.

“שטויותיו של ספר הזוהר הנוצרי ומעלליו האווילים”:

.

וכעת, לאחר שסיימנו לברר את עיקרי ההלכה בענייני בשר וחלב, ולאחר שעמדנו על שורש הסוגיות, על דברי התלמוד, על דרך רבנו הרמב”ם, ועל השיבושים שנולדו מן החומרות המאוחרות — נחתום את סדרת המאמרים בבחינה נוקבת של מקור נוסף אשר החריב את שיקול הדעת ההלכתי והוליד הזיות וחומרות שאין להן שורש בתורת חז”ל.

כוונתי לספר הזוהר הנוצרי, אותו חיבור זר ומעורפל, אשר קארו ראה לנכון לרוממו, להעריצו ולהביאו כסיוע הלכתי, כאילו היה מסורת ברורה מסיני, וכאילו יש בכוחו לעמוד כנגד תלמוד מפורש ודברי חכמים. וכאן חובה לומר את הדברים בלא רתיעה: כל מקום שבו ספרי סוד מהובלים ומאוחרים, מלאי ערפול, דמיונות והזיות, נעשים מקור לפסיקת הלכה נגד פשט התלמוד — שם כבר אין זו הלכה, אלא חורבן ההלכה.

במקום להיכנע לפני דברי חז”ל, קמו בעלי הסוד המדומה והעמידו מעליהם חיבור זר, אשר לשונו מעורפלת, רעיונותיו חשודים, ומסקנותיו הולידו חומרות שאין להן שיעור. וקארו, תחת שידחה דברים אלו מפני הסוגיות הברורות, בחר להחשיבם, לשלבם, ולתת להם מעמד כאילו הם חלק בלתי נפרד ממסורת הפסיקה. בכך נפתח פתח מסוכן: לא עוד תלמוד, סברה והכרעה; אלא פסיקה על פי רמזים, פחדים, דמיונות וספרי מסתורין.

לפיכך נחתום בניתוח אותו מקור ובסקירת הזיותיו הרעות, לא כדי להרחיב בסודנותו, אלא כדי לחשוף את כיעורה; לא כדי להתפעל מלשונו, אלא כדי להראות עד כמה הרחיקה את הלומדים מדרך התורה; ולא כדי להעניק לו כבוד, אלא כדי להעמידו במקומו הראוי: לא כמקור של הלכה, לא כיסוד של אמונה, ולא כקול מסיני, אלא כחיבור אשר גרם נזק כבד לדת האמת כאשר הועלה מעל התלמוד ומעל שכלם של חכמים.

וזו תהיה חתימת הדברים: אין תורה אלא תורה הבנויה על דברי חז”ל, על עיון ישר, על ראיות ברורות ועל נאמנות לדרך האמת. וכל המעמיד ספרי הבלים וערפילים מעל התלמוד, וכל המעדיף הזיות סוד על פני דברי רבנו וחכמי התלמוד, אינו מחמיר ואינו מעמיק — אלא מחשיך, מסלף ומחריב.

.

בספר הנקרא, “פרישה” [=מצוה לפרוש ממנו באמת] כתב (פרישה יורה דעה סימן פט אות (ו) וא”א): “וא”א הרא”ש ז”ל כתב ונהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר בשר. משמע דוקא מכח מנהג אין לשנות אבל מכח דין לא הכריע. [=כלומר, מצד הדין פשוט וברור שמותר לאכול חלב וגבינה אחר בשר לדעתו של הרא”ש, אם מדיח ומקנח לשיטת אנשי אירופה. ולשיטתינו אסור בכל מצב, אלא אם מצחצח שיניו ומנקרם, אז מותר גם כן]. והמקובלים מחמירין טובא לאסור בשר אחר גבינה כמו גבינה אחר בשר”. ע”כ.

שמעתם את החוצפה? קמו להם אותם מחמירי־הבל, המתעטפים באצטלה של “סוד” ו”קדושה”, והעזו לאסור לאחרים בשר אחר גבינה, כאילו דינו כדין גבינה אחר בשר. וכי ייתכן כדבר הזה בישראל? וכי באו הם להשלים את חכמי התלמוד? וכי רב אגרא וחכמי הגמרא לא ידעו את מלאכת ההרחקה בין בשר לחלב, עד שבאו מפטפטי הסוד והאירו את עיניהם? והלא הדברים זועקים.

המהר”ם עצמו, כפי שהבאנו במאמר הקודם, כתב שבתחילה היה מתלוצץ על אותם בני אדם שהחמירו על עצמם בבשר אחר גבינה, ואף היה הדבר נראה בעיניו כנטייה למינות. ומדוע? מפני שכל המוסיף חומרות על דברי חכמים, ומציג אותן כאילו הן דין מחייב, הרי הוא למעשה כופר בסמכותם של חכמי התלמוד. הוא אומר בפועל: חכמים התירו, אבל אני יודע טוב מהם; התלמוד לא חשש, אבל אני, בחכמתי המדומה, חושש יותר.

והנה באו אותם שוטים, המכנים עצמם “מקובלים“, ובמקום להכניע ראש לפני דברי התלמוד, הרהיבו עוז לאסור את מה שחכמים התירו בפירוש. לא החמירו על עצמם בלבד, לא אמרו “מי שחושש לעצמו יחוש“, אלא קבעו איסור לאחרים, והעמידו את הבליהם מעל דברי חז”ל. זוהי אינה יראת שמים, אלא עזות פנים. זו אינה חסידות, אלא חירוף סמוי כלפי חכמי התלמוד, כאילו הם היו קלי דעת שלא ידעו לגזור גזירות במקום הצורך. לא לחינם מכשפי האופל בספר הנוצרי זוהר, מכנים את חכמי המשנה והתלמוד בשם, “אבן משכית“, “שפחה כי תירש גברתה”.

.

כמו שכתב הטינוף הפגאני (זוהר דברים פרשת כי תצא מאמר מוציא שם רע אות ג) “אבל החכמים אוי להם לאלו שאוכלים תבן ותבואה של התורה, ואינם יודעים בסתרי התורה, אלא רק את הקלין והחמורין של התורה. הדברים הקלים של התורה הם כעין תבן של התורה, והחומר של התורה הוא חיטה, דהיינו חֵט־ה’, עץ הדעת טוב ורע”. ע”כ.

לפי מחרף התורה הזה, המשנה העוסקת בדיני איסור והיתר, טומאה וטהרה, ואף התלמוד כולו על שקלא וטריא שבו, קושיותיו, פלפוליו ומחלוקותיו — אינם אלא תוצר של “סטרא דרע”, של “רוח הטומאה”, ושל “אילנא דטוב ורע”, וכל זה כביכול נועד רק להמון העם, ל”עמי הארץ” של ימי הגלות.

ואילו הוא וחבר מרעיו, בני העלייה המדומים בעיני עצמם, אינם צריכים לכל עמל התורה שבעל פה, אלא לספר הזוהר בלבד, שהוא לדעתם נובע מ”אילנא דחיי”, והוא-הוא האור הגדול שבזכותו ייגאלו מן הגלות ברחמים.

והחוצפה כאן זועקת לשמים. שהרי מבקשים הם מן האדם הישר להאמין, שאת דברי הבלע הללו אמר רבי שמעון בר יוחאי — הוא התנא שכל תורתו, ככל תורת חז”ל, משוקעת דווקא באותה משנה עצמה, באותם דיני איסור והיתר, באותן הלכות טומאה וטהרה, ובאותו תלמוד שהם עצמם מבזים. כלומר, לא רק זיוף לפנינו, אלא זיוף גס, מטופש ונלעג, הסותר את עצמו מיניה וביה. מייחסים לרשב”י שנאה גלויה למורשת שהוא עצמו מעמודיה המרכזיים. אין זו רק סכלות — זו נוכלות עטופה בארמית.

ולא הסתפק בעל “רעיא מהימנא” בביזוי יסודות התורה שבעל פה, אלא גם שפך בוז ארסי על תלמידי החכמים ולומדי הגמרא. הללו, בעיניו, אינם אלא “אטומי לב”, “סתומי עיניים”, “ערב רב”, “בהמות”, “חמורים”, “כלבים”, ואף “שדין יהודאין”. כך מדבר אדם שהתורה האמיתית זרה לו, וכך מדברת כת המתמרדת במסורת חז”ל אך מבקשת להתחזות ליורשתה. כי מי שמבזה את לומדי הגמרא, מבזה את נושאי התורה; ומי שמחרף את עמלי ההלכה, מחרף את חכמי המשנה והתלמוד כולם.

ומן הצד השני, אותו בעל הבלים מלא גם תרעומת כלפי העשירים ובעלי הממון, שאינם מחזיקים את בטלני הסוד ופטפטני המסתורין, אלא נותנים את ממונם ללומדי התורה, לעמלי ההלכה, ולנושאי ונותני התלמוד. וגם בזה נחשף פרצופו האמיתי: לא אהבת תורה יש כאן, אלא קנאה עכורה במי שנותנים כבוד ופרנסה לאנשי האמת, במקום להשליכם לרגלי מחרחרי הסוד. כי דרכם של הוזי ההזיות הללו אחת היא: לבזות את חכמי ההלכה, ללעוג ללומדי הגמרא, ולהכתיר במקומם את עצמם, בטלנים מתנשאים, כאילו הם לבדם “המשכילים” וכל זולתם עיוורים וסתומים.

נמצא אפוא, שאין כאן רק סטייה רעיונית, אלא כתב שטנה ממש נגד התורה שבעל פה, נגד חכמיה, נגד לומדיה, ונגד מחזיקיה. לא “פנימיות התורה” יש כאן, אלא מלחמה בתורה; לא “סוד” יש כאן, אלא רעל; לא “אילנא דחיי”, אלא גרזן של חורבן המונף נגד המשנה, נגד התלמוד, ונגד כל יסודותיה של אמונת ישראל.

.

גם הרב יחיה קאפח כתב (מלחמות השם אות סח-סט): “… ועוד לא שבע להטיל קלון ופחיתות במשנה שהיא המצוה שקיבל משה מסיני כדאיתא בברכות והובא לעיל, וקורא לה שפחה, סלע אחרא, דאתקריאת קליפה, משנה. נוקבא דעבד נער, עלה אתמר בדברים לא יוסר עבד אלא דמחן ומתברין מנה כמה פסקות בלא נביעו דחכמתא. ומשבח הוא את תורתו החדשה המלאה אלוהות רבים וקורא לה ברתא דמלכא, דבגינה אמתר ודברתם אל הסלע בדבור ופיוס כברתא דמלכא, ומספר שם שמשה רבינו התודה את חטאו זאת שנתן לנו את המשנה והתלמוד שהם סותרים ומכים על קדקד אמונתו באלהים רבים שהוא קורא לה ברתא דמלכא. ושעל כן נגזר עליו מיתה. דמאן דסריב למטרוניתא חייב מיתה, כל שכן מאן דמחי לברתא דמלכא ושעל כן נגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל. ושיקבר בארץ נכריה חוצה לארץ.

ראה והתבונן אחי איך בדבריו אלה הוא מחלל את הקדשים כללותיה ופרטותיה של תורה המקובלים ביד כל ישראל הכתובים במשנה ובתלמוד שקיבל משה מסיני ומסרם ליהושע וכו’ הקדושים לכלל האומה הישראלית, ומחבר הזהר מהללם ומורה לעזבם ולפרשו מהם כאבן משכית, וקורא להם בשמו של גנאי שפחה כי תירש גברתה, אשר תחתיה רגזה ארץ, ובשם קליפה קשה אשר ילאה כל אדם לשברה ולהוציא ממנה אוכל מועט כנטפי מים מועטים אשר ל אירוו לנפש עיף וצמא. כה עשה הפילסוף הרמאי מחבר הזהר לגרע נטפי מי ים המשנה והתלמוד בכמה מיני מגרעות אשר שת עליהם בזהר ובתיקונים. ובמחשבה רעה זו חשב לפסול ולהשכיח את המשנה והתלמוד מישראל ולסתום את פי באר מים חיים אשר ממנו יקרו כל הליכות תורה שבעל פה”. ע”כ.

.

והמקובלים אף טוענים שהלומד משנה ותלמוד כל ימי חייו ולא התעסק בקבלה הנוצרית, הרי הוא דומה לבהמה שאין בה תבונה. ימחה שמם של המקובלים הפרו-נוצרים הללו, שחירפו כלפי האל הנכבד והנורא.

.

והרי התלמוד אמר בשם רב אגרא שעוף וגבינה נאכלים באפיקורן, כלומר בלא נטילת ידיים ובלא קינוח הפה, וחכמים לא דחו את דבריו. וכן הלכו אחריהם גדולי הראשונים הנאמנים לתלמוד, אשר לא נבהלו מן הדמיונות ולא המציאו חומרות מדעתם. ואם כן, מי נתן רשות לאותם בעלי הזיות לעקור היתר תלמודי מפורש? מי הסמיך אותם להעמיד ספרי סוד מעורפלים כנגד גמרא ברורה? ומי התיר להם להכביד על ישראל במה שלא אסרו רבותינו? והלא דינם כדין זקן ממרא, שהרי המרו את חכמי המשנה והתלמוד שנסמכו דבריהם על ידי סנהדרין גדולה שהיתה בזמנם!

.

וזו בדיוק דרכם של מחוללי החומרות: תחילה הם ממציאים חשש, אחר כך מלבישים אותו בלשון “קדושה”, ולבסוף הופכים אותו לאיסור גמור. כך נבנית דת חדשה — לא דת התלמוד, לא דת הרמב”ם, ולא דת חכמי האמת, אלא דת של פחדים, חששות, סגפנות והזיות. במקום לשאול מה אמרו חז”ל, הם שואלים מה רמזו בעלי הסוד; במקום להעמיד הלכה על ראיה, הם מעמידים אותה על ערפל; ובמקום לשמור את התורה, הם חונקים אותה תחת ערימות של איסורים שלא ניתנו בסיני ולא נאמרו בבית המדרש.

.

לפיכך יש לומר את הדברים בבהירות: כל האוסר בשר אחר גבינה במקום שחכמי התלמוד התירו, וכל ההופך חומרה פרטית לדין ציבורי, אינו מחמיר אלא מסלף. הוא אינו מגן על ההלכה, אלא משחית את גבולותיה. הוא אינו מכבד את חז”ל, אלא מציב עצמו מעליהם. וחומרה כזו אינה אלא חוצפה הלובשת בגדי יראת שמים.

.

“טעמו הסודי של ספר הנצרות זוהר”:

.

והנה לפני שאבוא למה שכתב הטמא הפרו-נוצרי. ארצה לשתף את הקורא הנעים בכמה תובנות שעלו בדעתי בנושא הזוהר הנוצרי ותירוצי המינים הארורים, אשר מנסים בכל כח לטשטש את מינותם.

הביקורת שלי על ספר הזוהר הנוצרי, אינה רק על מונח בודד כמו “אין סוף”, “זעיר אנפין” או “ספירות”. הביקורת היא על המערכת כולה, מפני שהיא משנה את מוקד עבודת ה׳ מן הייחוד הפשוט שבתורה אל מערכת מטפיזית מורכבת שלא נזכרה בתנ״ך, במשנה או בתלמוד.

הטענה המרכזית: התורה וחז״ל מצווים לעבוד את ה׳ אחד — לא פרצוף, לא ספירה, לא בחינה, לא לבוש, לא הנהגה, ולא “גילוי” מסוים.

ואילו בספרות הקבלית, נעשה מעבר מסוכן. בתחילה אומרים: “אין סוף” הוא הבורא הבלתי מושג. אחר כך אומרים: אין סוף אינו נושא התפילה בפועל, כי הוא נעלם ובלתי מושג. ואז אומרים: צריך לכוון בתפילה אל זעיר אנפין, או אל שם הוי״ה כפי שהוא מתפרש כפרצוף/מערכת/חיבור.

ומכאן יוצאת המסקנה החריפה: אם אין סוף הוא הבורא הראשון, אבל אין מתפללים אליו אלא לזעיר אנפין — הרי שהתפילה הועברה מן הבורא עצמו אל מדרגה אחרת. ואם אומרים שזעיר אנפין אינו אחר ממנו אלא רק “גילויו”, עדיין בפועל יצרו מושא תפילה חדש שלא נמסר בתורה ובחז״ל.

המילים “גילוי”, “הנהגה”, “לבוש”, “בחינה”, “התלבשות” אינן פותרות את הבעיה, אלא רק מכסות אותה. כי ברגע שהמערכת הזו מחייבת את האדם הלכה למעשה בכוונת תפילה, בברכות ובמצוות — זו כבר לא מטפורה. זו אמונה מעשית.

במילים אחרות, אם “אין סוף” הוא הבורא הראשון — אז התפילה צריכה להיות אליו בלבד. אם אסור או לא נכון להתפלל אליו, אלא צריך להתפלל לזעיר אנפין — הרי שעובדים מדרגה שאינה הבורא הראשון. אם יאמרו שזעיר אנפין הוא רק “גילוי” של אין סוף — עדיין הם קובעים שמושא התפילה המעשי הוא הגילוי ולא הבורא מצד עצמו. אם הגילוי אינו נפרד — אין צורך בשם, פרצוף וכוונה נפרדת. ואם הוא כן נושא כוונה נפרד — זו עבודת אמצעי או ריבוי במושא העבודה. לכן אין להם אפשרות להחזיק בשני הצדדים יחד: גם לומר שאין סוף הוא הבורא הראשון, וגם לומר שאין להתפלל אליו אלא לפרצוף הנקרא זעיר אנפין.

זאת ועוד, שהמקובלים אינם מציגים זאת רק כמשל פיוטי שאפשר להבין זאת כענין מוסרי או רעיוני. אלא הם בונים על זה כוונות, תיקונים, ייחודים, סדרי תפילה ופירושי מצוות, ואף הוראה לעשות פעולה של מעשה במעשה המצוות, כמו איסור להניח תפילין בחול המועד וכו’. כלומר, הם מתנהגים כאילו הם יודעים כיצד פועלת “המערכת העליונה”. אבל לפי דרך התורה וחז״ל, האדם אינו יודע את עצמות הבורא, ואפילו בענייני מרכבה והנהגה עליונה חז״ל הזהירו שלא להרחיב ולפרסם הדבר. ומזמן רבי עקיבא אין דעתן נקיה. לכן הצגת מערכת מפורטת של פרצופים, זיווגים וחיבורים כבסיס לעבודת ה׳ היא חריגה חמורה וגובלת בעבודה זרה ומינות.

