.

בשם יהוה אל עולם – “הגלידה המרה של חושך ענבל וגלגל בלוף”

.

בתאריך 26/08/2026 פרסם גיא בלוף, המין הידוע שאף טען לאחרונה ששבתאי צבי שם רשעים ירקב היה משיח אמת! כן כן אתם שומעים נכון זו בדיוק טענתו כפי שפרסמתי כאן! כמו כן כבר כתבתי עליו מאמר בעבר. כעת המין זה פרסם פודקאסט מינות חדש, ובו שיחה עם משוגע נוסף, אשר מדבריו ניכרת אותה רוח רעה של גאווה אורתודוקסית אשכנזית השונאת בתוך ליבה את רוח והלך המחשבה של הרמב”ם, בשילוב מסוכן עם נגעי הקבלה הארורה שהשחיתו את מחשבת ישראל בדורות האחרונים.

והנה, אין כאן רק עוד שיחה תמימה, ולא עוד דיון רעיוני רגיל. לפנינו מופע נוסף של אותה תופעה מוכרת: אנשים הנושאים על לשונם שמות של תורה, מסורת וקדושה, אך בפועל מטשטשים את יסודות דת האמת, מרוממים את ספרי האופל, ומעמידים את הקבלה הפרו־נוצרית כאילו היא לב היהדות. וזהו בדיוק שורש הסכנה. כאשר הגאווה הדתית מתחברת עם המאגיה הקבלית, נולד יצור רעיוני מסוכן מאוד: מצד אחד התנשאות, ביטול כל מי שאינו הולך בדרכם, והצגת עצמם כנושאי המסורת; ומצד שני החדרת ספירות, פרצופים, כוחות, מתווכים, נשמות, תיקונים ושאר הזיות שהרחיקו את ישראל מן התורה, מן חז”ל, מן השכל הישר ומן יחוד השם.

ולכן אין להתפעל מן האריזה, מן הקול הבוטח, מן הביטויים המלומדים או מן העטיפה האורתודוקסית. יש לבדוק את התוכן. ואם התוכן מוליך את האדם אחר הקבלה הפרו-נוצרית, אחר הזוהר הטמא, אחר המאגיה, אחר פנייה לאמצעים ואחר שיבושי אמונה — הרי שאין כאן תורה, אלא המשך אותו חושך ישן בלבוש חדש. ועל זה צריך לעמוד בפרץ ולומר: לא כל מי שמדבר בשם היהדות מייצג את דת האמת. לא כל מי שמצטט ספרים הוא איש דעת. ולא כל מי שמכנה את עצמו נאמן למסורת אכן נאמן לתורה, לחז”ל ולבורא יתעלה. אמת נבחנת לפי תוכנה, לא לפי תדמיתה.

.

בחותמת זמן כאן – נשמע שיח בין הליצנים:

לדעתו של חושך ענבל – רמב”מיסטים אמיתיים הם אך ורק תלמידי חכמים גדולים [=לבושים כמו אורתודוקסים לדעתו של הכלב], ועובדי השם [=כמו המקובלים לדעתו של הכלב], שלומדים בבתי מדרש [=שנשלטים על ידי האורתודוקסים של הכלב]. הוא מבטל לחלוטין ומזלזל ברבנים או מרצים שמנגישים את הרמב”ם ברחבי המרשתת.

עוד לדעתו של חושך ענבל הטמא. צריך לחיות באורח חיים טוטאלי ונוקשה: הליכה בדרך הרמב”ם אינה מסתכמת בלימוד פילוסופי, אלא דורשת “תדר” חיים שלם, קפדני ומחמיר אף יותר מן המקובלים שר”י. שזה אומר “חוק הגלידה” – לדעתו של חושך ענבל מי שאוכל גלידה ונהנה קצת מחומריות סותר לחלוטין את משנתו של הרמב”ם ואין לו שום סיכוי להבין לעומק ספרים כמו “מורה נבוכים”.

.

ואכתוב בשביל הקוראים את הלשון המדוייקת של הארורים הנזכרים:

אבל באמת הרמב”מיסטים… יש תלמידי חכמים שהם רמב”מיסטים. [=גיא בלוף]: אז אני רק רוצה לומר שבציבור הדתי לאומי זה גם קיים, ואני גם רוצה לסייג את מה שאתה אומר, כי בסוף אני רואה בתקופה האחרונה איזושהי מגמה, שזה נמצא גם הרבה באינטרנט, של כאילו חזרה לרמב”ם המקורי, חזרה לרמב”מיסטיות. בעיניי הבן אדם שהיה הכי פחות מזדהה עם הרמב”מיסטיות הזאתי – זה הרמב”ם. אוקיי? [=מיד המין חושך ענבל פורס את טלפי החזיר ואומר]:  לשון הרע בלי שמות לא מדבר אליי. [=גיא בלוף עונה] לא, אז יש כל מיני כאלה, יש גם סוגים שונים.

יש ערוץ אינטרנט שנקרא ‘שברי לוחות’, ערוץ יוטיוב ש..  [=מיד הכלב חושך ענבל אשר יודע את רמת ההשפעה שיש להולכים בדרך הרמב”ם ללא עיגול פינות, אומר בזלזול עם גאווה שמתאימה לאשכנזים אורתודוקסים בתוספת רעל המקובלים שר”י]: לא, אני מדבר על תלמידי חכמים, לא ערוצי יוטיוב. אני מדבר על עובדי השם. [=כלומר כל מי שנמצא ביוטיוב אינו עובד השם. כל מי שנמצא במרשתת לא תלמיד חכם לדעתו של העילג.

והוא ממשיך לומר], אני חושב שזה הכל אי הבנה מצער, זה בדיחות של באמת ילדים קטנים. אני חושב שזה באמת, אני אומר את זה בתוקף, שזה בדיחות של ילדים קטנים. [=מה בדיחות? הסבר, פרט, נמק… על מה אתה מדבר? מדוע אתה מדבר בסיסמאות. בוא ותתמודד מול עובדות יא-כלב אילם.

כלומר, כל מי שמפיץ את משנת הרמב”ם באומץ רב ומוכיח את סכלותם ובורותם של רשעי אשכנז לדורותם, כל מי שיוצא בפרץ נגד הקבלה הפרו-נוצרית, הוא בדיחה של ילדים קטנים. ומדוע? מכיון שאינו כפוף לישיבות המינים של חושך ענבל הטמא ימח שמו. אגב בהמשך המאמר נראה ונבחן שיעור אחד שהוא מסר בחוץ לארץ, והקורא יבין, שלא רק שמדובר בבדיחות של ילדים, אלא חושך ענבל מלא הזיות כתינוק בן יומו.

ממשיך הטמא בלי לומר דבר עניני ולו אחד] לא חשוב, זה לא חשוב. זה אי הבנות, אנשים שלא מבינים בכלל [=מה לא מבינים? הסבר]! הם לא רמב”מיסטים אמיתיים. [=למה? אולי בגלל הגלידה] … באמת רמב”מיסטים אמיתיים זה אנשים, תלמידי חכמים ועובדי השם גדולים, שלומדים בבתי מדרש כאלה. [=כלומר המקום עצמו קובע ולא מה האדם אומר. איזה מין מזוהם חושך ענבל. ממשיך הנבל הארור ואומר] אני לא חושב שהאנשים הללו הם אנשים רציניים …  לא, זה לא רק תלמידי חכמים.

גם אני דיברתי בעדינות. [=כלומר, חושך ענבל בנימה של איום אומר, יש להם מזל שאני עדין איתם. כאילו הוא יכול לעשות משהו המין הספירתי הזה. במה אתה עדין יא-כלב מת? מה אתה יכול כבר לומר? מה אתה יכול לכתוב או לדבר, לתרץ, דבר שלא אמרו קודמיך המקובלים השוטים? הרי את הטענות שלכם אני מכיר ועמדתי עליהם באתר משפטיו לנגדי. אבל רק בגלל שאנחנו לא לומדים בישיבות המינות שלכם, ולא כפופים אליכם ולא שומעים לדעותיכם, ויורקים על העבודה זרה אשר לכם, רק בגלל זה אנחנו לא עובדי השם, לא תלמידי חכמים, וגם לא רמבמיסטים.

וכעת תשמעו את המטורלל נופל בלשונו ומגלה את בהמיותו]: אבל בסדר, אני כן רוצה לומר, בוא נגיד בצורה ברורה: אדם שאוכל גלידה, אין שום סיכוי בעולם שהוא מבין מורה נבוכים. נקודה … זה מנוגד לכל ספרי הרמב”ם מהמילה הראשונה ועד האחרונה. בוא נפתח את הרמב”ם. אין אפשרות, הרמב”ם בעצמו כותב את זה… אין שום אפשרות להבין מורה נבוכים לבן אדם שאוכל גלידה. אני אומר – יש רצינות של מקובלים, אפשר. זה מהלך אחר בעבודת השם, מהלך אחר באדם, מהלך אחר בתפיסה. לא שייך, זה סוג חשיבה מסוים, שיש לו הוראות הפעלה. [=מה?] הם בכלל לא על התדר הזה. [=איזה תדר? על מה אתה מדבר? התדר היחיד שיש למקובלים זה זיווגים!]. מי שאוכל גלידה אין מה לדבר. [=מיד שואל גיא בלוף, שמבין שעד עכשיו הוא לא הבין מורה נבוכים רק כי הוא אוכל גלידה]: אתה אומר זהו, זה אבוד לי, אני אוכל גלידה? [=במקום לענות לו כן, הארור אומר לו] “אתה לא חייב להיות רמב”מיסט. אני לא שופט אותך. אז תעבוד את השם בדרך של הבעל שם [=רע] טוב, הגאון מווילנה, הבן איש חי. [=מה?? מיד שואל גיא בלוף]: שם מותר גלידה? [חושך ענבל עונה]: כן, מצוין ברוך השם, שזכינו”. ע”כ.

