.

מצות פדיון הבן – טעם המצוה:

נאמר בתורה (שמות פרק יג פסוק יא – טז פרשת בא): “וְהָיָ֞ה כִּֽי־יְבִֽאֲךָ֤ יְיָ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֔י כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע לְךָ֖ וְלַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וּנְתָנָ֖הּ לָֽךְ: וְהַעֲבַרְתָּ֥ כָל־פֶּֽטֶר־רֶ֖חֶם לַֽייָ֑ וְכָל־פֶּ֣טֶר׀ שֶׁ֣גֶר בְּהֵמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ הַזְּכָרִ֖ים לַייָֽ: וְכָל־פֶּ֤טֶר חֲמֹר֙ תִּפְדֶּ֣ה בְשֶׂ֔ה וְאִם־לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה וַעֲרַפְתּ֑וֹ וְכֹ֨ל בְּכ֥וֹר אָדָ֛ם בְּבָנֶ֖יךָ תִּפְדֶּֽה: וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר מַה־זֹּ֑את, וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ יְיָ֛ מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֘ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג יְיָ֤ כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽייָ֗ כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה: וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְיָ֖ מִמִּצְרָֽיִם”. ע”כ.

נראה שטעם מצוות פדיון הבכור, בין בבכור אדם ובין בבכור בהמה, הוא כדי לקבוע בלבנו זיכרון נצחי לניסים הגדולים שעשה ה׳ יתברך במצרים. שהרי בשעה שהכה ה׳ את כל בכורי מצרים, מבכור אדם ועד בכור בהמה, הציל והבדיל את בכורי ישראל, ולא נתן למשחית לנגוע בהם. לכן נצטווינו להקדיש את הבכורות לה׳, ובבכור אדם — לפדותו, כדי שיהיה מעשה זה עדות חיה ומתמשכת ליציאת מצרים, להשגחת ה׳, ולבחירתו בישראל.

כמו שאמר (שמות פרק יא פסוק ד – ז פרשת בא): “וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְיָ֑ כַּחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם: וּמֵ֣ת כָּל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכ֤וֹר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשִּׁפְחָ֔ה אֲשֶׁ֖ר אַחַ֣ר הָרֵחָ֑יִם וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה: וְהָ֥יְתָ֛ה צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֤ר כָּמֹ֙הוּ֙ לֹ֣א נִהְיָ֔תָה וְכָמֹ֖הוּ לֹ֥א תֹסִֽף: וּלְכֹ֣ל׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֶֽחֱרַץ־כֶּ֙לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ לְמֵאִ֖ישׁ וְעַד־בְּהֵמָ֑ה לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּן אֲשֶׁר֙ יַפְלֶ֣ה יְיָ֔ בֵּ֥ין מִצְרַ֖יִם וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל“.

כלומר, מצוה כבירה זו של פדיון הבן ופדיון בכור הבהמה נועדה לסמל לדורי דורות את הניסים הגדולים, האותות והמופתים שעשה ה׳ יתברך במצרים. במילים אחרות: כל המקיים מצוה זו, הרי הוא מעיד ומכריז במעשהו כי ניסי יציאת מצרים אמת הם; כי ה׳ יתברך משגיח על עמו, וכי בכל דור ודור, כאשר יקראו ישראל אל הבורא יתעלה שמו באמת — לא יעזבם ביד שוסיהם, אלא יושיעם ויצילם. והוא אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

ומכאן יש ללמוד גם את ביטול כל ענייני המאגיה, הכישוף, הקוסמות, והטקסים האליליים של עובדי העבודה הזרה הקדומים, אשר ישראל היו שקועים בהם במצרים. הכל הבל ורעות רוח. שהרי כל זמן שהיו טמועים בטומאת מצרים ובהבליהם, לא הועיל להם מאומה; ורק כאשר זעקו אל הבורא הנכבד והנורא — אז הוציאם ה׳ ביד חזקה ובזרוע נטויה, והראה לעין כל כי אין מושיע ומציל אלא הוא לבדו.

.

“הניסים הגדולים והתשועה העתידית – אנשי האמת מעט הם”:

וכתב בספר מלמד התלמידים (פרשת צו): “ועם כל המופתים האלה שנעשו על ידי [=השם ל]- משה ואהרן, לא שמע פרעה בקול השם לשלוח את ישראל. עד שהשם בעצמו ובכבודו [=כביכול] הוציאם מארצו. רוצה לומר, שהרך קשי לבו ולב עבדיו שהקשה לגדל ענשם והוא ברצונו שהוא עצמו וכבודו הכה כל בכור בחצות הלילה והוא עת התרדמה.

ומכת המוות ההיא [=של מכת הבכורות], לא היתה כמיתת בני אדם שיבא להם מלאך המות בזמן שהם ערים ומרגישים ,או שיבוא להם שרף המביא קדחת שורפת או שיבא שליח שיכה באחת מהמכות. אבל [=אלא] לרצונו לבדו מתו כל בכוריהם והוא שישנו שנת מוות ונתבטלה תנועתם ונעדרה.

וההעדר ההוא, היה ה-“משחית” שנאמר עליו, “ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף”, כי כן מצאנו שהנגף עצמו שהוא ההעדר קראו משחית, כמו שנאמר “ולא יהי’ בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים”. זה כולו נראה שרצו באמרם בהגדה, “ויוציאנו י”י ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו ובכבודו“. (הובא במדרש תנאים לדברים מהדורת הופמן. ‘מדרש תנאים’ הוא שחזור משוער של חלקים מתוך המכילתא האבודה לספר דברים מבית מדרשו של רבי ישמעאל, שלא הגיעה לידינו. כך משערים החוקרים).

ומה שכתוב, “וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים”, כבר פרשו שהמלאך ההוא הוא הנביא והמוציא הוא השם … ואפשר שזה רצה באמרו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והכל בא להורות שלא היה שם אמצעי ליחס אליו הגאולה המורה על ממשלתו הוראה אמתית שכבר עברו המופתים שנעשו על ידי הנביאים ולא נגאלו עד שהיה רצון השם בגאולתם ולא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם.

וכל זה בא להזכיר הגאולה הנפלאה שבאה אחר העבודה הקשה שלא היתה לעם כמוה. וזה היה סבה להחזיק באמונה הקיימת שהכל עושה השם לרצונו וכשם שהיה רצון השם בגלות ההוא לאהבת האבות כדי שיהיו כולם יחד מזומנים לקבל התורה בצאתם ממצרים ויאמינו בשם ובנביאיו אחר שראו שהראה המופתים על ידיהם באהבתו ובחמלתו כמו שאמר הנביא באהבתו ובחמלתו הוא גאלם כן היה רצון השם להפיצנו בין העמים לצרוף אותנו לא שעזבנו עזיבה גמורה כי לא מאסנו ולא געלנו כמו שהבטיחנו באמרו ואף גם זאת בהיותם בארץ.

