.

ונמשיך את המאמר הראשון בנושא זה – פאטימה – עאישה:

על פי השקפת השיעים, אשתו הצעירה של מוחמד, עאישה, לא חיבבה את פאטמה ובעלה עלי, בשל קנאתה ליחסים הטובים בין השניים, ובשל היחס המיוחד שהפגין מוחמד לבתו. המוסלמים מחשיבים את פאטמה כבת, אם ואישה אוהבת, אישה נדיבה שחייתה בפשטות, מוסלמית אדוקה ומודל לחיקוי עבור כל אישה מוסלמית.

הסיבה לשוני בין הסונים לשיעים נובעת מהסוגיה הטעונה של שאלת ירושת מוחמד. הסונים טענו כי היורש הראוי הוא אבו בכר, שמוחמד היה חתנו (כלומר, אבו בכר היה אביה של אשת מוחמד, עאישה), ואילו בראיית השיעים המחליף למוחמד צריך היה להיות בן דודו וחתנו, עלי בן אבי טאלב. השיעים על כן, מרוממים את פאטמה למעמד של כמעט-קדושה וצדיקה, מאחר שהיא מהווה קשר בין עלי למוחמד. כל האימאמים של השיעים לאחר עלי, היו מצאצאיה של פאטמה, ודרכה מצאצאיו של מוחמד, החל מבניה חסן וחוסיין. השליטים הסונים מבית אומיה ומבית עבאס נחשבו ללא לגיטימיים בעיני השיעים, ובראייתם – רק יוצאי חלציו של מוחמד הם יורשים ראויים לו (ולא כל בני שבטו שבט קורייש כפי שטוענים הסונים).

.

לסיכום: ישנה מחלוקת עצומה בין השיעים לסונים: לא רק מי הבת המובחרת, אלא מי ממשיך דרכו של מוחמד. לדעת הסונים פאטמה לא היא הבת המובחרת, ולא היה הבת היחידה של מוחמד. ולכן הסונים טוענים כי אבא של עאישה הוא היורש של מוחמד. לדעת השיעים היא פאטימה היא הבת היחידה של מוחמד. ומכיון שהיא הבת היחידה שלו, היורש הוא בן דודו וחתנו.

.

כעת תבינו היטב מפני מה הארכתי בדברים: המתרגם שזייף את תרגום יונתן על התורה, היה לו אינטרס מובהק ככל הנראה לרומם את “השיעים”, כלומר, הכותב דאג לרומם את מעמדה של פאטימה ולהמעיט באשתו האחרת של מוחמד, עאישה. וכי מה יותר גדול מזה, שהאמא אצל המוסלמים נותנת אישור ומצוה לקחת את “פאטימה” לאשה? הרי לפי המזייף הכושל, ישמעאל לקח את פאטימה! ומי ממשיך דרכו של ישמעאל אם לא, “מוחמד”? זיוף שכזה התאים מאוד לשיעים!

ולכן הכותב לא רק שאומר שאמו של ישמעאל ציותה עליו לקחת את פאטימה. אלא הוא כותב, שישמעאל גירש את “עדישא“, שהיא בעצם המקבילה ל-“עאישה“, שהסונים טוענים שמוחמד לקחה לאשה שלישית. וכמו שהסונים מספרים, שהיא נחשבת ל”אישה האהובה על הנביא“. ומה המתרגם עושה? הוא גורם להמעיט את עאישא בעיני הקורא, ומעלה שישמעאל לקח אותה לאשה וגרשה, כלומר שמאסה בעיניו. ואומר שאמו של ישמעאל אמרה לו שרק פאטימה היא הטובה.

.

מכאן עולה בבירור כמה דברים:

א) תרגום ירושלמי המזוייף על התורה המיוחס לרבינו יונתן, נכתב רק לאחר כתיבת/הפצת הקוראן.

.

ב) הנני משער שתרגום יונתן המזוייף יצא תחת ידם של הגויים. יתכן והכותב היה נוצרי שרצה לעורר מחלוקת באותו הזמן. ולאמיתו של דבר, איני יודע את הכוונה הברורה של הכותב המזייף בכותבו את הדברים האלו.

.

ג) יש הסוברים שהתרגום הזה עבר המון ידיים, וחלו ידיים זרות בהמשך הזמן, והתווספו בו כתבי יד זרים.

.

