.

“האגרת המטלטלת של הרב מאיר המעילי נגד הקבלה והזוהר הנוצרי”:

.

הרב מאיר בן שמעון, המכונה, “רבי מאיר המעילי“, היה רב שחי בפרובאנס שבדרום צרפת בתקופת הראשונים בין השנים 1200 עד 1300 למנין הגוים, לפני שבע מאות וחמשים שנה לערך. התפרסם בזכות ספרו הגדול, “ספר המאורות” אשר משמש כמין המשך של הדיונים המופיעים ב’ספר ההשלמה’, ופיתוח נושאים שנידונו בו. מחבר ספר ההשלמה, היה רבי משולם, אשר היה דודו של רבי מאיר ורבו המובהק. למד גם אצל רבי נתן בן מאיר רבו של משה בן נחמן הקראוי – רמב”ן. הרב מאיר המעילי היה רבו של רבי מנוח מנרבונה מחבר ספר המנוחה על הרמב”ם. חיבר פירושים על התורה והתלמוד, התווכח עם הנוצרים וייצג את היהודים בפני השלטונות.

.

מוערך מאוד היה הרב מאיר המעילי אצל האורתודוקסים אוהבי הנמנעות ומעריצי הקבלה הנוצרית והארורה, ואף מוזכר לאורך הדורות ומצוטט בספריהם לא מעט. אפשר לראות זאת בשו”ת הרדב”ז, בספר ראש יוסף (ראש יוסף מסכת חולין דף פג עמוד ב), בשו”ת באר משה (שו”ת באר משה חלק א סימן כה). והובא גם בשו”ת יחוה דעת (חלק א סימן סג). וכן בשו”ת יביע אומר לא מעט פעמים.

.

אמנם, מה שלא ידעו ולא ראו כל אלו, זה את התנגדותו ושנאתו הנחרצת של הרב מאיר המעילי לקבלה הטמאה הנוצרית והארורה מכל, בספרו החשוב, “מלחמת מצוה” מגלה את עורם הטמא. ספר זה נשמר בכתיבת ספר פרמה 2749/155, והוא נחשב ליצירה ייחודית. עד היום פורסמו רק קטעים קצרים מחיבור פולמוסי זה. חשיבותו ההיסטורית והספרותית התבררה יותר ויותר עם השנים.

קביעת הכרונולוגיה המדויקת של חיבור זה היא אפוא הכרח חשוב. כתב היד עצמו פגום, והיעדר הפתיחה משאיר מקום לקשיים נוספים בזיהוי תאריך החיבור. נמצא כי “מלחמת מצוה” מכילה חמישה חלקים הקשורים זה לזה בתוכן דומה. על פי רמיזות שונות, ניתן להסיק כי הטיוטה הראשונה של חיבור זה החלה בעשור הרביעי של המאה השלוש עשרה [=1240 למנין הגוים] ואולי אף קודם לכן, וכי הטיוטה הסופית הושלמה בשנת 1270 מוזכרת במפורש בחלק השני של כתב היד. כל הרמיזות שהוזכרו לעיל, כמו גם התיארוך הספציפי, מתייחסות לכתב היד המקורי של המחבר, רבי מאיר בן רבי שמעון, כפי שמעידים ההקשרים של הקטעים הרלוונטיים. מוצגות מסקנות חדשות הנוגעות הן לתאריך היצירה והן למחברה.

.

ואין לי ספק שאם היו יודעים כל אלו שציטטו אותו, מה כתב הרב מאיר המעילי על ספריהם המהובלים, היו משקעים כתביו עמוק באדמה ולא משאירים ממנו זכר. אבל לצערינו ולשמחתינו, התנגדותו של הרב מאירי המעילי היתה ידועה רק בזמנו בלבד, שכן כתב אגרת שלימה כנגד ספר יצירה המתועב, נגד ספר הבהיר הנורא, נגד כל ספרות ההיכלות, ואף היו בעיניו לצער צחוק וקלס! והעיד בפיו ובלשונו שהוא ביער ושרף את הספרים הללו בעצמו, כפי שנראה בהמשך. אבל, לאחר פטירתו, דאגו המכשפים הארורים, האירופאים האומללים אשר דברי אמת, הם כמסמרות ברזל לעיניהם, להעלים את כתביו ולא לתת להם יחס כלל.

.

גם כאשר החליט מאן דהוא לאחר 700 שנה, להוציא את כתבי היד היחידים ששרדו כפי שניתן לראות כאן: לא הוציאו רק את החלק בספר שמדבר כנגד הנוצרים ממשיכי יש”ו הנוצרי ימח שמו ונימק זכרו. כפי שניתן לראות כאן:

.

לינק 1

לינק 2

לינק 3

.

אבל את החלקים אשר מדברים ביחוד האל והאמנה הבלעדית כי האל יתברך הוא אחד מיוחד ואין בלתו, אשר אינו מתחלק ואינו משתלשל, וברור שאינו נצרך, ובפרט את חלק האגרת שכתב נגד הקבלה הנוצרית שהחלה כבר לפעפע בעם ישראל בזמנו, את זה החלק המינים הארורים לא הוציאו, ואם היו יכולים, היו משקעים או שורפים את כתבי היד עמוק באדמה.

אבל מה לעשות שהכתבי יד לא בידיהם? המלחמה היום עברה מקום, המלחמה כבר לא בשטח שלהם, המלחמה היום היא במרשתת, הבורא יתעלה שמו הביא את האינטרנט, את הטכנולוגיה לשים סוף וקץ לאנשים הרשעים הללו שנלחמים למען עבודתם הזרה, למען אליליהם הפרצופים המתועבים. קלונם של המקובלים הארסיים ובעלי הקבלה הנוצרית הטמאה עתידה להתגלות במהרה!

אבל הציבור הקורא צריך להבין, רבים מאלו המצטיירים כגדולי ישראל, הם הרשעים הגדולים ביותר, הם ותלמידיהם עברייניים מן הסוג הנחות שבעבריינים, שכן הם נלחמים בכל כוחם לעוות ולשנות, לרמוס ולהרוס כל חלקה טובה של דת משה וישראל, והעיקר שלא יצטיירו כטפשים או שמישהו יערער על כריסם השמנה והנגעלת! כל ביקורת עליהם הופכת לחרם עז! כל שיח ושאלה הופכת לאש יוקדת בעיניהם! אין הם מסוגלים לחשוב ולשער, שרבותיהם שגגו היו והיו מוסתים תחת אנשים רשעים שמכרו להם סיפורים ודמיונות!

וכפי שהעיד ה’ בתורה, שהניסיון הוא כל כך קשה יהיה, עד שהבורא מעמיד את בני אדם מול נביאי שקר אשר רק נראים כבעלי כוחות, על מנת לנסות את עם ה’ יתברך, האם ידבקו בתורת ה’? או ילכו אחר עבודת אלילים? וכפי שהעיד ה’ (דברים פרק יג פסוק א – יב פרשת ראה): “אֵ֣ת כָּל־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא־תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ: כִּֽי־יָק֤וּם בְּקִרְבְּךָ֙ נָבִ֔יא א֖וֹ חֹלֵ֣ם חֲל֑וֹם וְנָתַ֥ן אֵלֶ֛יךָ א֖וֹת א֥וֹ מוֹפֵֽת: וּבָ֤א הָאוֹת֙ וְהַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֞ה אַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתָּ֖ם וְנָֽעָבְדֵֽם: לֹ֣א תִשְׁמַ֗ע אֶל־דִּבְרֵי֙ הַנָּבִ֣יא הַה֔וּא א֛וֹ אֶל־חוֹלֵ֥ם הַחֲל֖וֹם הַה֑וּא כִּ֣י מְנַסֶּ֞ה יְיָ֤ אֱלֹֽהֵיכֶם֙ אֶתְכֶ֔ם לָדַ֗עַת הֲיִשְׁכֶ֤ם אֹֽהֲבִים֙ אֶת־יְיָ֣ אֱלֹהֵיכֶ֔ם בְּכָל־ לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם: אַחֲרֵ֨י יְיָ֧ אֱלֹהֵיכֶ֛ם תֵּלֵ֖כוּ וְאֹת֣וֹ תִירָ֑אוּ וְאֶת־מִצְוֹתָ֤יו תִּשְׁמֹ֙רוּ֙ וּבְקֹל֣וֹ תִשְׁמָ֔עוּ וְאֹת֥וֹ תַעֲבֹ֖דוּ וּב֥וֹ תִדְבָּקֽוּן: וְהַנָּבִ֣יא הַה֡וּא א֣וֹ חֹלֵם֩ הַחֲל֨וֹם הַה֜וּא יוּמָ֗ת כִּ֣י דִבֶּר־סָ֠רָה עַל־יְיָ֨ אֱלֹֽהֵיכֶ֜ם הַמּוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֣ם׀ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם וְהַפֹּֽדְךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מִן־ הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר צִוְּךָ֛ יְיָ֥ אֱלֹהֶ֖יךָ לָלֶ֣כֶת בָּ֑הּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן־אִ֠מֶּךָ אֽוֹ־בִנְךָ֨ אֽוֹ־בִתְּךָ֜ א֣וֹ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ: מֵאֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם הַקְּרֹבִ֣ים אֵלֶ֔יךָ א֖וֹ הָרְחֹקִ֣ים מִמֶּ֑ךָּ מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ: לֹא־תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹא־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא־תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא־תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו: כִּ֤י הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ יָֽדְךָ֛ תִּֽהְיֶה־בּ֥וֹ בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה לַהֲמִית֑וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָֽה: וּסְקַלְתּ֥וֹ בָאֲבָנִ֖ים וָמֵ֑ת כִּ֣י בִקֵּ֗שׁ לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מֵעַל֙ יְיָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל יִשְׁמְע֖וּ וְיִֽרָא֑וּן וְלֹֽא־יוֹסִ֣פוּ לַעֲשׂ֗וֹת כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ“. ע”כ.