אבל הוא ינטלנו וינשאנו לעד על כל העמים כאמונתנו כמו שאמר הנביא, “וינטלם וינשאם כל ימי עולם”. אמנם הגלות הארוך שעמדנו בו הוא לכלות קוצים מן הכרם ולהשאיר הטובים לפי עניים ודלותם החוסים בשם י”י כמו שהבטיח הנביא ואמר, “והשארתי בקרבך עם עני ודל וגו’ וסמך לו, “שארית ישראל יחסו בשם י”י”.

לא שהבטיחנו בשום מקום להשאיר עם גדול ורב שתהיה התשועה ברב החיל וברב כח כמו שעלה בלב ההמון ובלב קצת חכמינו המתפתים והמאמינים לכל אשר ישמעו כאלו שכחו מה שלמדו בתלמוד ובמקרא, גם מה שכתוב בתורה, “ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג י”י אתכם שמה”.

ובכמה מקומות יקרא אותנו הנביא שארית להורות על המעט אמר, “והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים” וגו’. ואמר, “והשארתי בקרבך עם עני ודל” וגו’, וסמך לו, “שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב”.

והיותנו מפוזרים בין העמים כולם בעת הגאולה יהיה סבה להפוך אל גוים שפה אחת ולעבדו שכם אחד בראותם הגאולה והישועה ואז תתקיים הנבואה שאין לחלוק עליה ולומר שכבר נתקיימה. והוא שנאמר (ירמיהו פרק טז פסוק יד – טו): “לָכֵ֛ן הִנֵּֽה־יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְיָ֑ וְלֹֽא־יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ חַי־יְיָ֔ אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלָ֛ה אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: כִּ֣י אִם־חַי־יְיָ֗ אֲשֶׁ֨ר הֶעֱלָ֜ה אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ צָפ֔וֹן וּמִכֹּל֙ הָֽאֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר הִדִּיחָ֖ם שָׁ֑מָּה וַהֲשִֽׁבֹתִים֙ עַל־אַדְמָתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבוֹתָֽם“. ע”כ.

.

מדברי בעל מלמד התלמידים מתבאר יסוד גדול ונורא: גאולת מצרים לא היתה מעשה של אמצעי, לא פעולה של מלאך, לא שרף, לא שליח, ולא שום כוח נברא שאפשר לייחס אליו את הישועה. כל המופתים שנעשו על ידי משה ואהרן לא שברו את פרעה לגמרי, עד שבא רצון ה’ לבדו, והוא יתברך — בעצמו ובכבודו כביכול — הוציא את ישראל מתחת יד מצרים, והכה כל בכוריהם בחצות הלילה. ומכת בכורות לא היתה מיתה טבעית, לא מכת מלאך המוות, לא חולי שורף, ולא שליח המכה מכה גשמית, אלא עצירת החיים ברצון ה’ בלבד. הם שקעו בשנת מוות, תנועתם נתבטלה, והעדר חייהם הוא עצמו הנקרא “משחית”. כלומר, אין כאן דמות, מלאך עצמאי, “כוח אלוהי” נוסף או אמצעי שיש לו ממשלה חלילה, אלא עצם הנגף, עצם ההעדר, הוא אשר נקרא בשם זה.

וזהו עומק דברי ההגדה: “לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו ובכבודו“. לא באו חז”ל לייסד דמיונות של מתווכים, אלא לעקור אותם מן השורש. וכל מי שמכניס כאן כוחות עליונים, פרצופים, ספירות, מלאכים בעלי עצמאות, או מיני הזיות של עובדי אלילים — הרי הוא מסלף את עיקר הגאולה, ומטמא את טהרת האמונה. ואף מה שנאמר: “וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים”, פירושו שהמלאך הוא הנביא, כלומר משה רבינו, אך המוציא באמת הוא ה’ יתברך לבדו. אין הגאולה מיוחסת אלא לבורא העולם, כי כל הניסים והמופתים לא נועדו אלא להודיע כי הוא לבדו מושל, הוא לבדו גואל, והוא לבדו עושה כרצונו בשמים ובארץ.

.

ומכאן עובר בעל מלמד התלמידים ליסוד גדול בענין הגלות והגאולה: כשם שגלות מצרים לא היתה עזיבה מקרית, אלא רצון ה’ להכין את ישראל לקבלת התורה, כך גם גלותנו הארוכה בין האומות אינה הפקר חלילה, ואינה עזיבה גמורה, שהרי כבר הבטיח ה’: “לא מאסתים ולא געלתים”. אלא הגלות היא צריפה, בירור, וניקוי הקוצים מן הכרם, כדי שתישאר שארית נאמנה, ענייה ודלה, החוסה בשם ה’.

ולכן טעות מרה היא מה שעלה בלב ההמון, ואף בלב מקצת אלו שנחשבו לחכמים המתפתים לכל קול ולכל דמיון, כאילו הגאולה תלויה ברוב עם, ברב חיל, ברוב כוח, או בהתעוררות המונית. התורה והנביאים אמרו להפך: “ונשארתם מתי מספר”, “שארית יעקב”, “והשארתי בקרבך עם עני ודל”. לא הובטח לנו עם מנופח בגאווה, אלא שארית נקייה מן השקר, מן העוול, ומן הדמיונות.

וזו תהיה גאולה גדולה מגאולת מצרים, מפני שישראל יהיו מפוזרים בין כל העמים, וכאשר יגאלם ה’ משם, יכירו האומות כולן כי ה’ הוא האלהים, ותתהפך אליהם שפה ברורה לעבוד את ה’ שכם אחד. ואז לא יאמרו עוד רק: “חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים”, אלא: “חי ה’ אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה“.

נמצא שכל דבריו מכוונים לדבר אחד חד וברור: אין גואל אלא ה’, אין ממשלה אלא לה’, אין אמצעי בגאולה, ואין תקווה אלא באמונה הטהורה בבורא יתברך לבדו. וכל מי שמבקש להלביש את הגאולה בכוחות, מלאכים, ספירות, קברים, הילולות, מתווכים ודמיונות — הרי הוא מחזיר את ישראל לטומאת מצרים שממנה נגאלנו.

.

“החובה לפדות הבן”:

ואמרו במכילתא (דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה יח): “והעברת כל פטר רחם. אין העברה אלא הפרשה וכן הוא אומר והעברתם את נחלתו לבתו (במדבר כז ח) … דבר אחר, כל בכור אדם בבניך תפדה, הרי שהיו לו חמשה בכורות מחמש נשים מנין שחייב לפדות את כולן ת”ל כל בכור אדם בבניך תפדה. וכל בכור בני אפדה. מנין אם לא פדאו אביו הוא יפדה את עצמו? תלמוד לומר, “וכל בכור בני אפדה”. ר’ יוסי הגלילי אומר הואיל ואמרה תורה פדה את בנך ולמד את בנך תורה, אם למדת על תלמוד תורה שאם לא למדו אביו הוא מלמד לעצמו כך אם לא פדאו אביו הוא פודה את עצמו. לא, אם אמרת בתלמוד תורה שהוא שקול כנגד הכל שאם לא למדו אביו הוא מלמד לעצמו, תאמר בפדיה שאינה שקולה כנגד הכל לכך אם לא פדאו אביו הוא לא יפדה את עצמו. והרי המילה תוכיח שאינה שקולה כנגד הכל ואם לא מלו אביו הוא מל את עצמו כך אם לא פדאו אביו הוא יפדה את עצמו. לא אם אמרת במילה שחייבין עליה כרת שאם לא מלו אביו הוא מל את עצמו תאמר בפדיה שאין חייבין עליה כרת לכך אם לא פדאו אביו הוא לא יפדה את עצמו אמרת הפרש ואדון בנין אב מבין שלשתן לא הרי מילה כהרי תלמוד ולא הרי תלמוד כהרי מילה ולא זה וזה כהרי פדייה ולא הרי פדייה כהרי זה.

