.

ביום ט’ בתמוז תשפ”ו, 24/06/2026, התפרסם שיעור חדש מאת הכומר הפרו-נוצרי דני שובבני שר”י, לאחר תקופה ארוכה מאוד שבה לא הוציא שיעור פומבי בערוץ היוטיוב שלו. ולאחר שתיקה ממושכת זו, שבה ככל הנראה הבין כי ניסיונותיו הקודמים לפגוע בדרכי ולהחליש את דבריי לא הועילו לו מאומה, אף שהנבל אורי כומר/כופר שר”י ישב במושב הליצנות שלו ו-“נידה אותי” במושב שכולו נידה, כל ניסיונותיהם לא צלחו. כעת שב האיש אל הבמה הציבורית — אך הפעם, למרבה האירוניה, דווקא דבריו שלו משמשים ראיה ברורה לצדקת טענותיי.

שהרי זה זמן רב אני טוען, כי שורש רבות מן הצרות, השעבודים, המבוכות והפורענויות שבאו על עם ישראל בדורות האחרונים, וכמו בדורינו אנו, כמו עניני הסדר העולמי החדש, וכל מזימותיהם של אומות העולם עלינו לכלותינו, אינו עניין מקרי ואינו תופעה חיצונית בלבד, אלא תולדה ישירה של אחיזה עמוקה בעבודה זרה, במינות, בהגשמה, באימוץ ספרי האפילה והחשיכה, כמו ספרות ההיכלות, והספר המשחית הזוהר הפרו-נוצרי, ובשיטות זרות שחדרו אל תוך מחנה ישראל והתחפשו ל”תורה”, ל”סוד” ול”פנימיות”.

וכבר הארכנו במאמרים רבים להראות את מינותו של ספר האופל במאמרים הבאים בלחיצה כאן.

והנה בא אותו שובבני, ומודה למעשה בעיקר הדברים, אלא שהוא מבקש לעשות זאת בדרך ערמומית ומסוכנת: להכיר בקיומה של עבודה זרה בישראל, אך לצמצם אותה רק לחוגים מסוימים, לזרמים מסוימים, ולמקומות שנוח לו לתקוף — ובלבד שלא ייאלץ לגעת בשורש המינות שהוא עצמו אוחז בו.

וזוהי תמצית התרמית: מצד אחד הוא מבקש להזהיר מפני עבודה זרה; מצד שני הוא ממשיך להצדיק, לרומם ולשבח את הקבלה הפרו-נוצרית של נוכלי צפת הארורים וקודמיהם, את מערכת עשר הספירות, את הפרצופים, ה-“בחינות”, האצילויות וההגשמות, אשר הפכו את יחוד השם הפשוט והטהור למערכת מסובכת של כוחות, מדרגות וישויות. כלומר, הוא מבקש להילחם בעבודה זרה ביד אחת, וביד השנייה לחבק את אחד ממקורותיה ההרסניים והחמורים ביותר.

וזו אינה מלחמה נגד השקר, אלא הדרך לטשטוש האמת. זו אינה תשובה אל יחוד השם, אלא ניסיון להציל את המינות בלבוש חדש. שהרי אם העבודה זרה היא רק אצל אחרים, ורק בחוגים שנוח לו להצביע עליהם, ואילו הקבלה הספירתית, הגשמית והפרו־נוצרית שהוא דבק בה נותרת מחוץ לביקורת — נמצא שלא בא לעקור עבודה זרה ומינות, אלא כל עיקר מטרתו להגן על העבודה הזרה שלו מפני גילויה, בדיוק כדרך עובדי עבודה זרה המאוסים.

ולכן צריך לומר את הדברים בחדות: אדם שממשיך לשבח את הקבלה הנוצרית הזו, אדם שממשיך להעמיד את חיים ויטאל המטורלל וחבריו כמורי דרך, אדם שממשיך להכשיר מערכת של ספירות, פרצופים, זיווגים עליונים ודמיונות מיסטיים, אינו יכול להציג עצמו כלוחם במינות. אין אדם יכול לכבות שרפה כאשר הוא מחזיק בידו לפיד בוער. אין אדם יכול לדבר בשם יחוד השם כאשר הוא מאמץ שיטה שהפכה את האל יתברך למערך של בחינות, כוחות ומבנים עליונים. ואין אדם יכול להזהיר מפני עבודה זרה כאשר הוא עצמו משמר את שורשיה בלבוש של “קבלה“.

ובזה נחשפת הסתירה הגדולה: בעבר, קודם שנכנס שובבני אל עולמה של הקבלה הפרו-נוצרית, הייתה אמונתו שקועה בשילוש הנוצרי הטמא, שהרי עשור, נוצרי היה. ולאחר מכן, במקום לשוב אל יחוד השם הצרוף והטהור, קיבל על עצמו את ספר הזוהר הנוצרי, ובכך החליף צורה אחת של ריבוי בצורת ריבוי אחרת. בתחילה שילוש, ולאחר מכן עשר ספירות. בתחילה מערכת נוצרית גלויה, ולאחר מכן מערכת מיסטית עטופה בלשון יהודית. אך השורש אחד הוא: ריחוק מן האחדות הפשוטה, הצלולה והטהורה של בורא העולם.

ואם כן, מה הועיל בבואו אל דת ישראל, אם הביא עמו את כלי המחשבה של המינות והלבישם בלבוש קבלי? מה הועילה עזיבת השילוש, אם תחתיו באה מערכת של ספירות ופרצופים? מה הועילה ההתרחקות מן הכנסייה, אם במקומה הועמדה קבלה פרו־נוצרית המגשימה את הבורא יתעלה ומרבה בו בחינות וכוחות?

ולכן אין להתפעל משיעורו ואין להתבלבל מדבריו. כל מטרתו היא להוביל את השומעים למסקנה מעוותת: כן, יש עבודה זרה בישראל — אבל לא במקום שבו היא באמת יושבת בעומק הדעת; לא בספרות ההיכלות, לא בקבלה הפרו-נוצרית הספירתית; לא בהגשמות; לא במערכת הפרצופים; לא בהפיכת האל יתברך למבנה מורכב של כוחות. לא בהפיכת ונתינת כח לישות פגאנית הנקראת, “סטרא אחרא”. הוא מבקש להראות לקהל מעט חושך מבחוץ, כדי להסתיר מהם את החושך הגדול שבתוכו.

וזוהי סכנתו הגדולה של דני השובב הזה: הוא נותן לאדם תחושה שהוא נאבק בעבודה זרה, בשעה שהוא רק מחליף לה כתובת. הוא מסמן אויבים נוחים, אך משאיר את שורש ההשחתה על כנו. הוא מדבר על מינות, אך אינו מוכן לעקור את המינות שבה הוא עצמו דבק. הוא מוכיח את האחרים, אך מסרב להביט במראה.

ועל כן, דווקא שיעורו זה מחזק את מה שאנו אומרים שוב ושוב: אין תיקון לישראל בלי עקירת העבודה הזרה מן השורש. לא חצי עקירה, לא עקירה סלקטיבית, לא מלחמה מדומה במקומות נוחים, אלא חזרה מלאה אל יחוד השם, שריפת ספר הזוהר הנוצרי וספרות ההיכלות ללא הנאה מאפרם הטמא. כדברי רבינו מאיר המעילי מנבורנה, ולחזור מיד אל דרך התורה, אל דברי חז”ל, ואל ממשיך דרכם הנאמן רבנו הרמב”ם, אשר הביא את יסודות דת האמת, הנקיות מכל הגשמה, ריבוי, ספירות ופרצופים מתועבים.

כל עוד אדם משאיר את הקבלה הפרו־נוצרית מחוץ לביקורת, כל דיבוריו נגד עבודה זרה אינם אלא מסך עשן. כל עוד הוא מהלל את מקורות ההגשמה והספירות, אין בפיו מלחמה במינות אלא הגנה עליה. וכל עוד הוא מבקש להזהיר מפני אלילות מבלי לעקור את האלילות המיסטית מתוכה, אין הוא מרפא את המחלה — הוא רק מחליף לה תחבושת.

לכן מוטב היה לו להישאר בנצרותו מאשר לטמא בבואו את דת משה וישראל! שהרי עתה, הוא מהין להלל ולשבח את אותה קבלה פרו-נוצרית ואת חיים ויטאל המטורלל, שהורה לעשות מעשים מגונים ומתועבים. אותו ויטאל אשר סילף את האמונה הטהורה, והפך את האל יתברך למערכת של ספירות, בחינות, והגשמה גמורה ומוחלטת שאין עליה עוררין. ואף כתב, שהבורא יתברך אינו יודע מה יהיה לעתיד.

.

וכבר הוכחנו את מעשיו הבזויים ואת דרישתו אל המתים של חיים ויטאל המטורלל במאמר זה: “קמיעות” – הבל ובדיה | מי זה היה חיים ויטאל ראש הקבלה האלילית והטמאה? הזיותיו – דרכיו – מהלכיו – דרישתו אל המתים – אמונתו בהבלי הגוים | חלק ג’

וגם כאן הוכחנו את מינותו וסכלותו של דורש המתים הלזה:

יסוד הבחירה – כפירת המקובלים והזיותיהם – שכלו הישר של הרמב”ם – מדוע קושיית הראב”ד כלל לא מתחילה?

.

וגם כאן הוכחנו את המעשים המגונים אשר הורה לעשות ואף עשה בעצמו:

בקשה אחת ממאיר [חושך] אליהו – תציג לקהל בהתלהבות רק את זה…

.

ובאשר לדני שובבני, כבר כתבתי עליו ב’ מאמרים צנועים ונעימים הממחישים את דרכיו של הפרו-נוצרי הזה:

דניאל עשור – “פוסח על שני הסעיפים” – “חצי אמת גרועה מן השקר” – מחאה נמרצת על כבודם של רבינו הרמב”ם הטהור ורבינו בחיי בן פקודה החכם השלם | חלק א’

.

הרשב”ש – כזבי הקבלה החדשה והבליהם | “ספירות” – מקור לשפע? מינות גמורה מפאת ב’ אופנים – תגובה לדניאל עשור המין שלא יבין | חלק ג’

.

והנה, כעת, בסדרת מאמרים זו, כדרכי, אבחן את שיטתו של השובב, ואעמוד על טענותיו הקלושות, ואף אוכיח את כסילותו ובורותו של המין הלזה.