לכן, הביקורת שלי על הקבלה אינה רק שהשתמשה במונחים זרים שלא נזכרו בתורה ובחז״ל, אלא שהיא שינתה בפועל את מושא העבודה. במקום תפילה פשוטה אל ה׳ אחד, היא מלמדת לכוון אל מערכת של אין־סוף, ספירות, פרצופים וזעיר אנפין. אם זו רק מליצה — אסור לבנות עליה הלכה וכוונות מחייבות. ואם זו אמת ממש — הרי זו עבודת אמצעי וריבוי במושא התפילה. לכן אין דרך להימלט: או שהשפה הקבלית ריקה ומטעה, או שהיא כפשוטה — ואז היא סותרת את ייחוד ה׳ הפשוט שבתורה.

.

וכעת נבוא אל הדברים, כתב הטמא הארור הפרו-נוצרי (פירוש הסולם לזוהר – שמות פרשת משפטים מאמר הקב”ה נקרא אדנ”י אות תקנ): ” ועוד אמר רבי יהודה [=באמת?], לפעמים נקראים העליונים בשם התחתונים [=עליונים הכוונה לאליל הקבלי הטמא, “קצר אפים”. ותחתונים הכוונה לאלילה הקבלית הטמאה, “נוקבא”]. ולפעמים נקראים התחתונים בשם העליונים. [=באמת? האומנם? שימו לב, קוראים נעימים, ללשון הנפלטת מפיו. הרי בדבריו הוא מודה בפירוש שיש כאן מערכת של “עליונים” ו”תחתונים”, כלומר מדרגות, ממשלות, כוחות ופרצופים, שלכל אחד מהם כביכול מעמד, תפקיד, הנהגה ותבונה משלו. לא משל פשוט לפנינו, לא לשון ציורית תמימה, אלא תפיסה שלמה של ריבוי כוחות בתוך מערכת אלוהית מדומיינת.

ובמילים אחרות: כאשר לוחצים את בעל ההזיות אל הקיר, הוא עצמו מעיד על שורש מינותו. שהרי ברגע שהוא מדבר על “עליונים” ו”תחתונים” בתוך מערכת ההנהגה האלוהית, הוא מגלה שאין לפניו אמונת יחוד פשוטה וצלולה, אלא בניין מסובך של מדרגות, כוחות, פרצופים ותחתונים הנשמעים לעליונים. ומהי זו אם לא עקירת אחדות ה’ והחלפתה במבנה מדורג של ישויות? ואין לתרץ שדיבור זה הוא משל בלבד, כאילו “עליונים” הם הנמצאים בשמים או נשמות הצדיקים לאחר פטירתם, ו”תחתונים” הם בני האדם בעולם הזה. אילו לכך נתכוון, היה מקום להבין את הדברים בדרך משלית ופשוטה. אך כאן אין זו כוונתו כלל. הוא אינו מדבר על שמים וארץ, ולא על חיים ומתים, אלא על מערכת פנימית של ספירות ופרצופים, אשר חלקם נקראים עליונים וחלקם תחתונים, וכאילו יש להם יחסי פעולה והשפעה זה על זה.

וזהו לב השיבוש: במקום אל אחד, פשוט, שאין בו חלוקה, שינוי, הרכבה או מדרגות, הוא מציב מערך של “עליונים” ו”תחתונים”; במקום ייחוד טהור, הוא מכניס ריבוי; במקום דעת אמת, הוא בונה תיאטרון מיסטי של כוחות, שמות ופרצופים. ואחר כך עוד מעזים לומר “הכול אחד”. אך אין בכוח מלמול כזה להסתיר את האמת: מי שמדבר על עליונים ותחתונים במערכת האלוהות, כבר התרחק מאוד מדרך היחוד.

לפיכך, דווקא לשונו היא עדותו. אין צורך להלביש עליו האשמות מבחוץ; דבריו שלו חושפים את שורש הקלקול. הוא ביקש לבאר “סוד”, וגילה מינות; ביקש לדבר ב”עמקות”, וחשף סכלות; ביקש להעמיד מערכת עליונה, והעמיד בפועל חורבן לאמונת היחוד.

הלא תראה מה שכתבו חז”ל בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נ עמוד א): “אמר ליה אבוה: מאי חזית? אמר ליה: עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה“. ע”כ. דיבור זה של “עליונים” ותחתונים, מדובר על בני אדם. שאותם אלו שנחשבים כאן גדולים, לאחר פטירתם הם נחשבים קטנים מאוד.

וכן מצינו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קד עמוד א): “באותו יום שנפטר רבי יהודה הנשיא, גזרו חכמים תענית וביקשו רחמים עליו. ואמרו: כל מי שיאמר “רבי נפטר” — יידקר בחרב. עלתה שפחתו של רבי לגג, ואמרה: העליונים מבקשים את רבי, והתחתונים מבקשים את רבי; יהי רצון שיכופו התחתונים את העליונים. כיוון שראתה כמה פעמים שרבי נכנס לבית הכיסא, וחולץ את התפילין ומניח אותן, והוא מצטער מאוד — אמרה: יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים.

אבל החכמים לא הפסיקו מלבקש רחמים. נטלה שפחתו כד, והשליכה אותו מן הגג לארץ. השתתקו החכמים מתפילתם — ונפטר רבי. אמרו החכמים לבר קפרא: לך ובדוק מה מצבו. הלך ומצא שרבי נפטר. קרע את בגדו, והחזיר את הקרע לאחוריו, כלומר הסתיר את הקריעה, פתח ואמר: “אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש; נצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון הקודש!” אמרו לו: האם נפטר?אמר להם: אתם אמרתם — ואני לא אמרתי”. ע”כ.

והמובן שמדבריה, מה שאמרה, “עליונים”, אלו המלאכים, ומה שאמרה, “תחתונים”, הם בני אדם. ומשלה משלה ואמרה, יהי רצון מלפני הבורא, שהתחתונים יצליחו בתפילתם ותקובלנה ברצון תפילתם לפניך, שרבי יהודה הנשיא ישאר חי בעולם, ועל ידי כן המלאכים לא יקחו את נשמתו מן העולם, שהרי הם שלוחים של הבורא יתעלה שמו.

ולפי ספר הזוהר הנוצרי, עליונים, זה זעיר אנפין הטמא, ותחתונים זו נוקבא הטמאה. וכי חכמי התלמוד לא ידעו שהמילה תחתונים מדובר בנוקבא הטמאה? וכיצד נתנו לבני אדם את השם, “תחתונים” במשלם? אלא בוודאי, כי מכשפי האופל אומרים ככל הבא על רוחם ונפשם, כותבים דברי סרק ומצפים שבני אדם תמימים ילכו אחריהם.

ממשיך הריקבון הזוהרי וכותב] ועל כן כתוב, “האדון יהוה“, בשם העליון, [אלהים] קצר אפים, שהוא אדני שהוא שם התחתון, מלכות, והרי העמדנו הדברים. [=כלומר, לדעת המכשף הלזה, בקבלה המפלצת הנוצרית שהוא יצר, יש מצבים שבהם “מדרגה/בחינה אלהית רוחנית/טפשית”, גבוהה, מקבלת שם של מדרגה נמוכה ממנה, או להיפך. לא מפני שהן אותו דבר ממש, אלא מפני שיש ביניהן קשר, הארה, התלבשות או פעולה משותפת.

כלומר, לפי הנוצרי הזה, בתוך האלהים עצמו, לדעתו, יש הארות, התלבשות, פעולות משותפות, כלומר, האל יתברך הוא לא שלם במהותו, אלא מחולק בתוך עצמותו! לפיכך, במקרה כאן מדובר בפסוק שבו כתוב “האדון ה׳”. “האדון” רומז לשם אדנ״י, שהוא שם ששייך ומתאר את פעולת האלילה הטמאה “נוקבא” והיא היא הנקראת, “מלכות”, שהיא הספירה התחתונה. אבל כאן הוא אומר שזה השם, “אדני” נאמר על מדרגה עליונה יותר — זעיר אנפין, הנקרא הוא בעצמו בשם “יהוה” במערכת הקבלית. כלומר, יש כאן שאלה: איך ייתכן שתואר של מלכות, “אדנ״י”, מיוחס לאלהים קצר אפים? התשובה של הנוצרי: מפני שלפעמים העליון נקרא בשם התחתון, כאשר הוא מתגלה דרך התחתון או פועל דרכו. לכן אלהים קצר אפים יכול להיקרא בשם “אדנ״י”, אף שבדרך כלל שם אדנ״י שייך לנוקבא שהיא המלכות.

במילים אחרות, המקובלים השוטים הרקובים והמאררים, יודעים כיצד מתנהג הבורא בעצמותו, ואף יודעים את אופן גילויו, שפעמים אלהים קצר אפים מתגלה דרך הספירה התחתונה או פועל דרך הספירה התחתונה בדומה למלכות. ולכן לדעתו של הנוצרי, כתוב, “האדון יהוה”. אין סוף להזיותיו של הנוצרי הלזה.

ממשיך השיקוץ] ובאופנים הרבה מתבארים הדברים, והכל אחד. ברוך הרחמן ברוך שמו לעולם ולעולמי עולמים. [=ומי זה הרחמן בדבריו של הנוצרי? הלא, הוא מי שיצר את האלילים קבליים, ככל הנראה כוונת הטמא, לאלהים הראשון, “אין סוף“, או, “עילת העילות”, שאותו אסור לעבוד, ואליו אסור להתפלל, והוא הרחמן בדבריו של הטמא ככל הנראה, שהרי בצורה כזו מנהיג את עולמו, לדעת מכשפי האופל, על ידי ספירות ופרצופים טמאים.

כלומר, לדעת המכשף המסית הזוהרי, הבורא יתברך כולו בנוי מספירות ופרצופים, וכלל בתוך עצמו מערכת של חיבורים וזיווגים על מנת להשלימו ולמלאות את סיפוקו ורצונו. ואף לשיטת בעלי התירוצים, שיאמרו שמדובר במידות רוחניות דקות, אז לדעתם יש לומר, שהאדם השפל נועד לעזור לבורא להשפיע את שפעו ולפעול בעצמותו יתעלה! כלומר, האדם השפל פועל בבורא יתעלה שמו! היש חירוף וגידוף כזה?

והמון בני אדם חושבים, שמכיון שהמקובלים השוטים מעידים ואומרים, “והכל אחד”, או שאומרים, “אבל הוא אחד בוודאי”, חושבים בעקבות כך, כי התנצלות זה של המקובלים מצילה מן המינות הגלויה שלהם. שהרי מילים אלו ריקות מתוכן הם, ואינם אלא ניסיון לטייח את מינותם, שהרי קודם לכן הם מחלקים אותו, ממספרים אותו, ואף אומרים שהוא משלשל עצמו במידה כזו או אחרת, ואף יודעים את טיב עצמותו. ולבסוף מה הם אומרים? “והכל אחד”.

אבל יש לשים לב למילים של הטמא. הוא אינו כותב, “השם אחד”, אלא כותב, “הכל אחד”, כלומר, יש כאן חבילה שלימה, שבסופו של דבר הכל אחד. כמו שקית במבה, שיש בתוכה במבה. בסופו של דבר זו שקית אחת. כמו תפוז שהוא אחד, אבל בתוכו יש המון פלחים. כך לדעת המכשף, האל יתברך אצלו, “והכל אחד”. וכבר הארכתי לסתור במאמר נפלא את כל המילים המכובסות של המינים, ועמדתי על כל לשונותם.

לכן דקדק רבינו הטהור וכתב (פירוש המשנה סנהדרין י’ א’): “היסוד הראשון: מציאות הבורא ישתבח. והוא, לדעת שיש שם מצוי בשלימות אופני המציאות, והוא המצוי יתברך שמו, עילת ממציא מציאות כל הנמצאים, ובו על ידו קיום מציאותם, וממנו בכל עת נמשך להם הקיום שבזכותו הם חיים … היסוד השני: אחדותו יתעלה. והוא, שזה עלת [=יוצר] הכל, אחד! לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג, ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים, ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף, אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים, וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר, “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד … וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מן הכלל, וכפר בעיקר, ונקרא מין, ואפיקורוס, וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו. ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו’“. עכ”ל. והדברים פשוטים ומובנים!

.

ממשיך השיקוץ הזוהרי]. ר’ יצחק פתח, “ישקני מנשיקות פיהו” וגו’. אמרה כנסת ישראל, דהיינו השכינה, ישקני מנשיקות פיהו. שואל, מהו הטעם, “ישקני“? “יאהבני“, היה צריך לומר! למה [=אמר שלמה המלך], “ישקני”. ומשיב, אלא כך למדנו, מהו נשיקות? הוא [=משל ל]התדבקות רוח ברוח, שמשום זה, “נשיקה” היא בפה, כי הפה הוא המוצא והמקור של הרוח, ועל כן, הנשיקין הן בפה באהבה, ודבקים רוח ברוח, שאינם מתפרדים זה מן זה. ועל כן, מי שיוצא נשמתו בנשיקה, מתדבק ברוח אחר, דהיינו ברוח של הקדוש ברוך הוא, ברוח שאינו נפרד ממנו והיינו שנקרא נשיקה. ועל כן אמרה כנסת ישראל, ישקני מנשיקות פיהו, כדי להדביק רוח ברוח, שלא יפרדו זה מן זה.

[כלומר, לפי ההבל הזוהרי, אין כאן אמונת יחוד פשוטה וטהורה, אלא מערכת אלילית קבלית שלמה, שבה קיימת ישות נשית אלהית הנקראת “כנסת ישראל”, והיא־היא לשיטתם “השכינה”. ומי היא אותה שכינה לפי דמיונם? בתם של “אבא” ו”אמא”, אשתו ואחותו של אותו פרצוף המכונה אצלם “זעיר אנפין”. והרי לך ריבוי גמור, משפחה אלהית, מערכת של יחסים, חיבורים, נשיקות, זיווגים והשפעות — וכל זה עטוף בלשון של “סוד” כדי להסתיר מן ההמון את כיעור ההגשמה.

ומכאן ממשיך אותו חיבור אפל לבאר את הפסוק “יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ” בדרך מגושמת ומבישה. במקום להבין את שיר השירים כמשל נשגב לאהבת החכמה, התורה והדעת, הוא גורר את הפסוק אל מערכת של זכר ונקבה עליונים, כאילו הנוקבא מבקשת דבקות מאותו פרצוף. והוא עוד שואל: מדוע נאמר “ישקני” ולא לשון אהבה? ומשיב, מפני שהנשיקה יוצאת מן השפתיים, והשפתיים עומדות בפתח הפה, והפה הוא מקור הרוח. כלומר, הוא הופך את לשון השיר הקדושה למנגנון של דיבוק רוחני־גופני בין פרצופים אלהיים מדומיינים.

והרי כאן נחשפת ההגשמה בכל חרפתה. כי כאשר מדברים על פה, שפתיים, נשיקה, רוח היוצאת מן הפה, ודיבוק רוח ברוח בתוך מערכת האלוהות — אין זו אמונת יחוד, אלא ציור גופני גס ומסוכן. אין זו שלילת הגשמות, אלא הכנסת מאורעות הגוף אל תוך האלוהות עצמה. במקום בורא אחד, פשוט, שאין בו גוף, לא דמות הגוף, לא פה, לא רוח גופנית, לא חיבור ולא פירוד — הם מציירים מערכת של פרצופים המתקרבים, מתנשקים, מתדבקים ומשפיעים זה בזה.

ולא די בכך, אלא שהוא מוסיף ומסביר שמי שמת במיתת נשיקה מתדבק ברוח אחר — ובאיזו רוח? ברוחו של הקדוש ברוך הוא. שמעתם את עומק החורבן? מייחסים לבורא יתעלה “רוח” במובן של דבר היוצא מן הפה, כאילו יש בו מאורע ממאורעות הגוף, כאילו יש לו פה, שפתיים, נשימה ודיבוק. זו אינה לשון נקייה של משל פילוסופי, אלא הגשמה מתועבת המוכנסת אל תוך אמונת ישראל במסווה של “סודות”.

וזה מעיד אלף עדים על עומק החשיכה של בעלי השיטה הזו. אך לדעתי אין כאן רק סכלות פשוטה. יש כאן דמיון עמוק למבנים נוצריים, שבהם האלוהות נעשית מערכת של יחסים פנימיים, הולדה, חיבור, אהבה, דבקות וריבוי בתוך האחד. ואכן, קשה להתעלם מן הקרבה הרעיונית שבין תיאורי הזוהר הללו לבין תבניות נוצריות של ריבוי באלוהות. בתחילה שילוש גלוי, ואחר כך ספירות ופרצופים בלשון ארמית; בתחילה בן ואב ברורים, ואחר כך “אבא”, “אמא”, “בן”, “בת”, “זכר”, “נקבה”, “זיווג” ו”נשיקה”.

ולכן יש לומר זאת בבהירות: אין כאן פירוש לשיר השירים, אלא חילול שיר השירים. שלמה המלך דיבר בלשון משל על אהבת החכמה והתורה, והם הפכו את דבריו למערכת של מגעים אלהיים. שלמה העלה את האדם אל אהבת הדעת, והם הורידו את הפסוקים אל דמיונות של גוף, נשיקה ורוח גשמית. שלמה קידש את המשל, והם טימאו אותו בהגשמה.

וזהו ההבדל שבין דרך האמת לדרך האופל: דרך האמת מלמדת שהבורא אחד פשוט, נבדל מכל גוף, מכל הרכבה, מכל שינוי ומכל דמיון. דרך הזוהר הפרו־נוצרי מציירת מערכת של פרצופים, זיווגים, נשיקות, רוחות ודיבוקים. ועל כן אין לטשטש ואין לרכך: כל המכניס בבורא יתעלה פה, שפתיים, רוח גופנית, נשיקה, זיווג או דבקות של פרצופים — אינו מגלה סודות, אלא מחריב את יחוד השם.

.

וכעת נשיב על הזיותיו של אותו מכשף, ונעמיד את הדברים על מכונם. ראשית נביא את דברי שלמה המלך בשיר השירים, שאמר (שיר השירים פרק א פסוק א – ב): “שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה: יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן“. והנה, כאשר בעלי המינות שומעים את טענותינו הברורות נגד הגשמת הבורא, נגד ייחוס זיווגים, נשיקות, חיבורים, פירודים ותנועות במערכת האלוהות אשר יצרו ובדו מליבם הרע, מיד הם מחפשים מפלט אחרון להצלת עורם ולהצלת רבותיהם מן המבוכה הגדולה שנפלה עליהם. ומה הם טוענים? “הרי גם שלמה המלך דיבר בשיר השירים בלשון מגע, אהבה ונשיקות”.