וזה הצד השוה שבהן שהוא מצות האב על הבן אם לא עשה לו אביו יעשה הוא לעצמו אף כל שהוא מצות האב על הבן אם לא עשה לו אביו הוא יעשה לעצמו, מכאן אמרו מן התורה חייב אדם למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה. ר’ עקיבא אומר אף ללמדו שייט, רבי אומר אף ישוב מדינה”. ע”כ דברי המכילתא. ודברי המכילתא הללו היו גם לפני רבינו הטהור (ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה קמ): “ואמנם ייאמר לעולם (ספר’ בהר סוף פרש’ ד ומצורע ריש פרש’ ד ופ”ד ד”פ ומכיל’ בא פרש’ י והו’ מ”ע רא) הא עד שיאמרו שני כתובים במצוה אחת לא תשלם ידיעת דיניה אלא משני כתובים כמו הבכור שבא הכתוב (תשא לד) כל פטר רחם לי ויורה זה לבדו שיהיה הבכור לי”י בין זכר בין נקבה ובא כתוב אחר (ס”פ בא) הזכרים לי”י ויורה הכתוב הזה לבדו כי כל זכר לי”י בין בכור בין פשוט ומשני הכתובים הגיע ענין המצוה שהוא בכור זכר לבד כמו שביארו במכילאתא“. ע”כ.

.

נמצא כי הבן חייב לפדות את עצמו אם אביו לא פדה אותו כשהיה קטן. עוד נלמד, כי מצות פדיון הבן הוא בזכרים ולא בנקבות.

.

וכתב רבינו (ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה עט): “והמצוה הע”ט היא שצונו לקדש בכורות. כלומר להפרישם ולהבדילם למה שראוי שייעשה בהם. והוא אמרו יתעלה (ס”פ בא) קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה. ומפורש בתורה (פ’ תשא לד) שזאת הבהמה היא בקר וצאן ומין חמור לבד. וכבר נכפל הצווי הזה בבכור בהמה טהורה והיא המצוה שאנחנו מדברים בה עתה ואמר (ראה טו) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לי”י אלהיך. ודין זה של בכור בהמה טהורה שיובא לכהנים ויקריבו חלבו ודמו ויאכלו שאר בשרו. וכבר התבארו משפטי מצוה זו על השלמות במסכת בכורות. וכבר התבאר בסוף מסכת חלה שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ. ולשון ספרי יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ לארץ תלמוד לומר [ראה יד] ואכלת לפני י”י אלדיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך. ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות, מחוצה לארץ שאין אתה מביא מעשר דגן אין אתה מביא בכורות. הנה התבאר שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ, בין שהיה בית המקדש בנוי בין שהיה חרב כמו שהוא עתה בזמננו זה, כמו מעשר דגן (שבמ”ע קכז). ומצוה זו אין הלוויים חייבין בה”.

ומיד לאחר מכן כתב (מצות עשה פ): “והמצוה השמונים היא, שצונו לפדות בכור אדם ושניתן הדמים [=הכסף, או שיעור הכסף] ההם לכהן. והוא אמרו יתעלה (משפטי’ כב) “בכור בניך תתן לי”. ובאר לנו הנתינה הזאת איך תהיה והוא שנפדהו מן הכהן וכאילו הוא כבר זכה בו ונקנהו ממנו בחמש סלעים. והוא אמרו (ס”פ קרח) “אך פדה תפדה את בכור האדם“. ומצוה זו היא מצות פדיון הבן. ואין הנשים חייבות בה, ואמנם היא ממצות הבן על האב כמו שהתבאר בקדושין (כט א). וכבר התבארו דיני מצוה זו כלם בבכורות”. ע”כ.

.

ואמרו רבותינו במשנה (מסכת חלה פרק ד משנה ט): “ואלו נתנין לכל כהן, החרמים והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז ושמן שרפה וקדשי המקדש והבכורים ר’ יהודה אוסר בבכורים כרשיני תרומה רבי עקיבא מתיר וחכמים אוסרים”. ע”כ. וכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת חלה פרק ד משנה ט): ” … והבכורות, ר”ל בכור בהמה טהורה. ופדיון הבן, הם חמשה סלעים שבהם נפדה בכור אדם. ופדיון פטר חמור, הוא אמרו ופטר חמור תפדה בשה ועליו רמז יתעלה באמרו ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה. וכבר כלל יתעלה שלשת מיני הבכורות בפסוק אחד שנ’ כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה’ באדם ובבהמה לך יהיה אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה“. ע”כ.

.

וכתב רבינו הלכה למעשה בספר משנה תורה (רמב”ם הלכות בכורות פרק א הלכה א – ב): “מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם בין בבהמה טהורה בין ממין החמור, בין שהיו שלימים בין שהיו טריפות שנאמר, “קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה”, וכולן [=הולכים בתור מתנה ופדיון] לכהנים. בכור אדם ובכור חמור נפדים ופדיונם לכהנים ובכור בהמה טהורה נשחט בעזרה כשאר קדשים קלים, זורקין דמו ומקטיר אימוריו כמו שביארנו במעשה הקרבנות ושאר הבשר נאכל לכהנים שנאמר, “אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה אך בכור שור לא תפדה קדש הם ובשרם יהיו לך”. ע”כ. וכתב רבינו בפירוש המשנה ( מסכת בכורות פרק ח משנה ג): “זכור שני כללים אלו כי עליהם נבנו כל הבבות שיבואו בכל הענין הזה, האחד שאין בכור אדם חייב בפדיון כי אם לאחר שלשים יום לפי שאמר ה’ ופדויו מבן חדש תפדה, ואם מת הנולד פחות משלשים יום אינו חייב פדיון. והכלל השני שכל זמן שאירע ספק אם זה בכור או לאו אינו חייב על אותו הספק חמש סלעים, לפי הכלל שאצלינו המוציא מחברו עליו הראיה”. ע”כ.

.

הלכות למעשה בענין פדיון הבן – מי חייב לפדות הבן:

וכתב רבינו (משנה תורה הלכות ביכורים פרק יא הלכה א-ד): “מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית, שנאמר, “כל פטר רחם לי”, ונאמר, “אך פדה תפדה את בכור האדם”. ואין האשה חייבת לפדות את בנה, שהחייב לפדות את עצמו הוא שחייב לפדות את בנו, עבר האב ולא פדהו כשיגדל יפדה את עצמו. היה הוא לפדות ובנו לפדות יפדה עצמו תחלה ואח”כ בנו, ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד יפדה עצמו“. ע”כ.

