.

“יוסף קארו – השקפתו היתה גרועה והיא זו שהביאתו ללכת אחר ספר האופל”

הנה, באמצע כתיבת הפרוייקט הגדול שהנני עמל עליו, שבו אני בעצם מפריך את כל הלימוד של יוסף קארו מספר הנצרות הזוהרית, ראיתי לנכון לכתוב ולהציג בפני הקוראים כבר בשלב זה, את תפיסתו והבנתו של קארו, בענין הבנת מדרשי חז”ל, והגישה האמיתית שהיתה לו כלפי התורה והמצוות.

ואני ארחיב כעת שהקורא יבין על מה אני מדבר, בתחילת דרכי ובואי בגישתי לזו המלאכה, חשבתי שאני “אנקה” את קארו מן ההלכות ששגג והביא בספרו מספר האופל הפרו-נוצרי. כלומר, היה בדעתי שטעותו של קארו היתה רק בנושא הזוהר הטמא בלבד, ונכון שהיה לו לבדוק את מקור הדברים ולעשות חקירה מקיפה מאיפה הגיע הספר הנוצרי הזה, אבל כך חשבתי בתחילת דרכי ששגג אחר הנצרות הזוהרית בלבד.

.

אמנם, לאחר עשרות מאמרים, ומאות עמודים שאני עמל השכם והערב להפריך את ההלכות האמורות, נוכחתי לדעת, כי ספר האופל הוא לא הבעיה המרכזית אצל קארו, כלומר, מלבד שקארו הלך אחר ספר הזוהר הפרו-נוצרי, לא זו בלבד היתה הבעיה היחידה שבה הוא נכשל לצערינו, כי הליקוים אצל קארו היו רבים.

ודעו, כי אין ספק אצלי שיוסף קארו היה למדן, מפולפל, בעל ידע עצום ומקיף בש”ס וכו’. ואני אומר זאת מהניסיון בלבד והקריאה בספריו שנים על גבי שנים. אבל כל זה לא מעלה לו במעלה כהוא זה! כלומר, דווקא קארו שנחשב לתלמיד חכם, דווקא קארו שהמון בני אדם לא יודעים ומודעים שהוא כתב ספר על כללי הש”ס, ונקרא זה הספר, “כללי הגמרא”, ונכתב זה הספר בתור נספח לספרו של ישועה בן יוסף הלוי, “הליכות עולם”. דווקא הוא בזמן שלקח על עצמו משקל כה עצום והפך לפוסק הלכה של ישראל, כל הידע שלו וכל החכמה והפלפול, הכל נהפך לרעתו! שהרי התביעה על אדם כזה היא בהרבה יותר גדולה.

.

ואמרו רבותינו במשנה (משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה ב): “שלושה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. שלושה מלכים ירבעם אחאב ומנשה, רבי יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעולם הבא שנאמר, “ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו”, אמרו לו למלכותו השיבו, ולא לחיי העולם הבא השיבו. ארבעה הדיוטות בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי”. ע”כ. ויש לשאול, וכי רק שלושה מלכים אלו מכל מלכי ישראל אין להם חלק לעולם הבא? בוודאי שלא, ובוודאי שהיו עוד מלכים רשעים שאין להם חלק לעולם הבא!

ודייק וכתב רבינו (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה ב): “הזכיר את אלו מחמת גודל מעלתם בחכמה, והיה חושב מי שיחשוב [=כלומר, הסיבה שהזכיר אותם רבי יהודה הנשיא, והודיע בלא פחד שאין להם חלק לעולם הבא, הוא להוציא מדעת הטועים והחושבים], שברוב חכמתם [=שבגלל חכמתם] וזכות התורה שהיו יודעים אותה ידיעה גדולה, יש להם חלק [=לעולם הבא]. לפיכך השמיענו [=רבי יהודה הנשיא] שיסודות האמונה נתקלקלו אצל אלו, והיו להם ספקות במקצתם, ולפיכך נדחו מחיי העולם הבא. והזכיר את בלעם ואף על פי שלא היה מישראל לפי שחסידי אמות העולם יש להם חלק לעולם הבא, לפיכך השמיענו שבלעם מרשעי אמות העולם”. ע”כ.

שימו לב לדברים הנוראים והנפלאים הללו. רבינו הטהור מסביר, שהסיבה שרבי יהודה הנשיא כתב את זו המשנה, הוא על מנת שכל הדורות הבאים ידעו, שדווקא אנשים כדוגמת אחאב שאין לו חלק לעולם הבא ושאר המלכים הנזכרים, לא היו אלו אנשים שאין בהם תורה, לא היו אנשים שאין בהם חכמה, לא היו אנשים שאין בהם פלפול וידע מקיף ועצום. אלא הזכיר את המלכים שהיה בהם חכמה, תבונה, גדולה, פלפול, והיו עצומים וענקים בתורה, באופן שהתנאים האמוראים הראשונים, וכל שכן קארו, לא היו מגיעים לקרסוליהם בחכמה בתבונה ובידיעת התורה. ובכל זאת, אין להם חלק לעולם הבא! ומדוע? מכיון שטעו ביסודות הדת והאמונה, ולא רק שטעו, אלא מלך הוא מנהיג, ומנהיג שמנהיג לא טוב, כל העם מתקלקל בגללו. וטעותם בהשקפות וביסודות דת האמת, החריבה את עם ישראל ואת מוחו. ולכן אין להם חלק לעולם הבא.