.

לסיכום: כל מטרת השיחה זה הקטע הזה. להגיע לביקורת על רמב”מיסטים בני זמננו, ומשם השיחה עוברת להבחנה מכוונת בין רמב”מיסטים אינטרנטיים הנתפסים אצל חושך ענבל כבלתי רציניים לבין תלמידי חכמים מבתי מדרש הנתפסים אצלו כרמב”מיסטים אמיתיים, ומגיעה לשיאה בטענה שאכילת גלידה כשלעצמה אינה מתיישבת עם היכולת להבין את מורה הנבוכים, אף שהיא מותרת לשיטתו בדרכי עבודת השם האחרות.

.

וכעת צריך להסביר את עומק התחבולה. אותו בעל דברים, בדומה לרוח המלחמה שניהל הרב שאבד – הראב”ד נגד רבינו הרמב”ם, מבקש להחדיר לקהל מסר אחד ברור: אל תלכו אחר האנשים שלקחו את הרמב”ם ברצינות גמורה; אל תקשיבו לאלה שהעמיקו בדבריו, הבינו את שיטתו, חשפו את יסודותיו, וניקו מעליו ומעל עם ישראל את כל הזוהמה שהודבקה לדת האמת במשך הדורות.

כלומר, הוא אינו מתמודד עם הטענות. הוא אינו מפרק ראיות. הוא אינו מוכיח שהרמב”ם היה מקבל את הקבלה, את הזוהר, את החסידות, את ספרי המאגיה ואת כל מערכות ההבל. לא. הוא עושה דבר אחר לגמרי: הוא מנסה להרחיק את הציבור מן האנשים המעיזים לומר את האמת בפה מלא.

שהרי יש בדורנו אנשים שלמדו את הרמב”ם באמת, ראו את מלחמתו בהגשמה, בעבודה לאמצעים, במאגיה, באמונות טפלות, בשדים, בלחשים, בקמעות, ובכל שיבושי הדעת. אותם אנשים לא הסתפקו בלימוד עיוני קר. הם גם יצאו חוצץ נגד עובדי העבודה הזרה שהעריצו את ספרי הקבלה הפרו־נוצרית, ונגד כל מי שטייח, זייף ועיוות את ספרות חז”ל במשך מאות שנים כדי להכניס לתוכה את ההבל.

ואנשים כאלה בדיוק מבקש אותו חושך נבל להרחיק מכם. לא מפני שהוא הפריך את דבריהם, אלא מפני שהוא מפחד מהם. מפני שהוא יודע שאם תשמעו מה הם אומרים, אם תבדקו את המקורות, אם תראו את הרמב”ם בעצמו, אם תבינו מהי שלילת ההגשמה ומהו יחוד השם — כל בניין השקר יתחיל לקרוס.

ולכן הוא מציג לפניכם דמות אחרת של “רמב”ם אמיתי”. מי הוא בעיניו הרמב”ם האמיתי? אדם היושב בישיבות, כפוף למערכת, מקבל את כל המוסכמות המאוחרות, אינו מעז לערער על הזוהר הפרו-נוצרי, אינו נלחם בקבלה, אינו שורף את ההבלים, ואינו מעמיד את הרמב”ם כנגד ספרי האופל. שמעתם? מי שמתפרנס מן התורה, מי כפוף לספרי הפוסקים המאוחרים, מי למד בתוך מערכת שכבר מלאה בקבלה ובחסידות — הוא הרמב”ם האמיתי.

היתכן כדבר הזה? אדם שקורא לעצמו תלמיד הרמב”ם, ובאותה שעה מתפרנס מן התורה, אוכל מן התורה, משתמש בתורה כקרדום חוצבים, מקבל את ספרי המינות, את הזוהר, את האר”י, את ויטאל, את רמ”ק בעל פרדס רימונים, את החסידות, את בעל שם טוב ואת נחמן — הוא הרמב”ם האמיתי? זו אינה נאמנות לרמב”ם. זו הלבשת תחפושת רמב”מית על גוף מלא קבלה, חסידות, מאגיה ועבודת אמצעים. וכאן מתגלה הערמומיות הגדולה. הוא אינו רוצה שתשאלו: מה אמר הרמב”ם? מה כתב בהלכות יסודי התורה? מה כתב בהלכות עבודה זרה? מה כתב במורה הנבוכים? מה אמר על שדים, לחשים, קמעות, כישופים, מתווכים והגשמה? הוא רוצה שתשאלו שאלה אחרת לגמרי: מי אמר? האם הוא מן הישיבות? האם הוא מקובל בחוגים? האם יש לו תואר? האם הוא בתוך המערכת?

בדומה לרב שאב”ד בדיוק כך נוהג חושך נבל. התבוננו והביטו ב-“השגת” הראב”ד על דברי רבינו הטהור בהקדמתו למשנה תורה: “אני אומר סבר [הוא אומר! מי הוא בכלל לא הבנתי? הוא אומר שהרמב”ם סבר] לתקן [=כלומר לעשות דבר טוב], ולא תיקן [=כלומר שלא עשה דבר טוב אלא קלקל], כי הוא עזב דרך כל המחברים [=בעלי הפלפול] אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם, וכתבו הדברים בשם אומרם, והיה לו בזה תועלת גדולה, כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר, וראייתו ממקום אחד, ואילו ידע כי יש גדול ממנו הפליג שמועתו לדעת אחרת, היה חוזר בו. ועתה לא אדע, למה אחזור מקבלתי ומראייתי, בשביל חיבורו של זה המחבר. [=כאילו חיבורו של הרמב”ם כולו חונה סביב דעת יחיד, וכאילו רבינו בדה הדברים מליבו], אם החולק עלי גדול ממני [=בקי ממני] הרי טוב, ואם אני גדול ממנו [=בבקיאות בתורה], למה אבטל דעתי מפני דעתו? ועוד כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה, וזה המחבר בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו, ולמה אסמוך אני על ברירתו? והיא לא נראית בעיני, ולא אדע החולק עמו אם הוא ראוי לחלוק אם לא. אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה”. ע”כ.

וזו שיטת ההטעיה העתיקה ביותר: לא לבדוק את האמת, אלא לבדוק את זהות הדובר. לא לשמוע את הטענה, אלא לפסול את האדם. לא לעיין במקור, אלא להבהיל את הציבור מפני מי שמביא אותו. כך מחזיקים את ההמון רחוק מן הבירור, וכך מונעים ממנו לראות שהרמב”ם עומד במלחמת חורמה נגד כל עולם ההבל שהם מבקשים להציל.

אבל האמת אינה נקבעת לפי ישיבה, תואר, לבוש, מעמד או קהילה. האמת נקבעת לפי התורה, לפי חז”ל, לפי הגאונים, לפי הרמב”ם, לפי השכל הישר ולפי יסודות דת האמת. ואם אדם יושב בישיבה ומדבר הבל — הבל דיבר. ואם אדם פשוט מביא ראיה נכונה מן הרמב”ם — האמת עמו. אין התורה שייכת לבעלי משרות, ואין הרמב”ם רכושם של מוסדות. ולכן צריך לומר זאת בלא פחד: מי שמבקש להציג את הרמב”ם כמי שיכול לחיות בשלום עם הזוהר, עם הקבלה, עם החסידות ועם ספרי המאגיה, אינו מלמד את הרמב”ם — הוא מסלף אותו. מי שמנסה להרחיק את הציבור מן הלומדים שהבינו את עומק מלחמתו של הרמב”ם, אינו מגן על התורה — הוא מגן על מערכת השקר. ומי שאומר לכם לא לשמוע מה נאמר אלא לבדוק מי אמר, מבקש לסגור לכם את העיניים.

דרך האמת הפוכה לגמרי: שמעו מה נאמר, בדקו את המקור, בחנו את הדברים, השוו לדברי הרמב”ם, ואל תתנו לשום אדם להפחיד אתכם בשם “מסורת”, “ישיבה”, “גדולי ישראל” או “קבלה”. כי הרמב”ם האמיתי אינו זה שמכניס את הזוהר בדלת האחורית, אלא זה שעומד על יחוד השם, שולל כל הגשמה, מנתץ כל מאגיה, ודוחה כל עבודת אמצעים בשתי ידיים. וזו בדיוק הסיבה שהם מפחדים. לא מפני שהרמב”ם חלש, אלא מפני שהוא חד מדי. לא מפני שאין להם תשובות, אלא מפני שכל תשובותיהם קורסות מול דבריו. ולכן הם עושים הכל כדי שלא תשמעו את האמת ממי שאמרה.

.

במילים אחרות: כל מטרתו של המין הנאלח הזה, הוא לדרדר אתכם שלא תשמעו את האמת ממי שאמרה. ולכן הוא אומר, שהרמב”ם האמיתי הוא אחד שנמצא בישיבות. ומדוע? כי הוא כפוף לקארו, להארי המזוהם, לויטאל המטורלל, למקק מ”ק בעל ספר פרדס רימונים, הוא כפוף לחסידות הטמאה. בעוד שהכלב האילם הזה מעז לקרוא לעצמו “ישיבת הגר”א”, הוא משבח את בעל שם רע, את נחמן. וכל זה עושה חושך נבל בערמימות גדולה. על מנת שלא תשמעו מה נאמר, אלא מי אמר.

.

תוכחה נאמנה: אין מכבדים את מחריבי הדעת:

ומכאן תוכחה נאמנה, חשובה ונוקבת לרב מרדכי בנימין, בעל ערוץ “שברי לוחות“, אשר עושה עבודת קודש גדולה בהפצת האמת, בבירור יסודות האמונה, ובהעמדת דברי רבינו הרמב”ם על מכונם. ראה ידידי, כיצד אתה נוהג בכבוד כלפי בעלי השיבוש, וכיצד הם משיבים לך. אתה משתדל לדבר בנחת, בזהירות, בעדינות, בלי לבזות, בלי להכלים, ובלי לקרוא לדברים בשמם החריף; אך הם אינם משיבים לך באותה מידה. הם אינם באים לברר. הם אינם באים לדון באמת. הם באים לסמן, לבטל, להשפיל, ולהרחיק אותך מן המחנה באמצעות תוויות ריקות.