בכל אופן, לדעתי, אם אכן הרס”ג כתב בענין ארמילוס, לא נמשך אלא דווקא אחר התרגום הזה! וזו הייתה כל מטרת כתיבתי וחקירתי בענין התרגום ירושלמי המזוייף. שהרי לאחר שהוכחתי, כי התרגום הירושלמי על התורה הינו מזוייף, הדברים כבר לא רלוונטים. על תרגום זה אין מסורת, ובתרגום של יונתן האמיתי לישעיהו, חלו בו ידיים זרות כפי שהוכחתי.

.

ראו מה שכתב הזייפן (דברים פרק לד פסוק ג פרשת וזאת הברכה): “וְאֶת־הַנֶּ֗גֶב וְֽאֶת־הַכִּכָּ֞ר בִּקְעַ֧ת יְרֵח֛וֹ עִ֥יר הַתְּמָרִ֖ים עַד־צֹֽעַר“. וכתב המזייף בתרגום ירושלמי, “ואת מלך דרום שׁמִתחבר עִם מלך צפון להשחית יושבי הארץ ועמוני ומואבי יושבי המישור שמצירים להם לישׂראל ואת גלות תלמידי אליהו שגלו מִן הבִקעה של יריחו ואת גלות תלמידי אלישע שגלו מִן ערי התמרים על ידי אחיהם בית ישׂראל מאתים אלפים איש ואת צרת כל דור ודור ופורענות ארמלגוס הרשע ומערכי מִלחמה של גוג ובזמן הצער הגדול ההוא מיכאל יקום בזרוע להושיע”. ע”כ.

שימו לב היטב, אלו כתבי יד מהתרגום ירושלמי שעליו דברנו. לא מדובר בתרגום יונתן בן עוזיאל! אלא מדובר באותו תרגום ירושלמי אשר כתב הענין על פאטימה. כעת הוא מעלה בדיה לעם ישראל ומשבש את מוחם. שיש ישות מסויימת הנקראת, “ארמלגוס”, והוא הרע, והוא הוא הגורם לצרות של עם ישראל. וככל הנראה זה מה שראה הרס”ג, ועליו ביסס את פירושו.

.

אמנם, מה שהכי מעניין, זה השם, “ארמלגוס“, זוכרים אותו? הוא שם שמוכר לנו מכתבי יד אירופאים שראינו למעלה. והנה כאשר נפתח את הדפוס של התרגום ירושלמי המזוייף, נראה כי המילה, “ארמלגוס” תואמת את כתבי היד האלה בקישור כאן. עמוד 1305 טור ימיני בשורות המתרחבות. זו מהדורת ונציה משנות ש״ן–שנ״א, 1590–1591,דפוס בין מאות שנים, המוכיח כי המילה, “ארמלגוס” כך היתה כתובה. אבל מה שנעשה מעניין הוא הדבר הבא.

למעלה ראינו, שמישהו מן המגיהים האירופאים בכתב־יד רויכלין משנת 1105 הכניס בגוף הנוסח שם קרוב ל-“ארמילוס“, ושם כתבתי, שבעצם בשלב זה של החקירה הצלחתי להתחיל לפענח את הזיופים, המהלכים, וכל מה שקרה כאן במשך הדורות.

.

כלומר, יש לנו הצלבה מפורשת של זיוף מול זיוף. יתכן מאוד, שמי שזייף את תרגום יונתן בן עוזיאל על התורה, זייף גם את כתבי היד בתרגום האמיתי של יונתן בן עוזיאל על הנביאים. ואם לא מדובר באותו אחד, הדבר דורש בירור וחקירה מי הוסיף דבר זה. ופתרונות לאל יתעלה שמו.

.

וכעת מצאתי בכתבי יד, צילום של כתב־יד, ולא במהדורת דפוס. כתב־יד לונדון, השמור בספרייה הבריטית בסימול Add MS 27031. ויקימדיה קומונס. כתב היד מתוארך בקטלוג, בהסתייגות, למאה השש־עשרה, ומוצאו כנראה באיטליה. בתצלום עמוד 465 מופיעה ההרחבה לתרגום דברים לד, ג, ובשוליו הערה הנוגעת לשם שבגוף התרגום. קטלוג הספרייה הבריטית מציין אותה בדף 230 ע״ב, ומתעתק: ״ארמלגוס נ״ל ארמילוס הרשע שאומות העולם קוראין אותו אנט-קריסטו”. ע”כ.

כמה חשובה המציאה הזו, כמה היא מאירה אור על השקר שהכניסו לנו. כמה היא ממחישה לנו את התערבות הנוצרים והטמעת דעותיהם ביהדות הטהורה שלנו. בעל ההערה מציע לזהות את ״ארמלגוס״ עם ״ארמילוס״, וקושר אותו לכינוי ״אנטקריסטו״. במילים אחרות, ארמלגוס, ארמילוס, ארמליוס, ארמלגון, כל השמות הללו, הם שמות כינוי ומושאלים לשם, “אנטקריסטו”.