וכבר לימד רבינו הטהור בספר מורה הנבוכים, שהנסיון הוא לדעת האם אדם יעמוד בו או לא, כי הכל גלוי לפניו. אלא הנסיון הוא על מנת שאותם אלו שלא נתפתו לנביאי השקר ולאותם מקובלים שוטים, ילמדו אחרים, שמי שדבק בתורת אמת הוא הוא המנצח!

.

ולפיכך כתבתי למעלה, “לצערינו ולשמחתינו” בענין פרסום האגרת. ואסביר דברי: לשמחתינו המינים וצאצאיהם, לא ידעו על כתבי האגרת הזו לאורך השנים, ואם היו יודעים, יתכן שהיו שורפים את כתבי היד הללו.

ואל תקשה עלי ותאמר, שהיו יראים לגשת לגעת בכתבי הגאון הזה, זו אינו קושיה כלל! מכיון שהמינים וצאצאיהם, דבר זה קל עליהם מאוד, מן הסיבה הפשוטה, ההתמכרות לעבודה זרה, ההתמכרות להתפרנסות מן התורה, ההתמכרות למאגיה הארורה, ההתמכרות לספרות ההיכלות ופירושים שיש בהם טירופי הדעת למיניהם, ההתמכרות לעצם ההאמנה שהם משנים דברים במהות האל, או מסוגלים להשפיע על האל בדרך של זיווגים משגלים הזרעות זרע, חיבורים ופירודים באלוהות, או לשנות גזירה כזו או אחרת, כל אלו הדברים גורמים להם להנות מן העבודה זרה ביתר שאת. ובעבור כך, על מנת שלא יהיה מערער על דבריהם, הם מוכנים למות על העבודה זרה אשר להם, כי דברי האמת והצדק מנחיתים אותם לקרקע מאוד, ועושים אותם ממש ככלום ושום דבר. כל אלו הסיבות גרמו להם לעוור את עיני השכל מלחשוב!

הלא תראה את גדעון בשעה ששרף את העבודה זרה של אנשי עירו, מה היתה תגובתם? מספר שמואל הנביא (שופטים פרק ו פסוק כט – לב): “וַיֹּֽאמְרוּ֙ אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֔הוּ מִ֥י עָשָׂ֖ה הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַֽיִּדְרְשׁוּ֙ וַיְבַקְשׁ֔וּ וַיֹּ֣אמְר֔וּ גִּדְעוֹן֙ בֶּן־יוֹאָ֔שׁ עָשָׂ֖ה הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: וַיֹּ֨אמְר֜וּ אַנְשֵׁ֤י הָעִיר֙ אֶל־יוֹאָ֔שׁ הוֹצֵ֥א אֶת־בִּנְךָ֖ וְיָמֹ֑ת כִּ֤י נָתַץ֙ אֶת־מִזְבַּ֣ח הַבַּ֔עַל וְכִ֥י כָרַ֖ת הָאֲשֵׁרָ֥ה אֲשֶׁר־עָלָֽיו: וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֡שׁ לְכֹל֩ אֲשֶׁר־עָמְד֨וּ עָלָ֜יו הַאַתֶּ֣ם׀ תְּרִיב֣וּן לַבַּ֗עַל אִם־אַתֶּם֙ תּוֹשִׁיע֣וּן אוֹת֔וֹ אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥יב ל֛וֹ יוּמַ֖ת עַד־הַבֹּ֑קֶר אִם־אֱלֹהִ֥ים הוּא֙ יָ֣רֶב ל֔וֹ כִּ֥י נָתַ֖ץ אֶֽת־מִזְבְּחֽוֹ: וַיִּקְרָא־ל֥וֹ בַיּוֹם־הַה֖וּא יְרֻבַּ֣עַל לֵאמֹ֑ר יָ֤רֶב בּוֹ֙ הַבַּ֔עַל כִּ֥י נָתַ֖ץ אֶֽת־מִזְבְּחֽוֹ”. והדברים מובנים היטב, המינים וצאצאיהם הם בדיוק האנשים שגדלו עם גדעון הנביא, הם לא היו מוכנים לקבל בשום אופן שמישהו יקח להם את ההתמכרות וההבל שעליו הם גדלו וממנו ינקו!

.

בכתב עת של המכון למדעי היהדות (פורסם בשנת תשל”ו ניסן-אלול) מאת ח’ מרחביה כתב בראש הדברים בזה הלשון: “לא שפר גורל כתביו של ר’ מאיר ב”ר שמעון המעילי מנרבונה. רק לפני שנים מעטות זכה אחד מחיבוריו לראות אור, ואילו ילקוט הוויכוחים שלו ‘מלחמת מצוה’, חיבור רב־חשיבות מבחינה היסטורית ועיונית, לא זכה עד היום לפרסום ולדיון מלאים.

כתב־היד ‘מלחמת מצוה’ מחזיק חמישה חלקים, המשולבים זה בזה ברמיזות לעיון, לעיל ולמטן, ואין לפקפק כלל שכולם פרי עטו של מחבר אחד. עיקרו של כתב־היד דברי פולמוס דתי דוגמאטי והיסטורי נגד הנצרות, התנגדות לגזירות המלך והמדינה על היהודים, פולמוס כלפי פנים בעניין ספרי הקבלה, ומקצתו דיון ודרשה בנושאים מקראיים“. ע”כ.

ובהערה 2 כתב והתלונן בכאב: “בלוי פרסם בהקדמתו ל’ספר המאורות’ מטיוטת תזכיר שנתכוון לשלוח למלך צרפת (דף 64 ואילך בכתב־היד ; מלשון המחבר אפשר להסיק, שמדובר בטיוטה), ומפרקי החלק החמישי של כתב־היד (על קריאת שמע, פירוש ברכו, פירוש י”ג מידות) פרסם שם בראש הכרך הראשון (על ברכות וכו’. — עמ’ טו—כ, לג—מז ; דף 240 ואילך בכתב־היד). לאחרונה פרסם ב’שיטת הקדמונים’, בכרך על מסכות נזיר וכו’, ניו־יורק תשל”ד, את החלק השני של ‘מלחמת מצוה’ (דפים 129—83 בכתב־היד). עיין מובאות ודיונים על החיבור”. ע”כ.

.

לסיכום המחבר כותב: אין לנו פרטים ביאוגראפיים על ר’ מאיר ב”ר שמעון. יש לשער, שנולד בתחילת המאה הי”ג, וברי שנפטר אחר שנת 1270.

הוויכוחים שבכתב היד הם הוויכוחים שניהל בזמנים שונים עם אישי הכנסייה, אם לבדו ואם עם שותפים, שלא הזכיר את שמם. ראוי להניח, שהוא היה ראש המדברים בכל הוויכוחים הנזכרים בכתב. העיון ב’מלחמת מצוה’ מחייב את המסקנה, שר’ מאיר ב”ר שמעון היה מחשובי הפולמוסנים היהודיים, שעמדו בשער הוויכוחים נגד השלטונות והכנסייה תקופה ארוכה במאה הי”ג … ערך גדול ויחיד במינו שמור לחיבורו הפולמוסי הכולל של ר’ מאיר ב”ר שמעון מבחינה היסטורית ומבחינת תוכנו הברור והמעניין, ואף העשיר ביותר, הן בשאלות עקרון ודוגמה הן בשאלות של פולמוס מקראי והן בדיונים הנושאים עליהם אופי אקטואלי. בחיבורו נתרכזו רובי הטיעונים היהודיים בנושאי אמונה בימי הביניים, בלשון מגובשת ובניסוח משובח. פרסום חיבורו במהדורה מדעית שלימה יעלה את מחברו אל השורה הראשונה של בעלי הפולמוס היהודי בימי הביניים“. ע”כ.

.

והנה, לפני שנבוא אל האגרת החשובה והנפלאה שלא ראתה אור מעולם. יש להקדים ולומר, שראש הנחש פורה ראש ולענה, ובין האחראים למפיצי הקבלה הנוצרית הארורה, הלא הוא בעל ההשגות הנקרא, “הראב”ד”, הוא ובנו יצחק שגיא נאור. ויותר נכון לקרוא לו, ההוא שאבד מפוסקירא. ולא לחינם שנא הרב שאבד את רבינו הרמב”ם וכתב על רבינו הטהור דברים חמורים מאוד, אשר כל השומע דברים אלו תצילנה שתי אוזניו. וכבר הארכנו במאמר בפני עצמו על ראש הנחש הזה כאן. והדבר ברור ומובן היום, מדוע שנא הוא את רבינו, שהרי הוא היה קבליסט בנשמתו, אשר דרך בדרכי ההבל ויהבל, ומכיון שדברי רבינו הטהור היו לצנינים ולחוחים בעיניו, שנא את רבינו והאשים אותו בדברים קשים.