.

ברכת הפדיון – וזמן המצווה:

כתב רבינו (שם שם הלכה ה’ – ו’): “הפודה את בנו, מברך [=בשעת הפדיון לפני נתינת הכסף, שכן כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן], “אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן”, וחוזר ומברך שהחיינו, ואח”כ [=עובר לעשיה ו]-נותן הפדיון לכהן. ואם פדה עצמו מברך, “לפדות הבכור” ומברך שהחיינו. מצוה זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכמה פודהו? בחמש סלעים שנאמר ופדוייו מבן חדש תפדה, בין בכסף, בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון, כענין השקלים, לפיכך אין פודין בקרקעות ולא בעבדים, מפני שהן כקרקעות, ו[=אין פודין] לא בשטרות, לפי שאין גופן ממון ואם פדהו בהן אינו פדוי”. ע”כ.

.

“אסור לעשות הערמה בפדיון – אלא אם כן פירש או רצה להחזיר מדעת עצמו מחזיר”:

.

וכתב רבינו (שם שם הלכה ח’): “רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר [=לאחר שקיבל ממנו ללא תנאים מוקדמים!]. ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר, ואם עשה כן והחזיר לו, אין בנו פדוי עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה. ואם רצה הכהן אח”כ להחזיר יחזיר, וכן אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר הרי בנו פדוי”. ע”כ.

הרמב”ם מבאר כאן יסוד חשוב בדין פדיון הבן: הכסף חייב להינתן לכהן כמתנה גמורה, ולא כמשחק חיצוני בלבד. כלומר, האב חייב לתת לכהן חמישה סלעים באמת, באופן שהכהן נעשה בעלים גמור על הכסף. לאחר שהכהן קיבל את הכסף כשלו — אם הוא רוצה מרצונו הטוב להחזיר לאב את הכסף, רשאי להחזיר. שהרי לאחר הנתינה הכסף כבר שלו, ומה שהוא עושה אחר כך — עושה כבעלים.

וזה פירוש דברי הרמב”ם: “רצה הכהן להחזיר לו הפדיון מחזיר”, כלומר, אם האב נתן לכהן את כסף הפדיון בלב שלם, והכהן קיבל את הכסף, ואחר כך הכהן מעצמו רוצה להחזיר — מותר, והבן פדוי.

אבל, “ולא יתן לו הוא ודעתו שיחזיר”, כלומר, אסור לאב לתת לכהן את הכסף כאשר כבר מתחילה בדעתו שהכהן יחזיר לו. כי אז אין כאן נתינה אמיתית, אלא הערמה. הוא לא נתן לכהן מתנה גמורה, אלא עשה פעולה חיצונית של נתינה, כאשר בלבו הוא מתכנן שהכסף ישוב אליו. ולכן, אם האב נתן כך, מתוך מחשבה פנימית שהכהן יחזיר לו, והכהן אכן החזיר — הבן לא פדוי. מפני שהנתינה היתה פגומה מעיקרה, ולא היתה מתנה גמורה.

עד מתי? “עד שיגמור בלבו ליתן לו מתנה גמורה”, כלומר, הפדיון מועיל רק כאשר האב מחליט בלבו באמת: אני נותן את הכסף הזה לכהן כמתנה גמורה. מעכשיו זה שלו לגמרי. ירצה — ישאיר אצלו. ירצה — יחזיר. אבל אני מצד עצמי נותן לו באמת. ואז, “ואם רצה הכהן אח”כ להחזיר יחזיר” – לאחר שהאב נתן באמת, אם הכהן רוצה אחר כך להחזיר — רשאי.

.

ורבינו הטהור מוסיף חידוש – “וכן אם פירש ונתן לו על מנת להחזיר הרי בנו פדוי”, כלומר, אפילו אם האב אמר בפירוש: אני נותן לך את הכסף על מנת שתחזיר לי, הבן פדוי. משום שבהלכה, מתנה על מנת להחזיר — שמה מתנה. כלומר, יש כאן נתינה אמיתית לזמן מסוים, והכהן נעשה בעלים על הכסף, רק שיש תנאי שיחזיר אחר כך.

ההבדל הדק הוא כך: אם האב לא אומר תנאי, אבל בלבו כל הנתינה היא הערמה, והוא סומך על כך שהכהן יחזיר — זו לא נתינה גמורה, והבן אינו פדוי. אבל אם האב מפרש תנאי הלכתי ברור, “על מנת להחזיר”, זו מתנה תקפה על פי דין, ולכן הבן פדוי.

נמצא יסוד הדברים: פדיון הבן אינו טקס סמלי בלבד. התורה חייבה נתינה ממשית לכהן. לכן צריך שהכסף יעבור לכהן בקניין גמור. אמנם לאחר מכן הכהן רשאי להחזיר, ואף אפשר לעשות זאת כתנאי של “על מנת להחזיר”, אבל אסור שהאב יעשה הצגה של נתינה, כאשר בלבו אין כאן נתינה אמיתית כלל.

.

“זמן חיוב בפדיון – שלושים יום”:

וכתב רבינו עוד (שם שם הלכה יז): “מאימתי יתחייב בפדיון, מ[=שעה] שישלים שלשים יום שנאמר, “ופדויו מבן חדש תפדה”. מת הבן בתוך ל’ ואפילו ביום ל’, וכן אם נעשה טריפה, אינו חייב בחמשה סלעים, ואם הקדים ונתן לכהן, יחזיר לו הפדיון, ואם לא נתן יתן”. ע”כ. לפיכך, משום זריזים מקדימין למצוות, יש לדקדק לעשות את פדיון הבן בערב, שהרי היום של היהודים מתחיל מהערב. ומכיון שבתחילת צאת הכוכבים הושלמו שלושים יום מלאים והרי אנחנו נמצאים ביום השלושים ואחד ללידתו, לכן יש לדקדק לעשות את פדיון הבן בערב מיד ביום השלושים ואחד.

מן ההלכה הזו עולה, שלדעת רבינו הרמב”ם חיוב פדיון הבן אינו חל בתוך שלושים יום, אלא רק לאחר שהבן השלים שלושים יום שלימים, כלומר בתחילת היום השלושים ואחד ללידתו. היסוד הוא הפסוק: “וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה” – כלומר, אין כאן “בערך חודש”, ואין כאן “בתוך החודש”, אלא מבן חודש — משעה שנעשה בן חודש, דהיינו לאחר השלמת שלושים יום.

ולכן כתב רבינו: “מאימתי יתחייב בפדיון? משישלים שלשים יום” – כלומר, רק לאחר שעברו עליו שלושים יום שלמים, מתחיל החיוב. נמצא שהזמן הראשון הראוי לפדיון הוא יום שלושים ואחד. וזו גם הסיבה שכתב: “מת הבן בתוך ל’ ואפילו ביום ל’… אינו חייב בחמשה סלעים”. כלומר, אפילו אם מת ביום השלושים עצמו — עדיין לא נתחייב בפדיון, מפני שעדיין לא השלים שלושים יום. כל זמן שהוא בתוך שלושים, אף ביום השלושים, עדיין לא הגיע זמן החיוב.