ובא רבי יהודה הנשיא להודיע, שכל עם ישראל ידע, כי זכות התורה, הפלפול, החכמה לא מועילים כאשר ההשקפה היא נחותה וגרועה. ולכן, אל יקשה עלי הקורא בקשר לקארו שהיה חכם, בקי, מפולפל, שומר קלה כחמורה וכו’. אין המקשה מחדש לי דבר, אני יודע טוב מאוד במי מדובר. אבל העובדה היא פשוטה כפי שאציג כעת, קארו נכשל ביסודות הדת, קארו נכשל ביסודות האמונה, ונתקלקלו אצלו ההשקפות הנכונות, ובעקבות כך הלך אחר ההבל ויהבל.

.

ועל אנשים כמותו כתב רבינו הטהור (הקדמה למורה נבוכים) “אבל המבולבלים, אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [הם עצמם חושבים שהם חכמי ישראל, ומחשיבים עצמם לבעלי עיון. ורבינו הטהור מסביר], ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא ‘מדע’ באמת. [=ולפיכך] הם [=המשובשים הללו] יירתעו מפרקים רבים ממנו, ומאוד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד [=סיבה נוספת שהם לא ירצו ללמוד את המורה, או יורו לשרוף את ספרו, או יצחקו עליו כמו שצחק עליו נחמן ונתן], כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם סגולתם ורכושם המיועד לאידם“. ע”כ.

.

והנה לך, שרבינו כבר מודיע מראש, שהמון אנשים שנחשבו “לגדולי ישראל“, היה להם טינוף במוחם, והטינוף הלזה, הם הדעות הכוזבות והדרכים המטעים אשר הלכו בה כמו אותם המלכים שאין להם חלק לעולם הבא. במילים אחרות, אם עד היום חשבתי שקארו נכשל בגלל ספר הזוהר והוא הביא אותו לידי הטעות… כעת אני יכול לומר, שהדרכים המטעים שהלך בהם קארו, הדעות, התפיסות, ההשקפה שלו בנוגע לדת ה’, ההשקפה שלו כלפי טעמי המצוות, הבנת מדרשי חז”ל כפשוטן, הם אלו שהביאו אותו ללכת אחר ספר הזוהר הנוצרי ולא להיפך!

שהרי ספר הזוהר הוא התוצר הסופי של אותם הדעות, ספר הזוהר הוא התוצר הסופי של הגשמת ה’, ספר הזוהר הוא התוצר הסופי של עיוות מדרשי חז”ל, ספר הזוהר הוא התוצר הסופי של הבנת טעמי המצוות בצורה מטאפורית. אלא מה? כותב ספר הזוהר והוגה הרעיון היה מבריק, חכם, ערמומי, ועשה דבריו בעורמה גדולה, והכניס רעל בליבות ישראל על ידי כל מיני סיפורים מעוטפים בדברים הנשמעים על האוזן, ובכך קנה את לב ישראל הטמא הארור הזה!

.

ועל כל כיוצא בזה כתב רבינו (אגרות הרמב”ם הרב קאפח, אגרת תחיית המתים עמוד ע’ והלאה): “”… וכאשר נחלצנו לכך, ראינו שאין מן הצדק שנתכוין למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים, ו[איך] אניח יסודותיו מוזנחים לא אבארם ולא אדריך לאמתתם. [=כי יסודות דת האמת, הם המעמידים גם את ההלכה והדין. כלומר, ללא יסודות דת האמת גם פסיקת ההלכה תהיה משובשת ולא רצויה] ובפרט כאשר מצאנו אחד ה-מדמים [אותו בני אדם] שהוא חכם, ו[מדמים] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה וישא ויתן במלחמה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה’ גוף בעל עין ויד ורגל ומעים, כפי שנאמר במקראות, או [מסופק] שאינו גוף.

אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסויימת החליטו שהוא [יתברך] גוף, ו[אף] חשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות [תלמוד] ברכות כפשטיהם, וכדומה לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו. וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאוד [=כל טיפשי הקבלה הארורה למיניהם] ו[ראינו] שהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמים ישראל [=רק מדמים שהם חכמי ישראל הם ורבותיהם]. ו[לאמיתו של דבר] הם היותר סכלים בבני אדם, ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים, [נוסיף ונבאר את] יסודות הדת על דרך ההודעה [כלומר, שנבאר מה הם יסודות הדת באופן כללי], לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים, שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה כמו שבארנו במורה. [=שהרי בקושי הינם יודעים מה הם יסודות הדת על דרך ההודעה, וכיצד ידעו על דרך הלמידות? כל שכן שאינם מסכימים ליסודות הדת באוחזם בספר האופל הטמא המפי הטומאה]. ע”כ.

ומבואר מדברי רבינו, שככל ואדם אינו בקי ביסודות הדת, אפילו היה מפולפל חכם, כותב ספרים, כל זמן שמסופק ביסודות דת האמת, ואין הוא יודע להצביע מה שקר ומה הוא אמת, כל זמן שהוא מבין את דברי חז”ל כפשוטן של דברים ואינו מבין בכלל שצריך לרדת לעומק כוונתם, הרי הוא טועה ומטעה יותר מן הבהמה.