ובאמת איני יודע אם לצחוק או לבכות על טענה זו. וכי מה ראיה יש להם משיר השירים? וכי שלמה המלך דיבר שם על גוף הבורא חלילה? וכי הוא תיאר מערכת אלוהית שיש בה זכר ונקבה, חיבורים, זיווגים ותיקונים? וכי הוא הפך את האל יתעלה למערכת של פרצופים מכוערים וספירות מורכבות? לא ולא. אין זו אלא קושיה של מי שאינו יודע להבחין בין משל קדוש לבין הגשמה מתועבת.

כל דברי שלמה המלך בשיר השירים נאמרו בדרך משל ביחס לאהבת התורה, החכמה והדעת. אך בשום פנים ואופן אין שם משל ונמשל המייחסים לבורא יתעלה גוף, מגע, תנועה, צורך, תשוקה, זיווג, חיסרון או השלמה. מי שמוציא משיר השירים ראיה להזיות הקבלה, אינו מפרש את שלמה המלך — הוא מחלל את דבריו.

וזו דרכם של המינים בכל דור: כאשר תופסים אותם בהגשמה, הם רצים אל פסוקי המקרא ומנסים להיתלות בלשונות משליות, כאילו כל משל של אהבה מוכיח שמותר להעמיד בתוך האלוהות מערכת של יחסים, חיבורים, פירודים ותיקונים. אבל זו תרמית עלובה. יש הבדל עצום בין לשון משל שמטרתה לעורר את האדם לאהבת התורה והחכמה, לבין בניית תיאולוגיה שלמה שבה האלוהות עצמה נעשית מערכת מורכבת שצריכה זיווג, תיקון והשפעה.

שלמה המלך דיבר בלשון שיר, רמז ומשל, כדי לבטא את מתיקות החכמה ואת הדבקות בתורה. המקובלים, לעומת זאת, לקחו לשונות של אהבה והפכו אותן למבנה אלילי של עולמות, פרצופים, זכר ונקבה, עליון ותחתון, משפיע ומקבל. זה כבר אינו משל. זו מינות עטופה במילים יפות.

ולפיכך אין בטענתם ממש. אדרבה, עצם ההשוואה שלהם מגלה את עומק סכלותם. הם אינם מבינים את שיר השירים, אינם מבינים משל, ואינם מבינים את יסוד שלילת ההגשמה. הם רואים “נשיקות” — ומיד מדמיינים מגעים עליונים; רואים “דודים” — ומיד בונים זיווגים; רואים לשון אהבה — ומיד מחדירים לתוכה את מערכת הספירות שלהם. לא את שלמה הם מפרשים, אלא את דמיונם הם מלבישים על דבריו.

והאמת פשוטה: שיר השירים הוא קודש קודשים מפני שהוא מלמד על אהבת החכמה, התורה והדבקות באמת. ואילו ספרי הסודנים, אשר משתמשים בלשונות אלו כדי לייחס לבורא יתעלה בחינות, חיבורים ותאוות עליונות, אינם אלא מחשיכים את הדעת ומחריבים את יחוד השם.

לכן יש לומר בחדות: אין להביא ראיה משיר השירים להזיות הקבלה. שלמה המלך לא דיבר על זיווגי ספירות, לא על פרצופים, לא על נקבות עליונות, לא על נשיקות בתוך האלוהות, ולא על שום מערכת מגושמת. כל הטוען כן אינו מגן על שיר השירים, אלא גורר אותו אל ביצת המינות. במקום ללמוד ממנו אהבת תורה וחכמה, הוא משתמש בו ככלי להלביש על הבורא יתעלה את דמיונותיו הכעורים.

וזו תשובתנו לאותם מתחכמים: אל תתחבאו מאחורי שלמה המלך. אל תביאו את שיר השירים ככיסוי להגשמותיכם. אין בין משליו הקדושים לבין הזיותיכם ולא כלום. שלמה דיבר על חכמה ותורה; אתם מדברים על מערכת אלוהית מורכבת. שלמה עורר לאהבת האמת; אתם מכניסים ריבוי באלוהות. שלמה קידש את הדעת; אתם מטמאים אותה בדמיונות.

שיר השירים אינו משל על מגע בין האדם לבין הבורא חלילה, ואף לא משל שבו מיוחסים לה׳ יתברך ענייני נשיקה, חיבוק, פה, גוף, תנועה או קרבה חושית — אפילו בדרך משל. כי אצל שלמה המלך, החכם מכל אדם, לא יעלה על הדעת להשתמש בדימויי תשמיש ומגע כלפי הבורא יתברך, שהוא אחד פשוט, נבדל מכל גוף ומכל מקרי הגוף. אלא עיקר המשל הוא על אהבת החכמה, התורה והדעת.

וכעת לגופו של פסוק. מה שאמר שלמה המלך, “ישקני מנשיקות פיהו”,  כלומר, האדם השלם משתוקק אל החכמה כאוהב המשתוקק אל אהובתו. והפסוק: “יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ”, אינו מדבר כלפי הבורא חלילה וחס, שכן אם שלמה המלך היה מדבר אפילו במשל של נשיקה כלפי הבורא, נמצא מחרף ומגדף את האל הנכבד והנורא. אלא שלמה בחכמתו דיבר בלשון משל על רצון האדם לקבל מן החכמה עצמה, מן התורה, מן הדעת הישרה — השפעה פנימית, קרובה, ברורה ומתוקה. “נשיקות פיהו” הן משל לדברי חכמה היוצאים מן הפה, כלומר לימוד, הוראה, הבנה והשגה.

וכן מה שאמר: “כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן”, פירושו: דברי התורה והחכמה, אהבת הדעת והעונג שבהשגת האמת, טובים ומשובחים יותר מן היין, כלומר יותר מכל תענוג גופני וחושי.

לפי זה הפתיחה מתבארת כך: זהו השיר המעולה שבשירים, שבו שלמה המלך מתאר בלשון אהבה את תשוקת האדם אל התורה והחכמה. האדם מבקש להידבק בדברי החכמה, לשתות מפיה, לקבל ממנה דעת ישרה, מפני שעונג החכמה גדול מכל עונג חומרי שבעולם. מדוע? מכיון שהחכמה מחיה את בעליה, נותנת חיים לעושיה בעולם הזה, ובעולם הבא.

לכן, שיר השירים אינו בא להלביש על הבורא ציורי גוף, מגע, נשיקות וזיווגים חלילה, אלא להראות עד כמה התורה והחכמה חביבות על האדם השלם — עד שהמשיל את אהבתן לאהבה החזקה ביותר המוכרת לבני אדם.

.

ונעמיק בענין זה יותר: הרמב״ם מבאר יסוד גדול מאוד במורה הנבוכים (חלק ג’ פרק נא’), ומסביר, שהקשר האמיתי של האדם עם ה׳ אינו קשר של גוף, רגש מדומיין או מגע חלילה, אלא קשר של שכל, השגה, דעת, אמת וחשק אל המושכל. ככל שהאדם משיג את ה׳ בשכלו ונשאר דבוק באמת, כך ההשגחה עליו חזקה יותר. וככל שהוא מסיח דעתו מן האמת, הוא נמסר יותר אל המקרה.

כלומר, ההשגחה של ה’, היא לעולם לפי מדרגת השכל, כמו שכתב, “והנה נגלה אלי עיון נפלא מאד יסורו בו ספקות ויתגלו בו סודות אלהיות, והוא שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה, כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם בהשגתו אשר לא יסור שכלו מהשם תמיד, תהיה ההשגחה בו תמיד“.

כלומר, ההשגחה אינה דבר שרירותי, כאילו ה׳ משגיח על אדם בלי קשר למעלתו. אלא לפי הרמב״ם, האדם נעשה ראוי להשגחה כפי מדרגת השגתו, דעתו ודבקות שכלו באמת.

.

יש שלוש מדרגות:

א) האדם שלא השכיל כלל את ה׳ — דומה למי שנמצא בחושך גמור.

ב) האדם שהשיג את ה׳, אבל דעתו פונה לדברים אחרים — דומה ליום מעונן; יש אור, אבל הענן מסתיר.

ג) האדם השלם, ששכלו דבוק תמיד בה׳ — דומה למי שעומד באור השמש הבהיר.

.

כלומר, אין כאן דיבור על קרבת מקום, גוף או תחושה מיסטית, אלא על מצב השכל: האם האדם חי בתוך האמת או מוסח ממנה.

.

מדוע רע קורה גם לצדיקים? הרמב״ם מתמודד כאן עם שאלה קשה: הרי אנו רואים שגם חסידים ונביאים עלולים להיפגע. אם יש השגחה, איך זה קורה? תשובתו: כאשר השלם מסיח דעתו מן ההשגה, אפילו לזמן מסוים, באותו זמן ההשגחה נחלשת. לא מפני שה׳ משתנה חלילה, אלא מפני שהאדם עצמו יצא מאותו מצב של דבקות שכלית. לכן רבינו מסביר, שכל רע שמצא נביאים או חסידים — מצא אותם בעת “השכחה” ההיא, כלומר בעת שהדעת פנתה מן ההשגה. אין הכוונה שכל מי שחולה או נפגע הוא רשע חלילה. אלא הרמב״ם מדבר כאן על עיקרון עמוק: ההשגחה המיוחדת תלויה בחיבור השכל אל האמת. כאשר החיבור בפועל נחלש, האדם יותר חשוף למקרה.

.

“הסתר פנים” — האדם עושה את המחיצה”: הרמב״ם מביא את הפסוק (דברים פרק לא פסוק יז פרשת וילך): “וְחָרָ֣ה אַפִּ֣י ב֣וֹ בַיּוֹם־הַ֠הוּא וַעֲזַבְתִּ֞ים וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י מֵהֶם֙ וְהָיָ֣ה לֶֽאֱכֹ֔ל וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּֽי־אֵ֤ין אֱלֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה”. ע”כ. ומסביר: הסתר פנים אינו שינוי אצל ה׳. ה׳ לא משתנה, לא מתרחק, ולא מתקרב. אלא האדם הוא שיוצר את המסך המבדיל. כמו שכתב רבינו, “ומבואר הוא שהסתרת הפנים הזאת אנחנו סבתה, ואנחנו עושים זה המסך המבדיל בינינו ובינו”. כלומר, כאשר האדם פונה מן הדעת, מן התורה, מן האמת, מן השכל הישר — הוא בעצמו יוצר את ההסתר. לא שהבורא עבר שינוי, אלא האדם ירד ממדרגתו.

אמנם מסביר רבינו, “מי שאלהיו בקרבו לא יגע בו רע כל עיקר”, אין הכוונה שאלהים נמצא בתוך האדם בגוף או במקום חלילה. הכוונה: האדם חי בתודעה שכלית של אמת, בהשגה נכונה, בידיעת ה׳, והוא דבק במושכל ולא בדמיון. הביטוי “אלהיו בקרבו” פירושו: דעת ה׳ בקרבו. השגת האמת מנהיגה אותו. שכלו בפועל עומד מול האמת.

לאחר הסבר זה, רבינו הרמב״ם מגיע למפתח של כל הפרק הנ”ל. הוא מביא את הפסוק מתהלים (תהלים פרק צא פסוק יד): “כִּ֤י בִ֣י חָ֭שַׁק וַאֲפַלְּטֵ֑הוּ אֲ֝שַׂגְּבֵ֗הוּ כִּֽי־יָדַ֥ע שְׁמִֽי”. והוא מדייק: קודם נאמר “ידע שמי”, כלומר השגה. ואחר כך “בי חשק”, כלומר אהבה עצומה שנולדת מן ההשגה. לפי הרמב״ם, אי אפשר להגיע לחשק אמיתי בלי דעת. החשק אינו רגש עיוור, לא התלהבות דמיונית, ולא חוויה מיסטית. הוא תוצאה של ידיעה שכלית עמוקה.

לכן רבינו מסביר שיש הבדל בין אוהב לבין חושק: אהבה — היא קשר ורצון. חשק — הוא שיא האהבה, עד שאין המחשבה פונה לדבר אחר אלא אל אותו מושכל. כלומר, החשק העליון הוא מצב שבו השכל דבק באמת עד שאינו רוצה להיפרד ממנה.

.

באותו הקשר ענין, “מיתת נשיקה“, אין מדובר כאן במגע חלילה וחס, אלא הנאת ההשגה המגיע מאותה, “מיתה”. כאן הרמב״ם מסביר את דברי חז״ל על משה, אהרן ומרים שמתו “בנשיקה”. אין הכוונה חלילה לנשיקה גופנית, ואפילו לא באורות דקים כמו שנוהגים לומר המקובלים שר”י. אלא הרמב״ם מבאר בפירוש: ו“הכוונה בשלשתן שמתו בענין הנאת ההשגה ההיא מרוב החשק”. כלומר, “מיתת נשיקה” היא מצב שבו האדם השלם מגיע סמוך למיתתו להשגה שכלית עצומה, לחשק גדול אל האמת, ולשמחה גדולה במושכל — עד שהנפש נפרדת מן הגוף באותה הנאה שכלית עליונה. זו אינה הנאת גוף. זו אינה פעולה גופנית. זו אינה נשיקה כפשוטה. זו מליצה על שיא הדבקות השכלית.

.

הקשר לשיר השירים — “ישקני מנשיקות פיהו”: הרמב״ם כותב שחז״ל השתמשו כאן בלשון מליצית שמקורה בשיר השירים, “שתקרא שם ההשגה המגעת עם חיזוק חשק השם יתעלה, נשיקה, באמרו ישקני מנשיקות פיהו”. וזה עומק העניין, הרמב״ם אינו אומר שיש כאן מגע עם הבורא חלילה. הוא אינו מייחס לה׳ פה, גוף, נשיקה או פעולה חושית. להפך — הוא מפרש את הכל כמליצה על השגה שכלית.

לכן גם לפי לשון הרמב״ם, “נשיקה” פירושה – הגעת השכל אל מושכלו בשלמות, מתוך חשק עצום אל האמת. לכן בוודאי כי אין להבין את שיר השירים כציור של מגע בין האדם לבורא חלילה. אלא הלשון היא לשון משל על החכמה, ההשגה, התורה והדעת. כאשר הרמב״ם אומר “חשק השם”, אין כוונתו לחשק גופני או ציור חושני כלפי הבורא, אלא לחשק אל ידיעת ה׳, אל האמת, אל המושכל האלהי. כלומר, לא האדם מנשק את הבורא, ולא הבורא מנשק את האדם. אלא השכל מגיע אל החכמה, והנפש מתענגת בהשגת האמת. לא האדם מתקן בפעולות גשמיות עליונים, אלא האדם חושק אל החכמה ואל ישרות שכלו.

.

מדוע במרים לא נאמר “על פי ה׳”? הרמב״ם מוסיף שחז״ל אמרו שגם מרים מתה בנשיקה, אבל התורה לא כתבה בה “על פי ה׳”, מפני שהיא אשה, “ואין טוב לזכור זה המשל בה”. וכדבריו של רבינו, “וכן במרים אמרו אף היא בנשיקה מתה אבל לא זכר בה על פי ה’ להיותה אשה ואין טוב לזכור זה המשל בה“. שימו לב לנקיות המופלאה שבה התורה ניתנה לנו מפי הגבורה. הבורא יתעלה, אשר נתן לנו את תורתו הטהורה, הרחיק מן הלשון כל דמיון שעלול להביא את האדם לייחס אליו חלילה ענייני גוף, מגע, נשיקה, חשק גופני או משכבי אשה. אפילו במקום שהיה אפשר לדבר בדרך משל על תשוקת השכל אל החכמה, לא ייחסה התורה לבורא לשון שעלולה להתפרש כמשל של אשה, נשיקה או תאווה.

וזה יסוד גדול בטהרת האמונה: התורה נזהרה שלא להוריד את מחשבת האדם אל ציורים גופניים כלפי הבורא. היא מלמדת אהבה, יראה, חכמה ודעת — אך אינה מלמדת את האדם לדמיין את האל יתעלה במונחים של נשיקות, זיווגים, חיבורים, הזרעות ומשכבי אשה. שהרי כל לשון כזו, אפילו אם יאמר האומר שהיא “משל”, מסוגלת לזהם את הדעת ולהוליד מחשבות מגשימות.

ומכאן תראה את ההבדל העצום בין תורת משה הטהורה לבין ספרי האופל. התורה מרוממת את האדם אל השכל, אל הדעת ואל יחוד השם הנקי מכל דמיון; ואילו בעלי ההזיות גוררים את האדם אל ציורי גוף, נקבה, נשיקה, תשמיש וזיווגים עליונים. מה שהתורה הרחיקה בתכלית, הם הפכו ל”סוד”; ומה שהנביאים וחכמי האמת נזהרו ממנו, הם העמידו כיסוד אמונתם.

לפיכך יש לומר בפשטות: אם התורה עצמה נזהרה בלשונה ולא ייחסה לבורא אפילו משל העלול להישמע כלשון תשמיש וחשק, קל וחומר שאין לאדם רשות לבדות מליבו מערכת שלמה של נשיקות, זיווגים וחיבורים בתוך האלוהות. זו אינה העמקה, אלא השחתת הדעת; אינה פנימיות, אלא טומאת המחשבה; אינה תורה, אלא חילול יחוד השם.

וזה דבר חשוב מאוד לזכור: גם כאשר מדובר במשל בלבד, ה’ הנכבד והנורא נזהר לכתוב לשון שעלולה להישמע חושנית ביחס לאשה. מכאן קל וחומר כמה צריך להיזהר שלא לייחס לבורא חלילה לשונות של גוף, תשמיש, מגע, זיווג ונשיקה כפשוטם.

סיכום ברור לפי הרמב״ם, הפרק מלמד כך: האדם מושגח לפי מדרגת שכלו. כאשר שכלו דבוק בה׳, כלומר בידיעת האמת, הוא נמצא תחת השגחה חזקה. כאשר הוא מסיח דעתו, הוא נחשף יותר למקרה. הסתר פנים אינו שינוי אצל ה׳, אלא מחיצה שהאדם יוצר בעצמו. החשק העליון הוא תוצאה של ידיעת ה׳. “מיתת נשיקה” אינה נשיקה גופנית, אלא פרידת הנפש מן הגוף מתוך הנאת ההשגה. ולשון “ישקני מנשיקות פיהו” היא מליצה על השגת החכמה והאמת, לא תיאור של מגע כלפי הבורא חלילה.

