.

***

“במתים חופשי”

א) הנה בתחילת זה המאמר אשר ידבר על העונש של האדם בעבור מעשיו שעשה בזה העולם, ראיתי להביא מה שכתב רבינו הרמב”ם בענין אחד חשוב (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות פרק ד משנה יח): וז”ל: “כבר בארנו בעשירי מסנהדרין, שאין אחר המוות [לא] שלימות [תיקון], ולא תוספת [שיפור המצב], ואמנם ישלם האדם ויוסיף מעלה [רק] בזה העולם. ואל זה רומז שלמה באומרו (קהלת ט י): “כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה”, אלא במצב אשר ילך האדם – בו ישאר לעולם. ולזה ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט, ולא לאבדו, אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה ואין לו תקנה”. עכ”ל. והנה בעצם רבינו הרמב”ם מסביר, שלאחר המוות אין “תיקון”, אין דרך, “לתקן”, ואי אפשר לשפר את המצב של האדם, ואי אפשר “לסדר” אותה! כלומר, אי אפשר לעשות דברים, “לעילוי נשמת” אדם מסויים ולתקנו. וכמו שסיים וכתב, “אלא במצב אשר ילך האדם – בו ישאר לעולם. ולזה ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט, ולא לאבדו אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה ואין לו תקנה”. ומה פירוש, “ואין לו תקנה”? כמשמעו, לא ניתן לתקנו!

ולזה כיוונו חז”ל ואמרו בתלמוד (שבת ל.): “שאלו שאלה את רבי תנחום דמן נוי, שהיה אמורא ארץ ישראל אשר חי אחרי הדור השלישי. ובתוך דבריו התחיל לומר, אתה שלמה המלך, היכן חכמתך? לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין זה את זה! דוד אביך אמר (תהלים פרק קטו פסוק יז): “לֹ֣א הַ֭מֵּתִים יְהַֽלְלוּ־יָ֑הּ וְ֝לֹ֗א כָּל־יֹרְדֵ֥י דוּמָֽה”. ואתה, שלמה המלך אמרת (קהלת פרק ד פסוק ב): “וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה”. וחזרת שלמה המלך ואמרת (קהלת פרק ט פסוק ד): “כִּי־מִי֙ אֲשֶׁ֣ר יבחר יְחֻבַּ֔ר אֶ֥ל כָּל־הַחַיִּ֖ים יֵ֣שׁ בִּטָּח֑וֹן כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת”. ופעם בדבריך שבחת את המתים יותר מן החיים, ובאחרונה אמרת על החיים שהם יותר טובים מן המתים!

ובאמת לא קשה! מה שאמר דוד המלך, “לא המתים יהללו יה וכו’”, כוונת דוד המלך, שכל זמן שאדם חי יעסוק בתורה ובמצוות קודם שימות. ושידע בדעתו, כיון שמת, בטל מן התורה והמצוות. ואין להקדוש ברוך הוא שבח בו. וכמו שאמר רבי יוחנן ושאל, מה זה שכתוב (תהלים פרק פח פסוק ו): “בַּמֵּתִ֗ים חָ֫פְשִׁ֥י כְּמ֤וֹ חֲלָלִ֨ים׀ שֹׁ֥כְבֵי קֶ֗בֶר אֲשֶׁ֤ר לֹ֣א זְכַרְתָּ֣ם ע֑וֹד וְ֝הֵ֗מָּה מִיָּדְךָ֥ נִגְזָֽרוּ”. ומה פירוש? אלא, כיון שמת האדם, נעשה חפשי מן התורה ומן המצות. ומה שאמר שלמה, “ושבח אני את המתים שכבר מתו”. הנה שכשחטאו ישראל במדבר, עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר (שמות פרק לב פסוק יג פרשת כי תשא): “זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם֘ בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם”. מיד נענה. ולא יפה אמר שלמה “ושבח אני את המתים שכבר מתו”? דבר אחר: מנהגו של עולם, שר בשר ודם גוזר גזרה, ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואם תמצי לומר מקיימין אותה – בחייו מקיימין אותה, במותו – אין מקיימין אותה. ואילו משה רבינו, גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות, וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים. ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים וגו’? ולכן אין סתירה בדבריו, וכל דבריו בתבונה ובדעת”. ע”כ ביאור התלמוד.