.

וראו דבריו של רבינו כמה העריץ והעריך את הלימוד בעניני יסודות הדת, וגילה כמה חשובים הם דבריו בענין יסודות הדת שאיתם הוא פותח את ספרו הגדול משנה תורה, וקורא להלכות אלו, “הלכות יסודות הדת”, כי אם אין יסודות כל הבנין נופל (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת ברכות פרק ט משנה ז): וכתב, “… אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בעניני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד“. ע”כ.

.

ולכן המסקנה שלי לגבי קארו, היא מטרידה בהרבה יותר כעת, כי לא ספר הזוהר הביאו לטעות והכשל הנורא, אלא הדרך שבה הלך מתחילת דרכו היא הביאתו ללכת אחר ספר הזוהר הנוצרי והארור. ואסכם לקורא הנעים את הליקויים של קארו:

.

א) הוספה על דברי התלמוד או גריעה ממה שכתב התלמוד הלכה למעשה. וכמו שביטל קריאת התרגום ביד רמה, וכתב, “מה תועלת יש בו“. וכתב הרס”ג בסידורו (עמוד שנט טור שמאלי): “… ואם קוראים בתורה בפני הציבור, צריך הקורא לפתוח ולומר ברכו את ה’ המבורך … ויקראו לפניהם ואיש אחר יתרגם פסוק פסוק … וצריך שיועמד איש שלישי בין הקורא והמתרגם לשלושה מעשים: לקרא אחד אחד את מי שיקרא [=כלומר מי שיעלה לקרוא] ומי שיתרגם … ולעזור לקורא ולמתרגם … אבל מי שאינו יודע כלל אסור שיעמוד לקריאה או לתרגום … והמתרגם אינו רשאי להתחיל בתרגום עד שתכלה המילה האחרונה מפסוק המקרא, וכן לא יתחיל הקורא בפסוק שני עד שתכלה המילה האחרונה מתרגום הפסוק הראשון … ואם טעה הקורא, לא יתקן אותו המתרגם, וכן אם טעה המתרגם לא יתקן אותו הקורא, אלא את שניהם יחד יתקן העומד השלישי, ולא ישען לא הקורא ולא המתרגם לכותל או לעמוד. ואיש שלישי מוכרח להיות שם אפילו בפסוקי ההפטרה“. ע”כ.

.

ובספר העיתים לרבי יהודה בן ברזילי הברצלוני שהיה מגדולי חכמי ספרד מהמאה ה-11 (סימן קעט): כתב בשם תשובת הגאונים, “וקורא כל אחד ואחד מן הקורין בתורה פסוקא פסוקא ומתרגם עליו המתרגם כל פסוק ופסוק, כדתניא בפרק הקורא, הקורא בתורה לא יפחות מג’ פסוקים, ולא יקרא למתורגמין יותר מפסוק אחד, ואם מתרגם על כל קורא וקורא מתרגמנו … ואמר רב נטרונאי גאון אלו שאין מתרגמין, ואומרין, “אין אנו צריכין לתרגם תרגום אלא בלשון שלנו, בלשון שהציבור מבינים” [=ועל ידי כן טוענים הם, שמכיון שהתרגום כתוב בארמית, אין טעם לקרוא את התרגום, כי הציבור אינו מבין ומה תועלת יש בו. הטענה הזו שרב נטרונאי דוחה אותה, היא אותה טענה בדיוק שטוען קארו בספרו (שולחן ערוך או”מ סימן קמה סעיף ג): “האידנא לא נהגו לתרגם, משום דמה תועלת בתרגום, כיון שאין מבינים אותו“. ע”כ החירוף. ועל זה בדיוק השיב רב נטרונאי גאון שבמקרה כזה]-אין יוצאין ידי חובתן, מה טעם? דהדין תרגום דרבנן על קראי היא ואסמכוהו רבנן אקרא, דאמר רב איקיבר אבין אמר רב חיננא אמר רב, מאי דכתיב, “ויקראו בספר תורת אלהים וגו’ וכיון דכן היא, אי אפשר [=אין מציאות] דלא מתרגמין [=שלא יתרגמו] בהדין תרגום דרבנן.

ודקדקו חכמים בדברי [=אמירת ה]תרגום [=בקריאת ספר תורה], דאמר ר”ש בן פזי אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא … ואין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם, ואם אין המתרגם יכול להגביה קולו ימעך הקורא קולו ויקרא. [מכל אותם הדקדוקים בענין התרגום], הא למדת שמצוה מן התורה לתרגום, אפילו מי שהתחיל לתרגום ועדיין הקורא לא סיים מקרא שלו אינו רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא שישמעו העם קול המתרגם. דאמר ר’ זירא אמר רב חסדא, אין הקורא רשאי לקרות בתורה עד שיכלה אמן מפי הצבור, ואין המתרגם רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא ואין הקורא רשאי להתחיל בפסוק אחר עד שיכלה התרגום מפי המתרגם.

