.

בשם יי אל עולם

.

בתאריך 12/07/2026 למנין הגוים, שלחו אלי תלמידי חלק מעלון של הדברות, שבו “נשאל” [=הוא לא נשאל שום שאלה באמת], “דניאל בלס” שאלה הקשורה לזוהר ולקבלה הפרו-נוצרית והארורה. וזה תוכן השאלה המומצאת: “אביחי שואל: “שלום, יש לי שכן שטוען שהוא הולך רק לפי שיטת הרמב”ם, ולכן מתעלם מן הקבלה והחסידות… מה צריך להשיב לו?”.

.

שלום אביחי, ותודה על שאלתך. כיוון שהרמב”ם חי לפני יותר מ-800 שנה, הוא לא נחשף בחייו לספר הזוהר ולתורת הקבלה, שהתפרסמו אחריו. עם זאת, הרמב”ם הודיע שתורת הסוד אכן קיימת, ועוברת רק בין חכמים יחידי סגולה (יסודי התורה פרק ד’, י”א). השגיאה ההשקפתית אצל השכן נובעת מכך שחסרה בו אמונת חכמים. עלינו לזכור שמשה רבנו ציווה בשם ה’ לשמוע בקול החכמים (דברים י”ז, י”א), והרמב”ם הבהיר שזו מצווה גם בדורנו (הלכות ממרים פרק ב’, א’). עלינו לבטוח בקב”ה שמנהל את ההיסטוריה המדהימה של עם ישראל לדורותיו זה 3,300 שנה, ומנחה את חכמי תורתו להדריך את עמו ביושר ובאמונה, ולגלות ברוח קודשם גילויים אמיתיים ועמוקים בתורתו הקדושה.

הדבר נכון גם בהלכה: הגמרא מספרת כי משה רבנו ראה בנבואה את רבי עקיבא בבית המדרש, והתקשה מאוד להבין את עומק תורתו וחידושיו, עד ש”תשש כוחו”, אך אז שמע שיסודם הוא “הלכה למשה מסיני”, ונתיישבה דעתו (מנחות דף כט ע”ב). בדומה לגילויים בתורת ר’ עקיבא, כך גם הגילויים העמוקים בקבלה ובחסידות הם אמיתיים כיוון שנלמדו בידי גאוני תורה גדולים וצדיקים, אשר הקב”ה עשאם כלים לגילוי נדבכים עמוקים בתורתו.

אמרו חז”ל: “מִקְרָא מִשׁנָה הֲלָכָה תַּלְמוּד תּוֹסָפוֹת וְאַגָּדוֹת, וַאֲפִלּוּ מַה שֶׁתַּלְמִיד וְתִיק עָתִיד לוֹמַר לִפְנֵי רַבּוֹ, כְּלָּן נִתְּנוּ הֲלָכָה לְמשה מסיני” (קהלת רבה ה’, ח’, ב’), זו אפוא אמונת יהדותנו. מי שבוטח בקב”ה, מאמין בכל התורה שמסרו לנו עבדיו הנאמנים, שרי התורה – בין אם זו תורתו של רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי, תורת האר”י הקדוש והבעל שם טוב.

אגב, הרמב”ם לא היה רחוק מן הקבלה, שהרי תיאר השתלשלות רוחנית וגשמית של “גלגלים” ו”שכלים” מן הקב”ה עד לעולמנו, תיאר את המלאכים בתור “עשר דרגות” רוחניות בבריאה שמייצגים את אופני ההשגחה (יסודי התורה, פרקים ב’-ד’), ואף תיאר התבודדות וכוונות עליונות שדרכן מתקדש הצדיק ומתחבר לקב”ה בקשר גבוה, וכך זוכה להשגחה פרטית מיוחדת מעל גדרי הטבע של האדם הממוצע (מורה נבוכים, ח”ג, נא). ר’ אברהם בנו של הרמב”ם אף הקים את תנועת “חסידי מצרים”, שעסקה בסוג מיוחד של קבלה וחסידות. אני מאמין שגילויים של תורת הקבלה והחסידות היו חייבים להתגלות – כי זהו רצון השם – בין אם על ידי האר”י הקדוש או על ידי הרמב”ם. כיוון שיניקתם היא ממקור התורה הקדושה, והם גדולי התורה של עמנו הראויים להשגות אלו, על כן הקב”ה גילה ומגלה את חוכמת הסוד באמצעותם”. ע”כ תשובתו של הכסיל הבהמי לשאלה שכמובן לא היתה.

.

וכעת נעמיד לפני הקורא את האמת הפשוטה: השאלה הזו אינה שאלה אמיתית כלל, אלא שאלה מומצאת, ותשובה בנויה על ערבוב מושגים, חוסר הבנה, ובלבול גמור בין עניינים שאין ביניהם קשר. ויתרה מזו, מתוך עצם ניסוח התשובה מתברר כי כותבה אינו מבין את הענין לאשורו. הוא נטל מושגים ממקום אחד, הלבישם בכוח על עניין אחר, ויצר מהם מבנה עקום שאין לו לא יסוד בתלמוד, לא אחיזה בדברי הראשונים, ולא היגיון ישר. אין כאן עיון, אין כאן חקירה, ואין כאן הבנה; יש כאן טלאי על גבי טלאי של סברות מבולבלות, שנאמרו בביטחון עצמי גדול ובדעת קטנה.

וזו דרכם של בעלי הסכלות: תחילה ממציאים שאלה שלא נולדה, אחר כך בונים עליה תשובה מעורפלת, ולבסוף מציגים את כל הבניין כאילו מדובר בעומק גדול. אך כאשר מפרקים את דבריהם מעט מעט, מתגלה שאין תחתיהם מאומה. לא עומק יש כאן, אלא בורות; לא חריפות, אלא ערבוב; לא תורה, אלא בלבול מחשבתי.