וכתב רבינו המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף ל עמוד א): “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות בחייו, שמאחר שמת אין לו תורה ומצות, ואין תשובה לנפש אחר מיתה. ו[הרי תלמד דבר פשוט זה מדרך העולם] מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? וכבר הארכנו בענין בחיבור התשובה”. וכן כתב בחיבור התשובה שהזכיר (משיב נפש מאמר א פרק ג): “בעולם הזה מי שהוא קטון יכול להעשות גדול ו[בעולם הבא] מי שהוא גדול אינו יכול להעשות קטון, וכן הוא אומר מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, בעולם הזה מי שהוא מעות יכול לתקון ומי שהוא מחוסר יוכל למנות אבל בעולם הבא מי שהוא מעות אינו יכול לתקון ומי שהוא מחוסר אינו יכול להמנות”. ע”כ. והרי לך קורא נעים, כי אחר המוות אין שום “תיקון” לאדם. אלא במצב שהלך בחיי חיותו כך הוא נשאר לעד. ויש עוד להרחיב הרבה בענינים אלו וכיוצא בהם, ולהחזיר עטרה ליושנה להיפך ממה שגדלנו עליו. בכל אופן אדם צריך לדעת שאין תיקון אשר אפשר לפעול בנשמתו, אלא בעולם הזה. או לקבל הדין והעונש בתחיית המתים. וזה דווקא למי שעבר עבירות ונפטר רשע באופן שיש לו חלק לעולם הבא, אבל יש עבירות שאם אדם לא יעשה עליהם תשובה, לא יזכה גם לקום בתחיית המתים ולקבל עונש, אלא לעד יהיה שרוי בצער ללא שום תיקון כאשר נבאר בהמשך.

.
“משפט רשעים בגהינם”

ב) במשנה אמר רבי עקיבא כך (מסכת עדויות פרק ב משנה י): “אף הוא [רבי עקיבא] היה אומר, [מצאנו] חמשה דברים של שנים עשר חדש. משפט [עונש] דור המבול [נמשך] שנים עשר חודש. משפט [דינו של] איוב [נמשך] שנים עשר חודש. משפט [עונש] המצריים, [נמשך] שנים עשר חודש. משפט [מלחמת] גוג ומגוג לעתיד לבא [ימשך] שנים עשר חודש. משפט [דין] רשעים ב-“גיהנם” – [ימשך לעתיד לבוא בתחיית ] שנים עשר חודש שנאמר (ישעיהו פרק סו פסוק כג): “וְהָיָ֗ה מִֽדֵּי־חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ וּמִדֵּ֥י שַׁבָּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ יָב֧וֹא כָל־בָּשָׂ֛ר לְהִשְׁתַּחֲוֹ֥ת לְפָנַ֖י אָמַ֥ר יְהֹוָֽה”. רבי יוחנן בן נורי [חולק] אומר, מן הפסח ועד העצרת. שנאמר ומדי שבת בשבתו”. ע”כ. והנה משנה זו צריכה ביאור, כי יש כאן דברים נפלאים למעיין הטוב. ראשית כל יש לומר, כי כל המנוי כאן במשנה זו, הוא דין הנעשה דווקא, “בעולם הזה במציאות הגופות ממש”. ולכן מכלל דברים אלה אתה הקורא תלמד, שגם, “משפט רשעים בגיהנם”, הוא דווקא בעולם הזה, אחר שיקומו המתים מן הקבר. אחרת היה על רבי עקיבא לסייג דבריו ולומר, שזה דין בעולם עליון או רוחני כמו שבדו מליבם, ונמשכו אחר קודמיהם, בדורות המאוחרים. אמנם אם היו נצמדים לדברי הרמב”ם ומבינים דעתו ומתבוננים בה, לא היו שוגים בכך.

והנה עוד יש לדייק בדברי רבי עקיבא, שהוא מונה דווקא את חמשת הדברים בסדר רציף וכרונולוגי. וראשון ראשון קודם בזמן. דור המבול קודם לאיוב. ואיוב קודם למצרים. ולמדים אנו מתוך דבריו, שהם כולם קבלה למשה מסיני, שכל מה שקרה עם איוב, היה זה לפני שיצאו ממצרים. ויפה כיון התרגום יונתן בענין זה, על מה שנאמר (שמות פרק ט פסוק כ פרשת וארא): “הַיָּרֵא֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔ה מֵֽעַבְדֵ֖י פַּרְעֹ֑ה הֵנִ֛יס אֶת־עֲבָדָ֥יו וְאֶת־מִקְנֵ֖הוּ אֶל־הַבָּתִּֽים”. ומי הוא הירא? כתב התרגום יונתן, “איוב שהיה ירא מדברו של יי מעבדיו של פרעה אסף את עבדיו ואת מִקנהו לתוך ביתו”. וכתב האבן עזרא (איוב פרק א פסוק א): “איוב – היה מבני בניו של נחור אחי אברהם והקרוב אלי שהיה מבני עשו”.

ולאחר מכן מנה רבי עקיבא את מכות מצרים שנמשכו שנים עשר חודש. ומיד לאחר מכן החל לדבר על הדברים שיבואו לעולם, לעתיד. ומה הם? ראשית כל, מלחמת גוג ומגוג שתמשך שנים עשר חודש. ולאחר מכן שיקומו המתים מן הקבר, ואז הבורא יעשה משפט ברשעים שנים עשר חודש. ויוצא שלעולם לא יתכן לומר ולסבור, שרבי עקיבא דיבר על מקום רוחני שנקרא, “גהינם”, ובו משלמים את הדין על העבירות לאחר פטירת האדם. שהרי כל דבריו מדבר, רק בדברים המורגשים והמציאותיים. וכן כל דבר אצלו הם בסדר מסודר. והתשלום האחרון במנין שנים עשר חודש, הוא צער הגהינם שמקבל האדם לאחר שקם מן הקבר.

