.

בשם יי אל עולם

.

בשיעור הקודם עסקנו בפתיחת שער התשובה של רבינו בחיי, וביררנו מהי תשובה באמת. רבינו מגדיר אותה בפשטות: “תיקון האדם למשמעת ה‘” — האדם יצא מן הדרך, ולכן עליו לתקן את עצמו, להשלים את מה שחיסר ולשוב למשמעת הבורא. התשובה עוסקת בתיקון האדם, מחשבתו, מידותיו ומעשיו — ולא ב”תיקוני עולמות” או בפעולות מיסטיות.

הדגשנו גם שהאחריות לתשובה מוטלת על האדם עצמו בחייו; אין אדם אחר יכול לעשות תשובה במקומו או לתקן אותו לאחר מותו. בתוך כך הרחבנו על ההבדל שבין הלכה מחייבת לבין אגדות חז”ל, ועל הסכנה שבהפיכת אגדות למקור למעשים והשקפות שאין להם יסוד הלכתי.

לאחר מכן רבינו בחיי מנה כמה גורמים המביאים את האדם לחטא: חוסר ידיעה, התגברות התאווה על השכל, התעלמות מן החובות, וכן חברים רעים והשפעה חברתית שלילית. מכאן הרחבנו על זהירות מחברה רעה, מחנופה ומאנשים שמרחיקים את האדם מן האמת.

ולבסוף הגענו לחלוקה היסודית: היציאה ממשמעת ה’ היא בשני אופנים — ביטול מצוות עשה, או עשיית דבר שנאסר. אם האדם חיסר מעשה טוב, עליו להרבות בו עד שיתקן את החסר; ואם חטא בעשיית איסור, עליו להתרחק ממנו ואף לנהוג בהפכו, עד שיחזור לדרך המאוזנת. רבינו המשיל זאת לרפואת הגוף: לפעמים המחלה באה מחוסר דבר נחוץ, ולפעמים מעודף דבר מזיק — ובכל מקרה הרפואה היא להשיב את האדם אל המצב הממוצע והמאוזן.

.

היום נלמד את השיעור השלישי בשער התשובה בעזרת האל יתברך. ומסביר רבינו בפרק ב’: “אבל חלקי התשובה הם שלושה. האחד, אדם בעל תשובה כאשר אינו מוצא דרך לעברה, וכאשר מתאפשרת לו מתגבר יצרו על שכלו ואינו נמנע ממנה, וכאשר גומר אותה רואה את רוע פעלו, ומתחרט על מה שעשה, הרי זה שב בפיו לא בלבו, ובלשונו לא במעשיו, והוא חייב עונש מאת ה’ יתרומם ויתעלה, ובכגון זה נאמר (ירמיהו פרק ז פסוק ט – יב): “הֲגָנֹ֤ב׀ רָצֹ֙חַ֙ וְֽנָאֹ֗ף וְהִשָּׁבֵ֥עַ לַשֶּׁ֖קֶר וְקַטֵּ֣ר לַבָּ֑עַל וְהָלֹ֗ךְ אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם: וּבָאתֶ֞ם וַעֲמַדְתֶּ֣ם לְפָנַ֗י בַּבַּ֤יִת הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר נִקְרָא־שְׁמִ֣י עָלָ֔יו וַאֲמַרְתֶּ֖ם נִצַּ֑לְנוּ לְמַ֣עַן עֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹעֵב֖וֹת הָאֵֽלֶּה: הַמְעָרַ֣ת פָּרִצִ֗ים הָיָ֨ה הַבַּ֧יִת הַזֶּ֛ה אֲשֶׁר־נִקְרָֽא־שְׁמִ֥י עָלָ֖יו בְּעֵינֵיכֶ֑ם גַּ֧ם אָנֹכִ֛י הִנֵּ֥ה רָאִ֖יתִי נְאֻם־יְיָֽ: ס כִּ֣י לְכוּ־נָ֗א אֶל־מְקוֹמִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשִׁיל֔וֹ אֲשֶׁ֨ר שִׁכַּ֧נְתִּֽי שְׁמִ֛י שָׁ֖ם בָּרִֽאשׁוֹנָ֑ה וּרְאוּ֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֣יתִי ל֔וֹ מִפְּנֵ֕י רָעַ֖ת עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל”. ע”כ.

.

והנה, בשיעור זה נעמוד רק על החלק הראשון מתוך שלושת חלקי התשובה שמנה רבינו בחיי בן פקודה. והסיבה לכך היא שיש כאן יסוד גדול שצריך בירור, מפני שרבינו מציב כאן עמדה נחרצת וברורה מאוד: אדם שעשה עבירה מסוימת, וכעת אינו עושה אותה רק מפני שאין בידו אפשרות לעשותה — אין זה נקרא שעשה תשובה. ומדוע? מפני שליבו לא השתנה. הוא לא עזב את החטא מצד האמת, לא עקר את רצונו ממנו, ולא קיבל על עצמו לשוב למשמעת ה’. כל הסיבה שאינו חוטא עתה היא מפני שאין לו יכולת מעשית לחטוא. נמצא שאינו נקי מן העבירה, אלא רק מנוע ממנה. וזהו ממש כטובל ושרץ בידו: כלפי חוץ נראה כאילו פרש מן החטא, אך בפנימיותו עדיין מחזיק בו. וזה דבר פשוט וברור. אם אדם אינו עושה עבירה מפני שאינו יכול לעשותה, אין בכך ראיה שתיקן את נפשו. אין כאן תשובה, אלא חוסר אפשרות. אין כאן שינוי פנימי, אלא מניעה חיצונית. ההבדל גדול מאוד: בעל תשובה אינו מי שאינו יכול לחטוא, אלא מי שיכול היה לחטוא — ובוחר שלא לחטוא מפני ששב אל הבורא באמת.

.

אמנם רבינו מוסיף ואומר דבר עמוק יותר: שלאחר שעשה האדם את העבירה, “וכאשר גומר אותה רואה את רוע פעלו, ומתחרט על מה שעשה“. כלומר, אפילו אם לאחר החטא הוא מתעורר, רואה את רעת מעשהו, מתבייש, מצטער, ואולי אף בוכה על מה שעשה — עדיין אין הדבר מוכיח שתשובתו שלמה.

ולכן כותב רבינו: “הרי זה שב בפיו לא בלבו, ובלשונו לא במעשיו, והוא חייב עונש מאת ה’ יתרומם ויתעלה“. כלומר, אין די בכך שהאדם יאמר בפיו שהוא מתחרט, ואין די בכך שיתרגש לרגע וישאל את עצמו: “מדוע עשיתי זאת?”. כל עוד ליבו עדיין קשור בחטא, וכל עוד לא קיבל על עצמו לעוזבו באמת — אין זו תשובה רצויה לפני הבורא. כי חרטה לבדה אינה תשובה שלמה. יש אדם שמתחרט מפני שהתבייש, ויש שמתחרט מפני שנענש, ויש שמתחרט מפני שראה את תוצאות מעשיו, אך בתוך ליבו עדיין נשאר הרצון והמחשבה לחזור אל אותה עבירה בשעה שתהיה לו אפשרות. אדם כזה אינו שב באמת; הוא רק מצטער על מה שאירע.

התשובה האמיתית מתקבלת לפני הבורא רק כאשר מתקיימים בה שלושה יסודות: א) וידוי. ב) חרטה. ג) קבלה לעתיד. האדם צריך להתוודות על חטאו לפני הבורא יתעלה, להתחרט באמת על מה שעשה, ולקבל על עצמו שלא לשוב עוד לאותו החטא לעולם.

וזהו החידוש הגדול בדברי רבינו בחיי: התשובה אינה נמדדת ברגש רגעי, אלא בשינוי הרצון. לא הדמעות לבדן הן העיקר, ולא הצער לבדו, אלא ההכרעה הפנימית של האדם לעזוב את הרע ולשוב לדרך הישרה. מי שמתחרט אך אינו מקבל על עצמו לעזוב את החטא — עדיין לא שב בליבו. ומי שבפיו מתוודה אך במעשיו אינו משתנה — שב בלשונו בלבד, לא במעשיו. לפיכך, כאשר רבינו אומר שהבורא ממשיך לייסר אדם כזה, אין בזה קושי כלל. מפני שאין מדובר בבעל תשובה אמיתי, אלא באדם שהתעורר לרגע, הצטער לרגע, ואולי אף דיבר דברי חרטה — אך לא עקר את החטא מליבו, ולא קיבל על עצמו דרך חדשה. וזהו מה שבא רבינו ללמד בחלק הראשון מחלקי התשובה: התשובה אינה הצטערות בלבד, אלא תיקון האדם וחזרתו למשמעת ה’. רק כאשר האדם מתוודה, מתחרט, ומקבל על עצמו שלא לשוב אל החטא — אז חרטתו נקראת חרטה, ותשובתו נקראת תשובה.

