ע”כ. ומי שמזלזל בנביאי ה’, מי שמזלזל בחכמי ישראל, ובכלל זה מי שמייחס טינוף ומינות לתנא הטהור רבי שמעון בר יוחאי, אין מרפא ולא ארוכה לחוליו! ומקפיד ה’ יתברך על כבודם של חכמים. ולא לחינם, מפרוץ הקבלה הנוצרית הטמאה, בכל מקום שהגיעה ידיה הטמאות של זו הזוהמה, היו שם אסונות שלא ניתן לשער במילים! ולא לחינם הביא ה’ יתעלה את השואה שכילתה 6 מיליון יהודים!

.

וכעת יש לבחון עוד יותר את טענת עמדין כפי שהציגה איברהים בוטן. טענתו של עמדין לפיה, “את” שבפסוק באה לרבות את רשב”י, לא רק שהיא קלושה, אלא מדובר בסכלות וטמטום שאין כמוהו, ואף חוסר הבנה בסיסי בדרכו של מכשף האופל. וכבר הארכתי במאמר בפני עצמו בנושא זה כאן: יחסם של המקובלים (מקוללים) לבשר ודם – רשב”י (לדעת מכשפי האופל) הוא אלהים – האר”י יודע מה שאלהים לא! טמטום ועילגות שעוד לא נראתה!.

.

אמנם, הנה הטמא הפגאני כותב כך (זוהר – שמות פרשת בא לח.): “… ומי יכול לתקן המדרגות אל החומות [=העליונים]? זהו ר’ שמעון בן יוחאי, שהוא פותח השערים של סודות החכמה, והוא מתקן את מדרגות העליונות. וכתוב [בתורה], “יראה כל זכורך את פני האדון ה’”. [ושואל השיקוץ] מי הוא פני האדון ה’? [=וכי זה לא מובן? פשוט וידוע שמדובר על הבורא! והטמא שואל כאילו יש קושי על זה! וכותב המכשף שר”י], זהו רשב”י [=לא הבורא יתעלה שמו!! אלא רשב”י! הוא ה’ יתברך בכבודו ובעצמו], שמי שהוא זכר מן הזכרונות … צריך להראות לפניו“. ע”כ.

והנה, כל הפותח את מקור הדברים ועיניו בראשו, יראה מיד שאין כאן שום שייכות אמיתית לדרשת רבי עקיבא על מילת “את”. אדרבה, מילת “את” כלל אינה עיקר העניין במאמר הטמא הזה, ולא עליה נשען בעל הזוהר כדי להחדיר את חירופו וגידופו. ולא לחינם. שהרי אילו היה אותו מכשף משתמש במילת “את” כדי לבנות את הזייתו, היה בכך כדי לקלקל לו את כל מגמתו. מדוע? מפני שאז מעמדו של רשב״י היה נשאר בגדר מה שדרש רבי עקיבא: ריבוי תלמידי חכמים ליראת כבוד בלבד. כלומר, לכל היותר היה מקום לומר שיש לכבד את רשב״י כשם שמכבדים את חכמי ישראל בעלי המסורה. אך זו אינה מטרת המאמר הפגאני והאלילי כלל.

רבי עקיבא, התנא הטהור, לא לימד לעבוד תלמידי חכמים. לא לימד להשתחוות להם. לא לימד לעלות אליהם לרגל. לא לימד שהם מתקנים עולמות עליונים. לא לימד שהם פני האדון ה׳. הוא לימד דבר פשוט וישר: שיש לירא מחכמי ישראל יראת כבוד, מפני שהם נושאי התורה וממשיכי המסורה. אבל כאן — כל תכליתם של מכשפי האופל היא אחרת לחלוטין: לרומם את רשב״י ממדרגת חכם גדול למעמד אלילי ממש. שהרי הם פותחים ואומרים: מי יכול לפתוח את שערי העיר הקדושה? ומי יכול לתקן את מדרגות החומות? ומשיבים: רבי שמעון בר יוחאי, שהוא פתח את שערי סודות החכמה ותיקן את המדרגות העליונות.

כלומר, אין כאן שבח רגיל לתלמיד חכם. אין כאן כבוד התורה. אין כאן הערכה למסורה. יש כאן בניין מיסטי עכור, שלפיו העולמות העליונים כביכול חסרים תיקון, ורשב״י הוא המתקן אותם. יש כאן ייחוס כוח קוסמי לנברא. יש כאן הפיכת אדם לבעל שליטה בסדרי מעלה. זו אינה תורה — זו אלילות בלבוש ארמי. ולכן, כדי לרומם את רשב״י למעמד החורג מגבול כל חכם וכל נברא, כותב אותו בעל אופל על הפסוק: “יֵרָאֶה כל זכורך את פני האדון ה׳” — ושואל: מי הם “פני האדון ה׳”? ומשיב: זהו רבי שמעון בר יוחאי, שכל זכר מן הזכרים צריך להיראות לפניו.

והנה כאן מתגלית הזוהמה במלוא חרפתה. הוא אינו דורש את מילת “את” לרבות תלמידי חכמים. הוא אינו מדבר על יראת כבוד. הוא אינו עוסק בכבוד מסירת התורה. הוא עושה דבר אחר לגמרי: הוא נוטל פסוק העוסק בעלייה לרגל לבית המקדש, אל בית הבחירה אשר בחר ה׳ לשכן שמו שם, ומסיט אותו אל אדם בשר ודם.

כלומר, לפי אותו מאמר עכור, ציווי התורה להיראות לפני ה׳ בבית המקדש מתפרש כביכול על ראייה לפני רשב״י. ואין לך סילוף גדול מזה. אין לך עקירת מקרא גדולה מזו. אין לך חילול ייחוד ה׳ גדול מזה. שהרי התורה דיברה על הופעה לפני ה׳ יתעלה במקום אשר בחר. ואילו בעל הזוהר הופך את הדבר לפולחן סביב רשב״י. לא “את” לרבות יש כאן, אלא פולחן אדם. לא יראת כבוד יש כאן, אלא טשטוש הגבול שבין הבורא לנברא. לא דרשת חז״ל יש כאן, אלא עבודה זרה ממשית המתחפשת ל”סוד”.