במילים אחרות, הרמב״ם הופך את כל לשונות הנשיקה, החשק והדבקות מלשון גופנית מדומיינת ללשון שכלית טהורה: השכל דבק באמת, הנפש מתענגת בהשגה, והאדם השלם חי ככל האפשר בתוך אור הדעת.

ולפיכך רבינו חותם את הפרק וכותב, “ושים לבך להבין זה הפרק, והשתדל בכל יכלתך, להרבות העתים ההם אשר אתה בהם עם ה’, או שאתה משתדל להגיע אליו, ולמעט העתים ההם אשר אתה בהם עם זולתו ובלתי משתדל להתקרב אליו, ובזאת ההישרה די לפי כוונת זה המאמר“. ע”כ.

לכן האדם מרגיש ריקנות לאחר שהוא מכלה את זמנו בצפייה בכדורגל, בסרטים, ובשאר ענייני הבל וריק. לא מפני שחסרה לו הנאה רגעית — שהרי באותה שעה הוא אולי נהנה — אלא מפני ששכלו נטמע בהבל, ודעתו שקעה בדברים שאין בהם אמת, אין בהם חכמה, ואין בהם קירבה אל הבורא יתעלה.

וכאשר שכלו של האדם נטמע בהבל, הוא מאבד את מעלתו. הוא יורד ממדרגת אדם חושב, מתבונן ומשיג, למדרגת מי שנגרר אחר דמיונות, רעשים, מראות ותאוות. וככל שהשכל שוקע בדברים ריקים, כך מתמעטת עליו השגחת ה’, מפני שההשגחה קשורה בדעת, בהשגה, במחשבה ובדבקות באמת. אדם שממלא את מוחו בהבל, מרחיק את עצמו ממקור החיים. ולכן לאחר שעות של צפייה, בידור ושטויות, האדם מרגיש חלול. בתחילה נדמה לו שהוא מתמלא, אך בסוף הוא מגלה שלא נכנס בו כלום. לא חכמה, לא דעת, לא תיקון המידות, לא התעלות הנפש. רק רעש, דמיון, עייפות וריקנות. זהו טבעו של ההבל: הוא מושך, מסיח, מרגש לרגע — ואחר כך משאיר את האדם מרוקן.

מה שאין כן אדם העובד לפרנסתו ביושר. עבודת האדם ומלאכתו אינן בהכרח ריחוק מן ה’. אדרבה, כאשר האדם עובד באמונה, ביושר, באחריות, ומכוון את חייו אל החכמה והאמת — גם מלאכתו יכולה להיות חלק מדרכו אל הדבקות. שהרי בשעת עבודתו הוא אינו מוכרח לשקוע בהבל; הוא יכול לצפות לרגעי ההתבודדות במחשבתו, להשתוקק להשגת החכמה, ולשמור את דעתו נקייה כדי לחזור אל העיון והאמת. נמצא שההבדל אינו רק בין מי שיושב בבית המדרש לבין מי שעובד לפרנסתו, אלא בין מי ששכלו דבוק באמת לבין מי ששכלו נטמע בהבל. העובד למחייתו, אם לבו אל החכמה ודעתו אל הבורא, קרוב הוא אל הדרך הישרה. אבל המכלה זמנו בדמיונות, אף אם הוא מרגיש לרגע מלא חיים, באמת הוא הולך ומרוקן את נפשו.

סוף דבר: ההבל ממלא את העיניים ומרוקן את השכל. החכמה לפעמים דורשת עמל, שקט והתבוננות — אך היא לבדה ממלאת את האדם באמת.

נמצא אפוא, כי תכליתו העליונה של האדם בעולם אינה לרדוף אחר הבלים, לא אחר דמיונות, לא אחר כבוד, ולא אחר פולחני סוד מעורפלים — אלא להשיג את הבורא בשכלו, כפי כוחו וכפי מדרגתו. זו היא מעלת האדם, זה יתרונו על הבהמה, וזה עיקר ייעודו בחייו: להכיר את ה’ יתעלה בדעת, בהתבוננות, בחכמה וביראה.

והדרך אל התכלית הזו אינה עוברת דרך הזיות המקובלים, לא דרך “תיקונים”, לא דרך “זיווגים עליונים”, לא דרך “הזרעת שפע”, ולא דרך דמיונות מכוערים שהלבישו על האלוהות. הדרך האמיתית היא דרך ההתבוננות, כפי שלימד רבנו הטהור בהלכות יסודי התורה (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ד הלכה יב): “בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכ”ש לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל, וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר“. ע”כ.

וזהו יסוד גדול: אהבת ה’ ויראתו אינן נולדות מתוך דמיונות מיסטיים, אלא מתוך דעת. לא מתוך פחדים מאגיים, אלא מתוך עיון. לא מתוך לחשושים על ספירות ופרצופים, אלא מתוך התבוננות במציאות, בחכמה, בסדר הבריאה ובקטנות האדם לפני בוראו. מי שמתבונן באמת — אוהב באמת. מי שמשיג באמת — ירא באמת. ומי שמחליף דעת בהזיות, אינו מתקרב אל הבורא אלא מתרחק ממנו.

וחז”ל שהבינו זאת היטב, הפליגו ואמרו (תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ד הלכה ד): “שמעון בר ווא אומר בשם רבי יוחנן ולוואי שיתפלל אדם כל היום למה שאין תפילה מפסדת“. ע”כ. כלומר, תפילה אמיתית אינה פעולה מאגית להפעלת כוחות עליונים, אלא עמידת האדם לפני בוראו, הכנעת הלב, יישור המחשבה, חיזוק הדבקות, והעמקת ההכרה שהכול תלוי בה’ יתעלה. התפילה אינה באה לתקן את האלוהות חלילה, אלא לתקן את האדם.

נמצא, שעיקר עבודת האדם בעולם הזה הוא השגת ה’ בהכרה שכלית, והדרך לכך היא תורה, תפילה והתבוננות. שלושתם יחד בונים את האדם, מזככים את דעתו, מיישרים את נפשו, ומקרבים אותו אל האמת. התורה מלמדת אותו מהי דרך ה’, התפילה מכניעה אותו לפני בוראו, וההתבוננות פותחת את שכלו לראות את חכמת ה’ במציאות.

וזהו התיקון האמיתי היחיד: תיקון האדם עצמו. לא תיקון בשמים, לא תיקון בספירות, לא השלמת פרצופים, לא זיווגים עליונים, לא הזרעות דמיוניות, ואפילו לא בדרך משל. הבורא יתעלה אינו חסר דבר, אינו זקוק לאדם, אינו נפגם ממעשיו, ואינו ממתין לתיקוניו. האדם הוא החסר. האדם הוא הנפגם. האדם הוא שצריך לתקן את שכלו, מידותיו, תאוותיו, מחשבותיו ומעשיו.

לפיכך, כל מי שמסיט את האדם מן התכלית הזו אל הבלי “תיקונים” ו“ייחודים” — מחליף את עבודת ה’ בעבודת דמיון. במקום להעמיד את האדם לפני ה’ אחד פשוט ונשגב, הוא מעמיד אותו מול מערכת מדומיינת של כוחות, צינורות והשפעות. ובכך הוא לא מרומם את הדעת, אלא מחשיך אותה.

סוף דבר: תכלית האדם היא לדעת את ה’, לא להפעיל את העולמות. להתבונן, לא לדמיין. להתפלל, לא לכשף. ללמוד תורה, לא לעסוק בהבלי סוד. לתקן את עצמו, לא את האלוהות. וכל המשיב את האדם אל הדרך הזו — מחזירו אל דת האמת; וכל המוליכו אחר תיקונים, זיווגים והזיות — מסיטו מן האור אל מחשכי הדמיון.

.

דברי הרד”ק החשובים – לא יתכן לייחס משל של תשמיש לבורא:

אמר דוד עליו השלום (תהלים פרק מה פסוק ח – י): “אָהַ֣בְתָּ צֶּדֶק֘ וַתִּשְׂנָ֫א רֶ֥שַׁע עַל־כֵּ֤ן׀ מְשָׁחֲךָ֡ אֱלֹהִ֣ים אֱ֭לֹהֶיךָ שֶׁ֥מֶן שָׂשׂ֗וֹן מֵֽחֲבֵרֶֽיךָ: מֹר־וַאֲהָל֣וֹת קְ֭צִיעוֹת כָּל־בִּגְדֹתֶ֑יךָ מִֽן־הֵ֥יכְלֵי שֵׁ֝֗ן מִנִּ֥י שִׂמְּחֽוּךָ: בְּנ֣וֹת מְ֭לָכִים בְּיִקְּרוֹתֶ֑יךָ נִצְּבָ֥ה שֵׁגַ֥ל לִֽ֝ימִינְךָ֗ בְּכֶ֣תֶם אוֹפִֽיר“. ואמר (תהלים פרק מה פסוק יח): “אַזְכִּ֣ירָה שִׁ֭מְךָ בְּכָל־דֹּ֣ר וָדֹ֑ר עַל־כֵּ֥ן עַמִּ֥ים יְ֝הוֹדֻ֗ךָ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד”. וכתב הרד”ק, אזכירה שמך בכל דור ודור. שמך, כנגד המלך המשיח, כי בכל דור ודור זוכרים שמו ומצפים בואו. על כן עמים יהודוך, שתהיה לך המלוכה והגדולה אשר לא היתה כמוה. כל העמים יהודוך, כלומר, יודו אותך למלוך עליהם, וכן (בראשית מט, ח): יהודה אתה יודוך אחיך.

והתועים הנוצרים שמפרשים זה המזמור על ישו הנוצרי מפרשים, “בנות מלכים” דרך משל על האומות ששבו לאמונתו, לדת הנוצרים, ומחזיקים דבריהם במה שאמר, “כסאך אלהים עולם ועד”. הנה קראו מלך וקראו אלהים. יש עליהם תשובה: כסאך אלהים, כבר פרשנוהו, ואפילו יאמרו כי כסאך כנגד אלהים, כן יתפרש כי אלהים יהיה קריאה ויאמר לו דרך בקשה: אלהים כסאך יהיה לעולם ועד. וכסא אלהים הוא כסא המלך כמו וישב שלמה על כסא ה’ למלך.

ותשיב להם ותאמר: איך יאמר על אלוה: שמן ששון מחברך, ואין לאלוה חברים, ולא יאמר לו נצבה שגל לימינך, אפילו דרך משל [=על הבורא], כי “שגל” הוא כמו שפרשנו לשון משכבי אשה ולא יתכן זה על אלוה. [=אפילו בדרך משל]! ועוד, איך יאמר, “תחת אבותיך יהיו בניך”? ואם יאמרו לך, שיש לאלוה בנים, והם המאמינים בו, כמו, “בנים אתם לה’ אלהיכם”, אמור להם: אם יש לו בנים אין לו אבות. ואם יאמרו, האב, כמו שהם אומרים, “אב ובן ורוח הקדש”, כבר השיבונו על זה במזמור למה רגשו גוים. ועוד תשובה אחרת אם יאמרו אב, אפילו לדבריהם לא יתכן לומר אבות בלשון רבים”. ע”כ.

ושימו לב היטב לדברי הרד”ק, שהם דברים מחוכמים, ישרים ונקיים מכל זוהמת ההגשמה. הרד”ק כותב בפירוש שאין לומר על הבורא יתעלה לשון “שגל“, אפילו בדרך משל, מפני שלשון זו עניינה משכבי אשה, ואין שייך לייחס דבר כזה לאלוה בשום פנים ואופן. לא בפשט, לא ברמז, לא בדרש, ולא במשל. עד כאן מגיעה טהרת מחשבתו של הרד”ק ועדינות שכלו בענייני יחוד השם.

כלומר, לדעת הרד”ק, אין שום מציאות בעולם שאדם ימשול את הבורא יתעלה במשלי תשמיש, משכבי אשה, נגיעות, חיבורים, נשיקות, משגלים, הזרעות זרע ושאר לשונות מגונות שהמינים הכניסו אל תוך אמונת ישראל. עצם השימוש במשל כזה כלפי הבורא הוא עיוות חמור, מפני שהוא גורר את מחשבת האדם אל ציורים גופניים, אל דמיונות של זכר ונקבה, אל תנועות הגוף ואל מאורעות החומר. וכל זה זר לחלוטין לאמונת התורה הטהורה.

ומכאן נחשף עוד יותר כיעורו של ספר הזוהר, אשר העז לעשות בדיוק את מה שהרד”ק שלל בתכלית השלילה: להלביש על הבורא יתעלה ועל מערכת האלוהות המדומיינת שלו לשונות של זיווגים, נקבות, חיבורים, נשיקות, השפעות והזרעות. ומה שהרד”ק אומר שאין לאומרו אפילו דרך משל — הם הפכוהו ליסוד שלם של “סודות”. ומה שחכמי האמת הרחיקו מפני שהוא מזהם את הדעת — הם הכניסוהו אל תוך בית המדרש כאילו זו פנימיות התורה.

ולכן ברור כשמש, שדברי שלמה המלך בשיר השירים אינם משל על יחסים בתוך האלוהות חלילה, ולא על פעולות שהאדם עושה בעליונים, ולא על תיקונים, זיווגים או השפעות בפרצופים. כל זה הבל גמור, סילוף מכוער וחילול דברי הקודש. דברי שלמה הם משל נשגב לחכמה, לתורה, ליראה, לאהבת הדעת ולדבקות השכל באמת. הוא לא בא ללמד על גוף, מגע, נשיקה או משגל באלוהות, אלא לעורר את האדם לאהבת החכמה האלוהית ולתשוקת הנפש אל האמת.

וזהו ההבדל העצום בין חכמי האמת לבין בעלי האופל: חכמי האמת מטהרים את המחשבה מכל דמיון גופני; בעלי האופל ממלאים אותה בציורי גוף. חכמי האמת מרוממים את האדם אל השכל; בעלי האופל מורידים אותו אל דמיונות של תשמיש. חכמי האמת מלמדים יחוד פשוט וטהור; בעלי האופל בונים מערכת של זכר ונקבה, עליונים ותחתונים, חיבורים ופירודים. על כן אין כאן מקום לפלפולים. הרד”ק הכריע את היסוד: אין מייחסים לבורא משלים של משכבי אשה, אפילו לא בדרך משל. ומי שעושה כן אינו מגלה סודות, אלא מחלל את יחוד השם. יתעלה האל הנכבד והנורא מכל מה שתיארוהו בעלי ההגשמה והמינות.

.

המשך דברי הנבל הזוהרי:

ממשיך השיקוץ הזוהרי ואומר] …. רבי אבא אמר וכו’: רא”א, מה כתוב למעלה מן זה? “ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה’ אלקיך [=שימו לב שהשיקוץ מכנה את הבורא, “אלקיך”, במקום לכתוב, “אלהיך”. וזה כאמור לבד מעיד על זיוף זה הספר. שכן בזמן חכמי המשנה והתלמוד, מעולם לא כינו שם לבורא וקראו לו, “קים” חלילה וחס.] לא תבשל גדי בחלב אמו. שואל, מה הוא אומר? ומשיב, אלא שלא לערב דבר תחתון [=שלא לערב טומאה מצד הסטרא אחרא שבדו מכשפי האופל מליבם] בעליון [=בעץ החיים הספירות הפגאניות], שלא יינק הצד שבחוץ, מן הצד שבפנים. [=כלומר, לדעת מכשפי האופל, בישול בשר הגדי בחלב אמו, אינו בשר פשוט שנאסר בתורה מטעמי חכמה, מוסר והרחקה מן מנהגי עובדי האלילים, אלא שורשו כביכול בישות דמיונית ומיסטית הנקראת אצלם “סטרא אחרא”, כלומר “הצד האחר”. ואילו חלב אמו, לשיטתם, בא מצד הקדושה, מאותו עץ ספירות מדומיין שהם מכנים קדושה, אף שגם בו הם מחדירים מושגים של ריבוי, יניקה, פגימה וחסרון.

והנה כאן נחשף עומק ההזיה: לפי דמיונם, יש ל”צד האחר” כוח לינוק מן הקדושה, לפגום בה, להחסיר ממנה, ולהעביר שפע מצד לצד. כלומר, לא מדובר אצלם במשל מוסרי, לא ברמז חינוכי, ולא בדרך ציורית בלבד, אלא בפעולה ממשית: אדם מבשל בשר גדי עם חלב אמו כאן בארץ, ובמעשהו השפל הוא כביכול מזעזע מערכות עליונות, פותח צינורות טומאה, וגורם ליניקה מן הקדושה. זו הסיבה אגב שהחולי נפש הללו פותחים את הידיים בפסוק, “פותח את ידיך”, כי הם בטוחים שעל ידי פתיחת ידיהם יזרמו אליהם נהרות של שפע פרנסה.

שימו לב לאן הגיעה סכלותם: בישול בסיר בביתו של אדם נעשה אצלם כוח שמימי אדיר, המסוגל לגרום ל”סטרא אחרא” לינוק מן הקדושה. כלומר, האדם הקטן בארץ, עפר ואפר, מסוגל לפי שיטתם לפגום במערכת העליונה, להחסיר ממנה, לערבב בה, ולהטות שפע ממנה אל כוחות הטומאה. ומה נותר כאן מאמונת יחוד השם? מה נותר כאן מן האמונה בבורא שלם, בלתי חסר, בלתי נפגם ובלתי משתנה?

ולא עוד, אלא שלפי שיטתם המעוקמת, אותם עצי ספירות, פרצופים וכוחות אינם רק סמלים חיצוניים, אלא מערכת ממשית של אלוהות מדומיינת. ואם כן, כאשר הם אומרים שה”צד האחר” יונק מן הקדושה, פירושו של דבר שהטומאה כביכול יונקת מן האלוהות עצמה. שמעתם? מעשה בישול של אדם בארץ גורם כביכול לכוח טמא לינוק חלק מן המערכת האלוהית. אין לך חילול יחוד השם גדול מזה.

וזהו בדיוק שורש המינות שבדבריהם: במקום להבין את המצוות כציוויים שנועדו לתקן את האדם, ליישר את דעתו, להרחיקו ממנהגי עובדי האלילים, ולבנות בו יראת שמים ושכל ישר — הם הופכים את המצוות למערכת כישוף קוסמית. לא האדם מתוקן, אלא השמים מתוקנים; לא המידות מתיישרות, אלא הספירות מסתדרות; לא הדעת מתבררת, אלא צינורות עליונים נפתחים ונסגרים. זו אינה תורה, אלא מאגיה בלשון יהודית.

