. 

בשם יהוה אל עולם

.

ארמילוס ותרגום יונתן — תחילת הבירור:

הנה, כאשר זכיתי להתעורר לדרך האמת לפני כ-שלוש שנים, אחד העניינים שעוררו את סקרנותי במיוחד היה עניין “ארמילוס“, וכל אותה אגדה משונה שנכרכה סביב דמות זו בכמה וכמה ספרים הנכללים במה שמכונה דרך כבוד – “הספרייה היהודית“.

וככל שעיינתי בדברים, הלכה התמיהה וגברה: מה מקורו של ארמילוס? מתי הופיעה דמות זו לראשונה? כיצד חדר סיפור זה לתוך ספרות ישראל? והאם לפנינו מסורת קדומה ואמיתית, או שמא עוד אגדה מאוחרת שנכנסה בדורות מאוחרים ולאחר מכן הולבשה באצטלה של קדמות? אלא שהקושי הגדול ביותר שעמד לנגד עיניי היה דווקא תרגום יונתן. שהרי יונתן בן עוזיאל אינו מחבר מאוחר שניתן לפטור את דבריו במחי יד. חז”ל מסרו לנו על מעלתו ועל דרך קבלתו מרבותיו, איש מפי איש, עד נביאי האמת. ואם כן, כאשר מצאתי בנוסח המיוחס לתרגומו אזכור הנוגע ל”ארמילוס“, הדבר הפליא אותי מאוד.

אמרתי לעצמי: כיצד ייתכן? מצד אחד, כל הריח העולה מאגדת ארמילוס נראה מאוחר, זר ומלא סממנים של ספרות אפוקליפטית שהתפתחה בדורות שלאחר חתימת התלמוד; ומן הצד השני, הרי לפנינו כביכול תרגומו של יונתן בן עוזיאל!

.

ומכאן החל הבירור האמיתי – כי כאשר מקור מאוחר עומד בסתירה למה שאנו יודעים על קדמותו של חיבור מסוים, אין תפקידנו להשתחוות לפני הדפוס ולומר: “כך כתוב, ולכן כך קיבל יונתן”. להפך. כאן בדיוק מתחילה עבודת הבירור: לבדוק את כתבי היד, להשוות נוסחאות, לברר מתי הופיעה התוספת, ולשאול האם המילים שאנו קוראים כיום אכן יצאו מתחת ידו של המתרגם הקדום — או שמא יד מאוחרת החדירה אותן אל תוך הטקסט.

וזו שאלה מכרעת. כי אם יתברר שאזכור ארמילוס אינו שייך לנוסח הקדום של תרגום יונתן, הרי לפנינו דוגמה נוספת לתופעה חמורה: תוספת מאוחרת שנדבקה לחיבור קדום, ולאחר מאות שנים החלו בני אדם להביא אותה כ”ראיה” למסורת שמעולם לא הייתה שם.

וזה דבר חמור וקשה מאוד! לגעת בתרגומו של יונתן בכוונת תחילה? להכניס מילים שהוא לא כתב ולא אמר? באמת שזה בגדר, פחד עצום! שהרי אמרו חז”ל על תרגומו (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג עמוד א): “תרגום של נביאים – יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקת בישראל. ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים, יצתה בת קול ואמרה לו: דייך! מאי טעמא – משום דאית ביה קץ משיח”. ע”כ. ומבואר שתרגומו של יונתן, הם כביכול כמו דברי נבואה שבאו בפירוש לכל דברי הנביאים. ומי שמעז לשלוח יד בתרגומו ולעוות את תרגומו בכוונת תחילה, הרי הוא כמשנה מדבר הנביאים!

.

והנה, באמת הבירור הראשון שעשיתי, הוא לחקור את כתבי היד של תרגום יונתן. ולפני שאשתף את הציבור כאן בממצאים. ראשית כל עלינו להתבונן בפסוק שעליו אנחנו מדברים. בספר ישעיהו, מספר בנבואה, על הגאולה האחרונה שתהיה בימות המשיח, ושם נאמר (ישעיהו פרק יא פסוק א – ה): “וְיָצָ֥א חֹ֖טֶר מִגֵּ֣זַע יִשָׁ֑י וְנֵ֖צֶר מִשָּׁרָשָׁ֥יו יִפְרֶֽה: וְנָחָ֥ה עָלָ֖יו ר֣וּחַ יְיָ֑ ר֧וּחַ חָכְמָ֣ה וּבִינָ֗ה ר֤וּחַ עֵצָה֙ וּגְבוּרָ֔ה ר֥וּחַ דַּ֖עַת וְיִרְאַ֥ת יְיָֽ: וַהֲרִיח֖וֹ בְּיִרְאַ֣ת יְיָ֑ וְלֹֽא־לְמַרְאֵ֤ה עֵינָיו֙ יִשְׁפּ֔וֹט וְלֹֽא־לְמִשְׁמַ֥ע אָזְנָ֖יו יוֹכִֽיחַ: וְשָׁפַ֤ט בְּצֶ֙דֶק֙ דַּלִּ֔ים וְהוֹכִ֥יחַ בְּמִישׁ֖וֹר לְעַנְוֵי־אָ֑רֶץ וְהִֽכָּה־אֶ֙רֶץ֙ בְּשֵׁ֣בֶט פִּ֔יו וּבְר֥וּחַ שְׂפָתָ֖יו יָמִ֥ית רָשָֽׁע: וְהָ֥יָה צֶ֖דֶק אֵז֣וֹר מָתְנָ֑יו וְהָאֱמוּנָ֖ה אֵז֥וֹר חֲלָצָֽיו“.

וכתב הרד”ק (ישעיהו פרק יא פסוק א): “סמך פרשה זו שהיא עתידה לימות המשיח להבטחה שהיתה בימי חזקיהו, אמר אל תתמהו על פלא גדול כזה שיעשה בימי חזקיהו במפלת מחנה אשור כרגע אחד כי עוד יעשה לישראל פלא גדול מזה בימות המשיח, שיהיה לישראל בקיבוץ גליות, וזה יהיה ממשפחת המלך חזקיהו וכו'”. ע”כ. ומה שאמר, “וברוח שפתיו ימית רשע“. הכוונה, כי יקללם וימותו כמו שכתוב בצדיקים ותגזר אומר ויקם לך, ואמר בשמואל הנביא כל אשר ידבר בא יבא, ונאמר באלישע הנביא ויקללם בשם ה’, ותצאנה שתים דובים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושתים ילדים”. (רד”ק).

והנה, הנביא בא לומר, שהבורא יתעלה שמו ישפוט בצדק וכל אחד מבני אדם יקבל את שמגיע לו. מי שרשע בעוונו ימות. זו נבואה שלימה אשר עתידה שתהיה בימות המשיח במהרה בימינו אמן. יש לשים לב, כי הרד”ק שהיה לפניו את כל תרגומו של יונתן בן עוזיאל, לא מזכיר מילה ולו אחת על, “ארמילוס”. גם האבן עזרא לא מזכיר אפילו אות אחת לגבי פירושו של תרגום יונתן הזה. וכעת, שימו לב לזיוף הנורא בדברי יונתן בן עוזיאל, “וְיָדִין בְּקוּשְׁטָא מִסְכֵּינִין וְיוֹכַח בְּהֵימְנוּתָא מַחֲשִׁיכֵי עַמָא דְאַרְעָא וְיַמְחֵי חַיָבֵי אַרְעָא בְּמֵימַר פּוּמֵיהּ וּבְמַמְלֵיל סִפְוָתֵיהּ יְהֵי מֵמִית אַרְמִילוֹס רַשִׁיעָא“. ובתרגום ללשון הקודש: “אֶלָּא בְּצֶדֶק יִשְׁפּוֹט אֶת הָעֲנִיִּים, וּבֶאֱמוּנָה יוֹכִיחַ אֶת דְּלֵי הָאָרֶץ; וְיַכָּה אֶת חוֹטְאֵי הָאָרֶץ בְּמַאֲמַר פִּיו, וּבַאֲמִירַת שְׂפָתָיו יָמִית אֶת אַרְמִילוֹס הָרֶשָׁע“. ע”כ.

.

והנה, אין מדובר באגדה תמימה שאין לה שום השלכה, אלא בהזיה קשה ורעה המסוגלת לדרדר את עם ישראל לתהומות של דמיון כמו שראינו בדורינו אנו. שהרי מי הוא הרשע המוצג כאן כמי שעומד כביכול בדרכה של הגאולה? ארמילוס. כלומר, במקום ללמד את ישראל שהגאולה תלויה בתשובה, בתיקון הדעות, בעקירת עבודה זרה ובהליכה בדרכי התורה, מעמידים לפניהם אדם אחד, דמות מסתורית, אשר כביכול בגללו הגאולה אינה באה!