וזהו שורש הטעות: כאשר מעניקים כבוד לבעלי מינות, אין הם נעשים ענווים יותר. הם נעשים חצופים יותר. כאשר קוראים לבעלי ההבל “רבנים”, אין הם חוזרים בהם מן השקר; הם מקבלים בידם נשק חדש להשתמש בו נגד האמת. כאשר מתייחסים למחריבי הדעת כאילו הם צד לגיטימי במחלוקת תורנית, ההמון מבין בטעות שיש כאן שתי דרכים כשרות. ולא היא. אין כאן שתי דרכים כשרות. יש כאן דרך התורה, ויש כאן דרך ההבל.

שהרי כאשר אדם מערער על יסודות דת האמת, מרומם את ספרי הקבלה הפרו־נוצרית, מטשטש את יחוד השם, מכשיר מאגיה, מתווכים, ספירות, פרצופים ועבודת אמצעים — אין זו מחלוקת צדדית. אין זו “שיטה אחרת”. אין זו “גישה בעבודת ה'”. זו מלחמה על עצם אמונת ישראל. הלא הינך יודע ומבין את מילותיו הברורות של רבינו הטהור: … וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו‘”. ע”כ.

ואתה, מתוך עדינותך ורצונך לקרב, עדיין קורא להם “רבנים”. אך צריך לומר את האמת: תואר “רב” אינו כיסוי לכל דעה עקומה. הוא אינו תעודת חסינות למי שמוליך את הציבור אחר הזוהר, הקבלה, החסידות, המאגיה וההגשמה. אדם המלמד שיבושים ביסודות האמונה אינו נעשה רב מפני שההמון מכבד אותו. אם דבריו מחריבים את הדעת, אין לכבד את החורבן בשם נימוס.

הנה דוגמה פשוטה. הגבת לפודקאסט של גיא בלוף וכתבת: “למה האורתודוקסים תמיד חוזרים על השקר הזה ש”הרמב”ם היה מקובל” שמעתי את זה בישיבות חרדיות ודתיות לאומיות, זה היה שקר אז וזה עדיין שקר“. שאלת שאלה נכונה, פשוטה וברורה. לא ביזית. לא קיללת. לא פגעת. רק אמרת אמת: הטענה שהרמב”ם היה מקובל היא שקר.

ומה הייתה התשובה של הכסיל הזה?: “ואתה מה? רפורמי?”. שימו לב היטב. אין כאן מקור. אין כאן ראיה. אין כאן דיון. אין כאן תשובה. יש כאן תווית. יש כאן ניסיון עלוב לברוח מן האמת באמצעות הדבקת שם גנאי. במקום להתמודד עם השאלה — הוא מסמן אותך. במקום להשיב על הרמב”ם — הוא זורק “רפורמי”. במקום להביא ראיה — הוא בונה חומה של פחד חברתי.

וזה מגלה הכול. כי כאשר אדם אינו מסוגל להשיב לגוף הטענה, הוא תוקף את זהות השואל. כאשר אין לו מקור, הוא משתמש בסיסמה. כאשר אין לו אמת, הוא משתמש במחנה. זו שיטת כל בעלי ההבל: לא לשאול מה נאמר, אלא מי אמר; לא לבדוק את המקור, אלא לפסול את הדובר; לא לברר את הרמב”ם, אלא להפחיד את הציבור מפני מי שמעז להביא את הרמב”ם כמות שהוא.

ואתה השבת שם בתגובות: “הרב גיא לא אמר את זה הרב ענבל אמר את זה וזה עשה לי פוסט טראומה”. ע”כ. וכאן צריך לעצור ולומר בבהירות: מדוע “הרב”? איזה רב הוא מי שמטשטש את הרמב”ם? איזה רב הוא מי שמרומם את הקבלה כנגד יסודות דת האמת? איזה רב הוא מי שמרחיק את הציבור מן שלילת ההגשמה ומן יחוד השם? אין זה עניין של פגיעה בכבוד אדם; זה עניין של שמירה על כבוד התורה. כאשר מעניקים תואר רבני למי שמכשיר את ההבל, מעניקים להבל מעמד של תורה.

וזו סכנה גדולה. כי הציבור אינו מבחין תמיד בין נימוס אישי לבין הכרה תורנית. כאשר אתה אומר “הרב” על אדם שמוליך אחר ספרי האופל, הקהל שומע: יש כאן תלמיד חכם לגיטימי. כאשר אתה מכבד את בעל השיבוש בתואר של סמכות, אתה מחזק את השיבוש שהוא מפיץ. וכך השקר נכנס לבית המדרש לא בכוח הראיות, אלא בכוח הכבוד המזויף שנתנו לו אנשי אמת.

ולכן צריך לומר זאת בלא ריכוך: אין מכבדים את המינות בשם דרך ארץ. אין מעניקים לגיטימציה לעבודה לאמצעים בשם אהבת ישראל. אין נותנים תוארי כבוד למי שמרומם את הקבלה הפרו־נוצרית ומסלף את הרמב”ם. אהבת ישראל אינה מחייבת לכבד את השקר; היא מחייבת להציל את ישראל מן השקר. אין הכוונה לצעוק לשם צעקה, ולא לבזות לשם ביזוי. אבל יש חובה לקרוא לדברים בשמם. מינות היא מינות. הגשמה היא הגשמה. עבודה לאמצעים היא עבודה לאמצעים. זיוף הוא זיוף. מאגיה אינה פנימיות התורה. הזוהר אינו חז”ל. והרמב”ם אינו יכול לחיות בשלום עם ספרים שמחריבים את יסודות אמונתו.

ואם לא נאמר זאת בפה מלא, לא תהיה תקומה. כי נגע הצרעת אינו נרפא במחמאות. הוא נרפא בהסגרה, בבירור, בהכרעה ובביעור. שקר אינו נחלש כאשר מחבקים אותו. הוא נחלש כאשר חושפים אותו. מינות אינה נעקרת כאשר קוראים לנושאיה “רבנים”. היא נעקרת כאשר שוללים ממנה את הלגיטימציה, ומראים להמון שאין לפניהם תורה אלא חורבן הדעת.

לכן, ידידי, המשך להפיץ את האמת, אך אל תיתן לשקר את הכבוד שהוא גוזל מן התורה. אל תמסור לבעלי ההבל את התארים שבעזרתם הם משעבדים את הציבור. אל תאמר “רב” למי שמכניס קבלה, חסידות, מאגיה, ספירות, פרצופים ומתים לתוך דת משה. אמור את האמת בפה מלא: לא כל בעל זקן הוא תלמיד חכם, לא כל בעל שיעור הוא איש אמת, לא כל מי שמדבר בשם מסורת נאמן למסורת, ולא כל מי שנולד בתוך המערכת ראוי להיות שומר שערי התורה. כי המאבק כאן אינו על כבוד אישי. המאבק הוא על לב האומה. האם עם ישראל ישוב אל התורה, אל חז”ל, אל הגאונים, אל רבינו הרמב”ם ואל יחוד השם, או שימשיך להשתעבד לבעלי הקבלה, לספרי האופל, לתארים מזויפים ולפחדים חברתיים. הדרך לתיקון אינה עוברת דרך נימוס כלפי השקר. היא עוברת דרך נאמנות מוחלטת לאמת.

.

אגב בתוך הפודקאסט עצמו בערוץ היוטיוב הגיב מישהו ושאל את המינים: “לא הבנתי למה מי שאוכל גלידה לא יכול להבין מורה וכי אסור להנות מהעו”ז”? והמין הארור גיא בלוף עונה בעילגותו: “להבין את הרב אוריה לוקח 40 שנה לפחות“. להבין את המין הארור חושך ענבל לוקח 40 שנה? לקח לי כמה דקות בלבד להבין איזה מטומטם גאוותן ושפל יושב מולך. ויתירה מכך, בתוך כמה דקות הבנתי את כל גישתו, מוחו המעורפל, ואת נגעי גופו ומוחו בתוך זוהמת הקבלה הנוצרית והארורה.

.

תוכלו לבחון זאת באחד השיעורים הכי שטותיים שיצא לי אי פעם לשמוע, תחת הקישור הזה. מי שישמע את כל השיעור משתתף בצערו, כי הוא איבד שעה מחייו לחינם. בכל אופן, הארור הזה טען עלינו, שאנחנו בדיחה… ואנחנו ילדים. אבל הנבל הזה אינו שם לב לאיזה שוקת שבורה הוא נפל.

מטרתו המרכזית של  נבל בשיעור זה, היא להנגיש ולהוריד לקרקע את המושג המיסטי של “לייחד ייחודים” – מושג שהוזכר באיגרת המפורסמת של הבעל שם רע. [=והוא עוד קורא לעצמו ישיבת הגר”א!!] במקום להשאיר את רעיון ה”ייחודים” ו”תורת הסוד” כפרקטיקה קבלית נוצרית מופשטת ששמורה רק למקובלים שבקיאים בתורת מינותם ומה הולך בעולמות העליונים לפי דמיונם. הוא מבקש להראות כיצד הרעיון הזה שזור בחיים עצמם, בפשט התורה, ובמבנה הנפש של כל אדם.

מטרתו היא לחבר את “תורת הסוד הנוצרית” ל”פשט”: הנבל רוצה להוכיח לקהל שומעיו שהטמטומים הגדולים ביותר של הקבלה (ספירות, מבנה האדם, השתלשלות העולמות) לא נמצאים רק בספרי קבלה עמוקים, אלא מופיעים באופן הפשוט ביותר בסיפורי התנ”ך (כמו חייהם של האבות, מבנה המשכן וספר דניאל). המטרה היא להפוך את ה”סוד” למשהו חי שאפשר לראות ולחיות אותו ביומיום.