.

“טובה תוכחת מגולה”:

הכומר השובב פותח בהצהרת כוונות: ומודיע, שהוא עומד לומר “דברים קשים” ולא נעימים, והוא מצדיק זאת באמצעות הפסוק ממשלי (משלי פרק כז פסוק ה): “ט֭וֹבָה תּוֹכַ֣חַת מְגֻלָּ֑ה מֵֽאַהֲבָ֥ה מְסֻתָּֽרֶת”. הוא משתמש בפסוק זה ובפרשנויות עליו כדי לבסס את הלגיטימציה ל-“ביקורת” החריפה שלו.

הכומר הזוהרי טוען, שנביאי האמת תמיד הוכיחו את עם ישראל, כדי שיחזרו בתשובה וייגאלו מצרותיהם. לעומת, “נביאי שקר” שרק דיברו חלקלקות ובשרו שלום. והנה השובב אינו שומע את דבריו ואינו רואה את הדבשת של עצמו, שהרי הוא הוא נביא השקר הגדול, והוא הוא אשר דיבר, ומדבר סרה על האל הנכבד והנורא. שהרי מיד הוא מביא את המטורלל חיים ויטאל ואת ספרו המעוות “אוצרות חיים [=מוות]”. כלומר, דני שובבני מתנהג כאן בערמימות גדולה, הוא מסמיך את חיים ויטאל כמקור אמין, חזק, חשוב, ואף מבסס אותו בתור מעמד ראשון כאשר הוא בא, “להסביר” את הפסוק של שלמה המלך.

וזו ערמימות שחייב הקורא לשים אליה לב. במילים אחרות, עשור הפרו-נוצרי, לא לחינם פותח עם דברי ויטאל, וזה מתוך הרצון להגן על המינים הללו ולומר בפה מלא לשומעי טומאתו, אני הולך לדבר על דברים קשים, אבל תדעו, “אני לא הולך לדבר על מה שחן שאולוב מדבר“, “הם לא עבודה זרה“, “הם לא הקלקול“. “הקבלה הפרו-נוצרית זו לא הבעיה”, “הבעיה היא, אנשים שלא העמיקו בטומאה הזו”… הבנתם? ככה פועל המין הנחות הזה.

.

הווה אומר, אותו ‘עשור’ הנוצרי פועל בערמומיותו בשני מישורים של טומאה:

.

א) מציג הוא מצג שווא בפני ההמון, כאילו הוא בא להוכיחם מתוך אהבה, וכאילו דרכו “אינה” מזויפת. הוא אף מהין בעזות מצחו לדמות את עצמו לנביאי האמת הקדושים! כן, כן! עשור הפרו-נוצרי, מעמיד עצמו בשורה אחת עם נביאי האמת, בשעה שהלא כל יסודם של נביאי האמת היה לעקור מן השורש ולהרחיק את ישראל מכל בדל של עבודה זרה שאותה הוא מקדם. וכבר אמר נביא האמת על השובבי (ישעיהו פרק מ פסוק כה): “וְאֶל־מִ֥י תְדַמְּי֖וּנִי וְאֶשְׁוֶ֑ה יֹאמַ֖ר קָדֽוֹשׁ”. וכן אמר (ישעיהו פרק מ פסוק יח): “וְאֶל־מִ֖י תְּדַמְּי֣וּן אֵ֑ל וּמַה־דְּמ֖וּת תַּ֥עַרְכוּ לֽוֹ“. עשור הפרו-נוצרי ורבותיו המינים, דימו את הבורא למשגלים, הזרעות, שפיכות, לאה, יעקב, אבא, אמא, נוקבא, קצר אפים. האם זו לא עריכת דמות לבורא?

הרי אותו מין מאמין באמונה שלמה שיחודו הפשוט של הבורא, יתעלה שמו, מחולק בעצמותו לכל מיני “בחינות” ו”ספירות” שונות ומשונות (עפרא לפומיה), שאותן הוא עובד ואליהן הוא מכוון את תפילותיו השיקוציות. ולאחר כל הכפירה הזו ביחוד השם, שעליה נלחמו הנביאים עד זוב דם, עוד יש לו העזות לדמות עצמו לנביא אמת? יא כלב מת עשור!

.

ב) בתוך מסכת הכזבים והזיוף הזו, הוא מקפיד, על הדרך ובכוונת מכוון, להביא בראש ובראשונה מדברי חיים ויטאל המטורלל והמשובש. וכל מטרת רשעותו היא אך ורק כדי להעלות על נס ולפאר את אלילות “הקבלה” הפרו-נוצרית. ולבל תעלה בדעתכם אפילו לרגע קט, שאותו עשור מודה באמת הברורה – שהתנא רבי שמעון בר יוחאי לא חיבר מעולם את “ספר האופל” הפרו-נוצרי (המכונה בפי הפתאים ‘זוהר’). ולא עוד, אלא שעשור מודה בפה מלא, מיד בפתח סרטונו, כי אותה קבלה נוצרית ומגשימה של ויטאל ושל הארי המזוהם בדעותיו, היא כביכול חלק מ”תורת משה”! וזהו חילול השם וביזוי התורה הטהורה והשכלית שניתנה למשה בסיני.

המסקנה ההלכתית וההשקפתית העולה מכך היא אחת: במילים אחרות, מדובר במין ארור, משוקץ ונרצע, כופר שעוקר את יסודות הדת, אשר מצווה רבה וחובה גמורה על כל עובד השם באמת לגנותו, לקללו, ולהחרימו מקהל עדת ישראל.

.

וכעת, מה מסביר ויטאל המטורלל? איזה הסבר שכלי יש לו לפסוק הזה? עשור מביא את דבריו של חיים ויטאל באוצרות חיים [=יש לציין שעשור העילג מגמגם כאשר הוא מתחיל לקרוא מספרו של שיקוץ ויטאל] ומסביר: “ה”תוכחת המגולה” מזוהה עם ה”גבורות“, ואילו ה”אהבה המסותרת” מזוהה עם ה”חסדים”. לפי הקבלה הנוצרית, “גבורות” (התוכחה) המגולות, עדיפות על “חסדים” הנסתרים. והטיפש ממשיך להסביר שלעתיד לבוא, עטרותיהם של הצדיקים (“תוכחת מגולה/גבורות”) יהיו מעליהם (למעלה מהם), מה שמדגיש את עליונות התוכחה”. ע”כ. ואני בטוח שכל מי ששמע את דבריו, לא הבין דבר ולו דבר מההבל שיצא לו מפיו הטמא. ומדובר בדברים די מטופשים שאין להם אח ורע בתורת אמת אשר אנו חיים ממנה. ונסביר הדברים היטב.

.

“מערכת האלוהות לפי הזוהר והמקובלים הפרו-נוצרים”:

לדעת ויטאל והמקובלים הפרו־נוצרים, אין הבורא יתעלה אחד פשוט באמת, כפי שלימדונו הנביאים וחכמי האמת, אלא מערכת מסובכת ומעוותת של בחינות, מידות, פרצופים, התפשטויות, חיבורים ופירודים. בפיהם הם אומרים “אחד“, אך בתורתם הם בונים ריבוי. בפיהם הם מדברים על “אין סוף” או, “עילת העילות“, אך בפועל הם מציבים אחריו מערכות, מדרגות, צינורות, פרצופים וכוחות, כאילו האל יתעלה אינו אחד פשוט אלא מבנה אלוהי מורכב, המשתנה, מתלבש, מתגלה, מתחלק ומתפעל.

וזוהי שורש המינות: לא אמונת היחוד יש כאן, אלא ריבוי באצטלה של אחדות. הם אומרים “הכול אחד”, אך מיד אחר כך מדברים על חלקים שונים, בחינות שונות, הנהגות שונות, שמות שונים, זכר ונקבה, אריך וקצר, פנים ואחור, עליון ותחתון, זיווגים וייחודים. וכי זו אחדות? וכי זהו הבורא שאין בו גוף, לא דמות הגוף, לא הרכבה, לא שינוי, לא חלוקה ולא ריבוי? לא ולא. זו אינה אמונת ישראל הטהורה, אלא תיאולוגיה מעורפלת ומסוכנת, הקרובה ברוחה למבנים נוצריים ומיתולוגיים הרבה יותר מאשר לייחוד השם של משה רבנו.

ולא די להם בכך שהפכו את האל יתעלה למערכת של בחינות ופרצופים, אלא אף העזו להעמיד את האדם השפל בארץ כמי שכביכול צריך “להשלים” את אותם מבנים עליונים, “ליחד” אותם, “להפעיל” אותם, ולהוריד על ידם שפע לעולם. הנה עד היכן מגיעה סכלותם: במקום שהאדם יעמוד בענווה לפני בוראו, הם הופכים אותו למעין מפעיל של מערכות אלוהיות; במקום עבודת ה’ פשוטה וישרה, הם יוצרים פולחן של כוונות, תיקונים, זיווגים והשפעות, כאילו העולם העליון תלוי בידיהם של בני אדם.

וכאשר תשאל את בעלי ההזיות הללו שאלה פשוטה: מדוע הבורא יתעלה, האחד הפשוט, צריך בכלל להתחלק לבחינות, לפרצופים, למידות ולכינויים מגושמים? מדוע “אין סוף” צריך להוליד כביכול מערכות נוספות? מדוע יש צורך ב”אדם קדמון”, בספירות, בזכר ונקבה, בקצר אפים, באריך אפים, ובכל אותם דימויים כעורים שאין הדעת סובלתם? מיד ישיבו לך בסיסמאות מכובסות: “אלו דרכי ההתגלות”, “אלו רק מידותיו”, “אין להבין את הדברים כפשוטם”, “הכול סוד עמוק“.

אבל אין כאן תשובה, אלא בריחה. אין כאן עומק, אלא ערפל. אין כאן יחוד, אלא ניסיון להסתיר את הריבוי מאחורי מילים מפוארות. שהרי גם אם יקראו לכל זה “התגלות”, עדיין נשארה השאלה במקומה: האם הבורא יתעלה מורכב מכל הבחינות הללו או לא? אם כן — הרי כפרו באחדותו הפשוטה. ואם לא — הרי כל המערכת הזו אינה האלוהות, ואז שוב העמידו ישויות וכוחות מתווכים בין האדם לבין בוראו. ובכל דרך שילכו, ייפלו בבור שחפרו לעצמם.