.

קושי לכאורה מן הפסוקים בירמיהו:

אבל אחר העיון הקל, יש קצת קושי לכאורה מכמה מקומות בתלמוד, ולא רק מן התלמוד, אלא מן הפסוקים עצמם שעליהם נשען רבינו בחיי. שהרי כתוב מפורש בפסוקים: “וּבָאתֶ֞ם וַעֲמַדְתֶּ֣ם לְפָנַ֗י בַּבַּ֤יִת הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר נִקְרָא־שְׁמִ֣י עָלָ֔יו וַאֲמַרְתֶּ֖ם נִצַּ֑לְנוּ לְמַ֣עַן עֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹעֵב֖וֹת הָאֵֽלֶּה: הַמְעָרַ֣ת פָּרִצִ֗ים הָיָ֨ה הַבַּ֧יִת הַזֶּ֛ה אֲשֶׁר־נִקְרָֽא־שְׁמִ֥י עָלָ֖יו בְּעֵינֵיכֶ֑ם גַּ֧ם אָנֹכִ֛י הִנֵּ֥ה רָאִ֖יתִי נְאֻם־יְיָ”. כלומר, אין כאן חרטה בכלל במעשיהם. כמו שביאר הרד”ק (ירמיהו פרק ז פסוק ט): “הגנוב – התחשבו שתעשו מעשים רעים ותנצלו מעונשם בעבור שתבאו ותעמדו לפני בבית הזה? כאשר אתם אומרים אחר שתעשו כל התועבות האלה ותבאו בבית הזה ואמרתם נצלנו ופי’ אתם אומרים נצלנו בעבור שתשובו לעשות את כל התועבות האלה“. ע”כ.

וברור ופשוט, שהעם אשר גנב, רצח, עבד עבודה זרה, והלך אחר כל התועבות, לא בא לבית המקדש מתוך חרטה אמיתית על מעשיו. אדרבה, הוא בא מתוך הפקרות ועזות מצח. הם חשבו שמעשה הקרבנות לבדו יציל אותם, כאילו אפשר לאדם להמשיך ברשעתו, להוסיף תועבה על תועבה, ואחר כך לעמוד בבית המקדש ולומר: “ניצלנו”. כלומר, אין כאן תשובה, אין כאן שבירת הלב, אין כאן עזיבת החטא, ואין כאן קבלה לעתיד; יש כאן שימוש בבית המקדש כמעין מחסה דמיוני מפני הדין, בעוד ליבם ממשיך לדבוק ברע.

ולא אתפלא בכלל, אם בדעתם של הדור ההוא, חשבו כמו נחמן מברסלב וספר הזוהר הנוצרי, והמקובלים שר”י, שמעשה הקרבנות מתקן את העולמות העליונים, ולכן לא ראו להתחרט על מעשיהם, והיו באים ומקריבים קרבנות, ולא מתחרטים וכל שכן שלא חוזרים בתשובה. שהרי היו הדור ההוא עובדי אלילים ומקריבים קרבנות לעולמות העליונים המדומיינים ולכוכבים! כמו שתרגם יונתן (תרגום יונתן נביאים ירמיהו פרק ז פסוק ט): “גַנָבִין קְטוֹלֵי נַפְשָׁן וְגַיְפִין וּמִשְׁתַּבְּעִין לִשְׁקַר וּמַסְקִין בּוּסְמִין לְבַעֲלָא וְאָזְלִין בָּתַר פַּלְחֵי כּוֹכְבַיָא דְלָא יְדַעְתּוּן“.

כלומר, לא מדובר כאן באנשים שבאו שבורים לפני הבורא, מכירים בחטאם, מבקשים לשוב ולתקן את דרכם. מדובר בדור שהמשיך ללכת אחר פולחן כוכבים, עבודה זרה, שרירות לב, שפיכות דמים, גזל ותועבות, ובאותה שעה עצמה דימה בליבו שבית המקדש והקרבנות יהיו לו מגן. וזהו שורש השיבוש: כאשר האדם מחליף את התשובה במעשה חיצוני, את תיקון הלב בפולחן, ואת שמיעת קול ה’ בטקסים.

ולא לחינם המשיך הכתוב וסיפר מה אמר ה’ יתברך לנביא (ירמיהו פרק ז פסוק יג – לד): “וְעַתָּ֗ה יַ֧עַן עֲשׂוֹתְכֶ֛ם אֶת־כָּל־הַמַּֽעֲשִׂ֥ים הָאֵ֖לֶּה נְאֻם־יְיָ֑ וָאֲדַבֵּ֨ר אֲלֵיכֶ֜ם הַשְׁכֵּ֤ם וְדַבֵּר֙ וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֔ם וָאֶקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם וְלֹ֥א עֲנִיתֶֽם: וְעָשִׂ֜יתִי לַבַּ֣יִת׀ אֲשֶׁ֧ר נִֽקְרָא־שְׁמִ֣י עָלָ֗יו אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בֹּטְחִ֣ים בּ֔וֹ וְלַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם וְלַאֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְשִׁלֽוֹ: וְהִשְׁלַכְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעַ֣ל פָּנָ֑י כַּאֲשֶׁ֤ר הִשְׁלַ֙כְתִּי֙ אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶ֔ם אֵ֖ת כָּל־זֶ֥רַע אֶפְרָֽיִם: וְאַתָּ֞ה אַל־תִּתְפַּלֵּ֣ל׀ בְּעַד־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה וְאַל־תִּשָּׂ֧א בַעֲדָ֛ם רִנָּ֥ה וּתְפִלָּ֖ה וְאַל־תִּפְגַּע־בִּ֑י כִּי־אֵינֶ֥נִּי שֹׁמֵ֖עַ אֹתָֽךְ: הַֽאֵינְךָ֣ רֹאֶ֔ה מָ֛ה הֵ֥מָּה עֹשִׂ֖ים בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וּבְחֻצ֖וֹת יְרוּשָׁלִָֽם: הַבָּנִ֞ים מְלַקְּטִ֣ים עֵצִ֗ים וְהָֽאָבוֹת֙ מְבַעֲרִ֣ים אֶת־הָאֵ֔שׁ וְהַנָּשִׁ֖ים לָשׁ֣וֹת בָּצֵ֑ק לַעֲשׂ֨וֹת כַּוָּנִ֜ים לִמְלֶ֣כֶת הַשָּׁמַ֗יִם וְהַסֵּ֤ךְ נְסָכִים֙ לֵאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים לְמַ֖עַן הַכְעִסֵֽנִי: הַאֹתִ֛י הֵ֥ם מַכְעִסִ֖ים נְאֻם־יְיָ֑ הֲל֣וֹא אֹתָ֔ם לְמַ֖עַן בֹּ֥שֶׁת פְּנֵיהֶֽם: ס לָכֵ֞ן כֹּה־אָמַ֣ר׀ אֲדֹנָ֣י יְיִ֗ הִנֵּ֨ה אַפִּ֤י וַֽחֲמָתִי֙ נִתֶּ֙כֶת֙ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה עַל־הָֽאָדָם֙ וְעַל־הַבְּהֵמָ֔ה וְעַל־עֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה וְעַל־פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָעֲרָ֖ה וְלֹ֥א תִכְבֶּֽה: כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְיָ֥ צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹלוֹתֵיכֶ֛ם סְפ֥וּ עַל־זִבְחֵיכֶ֖ם וְאִכְל֥וּ בָשָֽׂר: כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם הוציא הוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח: כִּ֣י אִֽם־אֶת־הַדָּבָ֣ר הַ֠זֶּה צִוִּ֨יתִי אוֹתָ֤ם לֵאמֹר֙ שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י וְהָיִ֤יתִי לָכֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־לִ֣י לְעָ֑ם וַהֲלַכְתֶּ֗ם בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם לְמַ֖עַן יִיטַ֥ב לָכֶֽם:

וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ וְלֹֽא־הִטּ֣וּ אֶת־אָזְנָ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ בְּמֹ֣עֵצ֔וֹת בִּשְׁרִר֖וּת לִבָּ֣ם הָרָ֑ע וַיִּהְי֥וּ לְאָח֖וֹר וְלֹ֥א לְפָנִֽים: לְמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יָצְא֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶשְׁלַ֤ח אֲלֵיכֶם֙ אֶת־כָּל־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים י֖וֹם הַשְׁכֵּ֥ם וְשָׁלֹֽחַ: וְל֤וֹא שָׁמְעוּ֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אָזְנָ֑ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עָרְפָּ֔ם הֵרֵ֖עוּ מֵאֲבוֹתָֽם: וְדִבַּרְתָּ֤ אֲלֵיהֶם֙ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ אֵלֶ֑יךָ וְקָרָ֥אתָ אֲלֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יַעֲנֽוּכָה: וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם זֶ֤ה הַגּוֹי֙ אֲשֶׁ֣ר לֽוֹא־שָׁמְע֗וּ בְּקוֹל֙ יְיָ֣ אֱלֹהָ֔יו וְלֹ֥א לָקְח֖וּ מוּסָ֑ר אָֽבְדָה֙ הָֽאֱמוּנָ֔ה וְנִכְרְתָ֖ה מִפִּיהֶֽם: גָּזִּ֤י נִזְרֵךְ֙ וְֽהַשְׁלִ֔יכִי וּשְׂאִ֥י עַל־שְׁפָיִ֖ם קִינָ֑ה כִּ֚י מָאַ֣ס יְיָ֔ וַיִּטֹּ֖שׁ אֶת־דּ֥וֹר עֶבְרָתֽוֹ: כִּֽי־עָשׂ֨וּ בְנֵי־יְהוּדָ֥ה הָרַ֛ע בְּעֵינַ֖י נְאֻם־יְיָ֑ שָׂ֣מוּ שִׁקּֽוּצֵיהֶ֗ם בַּבַּ֛יִת אֲשֶׁר־נִקְרָא־שְׁמִ֥י עָלָ֖יו לְטַמְּאֽוֹ: וּבָנ֞וּ בָּמ֣וֹת הַתֹּ֗פֶת אֲשֶׁר֙ בְּגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם לִשְׂרֹ֛ף אֶת־בְּנֵיהֶ֥ם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א צִוִּ֔יתִי וְלֹ֥א עָלְתָ֖ה עַל־לִבִּֽי: ס לָכֵ֞ן הִנֵּֽה־יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְיָ֔ וְלֹא־יֵאָמֵ֨ר ע֤וֹד הַתֹּ֙פֶת֙ וְגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם כִּ֖י אִם־גֵּ֣יא הַהֲרֵגָ֑ה וְקָבְר֥וּ בְתֹ֖פֶת מֵאֵ֥ין מָקֽוֹם: וְֽהָ֨יְתָ֜ה נִבְלַ֨ת הָעָ֤ם הַזֶּה֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַחֲרִֽיד: וְהִשְׁבַּתִּ֣י׀ מֵעָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וּמֵֽחֻצוֹת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם ק֤וֹל שָׂשׂוֹן֙ וְק֣וֹל שִׂמְחָ֔ה ק֥וֹל חָתָ֖ן וְק֣וֹל כַּלָּ֑ה כִּ֥י לְחָרְבָּ֖ה תִּהְיֶ֥ה הָאָֽרֶץ”. ע”כ.

כלומר, הדור ההוא הטיפש והעיוור מדעת, היו בטוחים שהבורא צריך קרבנות, ושמא על ידי מעשיהם הרעים פגמו באיזה עולמות עליונים, כי זה היה ציווי ה’ לדעתם. ולכן, ברוב עזות מצחם, לאחר שהיו מקריבים קרבנות לעבודתם הבזויה והנאלחה, היו באים לבית המקדש ומקריבים קרבנות! והבורא אמר, “כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְיָ֥ צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹלוֹתֵיכֶ֛ם סְפ֥וּ עַל־זִבְחֵיכֶ֖ם וְאִכְל֥וּ בָשָֽׂר: כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם הוציא הוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח: כִּ֣י אִֽם־אֶת־הַדָּבָ֣ר הַ֠זֶּה צִוִּ֨יתִי אוֹתָ֤ם לֵאמֹר֙ שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י וְהָיִ֤יתִי לָכֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־לִ֣י לְעָ֑ם וַהֲלַכְתֶּ֗ם בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם לְמַ֖עַן יִיטַ֥ב לָכֶֽם“.

כלומר, אין הקרבן עומד במקום שמיעה בקול ה’. אין העולה והזבח מחליפים משמעת, מוסר, משפט, יושר, עזיבת החטא ותשובה אמיתית. הבורא יתעלה אינו צריך בשר, אינו צריך דם, אינו צריך עשן, ואינו מקבל פולחן כאשר הלב עומד במרדו. עיקר הציווי הוא: “שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י“. ואם אין שמיעה בקול ה’, ואם אין הליכה בדרך אשר ציווה, כל הקרבנות כולם נעשים לעדות על עזות המצח של המקריב, ולא על קרבתו אל הבורא.

וכתב הרד”ק (ירמיהו פרק ז פסוק כב): “עיקר המצוה לא היתה על דברי עולה וזבח אלא שמעו בקולי והייתם לי לעם ובזה התנאי נתן להם התורה ואין בכל עשרת הדברים שהם כלל התורה כלה זכר עולה וזבח ואף כשידבר על הקרבנות לא צוה להם שיקריבו קרבן אלא אדם כי יקריב מכם קרבן אם יעשה מדעתו יהיה כך וכך והתמידים שצוה בהם הוא לכבוד הבית והיו באין לצבור. אבל ליחידים לא צוה להקריב קרבן כמו שצוה ליחידים לעשות משפט ושאר המצות ולא צוה ליחיד לעשות קרבן אלא אם כן יחטא בשוגג.

וציוה בשרפת האמורין להשיב החוטא אל לבו לכוף התאוות הבהמיות לפי שתולדתם מחלב ודם ויהיה נזהר שלא יהיה שוגג במצוה כל שכן מזיד והתמידים. גם בנין הבית לעבודה אפשר שהוא כמו שכתב מורה צדק רבינו משה ז”ל להעתיק הדעות הזרות ובנין ההיכלות שהיו לשם עכו”ם רצה להעתיקם לעבודת האל ושימחה שם עכו”ם מהם“. ע”כ.

והנה, הדברים ברורים כשמש. הקרבן לא בא כדי לתקן עולמות, לא כדי להזין עליונים, לא כדי להשפיע שפע במערכות מדומיינות, ולא כדי לכסות על אדם שממשיך ברשעו. תכליתו, כאשר הוא שייך ליחיד, לעורר את האדם, להשיבו אל ליבו, לכוף את תאוותיו הבהמיות, ולהעמידו על חומרת מעשיו, כדי שלא ישוב עוד לכסלה. ואם אין הקרבן מביא את האדם לתיקון עצמו, הרי הוא מאבד את תכליתו.

והנה, לא רק שאין כאן חרטה, אלא מדובר על מעשים חמורים מאוד שגורמים לאדם לחשוב שהאל יתעלה שמו לא קיים, או שאין כוחו מוחלט. ולכן ברורה מאוד הסיבה לעונשם. שהרי אדם הסבור שיוכל לגנוב, לרצוח, לנאוף, להישבע לשקר, לעבוד לכוכבים, להקטיר לבעל, ואחר כך לבוא לבית ה’ ולומר “ניצלנו” — אינו רק חוטא, אלא מחלל את עצם משמעות עבודת ה’. הוא הופך את בית המקדש למחסה לפושעים, ואת הקרבן לכלי להמשך העבירה.

ולכן, קשה על רבינו בחיי בן פקודה ועל הדרך שבה הוא נשען על פסוק זה, כאשר הוא אומר, “מתחרט על מה שעשה“. ובכל זאת כותב שהבורא יענישו כאילו אין כאן כלום ושום דבר. ואולי לדעתו, עצם ביאתם של אותם הטועים אל בית המקדש זו סימן החרטה. אבל קשה, כי הכתוב לא מתאר שהתחרטו. אדרבה, הכתוב מתאר דור שאין בו חרטה כלל, אלא ביטחון שקרי בבית, בקרבנות ובפולחן החיצוני, בעוד הלב נשאר במרדו.

וכבר מצינו תיאור כיוצא בו בענין החרטה ללא תשובת אמת. כמו שאמר (שופטים פרק ב פסוק א): “וַיַּ֧עַל מַלְאַךְ־יְיָ֛ מִן־הַגִּלְגָּ֖ל אֶל־הַבֹּכִ֑ים וַיֹּאמֶר֩ אַעֲלֶ֨ה אֶתְכֶ֜ם מִמִּצְרַ֗יִם וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתִּי֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם וָאֹמַ֕ר לֹֽא־אָפֵ֧ר בְּרִיתִ֛י אִתְּכֶ֖ם לְעוֹלָֽם“. ע”כ. כלומר, חרטה היתה כאן, תשובת אמת, לא! אמנם, בפסוקים שרבינו בחיי נשען עליהם, היה זלזול והפקרות של ממש, אפילו חרטה לא היתה. ויתכן גם כאן לומר, שאע”פ שבכו, הכל היה כלפי חוץ, כלומר בכו בלבד, ללא שום חרטה פנימית עמוקה.