וכן במשנה שנינו קטן קורא בתורה ומתרגם הלכך חייבין לתרגם. אבל אם אין מתרגמין להכעיס [=כלומר, אם מראש אומרים שאין צורך בתרגום, דע לך כי] בני נידוי הן, ואם מפני שאין יודעין לתרגם [=הם אומרים וטוענים שאין לקרוא תרגום היום, אז] ילמדו ויתרגמו, והן יוצאין ידי חובתן.

ואם יש מקום שרוצין לפרש להן [=להסביר להם התרגום בלשונם], יעמוד אחר חוץ מן המתרגם ויפרש להן כלשונן. [=ומכאן ראיה, שאין שום הכרח ללמוד את התרגום דווקא בלשון ארמי, שכן כל ענין התרגום הוא לפרש את התורה ולהסביר, ולכן במקום שאין מבינים התרגום, יש להסביר להם בלשון הקודש, כמו שכתב הגאון].

ונשאל מרבינו האיי גאון, נהגו אנשי ספרד להניח [=לא לקרוא] התרגום כלל, ואנו מוצאין בכמה מקומות מהתלמוד שהיא מצוה, והשיב הדבר ברור שלא בתלמוד לבד מצאנו מצות התרגום וחוקותיו, אלא אפילו במשנתינו [כדתנן] הקורא בתורה לא יפחות מג’ פסוקים ולא יקרא למתורגמין יותר מפסוק אחד, ובנביא שלשה, ועוד ביאור הדברים שנקראין ומתורגמין ודברים שנקראין ולא מתרגמין ועוד קטן קורא בתורה ומתרגם וכמה דברים במשנתינו וביאורן בתלמוד, האם כל אלה דברי תוהו הן חלילה וחס? והלא כל הנביאים תקנו אלו לישראל, ואנו לא היינו יודעים שבספרד מניחין התרגום עד עכשיו.

וכתב הנגיד הכי אמר שמואל הלוי אית מרבנן דאמרי חלילה חלילה לבני ספרד שיניחו את התרגום כמו שאמרו שואלין הללו שבספרד מקום ריבוץ תורה היה מזמן [בית] ראשון מגלות ירושלים עד עכשיו והנחות התרגום דרך מינות היא ולא נמצאת בהם מינות מעולם, אלא במקצת כפרים הסמוכים לארץ אדום שמרננין עליהם שיש בהם צד מינות בסתר והן כופרים בכך וקדמונינו הלקו מהן אנשים שאמדום למלקיות ומתו מתוך הלקאה והאיך יניחו התרגום כלל והלא כולן משלימין פרשיותיהן בצבור בכל שבת ושבת שנים מקרא ואחד תרגום ומעולם לא הניחו התרגום ולא דבר אחד מטעמי תלמוד שהיו ערוכין בפיהן מיצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי דשכיב בספרד בין קורטבא לאספמיא. … [=עיין באריכות מה היו עושים שם כמו שמתאר] … ואנן לעניות דעתן חזי לן דהאידנא ברוב מקומות שהם פושעים לגמרי ואין מתרגמין כלל בצבור עד ששכחו רוב העם ועמי ארצות שבהן מצות תרגום מצוה להוכיחם על כך.

וגם ראוי לתקן להם, אם הם מניחין [=ולא אומרים את התרגום בטעני של] מפני טורח צבור, [צריך לתקן אותם מטעותם ולומר להם] להניח שאר דברים כגון בשבת הרבה שעוסקין ברוב תפילה, שהן מאריכין בתפילתן, אי נמי בדרשות שדורשין מן הענין, ומצוה להניח [=להסיר] כל אותן הדברים שמאריכין בהן, [=הכל ב]כדי שיעסקו בתרגום, ולא תשכח מצותו, כי מצות התרגום בעונתו, יותר חמור היא מן העוסק בתורה, ואין לזלזל האידנא בתרגום, וכל מי שיחמיר בדבר להסיר את ישראל ממנהג משונה, ולהחזיר הדבר ליושנו, שכרו שמור לפני המקום“. ע”כ דבריו.

.

והקורא את מה שכתבתי כאן כעת, מבין שכאשר קארו העלה בספרו שאין תועלת בתרגום, הרי יש בכך עקירת תורה ודרך מינות ברורה. בלי שום קשר לטעותו בעקבות ספר האופל! ביטול קריאת תרגום בציבור פירושה, עקירת תורה. וכל מי שמתפלל בציבור אנשים שמראש מבטלים קריאת התרגום, כלומר שאין בדעתם כלל לקרוא את התרגום, הרי הוא מתפלל עם ציבור אנשים שעוקרים תורה מישראל, בין שעושים זאת במזיד ובין כשעושים זאת בשוגג.

.

וכמו שהביא בספר העתים את לשונם של רבותינו שכתבו:

.

1) שמצוה מן התורה לקרוא תרגום. וכך הבין רב נטרונאי גאון, שכתב בעצמו, “הא למדת שמצוה מן התורה לתרגום, אפילו מי שהתחיל לתרגום ועדיין הקורא לא סיים מקרא שלו אינו רשאי לתרגם עד שיכלה הפסוק מפי הקורא שישמעו העם קול המתרגם“. והמובן מדבריו, שהבין מתוך דברי התלמוד, שחובת התרגום היא מן התורה! וביחס לדבריו, יש לבאר באריכות כיצד יתכן הדבר, שהרי עזרא תיקן קריאת התורה בציבור. ועל כל נענה במאמר בפני עצמו שאכתוב בקרוב בלי נדר, על חשיבות קריאת תרגום אונקלוס והבנתו.