שימו לב היטב לעומק השיבוש: לפי בעל ההזיות הללו, המצוות והאיסורים שנתן הבורא יתעלה במעמד הר סיני אינם באים לתקן את האדם, לזכך את שכלו, ליישר את מידותיו ולהדריכו בדרך חיים טובה וישרה; אלא כביכול תכליתם היא להועיל למערכות עליונות, או למנוע פגם באיזה “ערבוב עליון” מדומיין. כלומר, לפי שיטה זו, בני האדם השפלים בארץ הם המנהלים את העניינים למעלה. הם מתקנים, הם פוגמים, הם מחברים, הם מפרידים, הם משפיעים, הם מעוררים, והם כביכול מכריעים את מצבם של כוחות עליונים. והרי זו סכלות נוראה ומינות עמוקה: להפוך את עבודת ה’ מעבודת האדם את בוראו, למערכת שבה האדם מפעיל את האלוהות המדומיינת של המקובלים.

לפי ההבל הזה, אם אדם יבשל גדי בחלב אמו כאן בארץ, יש בו כביכול כוח לשבש מערכות עליונות בשמים. שמעתם? אדם קטן, בשר ודם, עפר ואפר, מסוגל כביכול לקלקל את הסדר העליון! ואם כן, מהי דמות הבורא העולה מתוך שיטה זו? לא מלך אדיר, לא בורא כל יכול, לא מי שאינו זקוק לדבר, אלא אל נחות חלילה, מערכת חלשה ותלויה, הזקוקה לעזרתם של בני אדם כדי שלא תיפגם.

וזו אחת ההשפלות הגדולות ביותר כלפי הבורא יתעלה: לומר בפה שהוא כל יכול, אך לבנות שיטה שלמה שבה הוא זקוק למעשה האדם כדי להשלים את עצמו, לחבר את כוחותיו, לתקן את מידותיו, או להזרים שפע בעולמותיו. אין זו אמונת יחוד, אלא חילול יחוד השם. אין זו רוממות הבורא, אלא הורדתו למערכת נצרכת, מתפעלת וחסרה.

ולא אתפלא אם לשיטתם מי שנתן את התורה אינו הבורא האחד הפשוט והנבדל מכל הרכבה, אלא אחד מאותם פרצופים מדומיינים שהמציאו בעלי הקבלה; וכביכול לא נתן את התורה אלא כדי שבני האדם יעזרו לו להשלים את ענייניו, לחבר את בחינותיו, ולהשפיע שפע דרך מערכותיו. הרי לך לא תורה מן השמים, אלא תיאטרון מיסטי של כוחות עליונים הזקוקים להפעלה אנושית.

וכאן קמה וניצבת השאלה הפשוטה, שאין לכל בעלי ההזיות הללו תשובה עליה: אם הבורא יתעלה חזק, שלם, בלתי מנוצח ואינו חסר דבר — מדוע הוא צריך את מצוות בני האדם כדי “למקסם” את רצונו? מדוע אינו עושה רצונו בעצמו? ואם הוא זקוק לבני אדם, ואם יש בכוחם לתקן, לשנות, לפגום או להשלים בעליונים — איזה מין בורא הוא לפי שיטתם? איזה מלך הוא? האם זה אל שראוי להתפלל אליו? האם זה אל שממנו בלבד באה הישועה? ומכאן נולדת כל שורת השיבושים: אם האלוהות חלילה זקוקה למתווכים, לתיקונים, לזיווגים, להשלמות ולהפעלת מערכות — אזי מיד צצים “צדיקים”, “מקובלים”, קברים, נרות, תיקונים, פדיונות ופטפוטי סוד, כאילו האדם אינו עומד לפני ה’ אחד לבדו, אלא צריך לעבור דרך בעלי כוחות, נשמות, קברים, הדלקות והבלים. כך נולדת דת של מתווכים. כך נולדת תלות בבני אדם. כך מחליפים את עבודת ה’ בעבודת בעלי קברים, בעלי סודות ובעלי דמיונות.

ולכן אין פלא שחוגים שלמים התרגלו לחשוב שעליהם ללכת לקברים כדי להתרפא, להדליק נרות כדי לקבל שפע, לפעול “לעילוי נשמה” כדי להשיג תועלת, או להיזקק למקובלים כדי לתקן את מזלם. כל זה נובע מאותה תפיסה מעוותת: שהבורא אינו עומד לבדו במרכז, אלא יש מערכות, אמצעים, צינורות ומתווכים שדרכם צריך לפעול.

אבל האמת הפשוטה היא הפוכה לגמרי: הבורא יתעלה אינו זקוק לנו. הוא אינו נשלם במעשינו, אינו נפגם בעוונותינו, אינו מתוקן במצוותינו, ואינו ממתין לתיקונינו. האדם הוא החסר. האדם הוא הנפגם. האדם הוא הצריך תיקון. המצוות ניתנו כדי לתקן אותנו, לא את הבורא; כדי ליישר את דעתנו, לא להפעיל עולמות; כדי לזכך את נפשנו, לא לחבר פרצופים; כדי להדריך אותנו אל החכמה, האמת והיראה, לא כדי להשפיע על מערכות מדומיינות.

ולא יועילו לבעלי השיטה הזו כל התירוצים שבעולם. לא יעזרו להם לשונות מכובסות, לא “התגלות”, לא “בחינות”, לא “כלים”, לא “אורות”, ולא כל שאר מסכי העשן. כל עוד הם מלמדים שהאלוהות צריכה תיקון, השלמה, יחוד, זיווג או הפעלה על ידי בני אדם — הם משפילים את הבורא יתעלה ומחריבים את יסוד האמונה. גם אם יאמרו בפיהם אלף פעמים שהבורא חזק, שלם ונשגב, אין למילים הללו ערך כאשר כל שיטתם בנויה על ההפך. אין מחמאה מילולית יכולה לכסות על שיטה שמייחסת לבורא חסרון. אין שירי שבח יכולים לתקן אמונה שמעמידה את האדם כמפעיל של האלוהות. ואין “סוד” שיכול להכשיר חילול יחוד השם.

יתעלה האל הנכבד והנורא מכל מה שתיארוהו בעלי ההגשמה והריבוי. הוא אחד באמת, לא אחד הזקוק לחיבורים; שלם באמת, לא שלם הזקוק לתיקונים; מלך באמת, לא מערכת הזקוקה להפעלה. וכל המחזיר את האדם אל האמונה הזו — מחזירו אל דת האמת. וכל המוליכו אחר תיקונים, זיווגים, קברים, נרות והפעלת עולמות — מסיטו מן האמונה הטהורה אל מחשכי הדמיון.

ויתרה מזו: לפי שיטתם העכורה, כל אדם שירצה כביכול לפגום בעולמות העליונים, לשבש מערכות שמימיות, ולגרום נזק במבנה האלוהי המדומיין שלהם — יוכל לעשות זאת בקלות מגוחכת. מה עליו לעשות? לבשל בשר גדי בחלב אמו. שמעתם את עומק האבסורד? מעשה גשמי קטן בארץ, בתוך סיר ובמטבח, נעשה אצלם כוח אדיר היכול לטלטל עולמות, לפגום בעליונים, ולהעביר יניקה לצד האחר.

והרי זו אינה תורה, אלא כישוף. זו אינה יראת שמים, אלא מאגיה גסה עטופה בלשון קודש. לפי דמיונם, העולם כולו בנוי כמערכת של לחשים, הקבלות, שורשים וענפים, וכל פעולה קטנה בארץ מפעילה, פוגמת, מתקנת, מזווגת או מפרידה כוחות למעלה. וכאשר זו נקודת המוצא, אין פלא שבכתבי ויטאל וחבריו נמצאים כל מיני ענייני סגולות משונות: להפריד אהבה בין איש ואשה, לפעול ללידה, להשפיע על מזל, לשנות מציאות, ולכוון כוחות נסתרים כאילו האדם הוא מכשף קטן המושך בחוטי הבריאה.

ומאין באו להם מחשבות התוהו הללו? מן ההנחה הרקובה שכל דבר בארץ, וכל איבר באדם, וכל פעולה גשמית, עומדים כנגד שורש עליון במערכת הספירות והפרצופים. ומכאן קצרה הדרך אל הסכלות הגדולה: אם פעולה בארץ משנה את העליונים, ואם האדם מסוגל לתקן או לפגום באלוהות המדומיינת שלהם, הרי ברור לשיטתם שגם ניתן לשנות את מהלכי בני האדם באמצעות פעולות מאגיות, סגולות, כוונות, לחשים ודמיונות.

וזו בדיוק ההידרדרות: מתחילים באמירה שהמצוות “פועלות בעולמות”, ממשיכים בטענה שהאדם “מתקן את העליונים”, ומסיימים בכישוף מעשי. אם האדם יכול להשפיע על האלוהות, להפעים אותה, לחבר אותה, להפריד אותה, להוריד ממנה שפע או לגרום לה פגם — קל וחומר, לפי מחשבתם המשובשת, שהוא יכול להשפיע על לבבות בני אדם, על לידה, על אהבה, על שנאה, על פרנסה ועל גורלות. וכך הופכת התורה, חלילה, ממערכת של דעת, מוסר, מצוות ותיקון האדם — למערכת של מניפולציות מיסטיות.

אין מילים לתאר את עומק החורבן הרעיוני שנולד מן התפיסה הזו. היא אינה רק טעות בפרשנות; היא שינוי מוחלט של כל יסוד עבודת ה’. במקום שהאדם יתקן את שכלו, מידותיו, תאוותיו ומעשיו — הוא עסוק בהפעלת מערכות מדומיינות. במקום שיכיר את הבורא האחד, השלם, שאינו חסר ואינו נפגם — הוא מדמיין מערכת חלשה, פגיעה, נצרכת ומתפעלת. במקום תורה של אמת — סגולות. במקום תפילה — הפעלת כוחות. במקום תשובה — תיקונים. במקום דעת — מאגיה.

וזהו האסון הגדול שהמיטו בעלי השיטה הזו על ישראל: הם הסיטו את הלבבות מן העיקר אל הטפל, מן הדעת אל הדמיון, מן יחוד השם אל ריבוי מערכות, ומן תיקון האדם אל תיקון שמים מדומיין. הם לקחו את התורה, שנועדה להאיר את האדם, והפכוה למפת סתרים של כוחות, יניקות, פגמים, זיווגים וסגולות.

והאמת הטהורה פשוטה וברורה: אין אדם מפעיל את הבורא, אין אדם פוגם בבורא, אין אדם מתקן את הבורא, ואין שום בישול בארץ שמערער את האלוהות חלילה. הבורא יתעלה שלם בתכלית השלמות, ואינו זקוק לשום תיקון, שמירה, חיבור או הצלה מצד האדם. כל הפגם הוא באדם. כל התיקון הוא באדם. כל מטרת המצוות היא ליישר את האדם, לא לתחזק עולמות עליונים.

לפיכך, כל שיטה המלמדת את האדם שהוא מפעיל מערכות שמימיות, פוגם בעליונים או משנה מציאות באמצעות פעולות מאגיות — אינה מקרבת אותו אל ה’, אלא מרחיקה אותו אל מחשכי הדמיון. אין זו פנימיות התורה, אלא חילול התורה. אין זו חכמה נסתרת, אלא השחתת הדעת. ואין זו עבודת הבורא, אלא החלפת עבודת ה’ בכישוף עטוף בלשון יהודית.

הלא תראה דבריו של אזולאי בספר עבודת מינות (עבודת הקודש מהדורת אהבת שלום אות סד’ עמוד עח): “… יטבול פרוסת המוציא במלח ג’ פעמים, ויכוין כי על ידי זה יומתקו הגבורות ותסתלק הסט”א מהשולחן”. ע”כ. נמצא באופן חד וברור – מעשה גשמי בעולם הזה, משפיע על מערכות עליוניות! ורק זה כאמור גובל במינות ועבודה זרה! מינות, משום שלדעתו הבורא אינו היחיד שמנהל את העולם. עבודה זרה, מכיון שהוא עושה מעשה בפועל, וחושב שעל ידי פרוסת לחם הוא יכול לסלק מזיקים דמיונים ואף נותן להם את חלקם! טפשות כזו…

וגם בעניני הכעס, לדעתם כאשר האדם כועס, מתלבשת עליו רוח הסטרא אחרא ממש. כמו שכתב (עבודת הקודש מהדורת ירושלים תשמ”ז עמוד כג’ אות י’): “יזהר מהכעס קטן וגדול שמחליף נפשו הקדושה בנפש סט”א ונעשה הוא עצמו ע”ז טורף נפשו וכל מה שטרח כל ימיו בהסתלק נפשו חלף הלך … כי בעל הכעס אין לו תקון עד אשר ישתדל מאד שלא יכעוס כלל ואז יתחיל לתקן”. ע”כ. כלומר, אזולאי אינו מזהיר מן הכעס מפני שהוא יכול לפגוע באחרים, אזולאי אינו מזהיר מן הכעס מפני שנמאס על ידי הבריות וגורם רע לעצמו ולמשפחתו. כל שמעניין את אזולאי שלא יכעס האדם, בשביל שלא תתחלף נפשו בנפש הדמיונית של הסטרא אחרא! כמה חכמה אין מילים…

.

ממשיך הנבל הזוהרי], מה בין זה לזה? זה שבחוץ, דהיינו הגדי, הוא מצד הטומאה, וזה שבפנים, דהיינו אמו, היא מצד הקדושה. [=שימו לב לעיוות, לדעת הטמא הזה, הגדי הוא בא מאיזה שורש דמיוני של טומאה! הגדי שהבורא אמר שהוא טהור ומותר אף לאוכלו בפני עצמו, השיקוץ מעליל ששורשו טמא! אבל אמו הנקבה, היא מצד הקדושה, כלומר שורשה בספירות הקדושות שבה המכשף מליבו.

כעת שואל השיקוץ], מי היא אמו? זהו [=אלהים נוקבא, דהיינו] כנסת ישראל, שהיא המלכות, הנקראת אם. כי התפשטות המלכות היא עד הקליפות בסוד ורגליה יורדות מות. [=כלומר, אלהים מלכות שהיא החלק הנמוך ביותר בתוך מערכת הספירות, לרוב דרגתה הפחותה, רגליה של המלכות יורדות מוות, כלומר מתפשטת וקרובה תמיד לצד עץ הקליפות. שהרי לדעת הנוצרי הטמא, הוא חידש שמלבד שיש עשר ספירות במערכת האלהים. יש גם ספירות של טומאה. ולכן הוא מסביר, שהמלכות היא התחתונה, ולכן היא תמיד קרובה לצד האחר הלא הוא הסטרא אחרא חבירו הטוב של הזוהרי הלזה.

ממשיך הטומאה ואומר, למה אסור לבשל את בשר הגדי] בחלב אמו? היינו [=בשביל] שלא יינק מצד הזה מי שאינו צריך. [=כלומר, אין כאן משל ונמשל. יש כאן איסור לעשות פעולה מעשית בפועל, על מנת לא לגרום יניקה ופגם בשמים. במילים אחרות, ספר הזוהר הנוצרי, הפך את כל מצוות התורה למטאפוריות!].

ושיעור הכתוב הוא, “ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה’ אלקיך”, ובזכות מצוה זו [=שהרי אם עם ישראל ישמור את המצוה הזו כמו שצריך, הוא יגרום שהאם, שהיא חלב אמו, שהיא המלכות, שהיא אשתו של הבורא קצר אפים, יזדווגו היטב ביחד, ולא יינק הסטרא אחרא מהם, לכן מיד מבטיחים מכשפי האופל], תהיו מובטחים, שלא תבשל גדי בחלב אמו, [=שכל תכלית המצוה] שהחצוניות לא תתערב בפנימיות [=וכך בדיוק הצליחו מפיצי ספר הזוהר להטות את לבבות רבים מישראל אחר אותו חיבור זר ומסוכן: הם החדירו בלב האדם את הדמיון המשכר שהוא אינו רק מקיים מצוות, אלא פועל נצורות בשמים; שהוא אינו רק מתקן את עצמו, אלא מניע עולמות; שהוא אינו רק עובד את בוראו, אלא גורם כביכול עונג, שמחה, זיווגים, חיבורים והשפעות במערכות עליונות.

והרי אין פיתוי גדול מזה לאדם. במקום לומר לו: שמור תורה ומצוות כדי ליישר את שכלך, לזכך את מידותיך, לרסן את תאוותיך, להתרחק מן ההבל ולהידבק באמת — אומרים לו: אתה מפעיל את העולמות; אתה גורם שמחה בעליונים; אתה מונע יניקה מן הסטרא אחרא; אתה מחבר פרצופים; אתה מוריד שפע; אתה מחזיק את הבריאה. וכי יש שיכרון גאווה גדול מזה? וכי יש סם רוחני מסוכן מזה?

וזהו ההבדל העצום בין דת האמת לבין דת הדמיון. דת האמת מלמדת את האדם להכניע את עצמו לפני הבורא, לתקן את מחשבתו, לעדן את מידותיו ולעבוד את ה’ באמת ובשכל. ואילו שיטת הסודנות הזו מטפחת באדם תחושת חשיבות מדומיינת, כאילו כל תנועה שלו מזעזעת עולמות, כל אכילה שלו מזינה כוחות, כל טבילה שלו מסירה קליפות, וכל תפילה שלו מחברת מערכות אלוהיות.

לכן תמצא את ההולכים בדרך זו מסוגלים לצום, להתפלל באריכות, ללבוש שק ואפר, להחמיר על עצמם בחומרות קשות, לשמור עיניים בקיצוניות, לדבוק בצדיקים, לרוץ לקברים, לטבול שוב ושוב, ולעשות כל מיני הנהגות חיצוניות — לא בהכרח מפני שהם עובדים את ה’ בדעת צלולה, אלא מפני שהם משוכנעים שהם מנהלים מלחמה קוסמית. הם מאמינים שהסטרא אחרא אורב להם, שהקליפות יונקות מהם, שהעולמות תלויים בהם, ושאם יאכלו מאכל ערב ביום חול או ייהנו הנאה פשוטה, כבר ייפתח איזה צינור טמא והצד האחר יינק שפע.