והדבר חמור עוד יותר: שהרי לפי טומאת המאמר, רשב״י אינו רק חכם שיש לכבדו, אלא מי שפותח שערים, מתקן מדרגות עליונות, ונעשה כביכול “פני האדון ה׳”. כלומר, מבקשים מן האדם השלם לקבל שהפסוק שבתורת משה, שנאמר דורות רבים קודם לידת רשב״י, מכוון בעצם אל רשב״י עצמו. אין זו פרשנות — זו עקירת התורה. ואם יאמרו המגינים על המינות שרשב״י קיבל זאת מן השמים, הרי הם רק מעמיקים את הבור. שהרי מי שבא ואומר שציווי התורה להיראות לפני ה׳ בבית הבחירה מתחלף בציווי להיראות לפני אדם — הרי הוא משנה את התורה, מכחיש את פשט המצווה, ומעמיד עצמו כמי שמחדש דת חדשה שלא נמסרה למשה רבנו.

נמצא שאין כאן שום דמיון לדרשת רבי עקיבא. רבי עקיבא ריבה כבוד תלמידי חכמים בתוך גבולות התורה; ואילו בעל הזוהר פורץ את גבולות התורה ומעמיד נברא במקום שהפסוק מייחד לבורא. רבי עקיבא חיזק את המסורה; והזוהר מחלל את המסורה. רבי עקיבא שמר על ייחוד ה׳; והזוהר מטשטש אותו עד כדי פולחן אדם.

ולכן כל ניסיון להשוות בין הדברים אינו אלא תרמית. דרשת רבי עקיבא היא תורה. מאמר הזוהר הזה הוא חירוף. דרשת רבי עקיבא היא כבוד חכמים. מאמר הזוהר הזה הוא רוממות אלילית לנברא. דרשת רבי עקיבא סוגרת פתח למינות. מאמר הזוהר פותח שער רחב לעבודה זרה.

ומי שאינו רואה את ההבדל בין יראת כבוד לחכם לבין עלייה לרגל אל נברא, בין כבוד המסורה לבין פולחן אדם, בין תלמיד חכם לבין “פני האדון ה׳” — לא חסרה לו רק הבנה, חסרה לו יראת שמים.

ועיין מה שכתבנו כאן בענין הנבואה ומהותה: “נבואה” (חלק א’) | הכופרים בנביאים כופרים בתורה שבכתב – ההבדל בין רוח הקודש לנבואה – מעלתו הגדולה של משה רבינו בענין הנבואה – ארבעת ההבדלים בין נבואתו של משה רבינו לשאר הנביאים כולם

ועיין מה שהשבתי לזקן ממרא מירושלים: תגובה ל-“זקן ממרא” ולטענותיו להכשיר את ספר הזוהר (חלק א’) | זלזולם של אנשי השקר לאנשי האמת – אנשי השקר חושבים שהם אוחזים באמת ואינם אלא טועים יותר מן הבהמות – לא הבינו כי ספר האופל דיבר בעצמות הבורא!

לכן תירוצו של עמדין הוא מן הנחותים ביותר שאפשר לעלות על לב, מכיון שמדובר בתירוץ שבכלל לא משתמע מן הנאמר.

.

“כפירותיו של ריקי”

אגב, ראוי לצרף ולומר, שבקבלה המזוהמת והארורה מפי הטומאה, ובפרט בממציא תורת הפרו-נצרות החדשה, הוא ספר הזוהר הטמא, אוהבים מאוד את המושג שנקרא, “זעיר אנפין” – ובתרגום לעברית, “קצר אפים”. ו-ריקי בספרו יושר לבב (עמוד יא הדפסה התשפ”ע טרפס הלב): כתב כך, “והנבואה הקטנה האחרת של פסוק (דברי הימים א פרק כח פסוק ט): “וְאַתָּ֣ה שְׁלֹמֹֽה־בְנִ֡י דַּע֩ אֶת־אֱלֹהֵ֨י אָבִ֜יךָ וְעָבְדֵ֗הוּ בְּלֵ֤ב שָׁלֵם֙ וּבְנֶ֣פֶשׁ חֲפֵצָ֔ה כִּ֤י כָל־לְבָבוֹת֙ דּוֹרֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה וְכָל־יֵ֥צֶר מַחֲשָׁב֖וֹת מֵבִ֑ין אִֽם־תִּדְרְשֶׁ֙נּוּ֙ יִמָּ֣צֵא לָ֔ךְ וְאִם־תַּֽעַזְבֶ֖נּוּ יַזְנִיחֲךָ֥ לָעַֽד”. פשוט הוא, כי רמזה לי שאחקור להכיר את בוראי כדי שאעבדנו בעבודה הראויה לו, כי ציוה דוד בו לשלמה בנו, באמור לו, “ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם” וכו’. כלומר, לא די לעבוד את ה’ בחיצוניותיו לבד כפשטות אותה העבודה, אלא צריך לכוין בליבו לרוחניות שבה. זה הוא לפי פשוטו של מקרא. [=כלומר, יש אצל הבורא חיצוניות ופנימיות! כמה כסילים המקובלים הללו]!

ומדרשו הוא [אין מדרש כזה. רק קורא לזה הריק הזה, “מדרשו” על שם חידושו המהובל והמלא במינות, ומשרבט את זה במילה, “מדרשו“, על מנת שהציבור יקבל את הדברים שהוא הולך לכתוב כעת]: רמז שרמז דוד לשלמה בנו, מה תהיה עיקר עבודתו, והוא “לייחד קוב”ה” [=כלומר דוד המלך אמר לשלמה בנו, וזו היא “עיקר עבודתו” שציוה אותו לפי ריקי, שיעשה שלמה המלך פעולות בליבו ובמוחו, ויגרום לבורא להתייחד עם ישותו! ויש הבדל בין “יִחוּד“, לבין “לייחד“, כי, “יִחוּד” הכוונה לאחד יחיד ומיוחד שאין בו חלוקה. אמנם “לייחד” כמו שסוברים המקובלים ממשיכי ספר פרו-נצרות זוהר, הוא, “לחבר“, “לזווג” את הפרוד! והנכון ביותר לקרוא לזה, “לאחד קוב”ה”, אלא שהם השתמשו במונח של “ייחוד“, בכדי שהקוראים לא ישימו לב שהם באים לאחד את הפרוד, כי על ידי זה יהיה ניכר מאוד כפירותם של המינים.