.

ומה שכתבתי בלשון רבים, שהוא היה בין האחראים להפצת הקבלה הנוצרית הטמאה ובנו יצחק שגיא נאור. מכיון שלא רק הוא שקע בזוהמת הקבלה והפיצה ביתר שאת. מי שגרם שהקבלה הנוצרית תקבל מעמד כביר, הלא הוא משה בן נחמן, שגדל בגירונה. ובשנת 1934 פרסם גרשום שלום מכתב יד איגרת מטלטלת בענייני קבלה מאת יצחק סגי נהור, וזו לשונה: “אל המשכילים החכמים הנבונים, ר’ יונה ור’ משה“, וקבע כי ר’ משה הוא הרמב”ן ור’ יונה הוא בן דודו ומחותנו הידוע, ר’ יונה גירונדי בעל ספר שערי תשובה. עובדה היסטורית זו מוכיחה באופן חד משמעי, שמשה בן נחמן ויונה מגירונדי פעלו בשיתוף פעולה בענין הפצת הקבלה הנוצרית הטמאה. וזה מסביר גם מדוע יונה מגירונדי פעל בכל כח לשריפת ספרי הרמב”ם, וזאת מן הסיבה, שדברי הרמב”ם מבטלים את כל טינופת הקבלה הנוצרית הטמאה! ואחד מן החברים חידש לומר, שהאירופאים האומללים לא יכלו לסבול שהרמב”ם מנהיג הכל על פי השכל וההגיון, שהרי המינים וצאצאיהם משועבדים כמו כסילים עבדים לרבותיהם ללא ביקורת מחשבתית והגיון, ומכיון שהרמב”ם הביא שכל ודרך ישרות עם ביקורת אמת לעולם, דבר זה היה כמו אש יוקדת לעיני הבערים הללו, ולכן הוזקקו לשרוף ספריו על מנת שלא יתבטל כהוא זה מדבריהם הארורים והמאררים.

אבל מספרים שלאחר שהבורא שרף לא מעט לומדי תורה צרפתים בצרפת, יונה מגירונדי עשה תשובה על מעשיו, ולכן בעקבות מעשה זה, קשה מאוד לומר דבר רע, שכן אם הדבר נכון והוא עשה תשובה על מעשה זה, אסור לנו לדבר עליו רעה. אבל מחמת הספק, הייתי מתרחק מכל דבר הקשור אליהם. בכל אופן, מתוך דבריו של יצחק שגיא נאור אנו רואים, כי משה בן נחמן ויונה מגירונה, היו אהובים עליו. וכבר ידוע, מי אהוב בעיני מקובל מטורף אם לא מקובלים אשר הולכים כמוהו? ודי לחכם ברמז.

.

עם התפשטות הקבלה ממחוז פרובנס אל קטלוניה, הלכה אותה שיטת ערפול והזיה, וקנתה לה אחיזה רחבה יותר בקרב המוני ישראל. בגירונה, שהייתה מרכז יהודי חשוב, ישבו מי שנעשו מראשי מפיצי השיטה הזו, ודחפו אותה שלב נוסף אל תוך עולם הפרשנות. אחד מהם היה עזרא המטורלל בן שלמה מגירונה, אשר חיבר פירוש לשיר השירים. אלא שאין זה פירוש במובנו הישר והאמיתי, אלא מהלך שיטתי של עקירת הכתובים מפשוטם והלבשתם במערכת דמיונית של “ספירות”, “עולמות” ו”רמזים” אשר לא נודעו לנביאים ולא לחכמי התלמוד.

בחיבור זה כבר מתגלה בבירור דרכם של המקובלים: אין הם באים לבאר את דבר ה’ כפי משמעותו, אלא לכפות על פסוקי המקרא שפת קוד מומצאת, כאילו כל מילה וכל עניין נועדו לרמוז לעולמות נסתרים ולמבנים מיסטיים. כך ניטלים סיפורי התנ”ך ממשמעותם הגלויה, ממוסרם, מהדרכתם ומאמתם, ומועברים בכוח הזרוע אל מחוזות של דמיון מעורפל, שאין להם יסוד נאמן בכתבי הקודש. במקום להישיר מבט אל הכתוב, הם מסיטים אותו למחוזות האפלה של הסודנות.

ולא עוד, אלא שכדרכם של בעלי ההזיות הללו, עזרא בן שלמה אינו מסתפק בהחדרת שיטתו אל הכתובים, אלא גם מתעטף ביומרה ובגאווה, ומדבר על מפרשי ישראל שקדמו לו כאילו היו חסרי דעת והבנה. זו דרכם של כל ממציאי הדתות והכתות:

א) תחילה הם בודים מלבם שיטה חדשה.

ב) אחר כך מכריזים שהיא “החכמה האמיתית”.

ג) לבסוף תולים קלון בכל חכמי ישראל שלא צעדו בעקבות דמיונותיהם.

.

במקום ענוה של תלמידי חכמים, יש כאן יהירות של אדם הסבור כי כל התורה כולה המתינה דווקא לו, עד שיבוא ויגלה לעולם את “סודותיה” שנעלמו כביכול מן הראשונים. נמצא אפוא, שפירושו לשיר השירים אינו אלא חוליה נוספת במהלך ההרסני של עיקום כתבי הקודש. לא פרשנות יש כאן, אלא סילוף; לא ביאור, אלא טשטוש; לא הארה, אלא החשכה. במקום לקרב את האדם להבין את דברי הנביאים והכתובים כפי שניתנו, הוא מרחיק אותו אל עולם של סמלים מעורפלים, ביטויים חידתיים והעמסות זרות, עד שהתורה חדלה להיות תורת חיים של דעת, אמת ומוסר, והופכת בידיהם למגרש משחקים של מיסטיקנים והוזי הזיות.

אם כן, לא מדובר כאן ב”קפיצה רוחנית” ולא ב”העמקה” כלשהי, אלא בירידה נוספת מן הדרך הישרה של הדעת אל תהומות הסודנות. ומי שיעיין בדבריהם ביושר יראה, שלא רצון להבין את הכתוב הניעם, אלא רצון לכופף את הכתוב לשיטתם; לא נאמנות לדבר ה’, אלא נאמנות לדמיונות לבם. ועל כגון אלה ראוי לומר: לא גילו סודות בתורה, אלא כיסו את אורה בענני חושך.

וכמו שנהג ספר הזוהר הנוצרי בדיוק, ועל מנת לפאר את דבריו, דיבר ונתן דופי בחז”ל והעליל עליהם דברים קשים מנשוא (זוהר – במדבר פרשת נשא מאמר עץ החיים ועץ הדעת אות צא): וזה לשון הארור, “עץ הדעת טוב ורע, שהוא ענייני איסור והיתר, טומאה וטהרה, אינו שולט בישראל יותר, שהרי פרנסתנו לא תהיה אלא מצד עץ החיים, ששם אין קושיה מצד הרע, ואין מחלוקת מצד רוח הטומאה, כמו שנאמר: “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”. אבל איסור והיתר, טומאה וטהרה, אינם בטלים אצל עמי הארץ, מפני שהם אינם טועמים מעץ החיים, ולכן הם צריכים את המשנה בענייני איסור והיתר, טומאה וטהרה“. ע”כ דברי השיקוץ.

ובמקום אחר כתב הטינוף הפגאני (זוהר דברים פרשת כי תצא מאמר מוציא שם רע אות ג) “אבל החכמים אוי להם לאלו שאוכלים תבן ותבואה של התורה, ואינם יודעים בסתרי התורה, אלא רק את הקלין והחמורין של התורה. הדברים הקלים של התורה הם כעין תבן של התורה, והחומר של התורה הוא חיטה, דהיינו חֵט־ה’, עץ הדעת טוב ורע”. ע”כ.

לפי מחרף התורה הזה, המשנה העוסקת בדיני איסור והיתר, טומאה וטהרה, ואף התלמוד כולו על שקלא וטריא שבו, קושיותיו, פלפוליו ומחלוקותיו — אינם אלא תוצר של “סטרא דרע”, של “רוח הטומאה”, ושל “אילנא דטוב ורע”, וכל זה כביכול נועד רק להמון העם, ל”עמי הארץ” של ימי הגלות.

ואילו הוא וחבר מרעיו, בני העלייה המדומים בעיני עצמם, אינם צריכים לכל עמל התורה שבעל פה, אלא לספר הזוהר בלבד, שהוא לדעתם נובע מ”אילנא דחיי”, והוא-הוא האור הגדול שבזכותו ייגאלו מן הגלות ברחמים.

והחוצפה כאן זועקת לשמים. שהרי מבקשים הם מן האדם הישר להאמין, שאת דברי הבלע הללו אמר רבי שמעון בר יוחאי — הוא התנא שכל תורתו, ככל תורת חז”ל, משוקעת דווקא באותה משנה עצמה, באותם דיני איסור והיתר, באותן הלכות טומאה וטהרה, ובאותו תלמוד שהם עצמם מבזים. כלומר, לא רק זיוף לפנינו, אלא זיוף גס, מטופש ונלעג, הסותר את עצמו מיניה וביה. מייחסים לרשב”י שנאה גלויה למורשת שהוא עצמו מעמודיה המרכזיים. אין זו רק סכלות — זו נוכלות עטופה בארמית.