ואל תתמה על דבר זה ותקשה, שהרי אמרו חז”ל, שיש עבירות שנפרעים מן האדם, ונענש שלא יזכה להיות מן אלא הקמים בתחית המתים. על זה נענה ונאמר, שבכדי להשיב על כך, יש לפרט ולהסביר ענין זה.

ונקדים תחילה ונאמר. “העולם הבא” הוא, אינו תחיית המתים, וגם אינו גן עדן. את הזכות לקום בתחיית המתים ניתן לקנות רק כאשר חיים בעולם הזה. ואת הזכות להגיע לעולם הבא שהוא עולם הנשמות שבו אין אכילה ולא שתיה, ושהוא בעצם התכלית, ניתן לקנות רק אחר תחיית המתים, כאשר כל אחד יחזור בגופו שהיה בתחילה, ויחיה חיים מאושרים וארוכים מהרגיל. ובוודאי ופשוט אצלנו שאין דבר כזה “גלגולים”, כלומר ההנחה שאדם לאחר פטירתו חוזר נשמתו חלילה בגוף אחר. וכמו שכתבנו לעיל, בשם הרמב”ם, שאין לאחר המוות לא תוספת ולא שלימות, ואם אמרת שלאחר המוות אדם חוזר בגלגול, הרי שאפשר לתקן את העוונות אחר המוות. וזה סתירה לכל יסודות התורה והשכל הישר. אלא בגוף שהינו נפטר, באותו גוף יחזור כאשר יקומו כולם מן הקבר.

וכן מפורש בכתוב (בראשית פרק ג פסוק יט): “בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב”. וכתב התרגום יונתן תלמידו של הלל הזקן, “בעמל כף ידך תאכל מזון, עד שתשוב לאדמה שׁמִמנה נבראת, כי עפר אתה ולאדמה תשוב. שׁמִן עפר אתה עתיד לקום ולתת דין וחשבון על כל מה שעשית ביום הדין הגדול”. ע”כ. והרי שבידינו ראיה חותכת וניצחת, מ-לא אחר מרבינו יונתן בן עוזיאל, אשר קיבל כל דבריו במסורה, וקיבל תורה שבעל פה במסורה מבחיר הנביאים הוא משה רבינו, אשר נקרא איש האלהים. וכותב הוא מפורש ומתרגם, שיום הדין והתשלום על העבירות הם לא לאחר הפטירה חלילה, אלא דווקא לאחר הקימה מן הקבר שהוא תחיית המתים, אז מגיע צער הגהינם למי שנפטר בתור רשע שלא עשה תשובה ממעשיו הרעים.

.

“שכר ועונש ל-ג’ חלקים”

וכעת נחלק השכר והעונש לשלושה חלקים:

א) צדיקים – קמים מן הקבר ואין מקבלים יסורים. ועל זה אמר הנביא האחרון אשר היה לעם ישראל (מלאכי פרק ג פסוק יח – כא): “וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֥ין צַדִּ֖יק לְרָשָׁ֑ע בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱלֹהִ֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ: כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַיּוֹם֙ בָּ֔א בֹּעֵ֖ר כַּתַּנּ֑וּר וְהָי֨וּ כָל־זֵדִ֜ים וְכָל־עֹשֵׂ֤ה רִשְׁעָה֙ קַ֔שׁ וְלִהַ֨ט אֹתָ֜ם הַיּ֣וֹם הַבָּ֗א אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־יַעֲזֹ֥ב לָהֶ֖ם שֹׁ֥רֶשׁ וְעָנָֽף: וְזָרְחָ֨ה לָכֶ֜ם יִרְאֵ֤י שְׁמִי֙ שֶׁ֣מֶשׁ צְדָקָ֔ה וּמַרְפֵּ֖א בִּכְנָפֶ֑יהָ וִֽיצָאתֶ֥ם וּפִשְׁתֶּ֖ם כְּעֶגְלֵ֥י מַרְבֵּֽק: וְעַסּוֹתֶ֣ם רְשָׁעִ֔ים כִּֽי־יִהְי֣וּ אֵ֔פֶר תַּ֖חַת כַּפּ֣וֹת רַגְלֵיכֶ֑ם בַּיּוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אֲנִ֣י עֹשֶׂ֔ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת”.