והנה לפי דברי ריקי, דוד המלך אמר לשלמה המלך להיות עובד עבודה זרה ומין גמור, וציוה אותו לאחד את החלקים הנפרדים שבבורא להיות אחד!! כמו שאומר מיד] … כי “דע” הוא לשון “זיווג” כידוע. [=כלומר ריקי מודה בפה מלא כי “לייחד” הוא לזווג, ואם כך הם הדברים, הרי שלפי דעתו בתוך מהות האל יתברך יש פירוד שאותה צריך לחבר! ואולי בתורת הקבלה הטמאה “דע” הוא לשון זיווג. כי דבר זה לא ידוע לאף חכם תלמודי הדבק במסורת, אלא רק לו. ועל פי התורה הטהורה, “דע” הוא לשון “ידיעת הדבר והכרתו“.

ואף מה שנאמר (בראשית פרק ד פסוק א): “וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־יְהֹוָֽה”. אין הכוונה שמילת “ידע” היא “זיווג“, אלא, “ידע“, מלשון הכרה מה שלא היה ידוע לפני! ואף אונקלוס השאירו על ענינו שכתב, “ואדם ידע ית חוה אתתיה”. וכן מבואר היטב אצל לוט (בראשית פרק יט פסוק לג פרשת וירא): “וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקוּמָֽהּ”. ואם “ידע” “דע” כל אלו לשון של “זיווג”, היה לבורא לומר בתורתו, “ותבוא הבכירה ותדע את אביה“, והוא לשון נקיה יותר! אלא בוודאי כי ריקי ממציא המצאות על מנת לשרבט חידושי הבל ולחרף בעצמות הבורא יתברך. וממשיך ריקי ואומר] ואמר לו דוד המלך לבנו, “דע את” [=כלומר בפעולותיך אתה צריך לזווג את חלק הנוקבא שבבורא], שהיא “מלכות“, שבה נפש דוד אביך עם היסוד, שהוא הברית הניתן לך. “ועבדהו“, [=כלומר אמר דוד המלך לבנו שיעבודה עבודה זרה, ויעבוד את זעיר אנפין הרמוז במילה הזו והיא] “ועבוד [את] ה”ו“, כי על ידי היסוד שהוא סוד הברית [הכוונה לאות וא”ו שהוא זעיר אנפין הטמא. כי לדעתם הברית של האדם כולה כמו אות וא”ו, לכן מיד הוא כותב שעל ידי היסוד], תזווג [את האות] ה”א שהיא [רומזת ל]-מלכות [תזווג אותה] בגוף הוא”ו שהוא [רמז לאליל הטמא] זעיר אנפין!

[=והנה נסביר את הזית ריקי. ריקי רוצה לומר, שציוה דוד המלך ששלמה המלך בנו, על ידי כוונתו יזווג ויחבר את החלקים הנפרדים שבבורא יתברך! כלומר שיזווג את המלכות שנקראת “ה“, ויגרום לזיווג של האות ה’ עם האות “ו”, שהוא זעיר אנפין. שכמובן היסוד הכוונה לאבר התשמיש הגברי כמו שכתבנו, ועל ידי כוונתו של שלמה המלך יגרום נחת רוח לבורא יתברך ויזווגו שם כל הענינים למעלה.

כלומר ריקי סובר שדוד המלך ושלמה בנו היו מינים והאמינו שהבורא לא רק שמחולק, אלא שהוא צריך עזרה מלמטה!! וממשיך ריקי ואומר] … והרמז שלו הוא [כלומר לאחר שביאר הדרש, כעת ריקי שוב ממציא הזיה ואומר שגם “נרמז” כאן דבר, כי הפסוק הזה], מורה למי [שלמה המלך צריך] להתפלל, והוא לזעיר אנפין [הטמא. כלומר, לא רק לגרום לחיבורים באלוה, אלא אף להתפלל לחלק הזה שבבורא!! כלומר לעבוד עבודה זרה! ומדוע דווקא אליו מתפללים?] כי כל שאר הפרצופים כלולים עמו. [כלומר, מלבד זה שחילקו את הבורא לחלקים, מלבד זה שקראו לבורא יתברך ויתעלה שמו בשם פרצופים, מלבד זה שקראו לבורא יתברך זעיר, עוד אומר ריקי שצריך להתפלל רק לזעיר אנפין הטמא, ומדוע? מכיון שהפרצוף של זעיר קשור וכלול לכולם, מה שאין כן הפרצופים האחרים.

ונמצא לפי שיטתו של ריקי הבורא יתברך חסר בחלק מחלקיו או פחות באחד מחלקיו. וממשיך ריקי ואומר], כי [מה שאמר דוד המלך לשלמה במילת] “אביך“, הוא סוד “נקבה” [שהיא בתו של אלהיך], כמו שאמר, “ואלהי אביך“, כלומר [על ידי שאמר “ואלהי אביך” מכאן שיש אלהים לאביך שבשמים. ולכן צריך ש]יהיה זעיר אנפין [שהוא האלהים שלך, צריך שהוא יהיה] המושל עליה. כמו שכתוב, “והוא ימשול בך”. [וזה חירוף וניאוץ שמגלה מי אלו אנשי האופל והאפילה של הדת הזוהרית הטמאה] … וסודו הכמוס [=לא סוד ולא כלום, עבודה זרה שלימה ופגאנית ארורה, ימחה שמם מן העולם של הטפשים המהובלים שחרפו בבורא יתברך] של מקרא זה, שעליו אמר שצריך ש-“ידע” [=כלומר שציוה דוד את בנו שידע ויגרום שלמה המלך שהבורא יתברך ישתעשע ויזדווג עם ישותו, כלומר שהבורא יתברך צריך את שלמה המלך על מנת לגרום לעצמותו תענוג, ועוד תענוג מתענוגי הגשמיים!!!! ימחה שמכם ויאבד זכרכם לעד ולעולמי עולמים אמן סלה!] רמזו לו בתיבת “את“, המרבה את נשמת זעיר אנפין שהיא הסיבה הראשונה … ומפני זה “ועבדהו” לזה, אף כי נברא הוא, כי לנשמתו אתה עובד בזה … משום כך לא אמר לו, “דע אלהי אביך” אלא אמר לו, “דע את אלהי אביך“. [מה זה השטות הזו? לא ניתן לומר “דע אלהי אביך“, כי זה לא מתאים לרצף הדיבור ולשון הברור]”. ע”כ.

והנה כל השטויות וההזיות שכתב ריקי וחרף בעצמותו של הבורא והעליל עלילות על פי ספר הטמא זוהר, ונתן דופי בפסוקים, הם הדברים שמוכיחים ומגידים, שכל עניני המקובלים והדת הזוהרית, הינם עבודה זרה במאה אחוז, ולא שהם ענינים של עבודה זרה, אלא מדובר במינות גמורה! ומצוה להאביד ולשרשם מכל מקום.