ואם תשאל כיצד הבין כן? משום שנאמר בתורה (שמות פרק יט פסוק יט פרשת יתרו): “וַיְהִי֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר הוֹלֵ֖ךְ וְחָזֵ֣ק מְאֹ֑ד מֹשֶׁ֣ה יְדַבֵּ֔ר וְהָאֱלֹהִ֖ים יַעֲנֶ֥נּוּ בְקֽוֹל“. וכתב אונקלוס, “והוה קל שופרא אזיל ותקיף לחדא, משה ממליל, ומן קדם יי, מתעני ליה בקל“. והמובן מתרגומו של אונקלוס, שמשה רבינו היה מדבר, והיה דיבורו של משה חוזר ועונה בקול לקריאתו הראשונה, כלומר, מתוך הנבואה הכבירה של משה רבינו, לאחר שקרא דברי תורה, האלהים דיבר עמו בנבואה, ולימד אותו הפירוש שהוא התרגום עצמו. וברור הדבר שאין שום קול לבורא כמו שאין רגש או מאורע גשמי לבורא יתעלה שמו. ולכן אונקלוס אשר הרחיק מן ההגשמה כתב, “ומלפני ה’, מענה לו בקול”. כלומר, משה רבינו היה קורא בתורה, וחוזר ואומר הפירוש של התורה שהוא התרגום.

כמו שהסבירו בתלמוד (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מה עמוד א): “אמר רבי שמעון בן פזי: מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא – שנאמר: משה ידבר [=משה קורה בתורה], והאלהים יעננו בקול. שאין תלמוד לומר [=שלא תחשוב שמה שנאמר] “בקול” [=שהיה מגביה הקול השני יותר מן הראשון, אלא שני הקולות היו באופן שווה], ומה תלמוד לומר, בקול? [=מילת “בקול”, לא בא ללמד על הרמת קול יותר מן הקול הראשון, אלא מילת “בקול”, באה ללמד שהיה הקול התרגום], בקולו של משה. תניא נמי הכי: אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא – ימעך הקורא קולו ויקרא”. ע”כ. ומתוך הדברים הללו של התלמוד, רב נטרונאי הבין באופן ברור, כי משה רבינו בעצמו היה מסביר התורה לעם ישראל, כלומר שקורא בתורה, ומפרש התורה כמו שביאר אונקלוס, אלא שמשה רבינו היה מפרש בלשון הקודש. ולדעתו של רב נטרונאי, תקנה זו של פירוש התורה לעם בשעה שקוראים תורה, זה דבר החובה מן התורה.

.

והראיה אצלי שה’ יתברך בעצמו הרחיק ממחשבת ההגשמה, הוא מה שנאמר, “והאלהים יעננו בקול”, ולא אמר, “ואלהים ענה בקול”. כי כאשר מיוחס אל הבורא יתעלה שמו, לשון, “ענה”, אז מיוחס הדיבור והאמירה בנבואה. כמו שאמר (ירמיהו פרק כג פסוק לד – לז): “וְהַנָּבִ֤יא וְהַכֹּהֵן֙ וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר מַשָּׂ֣א יְיָ֑ וּפָקַדְתִּ֛י עַל־הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא וְעַל־בֵּיתֽוֹ: כֹּ֥ה תֹאמְר֛וּ אִ֥ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו מֶה־עָנָ֣ה יְיָ֔ וּמַה־דִּבֶּ֖ר יְיָֽ: וּמַשָּׂ֥א יְיָ֖ לֹ֣א תִזְכְּרוּ־ע֑וֹד כִּ֣י הַמַּשָּׂ֗א יִֽהְיֶה֙ לְאִ֣ישׁ דְּבָר֔וֹ וַהֲפַכְתֶּ֗ם אֶת־דִּבְרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים חַיִּ֔ים יְיָ֥ צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵֽינוּ: כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־הַנָּבִ֑יא מֶה־עָנָ֣ךְ יְיָ֔ וּמַה־דִּבֶּ֖ר יְיָֽ”. ע”כ. והיתה כוונת הדברים, לזכור מה אמר ה’ בנבואה למשה רבינו ומה דיבר לו בנבואה.

.

