.

בשם יהוה אל עולם

.

פתיחה לשיעור מספר 4 – חובות הלבבות, שער התשובה:

בשיעור הקודם עסקנו ביסוד חשוב מאוד בדברי רבינו בחיי בן פקודה: מהי תשובה אמיתית, ומה ההבדל בין אדם שבאמת שב אל הבורא לבין אדם שרק מצטער לרגע על מה שעשה.

כבר מתחילת שער התשובה ראינו שרבינו מגדיר את התשובה כ”תיקון האדם למשמעת ה'”. כלומר, עיקר התשובה איננו איזה מעשה חיצוני, ולא פעולה שאמורה להתרחש מחוץ לאדם, אלא תיקון האדם עצמו — מחשבתו, רצונו, מידותיו ומעשיו. האדם יצא ממשמעת ה’, ועכשיו עליו לשוב אליה.

בשיעור הקודם התמקדנו בחלק הראשון מתוך שלושת חלקי התשובה שמונה רבינו בחיי. רבינו מתאר אדם שכאשר אין לו אפשרות לעשות עבירה — הוא אינו עושה אותה; אבל כאשר ניתנת לו האפשרות, יצרו מתגבר עליו והוא חוטא. ואפילו לאחר שכבר עשה את העבירה, הוא רואה את רוע מעשהו ומתחרט עליו.

ולכאורה היינו אומרים: הנה, הוא התחרט. אולי זו כבר תשובה.

אבל רבינו אומר עליו דבר חריף מאוד: “הרי זה שב בפיו לא בלבו, ובלשונו לא במעשיו”.

ומכאן למדנו יסוד עצום: לא כל חרטה היא תשובה.

אדם יכול לעשות עבירה, ולאחר מכן להצטער. הוא יכול להתבייש. הוא יכול לבכות. הוא יכול לומר לעצמו: “למה עשיתי את זה?”. אבל כל השאלה היא: מה הוא רוצה עכשיו? האם הוא באמת עוזב את החטא? האם הוא מקבל על עצמו שלא לשוב אליו? האם הרצון שלו השתנה? אם לא — הרי שהצער שלו מתייחס רק למה שכבר קרה, אבל ליבו עדיין מחובר לאותה עבירה.

לכן הסברנו שתשובה אמיתית בנויה מיסודות ברורים: וידוי, חרטה וקבלה לעתיד. האדם מתוודה לפני הבורא, מכיר בכך שחטא, מתחרט באמת על מעשהו, ומקבל על עצמו שלא לשוב עוד אל אותה הדרך. והבאנו על כך דוגמה פשוטה: אדם שמרמה במסחר. אחרי שהוא מרמה מישהו, הוא מתבייש ואומר: “עשיתי דבר רע”. אולי אפילו יבקש סליחה מהבורא. אבל אם באותו זמן עצמו הוא כבר יודע שבעסקה הבאה, כאשר יהיה לו כדאי לשקר, הוא מתכוון לעשות זאת שוב — עדיין אין כאן תשובה. הוא מצטער על העבר, אבל לא שינה את העתיד.

ומתוך זה עברנו להבין גם את הפסוקים בירמיהו: “הגנוב רצוח ונאוף… ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה… ואמרתם נצלנו”. ראינו שהנביא מוכיח אנשים שחיו בחטא, המשיכו בתועבות שלהם, ובכל זאת דימו שעצם זה שהם מגיעים לבית המקדש ומקריבים קרבנות יציל אותם.

ומכאן למדנו עוד יסוד: אין שום מעשה חיצוני שיכול להחליף תשובה.

לא בית המקדש, לא קרבן, לא תפילה, ולא שום פעולה אחרת יכולה לעמוד במקום שינוי האדם. עיקר רצון הבורא הוא: “שמעו בקולי”. הקרבן אמור להביא את האדם להכניע את עצמו, לחשוב, להתעורר ולשנות את דרכו; ואם הוא ממשיך ברשעו — הקרבן איבד את תכליתו.

לאחר מכן ראינו שגם דברי חז”ל על “הזובח את יצרו ומתוודה עליו”, ועל “לב נשבר ונדכה”, אינם סותרים את רבינו בחיי. להפך. חז”ל מדברים על אדם ששובר באמת את יצרו, מכניע את ליבו ומשנה את דרכו; לא על אדם שבוכה היום ומתכנן לחזור מחר לאותו חטא.