וזו דרכם הקבועה של המינים: כאשר תופסים אותם בסתירה, הם אינם משיבים תשובה ישרה, אלא מחליפים מילים. “חלקים” נעשים “בחינות”; “ריבוי” נעשה “התגלות”; “הגשמה” נעשית “סוד”; ו”פנתיאון” נעשה “מערכת אלוהית”. אבל החלפת המילים אינה משנה את האמת. מי שמרבה בבורא בחינות, פרצופים, זיווגים, כוחות והנהגות פנימיות — אינו מאמין באחדות ה’ כפי שקיבלנו מן התורה, אלא באחדות מדומה, אחדות לשונית בלבד, שבתוכה מסתתר ריבוי גמור.

ולפיכך צריך לומר את הדברים בלא מורא: הקבלה הפרו־נוצרית לא ביארה את יחוד השם, אלא החריבה אותו; לא רוממה את האמונה, אלא זיהמה אותה במושגים זרים; לא גילתה סודות, אלא כיסתה את האמת בענני דמיון. כל מערכת הספירות והפרצופים אינה אלא מבוך של הגשמה, ריבוי ושיבוש הדעת, אשר נעטף בלשון קדושה כדי להטעות את התמימים.

והאמת פשוטה, חדה ונקייה מכל ערפל: הבורא יתעלה אינו מערכת, אינו מבנה, אינו מורכב, אינו מתחלק, אינו זקוק להשלמה, אינו מופעל בידי בני אדם, ואינו מתגלה כזכר ונקבה, כפרצופים וכמידות נפרדות. הוא אחד באמת — לא אחד הכולל ריבוי, אלא אחד שאין בו שום ריבוי כלל. וכל מי שמכניס לתוך האחדות הזו מחלקות, חיבורים, פירודים, זיווגים ופרצופים, אינו מעמיק באמונה אלא מחלל אותה. כמו שכתב כבר הרשב”ש ואף עשה צחוק מהם. וכמו שכתב עליהם רבינו מאירי המעילי מנבורנה.

.

ולא הבינו ולא השכילו בחשיכה יתהלכו. זו דרכם של בעלי המינות בכל דור: לעולם לא יחסרו להם תירוצים, פלפולים, מילים מכובסות והעמסות עקומות שבדו מליבם. כאשר מעמידים אותם מול האמת הפשוטה, אינם מודים ואינם נכנעים, אלא מתחילים לטשטש, לסובב, לפרש מחדש, להוציא דברים מהקשרם, ולהלביש על הבליהם לשונות של “עומק”, “סוד”, “פנימיות” ו”דקות“.

ולכן אין נושאים ונותנים עמהם בוויכוחים. אין יושבים עמם כאילו מדובר בשני צדדים שווים המחפשים אמת. אין מעניקים למינות במה מכובדת, ואין מכניסים את הרעל לבית המדרש בשם “דיון פתוח”. לכל היותר, מותר וצריך לסתור את טענותיהם, לפרק את שקריהם, לחשוף את סתירותיהם, ולהראות לציבור היכן טמונה ההטעיה. אבל לשבת ולדון עמהם כשותפים לעיון — אסור בתכלית האיסור.

שהרי המינים אינם באים לברר אמת, אלא להציל את שקרם. הם מלאים תירוצים כרימון: פעם יאמרו שלא הבנת אותם, פעם יטענו שדבריהם עמוקים, פעם יאמרו שהכול משל, פעם יטענו שהדברים נועדו רק ליחידי סגולה, ופעם יחליפו את הלשון כדי להסתיר את הכפירה. זו אינה בקשת אמת, אלא מלאכת הסוואה.

ודרכם כדרך קרח ועדתו: עטיפה של מרד בלשון קדושה, טשטוש של חורבן בשם שמים, והצגת עצמם כאנשי אמת בשעה שהם מערערים את יסודותיה. כשם שקרח לא בא ללמוד ממשה רבנו אלא לחלוק עליו, כך בעלי המינות אינם באים לשמוע את דברי התורה אלא לעקמם לפי דמיונם.

לפיכך יש להיזהר מהם מאוד. לא להתפתות לנועם לשונם, לא להתרשם מן ביטחונם העצמי, ולא להיכנס עמם למשא ומתן רעיוני כאילו יש בדבריהם ממש. יש להשיב להם בחרב האמת: קצר, ברור, חד וללא התרפסות. לסתור — כן. להתפלפל עמם — לא. לחשוף את השקר — כן. להעניק לו מעמד של שיטה — חלילה.

.

וכעתראוי לפתוח בדבר ברור ופשוט, אשר כל מי שלא נטמטם שכלו יודע אותו: הבורא יתברך אחד הוא, לא אחד ממספר, ולא אחד המחובר מחלקים, ולא אחד שיש בו צדדים, פנים, אחוריים, זיווגים, פירודים, חסרונות ותיקונים. אחדותו פשוטה בתכלית הפשיטות, והוא יתעלה אינו גוף, אינו כוח בגוף, אינו אור מורכב, אינו כלי, אינו פרצוף, אינו אב, אינו אם, אינו זכר, אינו נקבה, אינו זקוק למי שיחברו, ואינו חסר עד שיבוא אדם שפל מן האדמה ויתקנו.

וזו היא תחילת הדעת, וזה הוא יסוד הייחוד. אולם בעלי שיטת הפרצופים באו והקימו בניין זר ומבהיל: מערכת שלמה של אורות, ספירות, פרצופים, אבא ואמא, זעיר אנפין ונוקבא, זיווגים וייחודים, פירודים ופגמים, הסתלקות שפע והמשכת מוחין. וכל זה, חלילה, נקשר אצלם לעבודת ה׳ ולמעשי המצוות.

ואחר שהכניסו אל תוך עולם האמונה לשונות של חיבור ופירוד, זכר ונקבה, הולדה ויניקה, פגם ותיקון — הם עומדים ואומרים: “אין זו הגשמה, אלו רק בחינות”. וכי מילים ריקות יתקנו עיוותי מחשבה? וכי מי שמייחס לעליונים חסרון ותיקון יציל עצמו בכך שיקרא לחסרון בשם “סוד” ולפירוד בשם “הנהגה”?

לא זו דרך האמת, אלא דרך טשטוש וערפול. הגשמה אינה רק לומר שיש לבורא יד ורגל, בשר ועצמות. הגשמה חמורה לא פחות היא לייחס לבורא שינוי, חסרון, צורך, הרכבה, יחס, חיבור, פירוד, התעוררות או תיקון. גם אם יכנו זאת “אורות דקים”, “ספירות עליונות” או “פרצופים נאצלים” — אין הדבר משנה את שורש הקלקול. מי שמייחס לתחום האלוהי מערכת שיש בה זיווג שנהרס, פגם שנוצר ותיקון שנעשה, כבר עזב את ייחוד ה׳ הפשוט ונכנס להיכל התעתועים.

כאשר מעמידים את בעלי השיטה הזאת על הסתירה, מיד הם משיבים: “אין הדברים אמורים בעצמות הבורא, אלא בספירות, בפרצופים, בשכינה, בגילויים ובהנהגות”. אך תשובה זו אינה תשובה, אלא בריחה מן השאלה. שכן יש לשאול אותם: מה הם אותם פרצופים? אם הם אלוהות — הרי הכנסתם ריבוי, שינוי וחסרון באלוהות. ואם אינם אלוהות — הרי אתם מכוונים את המצוות, התפילות והכוונות כלפי מערכת כוחות שאינה הבורא יתברך. ומה בין זה לבין עבודת כוחות מתווכים?

כלומר, זו המלכודת שאין להם ממנה מוצא:

אם הפרצופים הם אלוהות — הרי זו אלוהות מורכבת, נפגמת ומתוקנת.

ואם הפרצופים אינם אלוהות — הרי זו עבודה כלפי כוחות אחרים.

ולא רק זה, אלא כל עבודת השם ועשיית המצוות, נועדה לפעול בעליונים. וכבר כתב רבינו הטהור, שכל מי שהוציא את המצוות מפשוטן הרי הוא בוודאי אפיקורוס. ואלו דבריו (רמב”ם הלכות מלכים פרק יא הלכה ג): “ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגלה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן הרי זה בודאי רשע ואפיקורוס“. ע”כ. מי שטוען שאין להניח תפילין בחול המועד בגלל בחינה/התגלות/אור/גילוי/שפע/מידה, הרי הוא בוודאי רשע ואפיקורוס.

ואף אם יעטפו זאת באלף לשונות של “סוד”, “יחוד”, “אצילות”, “תיקון” ו“השפעה” — סוף סוף השאלה עומדת במקומה: האם האדם עובד את הבורא האחד הפשוט, או שמא הוא מפעיל מערכת עליונה של כוחות, זיווגים ותיקונים?

אין לומר שכל זה משל בלבד. אילו היה מדובר במשל חינוכי, לא היו תולים בו דינים מעשיים. אך בשיטה זו מעשי האדם למטה כביכול פועלים למעלה. החטא פוגם. המצווה מתקנת. התפילה מייחדת. הכוונה ממשיכה שפע. האדם השפל, העשוי עפר ואפר, נעשה כביכול בעל כוח להפריד ולחבר בסדרים העליונים.

הרי זו אינה הנהגה במובן נקי, אלא מערכת תיאורגית: האדם מפעיל את העליונים. וזה שורש הקלקול. במקום עבודת ה׳ פשוטה, זכה, שכלית ונאמנה — שבה האדם מצווה לעבוד את הבורא מפני שהוא האמת, ומפני שכך ציווה — נבנתה מערכת שבה המצוות נעשות כלי להפעלת פרצופים, לתיקון נקבות עליונות, להמשכת מוחין, להחזרת זיווגים ולהעמדת מערכות שמימיות על מכונן.

וכי זו היא אמונת היחוד? וכי לכך קרא משה רבנו “שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד”? אחד שיש לו מערכת זוגית שצריכה תיקון? אחד שיש בו שכינה הנפרדת ממנו? אחד שזיווגו נהרס בחטאי בני אדם? חלילה וחס. דוגמה מובהקת לכך היא טענתם בעניין תפילין בחול המועד. לפי שיטתם, אין מניחים תפילין משום שיש “אות” עליון, והנחת תפילין למטה עלולה לפגום או לזלזל בסדר העליון. כמו שכבר כתבנו כאן.