.

ולפי זה צריך לומר בזהירות, שהקושי אינו על עצם יסודו של רבינו בחיי, שהרי יסודו אמת וברור: חרטה שאין עמה וידוי וקבלה לעתיד אינה תשובה. אלא הקושי הוא על הבאת הפסוק הזה כדוגמה למי ש”מתחרט על מה שעשה”. שהרי בפסוקים בירמיהו נראה שאין מדובר במתחרט כלל, אלא באדם החוטא במזיד, בא לבית המקדש בעזות מצח, ואומר “ניצלנו” כדי להמשיך לעשות את כל התועבות האלה.

נמצא, שהפסוקים בירמיהו חזקים עוד יותר ממה שנצרך לענייננו: הם אינם מלמדים רק שחרטה לבדה אינה מספיקה, אלא שקרבן בלי חרטה ובלי תשובה הוא תועבה. הם מלמדים שהבורא אינו חפץ בפולחן של אדם שממשיך ברשעו, ואינו מקבל מעשה חיצוני הבא במקום תיקון הלב. עיקר התורה הוא שמיעה בקול ה’, והקרבן אינו אלא אמצעי להשיב את האדם אל ליבו; וכאשר האדם אינו שב, כל הקרבן נהפך לעדות על מרידתו.

.

הזובח את יצרו ומתוודה עליו:

רבותינו הטהורים אומרים במשנה (משנה מסכת סנהדרין פרק ו משנה א): “נגמר הדין [=כלומר, פסקו את דינו למיתה], מוציאין אותו לסקלו. בית הסקילה היה חוץ לבית דין שנאמר (ויקרא כ”ד) “הוצא את המקלל” … אומר אחד יש לי ללמד עליו זכות הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים ובלבד שיש ממש בדבריו מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו יוצא ליסקל וכרוז יוצא לפניו איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית ופלוני ופלוני עדיו כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו”. ע”כ. וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק ו משנה א): “הטעם שבגללו היה בית הסקילה חוץ לבית דין כדי שלא ייראה שהדיינים ממהרין להרוג, ובהליכתו אל מקום ההריגה אפשר שהיה שם מי שילמד עליו זכות … ואמרו שיהא ממש בדבריו, ואז מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים אבל פעם ראשונה ושניה מחזירין אותו אם אמר יש לי ללמד על עצמי זכות ואפילו לא היה ממש בדבריו לפי שאנו אומרין מרוב הפחד שכח טענתו. ואולי כשיחזור לבית דין ותתישב דעתו יזכור טענתו וכו'”.

ואמרו בתלמוד (בבלי מסכת סנהדרין דף מג עמוד א): “והתניא: בערב הפסח תלאוהו לישו הנוצרי, והכרוז [השמועה על חתימת דינו של ישו] יוצא לפניו ארבעים יום [=מכריזים ואומרים], “ישו הנוצרי יוצא ליסקל על שכישף [=אין הכוונה שחשב שיש בכישוף ממש. אלא הכוונה “כישף” סימא את עיניהם של עם ישראל, ועל ידי כן] הסית והדיח את ישראל, כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו. ולא מצאו לו זכות ותלאוהו בערב הפסח“.

אמר עולא: ותסברא, ישו הנוצרי בר הפוכי זכות הוא? מסית הוא, ורחמנא אמר לא תחמל ולא תכסה עליו! [=שנאמר בספר דברים פרק יג פסוק ז – יא פרשת ראה): “כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן־אִ֠מֶּךָ אֽוֹ־בִנְךָ֨ אֽוֹ־בִתְּךָ֜ א֣וֹ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ: מֵאֱלֹהֵ֣י הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁר֙ סְבִיבֹ֣תֵיכֶ֔ם הַקְּרֹבִ֣ים אֵלֶ֔יךָ א֖וֹ הָרְחֹקִ֣ים מִמֶּ֑ךָּ מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ: לֹא־תֹאבֶ֣ה ל֔וֹ וְלֹ֥א תִשְׁמַ֖ע אֵלָ֑יו וְלֹא־תָח֤וֹס עֵֽינְךָ֙ עָלָ֔יו וְלֹֽא־תַחְמֹ֥ל וְלֹֽא־תְכַסֶּ֖ה עָלָֽיו: כִּ֤י הָרֹג֙ תַּֽהַרְגֶ֔נּוּ יָֽדְךָ֛ תִּֽהְיֶה־בּ֥וֹ בָרִֽאשׁוֹנָ֖ה לַהֲמִית֑וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָֽה: וּסְקַלְתּ֥וֹ בָאֲבָנִ֖ים וָמֵ֑ת כִּ֣י בִקֵּ֗שׁ לְהַדִּֽיחֲךָ֙ מֵעַל֙ יְיָ֣ אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים“. ולכן קושית עולא במקומה עומדת. וכעת מתרצים ואומרים], אלא שאני ישו, דקרוב למלכות הוה. [=ואם לא היו מכריזים ארבעים יום, הריגתו היתה יכולה לעורר את זעם המלכות של הגוים והיו באים על עם ישראל. אולם משעה ששמעו המלכות שהכריזו ארבעים יום ולא מצאו לו זכות, הבינו כי מדובר באדם שחייב בדין].

.

אמר רבי יהושע בן לוי: כל הזובח את יצרו ומתודה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, דכתיב (תהלים פרק נ פסוק כג): “זֹבֵ֥חַ תּוֹדָ֗ה יְֽכַ֫בְּדָ֥נְנִי וְשָׂ֥ם דֶּ֑רֶךְ אַ֝רְאֶ֗נּוּ בְּיֵ֣שַׁע אֱלֹהִֽים”. ואמר רבי יהושע בן לוי: בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה – מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן, שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה”. ע”כ.

.

והנה קשה לכאורה. שהרי מדברי התלמוד נראה, שאין התלמוד דורש כאן בנחרצות את כל שלבי התשובה כפי שמנה אותם רבינו בחיי. רבי יהושע בן לוי אמר: שכל הזובח את יצרו ומתוודה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו כיבד את הבורא. ובסיום אותה פסקה אמרו רבותינו, שמי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את ייעוד כל הקרבנות, שלא באו אלא להכניע את הלב. וכן הביאו על זה את הפסוק: “זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה”, וכן נאמר: “לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה”. כלומר, עיקר הקרבן, ועיקר שבירת היצר, ועיקר מעלת האדם השב, הם הכנעת הלב לפני הבורא יתעלה.

ולפיכך קשה לכאורה על דברי רבינו בחיי, שכתב: “… וכאשר גומר אותה רואה את רוע פעלו, ומתחרט על מה שעשה, הרי זה שב בפיו לא בלבו, ובלשונו לא במעשיו, והוא חייב עונש מאת ה’ יתרומם ויתעלה”. שהרי רבינו עצמו כותב שהאדם “מתחרט על מה שעשה”. ואם כן, כיצד מיד לאחר מכן הוא אומר עליו: “שב בפיו לא בלבו”? הרי החרטה עצמה באה מן הלב, ואם האדם רואה את רוע מעשהו ומתחרט עליו, כיצד ניתן לומר שאין כאן תשובה בלב? ועוד קשה, שהרי לפי דברי חז”ל, רוח נשברה ולב נשבר הם עניין גדול מאוד לפני הבורא. ואם האדם לאחר חטאו נשבר בליבו, רואה את רעת מעשהו ומתחרט עליו, מדוע ייחשב עדיין כמי ששב בפיו בלבד ולא בליבו? מדוע נאמר עליו שחייב עונש מאת ה’, בשעה שנראה לכאורה שיש כאן התעוררות פנימית וחרטה אמיתית?

אלא שכאן צריך לברר היטב את לשון רבינו בחיי ואת עומק כוונתו. כי אפשר שהמילה “מתחרט” בדבריו אינה מתארת חרטה שלמה וגמורה, אלא צער רגעי הבא לאחר סיום העבירה. כלומר, האדם רואה את רוע פעלו, מתבייש לרגע, מצטער על מה שעשה, ואף כואב את נפילתו; אך עדיין לא עקר את החטא מליבו, ולא קיבל על עצמו שלא לשוב אליו. רבנו בחיי מתאר אדם שכבר בשעת החרטה אין בלבו החלטה לעזוב את העבירה. הוא רואה את גנות המעשה ומתחרט עליו, אבל אינו מוותר על האפשרות לעשותו שוב. לכן רבנו מבחין במפורש בין חרטה לבין קבלה שלא ישנה – שני דברים נפרדים בתשובה.

.

לדוגמה:

.