לפיכך נוכיח להלן, שלב אחר שלב, שהתשובה שניתנה עליה רעועה, ושכותבה שגה מן היסוד. הוא לא בירר את המושגים, לא דייק בלשון המקורות, לא הבחין בין עיקר לטפל, ולא הבין את שורש הדין. ומתוך כך יצאה מתחת ידו תשובה שאין בה אלא הטעיה, סרבול וסילוף.

והקורא הישר יראה מיד: לא שאלה לפנינו, אלא מבוכה; לא תשובה לפנינו, אלא חשיכה; ולא חכמה לפנינו, אלא דוגמה נוספת למה שקורה כאשר אדם כותב בענייני תורה בלא עיון צלול, בלא מסורת ישרה, ובלא שכל נקי.

.

“גוף השאלה”:

אביחי שואל: “שלום, יש לי שכן שטוען שהוא הולך רק לפי שיטת הרמב”ם, ולכן מתעלם מן הקבלה והחסידות… מה צריך להשיב לו?”

כבר מניסוח השאלה ניכר שהיא אינה שאלה תמימה, אלא שאלה שנבנתה בכוונה, בעריכה מדוקדקת ובמגמה ברורה. לא באו כאן לברר אמת, אלא להנדס תודעה. לא באו לשאול, אלא להחדיר לקוראי העלון הנחות מוקדמות ומסוכנות: שגם אותם ההולכים בדרך חז”ל והרמב”ם כביכול אינם יוצאים נגד הקבלה והחסידות, אינם שורפים את שקריהן, אינם נלחמים במינותן, אלא רק “מתעלמים” מהן.

וזו בדיוק התרמית. שיטת הרמב”ם מוצגת כאן כשיטה פסיבית, שקטה, מתביישת, כאילו אינה יודעת להכריע מה אמת ומה שקר, מה תורה ומה עבודה זרה, מה יחוד השם ומה הגשמה. כאילו ההולך בדרך הרמב”ם אומר: “אני לעצמי איני עוסק בקבלה, אבל אין לי טענה נגדה”. ולא היא. זו הצגה מסולפת של דרך רבנו.

הרמב”ם לא היה “מתעלם” מספר מלא ספירות, פרצופים, זיווגים, הגשמות, יניקות, כוחות ביניים ועבודת נבראים. הרמב”ם, כפי שנראה ונוכיח בהמשך, אילו היה רואה את ספר הזוהר ואת הקבלה הפרו־נוצרית שנבנתה עליו, לא היה מלטף אותם בלשון רכה, לא היה מכבד אותם בשם “מסורת”, ולא היה אומר “יש בזה עומק”. הוא היה דוחה אותם בתוקף, חושף את מינותם, ומשליך אותם אל מקומם הראוי בפח האשפה של ההיסטוריה הדתית.

ושימו לב לנקודה נוספת: לא לחינם הוזכר הרמב”ם דווקא בגוף השאלה. הרי אפשר היה לשאול בפשטות: “יש לי שכן שמתעלם מן הקבלה והחסידות, מה להשיב לו?” אבל לא כך נוסחה השאלה. השאלה מדגישה דווקא: “הולך רק לפי שיטת הרמב”ם”. ומדוע? מפני שיש כאן ניסיון מכוון למסגר את דרך הרמב”ם כדרך צרה, מבודדת, קיצונית, כאילו מדובר באדם שנתפס לרב אחד בלבד ומתעלם מכל “גדולי ישראל” האחרים.

וזה שקר גמור. הרמב”ם אינו איזה רב צדדי בתוך שוק הדעות המאוחרות. הרמב”ם הוא ממשיך דרך חז”ל, מעמיד יסודות האמונה בטהרתם, מסלק ההגשמה, מגדיר את יחוד השם בבהירות, ומחזיר את האדם אל התורה, אל השכל, אל הדעת ואל עבודת ה’ האמיתית. מי שהולך בדרך הרמב”ם אינו בוחר “דעה אחת” מתוך מדף דעות, אלא נאחז במסורת ישראל הישרה והטהורה: תורה, נביאים, כתובים, משנה, תלמוד וגאוני האמת.

.

וכאן עומק הערמומיות: השואל מבקש לגרום לקורא לחשוב שהרמב”ם הוא רק “עוד שיטה”, ואילו כנגדו עומדים כל מיני דמויות מאוחרות, שכל פוחז שבמשך הדורות קיבל תואר של “גדול ישראל” הופך לפתע לסמכות שאסור לחלוק עליה. גם אם אותו אדם נמשך אחר הזיות, גם אם קיבל את ספר הזוהר הפרו־נוצרי, גם אם הכניס ריבוי, הגשמה, פרצופים וספירות אל תוך אמונת ישראל — סוף סוף “גדול ישראל” קראו לו, ומעתה אסור לבדוק, אסור לשאול, אסור לבקר, ואסור לחשוב.

וכך מבקשים להעמיד את הארי המזוהם, את חיים ויטאל המטורלל, את בחיי בן אשר, את ההולכים אחר משה בן נחמן ושאר מקבלי ההבל, כאילו עצם העובדה שכתבו ספרים או שנחשבו לחכמים מטהרת את כל שיבושיהם. כאילו הבורא יתעלה חותם אוטומטית על כל מי שהציבור הכתיר בתואר. כאילו חכמה, פרסום, או קבלה חברתית, הם ערובה לאמת. ואין לך טעות חמורה מזו.

.