ואם אינך מאמין לדברי, הלא תראה מה שכתב אזולאי בספרו עבודת מינות (עבודת קודש ירושלים עמוד צו’ אות קה’ סימן ג’): ” … כל סעודת החול הנוסף על כדי בריאותו, הולך לסטרא אחרא, לכן אם בעל נפש הוא, אף כי הוא עשיר ימעט בתענוג בימי החול, כי התענוגים בחול הוא כבונה משכן לסטרא אחרא, ואוי לו, כי אבריו מתטמאים, שחונה עליהם הסטרא אחרא, ולו הכין כלי זיין ליצר הרע להלחם בו עד רדתו חיים שאולה”. ע”כ.

כלומר, מדבריו עולה יסוד עקום ומסוכן מאוד: אין האדם ממעט בהנאות ביום חול כדי לכונן את שכלו, לשמור על בריאות נפשו, לרסן את תאוותו, ולהרגיל עצמו במידה נכונה — אלא כדי שלא יבנה, משכן לסטרא אחרא על ידי אכילתו. לא תיקון האדם עומד כאן במרכז, לא יישור הדעת, לא בריאות הגוף והנפש, אלא פחד מאגי מכוחות טומאה מדומיינים, אשר אורבים לאדם בכל מאכל ערב.

ובמילים פשוטות: אם אדם אוכל גלידה באמצע השבוע, עליו לדעת — לפי הבלי המקובלים — שהוא לא סתם נהנה ממאכל מתוק, אלא נותן ליצר הרע כלי זין, כלי מלחמה, כוחות ותחמושת להילחם בו. שמעתם, קוראים נעימים? גלידה נעשתה אצלם אספקה צבאית לסטרא אחרא. שווארמה ביום חול נעשתה סכנה קוסמית. מאכל טעים נעשה כלי נשק בידי כוחות האופל.

הרי זו אינה תורה, אלא טירוף עטוף בלשון קדושה. במקום ללמד את האדם לאכול במידה, בשכל, בבריאות, בהודאה לה’ ובשמחה מתוקנת — הם מלמדים אותו לפחד מן הצלחת שלו. במקום לחנך את האדם לריסון נכון של התאווה, הם מכניסים בו חרדה שכל הנאה גשמית עלולה להאכיל את הסטרא אחרא, לבנות לו משכן, ולהעמיד נגדו כוחות מלחמה.

וכי כך נראית עבודת ה’? וכי התורה באה להפוך את האדם לנרדף, מבוהל ומפוחד מכל כף גלידה ומכל חתיכת בשר? וכי אם אדם אכל שווארמה ביום חול, מיד יצר הרע יקום עליו, יתקוף אותו, ויוריד אותו לבאר שחת? איזו חכמה מופלאה! איזו “פנימיות” עמוקה! כל סוד התורה התגלה לבסוף בפחד מפיתה עם שווארמה.

וזו בדיוק השחתת הדעת שגרמו בעלי ההזיות: הם לקחו עניינים שיש להם מקום אמיתי — מידתיות, ריסון, בריאות, שליטה בתאווה, והימנעות מהשתעבדות להנאות — והחליפו אותם במערכת של פחדים מאגיים. במקום לומר לאדם: אל תהיה עבד לאכילה, אל תרדוף אחר תענוגים, שמור על גופך ועל שכלך — הם אומרים לו: היזהר, אתה בונה משכן לסטרא אחרא. כך מחליפים מוסר בדמיון, חכמה בכישוף, ותיקון האדם בפחדים ילדותיים.

והאמת פשוטה: אין איסור לאדם ליהנות ממאכל טוב ביום חול, כל עוד הוא עושה זאת במידה, ביישוב הדעת, בבריאות, בלי תאווה פרועה ובלי השתעבדות. התורה לא ניתנה למלאכי השרת, ולא ניתנה כדי להפוך את החיים למסכת של פחדים. האדם צריך לאכול כדי לחיות, לשמוח במותר לו, להודות לבוראו, ולשמור שלא יהפוך את ההנאה למרכז חייו. זהו שכל. זו תורה. זו דרך ישרה.

אבל בעלי האופל אינם מסתפקים בדרך הישרה. הם מוכרחים להפוך כל דבר למלחמה קוסמית: כל מאכל — יניקה; כל הנאה — קליפה; כל תענוג — כלי נשק ליצר הרע; כל שמחה פשוטה — סכנה לעולמות. ובכך הם אינם מרוממים את האדם, אלא משבשים את נפשו, מכניסים בו פחד, ומרחיקים אותו מן האיזון הבריא שהתורה מבקשת להעמיד בו.

סוף דבר: מי שממעט בהנאות כדי לשלוט בתאוותו, לשמור על שכלו, ולחיות חיים מאוזנים — הולך בדרך חכמה. אבל מי שממעט בהנאות מפני שהוא מדמיין שכל גלידה ושווארמה מאכילות את הסטרא אחרא — אינו עובד את ה’ בדעת, אלא חי בתוך עולם של פחדים וכישופים. זו אינה קדושה, אלא בהלה. אינה חסידות, אלא חשכה. אינה תורה, אלא הזיה.

.

נמצא שעבודתם עלולה להפוך מעבודת ה’ לעבודת פחדים. לא הבורא עומד במרכז, אלא הסטרא אחרא. לא תיקון האדם עומד במרכז, אלא דמיונות על יניקות, קליפות, פגמים וזיווגים. לא השכל הישר מדריך אותם, אלא חרדה מתמדת מכוחות עליונים מדומיינים. הם אינם חיים לפני ה’ אחד, שלם, פשוט ונורא, אלא בתוך עולם של כוחות רודפים, קליפות נדבקות, עולמות נפגמים ומערכות הזקוקות להפעלה.

וזו סכנה נוראה מאוד: אדם יכול להיראות מבחוץ כפרוש, חסיד, קדוש ומדקדק, ובפנים כל עבודתו בנויה על טעות יסודית. הוא אינו עובד את ה’ מפני שהאמת מחייבת אותו, אלא מפני שהוא מדמיין שהוא מציל עולמות. הוא אינו פורש מן התאווה מפני שהשכל גבר עליה, אלא מפני שהוא מפחד להזין את הסטרא אחרא. הוא אינו מקיים מצוות כדי להיות אדם מתוקן, אלא כדי להפעיל מערכות נעלמות. ובזה התהפכה כל העבודה.

למה הדבר דומה? לאדם שמתאמן לבדו לעומת אדם שמתאמן לפני קהל. מי שמתאמן לבדו עושה זאת לשם תיקון גופו ובריאותו; אבל מי שמתאמן לעיני אחרים עלול לקבל חשק גדול יותר מפני שהוא רוצה שיראו, שיתפעלו, שיכירו בכוחו. כך בדיוק פועלת הסודנות הזו על הנפש: היא נותנת לאדם תחושה שכל הבריאה צופה בו, שכל העולמות ממתינים לו, שכל פעולה שלו עושה רעש בשמים. ומכאן נולד חשק גדול, אך לא בהכרח חשק של אמת — אלא חשק של גאווה רוחנית.

לכן אין להתפעל מן החיצוניות. אפשר לראות אדם טובל בלי סוף, מתענה, מתפלל, לובש שחורים, משפיל עיניו, ומדבר על קדושה, ועדיין כל עולמו הפנימי עומד על דמיונות. כי אם הוא סבור שכל טבילה מסירה ממנו קליפות מדומיינות, וכל אכילה שלו עלולה להאכיל כוחות טומאה, וכל מעשה שלו מתקן או פוגם באלוהות — הרי הוא לא יצא מן הדמיון, אלא רק החליף דמיון גס בדמיון דתי.

והאמת הטהורה היא אחרת לגמרי: המצוות ניתנו לתקן את האדם, לא להפעיל את הבורא; ליישר את הדעת, לא לסדר עולמות; לרסן את התאווה, לא להילחם בקליפות מדומיינות; להביא את האדם לאהבת ה’ ויראתו, לא להכניסו למרדף תמידי אחר כוחות נסתרים. הבורא יתעלה אינו צריך את טבילתו של אדם, אינו נשלם בצומו, אינו נפגם באכילתו, ואינו ממתין לכוונותיו כדי להשפיע שפע.

סוף דבר: כל עבודה דתית הבנויה על ההנחה שהאדם מפעיל עולמות, מזין כוחות, מונע יניקות, מחבר פרצופים או גורם עונג בעליונים — אינה עבודת ה’ הטהורה, אלא עבודה שנולדה מן הדמיון. היא יכולה להיראות קדושה מבחוץ, אך בפנים היא מסיטה את האדם מן העיקר: מן תיקון שכלו, מן תיקון מידותיו, מן הכניעה לפני הבורא, ומן ההכרה הפשוטה שה’ אחד, שלם, בלתי חסר, ואינו זקוק לשום תיקון מצד ברואיו.

.

ממשיך הנבל הזוהרי] … זה שאמר ר’ אבא, על הכתוב, “לא תבשל גדי בחלב אמו“, [=לפי מכשפי האופל, כעת רבי אבא המדומיין, עובר לבאר את הסיבה שהאל יתברך אסר לבשל גדי בחלב אמו, ומסביר הנבל], אשר גדי הוא מסטרא אחרא! שלא יינק מן השכינה [=כלומר, לפי הזייתם של מכשפי האופל, הסיבה שבגללה אסר הבורא יתעלה לבשל גדי בחלב אמו אינה סיבה מוסרית, שכלית, חינוכית או הרחקה ממנהגי עובדי האלילים הקדמונים, אלא מפני שכל גדי גשמי הנולד כאן בארץ — היוצא מרחם אמו כבעל חיים פשוט — שורש נשמתו, אינו בא אלא מן הצד האפל של ממלכת הטומאה.

ולפי דמיונם, אותה ממלכה עומדת תחת שלטונו של אליל טמא הנקרא אצלם “סמא״ל”, והוא הממונה על כל “הצד האחר” בשמים, אשר בלשון ארמית קוראים לו “סטרא אחרא”. נמצא שלפי שיטתם, אין כאן בורא אחד, שליט יחיד על כל המציאות, אלא מערכת של כוחות, צדדים, ממלכות, שורשים, אילנות וספירות — צד קדושה מול צד טומאה, מערכת מול מערכת, כוח מול כוח. והרי זו כבר אינה תורה, אלא מיתולוגיה. לא אמונת יחוד השם, אלא ציור אלילי של עולמות נלחמים, שורשים מתחרים, כוחות יונקים, וצדדים בעלי שליטה. לפי הבליהם, כל גדי שנולד בארץ שורשו באילן הספירות של הצד האחר, בממלכתו של סמא״ל; ומפני ששורשו שם, אסור לבשל את בשרו בחלב אמו, כדי שלא ייווצר איזה חיבור, יניקה, פגם או תגבורת לכוחות הטומאה.

שימו לב עד היכן הגיעה סכלותם: גדי קטן שנולד בדיר, יונק חלב מאמו, גדל בטבעו כדרך כל בעלי החיים — והם הופכים אותו לענף של ממלכת סמא״ל. החלב נעשה אצלם “צד קדושה”, הבשר נעשה “צד טומאה”, והסיר במטבח נעשה שדה קרב קוסמי בין כוחות עליונים. אין לך ביזיון התורה גדול מזה: לקחת מצווה אלוהית ולגרור אותה אל עולם של כישופים, אילנות טומאה, יניקות וממלכות אפלות.

ולפי שיטה זו, איסור בשר בחלב אינו בא לתקן את האדם, לא להרחיקו מאכזריות, לא לעצב את מידותיו, לא להבדילו ממנהגי עובדי האלילים, ולא להדריכו בדרך דעת — אלא כדי למנוע פעולה מאגית בעולמות. כלומר, האדם אינו מקיים מצווה מפני שהבורא ציווהו לתקן את נפשו, אלא מפני שהוא מפחד שמא במעשיו ייתן כוח לסמא״ל, יחזק את הסטרא אחרא, או יגרום ליניקה מאילן הספירות. וזו בדיוק השחתת הדעת שהביאו ספרי האופל לעולם: הם הפכו את המצוות ממערכת של חכמה, מוסר, דעת ויראת שמים — למערכת של פחדים מאגיים. במקום שהאדם ישאל: מה רצון ה׳ ממני? כיצד מצווה זו מתקנת את מחשבתי ואת מידותיי? כיצד היא מרחיקה אותי מן ההבל ומקרבת אותי אל האמת? — הם לימדוהו לשאול: איזה כוח עליון יינק? איזו קליפה תתחזק? איזה אילן ייפגם? איזה צד יקבל שפע?

וכאן נחשף שורש המינות: אם יש צד אחר שיש לו ממלכה, שורשים, אילן ספירות וכוח יניקה; ואם מעשה אדם בארץ מסוגל להעצים אותו או לפגום בצד הקדושה — הרי אין כאן אמונה במלכות ה׳ לבדו, אלא מערכת של כוחות מתחרים. הם יכולים לומר בפיהם שהכול תחת רשותו של הבורא, אך כל שיטתם בנויה על פחד מן הסטרא אחרא, על חשש מיניקתו, ועל פעולות שנועדו שלא לתת לו כוח. זו אינה עבודת ה׳, אלא עיסוק מתמיד בכוחות טומאה מדומיינים.

והאמת הטהורה פשוטה בהרבה: הגדי אינו נולד מממלכת סמא״ל. אין לו “שורש נשמה” באילן הטומאה. החלב אינו צינור של ספירות קדושה. הבשר אינו כלי של סטרא אחרא. והסיר במטבח אינו מפעיל מערכות שמימיות. הבורא יתעלה אסר מה שאסר בחכמתו, והאדם מקיים את מצוותיו כדי לתקן את עצמו ולהגיע אל ייעודו, לא כדי לנהל מלחמות דמיוניות בין אילנות וכוחות.

לכן יש לומר זאת בבירור: כל מי שמפרש את איסור בשר בחלב על דרך של סמא״ל, סטרא אחרא, אילן טומאה ויניקה מן הקדושה — אינו מפרש את התורה, אלא מזהם אותה. אינו מגלה סוד, אלא מחדיר מיתולוגיה. אינו מרומם את המצווה, אלא מחלל אותה. כי התורה ניתנה כדי להוציא את האדם מן האלילות, והם החזירו את האלילות אל תוך התורה בלבוש ארמי ומיסטי.

יתעלה הבורא הנכבד והנורא מכל דמיונותיהם. הוא אחד באמת, שליט יחיד באמת, ואין שום כוח עצמאי מולו, לא סמא״ל, לא סטרא אחרא, לא אילן טומאה ולא שום ממלכה אפלה. כל אלו המצאות ודברים בטלים לגמרי. כל הכוחות, שמש, ירח, מלאכים וכו’, כולם נבראים, חסרי עצמאות, ואינם ראויים לשום פחד, פולחן או ייחוס של שליטה. האדם צריך לעבוד את ה׳, לא לפחד מן הסטרא אחרא; לתקן את שכלו, לא לדמיין יניקות; לקיים מצוות מתוך דעת, לא מתוך מאגיה.

.

ממשיך השיקוץ ואומר, שהבורא היה צריך לומר, לא תבשל גדי] בחלב האם, היה צריך לומר, מהו [=למה אמר דווקא] אמו. [=כלומר, למה ייחד את המילה, “אמו” בגוף ראשון כלפי הגדי, ולא אמר בכלליות, “האם”? שהיא השכינה! שהרי כבר ביאר הטומאה, שכל המבשל גדי בחלב אמו, גורם לנוקבא שהיא האם להתחבר לצד האחר שהוא הסטרא אחרא. עונה הטמא], ואם תאמר ש-“כנסת ישראל”, שהיא המלכות, היא אמו של צד הטומאה, אינו כן, כי שמעתי שאמר ר’ שמעון [=שקרנים מכשפי האופל. אם רבי שמעון בן יוחאי היה חי, היה מכלה אותם מן העולם], כנסת ישראל שהיא אמא הקדושה, בחלקם של ישראל נתאחדה, שכתוב, כי חלק ה’ עמו.

אמר ר’ שמעון וכו’: אר”ש, יפה אמרת. וזה של ר’ אבא יפה. והכל תלוי זה בזה. [=כלומר, לפי הטמטום הקבלי הזה, כך יוצאת תמונת הדברים: אותה ישות מדומיינת שהם מכנים “נוקבא” נקראת גם “מלכות”, מפני שהיא המלכה של אותו פרצוף הנקרא אצלם “זעיר אנפין”, והוא חושק בה. והיא גם נקראת “כנסת ישראל”, מפני שלדמיונם היא מכנסת את ישראל ומורידה עליהם שפע. שימו לב היטב לאן הגיעו בעלי ההזיות הללו: במקום בורא אחד, פשוט, נבדל, שאין בו גוף, לא דמות הגוף, לא זכר, לא נקבה, לא צורך, לא חיבור ולא חסרון — הם בנו מערכת אלילית שלמה של איש ואשה עליונים, מלך ומלכה, אב ואם, משפיע ומקבלת, פרצוף זכרי ופרצוף נקבי, וכל זה בתוך מה שהם מעזים לכנות “אלוהות“.

וכבר ביארנו במאמרים הקודמים, שלפי שיטתם המעוותת, השפע היורד לישראל אינו בא מן הבורא יתעלה ברצונו הפשוט והשלם, אלא באמצעות מערכת מגושמת ומכוערת של זיווגים עליונים. כלומר, בני האדם השפלים בארץ, על ידי מצוותיהם, כוונותיהם ותיקוניהם, גורמים לאותו “זעיר אנפין” להתחבר עם “נוקבא” ולהוציא הזרע ברחמה, ורק לאחר אותו חיבור מדומיין יורד הזרע על עם ישראל ובא להם השפע.

הרי לך חילול יחוד השם במלוא כיעורו: הבורא, לפי דמיונם, אינו מלך שלם המשפיע כרצונו, אלא מערכת הזקוקה להפעלה; אינו אחד פשוט, אלא מבנה של פרצופים; אינו מקור השפע הישיר, אלא כוח הפועל דרך זיווגים, צינורות, נקבות, רחמים, פתיחת מבועים ושאר ציורים גופניים שאין הדעת סובלתם.

ומכאן יוצאת תוצאה חמורה עוד יותר: מאחר שלשיטתם אותו “זעיר אנפין” הוא האל שאליו מכוונת העבודה, וכמו שכתב עמנואל חי ריקי בלשונותיו המסוכנות שיש לעבוד את זעיר אנפין אף שהוא נברא, נמצא שהם העמידו נברא ככתובת של עבודה. ומהי זו אם לא עבודה זרה גמורה? אם הדבר שאתה עובד אותו הוא נברא — הרי אינך עובד את הבורא, אלא את זולתו. וכל התירוצים על “נשמתו”, “שורשו”, “אורו” ו”פנימיותו” אינם אלא מסך עשן על פני מינות גלויה.