.

“הזיותיו של המכשף הזוהרי”:

והנה לאחר שהצגתי לפני קהל שומעי, את אחת מן ההזיות הנחותות ביותר בקרב כת המקובלים שוחרי המאגיה ועובדי הפרצופים, שעד כדי כך ירדו הם לשפל המדרגה ונחיתות המחשבה, עד שסברו שדוד המלך ביקש משלמה בנו שילמד לעשות איחודים בשמים, ויגרום לאל יתברך נחת וייחוד עם בת זוגתו. ודרש ריקי, את הפסוק, “דע את אלהי אביך ועבדהו”, ולדעתו של ריקי כל “את” בא לרבות. ואם כן מוכרחים לומר שיש ריבוי באלוהות, כלומר, שהאל העליון יש לו בן, ונקרא שמו, “קצר אפים” שאליו אנו חייבים לעבוד, ולגרום לזיווג קדוש ועליון עם בת זוגתו של הבורא!

גם בספר האופל המכשף הטמא אומר כך (בראשית פרשת וירא מאמר ויאמר- אחותי היא אות שנד מהדורת סולם): “כתיב את ה’ אלקיך תירא וגו’ … בוא וראה, לה’ אלקיך “תירא” לא כתוב, אלא [נאמר בפסוק זה] “את” ה’, מהו “את“. זה הוא מדרגה הראשונה [שאותה צריך לירא] מעשר ספירות, [=כלומר עם ישראל מצווה לפחד ולירא מן הספירות! ומוכח מכאן כי הספירות הם עצמות הבורא לפי המכשף! פשוט מינות לשמה! וספירה זו היא] ממטה למעלה, שהיא הנוקבא, [=הבת – שהיא] מקום היראה של הקדוש ברוך הוא. ועל כן כתוב “תירא“, כי שם, בהנוקבא, צריך האדם לירא מפני רבונו, משום שהיא דין.

ואותו תעבוד: “אותו” זה הוא מדרגה עליונה, דהיינו יסוד [=ברית] דזעיר אנפין, העומדת [=המזדווגת] על מדרגה זו התחתונה שהיא הנוקבא, ואינן נפרדות זו מזו לעולם. [כמו שכתוב] “את” ו-“אותו“, [שהם] דבקים זה בזה ואינם נפרדים. [כלומר הזעיר אנפין הטמא של המכשף הזוהרי, הוא בעצמו אלוה, ויש את בת זוגתו שהיא מדת הדין, שהיא הבת, וציוה הבורא בתורתו על פי המכשף הטמא, שאנו נירא ונעבוד את החלקים שלו, ומהבת שהיא הנוקבא, צריך לפחד, כי ממנה מקור הדינים, אבל את החלק העצום שבבורא והוא קצר האפים שבו יש את יסוד הברית, אותו צריך לעבוד ולא לירא, כי הדינים לא באים ממנו, אלא רק מן החלק הנקבי שבבורא. ימח שמכם ויאבד זכרכם!].

ושואל [הטמא] מהו “ו-אותו“, ואומר זה [רמז ל]-מקום ברית קודש [=כלומר בחלק מחלקיו של הבורא יש ברית קודש!! ברית תשמיש! ואומר הטמא] “אות הוא לעולם”, דהיינו יסוד, כי עבודה [לבורא אמיתית] אינה שורה ב-“את” [=לא עובדים את הבת], ואינה ענין לעבוד, אלא לירא. אבל עבודה, היא למעלה, ביסוד דז”א, הנקרא אותו, ומשום זה כתוב ואותו תעבוד”. ע”כ לשון הטמא.

והנה כל אדם ואדם שקורא את הדברים הנתעבים, הארורים, הבזויים שכתובים בספר הטמא הזה ששמו האמיתי הוא אופל טמא וארור, מבין שמדובר בספר פרו-נוצרי מאגי מלא בטומאה ומרבה את האלוהים, ואותם חכמים שהיו בזמן המשנה והתלמוד שהעדיפו למחוק את כל הריבויים בעניני המצוות, רק לא לחשוב או להכנס לענין של מה הוא, “את” אצל הבורא, ונזהרו חכמי המשנה והתלמוד והרחיקו מהזיות, הנה זה הטמא הניף ידו ומפרש וכותב דיבורי הבל ושטות בבורא יתברך! ועל כן מוכח ומבואר, שהמכשפים הללו חילקו את הבורא לחלקים והבינו שהבורא יתברך במהותו אע”פ שהוא נקרא, “אחד” בכל זאת מחולק בתוך ישותו לכמה! שהרי הם מצווים לעבוד חלק מחלקיו!! וזו כפירה בכל יסודות תורתינו הקדושה. זו אינה דרשה. זו אינה עמקות. זו אינה “סוד”. זו פגיעה בייחוד ה׳.

בכל אופן הטענה שהועלתה בסרטון על ידי הכסיל איברהים בוטן הופרכה מיסודה.

.

כעת נשאר לנו לעמוד על הטענה השלישית – תקדימים בספרות חז”ל:

איברהים מסביר, כי דרשנים אחרים דחו את ההיבהלות מהמאמר של ספר הזוהר הנוצרי, והראו שייחוס פסוקים של הקדוש ברוך הוא לצדיקים אינו המצאה של הזוהר. לדוגמה, בתלמוד הירושלמי (מסכת ביכורים) הפסוק “וה’ בהיכל קודשו” נדרש על התנא רבי יצחק בן אלעזר [06:54]. כמו כן, מופיע בגמרא במסכת בבא בתרא שצדיקים נקראים בשמו של מקום [07:50] “. ע”כ.

.

והנה בתלמוד (ירושלמי, מסכת ביכורים, פרק ג, הלכה ג): אמרו רבותינו הטהורים, “רבי מנא היה מקלל את אלו שמתמנים בכסף. רבי אימי היה קורא עליהם את הפסוק: “אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם” — כלומר, מי שנעשה “רב” או “זקן” על ידי כסף, הרי הוא כעין אליל של כסף וזהב שעשו אותו בני אדם לעצמם. אמר רבי יאשיה: והטלית שעליו — הרי היא כמרדעת של חמור. אמר רבי שיין: זה שמתמנה בכסף — אין עומדים מפניו, ואין קוראים אותו “רבי”, והטלית שעליו הרי היא כמרדעת של חמור. רבי זעירא ואחד מן החכמים היו יושבים. עבר לפניהם אחד מאותם שמתמנים בכסף. אמר אותו אחד מן החכמים לרבי זעירא: נעשה עצמנו כאילו אנו עסוקים בלימוד, ולא נקום מפניו.