ולא הסתפק בעל “רעיא מהימנא” בביזוי יסודות התורה שבעל פה, אלא גם שפך בוז ארסי על תלמידי החכמים ולומדי הגמרא. הללו, בעיניו, אינם אלא “אטומי לב”, “סתומי עיניים”, “ערב רב”, “בהמות”, “חמורים”, “כלבים”, ואף “שדין יהודאין”. כך מדבר אדם שהתורה האמיתית זרה לו, וכך מדברת כת המתמרדת במסורת חז”ל אך מבקשת להתחזות ליורשתה. כי מי שמבזה את לומדי הגמרא, מבזה את נושאי התורה; ומי שמחרף את עמלי ההלכה, מחרף את חכמי המשנה והתלמוד כולם.

ומן הצד השני, אותו בעל הבלים מלא גם תרעומת כלפי העשירים ובעלי הממון, שאינם מחזיקים את בטלני הסוד ופטפטני המסתורין, אלא נותנים את ממונם ללומדי התורה, לעמלי ההלכה, ולנושאי ונותני התלמוד. וגם בזה נחשף פרצופו האמיתי: לא אהבת תורה יש כאן, אלא קנאה עכורה במי שנותנים כבוד ופרנסה לאנשי האמת, במקום להשליכם לרגלי מחרחרי הסוד. כי דרכם של הוזי ההזיות הללו אחת היא: לבזות את חכמי ההלכה, ללעוג ללומדי הגמרא, ולהכתיר במקומם את עצמם, בטלנים מתנשאים, כאילו הם לבדם “המשכילים” וכל זולתם עיוורים וסתומים.

נמצא אפוא, שאין כאן רק סטייה רעיונית, אלא כתב שטנה ממש נגד התורה שבעל פה, נגד חכמיה, נגד לומדיה, ונגד מחזיקיה. לא “פנימיות התורה” יש כאן, אלא מלחמה בתורה; לא “סוד” יש כאן, אלא רעל; לא “אילנא דחיי”, אלא גרזן של חורבן המונף נגד המשנה, נגד התלמוד, ונגד כל יסודותיה של אמונת ישראל.

.

ונחזור לארורים מגירונא. כבר באותו שלב החלה מינות הקבלה לפרוש את טלפיה מפרובנס, ערש גידולה, אל קטלוניה הסמוכה. ובגירונה, שהייתה מרכז יהודי חשוב, ישבו שניים מראשי מפיצי ההבל החדש הזה, אשר עמלו להחדירו אל תוך עולם הפרשנות ואל מחשבת ישראל. אחד מהם היה עזרא המטורלל בן שלמה מגירונה, אשר חיבר פירוש נתעב לשיר השירים. ברם, אין זה פירוש במובן הישר והאמיתי, אלא מסכת של עיקום הכתובים והעברתם בכוח הזרוע ממובנם הארצי, המוסרי והנבואי, אל מחוזות ההבל של “הספירות” ו”העולמות העליונים“.

בחיבור זה נעשה, ככל הנראה, אחד הניסיונות הראשונים להפוך את פסוקי המקרא ללשון-צפנים קבלית: כל מלה חדלה מלשאת את משמעותה הפשוטה, והופכת ביד הוזי ההזיות לרמז לישות אלוהית מדומיינת או למבנה מיסטי כלשהו. כך ניטל שיר השירים מידי שלמה המלך, ומידי כל חכמי ישראל שביארוהו בדרכים שונות, והפך אצל עזרא מגירונה למגרש משחקים של סמלנות פרועה ופטפוטי מיסטיקה.

.

וכדרכם של המקובלים מראשית דרכם ועד אחריתם, לא הסתפק עזרא בהעמסת דמיונותיו על הכתובים, אלא גם פתח את ספרו בשחץ רוחני אופייני, וגידף את כל המפרשים שקדמו לו, כאילו לא ידעו ימין ושמאל מפני שלא פירשו את כתבי הקודש לפי תעתועי לבבו. וכך אמר בלשון יהירה, כאילו התורה עצמה אבדה עד שזכה הוא להשיבה:

“פסקה החכמה הזאת מישראל, אבדה החכמה, אבדה התורה עמה … ורבות מפרשיות כתבי הקודש מיוסדים על החכמה הזאת; ובאו המפרשים אשר לא יבינו ולא ישכילו כי יימינו וכי ישמאילו, הפכו דברי קודש לדרך חול, וחסרו המקרא והוסיפו, וגרעו והעדיפו … על כן קדמתי לפרש אחד מכ”ד ספרים כולל חמודות, ומדבר בו נכבדות מסתרים וסודות אשר האבידו המפרשים”.

וכבר במשפטים הללו נחשפת יהירותם של ממציאי המינות הזו: תחילה הם בודים “חכמה” חדשה שלא נודעה לנביאים, לא לתנאים ולא לאמוראים; לאחר מכן הם קובעים שהיא יסוד כל התורה; ולבסוף הם מוקיעים את כל מפרשי ישראל, מפני שלא דרשו את הפסוקים לפי אותה שיטה בדויה.

כך נוהגים מייסדי כתות מאז ומעולם: הם אינם מנסים להבין את התורה, אלא לכופף אותה בכוח אל שיטתם, ולאחר מכן מכריזים שכל מי שלא קיבל את הזיותיהם אינו אלא כסיל נעדר בינה. ולפי אותה “חכמה” מעוקמת, “לבנון” שבשיר השירים אינו אלא ספירת חכמה, “תפוח” הוא השכינה, ו”שושנה” רומזת לשש קצוות. כלומר, אין עוד לבנון, אין עוד תפוח, אין עוד שושנה, ואין עוד מקרא במובנו הישר; הכול נהפך בידיהם למערכת צופנים מיסטית, שאין לה יסוד מוכרח בכתוב, אלא בכוח דמיונם של בעלי הסוד בלבד. ואותם “זיהויים” מופרכים, אשר לדבריו “האבידו המפרשים”, אינם מוצגים אצלו כדרשה אפשרית או כרמז בעלמא, אלא כמעט כפירוש היסודי והמחייב של הטקסט המקראי. זוהי אפוא אינה פרשנות, אלא חמס בפרהסיה; לא ביאור, אלא סילוף; לא הארה, אלא החשכה.

ומשסיים לעוות את שיר השירים, המשיך באותו מסלול עוועים גם ביחס לאגדות חז”ל. אף אותן לא הניח על מכונן, אלא גררן אל תוך ביצת הספירות. כך, למשל, מאמר חז”ל: “מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין”, שוב אינו משל אגדי עמוק שיש לעיין בו לפי דרכי חכמים, אלא תיאור של ספירת “תפארת” כביכול, שהיא “מקבלת” מארבע ספירות אחרות הרמוזות בארבע פרשיות התפילין. הרי לך דוגמה נוספת לדרכם: לא להבין את דברי חז”ל, אלא להלביש עליהם תלבושת קבלית, עד שלא ייוותר מהם כמעט מאומה.

וחברו עזריאל הכסיל מגירונה הלך אף הוא באותה הדרך, וחיבר פירושים לאגדות וכן חיבור על עשר הספירות. וגם הוא, ככל חבר מרעיו, התאמץ להעמיד את ההבל החדש הזה כעיקר אמונה, עד שנזקק אפילו להתמודד עם מי ששאל בפשטות: מפני מה צריך כלל להניח את מציאותן של אותן “ספירות”? והרי די באמונה באל אחד, אין-סוף, פשוט בתכלית הפשיטות, שאין בלתו. עצם הצורך “להוכיח” את הספירות מלמד יותר מכול שאין לפנינו קבלת אמת עתיקה, אלא בניין מחשבתי חדש, אשר מייסדיו ביקשו לכפותו על אמונת ישראל.

.

אך למרבה השמחה, עדיין נמצאו באותו דור חכמי אמת שלא נרדמו על משמרתם. עם התפשטות הקבלה הנוצרית החדשה יצאו נגדה גדולי הדור בפרובנס בחריפות רבה, והכירו מיד שאין מדובר ב”חכמה נסתרת”, אלא במינות מסוכנת שיש בה השחתת יסודות התורה והאמונה. לפיכך הכריזו עליה כמינות, ודנו את כתביה לשריפה. ולא אנשים פחותים היו אלה, אלא מן הגדולים שבתלמודיסטים של פרובנס: רבי משולם בן משה מבדרש, בעל ההשלמה, ואחיינו רבי מאיר בן שמעון המעילי מנרבונה, בעל המאורות. הללו הבינו היטב, כי אם לא יעמדו בפרץ, תהפוך התורה מתורת דעת, הלכה ומוסר, לדת של צללים, סמלים וישויות מדומות.

ואכן, איגרתו של רבי מאיר בן שמעון שנשתמרה בעניין זה, היא מן העדויות החשובות והמאלפות ביותר על תגובת חכמי האמת כלפי מינות הקבלה בראשית צמיחתה. הוא לא התפתל, לא ניסה ליפות את הכיעור, ולא עטף את ביקורתו בצמר גפן. הוא ראה לנגד עיניו תופעה הרסנית, והשיב לה כדרכם של אנשי אמת: בתקיפות, בבהירות, וללא שום התרפסות לפני הבל חדש עטוף באצטלה של סוד.