ולפי ההבל הזה, “זעיר אנפין” נעשה כביכול אבינו, ו”נוקבא” נעשית כביכול אמנו, מפני שממנה יורד השפע לישראל. וכך החליפו את אבינו שבשמים, האחד והיחיד, במערכת משפחתית מדומיינת של אב ואם, זכר ונקבה, מלך ומלכה. זו אינה אמונת ישראל, אלא מיתולוגיה בלבוש ארמי; לא תורה, אלא פגאניות שהוכנסה לבית המדרש בשם “סוד”.

ומעתה, כאשר הם באים לפרש את איסור בשר בחלב, שוב אין מדובר אצלם במצווה אלוהית שנועדה לתקן את האדם, להרחיקו ממנהגי עובדי האלילים, וליישר את דעתו ומידותיו. לא ולא. לפי הזייתם, התורה אסרה לבשל את צד הטומאה עם צד הקדושה כדי שלא ייפגם אותו מנגנון קוסמי של הורדת השפע על ישראל. כלומר, הגדי, החלב, הסיר והבישול נעשים אצלם חלק ממערכת כישוף עליונה: צד הטומאה מול צד הקדושה, יניקה מול שפע, פגם מול תיקון.

וזהו בדיוק שורש החורבן: במקום להבין שהמצוות מתקנות את האדם, הם הפכו אותן לפעולות שמפעילות את השמים. במקום לדעת שהבורא יתעלה אינו חסר דבר ואינו נפגם ממעשי האדם, הם לימדו שהעולמות העליונים תלויים בנו. במקום לעבוד את ה’ אחד, הם עובדים מערכת של פרצופים, נקבות, זיווגים ושפעים. במקום תורה של דעת, הם בנו תורת מאגיה.

ולכן צריך לומר את הדברים בלא מורא: שיטה שמעמידה את “נוקבא” כמלכות, את “זעיר אנפין” כאב, את השפע כתוצאה של זיווג עליון, ואת מצוות האדם כהפעלת המערכת הזו — אינה עומק התורה, אלא השחתת התורה. אינה פנימיות, אלא הגשמה. אינה יחוד השם, אלא ריבוי באלוהות. אינה עבודת ה’, אלא עבודת נבראים בלבוש של קדושה.

הבורא יתעלה אינו זקוק לזיווג, אינו צריך נקבה, אינו פועל דרך אשה אלהית, אינו ממתין לבני אדם שיחברו את פרצופיו, ואינו מוריד שפע רק לאחר שמערכת מדומיינת הופעלה. הוא אחד, שלם, פשוט, נבדל מכל הרכבה, וכל השפע, החיים והמציאות אינם באים אלא ממנו לבדו, ברצונו ובחכמתו.

וכל המכניס לתוך אמונת ישראל אב ואם אלהיים, זכר ונקבה, זיווגים עליונים, שפע היורד דרך נוקבא, ועבודה לזעיר אנפין — אינו מגלה סודות, אלא מחלל את יחוד השם ומחזיר את ישראל אל מושגי האלילות הקדומה.

.

ממשיך הנבל הזוהרי באותו ענין וכותב], בוא וראה, [=אלהים] אמא, שהיא ה[=נקראת] מלכות, התאחדה להם למעלה לצד זה של הקדושה ולצד זה של הטומאה. [=כלומר, יש כאן התאחדות! היא ישות בפני עצמה, ומאוחדת ומשפיע גם על כוחות הקדושה, וגם על כוחות הטומאה], ושנים הם: אחד, לימין, ואחד לשמאל, כלומר שבכל צד יש ימין ושמאל, ומשום זה מהם הם לימין, ומהם הם לשמאל. וכולם תלוים באם הזו, שהיא אמא הקדושה, דהיינו המלכות, ונאחזים בה. [=כלומר, אלהים אמא, המזוהה שם עם המלכות, משמשת מקור עליון שאליו קשורים שני הצדדים גם יחד: צד הקדושה וצד הטומאה. כוחות שני הצדדים נחלקים לימין ולשמאל, וכולם תלויים במלכות, נאחזים בה ומקבלים ממנה את קיומם. מכאן עולה שגם הסטרא אחרא אינה מוצגת כמציאות עצמאית המסוגלת להחיות עצמה, אלא כצד היונק ונאחז ב”אמא” העליונה. במובן זה, “אלהים אמא” היא האם והשורש גם של צד הקדושה וגם של הצד האחר.

לילית, לעומת זאת, מתוארת בתוך מערכת הסטרא אחרא עצמה כבת זוגו של סמאל וכאם הכוחות הטמאים. לכן יש כאן שתי דרגות של “אמהות”:

א. “אלהים אמא” — המלכות: השורש העליון שממנו נאחזים ומקבלים קיום גם הקדושה וגם הטומאה.

ב. לילית: הנקבה והאם הפנימית של הסטרא אחרא, הפועלת לצד סמאל ומולידה את כוחות הטומאה בתוך אותה מערכת.

לכן, לפי המבנה הנבל הזוהרי, לילית אינה האם העליונה של כל המציאות, אלא האם של הסטרא אחרא מתוך הצד הטמא עצמו. ואילו “אלהים אמא”, המלכות, מוצגת כשורש שמעליה, שממנו גם לילית, סמאל ושאר כוחות הסטרא אחרא נאחזים ויונקים.

במילים קצרות: “אלהים אמא” היא האם העליונה שממנה נאחזים שני הצדדים, ואילו לילית היא האם הפנימית של צד הטומאה בלבד.

.

חשוב לציין לפני הקורא, במונחי הפרצופים הרגילים של הקבלה, “אמא” אינה הנוקבא. הסדר הוא: אבא הוא חכמה, אמא היא בינה, ושניהם נחשבים להוריהם של זעיר אנפין, הנקרא גם קצר אפים, ושל הנוקבא, שהיא המלכות. כלומר, אמא היא בת־זוגו של אבא, והיא נחשבת לאמם של קצר אפים ושל הנוקבא, ואילו הנוקבא עצמה היא המלכות ובת־זוגו של קצר אפים. אולם בקטע הזה המובא בספר האופל, נאמר במפורש “אמא, שהיא המלכות”, ולכן כאן, אין המונח “אמא” משמש במשמעות הרגילה של בינה, אלא ככינוי מקומי למלכות עצמה שהיא גם נקרא אמא במובן זה מפני שהיא מפרנסת את שתי הצדדים כמו אם שדואגת לכל ילדיה, בין הפושעים ובין הטובים. נמצא שיש להבחין בין שתי משמעויות: בדרך כלל “אמא” היא בינה, אשת אבא ואמם של קצר אפים ושל הנוקבא; ואילו בקטע המסוים הזה “אמא” היא הנוקבא עצמה, כלומר המלכות, המכונה שם “אם” ביחס לכוחות שמתחתיה. לכן אין לומר שהמלכות היא תמיד “אמא העליונה”, אלא רק שבאותו קטע מסוים היא נקראת “אמא” בתור תואר מקומי.

.

ממשיך הנבל הזוהרי ואומר], מתי נאחזים בה? בשעה שאם הזו יונקת מצד האחר, והמקדש נטמא, ונחש החזק מתחיל להגלות, אז יונק הגדי [=הסטרא אחרא יונק] מחלב אמו [=מצליח לינוק מהאמא ולקחת ממנה המון שפע, ואז] והדינים מתעוררים. ועל כן ישראל מקדימים ומביאים בכורים, ובשעה שמביאים אותם, צריכים לומר ולפתוח בלבן, דהיינו ארמי אובד אבי, שרצה בכשפיו האלו לשלוט על יעקב ועל זרע הקדוש, ולא ניתנו בידו, ולא נמסרו ישראל לצד הזה. [=כלומר, לדעת העילג הזה יש כח בכשפים! כלומר, הוא מאמין בכח עבודה זרה שפועל בעולם. וכל המאמין בעבודה זרה אע”פ שלא עבדה הרי הוא עובד עבודה זרה].

ועל כן מעבירים בזה כח הנחש, והגדי לא יוכל לינק מחלב אמו. וע”כ כתוב, ראשית בכורי אדמתך וגו’ לא תבשל גדי בחלב אמו, שלא יינק צד הזה מחלב אמו, שהיא המלכות, שלא יטמא המקדש, ולא יתעוררו הדינים. משום זה לא יאכלו בשר בחלב כל זרע הקדוש, וכל מי שבא מצד זה הקדוש, כדי שלא לתת מקום למי שאינו צריך, כי במעשה תלוי הדבר, שצריכים מעשה למטה כדי לעורר למעלה. אשרי הם ישראל מכל העמים עובדי עכו”ם, שרבונם קרא עליהם, ובך בחר ה’ להיות לו לעם סגולה. וכתוב, כי עם קדוש אתה לה’ אלקיך, וכתוב, בנים אתם לה’ אלקיכם וגו’. [=כלומר, לפי השיקוץ הזוהרי, עבודת האלילים של הגוים בבישול בשר וחלב, הוא לגרום לצד הטומאה לקחת מצד הקדושה יניקה, ולקחת את השפע שהאמא היתה צריכה להשפיע על הקדושה, להביאו לצד הטומאה. ולכן הנבל הזוהרי כותב, שאשריהם ישראל, שלא מבשלים בשר גדי בחלב אמו, ובכך גורמים שהאם היא המלכות, תשפיע רק לצד הקדושה. כלומר אין כאן שום מעשה שכלי! אלא הכל הבל הבלים שבדו מכשפי האופל מליבם ימחה שמם.

.

ממשיך הנבל הזוהרי], בוא וראה, בשעה שמעשיהם של ישראל אינם טובים, מה כתוב, “עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו”, משלו בו הוא בדיוק. וכך העמדנו הדברים בסוד הספר של שלמה המלך, וכך מצאנו בו. [=ביארנו את דבריו של הנבל הזוהרי כאן במאמר זה: לילית בחדר המיטות: הטקס המאגי שהזוהר דורש בשעת התשמיש – הסוד המזעזע של לילית: מה הזוהר דורש מבעל לעשות בזמן שהוא עם אשתו? – ויש להוסיף עוד ולהביא את דבריו של הנבל באותו ענין, שכתב (זוהר פרשת ויקרא מאמר מאן דינקא לרביא אות שכג): “מי שמיינקת את ילדה, לא תזדווג לבעלה אלא בשעה שהילד ישן. ואחר כך לא תניק אותו עד שעה אחת, כמהלך ב’ מילין. או כמהלך מיל אחד אם אינה יכולה לחכות משום צער הילד, בזמן שהילד בוכה. ובזה לא יפחד ממנה, מלילית, לעולם”.

מכאן מבואר שלשיטתו האלילית של הטמא, לילית אינה משל או רעיון סמלי, אלא ישות ממשית האורבת במקום התשמיש, ועלולה/יש בה כח להזיק לתינוק לאחר שהוריו שימשו. אתם שומעים? רק בגלל שהאיש והאשה שכבו, ישנה ישות בשם לילית רוחנית, שרוצה להזיק ילד קטן שצריך לאכול!! עד כדי כך נדרש להשהות את הנקתו, אף כשהוא בוכה וסובל מרעב, מחשש ממעשיה של לילית. נמצא כי הילד הקטן והאומלל מוצג כמי שנמצא בסכנה ממשית מלילית, רק מפני שהוריו שכבו יחד. ימח שמם של מכשפי האופל הארורים!

.

ממשיך הנבל הזוהרי] עוד מצאנו שם, שכל מי שאוכל מאכל ההוא של בשר ושל חלב בשעה אחת, או בסעודה אחת, שהם מתחברים יחד. והוא כמו שאוכל בשר בחלב ביחד. ארבעים יום נראה גדי מקולס בעורו, דהיינו שנצלה כולו כאחת ביחד עם ראשו, לאלו של מעלה, וחבורה של הטומאה מתקרבת עמו, וגורם לעורר בעולם דינים שאינם קדושים.

ואם הוליד בן בימים האלו, משאילים לו נשמה מצד האחר, שאינה צריכה לו, כי מטמאת אותו, וכתוב, והתקדשתם והייתם קדושים וגו’ הבא לטמא מטמאים אותו ודאי שכתוב, ונטמתם בם חסר א’, שהיא טומאה אטומה יותר מכל הטומאות, שאין לו רשות להטהר כמו שאר מיני טומאות שמטהרות. ועוד שמפחד מחיות רעות כי נראה בעיניהם כמו גדי ויכולות להזיקו, כי הצלם של אדם נעבר ממנו. [=וכעת צריך להרחיב את היריעה על דברי בעל הזוהר, ולשאול כמה שאלות יסודיות המפרקות את דבריו מן השורש.

.

ראשית, הרי למדנו שכל מהלך דבריו מתחילת הסוגיה נבנה סביב המילה “גדי”. הוא העמיד את כל ההבל הקבלי שלו על כך שהגדי שורשו מצד הקליפות, ואילו החלב, חלב האם הפיזי, שורשו מצד הקדושה המדומיינת שלהם. כלומר, כל איסור בישול בשר בחלב הוסבר אצלו לא מצד גזירת התורה, לא מצד מסורת חז”ל, ולא מצד גבולות ההלכה — אלא מצד מלחמה מיתולוגית בין “שורש הגדי” שבעולם הטומאה לבין “שורש החלב” שבעץ הספירות המדומיין.

ואם כן, כאן מתגלה הסתירה במלוא כיעורה: לפתע, בלי שהקורא ישים לב, הוא מחליק מן ה“גדי” אל כל סוגי הבשר. בתחילה הוא תולה את האיסור בגדי דווקא, מפני שלדעתו הרקובה, שורש נשמתו מן הקליפות; אך בהמשך הוא מדבר כאילו כל בשר בכלל האיסור מצד אותה מערכת טומאה. כיצד אירע המעבר הזה? היכן ההסבר? היכן העקביות? אין כאן אלא בלבול, ערבוב וטשטוש.

שהרי אם כל יסוד דבריו הוא שגדי דווקא שורשו מן הקליפות, נמצא שלפי שיטתו אין להיזהר אלא בבשר גדי בלבד. אבל מה עניין בשר פרה לכך? מה עניין עגל לכך? מה עניין כל בשר בהמה לכך? וכי גם בשר הבקר שורשו מצד הטומאה לפי אותו דמיון? ואם כן — מדוע לא אמר זאת מתחילה? ואם לא — מדוע הרחיב את הדברים לכל בשר?

מבחינה ביולוגית פשוטה, גדי הוא ולד העז או התיש, ואילו פרה ופר שייכים למין אחר לגמרי, וצאצאיהם נקראים עגל ועגלה. אין כאן אותו מין, ואין כאן אותו ולד. ואם בעל הזוהר הפרו-נוצרי בנה את כל דמיונו על “שורש הגדי”, אין לו שום רשות להרחיב לפתע את דבריו לבשר הבקר, כאילו הכול אותו דבר.

ואין להימלט מכאן בטענה הלשונית שחז”ל מצאו במקומות מסוימים בתנ”ך שהמילה “גדי” יכולה לשמש כשם כולל לוולדות בהמה. טענה זו אינה מועילה כאן כלל. מדוע? מפני שבעל הזוהר הנוצרי, אינו עוסק בלשון המקרא הפשוטה, ואינו מבאר את גדרי חז”ל בהלכה. הוא מדבר על “שורש הגדי” בעולמות, על קליפות, על צד טומאה, על חלב שמקורו בצד הקדושה, ועל מערכת דמיונית של כוחות עליונים. ואם כך, עליו להסביר את השורש הרוחני של כל מין ומין לפי שיטתו. אי אפשר לבנות דרשה שלמה על גדי דווקא, ואז לברוח לפתע אל כל בשר.

וזו בדיוק אחת הדרכים שבהן ספר האופל מטשטש את דעת הקורא: בתחילה הוא משתמש במילה מן התורה — “גדי”; אחר כך הוא מעמיס עליה עולם שלם של קליפות, ספירות ודמיונות; ולבסוף הוא מרחיב את המסקנה כאילו דיבר על כל בשר. זו אינה פרשנות. זו הטעיה. זו אינה מסורת. זו בנייה מלאכותית של מערכת מאגית על פסוק מן התורה.

הרי התורה אמרה: “לא תבשל גדי בחלב אמו”. חז”ל למדו מן הפסוקים את גדרי האיסור, הרחיבו וביארו את ההלכה במסורת מסודרת, נקייה וברורה. אבל בעל הזוהר אינו הולך בדרך חז”ל. הוא אינו עוסק בגדרי האיסור, אלא הופך את המצווה לזירת מאבק בין טומאה לקדושה מדומיינת, בין קליפות לספירות, בין גדי טמא לחלב קדוש. וכאשר ההסבר המאגי שלו נתקע, הוא פשוט מחליק הלאה ומדבר על כל בשר.

ועל זה יש לזעוק: אם הגדי הוא הבעיה מפני שורשו בקליפות — מדוע נאסר בשר פרה? ואם כל בשר הוא מצד הקליפות — מדוע תלה את הדבר בגדי דווקא? ואם אין כאן אלא לשון כללית — מדוע בדה מליבו שורשים עליונים לגדי ולחלב? מכל צד שתבחן את דבריו, השיטה מתפוררת.

נמצא שאין כאן עומק, אלא ערבוב. אין כאן סוד, אלא סתירה. אין כאן ביאור לתורה, אלא עקירת פשוטה והחלפתה במיתולוגיה של קליפות וספירות. במקום תורה ברורה, קיבלנו מערכת חשוכה שבה כל מילה נעשית פתח לדמיון, וכל מצווה הופכת לכלי להפחדה מאגית.

וזהו ההבדל העצום בין דרך חז”ל והרמב”ם לבין דרך ספר האופל: חז”ל בונים הלכה מתוך פסוקים, מסורת, דרשות וכללים; והרמב”ם מסדר את הדברים בשכל ישר, בהירות ודיוק. אבל בעלי הזוהר לוקחים פסוק, קורעים אותו מפשוטו, מלבישים עליו קליפות, שורשים, כוחות ועולמות, ואז מעמידים את כל התורה על דמיונות שאין להם לא בסיס, לא מסורת, ולא היגיון.

.