תרגם יעקב איש כפר נבורייא את הפסוק: “הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה, עוּרִי לְאֶבֶן דּוּמָם, הוּא יוֹרֶה? הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף, וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ”. כלומר: וכי לא בכסף נתמנה זה?! וכי חכם הוא?! אינו יודע כלום! ועליו נאמר: אתם מבקשים למנותו? והרי “ה’ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ” — כלומר, המינוי האמיתי והקדוש, צריך להיות לפני ה’, ולא מינוי הנקנה בכסף. והרי רבי יצחק בר אלעזר היה בבית הכנסת של מדרתא שבקיסרין”. ע”כ.

ובאמת, איני מאמין למה שהתרחש כאן לנגד עינינו. שהרי כל קורא ישר, שיפתח בעצמו את דברי התלמוד שהבאתי לעיל — אותם דברים שעליהם ביקש הכסיל איברהים בוטן להישען — יראה מיד עד כמה דבריו רעועים, חלולים ומנותקים מן הסוגיה. ומעתה אין מנוס אלא לומר אחת משתיים: או שהאיש כלל לא פתח את התלמוד, לא למד את הסוגיה, ולא טרח להבין את מקור הדברים, אלא דקלם כדרכם של בעלי האפולוגטיקה מתוך ספרים אחרים שמטרתם להגן בכל מחיר על הזוהר הטמא. או שפתח — ולא הבין. ואם פתח ולא הבין, הרי זו עדות ברורה שאין בו ריח של תלמוד, ולא טעם של עיון, ולא יראת אמת.

ולכן נראה ברור: או שבוטן אינו מצטט מן התלמוד, אלא מצטט את מצטטי המינים; או שהוא קורא את לשון חכמים ואינו מבין מה הוא קורא. כך או כך, התוצאה אחת היא: הוא מביא ראיה ממקום שאין משם שום ראיה, והדברים כלל לא הוצגו כפי שהציג הוא. וזו דרכם של מגיני הזוהר: אינם פותחים את המקורות כדי להבין את האמת, אלא כדי לחפש במה להיאחז. לא לימוד יש כאן, אלא ליקוט של תירוצים. לא בקשת תורה יש כאן, אלא ניסיון נואש להציל ספר שכבר טבע במימי המינות.

.

וכעת אני אסביר:

לפי פשוטה של הסוגיה, אין קשר מהותי בין הפסוק “וה’ בהיכל קדשו” לבין רבי יצחק בר אלעזר. יש כאן כנראה רצף של שתי סוגיות סמוכות בתוך אותה הלכה – החלק הראשון עוסק בחריפות נגד המתמנים בכסף: “הוי אומר לעץ הקיצה… הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו…” כלומר: אדם כזה נראה מבחוץ מכובד, עטוף בטלית, בעל תואר ומינוי, אבל בפנים אין בו רוח חכמה. ועל זה מסיים: “וה’ בהיכל קדשו” – כלומר: האמת, הקדושה, התורה והשררה האמיתית — הן לפני ה’ ובהיכל קדשו, לא אצל מי שקנה לעצמו כבוד בכסף.

ואז מתחיל עניין אחר: “הא ר’ יצחק בר לעזר בכנישתא מדרתא דקיסרין…” כלומר: מכאן ואילך הירושלמי עובר לדון בשאלה אחרת: מינוי זקנים בחוץ לארץ, או במקומות שאינם עיקר מקום הסמיכה והמינוי. לכן אין לומר ש־“וה’ בהיכל קדשו”, נאמר על רבי יצחק בר אלעזר. וכן אין לומר שרבי יצחק בר אלעזר קשור למינוי בכסף. חלילה. הוא לא מובא שם כדוגמה לאדם פסול, אלא כסיבה לפתוח דיון חדש בענייני מינוי זקנים ומקומו.

כלומר, החלוקה הנכונה היא כך: עד “וה’ בהיכל קדשו” — גינוי המתמנים בכסף. מ“הא ר’ יצחק בר לעזר…” והלאה — דיון חדש: האם ממנים זקנים בחוץ לארץ. כלומר, אין קשר ענייני בין “וה’ בהיכל קדשו” לבין רבי יצחק בר אלעזר; זו סמיכות טקסטואלית בלבד, לא המשך אותו נושא. במילים אחרות, ההסבר של בוטן הארור, הוא בלבול גמור בין שני עניינים סמוכים בירושלמי, והוא בנוי על קריאה משובשת של הסוגיה.

הירושלמי מביא תחילה דרשה חריפה נגד מי שמתמנה בכסף. עליו דורשים את הפסוק מחבקוק: “הוֹי אֹמֵר לָעֵץ הָקִיצָה… הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף, וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ… וַה’ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ”. כלומר: אותו אדם שקנה מינוי בכסף הוא כמו עץ ואבן — מבחוץ מצופה זהב וכסף, אבל בפנים אין בו רוח חכמה. והפסוק “וה’ בהיכל קדשו” בא לסיים את אותה דרשה: הקדושה והאמת אצל ה’, לא אצל אדם שקנה לעצמו תואר בכסף.

לכן הטענה שלו אינה ראיה כלל לזוהר. הירושלמי לא אומר: “מאן ה’ בהיכל קדשו? דא רבי יצחק בר אלעזר”. אין שם שום לשון כזו. אין שם זיהוי של צדיק עם “ה’”. אין שם דרשה שהפסוק מדבר על רבי יצחק. יש שם רק סמיכות טקסטואלית בין סיום דרשה אחת לפתיחת עניין אחר.

וזה ההבדל העצום: בזוהר הנוצרי, השאלה היא בסגנון: “מאן פני האדון ה’?” והתשובה: “דא רבי שמעון בר יוחאי”. כלומר, הזוהר הנוצרי מזהה ביטוי מובהק הנאמר כלפי אדון כל הארץ עם רשב”י. אבל בתלמוד ירושלמי אין שום דבר דומה לזה. לא כתוב: “מי הוא ה’ בהיכל קדשו? זה רבי יצחק בר אלעזר”. זה פשוט לא קיים. גם לגבי מה שהביא מבבא בתרא שצדיקים נקראים בשמו של מקום — גם זה אינו דומה. שם מדובר על כינויי שבח או שם מושאל, לא על הפיכת פסוקי יראה, עלייה והיראות לפני ה’, לזיהוי ישיר עם אדם מסוים.