אדם שמרמה במסחר: לאחר שרימה לקוח הוא מתבייש, מצטער ואומר: “עשיתי דבר רע, הלוואי שלא הייתי עושה זאת”. הוא אפילו מבקש מה’ מחילה. אבל בתוך לבו הוא אינו מתכוון להפסיק את דרך המרמה; הוא כבר יודע שאם עסקה מסוימת תדרוש ממנו שוב לשקר כדי להרוויח, הוא מתכוון לעשות זאת. כאן אין צורך לנחש מה יעשה בעתיד — כבר עכשיו דעתו אינה לעזוב את החטא. החרטה היא על המעשה שכבר נעשה, אבל רצונו ביחס לעתיד נשאר מקולקל.

.

אדם שעובר עבירה בקביעות ובא להתפלל ולבקש מחילה: לאחר העבירה מצפונו מציק לו, הוא מתוודה, מצטער ואפילו בוכה עליה. אולם באותה שעה עצמה הוא אינו אומר בלבו: “אני עוזב את הדרך הזאת”; להפך, הוא מתכוון להמשיך בה כאשר הדבר יהיה נוח לו. נמצא שהוא מבקש מחילה על מה שעשה, בעוד שהוא שומר בלבו את הזכות, כביכול, לעשות שוב את אותו הדבר. זו בדיוק התמונה שרבנו בחיי קושר לירמיהו: ישראל עוברים “הגנוב רצוח ונאוף…” ולאחר מכן באים ועומדים בבית ה’, בעוד שהמשך הפסוק מתאר את עמידתם שם ככזאת שאינה מביאה לעזיבת התועבות.

.

לכן, חרטה על המעשה שכבר נעשה, שאינה מלווה בעזיבת החטא ובהחלטה פנימית שלא לשוב אליו. האדם רואה את רוע פעלו, מתבייש ומצטער עליו, ואף היה מעדיף שלא היה עושהו; אולם באותה שעה עצמה עדיין אין בדעתו להיפרד מן העבירה, והוא משאיר בלבו את הרצון או ההסכמה לשוב ולעשותה כשיזדמן לו. נמצא שחרטתו מתייחסת לעבר, אך לבו עדיין לא השתנה ביחס לעתיד.”

ולפי זה, אין כוונת רבינו לומר שכל חרטה אינה מועילה. חלילה. אלא כוונתו לומר שיש חרטה שאינה אלא התרגשות חולפת, צער זמני, או כאב הבא לאחר מעשה, ואין זו תשובה שלמה. האדם מצטער על החטא לאחר שנעשה, אך אם הייתה באה לפניו אותה אפשרות שוב, עדיין ליבו עלול להימשך אחריה. נמצא שעדיין לא שב בליבו באמת, מפני שהלב לא השתנה, אלא רק הצטער. וזהו ההבדל הגדול בין “לב נשבר” לבין צער רגעי. לב נשבר פירושו לב שנכנע לפני הבורא, לב שעקר עצמו מן החטא, לב שמוכן לשוב למשמעת ה’. אבל אדם שמתחרט רק לאחר מילוי תאוותו, ואחר כך חוזר בליבו לרצות באותה עבירה, אין זה לב נשבר, אלא לב מפוחד, מבויש או כואב לפי שעה.

ולכן אין סתירה בין דברי התלמוד לבין דברי רבינו בחיי. חז”ל דיברו במי שזובח את יצרו ומתוודה עליו באמת, במי שדעתו שפלה לפני הבורא, במי שליבו נשבר ונכנע. ואילו רבינו בחיי מדבר באדם שלא עשה תשובה כדת וכדין, אלא רק ראה את רוע מעשהו לאחר שכבר סיים את תאוותו, התחרט לרגע, אך לא שינה את רצונו ולא קיבל על עצמו דרך חדשה.

ומעתה מובן היטב: לא כל חרטה נקראת תשובה, ולא כל צער נקרא לב נשבר. חרטה אמיתית היא חרטה המביאה לווידוי, לעזיבת החטא ולקבלה לעתיד. אבל חרטה שאין עמה שינוי רצון, שאין עמה הכרעה פנימית, ושאין עמה קבלה שלא לשוב אל החטא — אינה אלא צער חולף, ואינה מצילה את האדם מן הדין.

וזהו עומק דברי רבינו בחיי: האדם אינו נבחן במה שהוא מרגיש רגע לאחר החטא, אלא במה שהוא מחליט לעשות מכאן ולהבא. אם החרטה מובילה אותו לשוב אל הבורא, לעזוב את הרע, להתוודות ולקבל על עצמו שלא יחזור — הרי זו תשובה. אבל אם החרטה נשארת רגש בלבד, והלב עדיין קשור בעבירה — הרי זה שב בפיו לא בליבו, ובלשונו לא במעשיו.

.

“וכי רק המתבייש יקבל כפרה על כל העוונות”?

.

ואמרו רבותינו בתלמוד (בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב): “ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו – מוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר (יחזקאל פרק טז פסוק סג): “לְמַ֤עַן תִּזְכְּרִי֙ וָבֹ֔שְׁתְּ וְלֹ֨א יִֽהְיֶה־לָּ֥ךְ עוֹד֙ פִּתְח֣וֹן פֶּ֔ה מִפְּנֵ֖י כְּלִמָּתֵ֑ךְ בְּכַפְּרִי־לָךְ֙ לְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔ית נְאֻ֖ם אֲדֹנָ֥י יְיִֽ”. ע”כ. ועיין בהמשך התלמוד, שהתלמוד מביא ראיה משאול שהוא הדין ביחיד, שאם מתבייש במעשיו מוחלין לו על כל עוונותיו. וכתב המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת ברכות דף יב עמוד ב): “כל העושה דבר ומתבייש בו מוחלים לו על אותו דבר – שהבושה שהאדם מתבייש על מה שחטא הוא יסוד החרטה והחרטה הוא יסוד התשובה כמו שביארנו בחבור התשובה ומה שהביאוה משאול כשהעלה את שמואל שלא הזכיר לו אורים ותומים מפני שהרג נוב עיר הכהנים ונתבייש ונתכפר לו כדכתיב מחר וכו’ אתי במחיצתי יש לעיין היכן תשובתו והלא שואל היה באוב יש לומר מאחר שלא האמין בהם שהרי אמר לו שימות אם ילך ואעפ”כ הלך כבר קבל את הדין והוא שאמרו בדרש אי ערקת אשתיזבת אי אזלת אתה ובניך עמי:

ואם ישאל השואל: מה ראה רבה בר חינינא להביא ראיה לדבריו מן הפסוק הזה, ומהי הראיה הטמונה בו? נראה שיש כאן לימוד עמוק. הפסוק מדבר על העתיד, לאחר שעם ישראל יצא מן הגלות, והבורא יקים עמו את בריתו ויכפר לו על מעשיו. באותה שעה נאמר: “לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ, בְּכַפְּרִי לָךְ לְכָל אֲשֶׁר עָשִׂית”. כלומר, דווקא כאשר יוסר מצב הגלות והייסורים, ותשוב האומה למצב של חסד, ברית וביטחון, תתחדד ההכרה בחטאי העבר ותבוא הבושה עליהם.

וכך הסביר הרד”ק: “ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלימתך. כי עד אותו העת היה לך פתחון פה באורך הגלות מפני כלימתך שסבלת בין הגוים, והיה לך בזה פתחון פה שהיית אומרת: אם חטאנו קבלנו ענשינו מאד עד שאבדה תקותינו מאורך הגלות. ובהקימי לך בריתי ובכפרי לך לכל אשר עשית לא יהיה לך עוד פתחון פה עלי”. ע”כ. נמצא שאין כוונת הרד”ק לומר שבזמן הגלות החטא מותר או שאין האדם מחויב לשוב ממנו, אלא שבמצב של גלות, ייסורים והסתר פנים יש לאדם ולציבור “פתחון פה” מסוים מצד עומק הצרה והעונש שכבר נשאו; ואילו כאשר ייטיב הבורא עמם ויכפר להם, שוב לא יהיה להם אותו פתחון פה, ואז תתברר להם חומרת מעשיהם ביתר שאת ותבוא הבושה בשלמותה.

ומכאן יש להבין את דברי רבה בר חיננא: “כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו — מוחלין לו על כל עונותיו”. אין הבושה פעולה חיצונית או רגש של השפלה בלבד, אלא סימן לכך שהאדם הגיע להכרה פנימית ושכלית שהמעשה שעשה היה רע, והוא כבר אינו מצדיקו ואינו שלם עמו. הבושה היא אפוא גילוי של החרטה ושל התרחקות האדם מן החטא.