ב) מדבריו ניכרת היטב שנאתו העמוקה לחז”ל הטהורים, אף שהוא מנסה להסוות אותה בלשון של “סוד” ו“פנימיות”. שהרי חז”ל התירו בפירוש אכילת בשר לאחר חלב באותה סעודה, לאחר קינוח והדחה כראוי, כפי שעולה מדברי התלמוד. לא מדובר כאן בספק, לא במנהג מאוחר, ולא בהשערה; זו דרכם הברורה של חכמי ישראל.

ואילו בעל הזוהר הטמא בא ומכריז מלחמה על דבריהם. הוא כותב שכל מי שאוכל מאכל של בשר ושל חלב “בשעה אחת או בסעודה אחת”, הרי הם מתחברים יחד, והוא “כמו שאוכל בשר בחלב ביחד”. עד כאן דבריו.

והרי זו חוצפה שאין לה שיעור. חכמי ישראל התירו לאכול בשר לאחר חלב בסעודה אחת, והוא בא ואוסר. חז”ל מסרו לנו את גדרי ההלכה, והוא בא ומעמיד כנגדם גדרים חדשים מדמיונו. הסנהדרין ובעלי התלמוד ביררו את דין התורה, והוא בא בשם “סוד” ומכריז שכל מי שנוהג כדבריהם נחשב כאוכל בשר בחלב ממש.

ושימו לב: אין הוא מדבר על אדם שאוכל בשר וחלב יחד ממש, שהרי בסוף דבריו הוא אומר: “כמו שאוכל בשר בחלב ביחד”. כלומר, לשיטתו, גם מי שאוכל בשר לאחר חלב באופן שחז”ל התירו — הרי הוא כאילו אוכל בשר בחלב ממש. נמצא שבעל הזוהר הנוצרי אינו רק מוסיף חומרה; הוא עוקר את דברי חז”ל, מציג את היתרם כאיסור חמור, ומעמיד עצמו מעל חכמי ישראל.

היש מלחמה גלויה בחז”ל יותר מזו? היש הכרזה חמורה מזו, שכל דורות חכמי ישראל שהתירו את הדבר טעו חלילה והכשילו את האומה? זו אינה “פנימיות התורה”; זו עקירת התורה. זו אינה יראת שמים; זו חוצפה כלפי מסורת ההלכה. זו אינה חסידות; זו מרידה בדברי חז”ל במסווה של קדושה.

ויתרה מזו, דבריו מוציאים לעז נורא על כל דורות ישראל שקדמו לגזירות ולהרחקות המאוחרות. שהרי מן התורה עצמה בשר וחלב צוננים מותרים, וכל גדרי האיסור נמסרו לנו על פי דרכי חז”ל וההלכה. ואם כן, כיצד יעלה על הדעת לומר על מי שאכל דבר שהתורה התירה, שהוא מוליד נשמות פגומות, או שנעשית בו צורת גדי מקולס, או שהוא פוגם בעולמות? איזה עיוות אכזרי זה, להפוך היתר תורה לפגם קוסמי?

כאן נחשפת השיטה במלוא כיעורה: לא די להם בדברי התורה; לא די להם בדברי חז”ל; לא די להם בגדרי ההלכה. הם מוכרחים להלביש על כל מצווה מערכת של טומאה, קליפות, נשמות, פגמים וצורות מבהילות. במקום הלכה — פחד. במקום תורה — מאגיה. במקום בירור שכלי — הפחדת המון העם בדמיונות אפלים.

וזו בדיוק דרכו של ספר האופל: לקחת דבר שהתורה וחז”ל ביררו בגדרים מדויקים, ולהפוך אותו למערכת מיתולוגית של אימה. התורה דיברה על איסור בישול בשר בחלב. חז”ל ביררו את גדרי האכילה וההנאה. אבל הזוהר בא ומכניס לתוך הקיבה “חיבורים”, “פגמים”, “נשמות”, “צורת גדי”, ושאר דמיונות שאין להם לא יסוד בתורה, לא בתלמוד, ולא בשכל ישר.

וכאן צריך לומר את האמת בבהירות: ספר הזוהר אינו נפילה תמימה של מקובלים שנסחפו אחר דמיונות. הוא מערכת שנועדה להזיז את ישראל מדרכם הנקייה של התורה וחז”ל, ולהכניס לתוך היהדות תיאולוגיה זרה, פרו־נוצרית, מגשימה ומאגית. מי שלא יבין זאת, ייפול בכשל חמור: הוא יחשוב שיש כאן “חומרה”, “יראת שמים” או “סוד”, בשעה שלפניו עומדת עקירת ההלכה והחלפתה בפחדים אליליים.

כי כאשר ספר בא ואוסר את מה שחז”ל התירו, ולא רק אוסר אלא מציג את ההיתר כאילו הוא עבירה חמורה וכפגם רוחני נורא — אין זה ספר שממשיך את חז”ל, אלא ספר שנלחם בהם. וכאשר הוא עושה זאת בשם “סוד”, הסכנה גדולה פי כמה, מפני שההמון חדל לשאול, חדל לבדוק, וחדל להבחין בין תורה לבין הבל.

לכן יש לעמוד בפרץ ולומר: אין לנו אלא תורה, תלמוד, חז”ל וגדרי ההלכה הנאמנה. כל ספר שמבקש לעקור את דבריהם באמצעות קליפות, צורות, נשמות ופחדים — אינו מגלה עומק, אלא מכסה את האמת בערפל. אינו מוסיף קדושה, אלא מוסיף שיבוש. אינו מקרב את ישראל לבורא, אלא גורר אותם אחר ההבל ויהבלו.

.

ג) בנוסף לכל ההבלים שכבר נחשפו, בא בעל הזוהר הטמא ומוסיף דבר שאין השכל הישר מסוגל להכיל: אדם שאכל בשר אחר חלב, או חלב אחר בשר, או שעירב ביניהם באופנים שעלו בדמיונו — מקבל סימן של גדי מקולס בעורו. שמעתם היטב? לא משל מוסרי, לא רמז חינוכי, לא אזהרה הלכתית פשוטה, אלא עונש מאגי מחריד: כתובת קעקע רוחנית על עור האדם, סמל של גדי מקולס.

כך עובד ספר האופל: הוא לוקח מצווה מן התורה, שמקומה בהלכה, בגדרים ברורים, במסורת חז”ל ובשכל ישר — והופך אותה למיתולוגיה של פחדים, סימנים, נשמות פגומות, כוחות טומאה ודינים עליונים. במקום לומר לאדם: שמור את גדרי התורה וחז”ל, הוא אומר לו: אם נכשלת, נחרט עליך סימן מבהיל, נצלה גדי בשורשו העליון, וכוחות הטומאה מתקרבים אליך.

ולפי דברי בעל האפלה, האדם השפל בארץ גורם לכך שהגדי בשורשו העליון נצלה כולו כאחד, יחד עם ראשו, ועל ידי כך מתקרבת עמו חבורה של טומאה ומתעוררים בעולם דינים שאינם קדושים. כלומר, מעשה אכילה של אדם הופך אצלו לאירוע קוסמי מסוכן: הגדי העליון נצלה, כוחות הדין רוגזים, הטומאה מתעוררת, והעולם כולו נכנס למערכת של פחד, זעם וסכנה.

היש הבל גדול מזה? היש עקירה גדולה מזו של תורת משה? התורה דיברה על איסור בישול גדי בחלב אמו. חז”ל ביררו את גדרי האיסור, הרחיבו את ההלכה, קבעו סייגים והעמידו את הדברים במסורת ברורה. אבל ספר האופל אינו מסתפק בהלכה. הוא מוכרח להפוך את הכול לאימה מאגית: גדי מקולס על העור, חבורות טומאה, נשמות מן הצד האחר, ודינים המתעוררים בעולמות.

וכאן החורבן נעשה חמור שבעתיים. בעל הזוהר מוסיף ומעליל שאם אדם הוליד בן בתוך אותם ארבעים יום, מביאים לאותו בן נשמה מן הסטרא אחרא. כלומר, הילד שנולד אינו מקבל נשמה ממקור טהור לפי דמיונם, אלא מצד הטומאה. אין כאן עוד רק איסור אכילה, אין כאן עוד רק חומרה מאגית; יש כאן פגיעה ישירה בעצם זהותו של האדם הנולד.

ולפי שיטתם, נשמת הילד אינה באה מן הבורא יתעלה בפשטות, אלא דרך מערכות של פרצופים, כוחות, צדדים, טומאה וקדושה מדומיינת. וכאשר האב נכשל לפי דמיונם באכילת בשר וחלב באופן מסוים, נפתחת הדרך להתערבות הסטרא אחרא, סמאל וכוחות הטומאה, עד שהילד מקבל נשמה מצד אחר. זו אינה תורה. זו מיתולוגיה אלילית שנכנסה לבית המדרש בלבוש ארמי. אסור לשכוח, שלדעת הטמא הארור, כל נשמה שבאה לעולם, לא באה אלא על ידי זיווג קצר אפים ונוקבא, והיא האם, מקור הנשמה. וככל הנראה, בשעה שאדם אחר בשר אחר חלב באותה שעה שאכל, כל ילד שהוא יביא במשך 40 יום, יבוא מצד האחר! כלומר שכאשר אותו אדם שאכל את האכילה האמורה, ישכב עם אשתו, הוא יגרום לזיווג בין סמא”ל לבין נוקבא. כמו שאמר כבר למעלה, שהאדם הזה גורם שהסטרא יינק מהקדושה. כלומר, יזדווג עם הקדושה.

.

ואין מילים לתאר את הנזק הרעיוני והמוסרי שטומאה זו הביאה על עם ישראל. כי כאשר אומרים לאדם שילד מסוים נולד עם נשמה מן הצד האחר, אין זו רק הזיה מאגית; זו פגיעה ביסוד הבחירה. שהרי מעתה, כל טעות שיעשה אותו ילד בעתיד, כל נפילה, כל חטא, כל מידת רוע וכל בחירה גרועה — עלולים בני אדם לתלות לא בבחירתו, לא בחינוכו, לא במעשיו ולא באחריותו, אלא ב“שורש נשמתו”.

וזהו חורבן התורה ממש. שהרי כל התורה כולה עומדת על יסוד הבחירה: “ובחרת בחיים”. האדם מצווה לבחור בטוב, להתרחק מן הרע, לתקן את מידותיו, לשוב בתשובה, לעמוד לפני בוראו באחריות מלאה. אבל לפי הזיות ספר האופל, אדם עלול להיוולד עם נשמה פגומה מצד הטומאה, ואז מה מקום יש לאחריות? מה מקום יש לתוכחה? מה מקום יש לשכר ועונש? מה מקום יש לתשובה?

אם שורש נשמתו מן הסטרא אחרא — מה תאמר לו? בחר בטוב? ואם יענה: כך נולדתי, כך שורשי, כך נשמתי, כך נגזר עלי מן המערכת העליונה? הרי הפכו את האדם מברייה בעלת בחירה, דעת ואחריות, לכלי הנשלט בידי כוחות מאגיים. אין לך כפירה גדולה מזו ביסוד התורה.

וזו בדיוק התוצאה שהולידה הקבלה הפרו־נוצרית: במקום אדם אחראי למעשיו — אדם הנשלט בשורשים נסתרים; במקום תשובה — תיקונים מאגיים; במקום מוסר — פחדים; במקום בחירה — גורל נשמתי; במקום בורא אחד הדן את האדם בצדק — מערכת אפלה של סטרא אחרא, קליפות, נשמות פגומות ודינים מתעוררים.

מי שמלמד שילד עלול לקבל נשמה מצד הטומאה מפני שאביו אכל בשר אחר חלב, אינו מחזק את התורה — הוא מחריב אותה. מי שמלמד שעל עור האדם נרשם גדי מקולס מפני תערובת מאכלים, אינו מעמיק את ההלכה — הוא הופך אותה לכישוף. מי שמלמד שכוחות הטומאה מתקרבים לאדם בגלל דמיונות כאלה, אינו מוסיף יראת שמים — הוא מייצר עבודת פחדים אלילית.

וזו סכנת ספר האופל: הוא אינו מסתפק בהחמרה פרטית. הוא בונה מערכת שלמה שבה האדם מוקף שדים, קליפות, נשמות פגומות, גדי מקולס, דינים, טומאות וישויות. וככל שהאדם מאמין יותר במערכת הזו, כך הוא מתרחק יותר מן התורה האמיתית, מן השכל, מן הבחירה, מן האחריות ומן הבורא יתעלה.

כי האמת היא פשוטה, טהורה וברורה: הבורא יתעלה לבדו בורא את האדם, לבדו נותן בו נשמה, לבדו דן אותו בצדק, והאדם לבדו אחראי למעשיו. אין נשמה מן הסטרא אחרא שנכפית עליו, אין גדי מקולס שנחרט על עורו, אין כוחות טומאה שזוכים לרשות עצמאית לשלוט בו, ואין שום מערכת מאגית שמבטלת את בחירתו.

ולכן יש לדחות את ההבל הזה בשתי ידיים. לא רק מפני שהוא מגוחך, לא רק מפני שהוא מגשים ומאגי, אלא מפני שהוא משחית את יסודות התורה: את יחוד השם, את הבחירה החופשית, את האחריות האישית, את התשובה, ואת אמונת האדם ביכולתו לשוב אל בוראו. זהו אחד הנזקים החמורים ביותר של ספר האופל — שהוא לוקח את האדם שנברא בצלם, בעל דעת ובחירה, ומכניס אותו לכלוב של פחדים, שורשים טמאים וגזירות מאגיות.

ועל כן חובה לעמוד נגדו ללא עיגול פינות: ספר שמלמד דברים כאלה אינו ספר קדוש, אלא מכשול. אינו פנימיות התורה, אלא עקירת התורה. אינו סוד, אלא סם רעיל לדעת. ומי שמבקש להחזיר את ישראל לדרך התורה, חייב להסיר מעליהם את אימת ההבלים הללו, ולהעמיד אותם שוב לפני האמת הפשוטה: אין עוד מלבדו, והאדם נידון לפי מעשיו ובחירתו — לא לפי דמיונות של גדי מקולס, סטרא אחרא ונשמות טמאות.

.

ממשיך הכלב הזוהרי] ר’ ייסא התיר לאכול תרנגול בגבינה או בחלב. אמר ר’ שמעון אסור לך. [=מה? רבי ייסא המוזכר בתלמוד הירושלמי מזוהה במקומות רבים עם רבי אסי, יסא, יסה, יוסה או איסי — אמורא ארץ־ישראלי, מראשי הדור השלישי, ותלמידו של רבי יוחנן. ואם כן, שאלה אחת פשוטה קמה וניצבת, שאלה שכל ילד בן דעת אמור להבין: כיצד ייתכן שרבי שמעון בר יוחאי, תנא מדורו של רבי עקיבא, ידבר כביכול עם אמוראים שחיו כמאה וחמישים שנה לאחר מותו? היתכן כדבר הזה? וכי המתים קמים ומתוועדים עם דורות שלא נולדו עדיין כדי למסור להם “סודות”? וכי כך נראית מסורת נאמנה? לא. כך נראה זיוף מגושם, ספר מאוחר, וחיבור שמחבריו לא ידעו אפילו לטשטש כראוי את עקבות זמנם. הרי לך עדות נוספת, פשוטה וברורה, עד כמה ספר הזוהר מלא אנכרוניזמים, שיבושים והזיות שאין הדעת סובלתן.

וזו אינה טעות קטנה בשמות, ולא פליטת קולמוס תמימה. כאשר ספר המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי מכניס לתוך דבריו דמויות אמוראיות מאוחרות, הרי הוא מעיד על עצמו. אין צורך במלחמות גדולות ואין צורך בפלפולים: עצם הופעתם של חכמים מאוחרים בתוך מסגרת תנאית כביכול חושפת את הזיוף. המחבר המאוחר לא חי בדורו של רשב”י, לא שמע את דבריו, ולא מסר מסורת קדומה; הוא פשוט בדה סיפור מאוחר והלבישו על תנאים.ויתרה מזו: כבר ביארנו לעיל, שבזמן רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי, ואף בזמן רבי יהודה הנשיא, עדיין לא התקבלה בכל ישראל גזירה מחייבת לאסור עוף בחלב. ומטעם זה מצאנו שתלמידו של רבי יהודה הנשיא לא נידה אדם שאכל בזמנו עוף בחלב. ואם כן, כיצד בא אותו חיבור מאוחר ומעמיס על תקופת רשב”י דעות, חומרות ומושגים שלא היו שייכים לאותו דור כלל?

הרי זו דרכם של בעלי הזיוף: לוקחים דינים מאוחרים, מושגים מאוחרים, דמויות מאוחרות, ומחזירים אותם בכוח אל ימי התנאים, כדי להעניק להבליהם מעטה של קדמות וסמכות. אבל השקר ניכר מתוך עצמו. כאשר אמורא מאוחר מופיע בשיחה עם תנא קדום, וכאשר חומרות מאוחרות מושלכות אל זמן שבו עדיין לא התקבלו, אין כאן “סוד”, אלא מבוכה. אין כאן “קבלה”, אלא ערבוב זמנים. אין כאן מסורת קדומה, אלא חיבור מאוחר שהתחפש לעתיק.

ולפיכך יש לומר את הדברים בפשטות: מי שמייחס את החיבור הזה לרבי שמעון בר יוחאי, עליו להסביר כיצד רשב”י משוחח עם אמוראים שעדיין לא נולדו, וכיצד הוא דן במציאות הלכתית שלא התקיימה בדורו. ואם אין לו תשובה — ואין לו תשובה — הרי שכל בניין הייחוס קורס מעצמו.זהו עוד מסמר בארון הזיוף: ספר שמספר על מפגשים בלתי־אפשריים, מערבב תקופות, ומעמיס על התנאים מושגים מאוחרים, אינו ספר קדמון אלא יצירה מאוחרת. וכל המעמידו מעל התלמוד, וכל הבונה עליו השקפות, חומרות, אמונות ותיאולוגיה שלמה — אינו הולך אחר מסורת חז”ל, אלא אחר ספר מלא ערפילים, סתירות ודמיונות.

ממשיך השיקוץ הזוהרי] … שהפגם הנעשה למעלה, אחד בהם, וכתוב, לא תאכלו כל תועבה. כל בא לכלול הכל“. ע”כ.

.

עד כאן כתבתי וסיכמתי בעמל רב את תיעובו של ספר האופל ואת הפרו-נצרות שהחדיר לעם ישראל. מסכנים עם ישראל הטהורים שהלכו אחר הספר הזה בעיוורון. מסכנים הצעירים שמנסים לחזור בתשובה והולכים אחר ההבל ויהבלו.

ממני חן שאולוב ספרדי טהור.