וכן ראינו את דברי חז”ל: “כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו — מוחלין לו על כל עונותיו”. והמאירי מסביר שהבושה היא יסוד החרטה. כלומר, לא מדובר בבושה שטחית, אלא בבושה שמעידה שהאדם כבר מכיר באמת ברעת מעשהו ואינו שלם עמו.

ובסיום השיעור עסקנו גם בעניין הייסורים. ראינו שאין לראות את הייסורים כנקמה של הבורא באדם, אלא כאמצעי של חינוך ותיקון. לפעמים הם באים קודם התשובה כדי לעורר את האדם, ולפעמים לאחר התשובה בעבירות חמורות במסגרת גדרי הכפרה. אבל בכל המקרים המטרה היא האדם — לעורר אותו, להרחיק אותו מן החטא ולהחזיר אותו לדרך הישרה.

וזו הנקודה המרכזית שאיתה אנחנו נכנסים לשיעור של היום:

תשובה איננה רגש רגעי. תשובה היא שינוי.

לא כמה האדם בכה קובע, אלא מה הוא החליט.

לא כמה הוא הצטער קובע, אלא האם עזב את החטא.

לא מה אמר בפיו בלבד, אלא האם ליבו ומעשיו השתנו.

וכעת, לאחר שביררנו את החלק הראשון שמנה רבינו בחיי, נמשיך בעזרת האל יתברך אל המשך דבריו, ונראה מהו החלק הבא בחלקי התשובה ומה הוא בא ללמד אותנו על הדרך הנכונה שבה האדם שב באמת אל הבורא.

.

“החלק השני של התשובה לדעתו של רבינו בחיי”:

כעת אנו עוברים לחלק השני של התשובה מתוך שלושת חלקי התשובה – מסביר רבינו החכם השלם: “והחלק השני, אדם השב בליבו ואבריו, מתקומם בשכלו נגד יצרו, ומשתמש בכשרונו הנפשי, ונאבק עם תאוותיו עד שנוצחן ועוצרן ממה שמתועב לפני ה’ יתרומם ויתהדר, אלא שנפשו שואפת תמיד להמרות משמעת ה’ ומשתוקק לדבר עברה ומשתדל לרסנה, פעמים נוצחתו ופעמים נוצחה, הרי זה בדרך התשובה, ואין כפרתו גמורה עד שיפרוש מן העברות לגמרי, כאמרו, “לכן בזאת יכופר עון יעקב וזה כל פרי הסר חטאתו“. ע”כ.

.

והנה, חלק זה של התשובה, יש להבין אותו בשתי דרכים:

.

א) בשונה מהחלק הראשון, כאן במעשה תשובה זה, יש לנו לא רק חרטה, לא רק וידוי, אלא יש לנו אדם, “ששב בליבו ובאיבריו“! כמו שמדגיש רבינו. כלומר, זה האדם מבין שהעבירה היא לא בשבילו ולא לטובתו, ומשבשת לו את חייו. ולאחר העבירה, הוא חוזר בלב שלם לבורא, מתוודה, ומקבל על עצמו לא לעשות זאת יותר. ולא רק זה, אלא בכל פעם שיש לו חשק לעשות עבירה, הוא לא נכנע למעשה העבירה מיד, אלא חושב עם שכלו על ההשלכות, משתמש בכשרונו, ונאבק עם תאוותיו. ופעמים אף מנצח ולא חוטא!

רבינו בחיי מסביר, שאפילו כאשר אדם כזה נופל בעבירות שהוא עשה עליהם וידוי ותשובה, הוא נכלל בכלל בעלי תשובה. אמנם לדעתו של רבינו בחיי אין כפרתו גמורה, עד שיפרוש מן העבירות לגמרי, כלומר, עד שלא תהיה לו השתוקקות לעשות את העבירה. וכנראה, שכוונתו בכך, שהבורא ימשיך לייסר אותו בעולם הזה מעט מעט, מכיון שאין כפרתו שלימה.