.

אנטקריסטו:

בתאולוגיה הנוצרית, אנטיכריסט או אנטיכריסטוס הוא יישות מסויימת המייצגת את הרוע המוחלט ומהווה את אויבו של ישו. מקור המילה הוא ביוונית (αντίχριστος), ופירושה המקורי “במקום המשיח”. המונח העברי הוא “צורר המשיח”. אנטיכריסט מתואר כדמות של משיח שקר שמהווה את הנגטיב של ישו ומתנגד וכופר במשיחיותו, ואף מעמיד לו אלטרנטיבה שקרית. הדמות נוצרה בהשראת נבואת דניאל (פרק ז’) בחזון ארבע החיות, ומתוארת בהרחבה בברית החדשה בחזון יוחנן, באיגרת השנייה אל הקורינתים (יא, ד), ובאיגרת אל הגלטים (א’, ו-ז). דמות זו לקוחה מהחיות שבחזיון דניאל, ולכן היא מכונה במסורת הנוצרית גם “החיה”.

דמות האנטיכריסט לקוחה מאגדה עממית המספרת שלאחר הגליית היהודים הופיע אנטיכריסט והציע להם להשיב אותם לארצם וכאשר נענו לו השליך אלפים מהם לים. אלברטוס מגנוס ותומאס אקווינס הקדישו תשומת לב רבה לאגדה זו וטענו שאנטיכריסט ייוולד בבבל, בשבט דן, יעלה לירושלים, שם ישכנע בקלות את היהודים שהוא המשיח, יבנה מחדש את בית המקדש ויכריז על עצמו כאלוהים.

לאנטיכריסט אמורים להיות סממנים צורניים דומים למשיח הנוצרי, ולכן הוא אמור להיות אדם כריזמטי ונואם בחסד “פום ממלל רברבן”, שיכונן בתחילה תחת משטרו רב-העוצמה שלום עולמי, ויאחד עמים רבים תחת חסותו, כשלצידו נביא שקר דתי. סימנו על פי אותה תפיסה המספר 666, שייחקק על מצחם וידיהם של מאמיניו, ויאפשר להם לסחור ולקנות תחת שלטון אנטיכריסט. בסופו של דבר אמורה להיות מלחמה עולמית נגד כוחות אנטיכריסט, שיובסו בידי המאמינים וישו בראשם. שם המלחמה, “ארמגדון“, לקוח מהשם העברי “הר מגידו”, אזור שהתרחשו בו מלחמות רבות וחשובות, בעולם העתיק ואף בעת החדשה. יש נוצרים הרואים באיחוד האירופי, ואף באו”ם, את הדמות המכונה אנטיכריסט.

.

ומי היו הראשונים לקפוץ בראש להאמין בבדיה זו? המקובלים שר”י. ראו את נתן המטורלל בספר חמדת ימים (שבת פרק א אות צג): שכתב, “ובעבור קדושת שמך עשה ולא לנו וחוס וחמול עלינו ואל תהי צרה ויגון בגאולתינו שלא יהרג משיח בן יוסף על ידי ארמילוס הרשע, ושלא יקומו כל הגוים עלינו לאמר לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, וזכור כי עפר אנחנו ואין בנו תורה ומעשים טובים אשר בהם נשען להמלט מחבלי משיח ואין מי יעמוד בעדנו אלא שמך הגדול יעמוד לנו בעת ההיא, והרם דגל משיחנו על ארמילוס הרשע ועל כל אגפיו, ישמח צדי”ק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע”. ע”כ.

.

גם בספר של יוסף חיים כתב (בן איש חי שנה שניה פרשת מקץ הקדמה): “פירוש שגיתם בו מקודם באיזה חסרון שנעשה בו, דלכך הושב עתה מן השמים בגוף שלכם בסוד הגלגול עוד הפעם כדי להשלים תיקונו בתוספת מרובה, וע”י שלימות תיקון הבירור, אז את אחיכם, הוא משיח בן יוסף, קחו, שלא יהרג ע”י ארמילוס הרשע, וקומו שובו אל האיש, הוא משיח בן דוד שזוכה לשלימות החמשה שהם נרנח”י כי יקח גם יחידה”. ע”כ.

.