הוא רוצה לשנות את התפיסה לגבי “שלמות”: מטרתו היא לשחרר את האדם מהמחשבה ששלמות פירושה להיות “מלאך” נטול פגמים שנמצא רק בעולמות המחשבה הגבוהים. הוא מסביר ש”ייחוד” אמיתי הוא היכולת לרדת לפרטים הנמוכים ביותר של המציאות (לרדת מה”ראש” אל ה”רגליים”), ולראות את היופי והחן דווקא במורכבות, בחסרונות ובאנושיות. הוא מבקש לקחת רעיונות עליונים ומופשטים ולהראות שהם תבנית הפעולה של המציאות הפשוטה והיומיומית שלנו, ובכך ללמד את השומעים כיצד “לייחד ייחודים” בחיים עצמם.

.

ועל זאת אשיב:

.

א) זו עבודה זרה במסווה של “פנימיות” ו”סוד” – כלומר, הניסיון לייחס לאלוהות “פרצופים”, “ספירות”, או מודלים של “צלם” אנושי המורכב מראש ועד רגליים (כפי שתואר בשיעור דרך חלום נבוכדנצר) אינו אלא הגשמה עבה וגסה.  הרמב”ם פוסק נחרצות בהלכות יסודי התורה (פרק א’) כי כל המייחס לבורא צורה, מבנה או חלוקה כלשהי ואפילו מאורע ממאורעות הגופים – הרי הוא כופר בעיקר, ואמונתו היא אמונת עובדי אלילים. הרעיון שלבורא יש מערכת של “ניגודים” שעליו להשלים, או שקיימת “השתלשלות” של כוחות הנאבקים ומשלימים זה את זה, הוא בבחינת קיצוץ בנטיעות. זוהי השלכה של חולשות הפסיכולוגיה האנושית (הקונפליקטים, הצרכים והמשפחתיות) על בורא עולם. זו אינה רוחניות עמוקה, אלא יצירת אלוהים בצלמו ובדמותו של האדם – בדיוק ההפך מן האמונה הזכה והטהורה של אברהם אבינו. האל של הרמב”ם הוא אחדות פשוטה מוחלטת, שאין בה לא ריבוי, לא הרכבה ולא שינוי.

.

ב) עזות המצח של המאגיה: שקר ה”ייחודים“ – היומרה האנושית שלפיה האדם בכוונותיו, במלמוליו או במעשיו יכול “לייחד ייחודים”, לתקן שברים בעולמות העליונים או לחבר את ה”קודשא בריך הוא ושכינתיה” – היא עזות מצח הגובלת בשיגעון. על פי הרמב”ם, זוהי מאגיה זולה ואמונות טפלות (המוגדרות במשנה תורה כ”דברי הבאי וסכלות”). אלהים אינו פאזל מפורק הממתין לתיקון על ידי קורצי חומר, והוא אינו זקוק לסיועו של בשר ודם כדי להשלים חסרונות בבריאה. ה”ייחוד” היחיד הקיים במשנת הרמב”ם הוא ההשגה השכלית של האדם – ייחוד ה’ במחשבה פילוסופית טהורה, ולא סדרת פעולות מכניות-מיסטיות בעלות ניחוח אלילי. וכבר כתבנו באריכות על כך במאמרים הבאים:

.

ג) שכל של קטנים: אי הבנת שפת התורה – נבל טען שיש לנו שכל של קטנים ואנחנו בדיחה. הטענה המושמעת בשיעור כאילו המודלים המיסטיים של מורכבות ופרצופים מצויים בפשט הכתובים (בסיפורי האבות או במבנה המשכן) מעידה בדיוק על מה שהרמב”ם מכנה במורה הנבוכים “שכל של ילדים ופתיים“. התורה דיברה “כלשון בני אדם” מתוך הכרה בקוצר השגתם של המון העם, ולכן השתמשה במשלים, בתיאורים גופניים (יד חזקה, חרון אף) ובדמויות אנושיות. במקום ללכת בדרך החכמים, לקלף את המעטפת ולחשוף את הרעיון השכלי המופשט (שהוא ה”סוד” האמיתי – מדעי הטבע והאלוהות), באים בעלי תפיסות אלו ונופלים בפח האלגוריה. הם לוקחים את משלי התורה, הופכים אותם למציאות פיזית ומטאפיזית ממשית בעולמות עליונים, ובכך משמרים תודעה פרימיטיבית שאינה מסוגלת להכיל מושגים מופשטים, אלא רק “אגדות של דופי”.

.

ד) קידוש החיסרון במקום חתירה לשלמות – הגישה המנסה לתאר את שלמותו של האדם דווקא בירידתו מטה אל החסרונות, מנוגדת בתכלית לחזון האדם השלם של הרמב”ם. האדם נדרש לזכך את שכלו, לשלוט במידותיו ולשאוף להידמות לבוראו בהשגה שכלית שאין בה דופי. קידוש ה”מורכבות”, ה”חן שבחיסרון” והירידה ל”רגליים” היא הכשרה פסיכולוגית של חולשות אנושיות, וויתור מראש על טיפוס לפסגת ההשגה הרציונלית שאליה נועד נזר הבריאה.

.

לסיכום:

רעה חולה פשתה בהמוני בית ישראל, אשר נהו אחר פרקטיקות מיסטיות זרות והכתירו את פעולת ה”ייחודים” כפסגת העבודה הרוחנית. תחת אמונה שורשית, שכלית ומופשטת, שורטטה למול עיניהם אלוהות מוגשמת, המפורקת ל”ספירות”, “פרצופים” ו”מידות”, וזאת בניגוד גמור ומוחלט ליסוד האמונה המגדיר את בורא עולם כ”אחדות פשוטה”. אל מושלם, נצחי ואינסופי אינו סובל מחסרונות ואינו זקוק להרכבה, והיומרה שלפיה קורץ חומר יכול באמצעות כוונות, מלמולים ודמיונות “לייחד ייחודים”, להשפיע על עולמות עליונים או “לחבר” את האל – היא עזות מצח ומאגיה סכלה הגובלת בעבודה זרה. תפיסה זו, הנובעת ממה שכינה הרמב”ם “שכל של ילדים”, משליכה את חולשות הפסיכולוגיה האנושית על הבורא, ונכשלת בהבנת לשון משלי התורה.

יחוד ה’ האמיתי אינו טקס של חיבור חלקיקים שבורים בשמיים, אלא חובה אנושית והלכתית להכיר בשכל טהור את אחדותו המוחלטת של הבורא, ולעקור מן התודעה כל שמץ של ריבוי, השתלשלות והגשמה עבה. בעוד ההמון נוהה אחר הבטחות מיסטיות, בחינה שכלתנית של הגישה הקבלית והחסידית חושפת התנגשות חזיתית עם יסודות האמונה הטהורה. ראשיתה של הסטייה נעוצה בניסיון לייחס לאלוהות מודלים של “צלם” המורכב מראש ועד רגליים. יומרות אלו, המבקשות לתאר את הבורא כמערכת של ניגודים הנאבקים ומשלימים זה את זה, אינן אלא הגשמה עבה וגסה, ובבחינת קיצוץ בנטיעות. הרמב”ם פוסק נחרצות כי כל המייחס לבורא צורה, מבנה או חלוקה כלשהי ואפילו מאורע ממאורעות הגופים – הרי הוא כופר בעיקר, ואמונתו אמונת עובדי אלילים. השלכת הפסיכולוגיה האנושית, על קונפליקטיה וצרכיה, אל עבר בורא עולם היא יצירת אלוהים בצלמו ובדמותו של האדם. לעומת זאת, אלוהי האמת הוא אחדות פשוטה ומוחלטת, שאין בה לא ריבוי, לא הרכבה ולא שינוי.

על גבי כשל הגשמה זה נבנית עזות המצח של המאגיה ושקר ה”ייחודים”. הרעיון שלפיו האדם – בכוונותיו או במעשיו – יכול לתקן שברים בעולמות העליונים או לחבר את מה שנקרא בפי המקובלים “קודשא בריך הוא ושכינתיה”, הוא יומרה אנושית הגובלת בשיגעון. אלהים אינו פאזל מפורק הממתין לתיקון, והוא אינו זקוק לסיועו של בשר ודם כדי להשלים חסרונות בבריאה. ה”ייחוד” היחיד הקיים באמונה הטהורה הוא השגה שכלית פילוסופית עמוקה בכך שהאל הוא אחד ואין עוד מלבדו; זוהי עקירת כל מחשבה של ריבוי מן התודעה, ולא סדרת פעולות מכניות-מיסטיות מופרכות.

הנטייה לראות בסיפורי האבות או במבנה המשכן תבניות מיסטיות של “פרצופים” והשתלשלויות מעידה על קריאה פשטנית, אותה מכנה הרמב”ם ב”מורה הנבוכים” הבנה של “שכל ילדים ופתיים”. התורה דיברה “כלשון בני אדם” מתוך הכרה בקוצר השגתם של המון העם, ולכן עשתה שימוש במשלים ובדימויים אנושיים. אולם, במקום לקלף את המעטפת ולחשוף את הרעיון השכלי המופשט – שהוא ה”סוד” האמיתי ביהדות, קרי מדע הפיזיקה והמטאפיזיקה – באים בעלי תפיסות אלו והופכים את המשל לאמת פיזית וממשית. בגישתם זו, הם משמרים תודעה פרימיטיבית הניזונה מ”אגדות של דופי”, ומונעים את התפתחות השכל.