הרי מכאן מתגלה הדבר בגלוי: אין מדובר רק ברעיון מופשט. מעשה גשמי של יהודי — הנחת תפילין — נעשה אצלם פעולה שיש לה השפעה במערכת העליונה. ואין על זה ספק כלל! ואם כן, אין זו “בחינה” חסרת שינוי, אלא מערכת רגישה, נפגמת, נעלבת, מתוקנת, מושפעת ומופעלת. ומה נותר מאחדות הבורא? ומה נותר מן השלמות האלוהית? וכי הבורא יתברך זקוק לכך שאדם יניח או לא יניח תפילין כדי שלא יופרע סדרו למעלה? וכי יש לפניו יתעלה אותות המתנגשים זה בזה? וכי יש באלוהות מקום שבו מעשה האדם יוצר הפרעה?

מי שמאמין בבורא אחד פשוט יודע: אין לפניו יתברך שינוי, אין בו פגיעה, ואין מעשה האדם פועל בו. המצוות ניתנו לתקן את האדם, להעמיד חברה מתוקנת, להדריך את הדעת, לזכך את המידות ולהביא לידיעת ה׳ — לא כדי להפעיל מערכות אלוהיות מדומיינות. כאשר אומרים שהחטא פגם בזעיר אנפין או שהרס את הזיווג העליון, אין זו עוד מליצה תמימה. זו אמירה מחרידה מבחינה אמונית.

אם זעיר אנפין הוא אלוהות — הרי אמרו שהאלוהות נפגמת.

ואם אינו אלוהות — מדוע עבודת האדם מכוונת לתקנו?

אם הוא רק משל — מדוע המצוות פועלות בו?

ואם הוא מציאות ממשית — הרי הכניסו מערכת כוחות בין האדם לבין בוראו.

כל ניסיון לברוח מן הקושיה רק מגלה את עומק הסתירה. אומרים “אין זה כפשוטו”, אך ממשיכים לדבר על פגם. אומרים “אין זה גוף”, אך ממשיכים לדבר על זיווג. אומרים “אין זה ריבוי”, אך מדברים על אבא, אמא, בן ונוקבא. אומרים “אין זה שינוי”, אך מדברים על הסתלקות והמשכה. אומרים “אין זה צורך”, אך מלמדים שהמעשים שלנו מתקנים למעלה.

זה אינו ייחוד. זה ערבוב מושגים. הבורא אינו צריך את האדם – יסוד גדול צריך להיאמר בלי פחד: הבורא יתעלה אינו צריך את האדם. לא את מצוותיו, לא את תפילותיו, לא את כוונותיו, ולא את ייחודיו. אין האדם מוסיף בו שלמות, ואין חטאו מחסיר ממנו מאומה. כל האומר שהאדם מתקן צורך אלוהי, ממלא חסרון עליון, מחבר פירוד באלוהות או מעורר זיווג במערכת הנקראת בשם האלוהות — פגע ביסוד היחוד, אף אם יכסנו בלשון מליצית. המצוות הן ציווי ה׳ לאדם. הן אינן מכשירי הפעלה לעולמות עליונים. התפילה היא עמידת האדם לפני בוראו. היא אינה מנוף להזזת פרצופים. עבודת ה׳ היא הכנעה לאמת האלוהית, לא מלאכת תחזוקה של מערכת קוסמית.

עיקר השיבוש הוא שהפכו את האלוהות ממי שהוא אחד פשוט, שלם ומוחלט — למערכת. ומרגע שהאלוהות נעשית מערכת, כבר יש בה מקום לתנועה, יחס, חיבור, פירוד, פגם ותיקון. זהו שורש ההגשמה, גם כאשר אין מדברים על גוף גשמי. כי מה לי גוף עבה ומה לי אור דק? מה לי איברים ומה לי פרצופים? מה לי יד ורגל ומה לי זעיר ונוקבא? כל עוד מייחסים לעליונים שינוי וחסרון — יצאו מגדר ייחוד פשוט.

וזו בדיוק הטעות: הם סבורים ששלילת הגוף מספיקה להצילם מן ההגשמה. ולא היא. שלילת הגוף היא רק ההתחלה. צריך לשלול מן הבורא גם שינוי, ריבוי, הרכבה, יחס, חסרון, צורך ותלות. מי ששולל גוף אך מייחס מערכת של זיווגים ותיקונים — לא נמלט מן ההגשמה, אלא החליף הגשמה גסה בהגשמה דקה ומסוכנת יותר.

לפיכך, יש להעמיד את הדברים על חודם:

אם הספירות והפרצופים הם חלק מן האלוהות — הרי זו אלוהות מורכבת ומשתנה.

אם אינם חלק מן האלוהות — הרי הם כוחות נבדלים.

אם האדם עובד אותם או פועל בהם — הרי זו עבודה כלפי כוחות.

אם אינו עובד אותם — מדוע המצוות מתוארות כפועלות בהם?

אין כאן מוצא שלישי אמיתי. המילים “אצילות”, “סוד”, “הנהגה” ו“בחינה” אינן קסמים שמוחקים סתירות. הן רק מסך עשן, וכל מי שמבקש את האמת חייב להסיטו.

אמונת ישראל הטהורה עומדת על יסוד אחד: ה׳ יתברך אחד. לא מורכב, לא משתנה, לא נחלק, לא נפגם, לא מתוקן, לא מתחבר, לא נפרד, לא זקוק לזיווג, לא מקבל מוחין, לא חסרה לו שכינה, ולא ממתין למעשה האדם כדי להשלים את עצמו. האדם הוא החסר. האדם הוא הנפגם. האדם הוא הצריך תיקון. לא הבורא.

כל שיטה שמעתיקה את החסרון מן האדם אל העליונים, וכל שיטה שמלמדת שהמצוות מתקנות מערכת אלוהית פגומה או חסרה — מערערת את יסוד הייחוד. ואף אם תעטה בגדי סוד, ואף אם תדבר בלשון נשגבה, סוף דבריה מוליכים לריבוי, לשינוי, ולייחוס חסרון למקום שאין בו חסרון כלל.

ועל כן יש לומר בפה מלא: אין די לשלול גוף גשמי. חובה לשלול גם כל מערכת של פגם ותיקון באלוהות. הבורא יתברך אינו פרצוף, אינו מערכת, אינו זיווג, אינו אור חסר, ואינו כוח הממתין להפעלת בני אדם. הוא אחד פשוט, שלם ונורא, ואין עוד מלבדו.

.

“כיצד המינים הרסו את ליבות ישראל – בצלם אלהים ברא אותו“:

הנה במאמר זה אתמקד, בדברי הסכלים מחשיכי התורה ומחריבי יסודות דת האמת, שסטו מן דרך הישר, ופירשו ענין אחד בעיוות גדול ונורא. שהרי נאמר (בראשית פרק א פסוק כז פרשת בראשית): “וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם“. והנה מפסוק זה, חשבו בני אדם הנוטים מדרך האמת, שהבורא יתברך חלילה וחס הינו, “זכר ונקבה“, כלומר שאומרים בטפשותם, לא שיש שם גוף, ולא כח בגוף, כך הם טוענים! אלא שמדובר בדברים דקים שאנו לא מבינים, כלומר, מודים שאצל הבורא שייך ענין של זכרות ונקבות, אבל זה ענין של זכרות ונקבות לא כמו שאנו מתארים וחושבים!

ומדוע הם חושבין כן? משום שנאמר, “בצלם אלהים“. ומדמים לעצמם שהבורא יתברך פרצופו ותיקונו חלילה כמו שברא את האדם, אמנם לא בגוף ממש ולא כח בגוף, אלא ב-“אורות דקים”. ומכיון שיש תלמוד שבו נאמר, שאדם וחוה נבראו פרצוף יחדיו, אחד מקדימה, ואחד מאחורה, כך חושבים על ה’ יתברך אותם הסכלים! וכמובן שזו מחשבה מעוותת מאוד ומין גמור יחשב כל מי שיסבור אותה, ואפילו רק לדמיין כן או לחשוב כן בדעת האדם, מדובר במינות מתועבת מאוד. ואפילו אם אומרים הם, שמדובר רק ב-“אורות” דקים, וכל מיני תירוצים חשוכים וטירופי הדעת למיניהם כמו שאני אוכיח בהמשך, אין בכך כלום, וכל תירוציהם מקומם בפח האשפה. שבוודאי רק לחשוב כן על ה’ יתברך במשל, זו תועבה וסכלות גמורה שאין כמוה.

והנה לשון התלמוד (בבלי ברכות סא.): “דאמר רבי ירמיה בן אלעזר: דו פרצופין ברא הקדוש ברוך הוא באדם הראשון, שנאמר, “אחור וקדם צרתני“. ע”כ. ומזה המאמר, יצא להמון כופרים משובשים בדעתם, והכניסו ארס בליבות ישראל, והרסו את היהדות הטהורה, וסברו הם במוחם המטונף במינות, שכשם שברא ה’ יתברך את האדם בתחילה בצורה כזו בשני פרצופין מחוברים. כך הוא יתברך מצוי חלילה וחס מכמה פרצופים דקים באורות רוחניים!

כלומר שטוענים שהבורא מחובר בפרצוף זכר ונקבה חלילה וחס. ואע”פ ששמים ליבם לדבריהם החשוכים, מתרצים ואומרים, שאין הדבר בגוף ממש, כי אין לו יתברך דמות הגוף! ונשאל אנו אותם, מה חידוש חדשתם? פשוט לכל בר דעת שהבורא יתברך אינו גוף ואינו דמות הגוף. ומי שרק חושב כן, הרי זו מחשבת מינות מכוערת מאוד ובזויה! אבל אומרים הם, כי ה’ יתברך הוא כך, רק באורות רוחניים ודקים, שאין לאדם ידע בהם.

.

“כל החושב שהבורא זקוק\מושפע\מחולק – אפילו במשל! הרי הוא מין“:

והנה דע לך קורא נעים, כי “מינות” יקרא, גם כאשר אדם חושב שהבורא יתברך אינו אחד, או שסובר שהוא אחד, אלא שבעצמותו מתחלק לכמה. בין שחושב שהוא מתחלק לחמשה, בין שסובר שהוא מתחלק למאה, כל שחושב האדם שה’ יתברך מתחלק באופן כלשהו, אפילו שמודה שבעצמותו הוא אחד, הרי זה מין!