ונחשו מי עוד מביא זאת בספרו? יש ספר שנקרא, “אבקת רוכל” הספר הזה מיוחס לתלמידו של רבי יהודה בן הרא”ש. אמנם חוקרים רבים ובצדק, מייחסים את הכתיבה למנובל הרשע, “משה די-ליאון” ימחה שמו. כלומר, רבים מן החוקרים סבורים שספר זה יצא מתחת משה די-ליאון, ועל מנת שיקבלו את זה הספר, ייחס אותו לתלמיד של יהודה בן הרא”ש. בכל אופן שם מבואר (הספר הראשון האות השביעי): “הקב”ה בעל נפלאות, עושה מופת בעולם, ובורא בריאה, ויוצא בה ולד, והיא מבקעת ויוצא ממנה דמות אדם ושמו ארמילו”ס השטן, זה שהאומות קורין אותו אנטיקרישטו וכו'”. ע”כ. כלומר, לפי הסיפור שלו, הוולד יוצא מתוך אבן שיש שברומי, שעליה דמות נערה. האבן עצמה נבקעת, ומתוכה יוצא ארמילוס — לא מרחמה של אישה חיה.

בנוסח המקביל המלא מתואר שגברים נזקקים לדמות האבן במעשה מיני, והמחבר טוען שזרעם נשמר בתוכה. וכך נאמר: ״והקב״ה משמר טפתן בתוך האבן ובורא בה בריה ויוצר בה ולד, והיא מתבקעת ויוצא ממנה דמות אדם״. כלומר, האבן משמשת בסיפור מעין רחם: הוולד נוצר בתוכה, ואחר כך היא נסדקת ונפתחת והוא יוצא. לא נאמר שהוא יוצא מאיבר מין של הפסל או מפתח מסוים בגופו, אלא שהאבן מתבקעת. המילים ״בה״, ״היא״ ו״ממנה״ שבקטע שהבאת מתייחסות לאותה אבן.

שוב אנו עדים להחדרת מטאפוריה זולה, סיפורים ילדותיים, קשקוש מוחלט, שהוכנס לדת ישראל כתורת אמת.

.

אמנם חז”ל עליהם השלום, מה אומרים לנו? (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נב עמוד א): “תנו רבנן: משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקדוש ברוך הוא: שאל ממני דבר ואתן לך, שנאמר אספרה אל חוק וגו’ אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך. וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג, אומר לפניו: רבונו של עולם, איני מבקש ממך אלא חיים. אומר לו: חיים, עד שלא אמרת – כבר התנבא עליך דוד אביך שנאמר חיים שאל ממך נתתה לו וגו'”. ע”כ.

ולדעתי חז”ל עשו כאן עבודה מדהימה. כלומר, לדעתי, חז”ל ידעו מן ההבלים האלו, ובעדינות מרובה, דחו את כל דעות ההבל מעם ישראל. וכאשר עלה בליבי, כך מצאתי בספר החיצוני הארור, “זרובבל”, שמיוחס לזְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל. החוקרים משערים כי הספר הזה נכתב במאה הששית- השביעית. תקופה קצרה לאחר שהאמוראים חתמו את התלמוד בבלי. לא לחינם, הופעת סיפור על משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, מופיע דווקא בתלמוד בבלי. לא אתפלא, אם חז”ל שמעו וראו את הדעות הללו בספר זרובבל, ובפסקא זו שכתבו, דחו את כל דעות ההבל שהובאו שם.

.

וזה המובא בספר זרובבל: “וכשמעי זאת הסתרתי פני רגע ממנו, ואשוב ואביט אליו והסתרתי עוד כי יראתי, ויאמר אלי, אל תירא ואל תחת למה אתה מחריש [והסתרת פניך ממני], ואומר שמעתי שמעך כי משיח אלהי [יעקב] אתה, ומיד נדמה אלי כנער מכלול יופי ונעים אין כמותו. ואומר אליו מתי יאיר נר ישראל? [ומתי תבוא הגאולה]? ובאמרי לו הדברים האלה והנה איש בעל [שש] כנפים בא אלי ויאמר אלי. כי הוא היה שר צבא ישראל שנלחם עם סנחריב ועם מלכי כנען ועתיד הוא להלחם מלחמת ה׳ עם משיח ה׳ ועם המלך עז פנים ארמילוס בן אבן שיצא מהאבן“. ע”כ. שימו לב, לדרדור התהומי של המחבר הזה, איזה הזיות הוא מכניס לעם ישראל! וכי יתכן שזרובבל עליו השלום, יאמר ויכתוב שטויות כאלו על ספר?

.