ב) רשעים שיש להם חלק לעולם הבא – קמים מן הקבר ומקבלים יסורים. ועליהם אמר רבי עקיבא – “משפט רשעים בגהינם שנים עשר חודש”. וכדברי רבינו (רמב”ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ה): “וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים, דנין אותן כפי חטאיהם, ויש להן חלק לעולם הבא, שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אף על פי שחטאו, שנאמר, “ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ”, “ארץ” – זו משל, כלומר, “ארץ החיים”, והוא העולם הבא, וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא”. ע”כ. ומכיון שזה הרשע, קם בתחית המתים, יזכה גם להגיע לעולם הבא. ועל זה ענה דוד המלך למשמיצים אותו ואמר (בבלי בבא מציעא נט.): “ולא עוד, אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? – ואני אומר להם: מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא”. כלומר, זה שבא על אשת איש, ולא עשה תשובה, לאחר היסורין יש לו חלק לעולם הבא. אבל המלבין פני חבירו ברבים, ולא עשה תשובה, לא יקום בתחית המתים, וממילא אין לו חלק לעולם הבא.

ג) רשעים שאין להם חלק לעולם הבא – אין הם קמים בתחיית המתים. ועליהם כתב רבינו (רמב”ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ו): “ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים והאפיקורוסין והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל המורדים ומחטיאי הרבים והפורשין מדרכי צבור והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים והמוסרים ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו”. ע”כ. ועל סוג זה של רשעים אמר בדניאל (דניאל פרק יב פסוק ב): “וְרַבִּ֕ים מִיְּשֵׁנֵ֥י אַדְמַת־עָפָ֖ר יָקִ֑יצוּ אֵ֚לֶּה לְחַיֵּ֣י עוֹלָ֔ם וְאֵ֥לֶּה לַחֲרָפ֖וֹת לְדִרְא֥וֹן עוֹלָֽם”. והנה מה שאמר, “רבים מישני אדמת עפר יקומו”, הכונה, שחלק יקומו לקבל שכרם הטוב, וחלק יקומו לקבל צער וייסורים, הנקראים בלשון חז”ל, “גהינם”. ויהיה את החלק השלישי, “ואלה לחרפות לדראון עולם”, שלא יקומו מן הקבר, וכהבטחת חז”ל בקבלה המסורה מסיני.

ודע שכתב רבינו המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת עדויות פרק ב): “… וכל אלו קצת אמונות דתיות קדומות, בלתי מוכרחות, גם מצד דרכי הדת, רק בענין קבלות, מהם [קיבלו] שלאחר שנים עשר חודש כלים לגמרי, ומהם [קבלו] שיש להם אחר כן חלק לעולם הבא, כמו שהזכרנו קצת מדרכים אלו במסכת ראש השנה ובפרק חלק”. ע”כ. ודברים חשובים אלו של המאירי הם גדולים ביסודם, ורצונו לומר, שכל מה שאמר רבי עקיבא בענינים אלו, הם אמונות דתיות קדומות שעברו מדור לדור, אמנם לא מוכרחות מצד דרכי הדת, ויתכן שהמשפט של הרשעים יהיה אף פחות מכן. ולפי דעת המאירי אע”פ שהדבר ברור ופשוט שהגהינם הוא בעולם הזה אחר התחיה, אולם לגבי שיעור הזמן, מודיע ואומר שאינו מוכרח לכל אנשי הדת. בכל אופן דבריו לא מפריעים לחקירתינו שאנו עומדים בה ושואלים, מה זה “גהינם”? ומדוע חז”ל השתמשו במושג זה דווקא?

.
“רשב”י ובנו”

והנה מן המפורסמות לכל ישראל, מה שמובא בתלמוד(בבלי שבת לג:) שכאשר רשב”י דיבר כנגד המלכות, רדפוהו וברח הוא למערה עם בנו. וישבו שם שנים עשר שנים. לאחר מכן יצאו מן המערה וראו בני אדם עובדים למחייתם. רשב”י שהיה עמל בתורה, נביאים, כתובים, ובהלכות שהעביר משה רבינו מדור לדור, לא העלה על דעתו שבני אדם יעסקו בחיי שעה ויעזבו חיי עולם. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! כלומר, העניש אותם ה’ יתברך על ראיה והסתכלות זו שלהם על אחרים, שכן כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. ולכן לשון התלמוד הוא כך: “אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף”. ומה פירוש “מיד נשרף”? הנה בוודאי שלא נשרף במציאות, כי זה דבר מליצי ללא ספק. ולפי דעתי באו חז”ל ללמדנו דבר אחר. כי “שריפה” מורה על ביטול הדבר ממציאותו, והעולם מונהג ומנוהל, שבני אדם יעבדו לפרנסתם, ולא רק ילמדו תורה בלבד.