ומכאן ההוכחה הפשוטה: אם יום שלושים עצמו עדיין פטור – בהכרח שהחיוב מתחיל רק לאחר יום שלושים, כלומר בתחילת יום שלושים ואחד. וכן אם האב הקדים ונתן לכהן לפני הזמן, אין זו נתינה גמורה של פדיון בזמן חיוב, ולכן אם הבן מת בתוך שלושים — הכהן צריך להחזיר לו את הפדיון, מפני שהתברר שמעולם לא חל חיוב פדיון. לפיכך, מצות פדיון הבן חלה רק לאחר שהוולד השלים שלושים יום שלמים מחייו; ולכן זמן הפדיון הוא ביום השלושים ואחד ללידתו, ולא ביום השלושים.

.

משקל הסלע ושאר משקלים שבתורה וחז”ל:

נאמר בתורה (שמות פרק ל פסוק יא – יג פרשת כי תשא): “וַיְדַבֵּ֥ר יְיָ֖ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַייָ֖ בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם: זֶ֣ה׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל, בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל, מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽייָֽ“. ע”כ. הרי שהכתוב ביאר לנו ששקל הקודש שיעורו עשרים גרה, ומכיון שנצטוו ישראל ליתן מחצית השקל, נמצא ששיעור מחצית השקל הוא עשר גרה, שהוא חצי משקל הקודש.

.

וכתב רבינו הטהור (משנה תורה הלכות שקלים פרק א הלכה א – ד): “מצות עשה מן התורה [=בזמן שבית המקדש קיים] ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה ושנה, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב, ושואל מאחרים או מוכר כסות שעל כתיפו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר, “העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט” וכו’, ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט, אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת.

מנין [=שיעור] “כסף” האמור בתורה באונס ובמפתה ובמוציא שם רע והורג עבד, הוא כסף הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה, ומשקלו שלוש מאות ועשרים שעורה, וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל, “המטבע“, הנקרא “סלע” בזמן בית שני, וכמה הוא משקל הסלע? שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינוניות.

הסלע [=משקלו] ארבעה דינרין, והדינר שש מעין, ו-“מעה” היא הנקראת בימי משה רבינו גרה, ו-“מעה” היא שני “פונדיונין” ופונדיון שני איסרין, ופרוטה אחת משמונה באיסר, נמצא משקל המעה והיא הגרה שש עשרה שעורות, ומשקל האיסר ארבע שעורות, ומשקל הפרוטה חצי שעורה. ועוד מטבע אחר היה שם שהיה משקלו שתי סלעים והוא היה נקרא דרכון, ואלו המטבעות כולן שאמרנו ובארנו, משקל כל אחד מהן הן שמשערין בהן בכל מקום, וכבר בארנום כדי שלא אהיה צריך לפרש משקלם בכל מקום”. ע”כ.

.

ונסביר הדברים היטב, רבינו הטהור מסביר את שיעור ה-“כסף” של תורה, כלומר: כשבתורה נאמר חיוב לשלם “כסף” במקרים מסוימים — אין הכוונה לכסף סתם, אלא ליחידת משקל מוגדרת: שקל של תורה. כלומר, כל מקום שהתורה קבעה תשלום כסף בעניינים אלו: אונס — חמישים כסף. מפתה — חמישים כסף. מוציא שם רע — מאה כסף. הורג עבד כנעני — שלושים שקלים. בכל אלו צריך לדעת מהו אותו “כסף”. וזה מה שכתב רבינו, “הוא כסף הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה” – כלומר, “כסף” שבתורה פירושו שקל הקודש. אין כאן מטבע מקרי לפי זמן ומקום, אלא שיעור תורה קבוע.

וממשיך רבינו ומבאר, שכל “שקל” שהתורה הגדירה, משקלו מהתורה, 320 גרגירי שעורה בינוניים. והנה כאשר נשקול במשקל, “320 גרגירי שעורה בינוניים” ייצא לנו בערך 16 גרם משקל. בעולם החקלאות משקל אלף גרגירי שעורה נע לרוב בין 40 ל-50 גרם.  מכאן שגרגיר בודד שוקל בממוצע 0.04 – 0.05 גרם לערך. ובשל תורה הולכים להחמיר. ולכן כאשר נחשב 320 גרגירי שעורה בינוניים כפול 0.05 ייצא לנו 16 גרם. נמצא כי משקל שקל שהתורה הגדירה הוא 16 גרם. וכפי שנבאר בהמשך, שיעור משקל זה צריך להיות כסף נקי ומזוקק ללא פסולת או תערובת כלל.

.

כל זה שיעורו מן התורה, וכך היו נוהגים עד ימי בית שני. אבל חכמים לא השאירו את שיעור השקל כפי שהיה בתורה בלבד, אלא הגדילו את השיעור. כמו שכתב רבינו, “ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני”. כלומר, בימי בית שני היה מטבע חשוב שנקרא סלע, וחכמים קבעו שהשקל לענייני חיובי תורה יהיה לפי משקל הסלע הזה. “וכמה הוא משקל הסלע? שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינוניות” כלומר, לאחר תוספת חכמים, השיעור נעשה כך:

.

משקל הלכה למעשה:

.

שקל תורה מקורי: 320 שעורות – 16 גרם

שקל לאחר תוספת חכמים: 384 שעורות – 19.2 גרם – והוא הנקרא “סלע” בכל מקום. נמצא משקל “סלע” 19.2 גרם. ומכיון שבתורה הולכים להחמיר, חישבתי את שיעור 320 גרגירי שעורת כ-16 גרם. אבל בתוספת של חכמים, יתכן וניתן להקל, ולחשב את משקל גרגירי השעורה כ-0.04 גרם. כך שייצא לנו 2.56 גרם ל-64 גרגירי שעורות שהוסיפו חכמים. ובסך הכללי יוצא ש-סלע הוא משקל של 18.5 גרם. ואם נקח באופן כללי ממוצע של כל גרגירי השעורה ונחשב = 0.045 * 384 ייצא לנו החשבון 17.28 גרם. ומכיון שרבינו כתב, “בינוניים”, נראה כי זה המשקל הנכון, 17.28 גרם, שזה הוא שיעור ממוצע הנקרא, “בינוני”.

.

ההפרש בין משקל התורה: 384 – 320 = 64 שעורות.

כלומר חכמים הוסיפו חומש מבחוץ: 320 ועוד חמישית ממנו = 384.

.