ובספר זרובבל גרסא אחרת (״ספר זרובבל״, בתוך: אהרן ילינק, בית המדרש, חדר שני, לייפציג, תרי״ג (1853), עמ׳ נ״ו (56). החיבור כולו נדפס בעמ׳ נ״ד–נ״ז (54–57). בקטע שבחלקו העליון של עמ׳ 56) כתוב: ״ודבק בי ויראיני אבן בדמות אשה ואמר אלי אבן זאת ישכב שטן עמה ויצא ממנה ארמילוס״.  לצילום העמוד במקור המודפס — זהו עמוד 89 בקובץ, שמספרו המודפס 56.

.

וכבר כתב האבן עזרא (אבן עזרא הפירוש הארוך שמות פרק ב פסוק כב פרשת שמות): “ותלד. כי אמר. משה, וזאת צפורה היא האשה הכושית אשר אמר. ואשר כתוב ב[ספר] “דברי הימים דמשה” אל תאמין. וכלל אומר לך, כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה [=למשה מסיני] אין לסמוך עליו, ואף כי יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה. וככה ספר זרובבל, וגם ס’ אלדד הדני והדומה להם”. ע”כ.

.

ודעו, כי כבר ניסו לייחס ספר מסויים לרבי שמעון בר יוחאי בעבר, היה זה כ 300 שנה לאחר חתימת התלמוד. שם הספר: “נסתרות דרבי שמעון בן יוחאי”, ובו מופיע השם בכתיב ארמילאוס, ונאמר עליו: ״והוא בריה דסטנא ודאבנא ועולה לירושלם ויעורר מלחמה עם משיח בן אפרים בשער מזרחי״. כלומר: הוא בנו של השטן ושל האבן. בהמשך מתוארים מות משיח בן אפרים, הופעת משיח בן דוד והריגת ארמילוס; גם כאן מובא הפסוק מישעיהו יא, ד. opensiddur.org – מראה המקום: אהרן ילינק, בית המדרש, חדר שלישי, עמ׳ 80; החיבור כולו בעמ׳ 78–82. קישור לנוסח המלא בעברית, לצד תרגום לאנגלית. ארמילוס ;.

מקובל במחקר לתארך את ״נסתרות דרבי שמעון בן יוחאי״ לסביבות אמצע המאה השמינית לספירה — בערך שנת 750, בתקופת הגאונים. אין בידינו שנת חיבור ודאית. Posen Library– החוקר ג׳ון ק׳ ריבס מדייק שהחיבור קיבל צורה כתובה ראשונית זמן לא רב לאחר אמצע המאה השמינית, וייתכן שחלק ממקורותיו קדומים יותר, מאמצע המאה השביעית. התיארוך נשען על הרמזים למוחמד, לכיבוש המוסלמי ולרצף השליטים מבית אומיה עד המהפכה העבאסית. almuslih.org מחברו אינו ידוע. לפי תיארוך זה, החיבור מאוחר בכ־600 שנה לרשב״י, שחי במאה השנייה; ייחוס החזונות לרשב״י הוא המסגרת הספרותית של החיבור. Posen Library מקור לעיון: הדיון של ריבס ב״נסתרות״, עמ׳ 31–32..

.

מי שאימצו את דברי ההבל בענין ארמילוס לחיקם, היו המקובלים השוטים! אחד מהם נקרא: אברהם סבע תלמידו של יצחק די-ליאון. בספרו צרור המוות (צרור המור דברים פרשת כי תצא): “כאומרו וברוח שפתיו ימית רשע. ותרגום יונתן ב”ע יקטל ארמילוס רשיעא. וכבר אמרו שהוא יושב באבן גדולה שברומי. ובאותו זמן יפול הנופל כי אותה אבן תפיל נפל א’ שהוא ארמילוס הרשע”. ע”כ. וכי למי תתאים אגדה מטופשת זו, אם לא למקובלים המינים?

.

בהנחה שחז״ל הכירו מסורות מן הסוג הזה והתכוונו להגיב עליהן, אפשר להציע שהם ביקשו לרסן את העצמת דמות המשיח ולהעמיד את תלותו באל יתברך: גם המשיח זקוק לקבל חיים, ואינו בעל כוח עצמאי על החיים והמוות. כלומר, חז”ל באו לדחות את הסברה, שהמשיח הוא מקור החיים, אלא הוא מבקש חיים. משיח בן דוד רואה את הריגת משיח בן יוסף, והתגובה המיוחסת לו אינה הפגנת כוח אלא בקשה: ״איני מבקש ממך אלא חיים״. במסגרת הסיפור, מעמדו כמשיח אינו מבטל את תלותו באלהים. יש כאן אפילו הבדל ספרותי מעניין לעומת המשך ספר זרובבל: שם מנחם בן עמיאל ואליהו מחיים את נחמיה בן חושיאל שנהרג; ואילו בברייתא משיח בן דוד מבקש להבטיח את חייו שלו.

