נוסח התרת נדרים
הנדר נחלק לשתי מחלוקות:
כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות נדרים פרק א הלכה א – ד): “הנדר נחלק לשתי מחלוקות, החלק הראשון הוא שיאסור על עצמו דברים המותרים לו כגון שיאמר פירות מדינה פלונית אסורין עלי כל שלשים יום או לעולם, או מין פלוני מפירות העולם או פירות אלו אסורין עלי, בכל לשון שיאסור הרי זה נאסר בהן, ואף על פי שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת שם ולא כנוי, ועל זה נאמר בתורה, “לאסור אסר על נפשו”, שיאסור על עצמו דברים המותרים, וכן אם אמר הרי הן עלי איסר הרי אלו אסורין וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי איסר … ודיני החלק הראשון וענינו הם שאנו מבארים בהלכות אלו … מצות עשה של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו בין שהיה מנדרי איסר בין שהיה מנדרי הקדש, שנאמר, “מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת ונאמר ככל היוצא מפיו יעשה”.
אין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו וליבו שווים:
“אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים. ואין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין כמו שבארנו בשבועות, אבל המתכוין לנדור בנזיר ונדר בקרבן, בקרבן ונדר בנזיר, בשבועה ונדר, או שנתכוון לנדור ונשבע, או שנתכוון לומר תאנים ואמר ענבים, הרי זה מותר בשניהם ואין כאן נדר … מי שהתנה קודם שידור ואמר כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים הריני חוזר בהן או הרי הן בטלים וכיוצא בדברים אלו ואחר כך נדר, אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר הרי נדרו קיים שהרי בטל התנאי בנדר זה, ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אף על פי שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל, ואף על פי שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם, ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור”. (רמב”ם הלכות נדרים פרק ב הלכה א – ה).
התרה מול חכם אחד או ג’ הדיוטות – אפילו היו קרוביו:
עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות נדרים פרק ד הלכה ד – ז): “ומנין שאפילו ארבעה מיני נדרים אלו שהן מותרים שאסור לו לאדם להיות נודר בהן על מנת לבטלן? תלמוד לומר לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין … מי שנדר וניחם על נדרו הרי זה נשאל לחכם ומתירו, ודין היתר נדרים כדין היתר שבועות שאין מתיר אלא חכם מובהק או שלשה הדיוטות במקום שאין חכם, ובלשון שמתירין השבועה מתירין הנדר, וכן שאר הענינות שפירשנו בשבועות כולן בנדרים כדרך שהן בשבועות … ואין מתירין הנדר עד שיחול [=הזמן] כשבועה. וכשם שנשאלים על נדרי האיסר ומתירין אותו, כך נשאלים על נדרי הקדש ומתירין אותו, בין נדרי קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח, ואין נשאלין על התמורה”. וכתב רבינו בהלכות שבועות (רמב”ם הלכות שבועות פרק ו הלכה ו): “הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ומתירין בלילה ומעומד, שאין ההיתר הזה דין, לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת אם היו לצורך השבת, כגון שיתירו לו שבועתו כדי שיאכל וישתה היום, ואפילו היה לו פנאי להתיר שבועתו או נדרו מערב שבת הרי זה מתיר בשבת הואיל והוא לצורך השבת … אחד הנשבע בינו לבין עצמו ואחד הנשבע ברבים, ואפילו נשבע בשם המיוחד בה’ אלהי ישראל וניחם הרי זה נשאל על שבועתו ומתירין לו”. ע”כ.
שבועה ראוי להזהר – נדר בשביל לכונן דעותיו הרי זה משובח:
וכתב עוד (רמב”ם הלכות שבועות פרק יב הלכה יב): “אף על פי שמותר להשאל על השבועה כמו שבארנו ואין בזה דופי, ומי שלבו נוקפו בדבר זה אינו אלא שמץ מינות, אעפ”כ ראוי להזהר בדבר זה, ואין נזקקין להתיר אלא מפני דבר מצוה או מפני צורך גדול , וטובה גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל , ואם עבר ונשבע שיצטער ויעמוד בשבועתו שנאמר נשבע להרע ולא ימיר וכתוב אחריו עושה אלה לא ימוט לעולם”. אמנם בהלכות נדרים כתב רבינו (רמב”ם הלכות נדרים פרק יג הלכה כג – כה): “מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות. ואף על פי שהן עבודה (לשם) לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר. אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו, במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנאמר נדרי לה’ אשלם”. ע”כ.