ורשב”י כאשר יצא מן המערה, רצה לבטל ולשרוף כל ענין המלאכה, וכל זה משום שהבין שהכל הבל. אבל הבורא יתברך אין רצונו בכך שאדם רק ילמד ולא יעבוד לפרנסתו. ולכן העניש אותם, והחזיר אותם למערה לזמן לא ידוע. והפעם המלך כבר היה מת, ויכלו לצאת מתי שרצו, אבל לא עשו כן, אלא קבלו הדברים באהבה, והיו וישבים שם שנים עשר חודש, ולאחר שנים עשר חודש, אמרו לעצמם, הגיע הזמן לצאת, ועשו חשבון ואמרו, “משפט רשעים בגיהנם – שנים עשר חודש”. ומהיכן למדו דבר זה? מרבי עקיבא, שהיה רבו של רבי שמעון בר יוחאי, ורבו של רבי מאיר בעל הנס. והיו הם לתלמידיו המובחרים. וכאשר אמרו הם דבר זה, יצתה בת קול ואמרה, צאו ממערתכם. ויצאו לשלום.

והנה קורא נעים, ממעשה זה מוכח שרבי שמעון ובנו, הבינו בהבנה פשוטה שהגהינם נמצא בעולם הזה, שאם לא כן, מה ענין לדמות עצמם ליושבי גהינם? ואיך ידמו עונש ה-“גוף”, לעונש ה-“רוח”? אלא ודאי שהבינו שהגהינם הוא לאחר התחיה. והיום לצערינו, ברור לבני אדם, שגהינם הוא מקום אש מלא חדרים, ובו חותכים את בני האדם ושורפים את נשמתם על העבירות אשר עשו, וכל הדין הזה קורה מיד לאחר הפטירה של האדם. ולפי האמת, כל אלו דמיונות והשערות, וכמו שכתב הרמב”ם ומנה אותם לחמשה כתות בעם ישראל אשר החשיכו והרסו את דת ישראל. (פירוש המשנה לרמב”ם סנהדרין י’ א’).

והנה, המשנה בעדויות הנזכרת לעיל, שבה אמר רבי עקיבא, שמשפט הרשעים בגהינם הוא שנים עשר חודש, ראייתו ממה שנאמר (ישעיהו פרק סו פסוק כב – כד): “כִּ֣י כַאֲשֶׁ֣ר הַשָּׁמַ֣יִם הַ֠חֲדָשִׁים וְהָאָ֨רֶץ הַחֲדָשָׁ֜ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י עֹשֶׂ֛ה עֹמְדִ֥ים לְפָנַ֖י נְאֻם־יְהֹוָ֑ה כֵּ֛ן יַעֲמֹ֥ד זַרְעֲכֶ֖ם וְשִׁמְכֶֽם: וְהָיָ֗ה מִֽדֵּי־חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ וּמִדֵּ֥י שַׁבָּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ יָב֧וֹא כָל־בָּשָׂ֛ר לְהִשְׁתַּחֲוֹ֥ת לְפָנַ֖י אָמַ֥ר יְהֹוָֽה: וְיָצְא֣וּ וְרָא֔וּ בְּפִגְרֵי֙ הָאֲנָשִׁ֔ים הַפֹּשְׁעִ֖ים בִּ֑י כִּ֣י תוֹלַעְתָּ֞ם לֹ֣א תָמ֗וּת וְאִשָּׁם֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וְהָי֥וּ דֵרָא֖וֹן לְכָל־בָּשָֽׂר”. והנה כל זה המאמר מדבר על תחית המתים ועל מלחמת גוג ומגוג, ופשוט הדבר שאם זה המאמר מדבר על ענינים אלו, אז ודאי כי רבי עקיבא סבר שכל ענין העונש הוא כאן בעולם הזה, לאחר שאדם קם מן קברו.

** ** **
“אין גהינם אלא צער”

והראיה הכי ברורה שגהינם הוא לא מקום, אלא הוא שם המורה על ה-צער והסבל שעובר האדם! הוא ממה שאמרו בתלמוד (בבלי ראש השנה יז.): “פושעי ישראל בגופן, ופושעי אומות העולם בגופן – יורדין לגיהנם, ונידונין בה שנים עשר חדש, לאחר שנים עשר חדש גופן כלה, ונשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים, שנאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. אבל המינין, והמסורות, והמשומדים והאפיקורסים, שכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, ושפירשו מדרכי צבור, ושנתנו חיתיתם בארץ חיים, ושחטאו והחטיאו את הרבים, כגון ירבעם בן נבט וחביריו – יורדין לגיהנם, ונידונין בה לדורי דורות, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי וגו’ – גיהנם כלה והן אינן כלין, שנאמר וצורם לבלות שאול (מזבל לו). וכל כך למה – מפני שפשטו ידיהם בזבול, שנאמר מזבל לו, ואין זבול אלא בית המקדש, שנאמר בנה בניתי בית זבל לך, ועליהם אמרה חנה ה’ יחתו מריבו”. ע”כ. והנה עליך לדעת ולהבין קורא נעים, כי כל ענין הגהינם האמור הוא ענין, “צער”, שבא לנקות את האדם ממעשיו. ולכן הדין נותן שיש עבירות שאדם עשה אותם ולא חזר מהם בתשובה, אז הוא צריך לעבור “ניקוי” ומשפט לטובתו. ולכן הפליגו חז”ל במליצה זו, ואמרו, “גופן כלה, נשמתן נשרפת, ורוח מפזרתן תחות כפות רגלי הצדיקים”. ורצונם לומר וללמד את האדם, שכשאדם שקוע בעבירות ולא חוזר בתשובה, גופו כלה, נשמתו נשרפת. ואין הוא נחשב לכלום לעומת הצדיקים. והוא צריך התחדשות של ממש בתחיית המתים.