ולפי זה יש בפסוק ראיה גדולה לדבריו: אם לאחר הכפרה והישועה מתאר הנביא את הבושה כתוצאה של הזכירה וההכרה בחטאים, הרי שהבושה מגלה שהאדם מכיר באמת ברעת מעשיו. וכל שכן אדם הנמצא עדיין בתוך מציאות של גלות, צרה והסתר פנים, ואף על פי כן אינו תולה את חטאיו בנסיבות ואינו מבקש לעצמו אמתלאות, אלא מכיר ברעת מעשיו ומתבייש בהם באמת — הרי שבושתו מעידה על חרטה עמוקה ועל שינוי פנימי. ועל בושה כזאת אמר רבה בר חיננא שמוחלין לו על כל עוונותיו.

.

תירוץ הענינים עם דברי רבינו בחיי בן פקודה:

.

וכעת נראה לומר, שאין כל קושי על דברי רבינו בחיי. כי כל מאמרי חז”ל שנאמרו בעניין מעלת התשובה, כגון: “הזובח את יצרו“, “המתבייש בעוונותיו“, וכיוצא באלו — אינם מדברים אלא באדם שעושה תשובה כדת וכדין. והראיה לדבר ברורה: רבותינו אמרו “הזובח את יצרו ומתוודה עליו“. לא אמרו “הזובח את יצרו ובוכה עליו”, ולא אמרו “הזובח את יצרו ומצטער לרגע”. כלומר, חז”ל לא באו ללמד שמספיקה התרגשות חולפת, דמעה רגעית או צער זמני על החטא. הם באו ללמד את מעלת התשובה האמיתית, תשובה שיש בה וידוי, הכנעה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד.

ובוודאי שלא עלה על דעת רבותינו שאדם יתחרט לרגע על מעשיו, ובאותו זמן עצמו כבר יחשוב בליבו לשוב ולעשות את אותה עבירה למחרת. אדם כזה אינו בעל תשובה, אלא טובל ושרץ בידו. הוא מצטער על החטא, אך אינו עוזב אותו. הוא בוכה על הנפילה, אך אינו מתכוון לקום ממנה. הוא מתחרט בפיו או ברגשו, אך ליבו עדיין קשור באותה עבירה. לפיכך אין שום סתירה בין מאמרי חז”ל על מעלת המתחרט והמתוודה, לבין דברי רבינו בחיי שכתב שהאדם עשוי להתחרט על מה שעשה, ואף על פי כן הבורא ימשיך לייסרו. ומדוע? מפני שלא כל חרטה נקראת חרטה אמיתית. יש חרטה של פחד, יש חרטה של כאב, יש חרטה של בושה, ויש חרטה של רגע; אבל כל עוד אין האדם מקבל על עצמו לעזוב את החטא ולשוב לדרך הישרה — אין זו תשובה שלמה.

חרטה אמיתית על פי רצון הבורא נסובה סביב שלושה יסודות: א) וידוי. ב) חרטה. ג) קבלה לעתיד. האדם צריך להתוודות לפני הבורא יתעלה על חטאו, להצטער באמת על מה שעשה, ולעקור מליבו את הרצון לשוב אל אותה עבירה. עליו לקבל על עצמו מכאן ולהבא שלא יחזור לחטא זה, ולשנות את דרכו בפועל. אבל אם האדם אינו מתכוון בליבו לשוב בדרך הזו, שום חרטה מזויפת לא תועיל לו. לא צער רגעי, לא בכי פתאומי, לא התרגשות פנימית, ולא פחד מן העונש. כל אלה יכולים להיות התחלה של התעוררות, אך אינם תשובה אם אין אחריהם עזיבת החטא וקבלה אמיתית לעתיד.

וזהו מה שבא רבינו בחיי ללמד בחלק הראשון מחלקי התשובה: שהתשובה אינה רגש בלבד, אלא תיקון האדם וחזרתו למשמעת ה’ – וההבנה שעצם החזרה למשמעת ה’, היא לטובתו האישית ורק בשבילו. אדם שאינו משנה את רצונו, אינו משנה את דרכו, ואינו מקבל על עצמו להתרחק מן החטא עדיין לא שב באמת. הוא רק נבהל, הצטער או התרגש. נמצא, שמאמרי חז”ל ורבינו בחיי עולים בקנה אחד. חז”ל דיברו במעלת מי שזובח את יצרו ומתוודה עליו באמת; ורבינו בחיי בא להזהיר מפני חרטה שאינה שלמה, חרטה שאין עמה עזיבת החטא וקבלה לעתיד. כי תשובה אמיתית אינה דמעה בלבד, אלא הכרעה פנימית ברורה: לעזוב את הרע, להתוודות לפני הבורא, ולשוב לדרך האמת.

.

ולכן אמרו חז”ל בתלמוד (בבלי בבא בתרא קטז:): “דרש ר’ פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנא’: חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה”. ומה שאמר, “ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים”, הכוונה ילך אצל חכם והחכם ילמד אותו כיצד להתפלל בצורה נכונה על מנת שתקובל תפילתו.  וכאשר כתבתי כן מצאתי לרבינו המאירי (בית הבחירה שם): “לעולם יהא לבו של אדם בטוח שהתפלה כשהיא נעשית כתקנה מבטלת את הגזרה, ומי שיש לו צער או חולה בתוך ביתו או אחד ממיני הצרות ילך אצל חכם, וילמוד הימנו דרכי התפלות ויבקש רחמים שנאמר חמת מלך וכו’ ואיש חכם יכפרנה”.

ומה פירוש? חכם אמיתי בתורה ילמד את האדם לחזור בתשובה ולהתפלל בצורה נכונה באופן שתשובתו תקובל לפני הבורא.  ואז הוא יתברך ירפא את ילדיו. ולמדים אנו מכל זה, שאין כח אחר, לא קמיעות, לא פסוקי תורה, לא שום דבר אחר, היכול לרפאות את הילד, מלבד ה’ יתברך! והמשתמש בדברים אלו וכיוצא בהם, איבד את חיי עולם הבא.

ולכן אמרו בתלמוד (ירושלמי ונציה מסכת ברכות פרק ט דף יג טור א): “רבי יודן אמר משמיה דידיה, בשר ודם יש לו פטרון, אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום, אלא בא ועומד לו על פתחו של פטרונו, וקורא לעבדו או לבן ביתו והוא אומר איש פלוני עומד על פתח חצירך שמא מכניסו ושמא מניחו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אם באת על אדם צרה, לא יצווח לא למיכאל, ולא לגבריאל, אלא לי יצווח. ואני עונה לו מיד“. ע”כ. ומכאן למדים שאסור לבקש שום דבר מן המלאכים וגם לא לחשוב שבית המקדש הוא מקור לישועות! כי אבנים הם לא מקור לישועה, אלא שינוי המחשבה וקבלת האמת זו הדרך הנבונה והבטוחה. וזו כל מטרת התורה. וכל מי שלימד אחרת, כל מי שנטה מן הדרך הזו, סר מדרך התורה!

.