ועוד ניכר בעריכת השאלה, שלא הזכירו בה רק את הקבלה הפרו־נוצרית, אלא גם את החסידות השבתאית. ולא במקרה. המטרה היא לנקות את לב הקוראים מראש, שלא יחשבו שמא הקבלה עצמה היא הבעיה, ורק החסידות המאוחרת היא השיבוש. לא. לפי כותב התשובה, כל מה שנכתב בספרים, וכל מה שנסמך בדורות מאוחרים על ידי “קטני ישראל”, כבר נעשה כאילו מאושר וחתום ביד הבורא. קבלה? כשרה. חסידות? כשרה. זוהר? קדוש. אר”י? קדוש. תניא? קדוש. הכול קדוש, ובלבד שלא יחזור האדם אל התורה, אל חז”ל, אל הרמב”ם ואל יחוד השם.

וזו בדיוק העורמה שנעשתה כאן: לקחת שאלה מומצאת, להכניס בה את הרמב”ם כדי להציג את נאמניו כמצומצמים, לצרף לה את הקבלה והחסידות כדי להכשיר את שתיהן יחד, ואז להשיב לקוראים כאילו כל מי שמתנגד להן הוא בור, קיצוני או מסכן שאינו מבין את “עומק המסורת”.

אבל אנו לא נקבל את משחק התודעה הזה. לא נעמוד מנגד כאשר מערבבים אמת בשקר, חז”ל בזוהר, רמב”ם בסודנות, תורה בעבודה זרה, ויחוד השם במערכת של ספירות ופרצופים. בשביל זה אנחנו כאן: להשיב למדרדרי עם ישראל אחר התוהו וההבל, לפרק את טענותיהם, לחשוף את תחבולותיהם, ולהחזיר את הקורא אל הדרך הישרה — דרך התורה, דרך חז”ל, דרך הרמב”ם, דרך יחוד השם הנקי מכל ריבוי, הגשמה ודמיון.

.

פסקא א’ של המשיב הבהמי:

ועל מנת להשיב כראוי, נפרק את דבריו של אותו משיב כסיל, אשר העמיד פני “עונה” כאילו בירר את הסוגיה, ונראה כיצד כבר בתחילת דבריו הוא נופל בבור עמוק של בורות, הטעיה וסילוף.

הוא כותב: “שלום אביחי, ותודה על שאלתך. כיוון שהרמב”ם חי לפני יותר מ־800 שנה, הוא לא נחשף בחייו לספר הזוהר ולתורת הקבלה, שהתפרסמו אחריו”. עד כאן דבריו.

וכבר במשפטים הראשונים הללו נחשף כל שורש הכשל. או שהכותב אינו יודע כלל מי היה הרמב”ם, מה הייתה שיטתו, ומה היה יחסו לכל יסוד של הגשמה, ריבוי, עבודה לאמצעים ומינות; או שהוא יודע ומטשטש בזדון. כך או כך, התוצאה אחת: הטעיית הקוראים והכשרת הקבלה הפרו־נוצרית באמצעות טענה שטחית, ריקה וחסרת שחר.

שהרי עצם הטענה כאילו הרמב”ם לא ראה את ספר הזוהר, ולכן אי אפשר לדעת מה היה אומר עליו, היא טענה עלובה. הרמב”ם לא היה צריך לראות את ספר הזוהר כדי לפסול את תכניו. די לדעת מה הרמב”ם פסק בהלכות יסודי התורה, בהלכות עבודה זרה, בהלכות תשובה, במורה הנבוכים ובפירוש המשנה, כדי להבין שכל מערכת של ספירות, פרצופים, זיווגים, השפעות, יניקות, כוחות ביניים ועבודת נבראים — פסולה אצלו מן השורש. הרמב”ם לא פוסל ספרים לפי שם הכריכה שלהם, אלא לפי תוכנם. ואם התוכן הוא הגשמה, ריבוי ומינות — דינו ברור.

ויתרה מזו, מן הדברים ניכר שהכותב עצמו אינו מבין כלל מתי וכיצד החלה הקבלה הפרו־נוצרית לחדור לעם ישראל. הוא מדמה בנפשו שראשיתה של הקבלה הייתה בפרסום ספר הזוהר, ולכן הוא בונה את כל תירוצו על ההנחה הילדותית הזו: הרמב”ם לא ראה את הזוהר, וממילא אין לומר שהיה מתנגד לקבלה. אבל זו טעות גסה. הקבלה החדשה לא נולדה ביום שבו פורסם הזוהר. זרמים, רעיונות, מושגים ודמיונות שהכשירו את הקרקע לקבלה כבר החלו להתפשט קודם לכן, והרמב”ם הכיר היטב את שורשי המחלות הרעיוניות שהובילו לשם: הגשמה, עבודה לאמצעים, ייחוס כוחות לנבראים, ופגיעה ביחוד השם.

ובמילים אחרות, הכותב מנסה לומר כך: אילו הרמב”ם היה רואה את הזוהר ויוצא נגדו בפירוש, ניחא; אבל מכיוון שלא נחשף אליו, אין רשות לומר שהיה פוסל אותו. איזו טענה רופסת. וכי הרמב”ם צריך לראות כל ספר מינות עתידי בשמו ובכריכתו כדי שנדע מה דינו? וכי אם יבוא מחר אדם ויחבר ספר חדש שבו ייחס לבורא גוף, ריבוי, זיווגים, ספירות, פרצופים וצורך בתיקון, נאמר שאין לדעת מה הרמב”ם היה אומר עליו מפני שלא ראהו? הבל גמור.

האמת פשוטה: הרמב”ם נתן לנו כלים ברורים להכרעת השאלה. כל דבר שמכניס ריבוי באלוהות — פסול. כל דבר שמייחס לבורא גוף, דמות הגוף, שינוי, צורך, חיבור, פירוד או הרכבה — פסול. כל דבר שמעמיד נבראים ככתובת לעבודה, תפילה או כוונה — פסול. כל דבר שמסיט את האדם מעבודת ה’ האחד אל מערכת של כוחות, פרצופים ומתווכים — פסול. ואם כן, מה נותר לדון? ספר הזוהר והקבלה הפרו-נוצרית שנבנתה עליו נופלים בדיוק לתוך כל הגדרים שהרמב”ם עקר מן השורש.