אגרת זו מראה ומוכיחה באופן ברור, כיצד החלה הקבלה הנוצרית, והטמעת דריסת רגלו הטמאה של הנוצרי מחבר הזוהר, ועל האופן שהוא חדר לשכבות ביהדות שהפכה לתהום רבה לצערינו הרב.

.

והנה דבריו שהובאו מתוך כתבי היד פרמה (מלחמת מצוה  Parma 2749 עמוד 229 והלאה כתב יד בלעדי ויחודי): “ואכתוב הנה דברי האיגרת אשר כתבתי זה כמה, לסתור דברי הדוברים סרה על ה’ ועל החכמים ההולכים בדרכי התורה התמימה ויראי השם, והמה חכמים בעיניהם ובודים דברים מליבם ונוטים לצד מינות, ומדמים להביא ראיה לדבריהם מדברי ההגדות אשר מפרשים הם לפי דברי טעותם, חלילה חלילה לאל שלא היתה כוונת החכמים אשר אמרום כדעתם וכוונתם […] ימים רבים לישראל ללא אלוהי אמת וללא תורה וללא כהן מורה, ותהי האמת נעדרת ושורש ראש ולענה מן המתברכים בלבבם פורה […] ועתה כבר זה כמה ימים יצאו פתאים וסכלים וגילו פניהם שלא כהלכה באמונת השי”ת ובעניין התפילה והברכות הסדורות מפי בעלי אסופות, דברים שאין להם שורש וענף לא מתורת משה, ולא מן הנביאים והכתובים, ולא מן התלמוד הערוך בידינו מפי רבינא ורב אשי. סוף דבר – לא מן התורה, ולא מן הקבלה [=למשה מסיני] והסברא.

ואותם הסכלים אמרו לבלתי תת לאל הקדמון, הראשון מאין ראשית ואחרית, תודה ותפילה וברכה – אוי לנפשם! מה הגיע אליהם, ומה ראו על ככה? ניאצו קדוש ישראל, נזורו אחור במעלם, ויסיעו עצמם מקדמונו של עולם […] [=האל יתעלה שמו הוא] אחד אמיתי באחדות תמימה, בלי שיתוף וצירוף ספירות […] ומה נאריך בדברי הסכלים אשר כל תפילתם וברכותיהם לאלוהות, ואומרים שהם נבראים ונאצלים שיש להם ראשית ואחרית, כי אומרים בשיקול דעת סכלותם שכָּל מי שנקרא ראשון ואחרון יש לו ראשית ואחרית, וכתוב: אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוהים – כך מצאנו באחד מספרי טעותם שקראו שמו ‘בהיר’, וכך שמעו מקצת מחכמינו מפיהם.

ואמרו להתפלל ביום לאל אחד נברא, בלילה לאל אחר למעלה ממנו אבל הוא נברא כמוהו, ובימי הקודש לאחר, ובעשרת ימי תשובה הרבו ימי מבוכה ומשובה להתפלל לאחד נברא ולאחרים למטה ממנו. בשאר ימות השנה עשו בתפילה חלוקות רבות כמזג דעתם אשר חסֵר, והיו דראון לכל בשר – תולעת סכלותם לא תמות ואש פתיונם לא תכבה, כי אוי לאלוהות הרבה.

ואמרו בחסרון דעתם כי כולם דבוקים זה עם זה, והכל אחד – וסכלים האלה אינם משמיעים לאוזניהם מה שמוציאים בפיהם […] וגם הם מודים שהספירות יש להם ראשית ואחרית, ולהם כוונת ליבם בברכותיהם ותפילותיהם […] סוף דבר: כל דבריהם כמוץ לפני רוח וכקש, דברי תוהו שאין בהם ממש; הריסת התורה וסתירה, דברי מינות וכפירה.

ואיך יעלה על לב כל חכם לב – אם כדבריהם כן הוא, שאין ראוי לברך ולהתפלל לשם הראשון מאין ראשית ואחרית, עילת כל העילות, שקוראים הם בלשונם לו ‘אין סוף’, והעושה כן הוא בעיניהם מקצץ בנטיעות […] איכה לא נתבאר זה בתורה התמימה אשר נתנה ה’ לנו לחיי עולם? […] ואיך לא ביארו לנו כל זה רבינו הקדוש שסידר המשניות, ורבינא ורב אשי שסתמו וכתבו את התלמוד הערוך בידינו, שהם עיקר התורה שבעל פה? [=זו אחת משאלותי בתחילת דרכי. ועל שאלה זו צחק הכלב הפגאני, אורי חנניה שם רשעים ירקב, שכבר הארכתי עליו בכמה מאמרים כאן], ואיך הניחו [=וכי הניחו התנאים והאמוראים וכל חכמי ישראל] להיות כל ישראל טועין ונטרדין מן העולם הבא כמקצצין בנטיעות? אוי לעיניים שכך רואות, אוי לאוזניים שכך שומעות! אוי לדור שכך עלה בימיו! […] האם יש בזמננו בכל הבלי האומות בייחוד השי”ת יותר מאלה? […] ובודאי הם שוממים בו, ונשמתם בו נשַׁמָּה ושוממה, ויורדים למדרגה התחתונה […]  והנה כתבנו כל זה לפני רבותינו שבכל עיר ועיר לגלות לכם כל הדברים האלה, כי יראנו מפני החתימות אשר הוגד לנו אשר הטעו החותמים אליהם, וגם שהוגד לנו שזייפו בחתימות מחכמי הארץ הזאת שלא חתמו בהם […] ושמענו כי כבר חובר אליהם ספר – קראו שמו ‘בהיר’, שהזכרנוהו למעלה, ובו לא ראו אור; וכבר הגיע אותו ספר לידינו ומצאנו בו שתָּלו אותו בר’ נחוניא בן הקָנֶה. חס ושלום – לא היה ולא נברא, ולא נכשל בו אותו צדיק, ואת פושעים לא נמנה! ולשון הספר ההוא וכל ענייניו מוכיחים כי היה מאיש שלא היה יודע שפת ספר ואמרי שפר, ויש בו דברי מינות וכפירה בהרבה מקומות.

וגם שמענו כי חובר עוד אליהם פירוש שיר השירים, וספר יצירה, והיכלות, ונכתבו שם דברים בדרך מינותם, ופירוש קהלת ושאר ספרים. דרשו וחקרו היטב, ואם הם בקרבכם – בערו אותם מן הארץ ולא יהיה לכם לפוקה, וחטטו אחריהם! כי כן ביערנו אנחנו הנמצאים בקרבנו […] כתבנו כל זה בהסכמת אדוננו הרב הגדול נר ישראל מורנו ר’ משולם בן הרב הגדול משה נ”ר ושאר חכמי הארץ”. ע”כ.

.

והנה בתחילת האיגרת הרב מאיר המעילי מגלה ללא פחד וכותב בקולמסו, מה היה דינם של יצחק סגי נהור, אשר בן דוד, עזרא, עזריאל וחבר מרעיהם המקובלים המינים והשוטים המאררים את עם ישראל! הוא לא אומר זאת ברמיזה, לא בלשון מסופקת, ולא בדרך המשתמעת לשני פנים, אלא בפסקנות גמורה: הללו אינם חכמי אמת אלא “דוברים סרה על ה'”, אנשים “חכמים בעיניהם ובודים דברים מליבם ונוטים לצד מינות”, ואף “פתאים וסכלים“. כלומר, לא מדובר כאן במחלוקת פרשנית שולית או בסטייה קלה מן הדרך, אלא בעיקום יסודות הדת ממש.

.

רבי מאיר המעילי הבין היטב כי אותם ראשוני הקבלה לא הסתפקו בהמצאת פירושים זרים למקראות ולאגדות, אלא שלחו ידם בעיקרי אמונת ישראל. הם עיוותו את מושג הייחוד, החדירו אל תוך אמונת האמת ישויות, כוחות והבחנות שלא נודעו לא לנביאים ולא לחכמי התלמוד, ובכך טשטשו את הדרך הישרה של ידיעת ה’ והחליפוה במבוכת מונחים, ספירות והזיות. ולא זו בלבד, אלא ש-אף את התפילה והברכות, שהן מעבודות היסוד של עבודת ה’, סילפו והטעינו במשמעויות זרות, עד שכמעט ניטלה מהן כוונתן הפשוטה והטהורה.

ולפיכך לא חס עליהם רבי מאיר, ולא נהג כלפיהם בסלחנות מזויפת. הוא פרע מהם אחת לאחת, ועמד על כל שיבוש ושיבוש שהכניסו לדת ישראל: על עיוות האמונה, על סילוף לשון התפילה, על קלקול כוונת הברכות, ועל עצם היוהרה שבה העזו להציג את בדיותיהם כאילו הן חכמת ישראל הקדומה. כי חכם האמת מכיר היטב, שאין סכנה גדולה יותר לדת מאשר מי שמלביש את דמיונותיו באצטלה של קדושה, ואת מינותו בלבוש של “סוד“.