הלא תראה דבריו של הנביא (מיכה פרק ג): וָאֹמַ֗ר שִׁמְעוּ־נָא֙ רָאשֵׁ֣י יַעֲקֹ֔ב וּקְצִינֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הֲל֣וֹא לָכֶ֔ם לָדַ֖עַת אֶת־הַמִּשְׁפָּֽט: שֹׂ֥נְאֵי ט֖וֹב וְאֹ֣הֲבֵי רעה רָ֑ע גֹּזְלֵ֤י עוֹרָם֙ מֵֽעֲלֵיהֶ֔ם וּשְׁאֵרָ֖ם מֵעַ֥ל עַצְמוֹתָֽם: וַאֲשֶׁ֣ר אָכְלוּ֘ שְׁאֵ֣ר עַמִּי֒ וְעוֹרָם֙ מֵעֲלֵיהֶ֣ם הִפְשִׁ֔יטוּ וְאֶת־עַצְמֹֽתֵיהֶ֖ם פִּצֵּ֑חוּ וּפָרְשׂוּ֙ כַּאֲשֶׁ֣ר בַּסִּ֔יר וּכְבָשָׂ֖ר בְּת֥וֹךְ קַלָּֽחַת: אָ֚ז יִזְעֲק֣וּ אֶל־יְיָ֔ וְלֹ֥א יַעֲנֶ֖ה אוֹתָ֑ם וְיַסְתֵּ֨ר פָּנָ֤יו מֵהֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא כַּאֲשֶׁ֥ר הֵרֵ֖עוּ מַעַלְלֵיהֶֽם: פ כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְיָ֔ עַל־הַנְּבִיאִ֖ים הַמַּתְעִ֣ים אֶת־עַמִּ֑י הַנֹּשְׁכִ֤ים בְּשִׁנֵּיהֶם֙ וְקָרְא֣וּ שָׁל֔וֹם וַאֲשֶׁר֙ לֹא־יִתֵּ֣ן עַל־פִּיהֶ֔ם וְקִדְּשׁ֥וּ עָלָ֖יו מִלְחָמָֽה: לָכֵ֞ן לַ֤יְלָה לָכֶם֙ מֵֽחָז֔וֹן וְחָשְׁכָ֥ה לָכֶ֖ם מִקְּסֹ֑ם וּבָ֤אָה הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ עַל־הַנְּבִיאִ֔ים וְקָדַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַיּֽוֹם: וּבֹ֣שׁוּ הַחֹזִ֗ים וְחָֽפְרוּ֙ הַקֹּ֣סְמִ֔ים וְעָט֥וּ עַל־שָׂפָ֖ם כֻּלָּ֑ם כִּ֛י אֵ֥ין מַעֲנֵ֖ה אֱלֹהִֽים: וְאוּלָ֗ם אָנֹכִ֞י מָלֵ֤אתִי כֹ֙חַ֙ אֶת־ר֣וּחַ יְיָ֔ וּמִשְׁפָּ֖ט וּגְבוּרָ֑ה לְהַגִּ֤יד לְיַֽעֲקֹב֙ פִּשְׁע֔וֹ וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל חַטָּאתֽוֹ: ס שִׁמְעוּ־נָ֣א זֹ֗את רָאשֵׁי֙ בֵּ֣ית יַעֲקֹ֔ב וּקְצִינֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הַֽמֲתַעֲבִ֣ים מִשְׁפָּ֔ט וְאֵ֥ת כָּל־הַיְשָׁרָ֖ה יְעַקֵּֽשׁוּ: בֹּנֶ֥ה צִיּ֖וֹן בְּדָמִ֑ים וִירוּשָׁלִַ֖ם בְּעַוְלָֽה: רָאשֶׁ֣יהָ׀ בְּשֹׁ֣חַד יִשְׁפֹּ֗טוּ וְכֹהֲנֶ֙יהָ֙ בִּמְחִ֣יר יוֹר֔וּ וּנְבִיאֶ֖יהָ בְּכֶ֣סֶף יִקְסֹ֑מוּ וְעַל־יְיָ֙ יִשָּׁעֵ֣נוּ לֵאמֹ֔ר הֲל֤וֹא יְיָ֙ בְּקִרְבֵּ֔נוּ לֹֽא־תָב֥וֹא עָלֵ֖ינוּ רָעָֽה: לָכֵן֙ בִּגְלַלְכֶ֔ם צִיּ֖וֹן שָׂדֶ֣ה תֵֽחָרֵ֑שׁ וִירוּשָׁלִַ֙ם֙ עִיִּ֣ין תִּֽהְיֶ֔ה וְהַ֥ר הַבַּ֖יִת לְבָמ֥וֹת יָֽעַר: פ

.

ואמר ה’ (דברים פרק יב פסוק כט – לא פרשת ראה): “כִּֽי־יַכְרִית֩ יְיָ֨ אֱלֹהֶ֜יךָ אֶת־הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֛מָּה לָרֶ֥שֶׁת אוֹתָ֖ם מִפָּנֶ֑יךָ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְיָשַׁבְתָּ֖ בְּאַרְצָֽם: הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ֙ אַחֲרֵיהֶ֔ם אַחֲרֵ֖י הִשָּׁמְדָ֣ם מִפָּנֶ֑יךָ וּפֶן־תִּדְרֹ֨שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר אֵיכָ֨ה יַעַבְד֜וּ הַגּוֹיִ֤ם הָאֵ֙לֶּה֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְאֶעֱשֶׂה־כֵּ֖ן גַּם־אָֽנִי: לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה כֵ֔ן לַייָ֖ אֱלֹהֶ֑יךָ כִּי֩ כָל־תּוֹעֲבַ֨ת יְיָ֜ אֲשֶׁ֣ר שָׂנֵ֗א עָשׂוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּ֣י גַ֤ם אֶת־בְּנֵיהֶם֙ וְאֶת־בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם יִשְׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ לֵֽאלֹהֵיהֶֽם”. וכתב הרלב”ג: “פן תדרוש לאלהיהם – מגיד שאם ילכו במנהגיהם הפחותים סופם לעבוד ע”ז או ירצה בזה שמא תחקור איך היו עובדי’ הגוי’ עבודה זרה ותחשוב לעבוד הש’ יתע’ בדרך ההוא והזהיר שלא יעש’ כן ליי’ כי מה שיחשבוהו עבודה לו יהיה ההפך כי הם היו עושים לאלהיהם כל הדברים המרוחקים והמתועבים לשם יתעלה כי עד שגם בניהם ובנותיהם היו שורפים באש לאלהיהם. אולם כונת התורה הוא בהפך זה שלא העמיסה עלינו דבר יכבד עלינו אבל הם דברי ישרים וצדיקים מישרים בעצמותם אל כל הטובות”.

.

ודע, שאע”פ שאם אדם חזר בתשובה, אינו מקבל שום ייסורים על העבירות שלו, אלא אם כן עבר על כריתות ומיתות בית דין. כמו שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תשובה פרק א הלכה ד): “אף על פי שהתשובה מכפרת על הכל ועצמו של יום הכפורים מכפר, יש עבירות שהן מתכפרים לשעתן ויש עבירות שאין מתכפרים אלא לאחר זמן, כיצד עבר אדם על מצות עשה שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו ובאלו נאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם וגו’. עבר על מצות לא תעשה שאין בה כרת ולא מיתת בית דין ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר ובאלו נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם.

עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין הבאין עליו גומרין לו הכפרה, ולעולם אין מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבואו עליו יסורין ובאלו נאמר, “ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם”. במה דברים אמורים בשלא חילל את השם בשעה שעבר. אבל המחלל את השם אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה יום הכפורים ויסורין שלשתן תולין ומיתה מכפרת שנאמר ונגלה באזני ה’ צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון”. ע”כ.

.

ייסורים לפני התשובה ולאחריה:

נמצא, שלאחר שעשה האדם תשובה, רק מי שעבר על כריתות ומיתות בית דין, עדיין יש מקום שיבואו עליו ייסורים כדי לחנכו ולמונעו מן העבירה. אבל מי שעבר על מצוות קלות יותר, כגון שביטל מצוות עשה, כאשר שב באמת אל הבורא, התוודה, התחרט וקיבל על עצמו לעתיד, אין צורך שיבואו עליו ייסורים מצד אותו חילוק שנתבאר.

אמנם, כל זה לאחר התשובה. אבל קודם שחזר האדם בתשובה, ודאי שהבורא יתברך יכול להביא עליו ייסורים כדי לעוררו, כדי לנערו מתרדמתו, וכדי להשיבו אל הדרך הישרה. שהרי אם האדם שקוע ברשלנותו, ואינו שם לב שהוא מבטל מצווה, ואינו מתעורר מעצמו לתקן את מעשיו — במה יעוררוהו אם לא בייסורים?

לדוגמה, אדם הישן בבית שאין בו מזוזות, או שמזוזותיו אינן תקינות, והוא מתהלך בשלווה ואינו בודק, ואינו מתבונן, ואינו נותן דעתו על קיום המצווה. ודאי שאין לומר: מאחר שמדובר במצוות עשה, אין שייכות כלל לייסורים. שהרי עדיין לא שב בתשובה על ביטול המצווה, ועדיין לא התעורר לתקן את הדבר. אלא יש לחלק חילוק ברור: לאחר שהתעורר ושב, יש לדון לפי מדרגות הכפרה שנתבארו; אבל קודם ששב, הייסורים יכולים לבוא לא כמרוק אחר התשובה, אלא כהתעוררות אל התשובה. לא כדי להענישו בלבד, אלא כדי להחזירו אל עצמו, אל אחריותו, ואל משמעת ה’.

וזה יסוד גדול מאוד. אין הייסורים באים תמיד מאותו צד ובאותו גדר. יש ייסורים הבאים לאחר התשובה כדי להשלים כפרה בעוונות חמורים, ויש ייסורים הבאים קודם התשובה כדי לעורר את האדם מן השכחה. הראשון הוא מרוק, והשני הוא קריאה. הראשון שייך למדרגות הכפרה, והשני שייך להתעוררות האדם.

ולכן אין לומר בפשטות: “מצוות עשה אינה מביאה ייסורים”. אין הדבר כן כאשר האדם עדיין עומד בביטולו, מתעלם מחובתו, ואינו שב אל הבורא. כי כל זמן שלא חזר בתשובה, וכל זמן שלא תיקן את דרכו, הבורא יתברך יכול לעוררו בכל דרך שירצה, כדי שיתבונן, יפשפש במעשיו, וישוב לתקן את אשר קלקל. נמצא, שהייסורים אינם סותרים את רחמי הבורא, אלא מגלים אותם. כי כאשר האדם אינו שומע לקול השכל, אינו שומע לדברי התורה, ואינו מתעורר מן התוכחה — פעמים שהייסורים הם הכלי שמחזיר אותו אל החיים. הם אינם באים כדי לרסקו, אלא כדי להעירו. אינם באים כדי להרחיקו, אלא כדי לקרבו. אינם באים כדי לומר לו שאין לו תקנה, אלא כדי להראות לו שיש דבר שעליו לתקן.