ולא רק זו בלבד, אלא כל האומר או חושב בדעתו שהבורא בצד כלשהו מושפע, מתפעל, מתרגש, מתפעם, משתנה, מתחבר, מתאחד, ממעשים שעושה האדם כאן בעולם הזה, הרי שהאדם הזה הוא בוודאי מין גמור ומצוה להשמידו ולשנאותו!

וכדברי רבינו הטהור בפירוש המשנה (סנהדרין י’ א’): “היסוד הראשון: מציאות הבורא ישתבח. והוא, לדעת שיש שם מצוי בשלימות אופני המציאות, והוא המצוי יתברך שמו, עילת ממציא מציאות כל הנמצאים, ובו על ידו קיום מציאותם, וממנו בכל עת נמשך להם הקיום שבזכותו הם חיים”. ע”כ.

והנה מדבריו מוכח, שהבורא יתברך הוא שלם בכל שלימות אפשרי! וכל מי שיאמר שהבורא יתברך זקוק לו בצד מה, הרי הוא מין ואפיקורוס! וכבר הוכחנו בהמון מאמרים כנגד שקר ספר הזוהר הפרו-נוצרי, ובפרט בענינים הקשורים ל-הלכה מעשית, שהם בעצם פעולות מעשיות שאנו עושים כאן, אשר משפיעות על חלק מחלקיו של הבורא, ואף מאחדים אנו במעשינו את הבורא ואת ישותו לפי מכשפי האופל. וכל זה הוא כמובן כפירה גמורה! ואם יאמרו שאין מדובר בבורא יתברך, הרי שהם עובדים עבודה זרה! כי כל עבודתם נעשית שלא לשם האל יתברך, אלא לבריות אחרות אשר ברא! וכבר הרחבתי היריעה במאמרים אלו:

.

“שקר ה-“זוהר” (אופל) חלק ד’ | שירוש עבודה זרה מקרבנו – סתירת הלכות שנלמדו מהעילג מחבר ספר הפרו-נצרות “זוהר” – קשר תפילין של יו”ד יגרום לבורא לשמש עם בת זוגתו? הטמטום הגדול!”

.

“שקר ה-“זוהר” (אופל) חלק ה’ | סתירת הלכות שנלמדו מהעילג מחבר ספר הפרו-נצרות “זוהר” – נטילת ידיים משום “ישויות מאגיות”? מה היא “רוח רעה”?

.

“ברוך שם, כבוד מלכותו, לעולם ועד” (חלק ג’) | ל-“טינוף כזה לא ציפיתי” – אשתו של הבורא נכנסת רק כאשר קוראים בלחש, “ברוך שם וכו'”, מזעזע!! שקר הזוהר הטמא”

.

עוד כתב רבינו הטהור ביסודות התורה הנזכרים: “היסוד השני: אחדותו יתעלה. והוא, שזה עלת הכל, אחד! לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג, ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים, ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף, אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים, וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר, “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד … וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות, הרי זה יצא מן הכלל, וכפר בעיקר, ונקרא מין, ואפיקורוס, וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו. ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו‘“. עכ”ל.

ולמדים אנו מדבריו, שאחד מן יסודות התורה ודת האמת, הוא להאמין שהבורא יתברך הוא אחד. אמנם גם בענין זה לא נתן הרמב”ם לקורא מקום להתבלבל ולחשוב דעות מהובלות ומצחינות, וסייג והזהיר באופן מדוקדק ביותר והעלה בחכמתו:

.

א) “הבורא יתברך הוא יחיד ומיוחד“.

.

ב) “אינו אחד כאחדות המין” – בכדי להבין דבר זה, נקדים לצורך הדוגמא: פרי עץ שנקרא, “תפוז” – כאשר אדם קונה תפוז בודד, הוא אמנם נקרא “תפוז אחד“, אבל לאמיתו של דבר, הוא מכיל בתוכו הרבה פלחים, כלומר זה המין של פרי התפוז, אפילו שהוא נקרא יחיד, בכל זאת הוא מכיל בתוך אחדותו, סוגים שונים של רכיבים המרכיבים את הפרי ועושים אותו לאחד. ומוסכם וברור לכל בר דעת, שאם יחסר חלק אחד מן הסוגים שיש בתוך התפוז, התפוז יתרקב ולא ישאר ממנו מאומה, כי עצם אחדותו וקיומו של התפוז הוא בשלימות חלקיו. ולא זו בלבד, אלא ההגעה לעצם הפרי עצמו גובל בניקוי וקילוף הקליפות, מה שמורה שצריך לעשות פעולות על מנת להנות מן המובחר שבאחדותו.

וזו כוונתו של רבינו, שהסביר, שחלילה, לא תעלה על דעתך שה’ יתברך הוא אמנם יחיד ממינו ואין כמוהו, אבל מכיל בעצמותו סוגים רבים המרכיבים אותו למה שהוא “אחד“. כלומר שבעצם קיומו יש סוגים או חילוקים העושים אותו למה שהוא. וחלילה לנו מלומר כן על הבורא יתעלה שמו.

ומדוע? מכיון שמי שסובר כן, סובר שקיום אחדותו הוא בגלל שלימות כל פרטיו, כלומר שבכדי להיות אחד מושלם, הוא זקוק לפרטים המרכיבים אותו, ובלתי חלק אחד מן הפרטים הללו, אינו יכול להתקיים חלילה, או שדבר אחר מכריחו למה שהוא. וכל הסובר כן, חירף וגידף את ה’ יתברך. שהרי לפי דעתו, מכל מקום יוצא שה’ יתברך הוא לא אחד! כי אם הוא משפיע את שפעו לחלק מחלקיו, זה אומר שבצד מה חלק מן חלקיו הוא זה המשפיע לאחר, אז אין זו אחדות שלימה בוודאי. ואע”פ שיטען הטוען שהוא אחד ואינו כופר ביסוד זה, אין זה מעלה ולא מוריד, כל זמן שבסופו של דבר סובר דעות מזוהמות אלו. וגם החזיר אומר, “כשר אני”! וכי זה עושה אותו לכשר? לא!

ולכן אל תתפלא אם תמצא ותראה המון ספרים שהלכו בשיטה מהובלת זו, כלומר שחילקו את הבורא לגורמים, כפי שנראה בהמשך. ואף נסמכו, למדו, ואמרו, שגם הרמב”ם לא יחלוק ביסודותיו על ענין זה שאמרו, ומסכים גם הרמב”ם לדעתם וכו’ וכו’. ומדוע עשו כן אותם מחברים? על מנת שהקורא התמים, כאשר יקרא את דבריהם, לא יאמר, “אבל זה חולק על יסודות התורה שהרמב”ם כתב”! או יאמר, “זה חולק על המסורת וכו‘”, הם ידעו מכך היטב, כלומר, הם ידעו שבדבריהם יש תמיהה גדולה מאוד, ודבריהם קרובים לכפירה מאוד באחדות הבורא, ולכן היו מוכרחים לומר לקורא, “אל דאגה, ראינו את הרמב”ם, ולא רק שזה לא חולק על יסודותיו, אלא אנו גם אומרים לך שזה יסתדר על פיו“, ואז הקורא הפתי יאמר, “אבל הוא הסביר את הרמב”ם“.

והחכם יענה, “לא“! הוא לא הסביר את הרמב”ם! הוא עיוות אותו בהמצאות ותוחלת שווא! וליתר דיוק, הרמב”ם הפך להיות הכלי שלהם להחדרת האיוולת, ומדוע? מכיון שהרמב”ם היה זה שעמד בפרץ והסיר את כל השיקוצים של המינות, וכאשר הם ישתמשו בדבריו, הקורא מיד משתכנע שוודאי הרמב”ם לא דיבר עליהם! ועשו כן בערמומיות גדולה, אבל האיש בעל השכל יעלה מיד על ערמתם ותחבולתם הרעה. ולכן, אחדות הבורא יתברך שמו, אינו אחדות שבעצמותו יש כמה סוגים שונים.

אלא ודאי כי הוא יחיד באופן שאין בשכלנו להבין כלל וכלל, וכל מי שניסה רק להסביר כיצד הוא אחד ואיך הוא מורכב “באמת”, נטה מן השכל הישר, הרס, קלקל והשחית מאוד את יחוד ה’. כמו שכתב רבינו (הלכות תשובה פרק ג הלכה ז): “חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים. כל אחד מחמשה אלו הוא מין“. עכ”ל.

וכבר כתב רבינו במורה (חלק א’ פרק לו’): “ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות [כלפי הבורא יתברך, שתחשוב שיש לבורא יתברך, יד, או רגל, חלילה], או [שתחשוב בדעתך, שיש לבורא יתברך] מאורע ממאורעות הגוף, [כגון: תשמיש, פריה, צרכים, עצב, נחת רוח, בכי, שמחה, דיבור, שינה, הרגשה וכו’. דע כי במחשבה זו בלבד], הנך מקנא ומכעיס, וקודח אש חמה, ושונא ואויב וצר, [והינך] יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה.

ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה [זו] ב[מי ש]עובד עבודה זרה, מפני שאינו עובד [עבודה זרה] אלא [רק] מחמת סכלות או חנוך, מנהג אבותיהם בידיהם”. עכ”ל.

.

ג) “לא כאחדות הסוג“. כלומר, שלא תעלה על דעתך שה’ יתברך הוא אמנם יחיד, אבל מתחלק הוא לכמה פרטים השונים אחד מן השני, והם המרכיבים את אחדותו להיות אחד. וגם זו דעה מצחינה ותועבה לחשוב כן כלפי ה’ יתברך.

ואם תשאל, מה ההבדל בין מחשבת “אחדות המין”, למחשבת -“אחדות הסוג” כלפי הבורא? אענה לך כך: הסובר שהבורא יתברך הוא יחיד, אמנם אחדותו היא כאחדות המין, עדיין טענתו שהבורא הוא ממין אחד, רק שמחולק בתוך מינו האחד, לפרטים שונים המרכיבים אותו להיות אחד מושלם, וכמו שכתבנו לעיל, כלומר שמורכב מתכונות אופי כפי שטוענים ומנאצים כלפי ה’ אותם הסוברים כן. או כפי שסוברים שה’ יתברך מעביר את שפעו דרך גורמים שבעצמותו חלילה, ובכך מכריחים הם דבר את דבר, ונתעבים הם כלפי הבורא. בכל אופן, כל אלו הסוברים כן הם נכללים כמי שחושבים את האל יתברך “כאחדות המין“.