אם כן, לא אנשים תמימים היו בעיניו, ואף לא טועים גרידא, אלא מחוללי שיבוש עמוק בדעת ובאמונה, אשר תחת להאיר את ישראל הוסיפו עליהם חושך, ותחת ללמדם דעת ויראת ה’ החלו להוליכם אחר הזיות לבם. משום כך דיבר עליהם בתקיפות כה רבה, ודן את דבריהם לא כעוד שיטה, אלא כסטייה חמורה שיש לעקרה מן השורש.

.

ונסכם הדברים:

איגרתו של רבי מאיר המעילי אמנם נותרה טמונה בכתב־יד עד דורות מאוחרים, אך לא היה בכך כדי לגרוע מאמיתת דבריו. אדרבה, עצם העובדה שכל טענותיו חזרו ונשמעו בפי כל מי שעמד בפרץ נגד מינות הקבלה, מלמדת שלא היה כאן צורך בהעתקה כלל. לא מפני שכולם ישבו והעתיקו ממנו, אלא מפני שכל מי שלא השחית את שכלו בהבלי הסודנים, וכל מי שגדל על יסודות אמונת ישראל הצרופה, מוכרח היה לראות מיד כי לפנינו מערכת של סילופים, בדיות והזיות, הסותרת את התורה מעיקרה.

רבי מאיר הצביע תחילה על השערורייה הגדולה ביותר: המקובלים עקרו את התפילה ממקומה, ושללו למעשה את הפנייה הישירה אל ה’ יתעלה. תחת לעבוד את בורא העולם לבדו, הם בנו פנתיאון של “ספירות”, “מידות”, “פרצופים” ו”אצילויות”, והרגילו את ההמון להפנות אליהן את כוונותיו, תפילותיו וברכותיו. וזהו גוף העבודה הזרה ממש, בלי כחל ובלי סרק. כי כל העובד זולת ה’, ואפילו בתור “מליץ” ו”אמצעי”, כבר פרק מעליו עול ייחוד השם ונפל לבור המינות. כל צעיפי הלשון, כל ערפילי המונחים, וכל הבשמים המיסטיים שבהם עטפו את טומאתם, אינם משנים את העובדה הפשוטה: הם החליפו את עבודת ה’ בעבודת אמצעים.

וכשנלחצו אל הקיר ונדרשו להשיב, התחילו כדרכם להתפתל. פעם טענו שהם מתפללים רק ל”אין סוף”, אלא שמבקשים ממנו לפעול באמצעות הספירות. אבל זהו שקר כפול והבל כפול. שאם “אין סוף” עצמו שומע תפילה, רוצה, משנה, פועל ונעתר, שוב אין צורך בכל תיאטרון הבובות של הספירות.

ואם אין הוא רוצה ואינו משתנה ואינו פועל כלל, אלא הספירות הן המנהיגות והפועלות, נמצא שהתפילה מופנית אליהן בפועל. ובין כך ובין כך, מינותם נחשפת במערומיה: או שהספירות מיותרות, או שהן אליליות. שום פטפוט על “אור המתלבש בכלים” לא יצילם מן המסקנה הפשוטה הזאת.

ומכאן לטענה השנייה, הממוטטת את כל בניינם המתועב: תורת הספירות היא כפירה גמורה באחדות השם. לא “נגיעה”, לא “סכנת טעות”, אלא כפירה ממש. שהרי סוף סוף יש כאן ריבוי: עשר ספירות, מדרגות שונות, כוחות שונים, תחומים שונים, הנהגות שונות, אלוהויות זוטרות המחולקות לפי תפקידים. וכאשר הוזי ההזיות הללו ממלמלים “הכול אחד”, אין זה אלא מס שפתיים ריק. שכן עשר אינן אחת, כשם ששלושה אינם אחד.

ואחדות ה’ איננה אחדות של אשכול ענבים, ואיננה אחדות של שלהבת מרובת זיקים, ואיננה אחדות של גוף המתפרק לאיברים. כל המשלים הללו אינם אלא גילוי עלוב של סכלותם במושג הייחוד. הם לא הבינו לא את התורה, לא את דברי חז”ל, ולא את דברי הרמב”ם, אלא בנו לעצמם אלוהות מורכבת, מרובת פנים, וחצופה עד גועל.

ולא בכדי לעג רבי מאיר גם לפולחן ה”כוונות” שלהם. שהרי לפי הבליהם, אין האדם פונה אל ה’ אחד ופשוט, אלא מנווט את תפילותיו בין כוחות שונים: ביום לישות אחת, בלילה לישות אחרת, בימי קודש לכוח אחר, ולצרכים מסוימים למידה אחרת. ומהי זו אם לא אלילות מזוקקת? מה ההבדל המהותי בין זה לבין עובדי הכוכבים שחילקו את הנהגת העולם בין אלים ממונים? רק השמות הוחלפו. במקום יופיטר ומרקורי – “חסד”, “דין”, “מלכות” ו”תפארת”. אבל התועבה אותה תועבה, והמינות אותה מינות.

ועוד זעק רבי מאיר זעקה שכל בן דעת צריך היה לזעוק: היכן היו כל ההבלים הללו עד עתה? היכן הספירות בתורה? היכן הפרצופים במשנה? היכן האצילויות בתלמוד? כיצד עבדו ישראל את ה’ שלושת אלפים שנה בלי כל מכונת הערפל הזאת? ואם כל אלו יסודות הדת הם, כיצד נעלמו מן הנביאים, מן התנאים, מן האמוראים, ומכל חכמי ישראל, עד שבאו מקצת מפטפטי סוד מפרובנס ומגירונה וגילו לפתע “חכמה” שנעלמה מכל הדורות? עצם השאלה די בה לרמוס את כל הקבלה עד עפר. כי אין כאן “מסורת נסתרת”, אלא המצאה מאוחרת שעטתה תחפושת עתיקה.

.

וכשלא יכלו לעמוד מול הפשטות המוחצת הזו, ברחו לשני מקלטים עלובים.

א) הראשון: לטעון שכל דבריהם כבר רמוזים במקרא ובחז”ל, אלא שצריך לפרש כל פסוק כחידת צפנים מטורפת.

ב) השני: לטעון שהדברים נועדו להיות גנוזים ולהתגלות רק בדורות האחרונים. שני התירוצים הללו כאחד הם הודאה מבישה בכישלונם. אם הדבר מצוי באמת במקורות – מדוע נזקקים לסלף כל מלה, לעוות כל פסוק, ולהפוך שושנה לספירה ותפוח לשכינה? ואם אינו גלוי במקורות – הרי שזו אינה יהדות אלא כת חדשה, דת בדויה שנתלתה באילן עתיק כדי להטעות את התמימים.

רבי מאיר לא עצר בתוכן, אלא חשף גם את שיטת המרמה של החבורה הזו. הוא כבר עמד על כך שחיבוריהם המיוחסים לקדמונים אינם אלא זיופים. ספרים כמו “הבהיר” ודומיו לא רק מפיצים מינות, אלא גם משקרים על זהות מחבריהם. לשונם מסגירה אותם, סגנונם מסגיר אותם, וריח הזיוף נודף מהם למרחוק. לא מדרשי חז”ל הם, אלא בדיות מאוחרות, רצוצות ועילגות, שנעטפו בשמות עתיקים כדי להטיל אימה על הבורים. ולא די בכך: גם חתימות והסכמות זייפו, כדי להעמיד פנים כאילו חכמי ישראל נתנו יד לתועבותיהם. הרי לך לא רק חבורת מינים, אלא גם חבורת זייפנים ונוכלים.

וכאשר הונחתה עליהם איגרתו של רבי מאיר, קרס לפתע כל אותו ביטחון מזויף. פתאום נעלמה היוהרה. פתאום חדלו לדבר על “סוד גדול” ועל “המפרשים אשר לא יבינו”. פתאום החלו להסתתר, להתנצל, לגמגם, לטעון שהדברים לא הובנו, שהוצאו מהקשרם, שלא דקדקו בלשונם, ושבכלל לא נועדו הדברים לציבור הרחב. הנה כי כן, ככל בעלי הכתות בכל דור: כל עוד דבריהם נלחשים בסתר, הם מרימים ראש ומדברים ביהירות; אך ברגע שמוציאים את מינותם לאור, הם נעשים עלובים, מתחמקים ומפוחדים.

והאמת היא, שמצד עצמם לא היה בכוחם של יצחק סגי נהור, עזריאל, עזרא וחבריהם להמיט אסון גדול כל כך על ישראל. בימים ההם, הציבור ידע עדיין לכבד את חכמי התלמוד וההלכה, לא את מחשיכי הדעת ומעקמי הכתובים. אלמלא נצמדו לימים לתלמידי חכמים בעלי שם וסמכות, ייתכן שהיו נשארים חבורה שולית של תמהונים, מפטפטי סוד ומחריבי ייחוד, ותו לא. אך משנכנסו דבריהם אל בתי המדרש וקיבלו גושפנקה מבעלי שיעור קומה, החלה פורענותם להתפשט, ומאז היא מכה בישראל עד היום.

.