לכן הנקודה פשוטה: הירושלמי אינו ראיה לזוהר הנוצרי, אלא ראיה להפך — כמה צריך לדייק, ולא להפוך סמיכות מקרית לדרשה תאולוגית.

וזו בדיוק אחת הסיבות שאני שמח כאשר המינים וממשיכי דרכם פורשים את טלפיהם ברשות הרבים, עומדים בדרשות ובשיעורים, ומנסים להוכיח להמון שספר הזוהר הנוצרי כביכול “כשר” הוא. הם מדמים בנפשם שהם מביאים לו סימני טהרה, אך אינם מבינים שכל ניסיון כזה אינו אלא גילוי נוסף של ערוותם הרעיונית.

.

כי אני ממתין להם. אני מאזין לכל דרשה שלהם. אני בוחן כל ראיה שהם מעלים. ואני יודע היטב שכל “הוכחה” שהם מביאים להצלת ספר האופל — נהפכת לבסוף לעדות חותכת נגדם. הם באים להגן על הזוהר — ונמצאים מפילים אותו. הם באים להלבין את המינות — ונמצאים חושפים את טומאתה. הם באים להראות “סימני כשרות” — ונמצאים מוכיחים שאין כאן לא כשרות, לא תורה, ולא דעת.

וזה פלא גדול: כל דרשה שלהם, כל סרטון שלהם, כל פלפול עקום שהם בונים כדי להציל את ספר הזוהר הנוצרי — אינו אלא כלי נוסף להנצחת דרך האמת. משום שכל פעם שהם פותחים את פיהם, מתברר עד כמה אין בידם עיון אמיתי, עד כמה אינם יודעים ללמוד, עד כמה הם חיים מדקלום, מפחד, ממסורת עיוורת ומספרי תירוצים.

וכל ראיה שעלתה על ליבם להיות חרב מנצחת בידם — נהפכת למסמרות של ברזל הננעצים בטענותיהם. הם סבורים שהם בונים חומה סביב הזוהר, אך באמת הם קוברים אותו תחת האבנים שהם עצמם מביאים. הם חושבים שהם מצילים את המינות, אך בכל מילה ומילה הם רק מקרבים את נפילתה. ולכן טוב שידברו. טוב שיפרסמו. טוב שיעמדו ברבים וינסו להכשיר את השרץ. כי ככל שהם מרבים לדבר — כך האמת מתחדדת. ככל שהם מרבים להגן — כך השקר מתגלה. וככל שהם מביאים “ראיות” — כך מתברר שאין להם אלא חושך, סכלות, והבלים עטופים בלשון תורה.

.

ואז אמרתי אל ליבי, אולי כוונתו של הכסיל היתה למה שכתוב בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ז עמוד ב): “פתח ואמר: “הוי אומר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו”. ועתיד הקדוש ברוך הוא ליפרע ממעמידין, שנאמר, “וה’ בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ”. אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין שאינו הגון – כאילו נוטע אשירה בישראל, שנאמר שפטים ושטרים תתן לך, וסמיך ליה, “לא תטע לך אשרה כל עץ”. אמר רב אשי: ובמקום שיש תלמידי חכמים [=ולא מנה אותם] – כאילו נטעו אצל מזבח, שנאמר אצל מזבח ה’ אלהיך”. ע”כ. וגם כאן, לא ראיתי ולו ראיה אחת של טענה הוגנת לדברים שכתב הזוהר הנוצרי.

ונסביר, מה שנאמר, “הוי אומר לעץ הקיצה, עורי לאבן דומם, הוא יורה? הנה הוא תפוש זהב וכסף, וכל רוח אין בקרבו”. כלומר: אדם שאינו ראוי להורות ולדון, ובכל זאת העמידוהו על הציבור — הרי הוא דומה לעץ ואבן. מבחוץ אולי הוא מצופה בכסף וזהב, כלומר יש לו תואר, מעמד, בגדים מכובדים, שררה וכבוד, אבל באמת “כל רוח אין בקרבו” — אין בו חכמה, אין בו דעת, ואין בו רוח תורה הראויה לדיין ומנהיג. והקדוש ברוך הוא עתיד להיפרע מן המעמידים — כלומר לא רק מן הדיין הפסול עצמו, אלא גם מן האנשים שמינו אותו והושיבו אותו על הציבור שלא כדין.

ועליהם נאמר: “וה’ בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ”. כלומר: אין זו רק בעיה מנהלית או טעות ציבורית, אלא פגיעה במשפט התורה ובכבוד ה’. ולכן הקב”ה כביכול יושב בהיכל קדשו ועתיד לתבוע דין מן הממנים הפסולים הללו.

אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין שאינו הגון על הציבור — כאילו נוטע אשרה בישראל. כלומר: מינוי דיין שאינו ראוי אינו סתם טעות; הוא מעשה חמור הדומה להכנסת עבודה זרה לתוך ישראל. והראיה מן הפסוקים: נאמר: “שופטים ושוטרים תתן לך” – ומיד בסמוך נאמר: “לא תטע לך אשרה כל עץ”. הסמיכות מלמדת: כשם שאסור לנטוע אשרה, כך אסור להעמיד דיין שאינו הגון. דיין פסול בתוך מערכת המשפט של ישראל הוא כמו עץ אשרה הנטוע במקום קדושה.

אמר רב אשי: ואם הדבר נעשה במקום שיש תלמידי חכמים, כלומר במקום שיש אנשים ראויים, ובכל זאת מעמידים דיין שאינו הגון — הרי זה חמור עוד יותר, וכאילו נטעו את האשרה אצל המזבח. שנאמר: “אצל מזבח ה’ אלהיך”. כלומר: כאשר יש חכמים אמיתיים וראויים, ובמקומם ממנים אדם פסול בגלל כסף, קשרים, כבוד, משפחה או אינטרסים — זה כאילו לוקחים עבודה זרה ומעמידים אותה סמוך למזבח ה’. זו השחתה כפולה: גם מינוי פסול, וגם ביזוי תלמידי החכמים הראויים.

לכן, מי שמעמיד מנהיג, דיין או רב שאינו הגון — נושא באחריות כבדה מאוד. אין כאן רק בעיה של האדם שהתמנה, אלא בעיקר של המערכת שמינתה אותו. התורה רואה מינוי פסול כמעשה המשחית את המשפט, מחלל את כבוד התורה, ומכניס דבר זר ומקולקל לתוך מקום שאמור להיות קדוש ונקי.