אמנם, “אחדות הסוג“, כל הסובר כן, טוען שהבורא אמנם הוא אחד, אבל מורכב מסוגים שונים בעצמותו. כמו שטוענים ממשיכי דרכם של הספירות, והשחיתו והתעיבו יותר מהם, כי כתבו וסברו שהבורא מורכב גם מפרצופים שונים, ומתחלק בעצמותו לזכר ונקבה חלילה וחס. אע”פ שגם הם מודים שה’ יתברך הוא אחד! אבל זה מה שנקרא “אחדות הסוג“.

והנה כבר כתב רבינו בסוף משנה זו, במי שכופר ביסודות ברורים אלו וז”ל: ” … וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה’ אשנא וכו'”. עכ”ל. ומבואר מדבריו הטהורים, שכל מי שסבר שהבורא מחולק בעצמותו, ואפילו אמר כן במשל ונמשל! או שאמר שהבורא יתברך מושפע ממעשיו באורות רוחניים ודקים שאין לנו השגה בהם וכו’, הרי מצוה להשמידו ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ הוא בנטיעות!

.

“סתירת התירוצים הלא מתקבלים של ספר – עץ מוות“:

והנה, התעוררתי לכתוב מאמר זה, על מנת להפריך מה שכתב חיים ויטאל מפיץ תורת הפרו-נצרות, אשר הוציא תחת ידו את ה”קבלה” החדשה והארורה אשר מחקה ומוחקת את כל יסודות דת האמת, היא קבלת משה רבינו ומסורת חז”ל הטהורים.

ולכל הקוראים הנעימים כדאי לקרוא ולהבין מי זה היה “חיים ויטאל”. וכבר הארכתי במאמר זה: “קמיעות” – הבל ובדיה | מי זה היה חיים ויטאל ראש הקבלה האלילית והטמאה? הזיותיו – דרכיו – מהלכיו – דרישתו אל המתים – אמונתו בהבלי הגוים | חלק ג’

.

וכעת נבוא למה שכתב חיים ויטאל בספרו “עץ מוות“. ומה שאני קורא את ספרו, “עץ חיים” ל-“עץ מוות”, מכיון שכך ראוי לקרוא לספרו, שהרי בספר זה האדיר ושיבח עניני עבודה זרה ומינות גמורים, והם הספירות והפרצופים אשר נמשלו בספרו כ-“עץ חיים”, ולאמיתו של דבר אינם עץ חיים, אלא עץ מוות!

וכתב בעץ מוות (היכל א’ היכל אדם קדמון שער א’ ענף ד’ ה’ דרוש עיגולים ויושר עמוד מ’ טור ימיני מהודרת ירושלים תשמ”ח): ” … לא נתבאר לנו בעניני עיגולי “אדם קדמון” וביושר שלו [=כך המשומדים מכנים את הבורא הראשון שנברא למי שלפניו! כלומר אדם קדמון הוא ישות אלהים שיצר הבורא שמלפניו!!! כלומר, המושג “אדם קדמון“, הוא מושג אצל המינים הכעורים, כגון, ספר הזוהר הטמא, הקבלה הטמאה וכו’, ומושג טיפשי זה, מתאר את הדרגה הראשונה שה’ יתברך האציל מעצמותו לאחר שצמצם עצמו!! כי טוענים המינים ימחה שמם, שהבורא לא יכול היה לברוא את העולם מצד עצמותו השלימה, כי בני אדם לא היו יכולים להתקיים, לכן צמצם את עצמו וחילק עצמו לגורמים!! ומדוע נקרא הבורא השני הזה בשם “אדם קדמון“? מכיון שהוא הראשון שברא הבורא מתוך עצמותו, לכן נקרא בלשון, “קדמון“, כלומר, קדמון לאלילים קבליים טמאים אחרים. ונקרא גם בלשון, “אדם“, משום שצורתו צורת אדם ברוחניותה! ונמצא לפי דברים אלו, שהבורא יתעלה שמו מתחלק חילוק גמור! כי יש חלק קטן מעצמותו שנברא מתוך עצמותו, כלומר יש כאן כעת שתי ישויות! וזו היא מינות גמורה ותועבה חסרת כל היכר ובסיס.

ממשיך ויטאל ואומר] איך הם מתחברים יחד [כלומר, ויטאל מודה שהבורא יתברך ויתעלה שמו הוא ישות נפרדת בעצמותו, כי כתב מפורש, “איך הם מתחברים יחד“, כלומר הבורא יתברך בעצמותו הוא מפורד ופרוד! כלומר כלי שבור, שצריך לפעול ולעשות פעולות מסויימות, על מנת לחברה ולאחד אותה לישות אחת מושלמת! ועל פי מה שכתבנו לעיל, מדובר במינות גמורה, ודין ספר “עץ מוות” לפח האשפה ולא לגניזה! וויטאל לא מבין כיצד פעולות חיבור נעשות אצל הבן הראשון של הבורא שמלפניו! אלא הוא יודע הכל, כלומר כל מה שקורה דווקא מה שיצר הבורא השני את שאר הבוראים שאחריו!

ממשיך ויטאל ואומר] … ואמנם דבר גלוי הוא, כי אין למעלה גוף [=לא מובן! מה חידש לנו ויטאל בדברים אלו? כלום ושום דבר! חסר שבנוסף לכל התועבות שטענו על הבורא יאמרו גם את זה! כלומר, שיטענו שיש לו גוף!], ולא כח גוף חלילה [=ברור שיאמרו כך, מפני שאם הוא כח בגוף איזה מן בורא חזק הוא לפי שיטתם? כלומר הם אינם באים לתרץ תירוצים אלו, אלא על מנת שלא ישמע מהם שהבורא שלהם הוא חלש ונחות, ועל ידי כן יראו הם מגוחכים בעיני כולם, ויפלו כל דבריהם לתהומות! אז מה הם אומרים? שאין לו גוף ולא כח בגוף!

וממשיך ויטאל ואומר], וכל הדמיונות והציורים אלו [=יותר נכון לומר בפירוט יתר, “וכל הדמיונות כלפי הבורא של, רחם, משגל, תשמיש, ביצים, זרע, תאווה, חיבור, פירוד, צמצום, איחוד וכו’, כלפי הבורא יתעלה שמו! כל זה מסביר ויטאל], לא מפני שהם כך חס ושלום. אמנם לשכך את האוזן [=שקר גמור שיקר, כמו שהוכחנו במאמרים שהבאנו לעיל! וכן מבואר בסידור ארי (עמוד מז): ” … אחר שתטהר גופך ורחצת פניך, וברכת הברכות על הסדר, תשב אצל המזוזה … ותקח אפר מקלה, ותשים על ראשך במקום תפילין … כי על ידי אותו חמום שנשרף האפר, נמשך תאווה [=נמשך תאווה לחלק מחלקי הבורא!! כלומר הדברים שאדם עושה כאן הם באמת כך למעלה, כי על ידי האפר שאדם לוקח בפעולה מעשית שעושה כאן בעולם הזה, הוא ממשיך תאווה לאליל הטמא] לזעיר ונוקבא להזדווג”. ע”כ.

וכתב בהערות, שבמשנת חסידים הסביר את דבריו של ארי, וכתב, “כוונת ארי, שעל ידי האפר ששם על ראשו, מתחמם [=חימומים ותאוות בשמים!!] הזעיר אנפין ומתאווה לה, וגורם [האדם בפעולותיו] לזעיר ונוקבא להזדווג“. ע”כ. והרי מפורש מבואר מהרב של ויטאל, שלא רק שהבורא מחולק, ולא רק שהבורא בחלק מחלקיו הם קוראים לו, “קצר”, אלא הוא אף זקוק למעשים של בני אדם, כלומר למעשים מציאותיים וגשמיים על מנת למלאות תאוותו הרוחנית הפועמת והפועלת בקרב ישותו האלהית של הבורא של מכשפי האופל!! וכל זה בשביל מה? בשביל להזדווג עם אשתו נוקבא! הבת הטמאה האלילית!!! והרי מוכח, שמה שכתב ויטאל, לא מפני שהם כך חס ושלום, זה בדיוק כמו שאומר עבריין תנועה לשוטר תנועה: “לא נסעתי מהר בכלל”. והדברים מובנים! ועיין במה שהבאתי מיד לאחר סוף דבריו של ויטאל כאן.

ממשיך ויטאל ואומר, שדיברו כך כלפי הבורא, כלומר דיברו כלפי הבורא ואמרו שהינו משמש, מזריע, מחולק, מפורד, מתחבר, מתפעל, משתעשע, יש לו רחם, זקוק, מפוחד, פחדן, חושש, כל זה דיברו מכשפי האופל בספר הטמא זוהר וממשיכי דרכם, רק], לכשיוכל האדם להבין הדברים העליונים הרוחניים בלתי נתפסים ונרשמים בשכל האנושי [=כלומר ויטאל מודה בפיו, שיש דברים עליונים רוחניים הפועלים כלפי הבורא, כלומר, אע”פ שלפי דעתו הכל דמיונות וציורים, והבורא שלו, לא כח בגוף ולא גוף, בכל זאת חייים ויטאל נכשל בכשל חמור ומודה ואומר, שכל מה שהם אמרו, הכל בכדי שאדם יבין את הענינים הרוחניים העליונים, כלומר, כיצד הבורא מתענג ומתחבר עם ישותו!