והנה יש לשים לב לסוף דבריו של הרב מאיר המעילי, במה שכתב, “כתבנו כל זה בהסכמת אדוננו הרב הגדול נר ישראל מורנו ר’ משולם בן הרב הגדול משה נ”ר ושאר חכמי הארץ“. ע”כ. כלומר, בנוסף לכך שהרב מאיר המעילי ביער את הקבלה הנוצרית הארורה בפיו ובלשונו, עוד הוא מעיד, שבעל ההשלמה הסכים לכך, וכך הורה על פיו. ולא רק הוא בלבד, אלא שאר חכמי הארץ אשר בזמנו, הורו שיש לבער את ספר היצירה הארור, את ספרות ההיכלות, את ספר שיעור קומה הנתעב, את ספר הבהיר, ושאר ספרי הקבלה המתועבים שהיוו בסיס לכתיבת ספר הזוהר הטמא והנוצרי.

במילים אחרות, ספר הזוהר הנוצרי, הוא יצירה נוספת וגסיסתם האחרונה של המקובלים לאחד את כל דברי מינותם לספר אחד, ולצערינו הרב, יצירה זו צלחה למקובלים המינים מאוד, ועד היום 98 אחוז מהיהודים, הולכים בתפילות, בברכות, ובדברים שנתונים בינינו לבין המקום, כמו הזוהר הטמא והארור מכל! ואפילו התימנים שברוב שנות הגלות הלכו כמסורת חז”ל, היום בדורינו המון מהם משוייכים לכת חסידות כזו או אחרת, המון מהם מאמיני נמנעות, והמון מהם גורסים את ספר הזוהר הטמא והארור. וזו בדיוק התוצאה במי שנוהג בסלחנות כלפי עבודה זרה, מי שאינו מכלה עבודה זרה, מי שאינו מכלה את המינים ומוצא להם זכות, הרי הוא גרוע מהם עשרות מונים!

.

ונחתום בדברים הדומים שנכתבו כמאתיים שנה לאחר דבריו של הרב מאיר המעילי, והם כמסמרות ברזל למינים הארורים שוחרי המאגיה. וכוונתי לדברי הרשב”ש בנו של מי שסבר שהקבלה הנוצרית יש בה משהו. אבל זכה בנו לתקן את טעות אביו התשב”ץ, הוא שמעון בן צמח דוּרָאן. מקור משפחת דוראן מפרובאנס מצאצאי משה בן נחמן המכונה – רמב”ן. נראה שלא לחינם פעפע בקרבו עניני הקבלה הנוצרית הארורה, שהרי נשא לאשה את בונגודא בת יונה דיסמסטרי מצאצאי הרמב”ן ו-יונה מגירנונדי. משערים החוקרים שתקופה מסויימת התגורר אצל חותנו.

אמנם בנו הרשב”ש הרב שלמה בן שמעון דוראן, אף שהיה דור שישי למשה בן נחמן וליונה מגירונדי, לא נשא פנים לטינוף הקבלה הנוצרית וכתב עליהם במילים ברורות וחדות מילים קשות מאוד. ודע שתשובה זו גם היא היתה תחת צנזורת המינים, עד שהוציאוה לאור העולם.

וכתב (שו”ת הרשב”ש סימן קפט): וז”ל: “כי ראיתי רבים מעמי הארץ מתיהרים ומתכבדים בחכמת הקבלה [=אין כוונתו שיש בה חכמה, אלא כך קראו להבל הנוצרי הזה בדורו], והם ריקים מחכמה, ולא ידעו עד מה, אני רוצה לבאר כי הם בחשכה יתהלכו.

תחלה, ש[מילת]-“קבלה” [כוונתו שמילה זו מתפרשת בעיני העם, לענינים הקשורים לסודות, שהם הדברים הנסתרים מרוב בני אדם], אינה אלא כשמה [כלומר שמקבלים הדברים המועברים] מהפה לאוזן [בלבד], והדבר ידוע ש[ענינים אלו] אין מוסרין אותה, אלא לחכם [גדול] ומבין מדעתו.

ואילו היתה זו שכתובה בספרים [כגון בספר שיעור קומה המזוייף שייחסוהו במרמה לרבי ישמעאל – וכן ספר הזוהר שייחס אותו משה די ליאון לרשב”י במזיד, על מנת שיקבלוהו בני אדם ויקנו ממנו את הספר בדמים מרובים] היא ה-“קבלה” [=הסוד] האמיתית, איך יטעו המקובלים לכתוב אותה בספרים להטעות בה בני אדם? [והרי הדבר אסור, והוא איסור מן המשנה המפורשת בחגיגה, שאין דורשין במעשה מרכבה, וכל שכן שאין כותבים אותה על הספר].

ואם תאמר, שבאותן דברים יש כפלים לתושיה, לא ימלט משני פנים:

• או שאותם דברים לא יודעו אלא מפי מקבל מפה לאוזן, א”כ חזר הדין להיות הדבר מפה לאזן [שאסור לדרוש בו ברבים או לכותבו על הספר].
• ואם הדבר ההוא השאירוהו לחכמים להתבונן, חזר הדבר להיות סברא, ולא קבלה [=סוד אמיתי].

ועוד, שהם [בעלי הקבלה החדשה] לא ידעו אלו עשר ספירות מה הם, אם הם:

• או תוארים.
• או שמות.
• או השפעות שופעות מאתו יתברך. ואין כפי השכל חלוקה רביעית.

ואם תאמר שהם שמות, א”כ אין הם עצמיות, ואם הם עצמיות הם תוספת [על השמות], א”כ [מה ההבדל בין הסוברים עשרה ספירות לבין הנוצרים הסוברים שלוש? שהרי] אם הנוצרים טוענים השלישיות אלו טוענים העשיריות!

ואם תאמר [שהספירות הם] “תוארים“, מה נשתנו תוארים אלו משאר התוארים? והרי הקדוש ב”ה הודיע למשה י”ג מדות! ולמה מעטו הם [המקובלים החדשים] ג’ מהם?

ואם תאמר [שהספירות הם אמנם מידותיו יתברך, אלא] שאינם אלו הכתובים בתורה, לא ימלט שאלו הספירות הם בסגנון אחד עם המדות האלו, או יותר חשובים מהם או פחותים מהם. ואם הם בסגנון אחד, מה נשתנו אלו מאלו [ומדוע צריך להוסיף על הראשונים]? ואם [הם] יותר טובים [מן הכתוב בתורה], למה העלימם ה’ יתברך מן משה? ואם [תאמר כי] נעלמו ממשה, מי יודעם [יותר טוב ממנו? שהרי כלל בידינו] אם רבי לא שנאה [במשנה], ר’ חייא מנין לו? [שהרי קיבלנו תורה במסורת!]. ואם [תאמר] משה לא ידעם, מי הוא המקובל שידעם, וממי קבלם? [כוונתו לומר, שאם משה רבינו לא קיבל דבר זה, אין דרך אחרת לקבל את הספירות, אלא אם כן נאמר שקיבלו דברים אלו מן הגוים, ובוודאי אין על כך מסורת].

שהרי גם הם אומרים [במפורש], שגם משה לא הגיע לכלל כל הספירות [ובכך מתרצים כיצד משה לא העביר דבר זה במסורה], ואם משה לא הגיע לכללם, איך יגיע זולתו אליהם? ואם הם [מידות ה’ לפי שיטת האומרים, אמנם] פחותים ממדות הכתובות בתורה, למה נחליף אלו באלו?

ואם תאמר שהם השפעות [כלומר מקורות שפע שדרכם ה’ מנהיג את עולמו], א”כ הם כוחות, כלומר מלאכים, והמתפלל אליהם אם אומר שהם כוחות או השפעות, א”כ המתפלל והמכוין בהם שהם עצמיות [מצד עצמם] הוא כופר [בבורא יתברך], שכל המתפלל למלאך מהמלאכים [הרי] כופר הוא. והחושב שיש עצמיות בלתי עצם הבורא, שינה לעצמותו [יתברך], ו[בוודאי] כופר הוא. ואם תאמר [ותתעקש] שהם תוארים, יודיענו מה נשתנו אלו מזולתו.

וקשה עוד מזו, שהם דורשים [וכותבים] ברבים, בעניני הספירות, ורומזים אליהם, וחושבים לדבר בסתרי תורה [מה שוודאי אסור על פי התורה שבעל פה ומבואר היטב בדברי חז”ל]. ודברים אלו קשים ומרים כלענה [לכל משכיל], שאם הם סתרי תורה אין לגלותם [שכן מדובר במעשה מרכבה, ואסור ללמד דבר זה ולדרוש בדבר זה ברבים וכל שכן לכתוב הדברים על ספר], ואם [יאמרו שהספירות] אינם סתרי תורה, א”כ הם סברא, וכמה רע ומר לומר על הסברא שהם סתרי תורה.

וכמו שאמרו בגמרא (תלמוד בבלי שבת צו:) למי שאמר שצלופחד היה מקושש, עתיד ליתן עליו את הדין. אם (הוא) התורה כסתהו ואתה מגלהו, ואם אינו אתה מוציא לעז על אותו צדיק. כך הדבר הזה, אם הם סתרי תורה, התורה הסתירתם והוא מגלה אותם, ואם אינם, הלא מוציא לעז על התורה, לומר שאלו הם סתריה [ובכך נמצא מבזה באמת את סתרי התורה].