מה שאין כן אצל ירבעם בן נבט וחבריו, שאפילו יעברו כל מיני צער שבעולם שהוא הגהינם, המעשים שעשו אינן כלין, כי אין להם אפשרות להתחדש ולהטהר ממעשיהם הרעים שעשו. וזו כוונתם במה שאמרו, “גהינם כלה והן אינן כלין”. כלומר הצער יעבור מהם, והם עדיין לא יוכלו להטהר. ואם “גהינם” הוא מקום מוחשי, מה שייך לומר, “גהינם כלה” אצלם? אלא ודאי כי גהינם הוא מילה המשמשת את חז”ל לענין צער וסבל. ובאו ללמד שאצלם, אפילו שהסבל יגמר, לא יוכלו להתקן.

והנה כתב הרמב”ם (פירוש המשנה לסנהדרין י’ א’): “אבל גן עדן הוא מקום דשן בכדור הארץ מרובים בו המימות והאילנות, יגלהו ה’ לבני אדם בעתיד ויורה להם את דרכו ויתענגו בו. ואולי ימצאו בו צמחים נפלאים מאד שתועלתם גדולה והנאתם מרובה זולת אלו הידועים אצלינו, וכל זה בלתי נמנע ולא רחוק אלא אפשרותו קרובה ואפילו אלו לא הזכירתו תורה, כל שכן אחר שנתבאר כל זה בתורה ונתפרסם. אבל גהנם הוא כינוי לצער שישיג את הרשעים. ולא נתבאר בתלמוד תיאור אותו הצער, אלא יש אומרים השמש מתקרבת אליהם ושורפתם, ולומד ממה שנאמר, “כי הנה יום בא בוער כתנור” וכו’. ויש אומרים חום מוזר יווצר בגופם וישרפם, ולומד ממה שנאמר, “רוחכם אש תאכלכם”. והרי מוכח שגם רבינו הבין שהגהינם הנזכר לענין העונש, אינו מקום מוחשי כמו גן עדן. אלא זה הוא כינוי לצער. וממילא נראה כי אותם שנגזר עליהם להיות נידון בה לדורי דורות, אין הכוונה שישרפו לדורי דורות, אלא הכוונה שיהיו בצער לדורי דורות בלי תקנה. כי מה שייך אצלם שריפה תמידית? וזו כוונתם שאמרו (תלמוד בבלי סנהדרין ק:): “במידת פורענות כתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. והלא אדם מושיט אצבעו באור בעולם הזה מיד נכוה! אלא, כשם שנותן הקדוש ברוך הוא כח ברשעים לקבל פורענותם – כך נותן הקדוש ברוך הוא כח בצדיקים לקבל טובתן”. ובאו חז”ל ללמד שאצל ה’ יתברך, יכול להיות יסורים שלא נגמרים, וכדוגמת אותם רשעים שיהיו נידונין בצער כל חייהם. ומה הוא צערם? שאשמותם לא יכבו! לא יקבלו תקנה על מעשיהם. מה שאין כן אותם הרשעים שעשו עבירות שיש להם חלק לעולם הבא, שאשמותיהם ינוקו על ידי העונש האמור. עוד למדין אנו מדבריו, שאין אדם בעולם, שבאמת יכול לדעת את הצער האמיתי שיהיה לאדם בתחיית המתים ובקבלת הדין. אבל ודאי לנו ב’ דברים: א) העונש הוא אך ורק בתחיית המתים. ב) העונש לא ידוע לאף אחד, אלא משוער.

.

“מדוע השתמשו דווקא במילה גהינם”

וכעת נסיים את המאמר הזה, בחקירה ודרישה אמיתית, מדוע השתמשו חז”ל במילת “גהינם” על מנת להסביר שאדם עובר בזה הדין צער ויסורים? והנה אחר העיון הטוב, הדבר פשוט וברור אצלנו, שמילת, “גהינם”, השתמשו בה חז”ל מאותו מקום שנקרא, “גי בן הנום”. הנזכר ביהושע בנחלת הגורלות (יהושע פרק טו פסוק ח): “וְעָלָ֨ה הַגְּב֜וּל גֵּ֣י בֶן־הִנֹּ֗ם אֶל־כֶּ֤תֶף הַיְבוּסִי֙ מִנֶּ֔גֶב הִ֖יא יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְעָלָ֨ה הַגְּב֜וּל אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֗ר אֲ֠שֶׁר עַל־פְּנֵ֤י גֵֽי־הִנֹּם֙ יָ֔מָּה אֲשֶׁ֛ר בִּקְצֵ֥ה עֵֽמֶק־רְפָאִ֖ים צָפֹֽנָה”. ותחילה אנו צריכים לבאר מה פירוש המילה, “גיא”. ונסביר כי “גיא” ברבים הוא גֵּיאָיוֹת. והוא שקע צר וארוך הנמצא בין שלוחות הר, הממוקמות משני צדדיו כזה1).