סילוף עמוק לא פחות מתגלה באופן שבו תפיסות אלו מקדשות את החיסרון. הטענה המציגה את שלמותו של האדם דווקא בירידתו מטה אל החסרונות והמורכבות האנושית הפגומה, עומדת בסתירה מוחלטת לחזון האדם השלם של הרמב”ם. תפיסה זו מכשירה פסיכולוגית את החולשות האנושיות ומוותרת מראש על העלייה המאמצת אל פסגת ההשגה. האדם השלם נדרש לזכך את שכלו, למשול במידותיו הבהמיות ולשאוף להידמות לבוראו בהשגה חכמה וזכה, ולא למצוא חן מזויף בהתפלשות ברגלי המציאות החומרית.

לסיום – החתירה אל האמת השלמה תובעת מן האדם אומץ אינטלקטואלי ונכונות להשתחרר מכבלי הדמיון ומהבנות פשטניות של המון העם. הגישה המיסטית, על שלל כוונותיה ובקשתה “לייחד ייחודים” במערכות מוגשמות, אינה אלא סטייה מדרך השכל והאמונה הטהורה שהנחיל לנו הרמב”ם. תורת האמת אינה מחפשת את קידוש החיסרון או את פירוק האלוהות לפרצופים ולספירות, ואינה זקוקה ליומרה מאגית של בשר ודם. ה”ייחוד” האמיתי והנעלה ביותר מתרחש בתודעתו של האדם – בעמל השכלי הבלתי מתפשר להכיר את בוראו כאחדות פשוטה, מוחלטת ואינסופית, החפה מכל צל של הרכבה והגשמה. רק על ידי התנערות מאותן אמונות תפלות ושיבה אל מקורות השכל הישר והעיון הרציונלי, נוכל לרומם את עבודת ה’ מילדותיות דמיונית אל עבר השגה בוגרת, זכה וראויה.

.

ואומר את האמת, לעניות דעתי חושך ענבל, סובל מאיזו שהיא … אבל איני רוצה להיכנס להשערות אישיות על מצבו של חושך ענבל, ואין צורך לייחס לו מקרים, הפרעות או סיבות נסתרות. די לשמוע את דבריו כדי להבין את עומק השיבוש. אדם המסוגל למסור שיעור ברמה כה ירודה, בביטחון כה גדול, ובחשיבה כה ילדותית, אינו זקוק לשום הסבר נוסף. דבריו מעידים עליו.

וכאן מתגלה שבר גדול הרבה יותר מן האיש עצמו. כי כאשר אדם כזה מדבר בביטחון, מציג עצמו כמבין, ומרשה לעצמו לזלזל באנשים שלמדו את הרמב”ם ברצינות — הרי אין זו רק בעיה פרטית שלו. זו עדות על תרבות שלמה שבה יושבי ישיבות יכולים לשקוע בספרים, להתרגל לסיסמאות, להעריץ שמות, ללמוד קבלה פרו־נוצרית, ובסוף לחשוב שהם בעלי עומק, בשעה שכל יסודות דת האמת נעלמו מהם.

וכאשר מוסיפים על זה את לימוד הקבלה המאוחרת, את תורת לוריא, את הזוהר, את הספירות, הפרצופים, הזיווגים, התיקונים, הנשמות, הקברים, השדים והמתווכים — הכל נעשה מובן. השכל הישר נשחק. הפשטות של התורה נעלמת. יחוד השם מתכסה בערפל. והרמב”ם, במקום להיות עמוד הדעת והאמונה הטהורה, נהפך בעיניהם ליצור מוזר שצריך “להסביר אותו מחדש” כדי שיתאים לעולם ההבל שלהם.

כלומר, בניגוד לגיא בלוף, שניכר מדבריו שהוא מכיר היטב את קו המחלוקת, יודע שהרמב”ם אינו מתאים לעולם הקבלה, ובכל זאת בוחר לטשטש, לעמעם ולמכור לציבור מסך עשן — חושך ענבל נראה כמי ששקע כל כך בים הסכלות, עד שאינו מסוגל עוד לראות את הפשטות. הוא אינו רק מסלף את הרמב”ם; הוא מתקשה להבין מה הרמב”ם בכלל אומר.

אצלו הרמב”ם נעשה עוף מוזר. אדם חריג. פילוסוף קר. דמות שצריך לרכך, לעקם, לפרש מחדש, ולגרור בכוח אל מחנה הסודנות. במקום להבין שהרמב”ם נלחם מלחמת חורמה בהגשמה, במאגיה, בעבודה לאמצעים, באמונות טפלות ובכל עולם הדמיונות — הוא מעז להציגו כאילו אפשר לחבר אותו לעולמם של המקובלים.

וזו כבר אינה טעות קלה. זו השחתת הדעת. כי מי שקורא את מורה הנבוכים, את הלכות יסודי התורה, את הלכות עבודה זרה, ואת דברי רבינו על שדים, כישופים, לחשים, קמעות ודמיונות — ואחר כך מדמה בליבו שהרמב”ם יכול לדור בשלום עם הזוהר והקבלה — מגלה שלא הבין לא את הרמב”ם, לא את הקבלה, ולא את יסודות דת האמת.

והחמור מכל הוא הביטחון שבו נאמרים הדברים. אין כאן צניעות של לומד, אין כאן זהירות של חוקר, ואין כאן יראת אמת. יש כאן גאווה של מי שחושב שהמוסכמה הישיבתית־אורתודוקסית חשובה יותר מן המקורות עצמם. אם בישיבות אמרו, אם המקובלים קיבלו, אם החסידים נהגו, אם העולם הדתי התרגל — אז הרמב”ם צריך להתכופף. זו שיטתם.

אבל הרמב”ם אינו מתכופף. לא לפני הזוהר, לא לפני לוריא, לא לפני ויטאל, לא לפני קארו, לא לפני החסידות, ולא לפני שום מערכת מאוחרת שביקשה להלביש עליו בגדים שאינם שלו. רבינו עומד זקוף, בהיר וחד: הבורא אחד פשוט, אין בו ריבוי, אין בו גוף, אין בו כוח נפרד, אין לפנות לאמצעים, אין מאגיה, אין שדים במובן שההמון מדמה, אין כישוף ממשי, ואין שום עבודת ה’ דרך ספירות ופרצופים.

ולכן, כאשר חושך ענבל מציג את הרמב”ם כאילו הוא שולי, מוזר, או ניתן לעיכול רק בתוך עולם הקבלה — אין הוא מסביר את הרמב”ם, אלא מוחק אותו. הוא אינו מפרש אותו, אלא מבטל את עומק מהפכתו. הוא אינו מקרב את הציבור להבנת רבינו, אלא מרחיק אותם ממנו, כדי שלא יגלו עד כמה רבינו מפרק את כל בניין ההבל שהם חיים בתוכו.

וזו הסיבה שיש להשיב לו בתקיפות: לא הרמב”ם הוא הבעיה, אלא מי שאינו מסוגל לשאת את בהירותו. לא דרכו של רבינו היא מוזרה, אלא עולם הסודנות שבנה דת חדשה על גבי ספירות, פרצופים, מתווכים וקברים. לא מבקשי האמת הם המסוכנים, אלא מי שמטשטשים את האמת כדי להציל את הקבלה מן הדין.

כי האמת פשוטה: מי שהולך אחר הרמב”ם באמת, אינו יכול להעריץ את ספרי האופל. מי שמבין את יחוד השם, אינו יכול לקבל מערכת של כוחות ופרצופים. מי שלמד את שלילת ההגשמה, אינו יכול לשתוק מול הקבלה הפרו־נוצרית. ומי שמבין את רבינו, אינו מתבייש לומר: כל ניסיון להפוך אותו למקובל אינו אלא זיוף, סילוף ובריחה מן האמת.

.

“האם תענוג מסויים יכול להחשיך את חושי השכל”:

וכעת נעבור לחתום מאמר זה במה שאמר חושך ענבל בעניין הגלידה. ואף שדבריו נשמעים בתחילה כבדיחה צדדית, באמת יש בהם גילוי גדול על עומק שיבושו, על גאוותו, ועל חוסר הבנתו בדברי רבינו הרמב”ם ובדרכי דת האמת.

חתימה זו תתבאר בשני רבדים – הרובד הראשון: נוכיח שמתוך דבריו עצמם ניכר שאינו מבין מה הוא אומר. הוא מדבר בביטחון, אך דבריו ריקים מן הדעת. הוא מתיימר להעמיד הבחנות רוחניות עמוקות, אך בפועל אינו מבדיל בין פרישות אמיתית, תיקון המידות, דרך האמצע, שליטת השכל, לבין סתם סיסמאות של בעלי מוסר מדומיין.

הרובד השני: נעמוד על מה שאמר לגאוותן בלוף, שאם רצונו להנות מגלידה, יוכל לעשות זאת רק אם ילך בדרכו של יוסף חיים מבגדד, ורק אם יצעד בדרך המקובלים שר”י. והרי זו סכלות הפוכה מן האמת. כי האמת היא בדיוק להפך: דווקא דרך רבינו הרמב”ם, דרך השכל הישר, דרך התורה הנקייה מן המאגיה ומן ההבל, היא הדרך שמעמידה את האדם באיזון נכון ביחס להנאות העולם הזה.

רבינו הרמב”ם אינו מחנך את האדם להיות בהמה של תאוות, אך גם אינו מחנך אותו להיות חולה נפש המואס בכל הנאה מותרת כאילו כל אכילה ערבה היא חטא. דרך רבינו היא דרך הדעת: שהאדם יאכל, ישתה, ייהנה מן המותר, אך לא ישתעבד לתאווה; ישתמש בעולם, אך לא יעשה ממנו תכלית; ינהל את גופו בשכל, כדי שיוכל לעבוד את הבורא בדעת שלמה. אבל אצל בעלי ההבל, כל דבר פשוט נהפך למערכת שלמה של “סודות”, “תיקונים”, “כוונות”, “שפע”, “קליפות” ו”קדושה”. אפילו גלידה כבר אינה גלידה, אלא נושא להשקפה קבלית. אפילו הנאה מותרת אינה נבחנת עוד לפי ההלכה, המידה והדעת, אלא לפי איזו דרך מיסטית האדם בחר לצעוד בה. וזהו שורש הטמטום. כי דת האמת אינה אוסרת על האדם את המותר מפני דמיונות. היא מלמדת אותו להשתמש במותר כראוי. לא להימשך אחר התאווה, אך גם לא להמציא איסורים, פחדים ומערכות סגפניות שאין להן יסוד. התורה לא ניתנה למלאכי השרת, ולא ניתנה לבעלי דמיון המפחדים מכל הנאה, אלא לבני אדם בעלי שכל, גוף, רצון ובחירה.