וזו אינה מסקנה שאני ממציא כדי להקשות על בעלי הקבלה הנוצרית הטמאה. דברים כאלה שמעתי בעצמי, באוזניי, מכמה מקובלים בני דורנו בשיעורים שבהם ישבתי בעבר. הם היו מספרים כאילו מדובר בידיעה ממשית: ארמילוס נמצא ברומא, הוא קשור ל”סטרא אחרא”, וכל זמן שהוא חי הגאולה מתעכבת; ואם ימות — תבוא הגאולה לישראל.

ראו לאיזו תהום מוליכה הסודנות. במקום לומר לישראל: תקנו את מעשיכם, השליכו את העבודה הזרה, חדלו מן ההגשמה, הכירו את הבורא באמת ושובו אליו — שולחים אותם לרומא לחפש בדמיון איזה ארמילוס מסתורי. לפתע החטאים אינם הבעיה, הדעות המשובשות אינן הבעיה, העבודה לאמצעים אינה הבעיה; יש איזה רשע נסתר שאם רק ייעלם מן העולם, הכל יסתדר מאליו. וכך שוב נעקרת האחריות מן האדם ומן האומה ומועברת אל עולם של דמויות, כוחות ו”סטרא אחרא”. במקום תשובה — מיתולוגיה. במקום תיקון הדעות — ארמילוס. במקום שכל ישר — סיפור אפוקליפטי.

וזה בדיוק מה שאני מבקש לברר: האם הזיה זו באמת יצאה מפי יונתן בן עוזיאל? או שמא יד מאוחרת החדירה לתרגומו רעיון שנולד בעולם אחר לגמרי, ולאחר מכן השתמשו בשמו הגדול כדי להעניק לאגדה מאוחרת חותמת של מסורת קדומה.

.

“השיבוש שיצא למקובלים בתפילת יח'”:

בספר ילקוט יוסף כתב (תפילה ב’ עמוד שסט’): “וכשאומר בברכת תשכון: וכסא דוד וכו’ יכוין להתפלל בזה על משיח בן יוסף שלא יהרג ע”י ארמילוס הרשע, דעל משיח בן יוסף אנחנו אומרים וכסא דוד עבדך וכו’, וכנז’ בס’ הכוונות (דל”ז:). ובס’ פרי עץ חיים כתב, שיכוין ג”כ על שלימות הכסא באות א’ שיהיה הכסא שלם, ויאיר הכתר שם. ואומרו בנין עולם שיהיה קיים לעולם, ולא כבנין הראשון שהיה ע”י אדם, ונחרב, ובאומרו כי לישועתך קוינו יכוין לצפות לישועה באמת. [בא”ח שם]”. ע”כ. והנה ראו גם ראו, שתי הזיות חמורות לפנינו:

.

א) אם הבורא מסייע לבניין — מה ההבל בחילוק שבין שמים לארץ?

לדעתו של ויטאל, בניין שבנה האדם — סופו להיחרב; ואילו בניין שיוריד הבורא מן השמים — הוא שיעמוד ולא יחרב. ושימו לב עד כמה קלושה ומעוותת הטענה הזאת. וכי עמידתו של בניין תלויה בשאלה אם ירד מן השמים או נבנה בידי אדם? וכי הבורא יתעלה אינו יכול לתת ברכה וקיום למעשה ידי האדם? וכי יד האדם פועלת מחוץ להשגחתו ומחוץ לרצונו?

לפי ההיגיון הזה יוצא דבר מגוחך: לא די שהבורא נותן לאדם כוח, חכמה, חומר ויכולת לבנות — כביכול לאחר שהאדם בנה בידיו, אפילו הבורא עצמו כבר אינו יכול להעמיד את הבניין לדורות! כאילו יש איזו חולשה בבניין שנעשה באמצעות האדם, שרק ירידה פלאית מן השמים מסוגלת להתגבר עליה. זו אינה גדלות הבורא — זו דווקא הקטנת כוחו בדמיון.

וכנראה ויטאל, שהיה שקוע בעולמו המיסטי של זיווגים, פרצופים ותיקונים, שכח את היסוד הפשוט שאמר דוד המלך (דברי הימים א פרק כט פסוק יד): “וְכִ֨י מִ֤י אֲנִי֙ וּמִ֣י עַמִּ֔י כִּֽי־נַעְצֹ֣ר כֹּ֔חַ לְהִתְנַדֵּ֖ב כָּזֹ֑את כִּֽי־מִמְּךָ֣ הַכֹּ֔ל וּמִיָּדְךָ֖ נָתַ֥נּוּ לָֽךְ”. הרי דוד המלך מלמד את ההפך הגמור מכל הדמיון הזה: גם כאשר האדם בונה, נותן, יוצר ופועל — “מִמְּךָ הַכֹּל”. אין לאדם כוח עצמאי אפילו להזיז את ידו אילולי נתן לו הבורא כוח לעשות כן. ואם כן, גם בניין שנבנה בידי אדם אינו “בניין אנושי” במובן המנותק מן הבורא; כוחו של האדם, חומרי הבנייה, הצלחת המלאכה וקיומו של הבניין — הכל מאת האל יתעלה.

ומעתה נופלת כל ההבחנה המדומיינת: אין צורך להוריד מקדש מן השמים כדי שהבורא יוכל להעמידו. אם רצונו שבניין אשר בנו בני אדם יעמוד — הוא יעמוד. ואם רצונו שייחרב — ייחרב. לא השמים נותנים לבניין את קיומו, ולא ידי האדם שוללות ממנו את הברכה. הבורא הוא הנותן כוח לבנות, והוא הנותן קיום למה שנבנה. זו דרך התורה. לא להפוך את הבורא לשבוי של מנגנונים מיסטיים, אלא לדעת בפשטות: “כִּֽי־מִמְּךָ֣ הַכֹּ֔ל”. ומפורש אמר (תהלים פרק קכז פסוק א – ב): “שִׁ֥יר הַֽמַּֽעֲל֗וֹת לִשְׁלֹ֫מֹ֥ה אִם־יְ֤יָ׀ לֹא־יִבְנֶ֬ה בַ֗יִת שָׁ֤וְא׀ עָמְל֣וּ בוֹנָ֣יו בּ֑וֹ אִם־יְיָ֥ לֹֽא־יִשְׁמָר־עִ֝֗יר שָׁ֤וְא׀ שָׁקַ֬ד שׁוֹמֵֽר: שָׁ֤וְא לָכֶ֨ם׀ מַשְׁכִּ֢ימֵי ק֡וּם מְאַֽחֲרֵי־שֶׁ֗בֶת אֹ֭כְלֵי לֶ֣חֶם הָעֲצָבִ֑ים כֵּ֤ן יִתֵּ֖ן לִֽידִיד֣וֹ שֵׁנָֽא”. ע”כ.

.

לפי שיטת ויטאל — מי אפוא “אשם” בחורבן?

והנה עוד סתירה מוחצת בדברי ויטאל. שהרי לפי טענתו, מהי הסיבה שבתי המקדש נחרבו? מפני שנבנו בידי בשר ודם. ואם כך, שאלה פשוטה קמה וניצבת: מי ציווה שבית המקדש ייבנה בידי בשר ודם? הלא הבורא יתעלה שמו בעצמו! נמצא שלפי ההיגיון המעוות הזה, דווקא הציווי האלהי הוא שיצר כביכול את התנאי לחורבן. וכי יש סכלות גדולה מזו? ויטאל, מרוב שקיעתו במערכת המיסטית שבנה, שכח כאן אפילו את הפסוק המפורש שבתורה. הבורא אמר (שמות פרק כה פסוק ח – ט פרשת תרומה): “וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם: כְּכֹ֗ל אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ מַרְאֶ֣ה אוֹתְךָ֔ אֵ֚ת תַּבְנִ֣ית הַמִּשְׁכָּ֔ן וְאֵ֖ת תַּבְנִ֣ית כָּל־כֵּלָ֑יו וְכֵ֖ן תַּעֲשֽׂוּ”.

שימו לב היטב: נאמר “וְעָשׂוּ לִי” — לא “ועשיתי לי”. ונאמר “וְכֵן תַּעֲשׂוּ” — בני האדם יעשו. הבורא עצמו ציווה שעמו יבנה את המקדש בידיו. ואם עצם היותו של הבניין מעשה ידי אדם היא סיבת חורבנו, נמצא לפי שיטת ויטאל שהבורא ציווה מראש לבנות מקדש בעל פגם מובנה שסופו להיחרב. זו תוצאה אבסורדית, והיא לבדה חושפת עד כמה הטענה כולה בנויה על דמיון ולא על תורה.