.

ושוב, לא מצאתי ולו ראיה אחת לדברי שיקוץ האופל מהתלמודים שהובאו כאן. וניכר היטב, כי בוטן רק מדקלם נאומים נחותים של קודמיו, ואינו יודע תורת אמת מה היא. ומעבר לכך, הכתוב מגיד (חבקוק פרק ב פסוק יט – כ): “ה֣וֹי אֹמֵ֤ר לָעֵץ֙ הָקִ֔יצָה ע֖וּרִי לְאֶ֣בֶן דּוּמָ֑ם ה֣וּא יוֹרֶ֔ה הִנֵּה־ה֗וּא תָּפוּשׂ֙ זָהָ֣ב וָכֶ֔סֶף וְכָל־ר֖וּחַ אֵ֥ין בְּקִרְבּֽוֹ: וַֽייָ֖ בְּהֵיכַ֣ל קָדְשׁ֑וֹ הַ֥ס מִפָּנָ֖יו כָּל־הָאָֽרֶץ“. וכתוב זה בשם הנביא בא ללמד, שכל אנשי הארץ צריכים לירא מהאל הנכבד והנורא, כי הוא המשגיח בהם, ורואה כל מעשיהם! ומה ההקשר ומה הקשר הנאמר כאן, לשיקוץ המובא בספר האופל הפגאני?

.

טענה רביעית ואחרונה של איברהים בוטן:

“המסקנה העיונית: הדרשה מתייחסת ל”פני האדון ה'” ולא ל”אדון ה'” עצמו. כלומר, ישנו רובד חיצוני – הצדיקים, אשר עושים את רצונו של המקום, מהווים למעשה את הייצוג או ה”פנים” של הקדוש ברוך הוא בעולם. לכן, התפיסה הזו משתלבת היטב בהשקפה היהודית הקדומה [08:21].”.

.

שוב, איברהים בוטן נזקק לכיבוסי מילים נחותים, ומנסה לעגן את דבריו במונחים מומצאים כגון: “רובד חיצוני”, כביכול “פני האדון” הם “הצדיקים”. באמת? מה פירוש ההבל הזה “רובד חיצוני”? מי נתן לך רשות להמציא מילים מכובסות, ואחר כך לתלות בהן את טמטום הזוהר כאילו יש להן שורש בתורה, בנביאים או בדברי חז״ל? האמת פשוטה לכל מי שלא מכר את דעתו לספרי האופל: המילה “פנים”, כאשר היא נאמרת ביחס לבורא יתעלה שמו, עניינה לעולם “לפניו”, “מצדו”, “כנגדו”, “בפניו”, “אצלו”, או על דרך משל ביחס לגילוי כבודו והנהגתו — ולא חלילה “צדיקים”, ולא “רובד חיצוני”, ולא שום המצאה קבלית מזוהמת שנולדה כדי להציל מאמרי מינות.

וכמו שנאמר (שמות פרק לג פסוק כב – כג פרשת כי תשא): “וְהָיָה֙ בַּעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד־עָבְרִֽי: וַהֲסִרֹתִי֙ אֶת־כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת־אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵרָאֽוּ“. ולפי שיטת בוטן צריך לומר חלילה: “וצדיקי לא ייראו”. היש לך סירוס גדול מזה? היש לך עיוות נלעג מזה? הרי ברור לכל בר דעת ש“פני” כאן אינם “צדיקים”, אלא לשון משל ביחס לגילוי הכבוד וההשגה, כפי שדיברה תורה בלשון בני אדם. שאמר ה’ למשה רבינו, שידיעת עצמות, כלומר הכרת ה’ באופן מלא מי הוא ומה הוא, לא יתכן לאדם לדעת בגוף חי! כמו שהארכנו רבות במאמרים על מעשה מרכבה כאן.

וכן נאמר (דברים פרק ז פסוק י פרשת ואתחנן): “וּמְשַׁלֵּ֧ם לְשֹׂנְאָ֛יו אֶל־פָּנָ֖יו לְהַאֲבִיד֑וֹ לֹ֤א יְאַחֵר֙ לְשֹׂ֣נְא֔וֹ אֶל־פָּנָ֖יו יְשַׁלֶּם־לֽוֹ”. ומה פירוש “אל פניו”? וכי הכוונה “אל צדיקיו”? וכי הכוונה “אל רובד חיצוני”? ודאי שלא. אלא פירושו שהבורא יתעלה משלם לשונאיו על מעשיהם ביד רמה, כביכול בפניהם, בגלוי, כנגד מה שעשו לפניו, בלי בושה ובלי מורא. הם הכירו את האמת, ניתנה להם האפשרות לדעת את דרך ה׳, ובכל זאת בחרו לכפור, לטייח, להגן על אלילי נעוריהם ולדאוג לכבוד עצמם במקום לכבוד שמים. לפיכך משלם להם ה׳ “אל פניו” — כשם שהם עשו לפניו, כך הוא מאבידם מפניו.

וזה בדיוק מה שנאמר (שמות פרק כג פסוק יז פרשת משפטים): “שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן׀ יְיָֽ”. ומהו “פני האדון”? מדוע לא נאמר רק “אל ה׳”? מפני שההגעה לבית הבחירה היא קריבה של רוממות יתירה ויראה עצומה, והמחישה התורה את העלייה לבית המקדש כהתייצבות לפני המלך. אינו דומה אדם העושה מעשיו שלא בפני המלך, לאדם העומד לפני המלך ממש. לכן נאמר “אל פני” — כלומר, לפניו יתעלה, במקום אשר בחר לשכן שמו שם. וכך תרגם אונקלוס: “תלת זמנין בשתא יתחזון כל דכורך קדם רבון עלמא יי”. כלומר, “אדון” — רבון העולם; “פני” — קדם, לפני. לא “רובד חיצוני”, לא “צדיקים”, לא פולחנים, לא טקסים, ולא עלייה לרגל לרבי שמעון בר יוחאי. כל ההבלים הללו אינם תורה, אלא עבודת אלילים שקיבלה צורה יהודית מזויפת.