אבל כאשר נאמר, “יעננו“, אין כאן ענין של אמירה או דיבור. אלא לדעתי הכוונה היא על דרך אחרת. כמו שאמר (תהלים פרק כ פסוק י): “יְיָ֥ הוֹשִׁ֑יעָה הַ֝מֶּ֗לֶךְ יַעֲנֵ֥נוּ בְיוֹם־קָרְאֵֽנוּ“. ומכאן הראיה כי מילת, “יעננו“, הוא נתינת כח או קיום בקשת המבקש מזה שמבקש להושיע אותו. וכן אמר באיוב (איוב פרק ט פסוק א – ד): “וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר: אָ֭מְנָם יָדַ֣עְתִּי כִי־כֵ֑ן וּמַה־יִּצְדַּ֖ק אֱנ֣וֹשׁ עִם־אֵֽל: אִם־יַ֭חְפֹּץ לָרִ֣יב עִמּ֑וֹ לֹֽא־יַ֝עֲנֶ֗נּוּ אַחַ֥ת מִנִּי־אָֽלֶף: חֲכַ֣ם לֵ֭בָב וְאַמִּ֣יץ כֹּ֑חַ מִֽי־הִקְשָׁ֥ה אֵ֝לָ֗יו וַיִּשְׁלָֽם”. ומילת, “לא יעננו”, אין כוונת הדברים, “לא יענה אותו בדיבור ואמירה של נבואה”, כי מי הוא ואיזה הוא שיעלה דעתו להתווכח עם הבורא ולקבל תשובה? אלא הכוונה בדברי איוב לומר, שמה יצדק אנוש עם אל? כלומר, טענת בני אדם על האלהים לא יכולה להיות טענה, מכיון שהאדם לא יודע שום חשבון מחשבון הבורא. ואם יתעקש המתעקש ויחשוב שיש בדעתו טענות ניצחות ונכונות כלפי הבורא, לא יוכל לטעון טענה אחת של אמת אפילו טענה אחת מיני אלף כלפי הבורא, באופן שלא נכון נעשה דינו.

והמפרש, “לא יעננו אחת”, כלומר שהבורא לא ישיב לו על שאלתו אפילו תשובה אחת, פירוש זה טעות הוא. וכך פירש המצודת דוד, “אם יחפוץ – אם הצדיק ירצה להתווכח עם המקום על קפחון שכרו הלא לא ישיב לו אף תשובה אחת מן אלף שאלותיו“. ואין הפירוש הזה נכון. שבוודאי יש יכולת לבורא להשיב לאדם על כל שאלותיו. ואם היה כתוב, “לא יענה אחת מני אלף”, היה ניתן לפרש כך את הדברים. אבל משכתוב, “יעננו“, כוונתו של איוב לומר, שאפילו באחת מהאלף טענות שיהיו לאדם כלפי הבורא, לא יוכל לטעון טענת אמת שהיא היפך מה שגזר לו הבורא וחכמתו בדבר שגזר. ולכן מילת, “יעננו“, הוא לא ענין “דיבור” של אמירה דווקא, אלא הוא לשון של חוזק הדברים, ויראה לי שהוא לשון משותף.

כמו שנאמר אצל משה רבינו, “והאלהים יעננו בקול” – כלומר, משה רבינו ידבר מלפני העם הדברים אשר פירש לו הבורא או סייע אותו בכך. ואם היה כתוב, “והאלהים ענה בקול”, יהיה עיקר פירושו על ענית הדבר, כאילו היה שואל או מבקש תשובה לשאלה. אבל משנאמר, “יעננו”, אין זו עניה כאילו השיב על שאלת דבר.

אבל האבן עזרא כתב (הפירוש הארוך שמות פרק יט פסוק יט פרשת יתרו): “… וטעם משה ידבר דבק אל קול השופר, כי נשמת משה היתה דביקה בשם, כי משה היה מדבר בתחתית ההר עם השם לשאול לו, והכתוב לא גילה מה היה שואל, והשם עונהו בקול שהיה משה שומעו [ומבינו במראה הנבואה]”. ע”כ.

ולאחר מכן שמחתי לראות שכיוונתי לדברי המכילתא שככל הנראה נעלמו מדברי האבן עזרא (דרבי ישמעאל יתרו – מסכתא דבחדש פרשה ד): שאמרו רבותינו, “משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ר’ אליעזר אומר, מנין אתה אומר, שאין הקדוש ברוך הוא מדבר, עד שמשה אמר דבר, שכבר קבלו עליהם בניך, לכך נאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול. אמר לו ר’ עקיבא, בודאי כן הוא הדבר, ומה ת”ל משה ידבר, אלא מלמד שנתן הבורא ברוך הוא כח וגבורה במשה, והיה הקדוש ברוך הוא מסייעו בקולו, ובנעימה שהיה משה שומע בו, היה משמיע את ישראל, לכך נאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול”. ע”כ. כלומר, לפי דברי המכילתא, יש דיבור שאין בו הברת קול, ויש דיבור שיש בו הברת קול חזקה יותר. ולדעת המכילתא, “יעננו”, הוא סיוע ועזרה מצד הבורא. ולכן, רבותינו מבינים שה’ בא ללמד בפסוק זה, שהרמת הקול מצד משה, היה בסיוע של הבורא יתעלה שמו. ולכן נאמר, “משה ידבר, והאלהים יעננו בקול”, ופירוש מילת, “יעננו”, אין הכוונה שה’ ענה לו! אלא הכוונה, שה’ נתן לו הכח להגביה דיבורו.

.

2) בתוך התשובה הנזכרת, ראינו לשון ברורה שבה נאמר, “וגם ראוי לתקן להם, אם הם מניחין [=ולא אומרים את התרגום בטענה של] מפני טורח צבור, [צריך לתקן אותם מטעותם ולומר להם] להניח שאר דברים כגון בשבת הרבה שעוסקין ברוב תפילה, שהן מאריכין בתפילתן, אי נמי בדרשות שדורשין מן הענין, ומצוה להניח [=להסיר] כל אותן הדברים שמאריכין בהן, [=הכל ב]כדי שיעסקו בתרגום, ולא תשכח מצותו, כי מצות התרגום בעונתו, יותר חמור היא מן העוסק בתורה, ואין לזלזל האידנא בתרגום, וכל מי שיחמיר בדבר להסיר את ישראל ממנהג משונה, ולהחזיר הדבר ליושנו, שכרו שמור לפני המקום“. ע”כ. וברור ופשוט כמה ענין זה חמור מאוד.