והאמת הפוכה לחלוטין: בתי המקדש לא נחרבו מפני שנבנו ביד אדם. התורה עצמה ציוותה על בנייתם ביד אדם. החורבן בא מחמת חטאי ישראל, כפי שזעקו הנביאים פעם אחר פעם. לא חומרי הבנייה היו הבעיה, לא ידי הבנאים, ולא העובדה שהמקדש לא ירד מן השמים — הבעיה הייתה מעשי האדם. וכאן מתגלה עומק השיבוש של אותה תפיסה מיסטית: במקום להפנות את האדם לתשובה, לתיקון המעשים ולשמירת התורה, היא מחפשת סיבה מטפיזית בבניין עצמו. במקום לומר: חטאנו ולכן חרב הבית — אומרים: הבית חרב מפני שבני אדם בנו אותו. כך מטשטשים את מוסר הנביאים ומחליפים אותו בסיפור פלאי שאין לו יסוד בתורה.

והפסוק עומד כעד נגדה: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ”. הבורא רצה שבני אדם יבנו. הבורא ציווה שבני אדם יבנו. ואם רצונו יתעלה שבניין שנעשה ביד אדם יעמוד לעולם — שום כוח בעולם אינו יכול להחריבו. לא היד האנושית קובעת את קיומו, אלא רצון הבורא. לכן כל הטענה שבית שלישי חייב לרדת מן השמים מפני שבניין ידי אדם מוכרח להיחרב — אינה עומדת אפילו מול פסוק אחד מפורש בתורה. זו אינה “פנימיות”. זו אינה “קבלה”. זו סתירה חזיתית לציווי: “וְכֵן תַּעֲשׂוּ“. וכבר הארכתי בכך בראיות ברורות, כמו שתוכלו לראות במאמר הבא: “חובה עלינו לבנות את בית המקדש“.

.

עד היכן הידרדרה הסודנות: תפילת הרמב”ם “אינה שלמה” מפני…:

אגב הדברים, חובה עליי לעצור ולהראות לקורא הנעים עד לאיזו תהום של סכלות, גאווה ומאגיה הידרדרה שיטת המקובלים. לפי דבריהם המפורשים, אדם המתפלל בנוסח איטליה, בנוסח רומניא, בנוסח פרובאנס, בנוסח תימן או בנוסח ארץ ישראל — תפילתו אינה שלמה. לא שמא אינה שלמה, לא שיש מקום לחשוש, ולא שזו הנהגה טובה ליחידי סגולה; הם אומרים במפורש: מי שאינו אומר בברכת ירושלים את המילים “וכסא דוד עבדך” — תפילתו אינה שלמה.

ומעתה אין דרך לברוח מן המסקנה הישירה והמבישה: לפי שיטת בעלי האופל, דורות שלמים מחכמי ישראל התפללו תפילות חסרות. חכמי איטליה לא ידעו להתפלל. חכמי רומניא לא ידעו להתפלל. חכמי פרובאנס, חכמי תימן וחכמי ארץ ישראל לא ידעו להתפלל. ואף רבינו הטהור והנאמן הרמב”ם, מעמיד דת האמת ומחבר משנה תורה, התפלל כל ימיו תפילת שמונה עשרה שאינה שלמה.

שהרי כאשר נעיין בסידורו של רבינו הרמב”ם, לא נמצא בו את המילים “וכסא דוד עבדך” כלל. וכך כתב רבינו בנוסח הברכה: “תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִַם עִירָךְ, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן עוֹלָם, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִָם“. ע”כ.

שימו לב היטב למה שיוצא מדבריהם. רבינו הרמב”ם, אשר סידר את תפילת ישראל מתוך מסורת חז”ל והגאונים, לא השכיל לדעת כיצד נראית תפילה שלמה. הוא התפלל, לימד לאחרים להתפלל, העמיד נוסח לדורות — והכל חסר ופגום, עד שבאו בעלי הכוונות, בעלי קריאת המצחים ומפטפטי הסודות, וגילו מה נעלם מן הרמב”ם, מן הגאונים ומחכמי ישראל הקדומים.

ומי כתב את החרפה הזאת? יוסף דוד אזולאי בספר עבודת הקודש (קשר גודל סי’ י”ז אות ח’) כתב וז”ל, ברכת תשכון צריך לומר וכסא דוד עבדך, והמדלגו אין תפלתו שלמה, כ”כ האר”י (שער הכוונות דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה דרוש א’). ובכף החיים (סי’ מ”ח סק”א) הביא לשון חיים ויטאל בשער הכוונות (שם), ופעם אחת נסתכל מורי ז”ל במצח אדם אחד, ואמר לו שכל ימיך לא התפללת תפלת י”ח שלמה, והיה זה בשביל שהיה מדלג וכסא דוד עבדך, והודה לו האיש שכך היה נוהג. וכתב אחד המהובלים בספרו: “… וא”כ לכאורה הוא מעיקר הברכה והיה נראה לחזור”. ע”כ.

ראו לאן מגיעה הסודנות כאשר היא פורקת מעליה את עול התלמוד, המסורת והשכל הישר. תחילה מכריזים ששלוש מילים שלא נמצאו בנוסחי תפילה עתיקים הן תנאי לשלמות התפילה. לאחר מכן מספרים סיפור מאגי, שבו אדם מביט במצחו של חברו ומגלה שכל תפילות שמונה עשרה שהתפלל במשך כל חייו לא היו שלמות. ולבסוף כבר קם אחד מן האחרונים ומעלה בדעתו שמא יש לחזור ולהתפלל.

לא משנה ולא תלמוד. לא גאונים ולא בית דין. לא מסורת קדומה ולא בירור הלכתי. מבט במצח, ספר כוונות, סיפור מיסטי — והנה נולדה לה הלכה חדשה. זו אינה תורה. זו מאגיה שהתלבשה בטלית. זו אינה פסיקה. זו השתלטות של דמיונות על עולם ההלכה. זו אינה יראת שמים. זו עזות פנים כלפי חכמי ישראל הקדומים.

והחירוף כאן כפול ומכופל. בראש ובראשונה, הם מטילים דופי בכל נוסחי התפילה העתיקים שלא כללו את המילים הללו. הם מעמידים דורות של חכמים כאנשים שהתפללו תפילות חסרות, ולא ידעו כיצד לעמוד לפני בוראם כראוי. אבל הם אינם עוצרים שם. הם גם מעלים את ספרי הקבלה המאוחרים למדרגה גבוהה יותר מן המסורת שהייתה בידי הרמב”ם, הגאונים וחכמי הקהילות הקדומות.

כלומר, אם המסורת הקדומה אומרת דבר אחד והאר”י אומר דבר אחר — האר”י מכריע. אם נוסח הרמב”ם חסר את המילים וספר הכוונות דורש אותן — הרמב”ם הוא שחסר. אם דורות של ישראל התפללו בלא התוספת והזוהר או בעלי הקבלה זקוקים לה — דורות ישראל הם שהתפללו תפילה פגומה. היש גאווה גדולה מזו? היש ביזיון לחכמי ישראל גדול מזה?

והדברים חמורים עוד יותר כאשר מבינים מה עומד מאחורי מערכת הכוונות הזאת. אין מדובר רק בבקשה פשוטה על ירושלים ועל מלכות בית דוד. בעלי הסודנות הפכו את מילות התפילה לכלי מאגי, לצירוף כוחני שנועד לפעול בעליונים, להכריע מערכות נסתרות ולבטל את כוחו של ארמילוס. ואם האדם לא אמר “וכסא דוד עבדך”, לשיטתם חסרה הפעולה הסודית שנועדה לבטל את אותה ישות אפוקליפטית מדומיינת.

כלומר, התפילה שוב אינה עמידת האדם לפני הבורא, בקשת רחמים, ירושלים, מלכות ותיקון ישראל. היא הופכת למערכת של צפנים. אמרת את המילים הנכונות — הפעלת את המערכת. דילגת על הצופן — תפילתך אינה שלמה. כיוונת נגד ארמילוס — פעלת בעליונים. לא כיוונת — אולי עליך לחזור ולהתפלל. זהו כישוף [=עיוורון עיניים] לכל דבר, גם אם כתבו אותו באותיות עבריות וגם אם כינו אותו “כוונות התפילה”.

ולא די להם שבדו ישות בשם ארמילוס, סיפרו שהוא מעכב את הגאולה והעמידו אותו ככוח שצריך לבטלו. הם אף כפו את ההזיה הזאת בחזרה על נוסח התפילה, עד שמי שאינו מזכיר את התוספת הנצרכת למלחמה בו — תפילתו אינה שלמה.