וברור שיש לשאול, מה ראו חז”ל לדמות ענין הצער לזה המקום דווקא? וכתב הרד”ק, “גי בן הנם – ת”י “חילת בר הינם”, והיה הגיא הזה סמוך לירושלם והוא המקום אשר טמא יאשיהו מפני הגלולים שהיו בו, ושם אדוני המקום מקדם, “בן הנום”, והנום, ומה שנאמר ועלה הגבול והמקום היה גי, אינו אומר ועלה כנגד הגיא, אלא אל המקום שהיה בו הגיא. בכל אלה הגבולים הוא אומר, “ועלה”, כי ירושלם גבוה מכל הארצות”. ע”כ. והנה נאמר במלכים (מלכים ב פרק כג פסוק י): “וְטִמֵּ֣א אֶת־הַתֹּ֔פֶת אֲשֶׁ֖ר בְּגֵ֣י בני־בֶן־הִנֹּ֑ם לְבִלְתִּ֗י לְהַעֲבִ֨יר אִ֜ישׁ אֶת־בְּנ֧וֹ וְאֶת־בִּתּ֛וֹ בָּאֵ֖שׁ לַמֹּֽלֶךְ”. והנה למדים אנו, שבמקום זה היו שורפים עובדי גילולים את בניהם ובנותיהם לאש, וכל זה למען העבודה זרה המשובשת שלהם. וכתב הרד”ק, “וטמא את התופת – [“תופת” הוא] שם מקום [במקום הנקרא “גי בן הנום”], שהיו מעבירין שם בניהם למולך, היה שם המקום תופת, ואמרו כי נקרא [תופת] כן, כי היו מרקדים ומכים בתופים בשעת העבודה, כדי שלא ישמע האב [המשובש שהקריב את בנו ורצחו לעבודת גילולים] צעקת בנו, כשהיו מעבירין אותו באש, ו-[יבוא על ידי זה להתנחם ו]-ינהם לבו עליו ויקחהו מידם, והמקום הזה היה “גיא”, שהיה לאדם הנקרא “הנם” ונקרא, “גי-הנם”, וגי-בן-הנם. והכתיב בזה, “בני הנם” [ולא נכתב כמו שנקרא], והקרי, “בן הנם”, כי לבני הנם היה זה הגיא, או לאחד מהם. וטמא [לתועלת ולטובה] יאשיהו אותו המקום, כלומר שם אותו מקום טומאה להשליך שם נבלות וכל טומאה, שלא יעלה עוד על לב איש להעביר עוד את בנו ואת בתו באש למולך”.

ולמדים מכל זה. שבמקום הזה שנקרא “גיא”, אשר היה שייך לאדם בשם, “הנום”, היו מעבירים שם את בניהם ושורפין אותם למולך. וכעת מובן כיצד חז”ל בחכמתם הנפלאה ראו לקרוא לצער שיעבור על האדם החוטא, כאשר יקוםבתחיית המתים, בתור, “גהינם”. וכן אמר ה’ יתברך (ירמיהו פרק ז פסוק לא): “וּבָנ֞וּ בָּמ֣וֹת הַתֹּ֗פֶת אֲשֶׁר֙ בְּגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם לִשְׂרֹ֛ף אֶת־בְּנֵיהֶ֥ם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א צִוִּ֔יתִי וְלֹ֥א עָלְתָ֖ה עַל־לִבִּֽי”. וכעת מובן לי קצת יותר, שמכיון שהחוטא שכח את אלהיו בחטאו, ועשה יותר גרוע מזה, שלא חזר בתשובה ממעשיו הרעים, והרי הוא כאילו מי ששכח את אלהיו ואמר, “אין ה’ רואה מעשי”, ודומה הדבר לעבודה זרה ומינות. לכן המשילו חז”ל את הצער שיעבור על האדם על מעשיו הרעים, למקום הזה הנקרא, “גהינם”, על שם הסכלות והשריפה. וכן נזכר דבר זה בדברי הימים (דברי הימים ב פרק לג פסוק ו): “וְהוּא֩ הֶעֱבִ֨יר אֶת־בָּנָ֤יו בָּאֵשׁ֙ בְּגֵ֣י בֶן־הִנֹּ֔ם וְעוֹנֵ֤ן וְנִחֵשׁ֙ וְֽכִשֵּׁ֔ף וְעָ֥שָׂה א֖וֹב וְיִדְּעוֹנִ֑י הִרְבָּ֗ה לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָ֖ה לְהַכְעִיסֽוֹ”.