ולכן בפתח תשובתו, הכותב אינו רק טועה. הוא מחדיר לתודעת הקורא הנחה מסוכנת: שהרמב”ם כביכול לא היה מודע להבל הפגאני שממלא את ספר האופל, ולכן אין להשתמש בדבריו נגדו. אבל זו אחיזת עיניים. הרמב”ם אולי לא ראה את החיבור המסוים הזה, אך הוא ראה היטב את המחלות שהוא מייצג. הוא הכיר את ההגשמה, את העבודה לאמצעים, את הערצת הנבראים, את האלילות המחופשת לחכמה, ואת כל סוגי המינות שהקבלה המאוחרת עטפה בלשון ארמית וקראה להם “סוד”.

נמצא, שהכותב בונה את תשובתו על יסוד רקוב: במקום לבחון את תוכן הקבלה מול יסודות דת האמת של הרמב”ם, הוא מסתתר מאחורי טענה כרונולוגית דלה — “הרמב”ם לא ראה”. זו אינה חקירה. זו התחמקות. זו אינה תשובה. זו בריחה מן האמת. כי מי שמבין את הרמב”ם באמת יודע: לא צריך שהרמב”ם יראה את הזוהר הטמא כדי לדעת שהיה דוחה אותו. די לפתוח את דבריו על יחוד השם, שלילת ההגשמה ועבודה זרה, והדין כבר זועק מעצמו.

ולפיכך, כבר בתחילת דבריו מתברר מה טיב התשובה שלפנינו: לא בירור אמיתי, לא עיון נקי, ולא נאמנות לרמב”ם, אלא ניסיון להציל את הזוהר והקבלה באמצעות טשטוש דעת הקוראים. ומי שמתחיל כך — בהטעיה, בבורות או בסילוף — אין פלא שימשיך לבנות על גבי יסוד עקום בניין שלם של הבל.

.

וכבר כתבנו לא אחת, כי רבים מן ההבלים, הדמיונות והתהו שנמצאו בקבלה הפרו־נוצרית ובממשיכי דרכה, ובראשם החסידות השבתאית, אינם חידוש כלל. אין כאן “חכמה נסתרת” ולא “פנימיות התורה”, אלא מחזור של אמונות אליליות עתיקות, שהיו מצויות מאז ומעולם אצל עובדי האלילים, בעלי המאגיה, הכישוף והדמיונות.

לאחר מתן תורה, במקום שישראל יידבקו באור הדעת, באמונת יחוד השם, ובדרך התורה והנביאים, שוב ושוב נמצאו בקרבם אנשים שנמשכו אחר ההבל, אחר הכוחות המדומיינים, אחר הפולחנים הזרים, אחר המתווכים, הסגולות, הקמעות, האובות, הידעונים והאמונות הטפלות.

ועליהם אמר הנביא (מלכים ב פרק יז פסוק ז – יח): “וַיְהִ֗י כִּֽי־חָטְא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַייָ֣ אֱלֹהֵיהֶ֔ם הַמַּעֲלֶ֤ה אֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִתַּ֕חַת יַ֖ד פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָ֑יִם וַיִּֽירְא֖וּ אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִֽים: וַיֵּֽלְכוּ֙ בְּחֻקּ֣וֹת הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הוֹרִ֣ישׁ יְיָ֔ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר עָשֽׂוּ: וַיְחַפְּא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל דְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־כֵ֔ן עַל־יְיָ֖ אֱלֹהֵיהֶ֑ם וַיִּבְנ֨וּ לָהֶ֤ם בָּמוֹת֙ בְּכָל־עָ֣רֵיהֶ֔ם מִמִּגְדַּ֥ל נוֹצְרִ֖ים עַד־ עִ֥יר מִבְצָֽר: וַיַּצִּ֧בוּ לָהֶ֛ם מַצֵּב֖וֹת וַאֲשֵׁרִ֑ים עַ֚ל כָּל־גִּבְעָ֣ה גְבֹהָ֔ה וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן: וַיְקַטְּרוּ־שָׁם֙ בְּכָל־בָּמ֔וֹת כַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁר־הֶגְלָ֥ה יְיָ֖ מִפְּנֵיהֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂוּ֙ דְּבָרִ֣ים רָעִ֔ים לְהַכְעִ֖יס אֶת־יְיָֽ: וַיַּֽעַבְד֖וּ הַגִּלֻּלִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְיָ֙ לָהֶ֔ם לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: וַיָּ֣עַד יְיָ֡ בְּיִשְׂרָאֵ֣ל וּבִיהוּדָ֡ה בְּיַד֩ כָּל־נביאו נְבִיאֵ֨י כָל־חֹזֶ֜ה לֵאמֹ֗ר שֻׁ֠֜בוּ מִדַּרְכֵיכֶ֤ם הָֽרָעִים֙ וְשִׁמְרוּ֙ מִצְוֹתַ֣י חֻקּוֹתַ֔י כְּכָ֨ל־הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶת־אֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וַֽאֲשֶׁר֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם בְּיַ֖ד עֲבָדַ֥י הַנְּבִיאִֽים: וְלֹ֖א שָׁמֵ֑עוּ וַיַּקְשׁ֤וּ אֶת־עָרְפָּם֙ כְּעֹ֣רֶף אֲבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א הֶאֱמִ֔ינוּ בַּֽייָ֖ אֱלֹהֵיהֶֽם: וַיִּמְאֲס֣וּ אֶת־חֻקָּ֗יו וְאֶת־בְּרִיתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר כָּרַ֣ת אֶת־אֲבוֹתָ֔ם וְאֵת֙ עֵֽדְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֥ר הֵעִ֖יד בָּ֑ם וַיֵּ֨לְכוּ֜ אַחֲרֵ֤י הַהֶ֙בֶל֙ וַיֶּהְבָּ֔לוּ וְאַחֲרֵ֤י הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר סְבִֽיבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְיָ֙ אֹתָ֔ם לְבִלְתִּ֖י עֲשׂ֥וֹת כָּהֶֽם: וַיַּעַזְב֗וּ אֶת־כָּל־מִצְוֹת֙ יְיָ֣ אֱלֹהֵיהֶ֔ם וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֛ם מַסֵּכָ֖ה שנים שְׁנֵ֣י עֲגָלִ֑ים וַיַּעֲשׂ֣וּ אֲשֵׁירָ֗ה וַיִּֽשְׁתַּחֲווּ֙ לְכָל־צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וַיַּעַבְד֖וּ אֶת־הַבָּֽעַל: וַֽ֠יַּעֲבִירוּ אֶת־בְּנֵיהֶ֤ם וְאֶת־בְּנֽוֹתֵיהֶם֙ בָּאֵ֔שׁ וַיִּקְסְמ֥וּ קְסָמִ֖ים וַיְנַחֵ֑שׁוּ וַיִּֽתְמַכְּר֗וּ לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְיָ֖ לְהַכְעִיסֽוֹ: וַיִּתְאַנַּ֨ף יְיָ֤ מְאֹד֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיְסִרֵ֖ם מֵעַ֣ל פָּנָ֑יו לֹ֣א נִשְׁאַ֔ר רַ֛ק שֵׁ֥בֶט יְהוּדָ֖ה לְבַדּֽוֹ“. ע”כ.