כמו נניח, אדם ששומר את יום השבת כבר כמה שנים רצופות, אין לו חשק כבר לחלל שבת. בענין השבת לדעתו של רבינו בחיי הוא נעשה בעל תשובה גמור. אבל אם כל שבת ושבת יש לו קושי לשמור את השבת, והוא משתוקק בעצם יום השבת לחלל שבת, תשובתו עדיין לא כל כך חזקה. הרעיון שרבינו בחיי מציב כאן, הוא לא רק על עשיה גופנית, אלא התרוממות נפשית ושכלית. ולדעתו של רבינו, יתכן ובעל תשובה כזה, שבכל פעם שמגיע שבת, בא לו לחלל שבת, עדיין יקבל ייסורים, עד שילמד, יבין בדעתו, ישכנע את שכלו, שאין צורך לעולם ושום חשק לחלל את השבת. כך נראה דעתו של רבינו בחיי.

.

ואחר המחילה מכבודו של החכם השלם. נראה לי שלדעת רבינו הרמב”ם, גם אם זה האדם משתוקק לעבירות מאוד, נחשב הוא בעל תשובה גמור, וכפרתו ומעלתו גדולה. שהרי כתב רבינו (רמב”ם הלכות תשובה פרק ב הלכה א – ב): “אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח, כיצד הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה, הוא ששלמה אמר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו ובעל תשובה הוא, אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו כל עונותיו נמחלין שנאמר עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו“. ע”כ.

כלומר, מדבריו עולה: אפילו אם האדם עומד באותה מציאות ממש, ויש בו עדיין כוח גוף, חשק, נטייה ותאווה לאותה אשה, והאבקות פנימית יש כאן, ומשיכת היצר יש כאן, ואף על פי כן הוא פורש מן העבירה — מפני ששכלו הכיר שאין זה מעשה הראוי לו, ושעבירה זו תוליך אותו מדחי אל דחי — הרי זה בעל תשובה גמור. כי התשובה אינה נמדדת בכך שהתאווה נעלמה לגמרי מן האדם. אדרבה, עיקר מעלת התשובה מתגלה דווקא כאשר התאווה קיימת, והאדם מכניע אותה תחת השכל, תחת יראת ה’, ותחת ההכרה הברורה שאין הוא רוצה עוד ללכת בדרך הרעה.

יש כאן חשק — ואף על פי כן הוא פורש. יש כאן מאבק — ואף על פי כן הוא מתגבר. יש כאן אפשרות לחטוא — ואף על פי כן הוא בוחר שלא לחטוא. זו תשובה אמיתית. לא מפני שנעשה מלאך, אלא מפני שנעשה אדם בעל דעת, המעמיד את שכלו מעל תאוותו. ואפילו אם אדם חטא כל ימיו, ובנשימתו האחרונה התעורר באמת, הכיר שכל חייו הלך בדרך שאינה ראויה לו, הבין שהעבירה לא הייתה טובתו אלא חורבנו, והתחרט לפני הבורא יתעלה — הרי הוא בעל תשובה. הבורא מקבל את שבים אליו באמת, ואין שערי תשובה ננעלים בפני אדם כל עוד נשמתו בו.

אמנם, תשובה זו אינה מן המדרגה המעולה ביותר. לא מפני שהבורא אינו מקבלה, ולא מפני שיש קושי מצד רחמי ה’ יתעלה, אלא מפני שהאדם עצמו הפסיד את מעלת השנים שבהן יכול היה לבנות את נפשו, לזכך את שכלו, לתקן את מידותיו, ולהפוך את חייו לכלי שלם לעבודת ה‘. כלומר, ההבדל בין תשובה בגיל צעיר לתשובה בסוף החיים אינו מצד קבלת הבורא בלבד, אלא מצד מעלת האדם עצמו. ככל שהאדם שב מוקדם יותר, כך הוא זוכה לקנות דעת מוקדם יותר, לתקן את דרכיו במשך שנים רבות יותר, ולבנות את נפשו בשלמות גדולה יותר.

מי ששב בזקנותו — ניצל מן הרע בוודאי. אבל מי ששב בצעירותו — בונה חיים שלמים על דרך האמת. הראשון תיקן את אחריתו, והשני תיקן את חייו. ולכן מעלת התשובה המוקדמת גדולה יותר, לא מפני שהבורא מקבל אותה יותר מצד עצמותה, אלא מפני שהאדם עצמו נעשה כלי מתוקן ושלם במשך זמן רב יותר.