הרי לכם כיצד הזיה מולידה הלכה. תחילה ממציאים מפלצת אפוקליפטית. אחר כך בונים מערכת של כוונות שנועדה להילחם בה. לאחר מכן מוסיפים מילים לתפילה כדי להפעיל את אותה מלחמה. ולבסוף מעלילים על כל מי שלא אמר אותן — לרבות הרמב”ם וחכמי ישראל הקדומים — שלא התפלל תפילה שלמה. ראו, קוראים נעימים, עד היכן מגיעה הסכלות כאשר ספרי האופל תופסים את מקומה של התורה. הרמב”ם, חכמי תימן, חכמי איטליה, חכמי רומניא, חכמי פרובאנס וחכמי ארץ ישראל התפללו במשך דורות, אך בעלי הכוונות מודיעים להם לאחר מעשה: תפילתכם חסרה, משום שלא אמרתם את המילים הנצרכות לביטול ארמילוס.

ואף בזאת לא הסתפקו. אחד המהובלים כבר העלה את האפשרות שמא צריך לחזור ולהתפלל. כלומר, לא רק שהם מחרפים את נוסחי הקדמונים, אלא שהם עלולים להביא אדם לברכה שאינה צריכה ולתפילה חוזרת, והכל מכוח ספרי כוונות מאוחרים, מבט במצח והזיה אפוקליפטית. זו הדרך שבה מחריבים את ההלכה: תחילה ממציאים חיסרון שאינו בתלמוד; לאחר מכן מביאים סיפור מיסטי המחזק אותו; לבסוף הופכים אותו לספק הלכתי. ההבל נולד בספרי הסוד, מקבל חותמת אצל האחרונים, ולבסוף נוחת על האדם הפשוט כאילו הוא דין מסיני.

וצריך לומר את הדברים ללא פחד: מי שטוען שהרמב”ם לא התפלל תפילה שלמה, מפני שלא אמר תוספת מאוחרת שהמקובלים קשרו לארמילוס, אינו מרומם את התפילה — הוא מבזה את הרמב”ם ואת מסורת ישראל. מי שהופך מבט במצח למקור הלכתי אינו עוסק בתורה — הוא עוסק במאגיה. ומי שמכניס ישות אפוקליפטית אל תוך כוונת התפילה אינו מעמיק בעבודת ה’ — הוא מחליף את התפילה בפעולת כישוף.

אין זו “פנימיות התפילה”. זו השחתת התפילה. אין זו “חכמת הקבלה”. זו גסות מחשבתית המעמידה דמיון מעל התלמוד. אין זו “מסורת”. זו תוספת מאוחרת שהעזה לשפוט את נוסחי הקדמונים ולמצוא אותם חסרים.

וזו אחת הראיות החזקות ביותר לסכנת הקבלה הפרו־נוצרית: היא אינה מסתפקת בהזיות תיאולוגיות. היא חודרת אל התפילה, משנה נוסחים, ממציאה כוונות, פוסלת את תפילות הקדמונים, ואף מאיימת להפוך תפילה כשרה לתפילה שיש לחזור עליה.

לפיכך, חובה להשיב את התפילה למקומה הטהור: אל הבורא יתעלה לבדו, אל נוסחי חז”ל והגאונים, אל בקשת ירושלים ומלכות בית דוד, בלי ארמילוס, בלי צפנים, בלי קריאת מצחים, בלי פרצופים ובלי מערכות מאגיות. הרמב”ם לא היה זקוק לאר”י כדי לדעת כיצד להתפלל. חכמי ישראל הקדומים לא נזקקו לחיים ויטאל כדי שתפילתם תהיה שלמה. והבורא יתעלה אינו ממתין לשלוש מילים שנוספו בדורות מאוחרים כדי לשמוע את עמו. מי שחסר כאן איננו נוסח הרמב”ם. החסרון נמצא בדעתם של מי שהחליפו את התלמוד בספרי האופל, ואת עבודת ה’ בהזיות ארמילוס.

.

ונחזור כעת לענין ארמילוס:

והנה, שאלה קמה וניצבה: אם פירוש כזה היה לפני הרד”ק, מדוע לא דיבר עליו? ויתירה מזו! אפילו רש”י, הפרשן שסיבך את עם ישראל בפירושיו, שהיה מן האוהבים שבפירושים מעין אלו. מעתיק את תרגום יונתן, ולא מזכיר שום מילה אחת על, “ארמילוס“. כמו שכתב, “והכה ארץ בשבט פיו – כתרגומו וימחי חייבי ארעא: וברוח שפתיו – ובממלל ספוותיה”. ע”כ. וכי אם לפני רש”י היתה מופיעה המילה, “ארמילוס“, לא היה מזכירו? ולא מצאתי בכל פירושי רש”י, על התורה, נביאים, כתובים, משניות, בבלי, שום מילה התואמת ל-ארמילוס! וכמו שכתבתי למעלה, גם האבן עזרא, וגם המצודת דוד, לא מזכירים מענין ארמילוס מהומה!

.

אבל, מי קופץ על “המציאה” הטפשית הזאת? הלא הוא חיים ויטאל המכשף שדרש כל חייו אל המתים וקלקל את כל עם ישראל בטירוף דעתו אחר הקבלה הנוצרית שלו ושל רבותיו. חיים ויטאל כותב (שער הכוונות ענין כוונת העמידה דרוש ו’): “… צריך לכוין כונה זו אשר פירשו שמעיה ואבטליון למורי ז”ל [זכרו לרעה, כמו שאמרו רבותינו “שם רשעים ירקב”], יום אחד אשר הלכו לגוש חלב, להשתטח על קבריהם [=של שמעיה ואבטליון], ושם אמרו לנו הם עצמם, שצריך לכוין במלות אלו בג’ תפילות שבכל יום ויום, לכוין להתפלל להשם יתברך על משיח בן יוסף שיחיה ולא ימות על ידי ארמילוס רשיעא“. ע”כ. ראו זה פלא, המכשף הזה ידע כמה עם ישראל אוהב דמיונות, לכן היה בטוח שיאמינו לו כשכתב ששמעיה ואבטליון אמרו לו הם בעצמם שטות זו. אתם שומעים? יעמוד אדם ויעבור עבירות חמורות מן התורה, יקרא לבורא בשמות, יעליל על הבורא עלילות דברים, ידרוש אל המתים יום יום, ולבסוף יטען שהצדיקים הגדולים שמעיה ואבטליון דיברו אליו וגילו לו סוד מומצא שבדה מליבו הסכל.

.

ומי שרוצה מעט להגעל מדיבוריו של ויטאל כלפי האל יתעלה שמו, אעתיק לפניו קטע מגעיל וגועלי מספריו הטפשיים (היכל ה היכל ז”א שער ו’ שער כ”ב שער מוחין דקטנות פרק ב’): “ומבשרי אחזה אלוה. והענין כי בסוד הרחם של האשה שהוא מקום היסוד שלה [=מה?? ד”ר ויטאל מדבר על הרחם של האשה? כלומר על מקום הביאה? איך הוא נראה, כיצד הוא נראה? מה זה השגעון האלילי הזה? ושימו לב מה הטמא מקדים, “מבשרי אחזה אלוה”, הוא אינו מפרש, שמיצירת האדם בכלליות, האדם משכיל לדעת כי הבורא קיים. אלא ויטאל דורש את הזיותיו אלו, כלפי הבורא ממש! כלומר שכל מה שנמצא באדם ככה בדיוק יש בקומת הבורא ממש באורות דקים, אבל קיימים. וכעת ממשיך ד”ר ויטאל הגניקולוג לתאר את תיאור רחם האשה] יש בו ג’ בחי’ א’ של עור. ב’ בשר. ג’ יותר פנימי בפנימית הרחם.

ועור החיצון אינו סתום ודבוק אלא הוא פתוח מאוד כי אינם משיקים צידי העור זה ע”ז. אך הב’ שהם סוד הבשר הם סוגרים הרחם ונושקים שפת הרחם זה עם זה ואין להאריך במקום שאמרו לקצר. ואמנם בסוד העיבור אין לו מוח של דעת כי אין מקום קיבוצו אלא ביסוד החיצון שהוא העור ולפי שאותו העור הוא פתוח ואינו יכול לקבל ולסתום בתוכו הדעת כי אין בו בית קיבול לקבלו וכו'”. ע”כ. ואין מה להרחיב. וגם כאשר דרשתי זאת ברבים, השמטתי את החלק הזה מן הדרשה, מפני שלדעתי אע”פ שמצווה להחריב את המינים ולעשות הכל על מנת לגרום להשמדתם. יש גבול של עניני פריצות שאותם לא אומרים ברבים בקול.

.