וזהו החילוק הנכון: אחר תשובה, אין כל עוון צריך ייסורים; אבל קודם תשובה, כל קלקול עלול להיות סיבה שהבורא יעורר את האדם. כי העיקר אינו עצם הכאב, אלא תכליתו: שהאדם ישוב, יתקן, ויחזור למשמעת ה’.

.

הייסורים אינם נקמה אלא חינוך:

.

ולפיכך, עתה יש בידינו תשובה לשאלה שהמון בני אדם שואלים: אם אדם עבר עבירות שחייבים עליהן כריתות או מיתות בית דין, ואחר כך עשה תשובה ונפטר לבית עולמו קודם שבאו עליו ייסורים — האם תשובתו מתקבלת? האם נאמר שמכיוון שלא נתייסר בעולם הזה, עליו לקבל את אותם ייסורים במקום אחר לאחר מותו? ומתוך שאלה זו נפלו המקובלים וכל אותם בני אדם שלא הבינו את דרכי התורה והשכל הישר. הם דימו לומר שכל ייסור שלא קיבל האדם בעולם הזה, מוכרח הוא לקבלו לאחר מיתה. ומתוך כך בדו מליבם מערכת שלמה של ייסורים לאחר המוות, מחלקות של עונשים, שריפות, נקמות, דינים, תיקונים ועינויים, כאילו הבורא יתעלה חפץ בעצם הייסורים הבאים על האדם.

וזו טעות חמורה מאוד. כי הם עשו את שאינו מחויב — למחויב. לקחו את דברי התורה וחז”ל, שתכליתם לעורר את האדם לתשובה ולתקן את דרכיו בעודו חי, והפכו אותם למערכת מאגית של נקמה לאחר המוות. והכל מפני שדרכם כסל למו; שהרי לשיטתם, האדם החוטא פוגם בצורה מיסטית בעולמות העליונים, ואף מייחסים פגם וחסרון במערכות אלהיות מדומיינות, עד שדבריהם מגיעים לחרפה וגידוף כלפי האל הנכבד והנורא. יתעלה שמו של הבורא מכל דמיונותיהם.

אבל אנו נדע ונבין: כל מה שהאדם זקוק למירוק ולייסורים בעבור עבירות חמורות של כריתות ומיתות בית דין, אינו אלא בעולם הזה, כאשר האדם עודנו חי, כדי שלא ישוב אל העבירות החמורות הללו. הייסורים אינם באים מפני שהבורא צריך להכאיב לאדם, ואינם באים מפני שהבורא חפץ בנקמה. הם באים כדי לחנך, לעורר, להרתיע, ליישר את האדם, ולהצילו מן ההידרדרות אחר התוהו וההבל.

אבל כאשר האדם עשה תשובה שלמה, התוודה, התחרט, קיבל על עצמו שלא לשוב אל החטא, ומת מתוך אותה תשובה — מה מקום יש עוד לייסרו? הרי הייסורים אינם מטרה לעצמם. אם מטרתם לחנך את האדם, לעוררו ולמנוע ממנו לשוב אל החטא, מה יש לחנך את המת שכבר יצא מן העולם? מה תועיל לו הרתעה לאחר שכבר אין לפניו מעשה, בחירה וניסיון?

וזו הנקודה שצריך לקבוע היטב בלב: הייסורים שייכים לחיי האדם, מפני שרק בחייו הוא יכול להשתנות, לבחור, לשוב, להיזהר, לתקן את דרכיו ולבנות את נפשו. לאחר שנפטר האדם מתוך תשובה שלמה, אין צורך באותה הנהגה חינוכית. כי כל תכלית הייסורים היא תיקון האדם החי, לא נקמה באדם המת. מה שאין כן אצל הסכלים מחוסרי הדעת, שבדו לעצמם משרפות לאחר מיתתו של האדם, ותיארו את גהינם כמחלקות של נקמה בוערת, כאילו האל יתברך חפץ בעצם הכאב. זו השקפה עקומה ומסוכנת, המעמידה את הבורא כאילו הוא מבקש לענות את האדם, במקום להבין שהבורא יתעלה אינו חפץ במות הרשע אלא בשובו מדרכו וחיה.

.

נמצא, שמטרת הייסורים מתחלקת לשני עניינים ברורים:

.

א) לעורר את האדם לשוב בתשובה. כאשר האדם שקוע בחטאו, רדום בדרכיו, אינו מתבונן ואינו מתקן — באים עליו ייסורים כדי לנערו, כדי שיפשפש במעשיו, כדי שיבין שאינו הולך בדרך הישרה, וכדי שישוב אל הבורא.

ב) אם כבר עשה תשובה, ובעבירות חמורות של כריתות ומיתות בית דין עסקינן — באים עליו ייסורים בעולם הזה כדי להרחיקו מן החזרה לאותן עבירות חמורות. כי עבירות אלו מסוגלות לדרדר את האדם אחר התוהו וההבל, להשחית את נפשו, ולנתקו מן הדרך הישרה עד שיאבד את עולמו. ולכן, כל זמן שהאדם חי, התשובה לבדה אינה מספיקה מצד גדרי הכפרה, אלא צריך גם ייסורים המרתיעים אותו ומעמידים לפניו את חומרת הדבר.

אבל בשאר עבירות שאינן כריתות ומיתות בית דין, כאשר האדם שב בתשובה באמת, אין צורך שיבואו עליו ייסורים. זו הבטחת ה’ יתעלה שמו, שתשובה אמיתית פועלת את פעולתה. כי הבורא אינו מחפש להעניש, אלא להחזיר את האדם לדרך החיים. וכאשר האדם שב באמת, עוזב את חטאו, מתוודה, מתחרט ומקבל על עצמו לעתיד — הרי תכלית התשובה נעשתה.

ולכן אין מקום לבדות מערכת של עונשים מוכרחים לאחר המוות למי שכבר שב בתשובה שלמה. זו אינה דרך התורה, אלא דמיון של בעלי מאגיה. דרך התורה היא פשוטה ונקייה: האדם חי — האדם נבחן. האדם חוטא — האדם צריך לשוב. האדם שב באמת — הבורא מקבלו. ואם באים ייסורים, אינם באים אלא כדי לעוררו או להרחיקו מן החטא בעודו בעל בחירה.

כי הייסורים אינם נקמה. הייסורים הם חינוך. וכאשר אין עוד מקום לחינוך, אין עוד צורך בייסורים. תשובה על עבירות שאין בהן כרת: תשובה אמיתית מספיקה ואין צורך בייסורים כ”עונש”.

בעבירות כרת הייסורים נתפסו לא כנקמה או “מירוק”, אלא כאמצעי חינוכי חריף שמכניע את האדם ומרתיע אותו מלחזור לעבירות חמורות שעלולות להרחיק אותו מן הבורא ומן האמונה הנכונה.

מכאן המסקנה: מטרת הייסורים היא תיקון האדם בחייו ולעתיד, ולא תיקון של פגם מטפיזי כלשהו. לכן לאחר המוות, כשאין עוד אפשרות לחטוא, אין טעם בייסורים חינוכיים. לכן, לפי הטענה בדיון, אדם שמת בתשובה יכול לזכות לעולם הבא גם אם לא עבר ייסורים, בעוד שאדם שלא שב בתשובה נשאר ללא התיקון הנדרש. הביקורת המרכזית על הקבלה בדיון היא שהיא העבירה את מוקד החטא מן האדם אל “עולמות”, ישויות ופגמים מטפיזיים, ומכאן התפתחו תפיסות של גיהנום, גלגולים, תיקונים לאחר המוות, קדיש וזכויות של צאצאים כמנגנוני “תיקון”.

המסר המסכם של הדיון: טעות השקפתית אחת בהבנת התשובה והייסורים יכולה להצמיח מערכת שלמה של אמונות ותיקונים שלאחר המוות, במקום לראות בתורה מערכת שמטרתה לחנך, לתקן ולהשיב את האדם אל הדרך הנכונה בחייו.

.

ולכן רבינו כותב (רמב”ם הלכות סנהדרין פרק יא הלכה ה): “שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחרי ההבל רחמים הוא בעולם שנאמר למען ישוב ה’ מחרון אפו ונתן לך רחמים”.

.

עד כאן כתבתי שיעור זה, דרשתי אותו ברבים, ושיננתי אותו שוב. חן שאולוב ספרדי טהור.