.

ואמר (ירמיהו פרק ב פסוק יא – יג): “הַהֵימִ֥יר גּוֹי֙ אֱלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה לֹ֣א אֱלֹהִ֑ים וְעַמִּ֛י הֵמִ֥יר כְּבוֹד֖וֹ בְּל֥וֹא יוֹעִֽיל: שֹׁ֥מּוּ שָׁמַ֖יִם עַל־זֹ֑את וְשַׂעֲר֛וּ חָרְב֥וּ מְאֹ֖ד נְאֻם־יְיָֽ: כִּֽי־שְׁתַּ֥יִם רָע֖וֹת עָשָׂ֣ה עַמִּ֑י אֹתִ֨י עָזְב֜וּ מְק֣וֹר׀ מַ֣יִם חַיִּ֗ים לַחְצֹ֤ב לָהֶם֙ בֹּאר֔וֹת בֹּארֹת֙ נִשְׁבָּרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָכִ֖לוּ הַמָּֽיִם”. ע”כ.

.

במי מדובר בפסוקים הללו? בגויים? לא. מדובר בעם ישראל עצמו. זהו הדבר המזעזע: לא האומות לבדן הלכו אחרי ההבל, אלא גם ישראל, עם ה’ ונחלתו, השליכו לא אחת את בוראם אחרי גוום, נטשו את דרך האמת, דבקו בעבודה זרה, ונמשכו אחר תועבות, כוחות מדומיינים, פולחנים זרים והבלי האומות. ועל כך המיט עליהם הבורא יתעלה ייסורים קשים ונוראים, חורבנות וגלויות, כפי שזועקים כל ספרי הנביאים.

ושימו לב היטב: אף נביא לא הכשיר עבודה זרה מפני ש“גדול ישראל” כלשהו נתן לה גושפנקה. אף נביא לא אמר: מאחר שאדם חשוב, מקובל, פוסק או מנהיג קיבל את ההבל — עלינו להרכין ראש ולקבלו. להיפך גמור. הנביאים עמדו מול מלכים תלמידי חכמים עצומים וגדולי ישראל, כוהנים חשובים, נביאי שקר, ראשי העם והמוני ישראל, והכריזו עליהם מלחמה כאשר נטו מדרך ה’. לא מעמדו של האדם קובע את האמת, אלא נאמנותו לתורה וליחוד השם.

ולכן דבריו של אותו משיב, שכתב שעלינו לסמוך על “רוח קודשם של גדולי ישראל במשך הדורות שקיבלו עליהם את ספר הזוהר”, אינם אלא סם מוות מחשבתי. איזו רוח הקודש? איזה ביטול הדעת? ממתי התורה נמסרה לידי הערצת אישים? ממתי אדם נעשה חסין מביקורת מפני שהציבור הכתירו בתואר “גדול”? אם דבריו סותרים את התורה, את חז”ל, את יסודות האמונה ואת יחוד השם — אין לסמוך עליו, אין להיכנע לו, ואין לקבל ממנו דבר בעניין זה.

לא כך היא דרכה של תורה. אסור לנו לסמוך בעיניים עצומות על שום אדם, יהיה שמו אשר יהיה, אלא על מי שהולך אחר חוקות התורה, אחר מסורת ישראל הנאמנה, אחר דברי חז”ל, ואחר אמונת היחוד הנקייה מכל ריבוי, הגשמה ועבודת אמצעים. ומי שנוטה מדרך זו, מי שמכשיר ספרי מינות, מי שמרומם חיבורים המלאים ספירות, פרצופים, זיווגים, יניקות, כוחות ושאר דמיונות — אין לנו לכרוע לפניו, אלא לדחות את דבריו בתוקף.