וקודם לכן כותב המכשף הזה כך (היכל ו היכל נוק’ דז”א שער ו’ שער ט”ל שער מ”ן ומ”ד דרוש): “והנה ‘אמן’ של הקדיש נקרא בחינת חיבוק, ולכן צריך בכוונת ענייתו להקדים הנוקבא לדכורא [=כלומר, כאשר המתפלל אומר שם יהוה, הוא צריך לכוין לשלב את השם המיוחס לאלהים קצר אפים, ובד בבד לכוין לשם המיוחס כלפי אלהים נקבה. השם המיוחס לאלהים נקבה, זה “אדני” כזה. והשם המיוחס לאלהים קצר אפים הוא, “יהוה”. ולכן הטמא כותב בהמשך] … וזה סדר כוונתו: “אידהנויה“. [=שילוב מומצא של הטמא וקודמיו, המורה על שילוב של אלהים נוקבא ואלהים קצר אפים. כאשר נכתב “אידהנויה“, בכוונה זו הטמאים המקובלים שר”י, מכינים את הנקבה הטמאה לאלהים קצר אפים. וכאשר נכתב, “יאהדונהי” כאן המקובלים הטמאים מקדימים את אלהים קצר אפים לאלהים נוקבא. כעת מסביר המכשף], כי הנוקבא מקדמת להתעורר בתחילה, ואז הוא מחבקה באהבה. ולכן אותיות ‘אדני’ קודמות לאותיות ‘הויה’.

והטעם, לפי שהחיבוק קודם אל הנישוק [=כלומר, לפי הטמא הזה, איש ואשה כאשר מזדווגים אחד עם השני, האשה מתחממת בראשונה, על ידי החיבוק שנותן לה האיש, לכן צריך לכוין באמן של הקדיש, שבאותו הרגע אלהים קצר אפים מחבק את אלהים נוקבא! ומפאת זה הענין, צריך לומר את שני השמות הנזכרים בשילוב. ואז על ידי שבני אדם השפלים בארץ גרמו שאלהים קצר אפים יחבק את אשתו שהיא גם אחותו, אלהים נוקבא, אז היא מתעוררת ומתחממת, ומתחילה לנשק אותו, את אלהים קצר אפים.

במילים אחרות, היכן שצריך שיהיה “חימום” בין הבעל לאשה, שעוד לא התחילה הנשיקה, צריך לכוין לחימום הנקבה, וכל זה קורה באמן של הקדיש, כי אז יתעורר אלהים קצר אפים לחמם אותם על ידי חיבוק. אבל היכן שכבר הדבר עומד בגדר, “נשיקה“, שהאשה מעוררת את בעלה, על זה מסביר המכשף הארור] … אבל ב’ חלוקות אחרות של אמן דהמצוות [=עניית אמן של ברכת המצוות], והנהנין [=עניית אמן של ברכות הנהנין], ואמן דתפילה והעמידה, שניהם [=כבר] נקראים נישוק [=כלומר שבשעה שהאדם השפל עומד בזה העולם וענה אמן על ברכות חבירו מאותם הברכות שהזכיר, באותו רגע ממש מתקיימת פעולה נישוק למעלה בין אלהים קצר אפים ואלהים נוקבא], והכוונה בהם היא כסדר ‘יאהדונהי’ [=שימו לב לחילוף האותיות, היכן שהאשה עוברת לחמם את הגבר, שהרי היא נותנת בפיו את הנשיקה, אז צריכים המקובלים שר”י, לכוין שהזכר הוא קודם, כי האשה קודמת לחממו, כמו שמסביר המטורלל מיד] … כי כיון שהנישוק הוא אחר החיבוק, ולכן אז הזכר מתעורר קודם הנקבה, לפי שבפעם הראשונה בלבד, שהוא החיבוק, קדמה הנקבה להתעורר, ומשם ואילך הזכר מתעורר תחילה. אמנם בשתי החלוקות האלו, אף על פי שהם שוים בעניין הנזכר שהם בחינת נישוק, עם כל זה יש נישוק שהזכר מקדים לנשק לנקבה, ויש נישוק ששניהם נושקים זה לזה ביחד. וזה החילוק יש בין אמן דתפילה ועמידה ובין אמן דשאר ברכות“. ע”כ מדברי המכשף הארור הזה. וחבל להרחיב בטפשות הדברים, הכל כבר מובן מי הוא היה ומה הוא היה.

.

עוד המשיך וכתב הטומאה (היכל ו היכל נוק’ דז”א שער ו’ שער ט”ל שער מ”ן ומ”ד דרוש מ’): “שכל נשיקה הוא מבחינת הבל הפה … שכמו שהזָכָר נושק פה הנוקבא גם היא נושקת פה הַזָכָר. ונמצא שבנשיקות הַזָכָר יש בו שתי בחינות: אחת הוא ההבל עצמו שנמשך על ידי הנשיקה … והשנית – מה שנתערב עם ההבל של הנוקבא תוך פיה … וכן על דרך זה נשיקות הנוקבא אל הַזָכָר, שהרי כשנושקת אותו בהכרח נשאר בה שורש הבל של הנשיקה, והשנית – מה שנתערב עם הבל של הזכר שניתן בו מפי הנוקבא אליו … כן הזיווג דנשיקין הראשונים שהיה בעולם, כאשר נאצלו [=נבראו על ידי אבא ואמא], זעיר ונוקביה, ו[=לאחר מכן] נזדווגו יחד בבחינת נשיקין, נתן זָכר מיסוד שלו העליון, שהוא הלשון שבפיו, חד רוחא [=יסוד עליון הכוונה למיצי הרוק שבפה המתאווים על ידי הלשון. כלומר, היסוד העליון הוא הלשון, ולא הרוק עצמו. הרוק הוא גורם השפע שבאותו זיווג עליון. במילים אחרות, כאשר המקובלים שר”י אומרים יסוד עליון, הכוונה ללשון המנשקת. וכאשר הם אומרים יסוד תחתון, הוא אבר התשמיש. לכן ההבחנה המדויקת היא: למעלה — הלשון והרוק; למטה — אבר הברית וטיפת הזרע. האיבר מקביל לאיבר, והנוזל מקביל לנוזל.

כלומר, לפי שיקוץ ויטאל, ככל הנראה אבא ואמא לא בראו את אלהים קצר אפים ואלהים נוקבא על ידי נשיקות, רק על ידי תשמיש. אמנם, הנשיקות הראשונות שהיו בעולם, היו בין אלהים קצר אפים לאלהים נוקבא, ששימשו יחד בבחינת נשיקות. אלהים קצר אפים החל לנשק את אלהים נקבה, דחף את לשונו לפיה, והשפיע מעצמו, כלומר הוציא רוק לתוך פה הנקבה.

כמו שכותב הארור מיד] … והנה סוד הזיווג הזה שבפה נמצא בכל מציאות אצילות, בין ב’אריך אנפין’, בין ב’אבא’ ו’אמא’, בין ב’זעיר’ ו’נוקבא’; והם בסוד נשיקין הקודמין אל הזיווג. והָבן, כי מתחילה המעוררת היא הנוקבא … בעוד שהרוק לתוך פיה” – כי מבשרי אחזה אלוה. [=כלומר, כעת ויטאל מעיד על עצמו], כי כשאדם מזדווג באשתו בהכרח מתמצה הרוק בתוך פיהם, וזה סוד סימן הזיווג … נמצא כי הנשיקין הם זיווג רוחני מאוד”. ע”כ. מלשון הטינוף.

.

המצאת שם חדש והפיכת התפילה למעשה מאגי של זיווג

נמצא, כי בעלי הקבלה לא הסתפקו בכל ההגשמות, הזיווגים, הפרצופים וההבלים שהחדירו אל אמונת ישראל, אלא בדו מליבם שם חדש ומומצא, המורכב משילוב שתי מילים: “יהוה” ו”אדני“.

ומדוע נזקקו להמציא את השילוב הזה? מפני שלפי שיטתם, השם “יהוה” מכוון כנגד אלהים קצר אפים, ואילו השם “אדני” מכוון כנגד אלהים נקבה. וכיוון שכל מהות התפילה אצלם אינה עמידת האדם לפני הבורא האחד, אלא חיבור שני הפרצופים הללו, הפכה התפילה למעשה מאגי שמטרתו לגרום לזכר ולנקבה להתחבר זה בזה.

כלומר, לא די לאדם להתפלל אל הבורא, לא די שיבקש רחמים, דעת, תשובה וגאולה; לפי דמיונם עליו להפעיל בראשו מערכת שלמה של זכר ונקבה, לחבר את שמותיהם, לערב את אותיותיהם, ולגרום באמצעות מחשבתו לחיבור המיני העליון.

זו אינה תפילה. זו מאגיה מינית שהולבשה בלשון של קדושה. וזו אינה אמונת יחוד. זו מערכת של שני כוחות, זכר ונקבה, אשר בני האדם השפלים בארץ נדרשים לחבר ביניהם באמצעות צירופי אותיות.

ואף בכך לא הסתפק ויטאל. הוא מוסיף ומלמד שיש הבדל מי מן הפרצופים “מתעורר” בראשונה ומי מחמם את חברו. פעמים שאלהים קצר אפים הוא שמחמם את אלהים נקבה, נוגע בה ומחבק אותה; ופעמים שהנקבה היא המתעוררת ראשונה, והיא שמחממת את אלהים קצר אפים באמצעות נשיקה.