לכן דבריו של חושך ענבל בעניין הגלידה אינם פרט שולי. הם סימן. הם מגלים כיצד אדם יכול לעטוף סכלות בלשון של עומק, להפוך דבר פשוט למבחן רוחני מזויף, ולהציג את דרך המקובלים כדרך מאוזנת, בשעה שדווקא היא מלאה בהבלים, פחדים, חומרות מדומיינות והשקפות משובשות. וכעת נוכיח, אחת לאחת, שהדברים הפוכים לגמרי: לא דרך יוסף חיים מבגדד ולא דרך המקובלים היא שמעמידה את האדם ביחס נכון להנאות העולם הזה, אלא דרך התורה, חז”ל ורבינו הרמב”ם. דרך שבה האדם אינו עבד לגלידה, אך גם אינו הופך את הגלידה לעבודה זרה. דרך שבה המותר נשאר מותר, האסור נשאר אסור, והדעת היא המנהיגה את האדם — לא המאגיה, לא הסודנות, ולא גאוות בעלי ההבל.

.

ילדותו ובדיחתו של נבל חשוך:

ותחילה יש להראות לנבל הכלבי אשר עשה מעצמו בדיחה, כאשר אמר שמי שהולך כמו המקובלים יכול לאכול גלידה ולהנות ממאכל ערב. נציג את דבריו של אזולאי שאותם הבאתי במאמר הרביעי על עניני בשר וחלב כאן – ואלו הם מקצת מן הדברים: ואם אינך מאמין לדברי, הלא תראה מה שכתב אזולאי בספרו עבודת מינות (עבודת קודש ירושלים עמוד צו’ אות קה’ סימן ג’): ” … כל סעודת החול הנוסף על כדי בריאותו, הולך לסטרא אחרא, לכן אם בעל נפש הוא, אף כי הוא עשיר ימעט בתענוג בימי החול, כי התענוגים בחול הוא כבונה משכן לסטרא אחרא, ואוי לו, כי אבריו מתטמאים, שחונה עליהם הסטרא אחרא, ולו הכין כלי זיין ליצר הרע להלחם בו עד רדתו חיים שאולה”. ע”כ.

מה? ההיפך הגמור מדברי חושך ענבל! לא רק שהגלידה פוגמת במוח האדם והבנתו לפי התינוק נבל, אלא נבל הורה לכולם לבנות משכן לסטרא אחרא על פי הוראתו לגלגל בלוף! והוא הוא שהכין כלי מלחמה ליצר הרע לתת מכות לעם ישראל ולהחטיא אותם על פי אזולאי! אז מי תינוק שמדבר בדיחות יא-כלב אילם?

.

וכעת לדברים ההזויים של אזולאי: כלומר, מדבריו עולה יסוד עקום ומסוכן מאוד: אין האדם ממעט בהנאות ביום חול כדי לכונן את שכלו, לשמור על בריאות נפשו, לרסן את תאוותו, ולהרגיל עצמו במידה נכונה — אלא כדי שלא יבנה, משכן לסטרא אחרא על ידי אכילתו. לא תיקון האדם עומד כאן במרכז, לא יישור הדעת, לא בריאות הגוף והנפש, אלא פחד מאגי מכוחות טומאה מדומיינים, אשר אורבים לאדם בכל מאכל ערב.

ובמילים פשוטות: אם אדם אוכל גלידה באמצע השבוע, עליו לדעת — לפי הבלי המקובלים — שהוא לא סתם נהנה ממאכל מתוק, אלא נותן ליצר הרע כלי זין, כלי מלחמה, כוחות ותחמושת להילחם בו. שמעתם, קוראים נעימים? גלידה נעשתה אצלם אספקה צבאית לסטרא אחרא. שווארמה ביום חול נעשתה סכנה קוסמית. מאכל טעים נעשה כלי נשק בידי כוחות האופל.

הרי זו אינה תורה, אלא טירוף עטוף בלשון קדושה. במקום ללמד את האדם לאכול במידה, בשכל, בבריאות, בהודאה לה’ ובשמחה מתוקנת — הם מלמדים אותו לפחד מן הצלחת שלו. במקום לחנך את האדם לריסון נכון של התאווה, הם מכניסים בו חרדה שכל הנאה גשמית עלולה להאכיל את הסטרא אחרא, לבנות לו משכן, ולהעמיד נגדו כוחות מלחמה.

וכי כך נראית עבודת ה’? וכי התורה באה להפוך את האדם לנרדף, מבוהל ומפוחד מכל כף גלידה ומכל חתיכת בשר? וכי אם אדם אכל שווארמה ביום חול, מיד יצר הרע יקום עליו, יתקוף אותו, ויוריד אותו לבאר שחת? איזו חכמה מופלאה! איזו “פנימיות” עמוקה! כל סוד התורה התגלה לבסוף בפחד מפיתה עם שווארמה.

וזו בדיוק השחתת הדעת שגרמו בעלי ההזיות: הם לקחו עניינים שיש להם מקום אמיתי — מידתיות, ריסון, בריאות, שליטה בתאווה, והימנעות מהשתעבדות להנאות — והחליפו אותם במערכת של פחדים מאגיים. במקום לומר לאדם: אל תהיה עבד לאכילה, אל תרדוף אחר תענוגים, שמור על גופך ועל שכלך — הם אומרים לו: היזהר, אתה בונה משכן לסטרא אחרא. כך מחליפים מוסר בדמיון, חכמה בכישוף, ותיקון האדם בפחדים ילדותיים.

והאמת פשוטה: אין איסור לאדם ליהנות ממאכל טוב ביום חול, כל עוד הוא עושה זאת במידה, ביישוב הדעת, בבריאות, בלי תאווה פרועה ובלי השתעבדות. התורה לא ניתנה למלאכי השרת, ולא ניתנה כדי להפוך את החיים למסכת של פחדים. האדם צריך לאכול כדי לחיות, לשמוח במותר לו, להודות לבוראו, ולשמור שלא יהפוך את ההנאה למרכז חייו. זהו שכל. זו תורה. זו דרך ישרה.

אבל בעלי האופל אינם מסתפקים בדרך הישרה. הם מוכרחים להפוך כל דבר למלחמה קוסמית: כל מאכל — יניקה; כל הנאה — קליפה; כל תענוג — כלי נשק ליצר הרע; כל שמחה פשוטה — סכנה לעולמות. ובכך הם אינם מרוממים את האדם, אלא משבשים את נפשו, מכניסים בו פחד, ומרחיקים אותו מן האיזון הבריא שהתורה מבקשת להעמיד בו.

סוף דבר: מי שממעט בהנאות כדי לשלוט בתאוותו, לשמור על שכלו, ולחיות חיים מאוזנים — הולך בדרך חכמה. אבל מי שממעט בהנאות מפני שהוא מדמיין שכל גלידה ושווארמה מאכילות את הסטרא אחרא — אינו עובד את ה’ בדעת, אלא חי בתוך עולם של פחדים וכישופים. זו אינה קדושה, אלא בהלה. אינה חסידות, אלא חשכה. אינה תורה, אלא הזיה.

.

נמצא שעבודתם עלולה להפוך מעבודת ה’ לעבודת פחדים. לא הבורא עומד במרכז, אלא הסטרא אחרא. לא תיקון האדם עומד במרכז, אלא דמיונות על יניקות, קליפות, פגמים וזיווגים. לא השכל הישר מדריך אותם, אלא חרדה מתמדת מכוחות עליונים מדומיינים. הם אינם חיים לפני ה’ אחד, שלם, פשוט ונורא, אלא בתוך עולם של כוחות רודפים, קליפות נדבקות, עולמות נפגמים ומערכות הזקוקות להפעלה.

וזו סכנה נוראה מאוד: אדם יכול להיראות מבחוץ כפרוש, חסיד, קדוש ומדקדק, ובפנים כל עבודתו בנויה על טעות יסודית. הוא אינו עובד את ה’ מפני שהאמת מחייבת אותו, אלא מפני שהוא מדמיין שהוא מציל עולמות. הוא אינו פורש מן התאווה מפני שהשכל גבר עליה, אלא מפני שהוא מפחד להזין את הסטרא אחרא. הוא אינו מקיים מצוות כדי להיות אדם מתוקן, אלא כדי להפעיל מערכות נעלמות. ובזה התהפכה כל העבודה.

למה הדבר דומה? לאדם שמתאמן לבדו לעומת אדם שמתאמן לפני קהל. מי שמתאמן לבדו עושה זאת לשם תיקון גופו ובריאותו; אבל מי שמתאמן לעיני אחרים עלול לקבל חשק גדול יותר מפני שהוא רוצה שיראו, שיתפעלו, שיכירו בכוחו. כך בדיוק פועלת הסודנות הזו על הנפש: היא נותנת לאדם תחושה שכל הבריאה צופה בו, שכל העולמות ממתינים לו, שכל פעולה שלו עושה רעש בשמים. ומכאן נולד חשק גדול, אך לא בהכרח חשק של אמת — אלא חשק של גאווה רוחנית.

לכן אין להתפעל מן החיצוניות. אפשר לראות אדם טובל בלי סוף, מתענה, מתפלל, לובש שחורים, משפיל עיניו, ומדבר על קדושה, ועדיין כל עולמו הפנימי עומד על דמיונות. כי אם הוא סבור שכל טבילה מסירה ממנו קליפות מדומיינות, וכל אכילה שלו עלולה להאכיל כוחות טומאה, וכל מעשה שלו מתקן או פוגם באלוהות — הרי הוא לא יצא מן הדמיון, אלא רק החליף דמיון גס בדמיון דתי.