ובמקום שבו מתגלה מינות, אין מקום לנימוס מזויף. אין לומר “כבודו גדול”, “רבים קיבלו”, “כך נהגו”, או “מי אנחנו שנחלוק”. אלו טענות של עבדים, לא של מבקשי אמת. כאשר השקר מתלבש בגלימת קדושה, חובה להסיר ממנו את הגלימה. כאשר עבודה זרה נכנסת לבית המדרש, חובה להוציאה משם. כאשר ספרים מחללים את יחוד השם, חובה לבער את השפעתם מן הדעת, לגנות את שורשיהם, ולהרחיק את הציבור מן הרעל שבהם.

ומי שהלך אחר ספר הזוהר הפרו־נוצרי, בין במזיד ובין בשוגג, נכשל בשגיאה חמורה ונוראה. אם עשה כן במזיד — חטאו גדול מאוד. ואם עשה כן בשוגג — עדיין השגגה אינה הופכת את השקר לאמת, ואינה הופכת את המינות לקדושה. שגיאה של חכם אינה נעשית תורה מפני שחכם אמרה, וספר מזויף אינו נעשה קדמון מפני שההמון העריץ אותו.

זהו היסוד שאין לזוז ממנו: אין לנו תורה אלא תורה שנמסרה באמת; אין לנו אמונה אלא אמונת יחוד השם; אין לנו סמכות אלא סמכות הכפופה לתורה ולחז”ל. כל אדם, כל ספר, כל מנהיג וכל מסורת מאוחרת — כולם נבחנים לאור יסודות האמת. ואם נמצאו סותרים אותם, אין להגן עליהם בשם כבוד מדומה, אלא לעמוד כנגדם בבהירות, בתקיפות וללא פחד.

כי הנביאים לא נלחמו בעבודה זרה רק כשהיא באה מן הגויים. הם נלחמו בה בעיקר כשהיא חדרה לישראל. ושם הסכנה גדולה פי כמה: כאשר ההבל אינו בא בשם בעל ופעור, אלא בשם “סוד”, “קבלה”, “פנימיות”, “גדולי ישראל” ו“רוח הקודש”. זהו השקר המסוכן ביותר — עבודה זרה שנכנסה לבית המדרש ולבשה טלית.

כי מי שהולך אחר ההבל, סופו שההבל עצמו נעשה חלק ממנו. וזו בדיוק אותה מחלה רוחנית שחזרה בדורות מאוחרים בלבוש חדש: פעם קראו לזה עבודה זרה, פעם מאגיה, פעם סוד, פעם קבלה, פעם חסידות, פעם תיקונים, פעם השפעות, ופעם דבקות בצדיקים. אך השורש אחד הוא: נטישת הדעת הטהורה והחלפת עבודת ה’ באמונות מעורפלות, בכוחות ביניים, במתווכים, ובדמיונות שאין להם יסוד בתורה.

וכל ספרי הנביאים מלאים בזעקה הזו. שוב ושוב הזהירו הנביאים את ישראל שלא ללכת אחר ההבל, שלא להיגרר אחר מנהגי האומות, שלא להכניס אל עבודת ה’ פולחנים זרים, ושלא להחליף את הבורא יתעלה בכוחות, סמלים, אמצעים ודמיונות. וכאשר ישראל לא שמעו, הבורא יתעלה הנחית עליהם מכות קשות ואיומות: חורבן, גלות, חרב, רעב, ביזיון ושעבוד.

נמצא אפוא, שהקבלה הפרו־נוצרית והחסידות השבתאית אינן אלא המשך מאוחר לאותה נטייה קדומה ורעה: לברוח מן האמת הפשוטה אל הערפל, מן התורה אל הסודנות, מן השכל אל המאגיה, ומן הבורא האחד אל עולם של כוחות, צינורות, ספירות, צדיקים, תיקונים והבלים.

והדבר חמור שבעתיים, מפני שהפעם ההבל לא נכנס מבחוץ בשם עבודה זרה גלויה, אלא התחפש לתורה, לחסידות, לפנימיות וליראת שמים. וכך נעשה הנזק גדול יותר: האדם חושב שהוא מתקרב אל ה’, ובפועל הוא שוקע באותם דמיונות שהנביאים נלחמו בהם מדור לדור.

על כן יש לומר זאת בלא פחד: כל שיטה שמחזירה את האדם אל כוחות נסתרים, אל מאגיה, אל מתווכים, אל תיקונים בעולמות, אל סגולות, אל קברים, אל צדיקים מתים ואל ספירות ופרצופים — אינה גילוי חדש של התורה, אלא תחיית ההבל הקדום. והבורא כבר גילה לנו על ידי נביאיו מה אחריתה של הליכה זו: “וילכו אחרי ההבל ויהבלו”.

.

ניתן לראות זאת בהרחבה במאמרים הבאים:

.

“נפיצות המאגיה אינה ראיה לאמיתתה”

.

האיגרת המטלטלת של רבינו מאיר המעילי נגד ספרות הקבלה הנוצרית – ספר הבלע – “הבהיר”, ספרות ההיכלות, ספר הקנה, ספר היצירה הכסיל = הוראה מפיו של חכם – כל ספרות הקבלה הנוצרית חובה לבער מן העולם בכל מקום ובכל זמן

במאמר זה ביארתי, שהקבלה הפרו-נוצרית החלה לפני ספר הזוהר הפרו-נוצרי. ובעצם ספר הזוהר הוא הניסיון האחרון של המקובלים להחדיר את ההרס לעם ישראל.

.

הוכחה ברורה שמכשפי האופל למדו מספר חנוך החבשי

.

ויש עוד להשיב על דבריו של דניאל סבל, שטען כי הרמב”ם לא נחשף לשטויות הקבלה הפרו־נוצרית ולהבלי ספרי האופל. טענה זו אינה אלא התחמקות ריקה, הבנויה על חוסר הבנה מוחלט של שיטת הרמב”ם ושל מלחמתו הגדולה בכל צורה של הגשמה, ריבוי, עבודת אמצעים ומינות.