שימו לב עד לאן הגיעו הוזי ההזיות: הם אינם מסתפקים לומר שיש זכר ונקבה באלוהות, אלא מתארים מי מחבק את מי, מי מנשק את מי, מי מתחמם תחילה, ומי מעורר את התאווה אצל חברו. וכל המערכת המגונה הזאת מוכנסת אל תוך תפילת ישראל, כאילו לכך ניתנה התפילה — כדי שבני אדם יעמדו וידמיינו חיבוקים, נשיקות וחימום בין פרצופים אלהיים.

.

ולכן תמצא אצלם שני צירופים:

“יאהדונהי” — בצירוף זה, לפי כוונתם, הנקבה היא שכבר התעוררה, ותפקידה של אלהים נוקבא הוא לחמם את אלהים קצר אפים. כלומר, המקובל היושב בתפילתו נדרש לכוון בראשו כיצד הנקבה מנשקת, מעוררת ומחממת את הזכר.

“אידהנויה” — בצירוף זה, לפי כוונתם, אלהים קצר אפים הוא שצריך לבוא תחילה, לחמם את אשתו אלהים נוקבא, לחבקה ולעורר אותה.

וכך הפכה תפילת ישראל בידיהם מתפילה אל הבורא האחד למערכת של צירופי אותיות, חיבוקים, נשיקות, חימום וזיווגים. במקום שהאדם יכניע את ליבו, הוא נדרש להפעיל פרצופים. במקום שיבקש דעת, הוא נדרש לדמיין תשמיש. במקום יחוד השם, הוא מתעסק בחיבור זכר ונקבה.

והחמור מכל הוא, שהם עוד מעיזים לקרוא להבל הזה “יחוד”. איזה יחוד יש כאן? הרי כל עצם הצורך לחבר מוכיח שיש שניים. יש זכר ויש נקבה. יש משפיע ויש מקבלת. יש מחמם ויש מתחממת. יש מנשק ויש מתנשקת. ורק לאחר פעולת האדם הם מתחברים.

זו אינה אחדות. זו מערכת של ריבוי, פירוד וחיבור. הבורא יתעלה אינו זכר ואינו נקבה. אין בו חימום, אין בו נשיקה, אין בו חיבוק, אין בו תשוקה, ואין הוא ממתין לבני אדם שיחברו את שמותיו כדי להשלים בו דבר. הוא אחד באמת, שלם באמת, פשוט באמת, ואין בו שום הרכבה, חלוקה, זיווג או צורך.

ולכן כל מערכת הצירופים הזאת אינה עומק התפילה אלא השחתתה. אינה יחוד השם אלא חילולו. אינה כוונה אלא דמיון מגונה. בעלי השיטה לקחו את שמות הקודש, ערבבו את אותיותיהם, והפכו את תפילת ישראל לתיאטרון מאגי של זכר ונקבה.

אין זו תורה. אין זו תפילה. אין זה יחוד. זו הגשמה, ריבוי ומאגיה מינית בלבוש של סוד. וכעת הנני מקווה מאוד שהבנתם מי אלו המקובלים שר”י, למי שהיה ספק. חולי הנפש הגדולים ביותר משחר ההיסטוריה.

.

כעת, עלינו לברר האם בכתבי יד המקוריים והאמיתיים, יונתן בן עוזיאל כתב דבר כזה באמת. אלא, ששאלה קמה וניצבה, אם אכן יונתן בן עוזיאל קיבל זאת מן הנביאים שמסרו לו, היכן היה אזכור זה כל השנים? מדוע חכמי התלמוד בבלי והירושלמי לא הזכירו דבר זה? היחיד שהביא ענין זה מזמן התלמוד, היה הרס”ג שהזכיר את ענין, “ארמילוס“, ושגה בענין העתקה זו. אבל נראה שגם הוא, לא העתיק זאת מ-יונתן בן עוזיאל, אלא ככל הנראה העתיק זאת מספר “זרובבל” שאין עליו מסורת וספר חיצוני הוא! או מפני שנמשך אחרי דברי ה-“תרגום ירושלמי”, שהוא תרגום שנערך ונכתב לאחר התלמוד בבלי. וטעו בו בדורות האחרונים, וחשבו שמדובר בתרגום יונתן בן עוזיאל על התורה, בעוד שהתלמוד אומר, שאונקלוס פירש תורה, ויונתן פירש נביאים בלבד. והסיבה לבלבול זה נבע, מפני שתרגום ירושלמי נכתב בראשי תיבות: “ת”י“. וחשבו כי אלו הכוונה לראשי תיבות של, “תרגום יונתן“. בכל אופן בהמשך אני אסביר מדוע הרס”ג שגה בזה. [=או שמא זייפו את כתביו].

.

כתב היד התימני והעדות לנוסח שאין בו ארמילוס:

בכתב־יד תימני חשוב של ספר ישעיהו, British Library Or. 2211, שנכתב בשנת 1475, לשון התרגום היא: “וּבְמַמְלֵיל סִפְוָתֵיהּ יְהֵי מֵמִית רַשִׁיעָא“. תוכלו לראות את זה בלינק כאן: עמוד 37 בכתבי היד טור ימיני. כאשר תתבוננו ותשימו לב היטב, נכתב בצד, הגהה מזוייפת המנסה לחקות את כתב היד התימני המושלם. ובו נכתב, “ארמילוס“. נראה כי מישהו ניסה להתחקות אחר הכתב המושלם של התימני ולהוסיף מדעתו בלב האנשים שצריך להיות כתוב, “ארמילוס”, אבל כל בלשן בן יומו יראה כי לא קרב זה אל כל הלילה. בכל אופן, מוכח הדבר וברור מתוך כתב יד זה, שהמילה, “ארמילוס”, זוייפה. ומי היו הראשונים לקפוץ על זה? הלא הם המקובלים השוטים המינים כפי שהצגתי, וכפי שאציג בהמשך.

גם ברוס צ׳ילטון, במהדורתו הביקורתית לתרגום ישעיהו, מתרגם את הסיום: “the wicked shall die” — “הרשע ימות” — ואינו מכניס את ארמילוס לגוף הנוסח. בהערת הנוסח הוא קובע שהשם נמצא בדפוסי “מקראות גדולות” הראשונים, ומקשר אותו במפורש לתוספת משנית אחרת בישעיהו י, לב. תוכלו לראות את זה כאן בעמוד 28 של הספר עצמו.

מה כן מצאנו בכתבי יד אחרים? מישהו מן המגיהים האירופאים בכתב־יד רויכלין משנת 1105 הכניס בגוף הנוסח שם קרוב ל-“ארמילוס“, וכאן בעצם בשלב זה של החקירה הצלחתי להתחיל לפענח את הזיופים, המהלכים, וכל מה שקרה כאן במשך הדורות. השם שמופיע בכתבי יד של רויכלין, זה: “ארמלגון“, ובשוליים נרשמו הצורות “ארמלגוס” ו”ארמלגוי“. כלומר, ההגהה כבר חדרה לענף אירופי של התרגום לפני יותר מתשע מאות שנה. כתב־יד רויכלין 3, שנת 1105 – תוכלו לראות את זה בעמוד 402 – 192V. ושם נכתב בלשון ארמי: “יהי מאית ארמלגון רשיעא”. ובהגה בצד נכתב כפי שתוכלו לראות, “ארמלגוס” – “ארמלגוי“.

.

“שגגתו של הרס”ג”:

וכתב הרס”ג (ספר האמונות והדעות מאמר ח קאפח – ראה גם הערה 75): “ואמרו עוד, כי סיבת הדבר תהיה עמידת איש מזרע יוסף בהר הגליל, ויתקבצו אליו שרידי אנשים מן האומה, ויהיו פניו את הבית המקודש אחר שכבר החזיקו בו … וישב בו זמן מסויים, ואחר כך ילחם בו איש שמו ארמליוס, וילחם בהם ויכבוש את העיר ויהרוג  וישבה וישמיד, ויהיה האיש אשר מזרע יוסף בכלל ההרוגים וכו’“. ע”כ. ראשית כל, אם אכן הדברים יצאו מתחת ידו של הרס”ג, שימו לב כיצד הוא מכנה אותו, “ארמליוס“, ולא “ארמילוס“. מדוע זה חשוב? מפני שאם הרס”ג העתיק דבר זה מתרגום יונתן שהיה לפניו, לא היה טועה רס”ג ומעתיק בשיבוש. כך גם כתוב בכתבי היד, כפי שאפשר לראות במהדורה הערבית של קאפח.