.

זו הערה ראשונה על השקפתו של קארו. ואיך שלא יהיה הוא ביטל ביד רמה את קריאת התרגום אונקלוס מעם ישראל בציבור.

.

ב) הבנת מדרשי/מליצות/אגדות/רעיונות חז”ל כפשוטן, או באופן שחולק על יסודות דת האמת.

.

ג) מעבר לזה שקארו הבין כפי שהבין, הבנתו הלקויה הועלתה בתור הלכה למעשה לדורות. כלומר, לא די שאין למדין מן האגדות, לא די שעצם הלימוד מן האגדות הוא משובש ולא נכון, הדבר החמור שנעשה כאן, הוא לימוד ההבל והבאתו הלכה למעשה לדורות! וכפי שלמדנו במאמר הקודם, שקארו כותב שטעם אמירת כפל, “ה’ אלהיכם אמת”, הוא על מנת שאדם ישלים את תיבות קריאת שמע כנגד איברי גופו, וזה יביאהו לרפואת הגוף. וכמו שנעמוד על זה בהמשך הדברים כאן.

.

ד) קארו פסק מספר הזוהר הלכות למעשה, כלומר, פסק מספר שאין עליו מסורת, ואף שראה שדברי ספר האופל לא מובאים בראשונים הקדמונים ולא בגאונים, בכל זאת נטה מהם והלך בעקבות ספר האופל המאגי והפגאני. לא אתפלא, אם המקובלים הארורים שהיו בזמנו דחפו אותו לכך או הפעילו עליו לחצים כבירים, או שהוא חשש מהם שאם לא ירשים אותם בדבריו, לא יקבל דחף והסכמה לכל דבריו שכתב.

.

“מטרתו של כותב הזוהר והוגה דעותיו”:

ודעו לכם קוראים נעימים ואנשים נאמנים, כי לאחר שלוש שנים של חקירה רצופה ועיון בטמטומו ועילגותו של מחבר ספר האופל, הנני סמוך ובטוח שמטרת כותב האופל היתה אחרת ממה שיצא לו כעת. ומה מטרתו לפי עניות דעתי? מטרתו היתה ברורה, לשבש את עם ישראל בהשקפות רעות ולתלותן בחז”ל, באופן שהקורא אשר יקרא את ספרו ויטמיע את פירושיו והזיותיו בהמשך הדורות, כאשר יתעוררו אותם הדורות להבין כי ספר הזוהר הוא נוצרי ומשומד, יגיעו למסקנה, שגם חז”ל הם שקר אוהבי ושוחרי מאגיה. וזו היתה תכלית כתיבת זה הספר, להביא את כל עם ישראל לזלזל בייעוד שלהם, לזלזל בחכמי ישראל האמיתיים אשר מפיהם ועל פיהם ישק דבר.

.

ומטרתו לא רק שהצליחה, אלא נעשה כאן דבר בהרבה יותר גרוע, שילוב של פרו נצרות עם חז”ל. כלומר, שתי מטרות היו כאן:

.

הכנסת הנצרות במסווה של יהדות לעם ישראל

לגרום לכולם במשך הזמן לכפור בחז”ל – וזה גם אחד מהסעיפים להיות נוטה לנצרות בספרו הטמא והארור.

.

“בנו של הרמב”ם – מי שיבין את מליצות חז”ל כפשוטן = יכפור בהם”:

וכתב בנו של רבינו הרמב”ם בספרו מלחמות השם (עמוד פג’ הוצאת קוק): ” דע כי כל הנמצא בתלמוד וזולתו מחבורי החכמים ז”ל בעלי מדרשות והמעשיות, דברי הפסוקים הנמצאים בידינו עתה מעטים ונעלמים מעיני כל ההוגים בתלמוד ורובי המפרשים לא שלחו בהם ידם ולא באה נפשם בסודם. ואבי מורי ז”ל [=רבינו הטהור הרמב”ם] חשב לחבר ספר בפירושם [=על מנת להוציא מדעת בני אדם כי חז”ל היו מאגים או מסטיים חלילה], כאשר זכר בתחילת פירוש המשנה (בהקדמה לפרק חלק סנהדרין י’ א’), ולבסוף נטה מעליו, ויירא משה מגשת אליו, כאשר אמר בתחילת המורה.

ואני אחר פטירתו פירשתי בעניין זה מעט קט, ולא נטיתי, מפני שנתעסקתי בחבור הספר הזה. כי ראיתי תועלתו גדולה ונאמנה מהתחלת הראשונה. אעפ”כ אני מעיר לבך ורעיונך. ואתה פקח עיניך על הדרך הזה שדברו החכמים בדרשות הנמצאות להם, וממנו כוונתם תהא צופה, ויהיה לך לאלהים. ואתה תהיה לי לפה. ומזה תמלט נפשך [=תציל את עצמך] מלהלעיג על דברי החכמים או מלכפור באמיתת דבריהם. או משתחשוב [חלילה] שהם [=כלומר תזהר לעלות בדעתך שקרה לחז”ל] מעשה ניסים, כאשר [=כמו ש]נעשה לנביאים. וכי כן [תזהר לחשוב בדעתך שניסים] יעשה לכל חכם וחסיד. ושאין הפרש בין קריעת ים סוף למשה וליוצאי מצרים, ובין צליחת הירדן לאלישע ולאליהו, או לאחד זולת אלו.