עיקר העניין הוא שחכמים רצו להתאים את שיעור השקל של תורה למטבע שהיה נהוג בזמנם, כדי שלא יהיה בלבול בין “שקל” של תורה לבין המטבעות המעשיים שהשתמשו בהם. בתורה נאמר: “עשרים גרה השקל” — כלומר, שקל של תורה היה שיעור מסוים, ולפי דברי הרמב״ם משקלו 320 שעורות. אבל בזמן בית שני היה מטבע שנקרא סלע, והוא היה גדול יותר: 384 שעורות. לכן חכמים קבעו שבפועל, כשמדברים על שיעורי כסף מסוימים, מחשבים לפי הסלע שהיה בזמנם. כלומר, לא שחכמים “שינו את התורה” חלילה, אלא הם קבעו שיעור מעשי מחמיר וברור לפי המטבע הנהוג, כדי שהחיובים לא יתמעטו ולא יבואו לטעות.

ופשוט הדבר וברור, שלא באו חכמים לעקור שיעורו של שקל האמור בתורה, אלא לפי שבזמנם היה המטבע הנקרא “סלע” גדול יותר משקל התורה, קבעו חכמים את שיעור התשלומים לפי אותו מטבע שהיה יוצא ונוהג בימיהם, כדי שיהא השיעור ברור ומסור ביד הציבור, ולא יבואו לפחות מן השיעור הראוי. נמצא ששקל התורה מצד עצמו היה שלוש מאות ועשרים שעורות, אלא שחכמים הוסיפו עליו חומש, והשוו אותו למשקל הסלע של בית שני, שהוא שלוש מאות שמונים וארבע שעורות בינוניות.

.

וכתב רבינו הטהור בפירוש המשנה (מסכת בכורות פרק ח משנה ח): “כבר בארנו כמה פעמים כי ה-“סלע” המדובר עליו בתורה, אשר קראו ה’ “שקל“, וקורא אותו גם “כסף“, כמו שאמר “חמשים כסף“, ו-“מאה כסף“, ואמר, “שלשים שקלים“, יש במשקלו עשרים וארבעה דרהם, משקל הדרהם [=האחד, שווה ל]-שש עשרה גרגרים, ואלה לשונות תלמוד שאין בהם ספק.

והקבלה אשר בידי מאבא מארי זצ”ל מאביו מזקנו איש מפי איש ז”ל שהגרגרים הללו ששוקלין בהן [=הם] גרגירי שעורים, ואיני יודע יסוד לכך.

ונמצא משקל הסלע שלוש מאות גרגרים ושמונים וארבעה גרגרים. [=כפי דעת חכמים שהוסיפו חומש, כמו שכתבנו לעיל]. וכבר מצאתי [=ראיתי ובחנתי בעצמי] משקל הדרהם המצרי מגרגרי השעורים [=דרהם מצרי אחד מעיד הרמב”ם שמשקלו כמו] ששים ואחת גרגרים, נמצא משקל הסלע מן הדרהמים של מצרים ששה דרהם ורבע וחרוב בקירוב.

ואמר לי אבא מרי זצ”ל, שהוא ראה תשובה לגאון מראשי ישיבות בבל, ובה הוא אומר, כי חמש סלעים של [=פדיון ה]-בן הם שלשים ושלשה דרהם וחצי דרהם, זה היה ענין התשובה. ולא באר באיזה דרהמים ולא כמה משקל הדרהם, ואין ספק שהוא דבר על משקל דרהם של בבל.

אבל שיעור חמש סלעים של [=פדיון ה]בן מדרהם מצרים כפי שהקדמנו, הם שלשים ואחד דרהם וחצי דרהם. ושלשים של עבד הם מן הדרהמים הללו [=שהזכרנו], מאה ושמונים ותשעה דרהמים פחות שמינית דרהם בקירוב. וכן חמשים של מפתה שלוש מאות דרהם וחמשה עשר דרהם פחות רבע דרהם בקירוב. וכל המשקלים הללו [=שחיובם מן התורה, חובה שיהיה] מן הכסף הצרוף שאין בו שום תערובת, דע זאת, לפי שכלל הוא אצלינו כי של תורה במנה צורי, וכל אלו האמורים כאן הם כסף של תורה.

ושל דבריהם [=אבל הכסף שציוו חז”ל לתת] כגון כתובת אשה, והקנסות כסף מדינה, כלומר שיהא אותו השעור מן המעות ממטבע ירושלם שהיו שמינית, כלומר השמינית כסף ושבע שמינית נחשת, וגם זה קבלה בידי מאבא זצ”ל מרבו.

ואמרו וכולם נפדים, אמרו שענינו וכל הנפדים נפדים בכסף או בשוה כסף, חוץ ממחצית השקל שהוא צריך להיות כסף צרוף עשוי מטבע כמו שנתבאר בשקלים. ודע כי אמרו בשקל הקדש, רוצה בו שיהא תשלום אלו המספרים בשקל הקדש כמו שבארנו. ואמרו ובמנה צורי, רוצה לומר שיהא אותו הדבר שמשלם מתרכובת מטבע צור, ואין אנו יודעים היאך היה מטבע צור באותו הזמן, לפיכך אנו אומרים שיהו כולם כלומר כל השעורים הללו מן הנקי ביותר שבכסף“. ע”כ.

.

“הרמב”ם מעיד שאע”פ שקבלה בידו – אין הוא יודע מהיכן שוקלים בגרגירים”:

יש לשים לב לדבריו החשובים של רבינו, במה שכתב, שיש בידו מסורת משפחתית מדויקת — מאביו, ומזקנו, איש מפי איש — שה“גרגרים” שעל פיהם משערים את משקל השקל/הסלע הם גרגירי שעורים, ולא גרגירים אחרים, כגון חיטה, חרוב וכדומה. אבל מיד הוא מוסיף בענווה: “ואיני יודע יסוד לכך” כלומר, אף על פי שכך קיבלתי במסורת, אינני יודע מה המקור הקדום והמחייב שממנו יצאה הקבלה הזו; אינני יודע האם יסודה מן התלמוד, מן הגאונים, ממסורת מדידה עתיקה, או מקבלה של בני אדם שעסקו באותם השיעורים.

יש להתבונן, שרבינו לא אומר שהוא מסתפק במסורת שקיבל. אלא אומר: כך קיבלתי, אבל אינני יודע להצביע על הראיה המקורית לכך שהגרגרים הם דווקא שעורים. והסיבה שזה חשוב: במקורות רבים נאמרו שיעורים בלשון “גרגרים” או “חבה”, אבל לא תמיד מפורש באיזה גרגיר מדובר. לכן הוא אומר: המסורת שבידי מפרשת שאלה גרגירי שעורה, אולם איני יודע את היסוד הקדום לכך.

במילים אחרות, אף שקיבל רבינו הטהור במסורת נאמנה מאבותיו שהגרגרים שעל פיהם משערים את משקל השקל והסלע הם גרגירי שעורים בינוניות, מכל מקום לא ידע להצביע על שורש הדבר ומקורו הראשון, מדוע נתקבלה דווקא השעורה כיחידת המדידה למשקל זה. נמצא שאין כוונתו לדחות את הקבלה, אלא להודות שאין בידו לבאר את יסודה ומקורה.

.

לכן הלכה למעשה היוצא לפי דברי רבינו הרמב”ם:

.