נמצא, שהתשובה מתקבלת בכל עת, כל עוד האדם חי. אבל מעלת האדם גדלה לפי הזמן שבו שב, ולפי השנים שבהן נתן לשכלו לשלוט על יצרו. כי אין דומה מי שהכיר את האמת ברגע האחרון, למי שהכיר אותה בעוד כוחו בו, ונלחם ביצרו, ותיקן את דרכיו, והעמיד את חייו על משמעת ה’.

.

אמנם, תשובה זו אינה מן המדרגה המעולה ביותר. לא מפני שהבורא אינו מקבלה, ולא מפני שיש קושי מצד רחמי ה’ יתעלה, אלא מפני שהאדם עצמו הפסיד את מעלת השנים שבהן יכול היה לבנות את נפשו, לזכך את שכלו, לתקן את מידותיו, ולהפוך את חייו לכלי שלם לעבודת ה‘. כלומר, ההבדל בין תשובה בגיל צעיר לתשובה בסוף החיים אינו מצד קבלת הבורא בלבד, אלא מצד מעלת האדם עצמו. ככל שהאדם שב מוקדם יותר, כך הוא זוכה לקנות דעת מוקדם יותר, לתקן את דרכיו במשך שנים רבות יותר, ולבנות את נפשו בשלמות גדולה יותר.

מי ששב בזקנותו — ניצל מן הרע בוודאי. אבל מי ששב בצעירותו — בונה חיים שלמים על דרך האמת. הראשון תיקן את אחריתו, והשני תיקן את חייו. ולכן מעלת התשובה המוקדמת גדולה יותר, לא מפני שהבורא מקבל אותה יותר מצד עצמותה, אלא מפני שהאדם עצמו נעשה כלי מתוקן ושלם במשך זמן רב יותר.

נמצא, שהתשובה מתקבלת בכל עת, כל עוד האדם חי. אבל מעלת האדם גדלה לפי הזמן שבו שב, ולפי השנים שבהן נתן לשכלו לשלוט על יצרו. כי אין דומה מי שהכיר את האמת ברגע האחרון, למי שהכיר אותה בעוד כוחו בו, ונלחם ביצרו, ותיקן את דרכיו, והעמיד את חייו על משמעת ה’.

.

ויש להביא כאן רמז גדול ונפלא מלשונו המדויקת של רבינו הרמב”ם עצמו (הלכות תשובה פרק ב הלכה א):

“אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו”. ושימו לב היטב ללשונו של רבינו. מצד אחד: “אינה תשובה מעולה”. ומיד לאחר מכן: “מועלת היא לו”. ולכאורה יש לשאול: אם אינה מעולה — כיצד היא מועלת? ואם היא מועלת ומכפרת לו — במה בדיוק חסרה מעלתה?

אלא שכאן מתחדדת ההבחנה שעליה עמדנו. אין לומר שהתשובה המאוחרת אינה מתקבלת. רבינו אומר בפירוש: “מועלת היא לו”. כלומר, האדם שב באמת — תשובתו מועילה לו, והוא בעל תשובה. ואפילו חטא כל ימיו ושב ביום מיתתו, ממשיך רבינו ומלמד שתשובתו מתקבלת.

נמצא אפוא שהחיסרון בלשון “אינה תשובה מעולה” אינו בעצם האפשרות לשוב אל ה’, כאילו הבורא דוחה את הזקן ומקבל דווקא את הצעיר. חלילה. אלא שמעלת התשובה נבחנת גם במה שהאדם הספיק לעשות מעצמו ומחייו לאחר ששב.

ולפי דרך זו ניתן להבין רובד נוסף ועמוק מאוד בדברי רבינו: תשובה בגיל צעיר אינה רק מצילה את האדם מן החטא מוקדם יותר — היא משנה את כל מסלול חייו.

לא דומה אדם ששב בגיל שלושים, כאשר עוד לפניו עשרות שנים של בניין, לימוד, חינוך והשפעה, לאדם שהכיר את האמת רק בערוב ימיו. שניהם יכולים להיות בעלי תשובה; לשניהם מועילה התשובה. אבל הראשון זכה לקנות את האמת בעוד כוחו בו, ולהטביע באמצעותה רושם בעולם במשך שנים רבות.

ילדיו גדלים אחרת.

ביתו נבנה אחרת.