ומכיון שנאמר שריפת הגוף על העונש של הרשעים, כמו שאמר (מלאכי פרק ג פסוק יח – יט): “וְשַׁבְתֶּם֙ וּרְאִיתֶ֔ם בֵּ֥ין צַדִּ֖יק לְרָשָׁ֑ע בֵּ֚ין עֹבֵ֣ד אֱלֹהִ֔ים לַאֲשֶׁ֖ר לֹ֥א עֲבָדֽוֹ: ס כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַיּוֹם֙ בָּ֔א בֹּעֵ֖ר כַּתַּנּ֑וּר וְהָי֨וּ כָל־זֵדִ֜ים וְכָל־עֹשֵׂ֤ה רִשְׁעָה֙ קַ֔שׁ וְלִהַ֨ט אֹתָ֜ם הַיּ֣וֹם הַבָּ֗א אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־יַעֲזֹ֥ב לָהֶ֖ם שֹׁ֥רֶשׁ וְעָנָֽף”. והרי מבואר מכאן שהעונש הוא דווקא באש. ולכן חז”ל המשילו משליהם על ה-“גהינם”, שהיו שם שורפין את בניהם לעבודה זרה. ומכיון שאנחנו נקראים בני האלהים, ואנחנו בניו של הבורא יתברך ובריותיו. בא ענין זה כנגד ענין העבודה זרה. שאותם האבות מסרו את בניהם לעבודת גילולים משוקצת ומתועבת ללא כל מועיל. אבל ה’ יתברך אינו כן, אלא שורף את האדם על מנת לטהרו ולטובתו, שיבוא לימות תחיית המתים נקי ושלם. ועוד יש להוסיף, מכיון שהאש הוא המטהר בכלים, המוציא הכסף והזהב כמות שצריך מתוך הסיגים. משלו לך חז”ל את ענין זה לענין צער האדם שיעבור. וכמו שנאמר (זכריה פרק יג פסוק ח – ט): “וְהָיָ֤ה בְכָל־הָאָ֙רֶץ֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה פִּֽי־שְׁנַ֣יִם בָּ֔הּ יִכָּרְת֖וּ יִגְוָ֑עוּ וְהַשְּׁלִשִׁ֖ית יִוָּ֥תֶר בָּֽהּ: וְהֵבֵאתִ֤י אֶת־הַשְּׁלִשִׁית֙ בָּאֵ֔שׁ וּצְרַפְתִּים֙ כִּצְרֹ֣ף אֶת־הַכֶּ֔סֶף וּבְחַנְתִּ֖ים כִּבְחֹ֣ן אֶת־הַזָּהָ֑ב ה֣וּא׀ יִקְרָ֣א בִשְׁמִ֗י וַֽאֲנִי אֶעֱנֶ֣ה אֹת֔וֹ אָמַ֙רְתִּי֙ עַמִּ֣י ה֔וּא וְה֥וּא יֹאמַ֖ר יְהֹוָ֥ה אֱלֹהָֽי”. והרי שמודיע ה’ יתברך, שהצרות שיבואו על האדם, הם כעין צריפת הכסף והזהב. וכמו שכתב הרד”ק, “והבאתי, באש – [משל הוא, והכוונה] פי’ בצרות קשות דומות לאש, ואמר “אש”, לפי שהמשילה למצרף הכסף והזהב שהם צורפים ובוחנים באש, כן יהיו הם מצורפים ובחונים בסבלם הצרות הקשות בלב טוב באותו הזמן שיסבלו אותם. וכן ת”י ואעיל ית תליתאה בעקא בכור דאשא”. והרי שהכל הוא ענין משל, ואפילו דברי ה’ יתברך בשם נביאו הוא משל, והכל הוא על ענין צער וסבל על הצרות.

ויותר מזה, כעת אני מבין יותר מדוע השתמשו חז”ל במושג שנקרא דווקא, “גהינם”, שמכיון שכבר היה מקום שנקרא בזה העולם, “גהינם”, רמזו לנו שלא יחשוב האדם ויעלה על ליבו שחלילה אחר הפטירה הוא זמן התשלום. אלא הכל יקרה כאשר אדם יחזור ויקום בתיית המתים, וכמו שהגהינם היה כאן בעולם הזה, אשר היה שייך ל-הנום. כך גם הפרעון והתשלום יהיה בתחיית המתים. ובאותו הגוף שחטא בו ישלם. והכל כמובן אם לא יעשה תשובה. ולאחר דברים אלו, כיצד אדם לא יעשה תשובה על מעשיו, כאשר הוא מבין שהאחריות היא עליו בלבד. אין הוא יכול לתקן במקום אחר, אלא רק כאן! אין יותר אפשרות לאחר המוות לעשות תשובה! מי יישמע זאת ולא יירא וירעד מהיום הגדול והנורא? עליו הזהירו כל הנביאים! ולכן הקדמנו ואמרנו בתחילת זה המאמר, שאין גם מי שיתקן את האדם, זה לא מוסך תיקונים! אתה היחיד שיכול לתקן את עצמך כל זמן שאתה חי!

.