הרמב״ם מונה את היחידות כך: סלע = 4 דינרין; דינר = 6 מעין; מעה/גרה = 16 שעורות; פונדיון = 2 איסרין; איסר = 8 פרוטות; פרוטה = חצי שעורה; דרכון = 2 סלעים. כמו כן, שקל תורה מקורי הוא 320 שעורות, וסלע לאחר תוספת חכמים הוא 384 שעורות.

.

להלן החשבון לפי מחיר כסף נקי בזמננו: 7.6 ₪ לגרם [=בכל פעם שבאים לעשות פדיון הבן וכל כיוצא בו, יש לחשב את השער על פי אותו הזמן שנעשה], ועל פי השיעור הבינוני שכתבנו לעיל: גרגיר שעורה = 0.045 גרם, ולכן סלע = 384 שעורות = 17.28 גרם.

.

שעורה:

גרגיר שעורה אחד — 0.045 גרם כסף.

שוויו: 0.045 × 7.6 = 0.342 ₪.

.

פרוטה:

פרוטה — חצי שעורה = 0.0225 גרם כסף.

שווייה: 0.0225 × 7.6 = 0.171 ₪.

.

איסר:

איסר — 4 שעורות = 0.18 גרם כסף.

שוויו: 0.18 × 7.6 = 1.368 ₪.

.

פונדיון:

פונדיון — 8 שעורות = 0.36 גרם כסף.

שוויו: 0.36 × 7.6 = 2.736 ₪.

.

מעה – גרה:

מעה / גרה — 16 שעורות = 0.72 גרם כסף.

שווייה: 0.72 × 7.6 = 5.472 ₪.

.

דינר:

דינר — 6 מעין = 96 שעורות = 4.32 גרם כסף.

שוויו: 4.32 × 7.6 = 32.832 ₪.

.

“שקל תורה מקורי”:

שקל תורה מקורי — 320 שעורות = 14.4 גרם כסף, לפי חשבון 0.045 גרם לשעורה.

שוויו: 14.4 × 7.6 = 109.44 ₪.

.

“סלע שהיה בזמן חז”ל והוא השקל בתוספת חכמים”:

סלע / שקל לאחר תוספת חכמים — 384 שעורות = 17.28 גרם כסף.

שוויו: 17.28 × 7.6 = 131.328 ₪.

.

מחצית השקל בזמן שבית המקדש קיים:

מחצית השקל — חצי סלע = 8.64 גרם כסף.

שווייה: 8.64 × 7.6 = 65.664 ₪.

.

משקל דרכון:

דרכון — 2 סלעים = 34.56 גרם כסף.

שוויו: 34.56 × 7.6 = 262.656 ₪.

.

משקל פדיון הבן:

חמש סלעים של פדיון הבן — 5 × 17.28 = 86.4 גרם כסף.

שווים: 86.4 × 7.6 = 656.64 ₪.

.

משקל עבד:

שלושים שקלים של עבד — 30 × 17.28 = 518.4 גרם כסף.

שווים: 518.4 × 7.6 = 3,939.84 ₪.

.

משקל קנס אונס ומפתה:

חמישים כסף של אונס ומפתה — 50 × 17.28 = 864 גרם כסף.

שווים: 864 × 7.6 = 6,566.4 ₪.

.

“קנס של מוציא שם רע”:

מאה כסף של מוציא שם רע — 100 × 17.28 = 1,728 גרם כסף.

שווים: 1,728 × 7.6 = 13,132.8 ₪.

.

דרהם מצרי:

דרהם מצרי — הרמב”ם כותב שהדרהם המצרי הוא 61 גרגירי שעורה.

לכן: 61 × 0.045 = 2.745 גרם כסף. שוויו: 2.745 × 7.6 = 20.862 ₪.

ולפי זה, סלע אחד הוא בערך 6.295 דרהם מצרי. חמש סלעים של פדיון הבן הם בערך 31.475 דרהם מצרי, כלומר קרוב ל־31.5 דרהם מצרי, כפי שהבאתי לעיל.

.

נמצא כי דרהם מצרי משקלו: “2.745 גרם”.

.

דרהם בבלי:

דרהם בבלי, לפי תשובת הגאון שהביא הרמב”ם, חמש סלעים של פדיון הבן הם 33.5 דרהם בבלי. אם חמש סלעים הם 86.4 גרם, נמצא: 86.4 ÷ 33.5 = 2.579 גרם בערך לדרהם בבלי אחד. שוויו: 2.579 × 7.6 = 19.60 ₪ בערך.

.

לסיכום:

סלע אחד = 17.28 גרם = 131.33 ₪.

מחצית השקל = 8.64 גרם = 65.66 ₪.

פדיון הבן, חמש סלעים = 86.4 גרם = 656.64 ₪.

דרהם מצרי = 2.745 גרם = 20.86 ₪.

דרהם בבלי = 2.579 גרם בערך = 19.60 ₪.

.

לפי החשבון של שעורה 0.05 גרם, נמצא:

סלע = 19.2 גרם = 145.92 ₪.

מחצית השקל = 9.6 גרם = 72.96 ₪.

חמש סלעים פדיון הבן = 96 גרם = 729.60 ₪.

דרהם מצרי = 3.05 גרם = 23.18 ₪.

דרהם בבלי = 2.866 גרם בערך = 21.78 ₪.

.

סיכום כל ההלכות – פדיון הבן מצוה מן התורה:

מצות עשה מן התורה לפדות את הבן הבכור לאמו הישראלית,  שנאמר (במדבר פרק יח פסוק טו פרשת קרח): “כָּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכָל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽייָ֛ בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה”. כלומר, בן שהוא “פטר רחם”, הראשון שיצא מרחם אמו, חייב בפדיון.

.

טעם המצוה:

• מצות פדיון הבן נועדה לקבוע בלב ישראל זיכרון חי ונצחי ליציאת מצרים, ובפרט למכת בכורות. כאשר ה’ הכה את בכורי מצרים — מבכור אדם ועד בכור בהמה — הוא הבדיל והציל את בכורי ישראל. לכן נצטווינו שכל בכור בישראל יוקדש לה’, ובבכור אדם — ייפדה. כלומר, פדיון הבן אינו טקס חיצוני בלבד, אלא עדות מעשית לדורות: ה’ הוא שהוציאנו ממצרים, הוא שהציל את ישראל, והוא שהראה לעולם את השגחתו ואת בחירתו בישראל.
• פדיון הבן הוא הכרזה אמונית! כל המקיים מצות פדיון הבן, הרי הוא כאילו מכריז במעשהו: ניסי יציאת מצרים אמת. ה’ משגיח בעולם. ישראל אינם מופקרים ביד שונאיהם. כאשר ישראל קוראים אל ה’ באמת — הוא מושיעם ומצילם. אין מושיע ומציל אלא הבורא יתברך לבדו.
• ביטול המאגיה והאלילות – מתוך מצוה זו נלמד גם ביטול כל ענייני הכישוף, המאגיה, הקוסמות והטקסים האליליים של עובדי עבודה זרה. ישראל היו שקועים בטומאת מצרים ובהבליהם, וכל זה לא הועיל להם מאומה. רק כאשר זעקו אל הבורא — ה’ הוציאם ביד חזקה ובזרוע נטויה. נמצא שהמסר חד מאוד: לא כוחות, לא קמעות, לא מאגיה, לא מתווכים, ולא דמיונות — אלא ה’ לבדו גואל ומציל.
• לפיכך מצות פדיון הבן היא זיכרון חי למכת בכורות וליציאת מצרים. היא מלמדת שה’ לבדו גאל את ישראל, בלי אמצעי עצמאי, בלי כוח נברא, בלי מלאך בעל ממשלה, ובלי שום דמיון אלילי. מכאן נלמד יסוד האמונה הטהורה: אין מושיע אלא ה’, אין גואל אלא ה’, ואין תקווה אלא בבורא יתברך לבדו. גם הגלות הארוכה אינה הפקר, אלא בירור וצירוף, עד שתישאר שארית אמתית, ענייה ודלה, החוסה בשם ה’.