המידות שהוא מנחיל למשפחתו אחרות.

התורה שהוא לומד ומלמד מקבלת כיוון אחר.

חידושי התורה שיחדש במשך עשרות שנים צומחים מתוך שכל שכבר השתחרר מן ההבל.

תלמידים, חברים ובני משפחה יכולים לקבל ממנו דרך ישרה במשך שנים רבות.

והרי לנו עומק עצום: ככל שהאדם שב מוקדם יותר, הוא אינו מתקן רק את עצמו מוקדם יותר — הוא מונע מראש שרשרת של נזקים. דברים שהיה עלול ללמד לאחרים אינם נאמרים; דעות משובשות אינן נטמעות בילדיו; הרגלים רעים אינם נעשים מסורת משפחתית; החלטות שנולדו מתוך תאווה וסכלות אינן מעצבות עשרות שנים מחייו.

ומנגד, הוא מתחיל מוקדם יותר ליצור פירות של דעת: תורה, חכמה, מידות, חינוך, משפחה והשפעה. ולכן ניתן לומר שהתשובה המאוחרת “מועלת היא לו” — היא מצילה אותו, מתקנת את דרכו מכאן ולהבא ומעמידה אותו כבעל תשובה. אבל התשובה המוקדמת היא “מעולה” במובן רחב הרבה יותר: היא נעשית קניין של חיים שלמים, וממילא פירותיה אינם נשארים רק אצל האדם עצמו, אלא מתפשטים אל ילדיו, אל משפחתו, אל תלמידיו ואל כל מי שבא עמו במגע.

וזהו ההבדל העצום שבין מי ששב רגע לפני יציאתו מן העולם לבין מי ששב בעודו צעיר. הראשון זכה לתקן את עצמו בטרם נסגר שער הבחירה. ואילו השני זכה לא רק לתקן את עצמו — אלא לבנות עולם שלם מתוך תשובתו.

ומעתה לשון רבינו מאירה באור נפלא: “אינה תשובה מעולה” — ואף על פי כן “מועלת היא לו”. אין סתירה. מצד הכפרה והתשובה — היא מועלת. מצד המעלה שהאדם יכול לקנות בחייו, מצד השנים שבהן שכלו המתוקן פועל, ומצד הרושם שהוא משאיר בעולם — אין להשוות תשובה שבאה בסוף הדרך לתשובה שהפכה את הדרך כולה. וזו הסיבה שאין לאדם לומר: אשוב בזקנותי. הרי כל יום שהוא דוחה את התשובה אינו רק עוד יום של חטא; הוא עוד יום שבו הוא בונה את עצמו ואת סביבתו בדרך שאחר כך יהיה עליו לפרק. ככל שישוב מוקדם יותר, כך פחות יקלקל, יותר יבנה, ויותר שנים יהיו חייו כלי לדעת, לתורה ולתועלת לאחרים.

התשובה המאוחרת יכולה להציל את סוף הסיפור.

התשובה המוקדמת יכולה לכתוב מחדש את הספר כולו.

.

נניח ואדם חזר בתשובה בגיל 60 – וכל חייו חי בעבירות ומפאת העבירות לא ראה מקום נכון להתחתן, ולא להקים בית בישראל. נחשוב על הצער הגדול, שאף על פי שחזר בתשובה, לא הקים משפחה, לא הביא ילדים. ולכן התשובה מועילה לו בוודאי. אבל היא לא מעולה מצד הרושם שלה!

.

ונחזור לענין שהציב רבינו בחיי. המשיך רבינו הרמב”ם וכתב בהלכה הבאה כפי דברי (הלכה ב): “ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו’, וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו’, וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו”. ע”כ. והנה, לדעתו של רבינו, המציאות שתיאר אותה רבינו בחיי, וכתב שהאדם הזה בדרך התשובה, אבל אין כפרתו גמורה. לדעתו של רבינו מדובר בבעל תשובה על מלא.

שהרי גם רבינו בחיי מודה וכותב: “אדם השב בליבו ואבריו, מתקומם בשכלו נגד יצרו, ומשתמש בכשרונו הנפשי, ונאבק עם תאוותיו עד שנוצחן ועוצרן ממה שמתועב לפני ה’ יתרומם ויתהדר, אלא שנפשו שואפת תמיד להמרות משמעת ה’ ומשתוקק לדבר עברה ומשתדל לרסנה, פעמים נוצחתו ופעמים נוצחה, הרי זה בדרך התשובה”.  כלומר לדעתו של רבינו בחיי האדם גם מנצח את יצרו ולא רק מפסיד לו. ונקרא “צדיק” אצל רבינו הרמב”ם.