בסמוך לברייתא מובאת מחלוקת אם ההספד שבזכריה הוא על משיח בן יוסף שנהרג או על יצר הרע שנהרג. בהמשך מתואר יצר הרע כמי ש״צפון ועומד בלבו של אדם״. כלומר, לצד המסורת המשיחית מופיע בסוגיה עיסוק מפורש ברע שבאדם ובמאבק בו. מכאן אפשר להציע שחז”ל באו לומר: אין להפנות את כל המבט אל אויב פלאי מבחוץ, ולהסיח אותו מן הרע שהאדם נדרש להתמודד עמו בתוכו.

יש לומר כי ההשערה היא שחז״ל הכירו מסורות קדומות שפרטים מהן מופיעים גם בספר זרובבל. ואפשר, שחז״ל הכירו מסורות שהרחיבו בסיפורי פלא סביב דמויות המשיחים, ובמאמר זה ביקשו להעמיד במרכז את תלותו של המשיח באל יתברך. שהרי אפילו משיח בן דוד, בראותו את משיח בן יוסף שנהרג, אינו מציג עצמו כבעל כוח עצמי על החיים והמוות, אלא מבקש חיים מריבונו של עולם.

.

ולכן רבינו הטהור הרמב”ם כתב (רמב”ם הלכות מלכים פרק יא): “המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה, וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה’ אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו’ אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו’ והביאך ה’, ואלו הדברים המפורשים בתורה וכו’ … ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשו, ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח, דרך כוכב מיעקב זה דוד, וקם שבט מישראל זה מלך המשיח … ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת.

ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן, וכל המוסיף או גורע או שגלה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן הרי זה בודאי רשע ואפיקורוס … ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה’, הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים שנאמר ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד”. ע”כ.

.

הרמב״ם מנתץ את הזיית ארמילוס ומחזיר את הגאולה אל התורה והשכל

רבינו הטהור הרמב״ם במילים ברורות אלו, מחזיר את אמונת המשיח אל המקום שממנו אסור היה להוציאה מעולם: אל התורה, אל המציאות ואל מבחן השכל הישר. הוא אינו נותן לדמיון להשתלט על האמונה, ואינו מאפשר למספרי אגדות להפוך סיפורי פלא לתנאי בגאולת ישראל. המשיח של הרמב״ם אינו יצור מיסטי שעיקר גדולתו בנפלאות, בהחייאת מתים ובמלחמות עם דמויות אפוקליפטיות, אלא מלך מבית דוד, הוגה בתורה, עוסק במצוות, מחזק את ישראל בקיומן, נלחם מלחמות יְיָ, בונה את המקדש ומקבץ נדחי ישראל. זהו משיח של תורה, לא משיח של סיפורי אופל. הגאולה אינה החלפת התורה בסודות חדשים, אלא השבת האפשרות לקיים את התורה בשלמותה. לא המעשייה קובעת — המעשה קובע. לא הפלא קובע — התורה קובעת.

וזוהי דרך השכל הישר שרבינו מנחיל לנו: להבחין בין תקווה לבין ידיעה, בין אפשרות לבין מציאות, ובין אדם שהוא “בחזקת משיח” לבין מי שהתברר בפועל כ”משיח בוודאי”. ואם אותו אדם נהרג או לא הצליח להשלים את הדברים שקבעה ההלכה, אין מתחילים להמציא סיפורים חדשים כדי להציל זיהוי שהתמוטט. לא אומרים שהוא ישוב, לא בונים סביב כישלונו מערכת חדשה של אגדות, ולא מכריחים את המציאות להתאים לאמונה שקדמה לה. מתקנים את המסקנה. ההבטחה שבתורה עומדת; האדם שחשבנו שהוא עתיד לממשה — אינו האיש.

וכאן מתגלה עד כמה רחוקה דרך רבינו מסיפורי ספר זרובבל. שם החכמים אינם מאמינים במנחם בן עמיאל, ורק לאחר שהוא ואליהו מחיים את נחמיה בן חושיאל שנהרג — הם מקבלים אותו. כלומר, הפלא הוא שהופך אותו למשיח. ההחייאה היא הראיה. הנס הוא החותמת. ואילו הרמב״ם עוקר את כל צורת החשיבה הזאת מן השורש: זיהוי המשיח אינו תלוי בהחייאת מתים ואינו זקוק למופתים. אין צורך להפוך את אמונת המשיח לקרקס של פלאים כדי לקיים את הבטחת התורה.