והאמת הטהורה היא אחרת לגמרי: המצוות ניתנו לתקן את האדם, לא להפעיל את הבורא; ליישר את הדעת, לא לסדר עולמות; לרסן את התאווה, לא להילחם בקליפות מדומיינות; להביא את האדם לאהבת ה’ ויראתו, לא להכניסו למרדף תמידי אחר כוחות נסתרים. הבורא יתעלה אינו צריך את טבילתו של אדם, אינו נשלם בצומו, אינו נפגם באכילתו, ואינו ממתין לכוונותיו כדי להשפיע שפע.

סוף דבר: כל עבודה דתית הבנויה על ההנחה שהאדם מפעיל עולמות, מזין כוחות, מונע יניקות, מחבר פרצופים או גורם עונג בעליונים — אינה עבודת ה’ הטהורה, אלא עבודה שנולדה מן הדמיון. היא יכולה להיראות קדושה מבחוץ, אך בפנים היא מסיטה את האדם מן העיקר: מן תיקון שכלו, מן תיקון מידותיו, מן הכניעה לפני הבורא, ומן ההכרה הפשוטה שה’ אחד, שלם, בלתי חסר, ואינו זקוק לשום תיקון מצד ברואיו.

.

דרך הרמב”ם אינה מלחמה במאכל ערב:

מה שאין כן אצל הרמב”ם ושיטתו. בוודאי שאדם הנהנה מעט ממאכלים ערבים, בזמן מן הזמנים, ובמידה הראויה, יכול להיות בעל שכל ישר, להבין את מורה הנבוכים, ולעמוד על עומק כוונת רבינו כראוי. שהרי לא מצינו בשום מקום שהרמב”ם הורה לתלמידו יוסף: “אל תאכל מאכל ערב, ורק כך תבין את ספרי”. ולא מצינו שאמר לו: “אם רצונך להבין את מורה הנבוכים, פרוש מכל הנאה מותרת”. אלו אינן מילותיו של רבינו, ולא זו דרכו.

הרמב”ם אינו מחנך את האדם להיות משועבד לתאווה, אבל גם אינו מחנך אותו לשנוא את המותר. רבינו מלמד את דרך הדעת: שהאדם יאכל כדי לחיות, יחיה כדי לדעת את בוראו, וישלוט בתאוותיו על פי השכל. לא תאווה פרועה מצד אחד, ולא סגפנות מדומיינת מצד שני. הפתח להבנת מורה הנבוכים אינו סירוב לגלידה, אלא סילוק ההזיות. הרמב”ם מלמד בפתיחת מורה הנבוכים שהוא מדבר אל אדם שכבר למד תורה, התחיל לעיין, נתבלבל בין פשוטי הכתובים לבין האמת השכלית, והוא מוכן לשמוע דרך עמוקה וישרה שתציל אותו מן המבוכה. הוא מדבר אל אדם שמוכן לוותר על דמיונות ילדות, על אמונות המוניות, על ציורים מגשימים, ועל כל מה שהורגל לקבל בלי בדיקה.

כלומר, התנאי אינו שלא ייהנה ממאכל ערב. התנאי הוא שיהיה איש אמת. שיהיה מוכן להפסיק לעבוד את דמיונו. שיהיה מוכן לעזוב את ההבל ויהבלו. שיהיה מוכן לשכוח את מה שלימדו אותו בדרך עקומה, ולהיעשות כלי קיבול נקי לדעת אמת.

וזה בדיוק ההפך מדברי אותם בעלי ההבל. הם הופכים עניין פשוט של מאכל ערב למבחן רוחני מזויף, כאילו מי שטעם דבר מתוק כבר אינו יכול להבין את עומק דברי רבינו. אבל האמת היא שהבעיה אינה בגלידה, אלא בסכלות. לא המאכל הערב מונע מן האדם להבין את מורה הנבוכים, אלא הגאווה, הדמיון, ההגשמה, ההרגלים הישיבתיים העקומים, והפחד לעזוב את השקר שבו גדל.

אדם יכול לאכול מאכל ערב במידה, לברך את הבורא, לשמור את גופו, לשלוט ביצרו, ולהיות בעל שכל בהיר. ולעומתו, אדם יכול להתנזר ממאכלים ערבים, לדבר גבוהה גבוהה על פרישות, ועדיין להיות שקוע עד צוואר בהזיות, במאגיה, בקבלה, בספירות, בפרצופים ובעבודה לאמצעים.

לכן צריך לומר בפשטות: הרמב”ם לא בא להוציא את האדם מן העולם, אלא להוציא ממנו את הסכלות. לא המאכל הערב הוא אויב הדעת, אלא הדמיון. לא ההנאה המותרת היא החושך, אלא ההגשמה והמינות. ומי שרוצה להבין את מורה הנבוכים באמת, לא צריך לברוח מגלידה, אלא לברוח מן ההבל, מן הקבלה, מן המאגיה, ומכל מחשבה שמרחיקה אותו מיחוד השם ומן השכל הישר. כמו שכתב לתלמידו (בסוף הפתיחה למורה): ” … כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר, וצר לו המעבר ולא אמצא ללמד אמת שהוכח אלא על ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים [=כמו גלגל בלוף וחושך ענבל הכלב], הריני מעדיף לאמרו בשבילו!, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד, ממה שנלכד בו, ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלימות וירוח לו“. ע”כ.

ומנגד, רבינו הטהור ידע גם ידע, כי יקומו אנשים כמו חושך ענבל, אשר יעשו הכל על מנת להרחיק אנשים מן המורה. עד שיאמרו בכוונת מכוין, שמי שנהנה ממאכל ערב בדורינו אנו, לא יכול להבין את המורה. במילים אחרות, תלמדו קבלה נוצרית כי היא לא דורשת להיות אדם סגפן [=מה שלא נכון בכלל. שהרי וייטאל המטורלל מלמד סגפנות. וכך ראשית חכמה/טפשות מלמד בכל ספרו המהובל]. ונמצא כי אין אדם לפי ענבל שיכול להבין את המורה. ואם הבין, אין לו למי ללמד. רק כי הוא אוכל גלידה. איזה מין ארור ומתועב הענבל הכסיל הלזה.

וכה דבריו של רבינו לתלמידו (ספר מורה הנבוכים פתיחה): “אבל המבולבלים [=כמו כל שחיקי העצמות אשר דיברו כנגד רבינו, וכן המון כלבים אילמים שבדורינו], אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [וחושבים גם שהם ‘חכמי ישראל’] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא ‘מדע’ באמת. הם יירתעו [=כמו נחמן שנרתע מאוד, כפי שאפשר לראות כיצד דיבר רע מאוד נגד רבינו והרחיק. וכמו ענבל הכלב הכסיל] מפרקים רבים ממנו [=מפרקי ספר מורה הנבוכים], ומה מאוד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מתוצאה של לימוד חכמת האמת והבנה שדברי רבינו הרמב”ם הם האמת הברורה, אז] תתגלה פסולת הסיגים שבידם, סגולתם ורכושם המיועד לאידם“. ע”כ.

וראה מה שכתב בספר מלמד התלמידים הנזכר (ספר מלמד התלמידים ליום מתן תורה): “… וכדי שישאר המאמר בדרך רמז כפי מה שבאו מאמרים הרבה בתורה ובדברי רבותינו ז”ל וביאור הדבר הזה הי’ נעלם מרוב חכמי תורתנו כמו שהי’ גם כן נעלם רוב דברי האמתות הנרמזים בתורה ובתלמוד עד שקם הרב רבינו משה ב”ר מימון זצ”ל שקם אב בתורה אב בחכמה בישראל ובאר דברים נפלאים מהם יבינו המבינם עד שיגלו לנו קצת סתרי התורה והתלמוד ואם הוא הזכיר מעט מהסתרים ההם בספרו הנכבד במעט הדבש הזה אורו עיני התלמידים ותפקחנה לראות ולהביט מה שלא היו שמים אליו לא לב ולא עין לפי שהוסרו בדברו הטוב הסנורים הרעים שהיו מבדילים בין הראות והנראה”. ע”כ.

.

בנוסף למה שכתבנו לעיל. יש לצרף את דברי רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות – שמונה פרקים פרק ה): “ועל זה ההקש לא יכוון אז אל ההנאה בלבד, עד שיבחר מן המאכל והמשתה היותר ערב, וכן בשאר ההנהגות, אלא יכוון אל המועיל, ואם יזדמן שיהיה ערב – יהיה, ואם יזדמן שיהיה נמאס – יהיה. או שיכוון אל הערב לפי העיון הרפואי, כגון שנחלשה תאוותו למאכל, ויעוררה במאכלי תאוה ערבים ומתובלים, וכן אם התעוררה עליו מרה שחורה, יסירה בשמיעת שירים ומיני נגינות, ובטיול בגנות ובבניינים נאים, ובישיבה עם צורות נאות, וכיוצא בזה ממה שירחיב הנפש, ויסיר דאגת המרה השחורה ממנה. ותהיה הכוונה בכל זה – שיבריא גופו, ותכלית בריאות גופו – שידע. וכן כשינוע ויתעסק בקנית הממון, תהיה תכליתו בקבצו אותו – שישתמש בו למעלות, ושימצאהו לקיום גופו והמשך מציאותו, עד שישיג וידע מה’ מה שאפשר לדעתו”. ע”כ.

.