כבר ביארנו לא אחת, שהרמב”ם דחה מן השורש השקפות רבות שהן עצמן יסודותיה של הקבלה המאוחרת: ייחוס כוחות לנבראים, תפילה לאמצעים, אמונה במערכות עליונות הפועלות בין האדם לבוראו, הגשמת האלוהות, ריבוי בתוך האחד, ותפיסה כאילו מעשי האדם מתקנים או פוגמים בבורא חלילה. כל אלה נעקרו בדברי רבנו פעם אחר פעם, בבהירות שאין למעלה ממנה.

ומפני זה כתב רבנו את מורה הנבוכים  — כדי להציל את האדם מן הדמיונות, מן ההגשמה, מן העבודה הזרה, מן המאגיה, ומן האמונות המשובשות שהשחיתו את דעתם של רבים. ומפני זה כתב את הקדמתו לפרק חלק, שבה ביאר את י”ג יסודות דת האמת, ובראשם יחוד השם ושלילת כל גשמיות, הרכבה, שינוי, דמיון וצורה מן הבורא יתעלה.

וכבר הוכחנו בעשרות מאמרים, שהרמב”ם לא היה רואה בקבלה הפרו־נוצרית “פנימיות התורה”, אלא עבודה זרה ומינות גמורה. לא מפני שראה בהכרח כל דף וכל שורה של ספר הזוהר, אלא מפני שכל יסודותיה עומדים בניגוד מוחלט ליסודות דת האמת שהעמיד. אין צורך שהרמב”ם יראה את כל ספרי ההבל בשמם כדי לדעת מה דינם; די בכך שתורתם מלאה ספירות, פרצופים, זיווגים, יניקות, תיקונים, כוחות ביניים והגשמות שבסופו של דבר עושים מעשים בפועל על מנת לגרום לאותם “התעוררויות” הבל שלהם — והדין ברור.

וזו גם הסיבה, כפי שנראה, שספר הזוהר צמח והתפרסם בסמיכות היסטורית לפטירת הרמב”ם: כדי להעמיד מול דרכו הצלולה והנקייה מערכת מיסטית אפלה, שתסיט את עם ישראל מן הדעת אל הדמיון, מן השכל אל הסודנות, מן יחוד השם אל ריבוי הפרצופים, ומן עבודת ה’ הטהורה אל עבודת מערכות, כוחות ותיקונים. מטרת ההבל הזה הייתה ברורה: להציג את הרמב”ם כאילו היה “פילוסוף” חסר סוד, אדם שלא זכה כביכול לעומק התורה, בשעה שהם, בעלי האופל, מחזיקים כביכול במפתחות הנסתרים.

אבל האמת הפוכה לחלוטין. הרמב”ם לא היה חסר סוד; הוא היה נקי מן ההבל. הוא לא היה רחוק מן התורה; הוא היה נאמן לה. הוא לא החמיץ את “פנימיותה”; הוא סילק ממנה את הפסולת. הוא לא היה עיוור לסודותיהם; הוא ראה היטב את שורשם — עבודה זרה, הגשמה, דמיון, מאגיה וסכלות.

ולאמיתו של דבר, אין להם שום “סוד של תורה”. אין שם עומק, אין שם מסורת נאמנה, אין שם חכמה אלוהית נסתרת. יש שם ערבוב של מונחים, דמיונות פרועים, השפעות זרות, מבנים פרו־נוצריים, אלילות בלשון ארמית, והמצאות עלובות שכל שכל ישר דוחה אותן מיד. הם לקחו את התורה, שהיא אור, דעת ויושר, והלבישו עליה ענני חושך, מערכות של פרצופים, נקבות, זיווגים, יניקות ותיקונים.

בקיצור: כל תורתם הבל וריק. לא גילוי אור יש שם, אלא כיסוי האור. לא פנימיות התורה יש שם, אלא חיצוניות של מינות. לא סוד יש שם, אלא ערפל. לא עומק יש שם, אלא בור של דמיונות. וכל המבקש את דת האמת חייב לשוב אל התורה, אל חז”ל, אל גאוני האמת, ואל רבנו הרמב”ם — אל יחוד השם הנקי מכל ריבוי, הגשמה ועבודת אמצעים.

.

לא לחינם הרמב”ם כתב על ספר שיעור קומה הנתעב ופסק להשמידו. הובאו הדברים במהדורת “חברת מקיצי נרדמים” (תשיח עמוד 200 שאלה קיז’) והנוסח כך: “ויורינו הדרתו גם כן, מה ראוי לענות למי ששואל בדבר [ספר] “שיעור קומה”, האם הוא כדברי מי שאמר שהוא חבור אחד הקראים, ומסר זאת בשם הדרתכם [שאין לקרוא בו]? או הוא סוד מסודות החכמים, שבו [מבוארים] עניינים עצומים, טבעיים או אלוהיים, כמו שאמר רבינו האיי ז”ל באחד הקונטרסים בשאלות [בחיבוריו] חגיגה. ושכרו כפול מן השמים.

תשובת רבינו הטהור: “לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי [אחד מן] החכמים ז”ל. וחלילה להם שזה [החיבור הנתעב] יהיה מהם. ואין הוא אלא חיבור אחד הדרשנין היוונים, ותו לא! וסוף דבר, למחוק זה הספר ולכרות זכר ענינו, הוא מצוה רבה! [ועל זה נאמר] “ושם אלהים אחרים לא תזכירו”, והרי מי שיש לו “קומה”, [בוודאי כי] הוא אלהים אחרים בלא ספק. וכתב משה”. ע”כ.