ועל עבודה זרה מסוג זה הזהיר ה׳ יתברך ואמר (דברים פרק יח פסוק י – יג פרשת שופטים): “לֹֽא־יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ־וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף: וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל־הַמֵּתִֽים: כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת יְיָ֖ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְיָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ: תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְיָ֥ אֱלֹהֶֽיךָ”. ומה פירוש “תמים”? שלם. כלומר, תהיה שלם עם האל הנכבד והנורא, ולא תשתף עמו לא את רשב״י, לא נביא מן הנביאים, לא מלאך, לא מת, לא צדיק, לא קבר, ולא שום נברא שבעולם. לא תייחס כוח, חשיבות, תיווך, הנהגה או פולחן לשום ישות מלבד הבורא יתברך לבדו.

וכמו שנאמר (שמות פרק כב פסוק יט פרשת משפטים): “זֹבֵ֥חַ לָאֱלֹהִ֖ים יָֽחֳרָ֑ם בִּלְתִּ֥י לַייָ֖ לְבַדּֽוֹ”. ועל יסוד זה אמר התנא הטהור רבי שמעון בן יוחאי בעצמו (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סג עמוד א): “אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר בלתי לה’ לבדו!”. והנה כאן תישאל השאלה הזועקת עד השמים: היעלה על הדעת שהתנא הטהור רשב״י, אשר אמר במפורש שכל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, הוא עצמו יאמר על עצמו שיש לעלות אליו לרגל? שיש לבוא אליו או אל קברו? שיש לראות בו “פני האדון ה׳”? שיש לעשות ממנו מוקד פולחני? אין לך עלילה שפלה יותר על רשב״י מזו. אין לך חילול שמו גדול מזה. אין לך הפיכת דברי התנא על פיהם יותר מן הזוהמה הזאת.

לפיכך, כאשר בוטן הכסיל אומר: “לכן, התפיסה הזו משתלבת היטב בהשקפה היהודית הקדומה” — האמת הפוכה לגמרי. תפיסת הזוהר אינה משתלבת בהשקפה היהודית הקדומה; היא מחריבה אותה. היא אינה המשך של תורת חז״ל; היא סילוף שלה. היא אינה יראת שמים; היא פולחן אדם. היא אינה סוד; היא אסון רוחני בקנה מידה נורא.

וכאשר יבינו בני אדם מה המיטו עלינו אותם מכשפי אופל, וכיצד החדירו לתוך מחנה ישראל מושגים של תיווך, פולחן מתים, כוחות נסתרים, פרצופים, נוקבא, ספירות ודמיונות אליליים — ימרטו שערות ראשם על גודל הצרה ועל עומק החורבן.

בקיצור: בוטן הכסיל מנסה בכל דרך, ממש כדרך הנוצרים הקדומים, להגן על זוהמת ספרו באמצעות כיבוסי לשון, דרשות מעוותות, והמצאת מושגים שאין להם שורש בתורת משה. אבל האמת בהירה כשמש: ספר הזוהר הוא בדיה מאוחרת, נוצרית ופרו־נוצרית, מלאה מינות, הגשמה ודמיונות אליליים — וכל המנסה להכשירו אינו מציל את התורה, אלא מגן על אחד ממחריביה הגדולים ביותר.

ונחתום מאמר זה, ב-סרטון של אחד מהדרשנים ה-“חשובים והבכירים” של הדור, ובו נאמר כך: “אי אי אי אי, עכשיו אתם תשמעו הפתעה שיהיה לכם קשה לעכל [=אפילו לדרשן הזה קשה להקל]!, אבל אני לא אשם [=מדוע הוא מצטדק? כי הוא מבין שמדובר בכפירה], אני לא אמרתי [=שוב מצטדק מפחד לומר את הדברים. ואומר, “אני לא אמרתי”. נכון, מכשפי האופל אמרו], אני רק אומר בשם אומרו, וככה מביאים גאולה לעולם. [=יסורים מביאים לעולם על ידי פרסום הכפירה הזו, לא גאולה! מדובר בעבודה זרה ומינות מן החמורות שהיו בעולם]! יש זוהר [=אופל ארור וטמא] שזה נקרא סתם זוהר [=כעת משווים גם את הזוהר לתלמוד ולמשנה!! איזו שפלות], וסתם זוהר זה רבי שמעון, כמו סתם משנה זה רבי מאיר, איפה שכתוב רבי אבא זה רבי אבא, איפה שכתוב רבי אלעזר זה רבי אלעזר, אבל אם לא כתוב מי אמר, זה רבי שמעון, וסתם זוהר מסביר פסוק, [נאמר] שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון יהוה, שואל הזוהר … [=הטמא], מאן פני האדון יהוה? דא רבי שמעון בר יוחאי! שמעתם? [=שואל ועוד רגע קט הדרשן מתעלף מן הנאמר], רבי שמעון אומר על עצמו, שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך, פירושו כל הזכרים בישראל יעלו לרגל לירושלים, אל מי? אל פני האדון יהוה, דא רבי שמעון בר יוחאי, זה רבי שמעון בר יוחאי.

שמעתם דבר כזה? אם מישהו היה אומר כזה דבר היום בימינו, היו אומרים זה ישוע [=הנוצרי! בדיוק! הדרשן כיון לאמת הברורה, ספר הזוהר הוא פרו-נוצרי!! שנכתב על ידי מומרים נוצרים!], רבי שמעון אומר, נחרב בית המקדש, אין להקב”ה איפה לראות ולהראות, אין לך איפה לראות את ה’! מה תעשה? תבוא אלי, תבוא אלי, דא רבי שמעון, איך אפשר? [=כלומר, הדרשן ומכשפי האופל מעלילים שרשב”י ציוה אף לעבוד אותו ולהשתחוות אליו!!], הוא [רשב”י, שהרי הוא אלהים ממש], הוריד אפילו את ה[מילה] “את”, את לרבות תלמידי חכמים, הוא הוריד אפילו את ה-“את”, לא כתוב בפסוק את, כתוב אל פני האדון יהוה, מי זה? דא רבי שמעון בר יוחאי, לא לרבות, [לא אמר ש]אתה יכול ללכת גם לבית המקדש, ואתה יכול גם לבוא אלי, לא! [=תבוא רק אלי! תעבוד רק את רבי שמעון]“. ע”כ דבריו. לא יאומן כי יסופר! עבודה זרה ומינות חמורה נכנסו בתוך היהדות, ואין מי שזועק על החירוף הנורא והאיום הזה! ואף מחשיבים את הזוהר הטמא לקדוש ומרומם!! וכספר שיביא את הגאולה!

ע”כ מאמר ראשון זה על הכסיל איברהים בוטן, שטוב שנהפכה שלייתו על פניו. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.