אז מבואר לפי דבריו שלו, שכן יש ענינים עליונים רוחניים, אע”פ שאין מדובר כאן בגוף ממש, אבל פעולה רוחנית יש! כלומר יש מעשים רוחניים, ובמילים אחרות, יש הרמוניה מסויימת למעלה, יש זיווגים למעלה, יש חיבור ופירוד למעלה, יש פחד מן הסטרא אחרא למעלה, אמנם מדובר במושגיים רוחניים! כלומר ויטאל בעצמו מודה שהם מינים ארורים לכל דבר] ולכן ניתן רשות לדבר בבחינת ציורים ודמיונות, כאשר הוא פשוט בכל ספרי הזוהר! [=כלומר, מכיון שמדובר באורות רוחניים ודקים אצל הבורא שנעשים בפועל, רק בגלל שלא מדובר בגוף ממש, אע”פ שהבורא משמש עם אשתו, מותר לדבר בבחינת ציורים ודמיונות של רחם, משגל, ביצים, תשמיש, שכיבה, פירוד וכו’! ובושה זו מה עושה!! שאפילו ונניח והיה הדבר הזה, מי זה הבן שיאמר על אביו כיצד הוא משמש עם אשתו?! ולא רק זה, אלא הבנים שלו עוזרים לו להכין את אשתו של הבורא לתשמיש! ועוד מדברים על התשמיש בגלוי!!! ומה תירוצו של ויטאל לדברים אלו שדיבר? “פשוט הוא בכל ספרי הזוהר”. ובמילים אחרות אומר ויטאל, “אם רשב”י המזוייף והמדומיין של מכשפי האופל דיבר כך, אז חייבים לתרץ מדוע הוא דיבר כך”. לא יאומן!

ושימו לב, כעת הוא משווה את דבריו העילגים של המכשף הזוהרי ושל המקובלים המשומדים לדברי התורה!! כן כן הוא משווה את ענין הזיווגים המתועבים שדברו כלפי הבורא בצורה נבזית! משווה אותם לדברי התורה! ואומר], וגם בפסוקי התורה עצמה, כולם כאחד עונים ואומרים בדבר הזה, כמו שאומר הכתוב, “עיני ה'”, “וישמע ה'” וכאלה רבות! וגדולה מכולם מה שאמר הכתוב, “ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה“. ואם התורה עצמה דברה כך [כלומר ויטאל אפילו אינו מבין פסוקים פשוטים שהתורה דברה, ומרוב עיסוקו בזיווגים הנתעבים, מעליל עלילה על הבורא, שאמר על עצמו, שמילת “צלם אלהים”, הכוונה שכמו שהבורא ברא את אדם וחווה מחוברים, והם בצלם אלהים, כלומר גם אצל הבורא יש זכר ונקבה! כלומר ויטאל אומר במפורש, שלפי דעתו הבורא יתברך הוא זכר ונקבה בשמים!! מה??!!! מינות גמורה בדבריו! ולכן אומר ויטאל] גם אנחנו נוכל לדבר כלשון הזה [כלומר, אע”פ שבכל התנ”ך כולו, לא נזכר עניני משגל ותשמיש אצל הבורא, ויטאל אומר, שנוכל לומר על חלקיו הרוחניים זכר ונקבה, ונוכל לומר עליו בן ובת, ונוכל לחלק אותו גם לפרצופים!! ונוכל לומר עליו שהוא גם משמש עם אשתו!!

ממשיך שוב ויטאל מתעתע בשוטים ואומר], עם היות שפשוט הוא שאין שם למעלה אלא אורות דקים בתכלית הרוחניות [שימו לב לערמתו של ויטאל, הוא לא סותר ואומר, שאין שם זכר ונקבה חלילה, אלא הוא רק טוען ואומר, שיש שם חיבור ופירוד, ויש שם הרמוניה מסויימת כפי שכתבנו, אמנם זה נעשה רק באורות דקים בתכלית הרוחניות. כלומר לפי ויטאל, הוא מודה בפיו ואומר, שבמידה מסויימת באורות דקים בתכלית הרוחניות, יש שם חיבור ופירוד!

כלומר ויטאל מודה שהבורא מתענג ממעשיו שעושה ויטאל כאן בעולם הזה, ויטאל מודה שאצל הבורא שייך ענין של זכר ונקבה, אמנם כותב שזה רק באורות דקים! ולא הבנתי מה זה משנה? אורות דקים או עבים! בזמן שאמרת על הבורא שהוא מתפעל, מזדווג, מתאווה, אפילו שמדובר באורות דקים, הרי הינך מין ארור! ממשיך ויטאל ואומר, שהמושגים הללו] בלתי נתפשים שם כלל [=אם אינם נתפשים שם כלל, אז כיצד אתם יודעים שהבורא הוא אבא, אמא, סבתא, דודה, בן, בת! הרי זה בלתי נתפס כלל! אלא וודאי כי כל דבריכם הוא שקר וכזב! ואתם מעלימים את דבריכם במילים עקושות ומתועבות!]”. ע”כ דברי עץ מוות.

ולי הכותב נראה אחר הכתיבה והעיון הטוב, כי כל מה שכתב ויטאל, שאין למעלה גוף וכו’, כל זה הוא מתכוין רק לחלק של הבורא האלילי שנקרא, “אדם קדמון”, שהוא בעצם הבורא השני, וכן דבריו מכוונים גם לבורא הראשון שברא את ה-“אדם קדמון”, כלומר רק בהם אין גוף ולא כח בגוף. כי כן מבואר היטב מדבריו במקום אחר, שכתב (עץ מוות היכל א’ היכל א”ק שער ה’ שער טנת”א פרק א’): ” … והנה בחינת קרקפתא של זה האדם קדמון [הבן של הבורא הראשון] שהוא ראש, עד בחינת מקום האזנים שלו … והנה אע”פ שאנו מכנים וקוראים כאן כנויים אלו, כגון, אדם, ראש, אזנים, וכיוצא, אינו רק לשכך את האוזן לשיובנו הדברים, ולכן אנו מכנים כנויים אלו במקום גבוה כזה. אמנם עיקר כנויים אלו הם [מתאימים] מעולם האצילות ולמטה [כי שם יש גשמיות!] … כי משם ואילך יש בחינת פרצוף [כלומר יש בחינת ענין גשמי!] אבל מאריך אנפין ולמעלה, אין שם בחינת פרצוף כלל, רק לשכך את האוזן אנו מכנים כינויים אלו“. ע”כ דבריו.

ומשמע מדבריו, שכל הפרצופים הטמאים של מכשפי האופל, וכל הכינויים הנאמרים בהם, אינם משל, ואף יש גשמיות בהם! וכל מה שויטאל מבאר בעץ מוות, שכל אלו דברים שבאו לשכך את האוזן, אינו מדבר אלא רק על שני הבוראים הראשונים! אמנם, לגבי אריך אנפין הטמא, קצר אפים הטמא, והבת האלילית, בכולם יש ענין של מושגים גשמיים, ולא באו רק לשבר את האוזן, אלא הם פעולה מעשית הקיימת בהם! כלומר, כל ענין התשמיש והמשגל המובא בספרי האופל, הוא ענין שמתבצע ממש!!

ואני אומר, מטרתם היתה מוכנה מראש, ולא באו מילים אלו אלא על מנת להכשיר את השרץ והשקץ! ואני שואל, אם אין לאדם ידע בהם, למה כתבתם זאת? ומה זה משנה אם הדבר מתואר כגוף גשמי ממש, או שחושבים שהדברים יתכנו רק ברוחניות “דקה”. הרי לחשוב מחשבות מכוערות ונוראיות כאלו על הבורא, זה עצמו איסור נורא. וכמו שאמרה תורה (דברים פרק כג פסוק י): “כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע“. וכתב התרגום יונתן, “כי תִצאו מחנות על בעלי שׂונאיכם, ותִשׁמרו מִכל דבר שרע מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דם נקי”. ומה הוא מכל דבר שרע? עבודה זרה המביאה לידי מחשבת מינות. ואמרו בתלמוד (בבלי כתובות מו.): “לכדר’ פנחס בן יאיר, ונשמרת מכל דבר רע – מכאן אמר ר’ פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה”.

ובאיזה הרהור מדובר? בתאווה של אשה! כל שכן וקל וחומר שאסור להרהר במחשבתו דברים אלו שכתבנו לעיל, הם וכיוצא בהם, על ה’ יתברך חלילה. ויש יותר רע מלהרהר על ה’ יתברך שהינו פרצוף של זכר ושל נקבה חלילה וחס לנו! וכל שכן לומר שבמעשים שאדם עושה הוא גורם לו לשמש עם ישותו! ופשוט שדברים אלו אין ראוי לכותבם על ספר, ואפילו לא להעירם, אלא מפני הצורך אני כותב כן, על מנת להעביר המינות מן הארץ.

וכתב בספר “מלמד התלמידים”, לרבינו יעקב אנטולי (פרשת תרומה): וסתר את כל מחשבות המכשף הזוהרי וכל המקובלים המשומדים שחירפו בכבוד הבורא יתברך! וז”ל, “והכונה הזאת מכוונת בכל המצות, שהן לשמירת התורה, שבה תשלם צורת נפש האדם שהיא צלמו [בריאתו], שעליה נכתב בצלם אלהים. והוא שבאו להעיר עליו באמרם, “אשר יצר את האדם בצלמו“. ואחר כן הרחיבו הבאור ואמרו, “בצלם דמות תבניתו“. [אמרו בתלמוד (בבלי כתובות ח.) “ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו“. כל זה על מנת] לדחות הכפירה הרעה שחשבו רבים, שעל תואר תבנית האדם, נאמר שנברא בצלמו [של הבורא] חלילה חלילה! אבל [אלא האמת היא, כי זה הפסוק ידבר] על דמות תבניתו [של האדם הנברא] שהיא צורתו [שלו. ועליה] אמר שנברא בצלם. או רצו בו שבשכל שהוא צורת נפשו שהיא צורת גופו כלומר דמות תבניתו יצר אתו בצלמו. סוף דבר [עליך לדעת כי מילת] “תבניתו”, שב אל האדם, [ו]לא אל ה’ יתברך חלילה. כי שם תבנית לא הושאל לו כלל. ויש מקומות [שבעקבות כך, משנים נוסח הברכה] שאומרים בם, “בצלמו דמות תבניתו”, ולא יזכירו [מילת] “בצלם” כלל. וזה מורה על פירושנו”. ע”כ.