לא המאכל קובע — אלא כוונת האדם

ושימו לבכם, והשכילו למילותיו הברורות של רבינו: “ואם יזדמן שיהיה ערב – יהיה, ואם יזדמן שיהיה נמאס – יהיה“. כמה אמת, כמה שכל, וכמה דרך ישרה יש במשפט הזה. רבינו מלמדנו כאן יסוד גדול: לא המאכל הערב קובע, ולא המאכל המאוס קובע. המאכל מצד עצמו אינו מעלה ואינו מוריד את האדם מצד מעלת שכלו. הקובע הוא כוונת הלב, סדר החיים, שליטת האדם בתאוותו, והאם הוא משתמש בעולם הזה ככלי לעבודת ה’, או נעשה עבד לתאוותיו.

אדם יכול לאכול מאכל ערב, ואף גלידה, וכוונת ליבו לשמים. לא מפני שהוא שקוע בתאווה, אלא מפני שהוא מבקש להסיר טרדה, ליישב דעתו, לשמח מעט את נפשו, ולא להיות עסוק כל שעת לימודו במחשבה על אותו מאכל. ואם אכל במידה, בברכה, בשכל, ובלא רדיפה אחר התענוג — מה פגם יש כאן? וכי התורה ניתנה למלאכי השרת? וכי הרמב”ם אסר על האדם כל הנאה מותרת? מה שאין כן אדם האוכל מעת לעת גלידה או מאכל ערב, וליבו סמוך ובטוח בה’, ושכלו מושל על תאוותו, ואינו רודף אחר המאכל, ואינו עושה ממנו תכלית — אדם כזה אינו מתרחק מן הדעת. אדרבה, הוא חי בדרך מאוזנת, נורמלית וישרה, כדרך רבינו, שלא הפך את המותר לאיסור ולא את הנאת האדם למחלה רוחנית.

וזו בדיוק נקודת הטעות של חושך ענבל. הוא לימד כאילו המאכל עצמו קובע, כאילו אכילת מאכל ערב מזינה את חושי הגוף באופן המחשיך את השכל ומונע מן האדם להבין את מורה הנבוכים. אבל הרמב”ם מלמד ההפך הגמור: המאכל מצד עצמו אינו העיקר. העיקר הוא מחשבת האדם, מטרתו, משמעתו, והאם הוא נשלט בידי תאוותו או שולט בה.

אם יזדמן שיהיה המאכל ערב — יהיה. ואם יזדמן שיהיה נמאס — יהיה. כלומר, אין האדם עובד את העריבות, ואין הוא עובד את המיאוס. הוא אינו רודף אחרי תענוגים, אבל גם אינו עושה מן המאכל המאוס אידיאל של קדושה. הוא אוכל כפי הצורך, כפי הבריאות, כפי השכל, וכפי התכלית: שיוכל לעבוד את הבורא בדעה צלולה.

ואם האדם רדוף ולהוט כל היום אחרי גלידות, מתוקים, מאכלים ערבים ותענוגי הגוף — ודאי שהדבר ישפיע עליו לרעה. אבל לא מפני עצם המאכל, אלא מפני הרדיפה. לא הגלידה היא המחלה, אלא השעבוד אליה. לא העריבות היא החושך, אלא ההתמכרות לתענוג. לא האכילה המותרת היא הבעיה, אלא הפיכת התאווה למרכז החיים.

וזה בדיוק מה שאמר שלמה המלך: “אל תתן לנשים חילך”. כלומר, אל תמסור את כוחך, דעתך, זמנך ותכליתך לרדיפת תאוות. אל תהיה אדם שנגרר אחר נשים, מאכלים, כבוד, כסף או כל תענוג אחר, עד שהוא שוכח את ייעודו ואת מעלתו. אין הפסוק בא ללמד שנשים מצד עצמן הן הבעיה, אלא שהרדיפה אחר התאווה היא שמכלה את חיל האדם ומרחיקה אותו מן התכלית.

כך גם כאן: אין המאכל הערב הוא הבעיה, אלא רדיפת המאכל הערב. אין ההנאה המותרת היא הבעיה, אלא הפיכת ההנאה לאדון. רבינו אינו דורש מן האדם להיות סגפן חולה, אלא בעל שכל. לא אדם המפחד מן העולם, אלא אדם היודע להשתמש בעולם בלי להשתעבד לו. ולכן דברי חושך ענבל בעניין זה אינם רק טעות קטנה, אלא עיוות שלם של דרך הרמב”ם. במקום ללמד את האדם שליטה בתאווה, הוא מצייר כאילו עצם ההנאה המותרת פוגמת בשכל. במקום להעמיד את האדם על כוונת הלב, הוא תולה את הכל במאכל עצמו. במקום דרך האמצע של רבינו, הוא מציע דרך של פחד, בלבול וסיסמאות.

ודרך הרמב”ם ברורה כשמש: לא המאכל קובע, אלא האדם. לא העריבות קובעת, אלא הכוונה. לא הגלידה מונעת הבנת מורה הנבוכים, אלא הסכלות, הגאווה, הדמיון, ההגשמה, וההתמכרות להבל. מי ששכלו ישר, ליבו נקי, והוא מוכן לעזוב את הזיות נעוריו — יכול להבין את רבינו גם אם אכל מאכל ערב. ומי ששקוע בקבלה, במאגיה, בפרצופים ובסודנות — גם אם יאכל לחם יבש ומים במשורה, עדיין יישאר רחוק מאוד מדעת רבינו.

.

ונחתום מאמר זה בדברי הנביא (מיכה פרק ג): וָאֹמַ֗ר שִׁמְעוּ־נָא֙ רָאשֵׁ֣י יַעֲקֹ֔ב וּקְצִינֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הֲל֣וֹא לָכֶ֔ם לָדַ֖עַת אֶת־הַמִּשְׁפָּֽט: שֹׂ֥נְאֵי ט֖וֹב וְאֹ֣הֲבֵי רעה רָ֑ע גֹּזְלֵ֤י עוֹרָם֙ מֵֽעֲלֵיהֶ֔ם וּשְׁאֵרָ֖ם מֵעַ֥ל עַצְמוֹתָֽם: וַאֲשֶׁ֣ר אָכְלוּ֘ שְׁאֵ֣ר עַמִּי֒ וְעוֹרָם֙ מֵעֲלֵיהֶ֣ם הִפְשִׁ֔יטוּ וְאֶת־עַצְמֹֽתֵיהֶ֖ם פִּצֵּ֑חוּ וּפָרְשׂוּ֙ כַּאֲשֶׁ֣ר בַּסִּ֔יר וּכְבָשָׂ֖ר בְּת֥וֹךְ קַלָּֽחַת: אָ֚ז יִזְעֲק֣וּ אֶל־יְיָ֔ וְלֹ֥א יַעֲנֶ֖ה אוֹתָ֑ם וְיַסְתֵּ֨ר פָּנָ֤יו מֵהֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא כַּאֲשֶׁ֥ר הֵרֵ֖עוּ מַעַלְלֵיהֶֽם: פ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְיָ֔ עַל־הַנְּבִיאִ֖ים הַמַּתְעִ֣ים אֶת־עַמִּ֑י הַנֹּשְׁכִ֤ים בְּשִׁנֵּיהֶם֙ וְקָרְא֣וּ שָׁל֔וֹם וַאֲשֶׁר֙ לֹא־יִתֵּ֣ן עַל־פִּיהֶ֔ם וְקִדְּשׁ֥וּ עָלָ֖יו מִלְחָמָֽה: לָכֵ֞ן לַ֤יְלָה לָכֶם֙ מֵֽחָז֔וֹן וְחָשְׁכָ֥ה לָכֶ֖ם מִקְּסֹ֑ם וּבָ֤אָה הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ עַל־הַנְּבִיאִ֔ים וְקָדַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַיּֽוֹם: וּבֹ֣שׁוּ הַחֹזִ֗ים וְחָֽפְרוּ֙ הַקֹּ֣סְמִ֔ים וְעָט֥וּ עַל־שָׂפָ֖ם כֻּלָּ֑ם כִּ֛י אֵ֥ין מַעֲנֵ֖ה אֱלֹהִֽים: וְאוּלָ֗ם אָנֹכִ֞י מָלֵ֤אתִי כֹ֙חַ֙ אֶת־ר֣וּחַ יְיָ֔ וּמִשְׁפָּ֖ט וּגְבוּרָ֑ה לְהַגִּ֤יד לְיַֽעֲקֹב֙ פִּשְׁע֔וֹ וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל חַטָּאתֽוֹ: ס שִׁמְעוּ־נָ֣א זֹ֗את רָאשֵׁי֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב וּקְצִינֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הַֽמֲתַעֲבִ֣ים מִשְׁפָּ֔ט וְאֵ֥ת כָּל־הַיְשָׁרָ֖ה יְעַקֵּֽשׁוּ: בֹּנֶ֥ה צִיּ֖וֹן בְּדָמִ֑ים וִירוּשָׁלִַ֖ם בְּעַוְלָֽה: רָאשֶׁ֣יהָ׀ בְּשֹׁ֣חַד יִשְׁפֹּ֗טוּ וְכֹהֲנֶ֙יהָ֙ בִּמְחִ֣יר יוֹר֔וּ וּנְבִיאֶ֖יהָ בְּכֶ֣סֶף יִקְסֹ֑מוּ וְעַל־יְיָ֙ יִשָּׁעֵ֣נוּ לֵאמֹ֔ר הֲל֤וֹא יְיָ֙ בְּקִרְבֵּ֔נוּ לֹֽא־תָב֥וֹא עָלֵ֖ינוּ רָעָֽה: לָכֵן֙ בִּגְלַלְכֶ֔ם צִיּ֖וֹן שָׂדֶ֣ה תֵֽחָרֵ֑שׁ וִירוּשָׁלִַ֙ם֙ עִיִּ֣ין תִּֽהְיֶ֔ה וְהַ֥ר הַבַּ֖יִת לְבָמ֥וֹת יָֽעַר”. ע”כ. והמבין יבין. והמבין כבר הבין.

.

עד כאן כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור החפץ באמת ללא תנאים וללא פשרות.