ובמקום אחר הובא נוסח אחר (תשובה קיז על פי הרב קאפח במהדורתו על פירוש המשנה להרמב”ם עמוד קמב הערה 42) וזה לשונו: “לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים [ערי אדום = מהנוצרים] ולא יותר. ובכל אופן, השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה – ‘וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ’ … כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק”. עכ”ל. ורחוק מאוד, ורב עד אין שיעור, ההבדל שבין ספר שיעור קומה לבין ספר הזוהר וכל הקבלה הפרו־נוצרית שנבנתה עליו. אמת, גם ספר שיעור קומה הוא חיבור ארור ומגשים, שיש לדחותו ולבער את השפעתו מן הדעת; אך לעומת הזוהר וספרות הקבלה, הרי הגשמתו היא כמעט כאין וכאפס.

שכן ספר הזוהר והקבלה הפרו־נוצרית לא הסתפקו בציורים מגושמים בלבד, אלא בנו מערכת שלמה של אלוהות מורכבת: ספירות, פרצופים, זיווגים, נקבות, יניקות, חיבורים, פירודים, שפע, פגמים ותיקונים. הם לא רק תיארו את הבורא בלשונות מסוכנות, אלא הפכו את האלוהות עצמה למבנה מסובך של כוחות, בחינות ומערכות, אשר האדם השפל בארץ כביכול מפעיל, מתקן, פוגם ומייחד.

לפיכך, אף שספר שיעור קומה הוא תועבה מצד עצמו, חוצפתם של בעלי הזוהר גדולה ממנו פי כמה וכמה. הם לא רק הגשימו — הם העמידו דת שלמה על גבי ההגשמה. הם לא רק טעו בלשון — הם בנו עולם שלם של ריבוי בתוך האלוהות. הם לא רק חשכו את הדעת — הם הפכו את החשיכה לשיטה, לסוד, לפנימיות וליסוד אמונה.

וזו הסכנה הגדולה שבזוהר ובקבלה הפרו־נוצרית: שהם אינם נראים להמון כטעות נקודתית, אלא כ“תורת סוד” שלמה. ולכן נזקם גדול פי כמה. ספר שיעור קומה מגשים; אך הזוהר והקבלה הפכו את ההגשמה למערכת, את הריבוי לעבודת קודש, ואת חילול יחוד השם ל“פנימיות התורה”. אין לך חורבן דעת גדול מזה.

.

וגם הרס”ג שהיה כמה מאות שנים לפני הרמב”ם, כבר בזמנו החלו להתפשט גרורות הקבלה הנוצרית בקרב ישראל. לכן כתב ללא פחד על ספר “שיעור קומה” (יוסף קאפח כתבים כרך א ירושלים תשמ”ט עמוד 475) וז”ל: “ספר שיעור קומה אין עליו מסורת באומתינו, לפי שאינו מופיע לא במשנה ולא בתלמוד ואין ראיה שנלמד ממנה אפילו אם כתבו רבי ישמעאל באמת או אחרים זולתו אמרו וייחסו לרבי ישמעאל כפי שמייחסים הרבה מן הספרים המזויפים לאחד מן החכמים המפורסמים“. ע”כ.

ובספרו המוכר והידוע, “האמונות והדעות” סתר ולגלגל על אמונת הגלגול שאותה ההדיר הזוהר הנוצרי והקבלה הפרו-נוצרית (מאמר ששי הוצאת הרב קאפח עמוד ריד’): וז”ל: “וראיתי להזכיר אחר דברים אלו, מה שנחלקו בו, אשר נחלקו בעצם הנפש מה הוא … והנני אומר, כי אנשים ממי שנקראים יהודים [=לשים לב היטב ללשונו של רבינו רב סעדיה גאון, שמכנה את אותם המאמינים באמונת הגלגול “נקראים יהודים”, כלומר רבינו סובר שמי שנוטה אחר דעות אלו, יש ספק בכלל על יהדותו], מצאתים מאמינים ב-[אמונת ה]-גלגול, וקוראים אותו, “ההיעתקות”, וענינו לדעתם, רוח ראובן [תחזור ו]-תהיה בשמעון, ואחר כך [טוענים ואומרים שתחזור רוחו שוב] בלוי, ואחר כך [תחזור שוב רוחו לאחר פטירתו ותחזור רוחו שוב] ביהודה וכו'”. ועיין שם באריכות הדברים. וכבר כתבנו על זה באריכות כאן.

.

הראת לדעת, כי רבותינו הטהורים, הרמב”ם, הרי”ף, הרס”ג, רב האי גאון, רב נטרונטי גאון, וכל רבותינו חכמי תור הזהב ואף הבאים אחריהם, ידעו על דעות הקבלה הפרו-נוצרית. לכן רבינו בחיי כתב את שער היחוד בספרו הגדול חובות הלבבות. ולא רק על דעותיהם ידעו, אלא על זיופיהם הגדולים, שעשו בכוונת מכוין ותלו חיבוריהם המתועבים בתנאים, באמוראים, כמו שכבר הוכחנו כאן: “קמיעות” – הבל ובדיה | יחסם של הגאונים והראשונים לקמיעות – “דעת רב האי גאון ואביו רב שרירא” – זיופי ספרים ויחוסם לתנאים או גאונים בכוונת תחילה | חלק א’.

.

ולכן, דבריו של סבל דניאל בעלון הדברות, הינם הבל וריק. רבותינו ידעו על ההבל, דחו אותו, כתבו כנגדו, כמו שהבאנו בשם רבינו מאיר המעילי, ששרף בעצמו את כל ספרות הקבלה הנוצרית. לכן העלימו דבריו אלו שבאגרת.

.

עד כאן כתבתי מאמר ראשון זה נגד הכסיל הבהמי, שאינו חושב כמו יהודי, אלא חושב כמו גוי. סדרה זו תמשיך מערכה לקראת מערכה, עד שנפרק את הבל פיו של הבהמי הנ”ל. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.