.

החיוב הוא בזכרים בלבד:

פדיון הבן שייך דווקא בבן זכר, ולא בבת. הדבר נלמד מן הפסוקים ומדברי המכילתא והרמב”ם, שהמצוה היא בבכור זכר בלבד.

.

מי חייב לפדות:

האב חייב לפדות את בנו. אבל האשה אינה חייבת לפדות את בנה. אם האב לא פדה את בנו כשהיה קטן — כאשר הבן גדל, הוא חייב לפדות את עצמו.

.

האב קודם לבנו בפדיון:

אם אדם צריך לפדות גם את עצמו וגם את בנו — פודה את עצמו תחילה, ואחר כך את בנו. ואם אין לו כסף אלא לפדיון אחד בלבד — פודה את עצמו.

.

שיעור הפדיון:

הפדיון הוא בחמשה סלעים. נותנים את כסף הפדיון לכהן. אפשר לפדות בכסף ממש, או בשווה כסף מן המטלטלין שגופם ממון. וכבר ביארנו ששיעור משקל הסלע על פי ממוצע של גרגירי שעורה 0.045 לגרגיר אחד, יוצא 17.28 גרם. כך שחמש סלעים של פדיון הבן — 5 × 17.28 = 86.4 גרם כסף. שווים: 86.4 × 7.6 = 656.64 ₪. וזה הוא שקורא אותו הרמב”ם, “גרגיר שעורה בינוני”. ולעיל כתבתי עוד, שמי שמעוניין לקחת את שיעור השעורה המירבי שהוא 0.05 גרם, יוצא החשבון כך: סלע = 19.2 גרם = 145.92 ₪. חמש סלעים פדיון הבן = 96 גרם = 729.60 ₪.

.

במה לא פודים:

רבינו הרמב”ם מעלה להלכה, שאין פודין את הבן בקרקעות, בעבדים, ובשטרות. והטעם: קרקעות ועבדים אינם בכלל מטלטלין, ושטרות אין גופן ממון. ואם פדה בהם — אינו פדוי. כלומר, לפי דברי רבינו — אין לפדות בצ’קים. הטעם פשוט: הרמב”ם כתב שפודים בכסף, או שווה כסף מן המטלטלין שגופן ממון. ומנגד הוא כתב במפורש: “ואין פודין… לא בשטרות, לפי שאין גופן ממון, ואם פדהו בהן אינו פדוי”. וצ’ק דינו כשטר חוב: הנייר עצמו אינו כסף, אלא הוא רק הוראה/התחייבות לקבל כסף מן הבנק.

לכן אין גופו ממון, וממילא אינו ראוי לפדיון הבן לפי יסוד דברי הרמב”ם. לפיכך חובה למעשה, לפי הדרך הזו, לפדות דווקא במטבעות של כסף ממש, או כסף מזומן, או שווה כסף ממשי שהוא מטלטלין וגופו ממון. אבל צ’ק רגיל — לא, מפני שהוא בכלל שטרות, ואין פודים בשטרות.

.

זמן המצוה – חובה שיעבור שלושים יום מהלידה:

זמן מצות חיוב פדיון הבן, מתחיל רק לאחר שהבן השלים שלושים יום שלמים, שנאמר: “ופדויו מבן חודש תפדה”. לכן זמן הפדיון הוא בתחילת יום שלושים ואחד ללידתו, ולא ביום השלושים עצמו. פדיון הבן אינו תלוי בבית המקדש ואינו תלוי בארץ ישראל. המצוה נוהגת בכל מקום ובכל זמן.

.

הכסף שניתן לכהן יינתן במתנה גמורה:

הכסף שניתן לכהן יינתן לכהן במתנה גמורה. לכן צריך שהאב יתן את הפדיון לכהן כנתינה אמיתית וגמורה, לא כהצגה חיצונית ולא כהערמה. אם הכהן קיבל את הכסף כשלו, ואחר כך מרצונו רוצה להחזיר — רשאי להחזיר, והבן פדוי.

.

אסור לתת את הכסף מתוך מחשבה שהכהן יחזיר:

אסור לתת את הכסף  מתוך מחשבה שהכהן יחזיר, שכן אין זו מתנה במחשבה זו! לכן אם האב נותן את הכסף כאשר בדעתו מתחילה שהכהן יחזיר לו, ואין כאן נתינה גמורה — אין בנו פדוי, עד שיגמור בלבו לתת לכהן מתנה גמורה.

.

מתנה בפירוש בפה על מנת להחזיר שמה מתנה:

אבל אם מתנה האב על מנת שהכהן ישיב לו לאחר מכן הכסף, הבן פדוי, מפני שמתנה על מנת להחזיר נחשבת מתנה על פי דין.

.

סיכום:

מצות פדיון הבן היא מצות עשה על האב לפדות את בנו הבכור לאמו הישראלית, דווקא זכר, בחמשה סלעים הניתנים לכהן. המצוה חלה רק לאחר השלמת שלושים יום, ולכן זמנה ביום השלושים ואחד. הפדיון צריך להיות בנתינה ממשית לכהן, בכסף או בשווה כסף הראוי לכך, ולא בהערמה. ואם האב לא פדה — הבן עצמו חייב לפדות את עצמו כשיגדל.

.

כל המצוות מברך עליהן “עובר לעשייתן”:

חז”ל מלמדים אותנו, שכל המצוות מברך עליהם, “עובר לעשייה”, ולכן, כתב רבינו הטהור הרמב”ם, לפני שהאב פודה את בנו, או לפני שהאדם פודה את עצמו, צריך הוא לברך את ברכות הפדיון לפני נתינת הממון והעברתו לכהן:

.

כאשר האב פודה את בנו – מברך שתי ברכות בלשון זו:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.

מיד לאחר הברכות הללו, האב מעביר לכהן את הכסף, ובנו פדוי.

.

כאשר הבכור פודה את עצמו – מברך שתי ברכות בלשון זו:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִפְדּוֹת הַבְּכוֹר:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.

אחר הברכות הללו, הבכור מעביר לכהן את הכסף, ופדוי הוא.

.

נכתב ונערך על ידי, חן שאולוב ספרדי טהור. עד כאן כתבתי מאמר זה.