מי שלא יודע במה נדר:
“נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה או שנדר ואין ידוע באי זה מהן נדר פתח אחד לכולן”. (רמב”ם הלכות נדרים פרק ד הלכה יב). ומכאן קצת ראיה, לעשות התרת נדרים באופן כללי, בתנאי שמפר הנדר מזכיר שאינו זוכר נדריו. ובפרט כאשר בני אדם רגילים לומר, “מחר אלך ללמוד”, “היום אלך להתפלל”, שכל זה נדר התחייב לה’. וראוי מאוד להנהיג עצמו מדי שבוע בשבוע בהתרת נדרים.
נוסח התרת נדרים על פי הלכות הרמב”ם:
המבקש אומר: שִׁמְעוּ נָא דְּבָרַי. בָּאתִי לִפְנֵיכֶם לְהִשָּׁאֵל עַל נִדְרֵי הָאִסָּר וְעַל שְׁבוּעוֹת הַבִּטּוּי שֶׁקִּבַּלְתִּי עַל עַצְמִי, אֲשֶׁר אֲנִי נִחָם עֲלֵיהֶם וּמְבַקֵּשׁ אֶת הַתָּרָתָם. אֲנִי מִתְחָרֵט עַל עֶצֶם קַבָּלַת הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת הָאֵלֶּה, וְנֶהֶפְכָה דַּעְתִּי מִמַּה שֶׁהָיְתָה בְּשָׁעָה שֶׁקִּבַּלְתִּים.
אִלּוּ הָיְתָה דַּעְתִּי בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַרְתִּי אוֹ נִשְׁבַּעְתִּי כְּמוֹ שֶׁהִיא עַתָּה, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר וְלֹא הָיִיתִי נִשְׁבָּע, וְלֹא הָיִיתִי מְקַבֵּל עַל עַצְמִי אֶת הָאִסּוּרִים וְהַחִיּוּבִים הָאֵלֶּה. רְצוֹנִי לְהִשָּׁאֵל גַּם עַל מַה שֶׁנָּדַרְתִּי אוֹ נִשְׁבַּעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי, בֵּין שֶׁנִּשְׁכְּחָה מִמֶּנִּי הַלָּשׁוֹן וּבֵין שֶׁנִּשְׁכְּחוּ מִמֶּנִּי הַתֹּכֶן וְהַפְּרָטִים. גַּם עַל עֶצֶם קַבָּלָתָם אֲנִי נִחָם וּמִתְחָרֵט, וְאִלּוּ הָיְתָה דַּעְתִּי בִּשְׁעַת קַבָּלָתָם כְּמוֹ שֶׁהִיא עַתָּה, לֹא הָיִיתִי מְקַבְּלָם עַל עַצְמִי בְּנֶדֶר אוֹ בִּשְׁבוּעָה. אָנָּא, בָּרְרוּ אֶת בַּקָּשָׁתִי וְהַתִּירוּ לִי אֶת הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת שֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ לְהִשָּׁאֵל עֲלֵיהֶם, אֶת הַזְּכוּרִים לִי וְאֶת שֶׁנִּשְׁכְּחוּ מִמֶּנִּי, בְּכָל מַה שֶׁאֶפְשָׁר לְהַתִּיר עַל פִּי הַדִּין.
הגדול מבין השלושה שואל: וּכְבָר נִחַמְתָּ עַל הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהַתִּיר? וְאִלּוּ הָיְתָה דַּעְתְּךָ בִּשְׁעַת קַבָּלָתָם כְּמוֹ שֶׁהִיא עַתָּה, לֹא הָיִיתָ נוֹדֵר וְלֹא הָיִיתָ נִשְׁבָּע?
המבקש משיב: הֵן. נִחַמְתִּי עֲלֵיהֶם וַאֲנִי מִתְחָרֵט עַל עֶצֶם קַבָּלָתָם. אִלּוּ הָיְתָה דַּעְתִּי אָז כְּמוֹ שֶׁהִיא עַתָּה, לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר וְלֹא הָיִיתִי נִשְׁבָּע. חֲרָטָתִי אֲמִתִּית, וּרְצוֹנִי בְּהַתָּרָתָם.