כמו שכתב (רמב”ם הלכות תשובה פרק ג הלכה א – ב): “כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני … ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב, ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות”. ע”כ. נמצא כי גם זה החוטא, אם יש לו 51 אחוז זכויות יתירות, כלומר מצוות ומעשים טובים, הינו עומד במעמד צדיק.

ואין אני אומר, שרבינו בחיי יחלוק על עצם “צדיק” – “רשע”. כי גם רבינו בחיי מודה, שיש לו כפרה על מעשיו, אלא שאין כפרתו גמורה.

.

במילים אחרות: הנראה שלדעת רבינו בחיי, אדם שאינו עושה עבירות, אבל עדיין משתוקק אליהם, כפרתו לא כל כך גמורה, וזאת מן הסיבה, שרבינו בחיי מבין בדעתו, שכל עוד אדם משתוקק לעבירות, עדיין לא ניקה את עצמו שכלית. ולדעתי, רבינו הרמב”ם לא יסכים לכך, וסובר הוא, שאמנם מעלתו לא גדולה כפי מעלת זה שכבר אינו משתוקק, אבל ביחס לכפרתו, כפרתו גמורה היא!

.

שהרי כתב רבינו מפורש (בפירושו למסכת אבות, בשמונה פרקים פרק ו): “וכאשר חקרנו אחר דברי החכמים בזה הענין, מצאנו להם, שהמתאווה לעבירות ומשתוקק להן – יותר טוב ויותר שלם מאשר לא יתאווה להן ולא יצטער בהנחתן. עד שאמרו, שכל מה שיהיה האדם יותר טוב ויותר שלם – יהיו תשוקתו לעבירות וצערו בהנחתן יותר חזקים, והביאו בזה מעשיות, ואמרו: ‘כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו”. ולא די בכך, אלא רבינו מוסיף ששכרו של האדם המושל בנפשו גדול דווקא כפי גודל המאבק והצער הכרוכים בכיבוש תאוותו, וכפי שאמרו חז”ל: “לפום צערא אגרא”. ועוד הביא את דבריהם: “רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערוה, אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי”.

כמה מתוקים ויקרים דבריו של רבינו הטהור הרמב”ם. רבינו מלמדנו שמעלת האדם אינה נמדדת בעוצמת התאווה המתעוררת בו, אלא ביכולת שכלו למשול בה. אין אדם פחות מפני שתאוותו חזקה, ואין אדם שלם מפני שאינו מרגיש משיכה לעבירה. אדרבה, ייתכן שאדם גדול ושלם יותר יתמודד עם יצר חזק יותר, ומעלתו מתגלה דווקא בכך שהוא כובש אותו ונכנע לציווי התורה.

אבל לפי דברי רבינו בחיי, שכתב, “אלא שנפשו שואפת תמיד להמרות משמעת ה’ ומשתוקק לדבר עברה ומשתדל לרסנה, פעמים נוצחתו ופעמים נוצחה, הרי זה בדרך התשובה”. ע”כ. ומפורש ההבדל בין רבינו בחיי לרמב”ם. הרמב”ם מבין מכל המקרים בתנ”ך, ומכל מה שלמד, שלא ניתן להחשיב את השבתת התאווה לגמרי ואי החשק, לתשובה גמורה. כלומר, אין אף תנאי כזה שהאדם צריך להשבית את תאוותו ושלא יהיה לו חשק לחטוא, ורק אז כפרתו תהיה גמורה. אפילו אם חטא באותה עבירה. ולהיפך, לפי רבינו, דבר זה מעיד על מעלת האדם, שאם עדיין יש בו חשק לחטוא, ומנצח את יצרו, מעלתו גדולה.

והדברים נראים כמו רבינו הרמב”ם, אחר המחילה מכבודו של רבינו בחיי בן פקודה הדיין הספרדי. כמו שכתב רבינו על שלמה המלך

.