יש לציין דבר חשוב, על אף שגגתו של הרס”ג, רס״ג קושר את השתלשלות המאורעות לתשובה. בפרק ו הוא מבחין בין מצב שבו אין חוזרים בתשובה ומתרחשים מאורעות בן יוסף, לבין מצב שבו חוזרים בתשובה והם אינם מתרחשים.

.

וקאפח שלא נתן תשומת לב לזיוף זה, כתב בהערה: “שתיבון תרגם בכל מקום – “ארמילוס”. ומסורת זו מזכיר יונתן בתרגומו לישעיה … “יהי ממית ארמילוס רשיעא”. וכל ענין זה הובא בארוכה בפירוש שיר השירים המיוחס לרבינו [הרס”ג]”. ע”כ. והנה קאפח, שהיה סבור ובטוח כי תרגום יונתן המובא לפניו הינו אמיתי. העמיס על רבינו יונתן בן עוזיאל את ההגדה השטותית הזו וכתב, “ומסורת”. בעוד שרבינו יונתן בן עוזיאל מעולם לא כתב, “ארמילוס”, ובטח שלא כתב שום מסורת. ולאמיתו של דבר, זה הוא זיוף רע מאוד.

.

ומה הפלא בעיני? אם אכן דבר זה יצא מתחת ידו של הרס”ג. מדוע זה לא מוזכר ברי”ף? ברמב”ם? ובמשך מאות שנים לא הזכירו אף אחד מן הראשונים אפילו נדנוד של אזכור זה? אלא הנראה לעניות דעתי, כי תוספת זו בשם הרס”ג הינה מזוייפת היא. כמו אותו פירוש לספר יצירה של הרס”ג, שלדעתי הינו זיוף. בכל אופן שלא יהיה, דע, כי הרס”ג אם אכן כתב דבר זה, לא כתב זאת אלא או מפני ספר זרובבל החיצוני. או מפני שראה זאת כתוב בתרגום ירושלמי המזוייף. התרגום המיוחס ליונתן, המוכר גם בשם פסאודו-יונתן, ומכונה גם באופן כללי – תרגום ירושלמי או תרגום ארץ ישראל. ובעקבות כך, היה סבור הרס”ג, כי במידה מסויימת יש על ענין זה מסורת.

.

“תאריך יצירתו של התרגום המזוייף”:

תאריך יצירתו של התרגום שנוי במחלוקת. בכל מקרה, ההערכה היא שהתרגום לא היה יכול להכתב לפני הכיבושים המוסלמים המוקדמים (אנג’), כלומר בין המאה ה-7 למאה ה-8, שכן יש בו עדויות להכרות של המתרגם עם פרטים הקשורים לאסלאם: כך לדוגמה, נקראת בתרגום אשתו של ישמעאל “פאטימה“, שם שנלקח מן האסלאם. שהרי נאמר בתורה (בראשית פרק כא פסוק כא פרשת וירא): “וַיֵּ֖שֶׁב בְּמִדְבַּ֣ר פָּארָ֑ן וַתִּֽקַּֽח־ל֥וֹ אִמּ֛וֹ אִשָּׁ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם“. וכתב המזייף בתרגום המזוייף, “וישב במדבר של פארן ויקח אשה את עדישא, וגרשה. ותקח לו אִמו את פטימא אשה מארץ של מצרים”. ע”כ. והנה הקוראן נכתב במאה ה-7 לספירה, בין השנים 610 ל-632 לספירה בקירוב. בעוד שהתלמוד הבבלי נערך ונחתם בין המאה השלישית עד לסוף המאה החמשית. כלומר, עד סוף שנה 500 לספירת הגוים. נמצא, כי ללא ספק הקוראן נכתב לאחר חתימת התלמוד בבלי. מה שמביא אותנו למסקנה: “אין עליו שום מסורת”. וכל תורה שאין לה בית אב אינה תורת אמת.

עובדה נוספת עולה: “חיבור התרגום המזוייף, לעולם לא יכל להכתב בתקופה שלפני כתיבת הקוראן“. והסיבה היא פשוטה. בתו של מוחמד המובחרת נקראת, “פטימא“, ובשמה הרשמי, פַאטִמַה בִּנְת מוחמד. פאטימה, הייתה בתו של מוחמד מאשתו הראשונה ח’דיג’ה בת ח’ווילד.  ידועה באסלאם בכינוי “אם המאמינים“. לטענת חלק מהחוקרים השיעים, פאטמה א-זהראא הייתה בתו היחידה של מוחמד מאשתו ח’דיג’ה. גרסת הסונים, כי היו למוחמד בנות נוספות, פוסלת בכך את היותו של עלי בן אבי טאלב, חתנו היחיד של מוחמד. בראיית השיעים, פאטמה היא האישה המושלמת, הנחשבת לצדיקה וטהורה, ומקבילה במידה מסוימת למרים, אם ישו בנצרות, אחד מהכינויים שלה הוא “מריָם אל-כוברא” (בערבית: مریم الکبری, “מריה הגדולה”).

.

“מלחמת דתות”:

וכאן חייבים לעצור ולהסביר דבר חשוב: שימו לב קוראים נעימים, יש כאן כבר ראיות מפורשות על “מלחמת דת”! לא פירוש קל, לא זיוף מקרי, אלא אנחנו עוסקים בעיצומה של מלחמת דתות. מצד אחד הנוצרים, 500 שנה לפני יצירת הספר “קוראן”, טוענים שהאמת אצלם, טענה בפיהם כי ישו ימחה שמו הוא המשיח, והוא אף בנו הממשי של אלהים הנולד ממריה הבתולה. אין ספק שדבר זה לא רק השפיע על היהודים, אלא השפיע באופן גורף גם על המוסלמים. וכוונתי, שהנוצרים ואנשי אדום, הם לא האויבים רק של דת ישראל, אלא הם ההיפך הגמור מבניו של “ישמעאל”. שהרי אפילו הישמעאלים המוסלמים עד היום רובם עומדים בבירור גדול ומאמינים בלב שלם וגמור, כי האל יתברך אחד ושמו אחד הוא.

.

ולכן רוב הישראלים והיהודים לא מבינים ולא משכילים לדעת, כי האויב האמיתי, מלבד שהיום הישמעאלים חפצים במותינו, האויב האמיתי הוא אדום! אלו שממליכים את ישו ימחה שמו עליהם. אלו שמאמינים בלב שלם, שהמקור להופעתו העתידית של ישו, הוא עם ישראל. ולאחר שהוא יבוא, השמד ישמידו אותנו. לכן בעוד שרבים רואים לנגד עיניהם את הישמעאלים כבעיה שצריך לפתור ואני מסכים עם זה ולא חולק. בנוסף אני מתריע ואומר, שהבעיה היותר גדולה זו תרבות אירופה ולא תרבות הישמעאלים.

תרבות אירופה, תרבות הצרפתים, תרבות האדמורי”ם, תרבות אשכנז, תרבות אדום, המיתה עלינו שואה בכל המובנים! כל התרבויות של אדום, הטמיעו את הנצרות בתוך תוכינו. הטמיעו את המאגיה, המיסטיקה, וכל ההבל שנועים אחר המון מבני ישראל. מי הטמיע את ספר הזוהר? אם לא תרבות אדום? מי הכניס את כתבי הנצרות בתוך ספר הזוהר? חסידויות שמתנהגות כמו גדול מתועבי הכמרים אצל הנוצרים. מי עשה זאת אם לא תרבות אדום? כל הלבוש, ההתנהגות, הסנלג, הברבריות, מהיכן באה? מתרבות אדום! אפילו המוסלמים בדורות אלו מושפעים מתרבות אדום!

אמנם אצל הישמעאלים, כמעט ולא נמצא הדברים האלו. רובם מאמינים בכוחו הבלעדי של הבורא, ולכן רובם אמיצים ונחושים, ובעלי תעוזה חזקה בלי פחד בעיניהם. משום שאלו סממנים שמייצגים חלק מהאמונות והיסודות שלהם.

.

ישנו קובץ מאמרים שייסד “עלי חמינאי” שם רשעים ירקב. מחודש רמדאן 1971 במשהד, שבהן הוא מגדיר מחדש את המונח האסלאמי, כעקרון חיים דינמי ומהפכני ולא רק כאמונה פילוסופית יבשה. מטרתו המרכזית של המחבר היא להוציא את הקוראן מהבידוד ולהוכיח כי האמונה באל אחד מחייבת אחריות מוסרית וחברתית, הדורשת מאדם להתנגד למשטרים רודניים ולמערכות פוליטיות וכלכליות מושחתות. לאורך ההרצאות, נבחנות סוגיות ליבה כמו שלטונות אלוהיים בלעדיים, שלילת אלילים ומוסדות דיכוי, והחתירה לשחרור האדם מעבדות אדם לטובת עבדות אלוהית המביאה לחירות אמיתית. בנוסף, מודגשת החלוקה המבנית בין חברת התאוחיד לחברה מטריאליסטית, תוך ניתוח פסוקים קוראניים מרכזיים (כמו אייט אל-קורסי) כדי להמחיש כיצד הבנת האחדות האלוהית מעצבת מחדש את סדרי הממשל, הכלכלה, והצדק החברתי.