אין פירוש הדבר שמשפט זה לבדו בא להכחיש כל אפשרות של נס. זו אינה הטענה. הנקודה חזקה בהרבה: הנס איננו התנאי. הוא איננו אמת המידה. הוא איננו המבחן שעל פיו אנו יודעים מיהו המשיח. התורה והמעשים הם המבחן. וזו תהום של ממש בין דרך הרמב״ם לבין הספרות האפוקליפטית המאוחרת: אצל בעלי הדמיון — הפלא במרכז; אצל רבינו — התורה במרכז.

ולא זו בלבד. בפרק שלאחר מכן רבינו מנפץ גם את החוצפה האנושית לצייר מראש את אחרית הימים כאילו ישב מישהו בחדרי שמים ורשם פרוטוקול של העתיד. רבינו קובע: “אלא עולם כמנהגו הולך“. וביחס לפרטי הדברים הוא אומר בפשטות שאין למעלה ממנה: “לא יידע אדם היאך יהיו, עד שיהיו”. איזו מכת מוות לכל בעלי החשבונות, התאריכים, הדמויות הסודיות, המלחמות המדומיינות והיצורים האפוקליפטיים! רבינו אומר לך: אינך יודע. המתן עד שיהיה. האמן במה שהתורה הבטיחה, ואל תהפוך את דמיונך לנבואה. וזו אינה חולשה באמונה — זו אמונה נקייה מן השקר. אדם מאמין אינו חייב להעמיד פנים שהוא יודע מה שלא נמסר לו. להפך: השקרן אומר שהוא יודע; החכם יודע היכן נגמרה ידיעתו.

ולכן מזהיר רבינו שלא להאריך באגדות הללו וש”לא ישימם עיקר”. כמה צריך לחקוק את המילים הללו בלב! לא ישימם עיקר. לא יהפוך סיפורים לעמודי אמונה. לא ישעבד את התורה למדרשים מאוחרים. לא יבנה את השקפתו על דמות אפוקליפטית שהגיעה מספרות מאוחרת ויהפוך אותה לפתע לתנאי בגאולת ישראל.

גם תכלית ימות המשיח אצל רבינו אינה התאספות המונים לצפות במופע של נפלאות. התכלית היא שישראל יהיו פנויים לעסוק בתורה ובחכמה בלא נוגש ומבטל. כמה רחוק הדבר מכל אותה דת של סיפורים, מפלצות, שטנים, ארמילוסים ומלחמות מיסטיות!

ומכאן מתרסק הבסיס להפיכת ארמילוס לעיקר באמונה. הסיפור על השטן המוליד בן מאבן אינו נמנה עם הבטחות התורה שמונה הרמב״ם, אינו אחד מתנאי זיהוי המשיח, ואינו תנאי לקיבוץ הגלויות, לבניין המקדש או לחזרת מלכות דוד. אין שום הצדקה להעמיד את עם ישראל מול ההזיה הזאת ולומר לו: “אתם חייבים להאמין בארמילוס; הוא יושב ברומא; הוא מעכב את הגאולה; כאשר ימות תבוא הישועה”.

מי נתן רשות להפוך אגדה מאוחרת ליסוד בדת משה? מי נתן רשות לקחת דמות מספרות אפוקליפטית ולהעמיד אותה לצד הבטחות התורה? ומי נתן רשות להחליף את התשובה, התורה ותיקון הדעות באיזה יצור מסתורי שעל פי הדמיון יושב ברומא ומנהל את גורל ישראל? צריך לדייק: הרמב״ם אינו מזכיר כאן את ארמילוס בשמו ואינו כותב “ספר זרובבל שקר הוא”. זו מסקנה הנובעת מן השיטה שהעמיד. אבל דווקא בזה כוחה: רבינו אינו צריך לרדוף אחר כל הזיה ולפרקה אחת־אחת. הוא עוקר את הקרקע שעליה הן צומחות.

ברגע שלמדת שאין המשיח נבחן במופתים, שאין הכרח לשינוי סדרי בראשית, שאין אנו יודעים את פרטי העתיד עד שיהיו, שאין לעשות את אגדות המשיח עיקר, ושעיקר הגאולה הוא חזרת התורה, המלכות, המקדש וקיבוץ ישראל — מה נשאר מכל בניין ארמילוס? סיפור. לא עיקר אמונה. לא מסורת המחייבת את ישראל. לא תנאי לגאולה. סיפור.