וכן כתב רבי אברהם בן הרמב”ם, “ממה שמרחיק שיהיה הצלם הנרמז על הצורה הגשמית, שהרי נאמר אל הכופר המגשים הנתלה בכפירתו [=כמו חיים ויטאל וקודמיו ושאר ממשיכי דרכיו, אשר בנו דבריהם מיוסדים על הפסוק הנ”ל], בפשוטם של המקראות שלא יבין את סודם, “הנה הגשם אשר בכסילותך ובטפשותך אתה מדמה לבוראך [=כמו חיים ויטאל], אם הוא זכר הרי אין הנקבה דוגמתו, ואם היא נקבה, הרי אין הזכר דוגמתו, ואפילו אם חשבת אותו גם כן אנדרוגינוס, זכר ונקבה אין דוגמתו. לא אדם שהוא זכר בלבד, ולא חוה שהיא נקבה בלבד. יתעלה האל ממעל, למה שידמו להם הכופרים [=כמו חיים ויטאל], ונעלה הוא, ממה שיציירו [=כמו חיים ויטאל שאומר, שהכל מדובר על ציורים, אומר עליהם בנו של הרמב”ם, שמציירים] להם הטפשים”. עכת”ל. והרי לך שכבר אז ומשכבר הימים, חשבו בני אדם טפשים, סברות עקומות אלו על הבורא יתברך.

.

“רבינו הטהור – לא כל מה שנכתב על ספר הוא אמת!”

והנה לך מה שכתב רבינו הטהור באגרת תימן (עמוד קסה) “וממה שראוי לך לדעת, שהדברים האלה וכיוצא בהם – שוא וכזב. ולא יהיו לך לראיה [ותשתכנע שהם אמת] לפי [בגלל] שתמצאם כתובים בספרים, [כי אין בכך כלום כאשר הדברים הנאמרים הם שקר]. שהמכזב כמו שהוא מכזב בלשונו, כך הוא מכזב בקולמוסו, ואין זה נמנע עליו. והכסילים הבוערים [שאין מוחם שלם] הם שיעשו אצלם לראיה אמיתית הדבר בהיותו כתוב, אין לנו להאמין סברות מפנים האלה, אלא מפנים אחרים”. עכ”ל. וגם אתם קוראים נעימים, אל תהיו חסים לעולם למי שכתב, ולמה שנכתב, ולא משנה מי זה יהיה, אלא עליכם לדרוש האמת, ולהודות שהינם וכיוצא בהם התעסקו בדברים אסורים, כגון דרישה אל המתים, הסרת “כישופים”, ועוד ועוד. וילמוד כן מדוד המלך ומעשה כבשת הרש, שכן כאשר הדבר מושלך על דברים אחרים שלא קשורים לאדם, הינו חורץ הדין.

ולאחר מכן מצאתי שכתב הרמב”ם באגרותיו: “החולי הגדול והרעה החולה, שכל הדברים שימצא אדם כתובים [בספר], יעלה על ליבו בתחילה שהם אמת, וכל שכן אם יהיו ספרים קדמונים, ו[כל שכן] אם נתעסקו אנשים רבים באותן הספרים, ונשאו ונתנו בהן. מיד יקפוץ דעתו של נמהר [וכסיל כמו בדורינו אנו, לומר], ש-אלו [ודאי] דברי חכמה [הם], ויאמר בלבו, וכי לשקר עשה עט סופרים [כלומר לחינם ישב מישהו וכתב חיבורים? לא יכול להיות שהשקיע כל כך ויצא ממנו שקר!], ו[יאמר הקורא עוד], [וכי] בחינם נשאו ונתנו [“גדולי עולם”] אלו, באלו הדברים?

ו[דע לך אתה הסובר דעה מופסדת זו, כי] זאת היא [הסיבה] שאבדה מלכותינו והחריבה בית מקדשנו, והאריכה גלותינו, והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים … שדברים אלו עיקר עבודה זרה [הם], וטעו ונהו אחריה, ודמו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה. ע”כ. וגם בדורינו אנו ובדורות הקודמים, נכתבו ספרים, נכתבו מגילות, ונשאו ונתנו גדולי עולם באותם ספרים, ופלפלו בחכמות סרק, שאין בהם שום תועלת, ולהיפך הוא הנכון, ימצא שם מינות קשה והחמורה ביותר שהיתה מבריאת העולם. והרי לכם, כי הרמב”ם ראה את הנולד, וחכם עדיף מנביא. וזה מה שקורה בדורינו אנו.

.

“אין לחמול על המינים ולא על דרכיהם”:

ואמרו רבותינו הטהורים (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטז עמוד א): “גופא, הגליונים וספרי מינין אין מצילין אותם מפני הדליקה [=ביום השבת], רבי יוסי אומר: בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן, והשאר שורפן. אמר רבי טרפון: אקפח את בני, שאם יבואו לידי [=ספרי מינות] שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן, שאפילו אדם רודף אחריו להורגו, ונחש רץ להכישו – נכנס לבית עבודה זרה, ואין נכנס לבתיהן של אלו. שהללו מכירין וכופרין, והללו – אין מכירין וכופרין. ועליהן הכתוב אומר (אחר) [ואחר] הדלת והמזוזה שמת זכרונך.

אמר רבי ישמעאל: קל וחומר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים – על אחת כמה וכמה, ועליהם אמר דוד, “הלא משנאיך ה’ אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי”. ע”כ.

וכך פסק רבינו הטהור (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ח): “כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות, במה דברים אמורים בכתבי הקודש שכתבם ישראל בקדושה אבל מין ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם [=ויחודו הבלעדי], ולא כתבו לשמו, אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו, כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם, אבל עובד עבודה זרה שכתב את השם גונזין אותו, וכן כתבי הקודש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו”. ע”כ.

וכתב המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף קטז עמוד א): “ספרי מינין והם שכתבום המינים לעצמם אחר שנשתמדו וכן ספרים שכתבום דרך ויכוח על אמונתנו אף על פי שכתובים בהם הרבה מקראות של תורה שהם מביאים מהם ראיה לדבריהם אין מצילים אותם לא מן הדליקה ולא מן המים ולא מן המפולת ולא מדבר המאבדם ולא עוד אלא שאף בחול קודר את האזכרות וגונזן ושורף את השאר דרך צחות אמרו אפילו ארי רץ אחריו של אדם נכנס לבית ע”ז ואינו נכנס לבתיהם של אלו שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין ויש פוסקי’ שאף האזכרות הוא שורף וכמו שאמרו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה ועליהם אמר דוד הלא משנאיך יי אשנא“. ע”כ.

.

ומזו הסיבה, אין מקבלין את עשור הנוצרי שהפך להיות פרו-נוצרי, כי ראו קוראים נעימים את הנזק העצום שהוא הביא, ומביא על עמינו. הוא מטעה אותם אחר ההבל ויהבלו. הוא הוא נביא השקר של עם ישראל, הוא החורבן הגדול ביותר. לא לחינם כתבו חז”ל ורבינו (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ה): “ישראל שעבד עבודה זרה, הרי הוא כעובד עבודה זרה לכל דבריו, ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה … ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון, ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה“. ע”כ.

וכן ביאר רבינו הטהור בתשובה (תשובות הרמבם סימן רסד הוצאה יהושע בלאו): “ועוד מה שאמר הדרתו בפרק השני מהלכות עבודה זרה וכן המינים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם. ואמר הדרתו בפרק השלישי מהלכות תשובה, במה דברים אמורים? שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא, כשמת בלא תשובה אבל אם שב מרשעו והוא בעל תשובה הרי זה מבני העולם הבא שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. וקשה מה שנאמר על המינים, אין מקבלין אותן בתשובה לעולם. והרי נאמר בסוף הפרק (הלכות תשובה פרק ג יד ) על מי ששב מן הכל שמקבלין אותו. יורנו הדרתו הקדושה המקום יאיר עינינו במאור תורתו אמן.

התשובה: ומה שאתם חושבים לסתירה בדבר המינים אין בו סתירה כלל לפי שאחד משני המאמרים הוא אין מקבלים אותן בתשובה רוצה לומר בזה שאנו לא נקבל מהם תשובה רוצה לומר בזה שאנו לא נקבל מהם תשובה ולא נראם בחזקת בעלי תשובה [=שמעת עשור?], אלא מינים כפי שהיו והצדקות שהם מראים היא או מסיבת הפחד או לגנוב דעת הבריות. וזה המאמר האחרון הוא שאם שבו באמת במה שבינם לבין בוראם יש להם חלק לעולם הבא וזה דין בדבר מה שבינם לבין בני האדם”. ע”כ. כלומר, מדבריו של רבינו עולה, שאם עשור היה חוזר בתשובה מנצרותו, אבל היה יושב לבדו, זה היה בסדר גמור. אבל משהחל לדרוש ברבים, הרי בני אדם מקבלים ממנו תורה, ואין מקבלים ממנו תשובה לעולם!

וראו כמה צדקו דברי רבינו הטהור הרמב”ם, ושימו לב מה יצא מעשור הפרו-נוצרי. מי יתן ועשור השובב, ילמד את הדברים על בוריים ויכריז ויאמר על הקבלה הנוצרית שהינה עבודה זרה.

ע”כ כתבתי מאמר זה המוכיח בפשטות כי הקבלה למשה מסיני, היא האמת היחידה. התורה שבכתב והתורה שבעל פה, הם המשענת הבלעדית של עם ישראל. והקבלה הנוצרית הטמאה, שייכת לעשור הנוצרי, ולחבירו השיקוץ, אורי כופר/סופר שר”י הכלב המת. ולכן, במקום שעשור הפרו-נוצרי יתעשת ויפקח עיניו, הוא בוחר למקד את שיעורו כלפי “התוצאות” ולא כלפי הסיבה. זו היא אינה אמת. ולכן עשור ככל הנראה מין היה ומין ימות.

כל זה ממני, חן שאולוב ספרדי טהור, הנלחם בכל לב בלא פחד וללא מורא במינים הארורים. כל מי שירים ידו נגד האמת, כל מי שידבר ברבים שטויות, אכתוב עליו מאמרים ואפרק טענותיו, ובמידת הצורך אבייש אותו ואכלים אותו. בדיוק כמצוות התורה. בואו בהמוניכם, כי אני מחכה לכם יא-כלבים אילמים!

ראוי לציין, שלא שכחתי אפילו לרגע כל מי שדיבר נגדי ברבים ללא חמלה, ללא משוא פנים, וללא חקירת הדברים היטב, כמו שאני חוקר, לומד, בודק, מעיין, ומציג את הדברים כמו שהם. אני מחכה לכם בפינה, וגם אם אתם חושבים ששכחתי ממעשיכם, תשכחו מזה, אני ישיב לכם על הכל נכוחה. הכל ענין של תזמון.