הַמַּתִּירִים מְשִׁיבִים, מִפִּי גְּדוֹל הַשְּׁלוֹשָׁה: עַל פִּי חֲרָטָתְךָ, וּלְאַחַר שֶׁבֵּרַרְנוּ אֶת הַדְּבָרִים, אָנוּ מַתִּירִים לְךָ אֶת הַנְּדָרִים וְהַשְּׁבוּעוֹת שֶׁנִּשְׁאַלְתָּ עֲלֵיהֶם בְּפָנֵינוּ וְשֶׁאֶפְשָׁר לְהַתִּירָם עַל פִּי הַדִּין. מֻתָּר לְךָ, שָׁרוּי לְךָ, מָחוּל לְךָ.
הַמְּבַקֵּשׁ אוֹמֵר וִדּוּי וְקַבָּלָה לֶעָתִיד: אָנָּא ה’ אֱלֹהֵינוּ, אֲנִי מִתְוַדֶּה לְפָנֶיךָ עַל מַה שֶׁחָטָאתִי בִּנְדָרִים וּבִשְׁבוּעוֹת, עַל מַה שֶׁנָּהַגְתִּי בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ, וְעַל מַה שֶׁלֹּא שָׁמַרְתִּי אֶת מוֹצָא שְׂפָתַי כָּרָאוּי. אֲנִי נִחָם עַל כָּךְ וּמִתְחָרֵט עַל מַעֲשַׂי, וּרְצוֹנִי לָשׁוּב מִן הַהֶרְגֵּל הַזֶּה וּלְתַקֵּן אֶת דְּרָכַי. הֲרֵינִי מְקַבֵּל עַל עַצְמִי, בְּלִי נֶדֶר וּבְלִי שְׁבוּעָה, לְהִשָּׁמֵר מִכָּאן וָאֵילָךְ מִן הַנְּדָרִים וּמִן הַשְּׁבוּעוֹת, לִשְׁקֹל אֶת דְּבָרַי קֹדֶם שֶׁאוֹצִיאֵם מִפִּי, וּלְהַרְגִּיל אֶת לְשׁוֹנִי לְדִבְרֵי אֱמֶת. רְצוֹנִי לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוֹת, לִפְרֹשׁ מִן הָעֲבֵרוֹת וּלְתַקֵּן אֶת מִדּוֹתַי מִתּוֹךְ דַּעַת וּבְחִירָה, בְּלֹא נֶדֶר וּבְלֹא שְׁבוּעָה.
לֹא אֲקַבֵּל עַל עַצְמִי נִדְרֵי אִסָּר אֶלָּא אִם אֶזְדַּקֵּק לָהֶם כְּדֵי לְכוֹנֵן אֶת דֵּעוֹתַי וּלְתַקֵּן אֶת מַעֲשַׂי, לִפְרֹשׁ מִן הָעֲבֵרוֹת וּלְרַסֵּן תַּאֲוָה הַמְּבִיאָה אוֹתִי לִידֵי מִכְשׁוֹל, כְּגוֹן אֲכִילָה יְתֵרָה, שִׁכְרוּת וּרְדִיפַת מָמוֹן. וְאַף אָז לֹא אַרְבֶּה בִּנְדָרִים וְלֹא אַרְגִּיל אֶת עַצְמִי בָּהֶם, אֶלָּא אֲבַקֵּשׁ לִפְרֹשׁ מִמַּה שֶׁרָאוּי לִפְרֹשׁ מִמֶּנּוּ בְּלֹא נֶדֶר, וְלַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב מִתּוֹךְ הַכָּרָה וְרָצוֹן.
אֵין בַּקַּבָּלָה הַזֹּאת קַבָּלַת נֶדֶר אוֹ שְׁבוּעָה חֲדָשִׁים, אֶלָּא בִּטּוּי לַחֲרָטָתִי וּלְהַחְלָטָתִי לְתַקֵּן אֶת דְּרָכַי. וַהֲרֵינִי מַתְנֶה מֵעַתָּה: כָּל נֶדֶר שֶׁאֶדֹּר מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים, הֲרֵי הוּא בָּטֵל. וּרְצוֹנִי בְּקִיּוּם הַתְּנָאי הַזֶּה, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַקְדָּמַת הַתְּנָאי מְבַטֶּלֶת אֶת הַנֶּדֶר עַל פִּי הַדִּין. עָזְרֵנִי לִשְׁמֹר פִּי וּלְשׁוֹנִי, לְקַיֵּם אֶת דְּבָרַי וְלָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת לְפָנֶיךָ.