וזהו כוחו העצום של רבינו כנגד כל הזיות ספרי האופל: הוא אינו צריך להתווכח עם כל מפלצת שהדמיון המציא. הוא מלמד את האדם כיצד לחשוב, ומרגע שהשכל שב למקומו — המפלצות מתפוגגות מאליהן. הוא מלמד להבחין בין תורה לתוספת, בין הבטחה להשערה, בין ידיעה לדמיון, בין אמונה לתמימות, ובין דברי נביאי האמת לבין סיפורי בעלי האפוקליפסה.

וזו דרך האמת: אין אנו זקוקים לארמילוס כדי להאמין במשיח. אין אנו זקוקים לשטן המוליד בן מאבן כדי להאמין בגאולה. אין אנו זקוקים להחייאת מתים כדי לזהות את מלך המשיח. התורה מספיקה. דברי הנביאים מספיקים. והשכל הישר מספיק כדי לדעת היכן מסתיימת האמונה ומתחילה ההזיה.

.

אמנם בשער ההזיות שהבאנו לעיל אמרו המקובלים השוטים (בספר פרי עץ חיים – שער העמידה – פרק יט” :(הזהיר לנו מורי זלה”ה מאוד, ביום א’ שהלכנו על ציון שמעיה ואבטליון בהתפללנו שם, והכפיל שם לנו לומר, שנזכיר בכל תפלה ותפלה, לכוין במלת דוד עבדך, שיחיה משיח בן יוסף, ולא ימות ע”י ארמילוס הרשע, והוא נקרא כסא דוד עבדך. וזה סוד, חיים שאל ממך, כמ”ש בר”מ שעתיד משיח בן יוסף למות. ולא הבינו דבריו, והשם יודע נסתרות, וסופו מוכיח על תחלתו, שמת מורי החסיד זלה”ה בעו”ה וכו’… ובהגהה נכתב: ר”ל, שמלך המשיח התפלל לפניך, שלא ימות על ידי ארמילוס הרשע, ושמעת לתפלתו ונתת לו אורך ימים, ר”ל, נתת לו אריכות הגלות שלא יבא במהרה, כדי שיוכל לבא כמה פעמים בגלגולים כמ”ש בתיקונים ע”ה, שבכל דור ודור יבא משיח בן יוסף בגלגול, אם יש צדיקים בדור שיהיו מגינים עליו שלא ימות, ומאחר שלא נמצא מי שיגין עליו, מוכרח הוא בעצמו למות, וע”י עונש המיתה שסובל בכל דור ודור, הוא מכפר עליו שלא ימות ע”י אותו רשע ארמילוס, אלא שבכל פעם הוא ימות ע”י הקב”ה בעצמו, בסוד הנשיקה כנודע. ע”ש בחי’ הנ”ל. ונראה, שע”י זכות העוסקים בחכמת אמת, יש כח בידם להגין על משיח בן יוסף שלא ימות ע”י הרשע ארמילוס, ועיין בפירש הזוהר ותראה ע”ז רזין דרזין”.

ובספר עץ הדעת טוב (פרשת וישלח פירש את תפילת יעקב אבינו על מצבינו היום): “ועתה בצאתנו מן הגלות הייתי לב’ מחנות רבים ועצומים המחנה שבאדום והמחנה שבישמעאל כנ”ל בדרך הראשון וא”כ מאחר שטרחת עמנו להוציאנו מכל הגליות וגם לקבצנו בירושלים הנה עתה שבא גוג ומגוג להלחם בנו ובמשיחינו כמ”ש יתיצבו מלכי ארץ וכו’ נא עתה הצילני נא מיד עשו הוא ארמילוס הרשע מאדום שיהרוג את משיח בן יוסף כי אף ע”פ שכבר הבטחתי לרחל אמנו מנעי קולך מבכי וכו’ ושבו בנים לגבולם וכבר נתקיים כי נתקבצו גלותינו ירא אנכי אותו את הרמילוס הבא עתה פן יגרום החטא והכני אם על בנים ולא תועיל תפלת האם ודמעותיה על בניה”. ע”כ. בקיצור, חוג המקובלים השוטים ההדירו שטות זו, והפכו אותם לאחת מיסודות דתם הרעה והקלוקלת.

.

ומוכח וברור מעל כל ספק, כי אין לענין ארמילוס שום קשר ליהדות לתורה ולמצוות, ואינו נוגע בהלך הרוח הקשור למסורת התורה שבעל פה. עד כאן כתבתי בנושא זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.