.

עקרונות היסוד של תפיסת העולם והאלוהות:

בורא ומנהיג יחיד. חלוקת המציאות לשתי דרגות בלבד: המציאות מחולקת באופן ברור לבורא מחד, ולכל הנבראים מאידך. כל היצורים בעולם, מהקטן שבחלקיקים ועד האדם והנביאים, הם עבדיו ונבראיו של הבורא ושווים במעמדם הבסיסי כעבדים בפניו. האסלאם דוחה כל עריצות או שעבוד של אדם לאדם אחר; הציות והשעבוד המוחלטים מגיעים אך ורק לבורא, וציות לכוח שאינו מטעם הבורא נחשב לסטייה מעקרון. השקפת העולם האסלאמית מחייבת חברה ללא מעמדות. כל בני האדם נבראו ממקור חומרי אחד (מאדם וחווה) והם שווים בזכויותיהם ובאפשרויותיהם. המדד היחיד ליתרון או לכבוד אצל הבורא הוא יראת שמיים, ולא מעמד, עושר או גזע. האמונה בייחוד האל, משחררת את האדם מצרות אופקים ומשיעבוד לצרכים חומריים מיידיים, וגורמת לו לראות במוות מעבר וחלון לחיים נרחבים יותר ולא קץ הקיום עקירת הפחד: הכרה בכך שכל הכוח שייך לבורא עוקרת את הפחד מפני שליטים, עריצים או אובדן חומרי, ומעניקה לבעל האמונה עוז רוחני ועצמאות. אלו העקרונות שכתובים באסלאם, אלו העקרונות שאפילו הישמעאלים לא מוכנים לזוז מהם.

.

וכבר כתב על כך הרב יחיא קאפח בספרו (סוף אות נ- נא’): “וכך אירע לנו שהטעו אותנו לסור מאחרי ה’ אלהינו ולעבוד אלהים אחרים, ולהאמין באלוהות רבים על ידי ספר הזוהר הנמסר לנו מיד מלך ממלכי העכו”ם היושבים במזרח, ויחסו הספר הלזה לרשב”י התנא בשקר. ומזמן ההוא והלאה נשתנית אמונתינו מעט מעט עד שנהפכה לזרה.

ורוב חכמי ישראל לא נתנו לב לדעת מקורו ומבטן מי יצאו הדברים רק האמינו למשאות שוא ומדוחים הממונים בחובו, כאלו מרשב”י התנא הקדוש יצאו הדברים, ולכן לא שמו אל לבם למרורת הפתנים אשר בקרבו כי לקחם בחלק שפתיו והדיחם, ונעשית הקבלה המזוייפת לגבירה!

והקבלה האמתית המסורה לנו איש מפי איש ממשה רבינו עד רבי ועד רב אשי ורבינא ור’ יוחנן מרה דארעא דישראל נעשית לשפחה בזויה ומאוסה ח”ו ותחתיה רגזה ארץ כמבואר בזוהר ויובא לקמן (סי’ ס”ז וז”ח).

ובכן נשכבה בבשתינו ותכסינו כלימתינו איך עזבנו אמונתינו הצרופה המקובלת בידינו מנביאינו וחכמינו התלמודיים, ונפתינו למחבר הזהר והתקונים המסית אותנו בחלקלקות להאמין באלוהות רבים ולעבוד אלהים אחרים קצר אפים וזוגתו (זעיר ונוקביה).

והישמעלים עמדו באמונתם ביחוד השי”ת כמו שקבלו מישראל כמ”ש הרמב”ם בתשובה לגר צדק והרבה מחכמינו שהם מיחדים את השי”ת כמונו וכפי המתבאר מחכמינו התלמודיים, ולא כמו שכתבו המקובלים החדשים שאין אמונתינו וביחוד השי”ת כדעת הישמעאלים והפילסופים האלהיים, אלא בדרך אחרת בשיתוף ברואיו שהיא כאמונת העכו”ם מאמיני השלוש כמו שנתבאר לעיל סימן מ”ב ויתבאר עוד לקמן“. ע”כ.

.

מן הצניעות והמוסר אל שוק הסגולות

הראת לדעת, כי תרבות אירופה הנוצרית, ובפרט במאות האחרונות, הרחיקה לכת בפריצות, בהפקרות ובהחלשת מוסדות המשפחה הרבה יותר מחברות מסורתיות רבות בעולם המוסלמי. ולא רק בענייני אמונה ודת ניכר ההבדל, אלא גם בצניעות, ביחס להורים, בכבוד למורים ובשמירת מסגרת המשפחה. אין הכוונה להכשיר את דת האסלאם או להתעלם משיבושיה, אלא להראות עד כמה אותה תרבות אירופית שהוצגה לנו כ”נאורה” הולידה במקומות רבים ריקבון מוסרי, מרד בהורים, פירוק המשפחה והפיכת הפריצות למעלה.

גם אצל בני ישראל מעדת אתיופיה נשתמר כבוד ההורים כמעלה ראשונה במעלה. בשנת 2019 אמר גדי יברקן, כי “כיבוד הורים ובכלל זו מעלה ראשונה אצלנו בתרבות האתיופית”. כלומר, במקום שבו נשמרת תרבות של מסורת, משפחה ויראת כבוד, האדם אינו מתבייש לכבד את אביו ואת אמו, אלא רואה בכך יסוד לזהותו ולמוסריותו.

גם אצל חלק מן המוסלמים מתועדת נשיקת כפות רגלי ההורים ממש. ואצל ההודים, ובפרט אצל ההינדים, המנהג הידוע נקרא צ׳ראן סְפַּרְשׁ — “נגיעה ברגליים”: האדם מתכופף ונוגע בשתי ידיו בכפות רגלי הוריו, כאות של כבוד, הכנעה והכרת הטוב. אין הכוונה שכל אדם בכל תרבות נוהג כך, אלא להראות עד כמה מושג כבוד ההורים עודנו חי בחברות מסורתיות, בעוד שבמקומות אחרים נרמסה המשפחה בשם “החופש“.

וראו, קוראים נעימים, השכיתו ושמעו עד כמה עם ישראל הידרדר לצערנו. במקום שנהיה אור לגויים בדעת, במוסר, בתורה ובשכל הישר, נעשינו לעם הרודף אחר מאגיה, מיסטיקה, לחשים וסגולות. במקום ללמד את האדם תשובה, אחריות, צדקה, תפילה ודעת — קמים בעלי לבוש רבני ומוכרים לו פעולות קסם.

זה אומר לומר תהלים בשבת בתור “סגולה”. זה אומר לשים אבן בפתח הבית כדי שהבית יימכר. זה מורה לסיים את ספר דברים בתור הגנה מאגית. זה מוכר נר, קמע, תפילה מיוחדת, שם, מספר, זמן או חפץ — והכל עטוף במילים של “שמירה”, “ישועה” ו”שפע”.

כל ההבלים הללו אינם דרך התורה, אלא שרידים של פולחנים זרים, אמונות עממיות ומאגיה שחדרו אל עם ישראל במשך הדורות. חלקם הגיעו מן העולם הנוצרי, חלקם מתרבויות אחרות, וחלקם נוצרו בידי יהודים אשר הלבישו את אמונות הגויים בלשון עברית ובפסוקים. וכאשר ההבל מקבל כיפה, זקן וגלימה, ההמון מיד חושב שנעשה תורה.

והחרפה הגדולה היא, שבעלי תארים רבניים עצמם נעשו שותפים להפצת השיבוש. לא מורי דרך הם, אלא אנשי שיווק. לא מחנכי דעת, אלא סוחרי פחדים. הם יוצרים תחילה את החרדה, ולאחר מכן מוכרים לאדם את ה”סגולה” שתציל אותו ממנה.

אנשי עסקים הם — לא רבנים.

עסקנים מוכשרים — לא מורי אמת.

מוכרי סגולות — לא מלמדי תורה.

מוכרי האמת וקוני השקר. רב אמיתי אינו מוכר לאדם אבן, נר, פרק, חפץ או פעולה מאגית. רב אמיתי מלמד אותו לחשוב, לשוב, לתקן את מידותיו, לכבד את הוריו, לחזק את משפחתו, להתפלל אל הבורא לבדו ולחדול מן ההבל.

כי עם ישראל לא נבחר כדי להיות עם של קמעות וסגולות. הוא נבחר כדי להיות עם של דעת, מוסר, משפט ויחוד השם.

.

עד כאן כתבתי מאמר ראשון בנושא זה. ממני חן שאולוב ספרדי טהור. המשך במאמר הבא.