אמנם, בחסדי האל יתעלה, מצאתי יישוב קטן לכל הענין הזה. ומפני מה אני כותב שזה הוא יישוב קטן? עיין בהמשך. וכאשר דימיתי לחלק בין דברי רבינו בחיי לדברי רבינו הרמב”ם, הקדימני רבינו הטהור, וכתב (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות – שמונה פרקים פרק ו): “ולפי המובן מפשטי שני הדברים בתחילת המחשבה, הרי שני המאמרים סותרים זה את זה. ואין הדבר כן, אלא שניהם אמת, ואין ביניהם מחלוקת כלל. וזה, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות – הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והזק למי שלא הרע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים, וכיוצא באלה. והן המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום: “דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן”, ויקראון קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חולי ‘המדברים’: ‘המצוות השכליות’. ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו – היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן.

.

אבל הדברים אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול – הן המצוות השמעיות, וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה. והתבונן בחכמתם, עליהם השלום, ובמה המשילו. שהוא לא אמר: לא יאמר אדם אי אפשי להרוג את הנפש, אי אפשי לגנוב, אי אפשי לכזב, אלא אפשי ומה וכו’; ואמנם הביא דברים כולם שימעיים: בשר בחלב, ולבישת שעטנז ועריות. ואלה המצוות וכיוצא בהן הן אשר יקראן ה’: ‘חוקותי’, אמרו: “חוקים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם, ואומות העולם משיבין עליהן, והשטן מקטרג עליהן, כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח” וכו’. ואותן אשר קראון האחרונים ‘שכליות’ – ייקראו: ‘מצוות’, כמו שבארו החכמים. וכבר התבאר מכל מה שאמרנוהו, אלו עבירות יהיה מי שלא ישתוקק אליהן יותר טוב ממי שישתוקק אליהן וימשול בנפשו מהן, ואלו מהן יהיה הדבר בהן להפך. וזה חידוש נפלא, והשלמה מופלאה בין שני המאמרים, ולשון שני המאמרים מורה על אמיתת מה שבארנוהו. וכבר נשלמה כוונת זה הפרק“. ע”כ.

כלומר, יש עבירות שבהן עצם התאווה היא פגם בנפש. למשל: רצח, גניבה, גזל, כפיות טובה והיזק לחינם. אלו דברים שהשכל עצמו מכיר ברעתם. לכן האדם המעולה באמת אינו אומר: “אני רוצה לרצוח אבל מתאפק”, אלא נפשו המתוקנת כלל אינה רוצה בכך. מי שמתאווה לרעות כאלה ורק כובש את יצרו — אמנם פועל נכון, אבל נפשו עדיין חסירה.

לעומת זאת, יש מצוות שמעיות, כלומר איסורים שלא היינו יודעים מעצמנו שהם רעים לולא התורה, כגון בשר בחלב, שעטנז וכדומה. כאן אין פגם בכך שאדם אומר: “מצדי הייתי רוצה, אבל התורה אסרה”. אדרבה, כאן יש מעלה בכבישת הרצון מפני ציווי הבורא.

לכן הכלל הוא: בעבירות שכליות — השלמות היא שלא להתאוות כלל.
במצוות שמעיות — מותר שהרצון קיים, והשלמות היא להיכנע לציווי התורה. וזה בדיוק הפתרון של הרמב”ם לסתירה: לפעמים החסיד, שאינו מתאווה לרע, מעולה יותר; ולפעמים המושל בנפשו, שמתאווה ונמנע מחמת התורה, הוא בעל המעלה.

.

האם זה מסתדר עם רבינו בחיי בן פקודה?

.

כן – משום שזה ממשיך את מה שכתב בחלק א’ של התשובה. ושם בחלק א’ הוא מביא את המעשים החמורים שהיו עושים, “הגנוב, רצוח וכו'”. ויתכן לומר שבעבירות האלו דיבר בחלק השני גם. ולכן תלה את חוסר כפרתו בעוצמת החשק שיש לו לעבירה.

.

לא – משום שהוא היה צריך לפרט את זה במפורש לכאורה.

.

ה’ יזכנו לעשות תשובה באמת, תשובה שאין אחריה ייסורים, ואם יש מצד הדין, שהייסורים יושלכו בדברים קטנים ולא מורגשים. ממני חן שאולוב ספרדי טהור