ומ”מ עתיד ליתן את הדין [כל אלו המדברים בעניני הספירות, ואלו אשר הוציאו דבר זה ממוחם], וראוי לגעור באלו הדורשים [בזה], גם באלו המתפארים בזה. ותלמידים שלא שמשו כל צרכם, ואינם רוצים לטרוח בסוגיות ההלכות, בוחרים בקצרה בחבורים כאלה, [על מנת] להתפאר בחכמת הקבלה [להראות עצמם “מקובלים” וחשובים, וכל זה על מנת] להתגדל בפני נשים ועמי הארץ, וליטול עטרה לעצמם בדברים קלים כאלה, והם ריקים ממנה, ועל כיוצא בזה נאמר, הרוצה לכזב ירחיק את עדיו, והרוצה ליחנק יתלה באילן גדול, ושומר נפשו ירחק מהם [מכל המקובלים החדשים ומכל תורת ה-“קבלה” החדשה אשר זרה ליהדות הטהורה]. ע”כ.

.

והדברים מובנים היטב היום יותר מאז. וכבר הארכתי בתשובה זו וביארתי היטב את דבריו כאן.

וכן כבר כתבתי על זיופי המינים בשם ספר שיר מוסר השכל, שהוכיח כפי שהוכיח הרב מאיר המעילי, וכתב בלשון חריפה עליהם: “ואולם אם אחרי כל אלה, נמצא בספרי קבלה המאוחרים, מאמרים [מזוייפים] מעתיקים על שם הגאון בעניני קבלה, וגם מייחסים לו ספרים בפנה הזאת, לא נתמה על החפץ [כלומר לא יהיה זה לתמיהה שיזייפו כתבים לחכמים וגאונים], הלא כן מאז משפט בעלי הכת הזאת [כלומר, הדבר הזה הוא שיטתם של בעלי הקבלה החדשה הנכריה, שמיכון שאין דבריהם מיוסדים על פי חז”ל ומסורת אמיתית, ולא זאת בלבד, אלא זרים הם ליהדות וליסודות הדת. יודעים שדבריהם ידחו בשני ידיים, לכן הם בונים עצמם ומזייפים כתביהם] להתלות באילן גדול, ולעשות כל גדולי אנשי שם מחכמינו, לאנשי חברתם, ויחסו להם ספרים מעניני הבליהם!

אף כן עשו עם רב האי גאון, איש כמוהו אשר נאמר עליו, כי לא היה כמוהו בכל הגאונים אשר לפניו, איש אשר רוח בו, רוח חכמה ותורה, רוח דעת ויראת ה’, לא יתכן כי יהיה אחד מהם! ואם הוא מן המקובלים [החדשים], אי אפשר שלא כתב ספרים בחכמה הזאת, ולא יחסר רק שיעמדו אחד מהם, ויחבר ספר בקבלה, ולהשביח מעשה ידיו למען יקבלוהו ייחסהו [בזיוף] לרב האי, גדול הגאונים.

ואחרי שנקרא על שמו ואחד מגדולי חבריהם [אז יהיה] ערב בדבר! מי זה ימלאהו לבו להטיל ספק באמתתו. [כלומר, הזייפנים הארורים, שזייפו דברים ויחסו דברי הבליהם, לתנאים, לאמוראים, לגאונים, פעלו בערמה גדולה, כי ידעו שבשעה שיחשבו ההמון, שחיבור זר זה, יצא מתחת ידו של חכם גדול בתורה, כדוגמת רשב”י, או כדוגמת רבי ישמעאל, או כדוגמת רבי האי גאון, בעבור זה יפחדו לחלוק עליו, ואף יקבלו כל דבריו, אפילו שנמצא שם דברים זרים מאוד ליהדות.]

והיה מקרהו [מה שעשו כאשר יחסו ספר קבלה לרב האי גאון, וכן מה שעשו עם ספר שיעור קומה שיחסוהו לרבי ישמעאל, הוא בדיוק] כמקרה ספר הזוהר [שכתבו משה די ליאון וחבריו, והעתיקו המון הבל מדברי קודמיהם], שיחסוהו לרבי שמעון בן יוחאי, והדבר ידוע [מפורסם בין החכמים החפצים באמת] כי הוא ללא אמת [כלומר, ידוע הדבר לכל משכיל שלעולם רשב”י לא כתב ולו אות אחת מספר הזוהר, אלא יצא מתחת משה די ליאון וחבריו, או מן הגוים בא החיבור הזה כמו שהעיד הרב חיד”א בספר שם הגדולים מערכת “זוהר”. שנמצא הספר ביד מלך גוי והביאו לישראל.]

והנה אחד מן המקובלים [החדשים] האחרונים, רבי משה בוטאריל, שעשה פירוש לספר יצירה בדרך קבלה, מביא מספר רב ספרי קבלה, אשר לא נודעה מציאותם ממקום אחר, והנה בתוך הבאים גם ספרים אשר יחס לרב האי גאון, [ומהם] “ספר הקמיצה”, “ספר קול ה’ בכח”.

ואמנם כל איש אשר איננו מן המאמינים לכל דבר, יבין וישכיל בשכלו, כי אלה הספרים, אם היו במציאות, הם רק מזוייפים על שמו [וזרים מאוד ליהדות]. כי איך יעלה על הדעת, כי רב האי אשר [לעג ו]אמר על המדמים [בדעתם האיוולת] לפעול על ידי שמות, [שהם] “בשוטים הם נחשבים וכל דבריהם דברי רוח המה”. [כלומר, דעת רב האי גאון שמי שמשביע “שמות”, או משתמש בשמות על מנת לעשות פעולות, הוא שוטה וגס רוח, ואינו קרוב לדת ישראל כלל!. וכי נעלה על דעתינו] שהוא עצמו יהיה עוסק בדברי תוהו כאלה? ויאמר כי כל אות ואות יש בה רוח אלהים לעשות שמושים? ומאות אחת עם האחרות יעשה צירוף ויועיל? [כמו שנכתב בספר היצירה המזוייף]? ומי פתי יסור הנה להאמין להעתקות המקובל [השקרן והבדאי] הזה?

[אשר מכחש ואומר ש] מתוך כתבי רב האי גאון מצאו בהן אופני צרופי השמות שנהג בהן הגאון. ומה שהיה משפטו ומעשהו בשאלת חלום והסדר שהשתמש בו. שכולם לא יאותו, כי אם למקדשים ולמטהרים לאחוז עיני סכלים, או שהם עצמם נאחזים בסכלות, [ובוודאי] לא לרבינו הגאון אשר אלה! וכאלה היו לו לגועל נפש. ובאחת מהעתקותיו שהעתיק זה המקובל [השקרן] על שם רב האי, ניכר כוזבו, וזיופו מפורש ובאר היטב.

ואם יאמר אדם, הלא גם מקובלים אחרים [חדשים מקרוב באו], מסרו תשובות מרב האי המראות כי עסק בקבלה. על זה נשיב, כי גם אותן התשובות בזיוף [נעשו], ולא כתבן רב האי מעולם, כן מבואר מענינן וסגנון לשונן, שהן לשון מקובלים [חדשים שקרנים] מאוחרים, וענינהן חדשים לא שערו הקדמונים [בעלי המסורת והדברים במשנה חז”ל].

ועלינו לתת תודה להם [לאותם החכמים שדבקו במסורה והיו נאמנים לתלמוד ולחז”ל], כי לא נצרו על דל שפתם, והוציאו מילים מפיהם אשר הוכיחו על פניהם הזיוף [של האחרים שמייחסים להם הדברים]. הנה אחד מגדוליהם [של המקובלים האחרונים – הוא הרמ”ק] מביא תשובה בקבלה [החדשה] שכתב רב האי גאון לרב פלטוי גאון וחבריו. ובזה נלכד [הרמ”ק] בשחיתותיו. [ומדוע? מכיון ש]רב פלטוי אשר חי יותר ממאה שנה קודם רב האי, [היתכן ש]כתב שאלה לרב האי גאון? [כיצד יתכן דבר זה]? ועתה עינינו רואות כי החכמה הדמיונית הזאת [שנקראת “קבלה”] לא היתה קנינו [של רב האי גאון ולא של הנאמנים לתלמוד], והיא תהלתו והיא תפארתו [שלא דבק רב האי גאון בשיטת עוזבי המסורה ומזייפי הספרים]. ע”כ.

והרי לכם קוראים נעימים, כל האמת הצרופה, כל השגיאה העצומה, כל ההבל ורעות הרוח, שנעשה כאן במאות השנים האחרונות. ונסכם דבריו:

א) ספר שיעור קומה יוחס במרמה וזיוף לרבי ישמעאל.

ב) המקובלים החדשים שידעו שדבריהם זרים ליהדות, זייפו תשובות, ייחסו תשובות, לתנאים, לאמוראים, לגאונים. וכל זה על מנת שהקורא יפחד לחלוק על הדברים וההבל הכתובים אצלם.

ג) ספר הזוהר לא כתבו רשב”י, ושום אות בזה הספר לא יצא מתחת ידו הטהורה.

ד) קמיעות = הבל הבלים של השוטים, ופרי דמיונם של הגוים הערלים.

ה) רב האי גאון ורב שרירא, היו דבקים למסורת חז”ל לבעלי המשנה והתלמוד.

.

עד כאן כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור – המצפה מעם ישראל להתעורר לאמת ולהשכיל לאחריתם.