וכל זה תתחייב [=כל ההזיות האלו יעלו על ליבך] כשתיקח אותם הדרשות על פי פשוטן, או על פי הנראה מהם לכתחילה בעיון הראשון. ודי היה בנו להורות שיש מדרשות ומעשיות שיש להם עניין פנימי נסתר חוץ מהעניין החיצוני הנראה. וכל שכן במה שגילה אבא מורי ז”ל בחיבוריו מזה. לולי כי חפצי ורצוני להוסיפך ביאור ולהודיעך מעשים בחלוק ענייניהם שאני מחלק לך בקרוב. ובמשלים אמשול לך בזה הפרק. וראיתי להקדים תחלה הקדמה זו”. ע”כ.

ובדיוק ממה שהזהיר ממנו בנו של רבינו הרמב”ם, בדיוק כך עשה לנו מחבר הזוהר הנוצרי הארור מפי הטומאה, אשר שיבש את דעתם של בני אדם לחשוב כי דבריו הם דברי חז”ל, והכופר בדבריו כופר הוא בחז”ל, שהרי אין דבר אחד שלא פירש לכיוון מאגי ופגאני. וכך היתה השקפתו של קארו בהמון ענינים הקשורים לחז”ל, וטעות זו והשקפה רעה זו, הביאה אותו להאמין לנוצרי מחבר הזוהר הטמא.

.

ותראה את שגגתו הנוספת של קארו במה שכתב בשם ספר הזוהר, והיה סמוך ובטוח כי כוונת הזוהר הוא כפי כוונת חז”ל הטהורים. וז”ל (בית יוסף אורח חיים סימן סא): “וכן כתוב במדרש הנעלם (זהר חדש רות צה.) פתח רבי יהודה ואמר רפאות תהי לשרך וכו’ (משלי ג ח) התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעולם הזה ובעולם הבא דאמר רבי נהוראי אמר רבי נחמיה בק”ש רמ”ח תיבות כמנין איבריו של אדם והקורא ק”ש כתקונה כל אבר ואבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו ודא רפאות תהי לשרך”. ע”כ. ושימו לב לעורמתו של המכשף הארור, אשר דבריו “מעוגנים” על דברי חז”ל, אבל משנה הוא מדבריהם בתחמנות שאין שני לה.

.

וראשית כל יש להסביר את ההבל שבדבריו:

עצם העובדה שהאופל מציג את התורה עצמה בתור “רפואה לגוף”, היא הצגה שרירותית. מכיון שהוא מטמיע אצל הקוראים והלומדים, שעצם הלימוד, כלומר הוצאת המילים בפה, יש בזה כח לתת רפואה לאדם לגופו ולמנוע המחלות מקרבו. כלומר, הוא לא מסייג את הדברים כפי שנציג את דברי חז”ל כיצד הסבירו הדברים בחכמה. אלא הוא טוען שהתורה היא רפואה לגוף באופן מסטי ומאגי, ויש בהוצאת מילות התורה לשדד את מערכות הטבע. והראיה לכך מה שממשיך לכתוב, שכאשר אדם משלים את תיבות קריאת שמע, יש באמירה זו לרפאות את האיברים של הגוף, מכיון שהשלמת התיבות משלימות את איברי הגוף. וקארו, נמשך אחר ההבל הזה לא מפני שספר האופל כתב את זה, אלא כפי שכתבנו, קארו נמשך אחר ספר האופל כי כך גם הבנתו בחז”ל, כלומר הבנתו הלקויה בענין השקפת הדת היא הביאתו להאמין כי רשב”י מסוגל להוציא מילים אלו מן פיו הטהור חלילה.

.

והנה דברי חז”ל לפנינו (תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נד עמוד א): “אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין עמו לוייה – יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן הם. [=כאן במקרה זה רבי יהושע בן לוי מסביר, שמי שהולך לבד בדרך, יעסוק בתורה באופן שיחזק עצמו שכלית להבין כי אין מלבד הבורא שום דבר, והכל ממנו. ולכן בעקבות כך החששות שלו לגבי ההליכה לבד יעלמו. אבל אין כוונתו לומר שאדם שמפחד והולך בדרך יחידי, יגרוס בתורה ועצם האמירה תצילהו חלילה וחס! הכל הוא ענין שכלי הבא לכונן את דעת האדם].

חש בראשו – יעסוק בתורה, שנאמר כי לוית חן הם לראשך. [=אדם שיש לו כאבי ראש, מלמדנו רבי יהושע בן לוי, שילמד ויעסוק בתורה, ועל ידי עסק לימוד התורה שצריך לחשוב המון או ללמוד מוסר, לא ירגיש את כאבו בעקבות עומק הלימוד או נתינת המוסר. וכל זה דרך הלצה ללמד כמה התורה יש בה כח להשכיח את עניני העולם הזה ואת משבריו. אבל לא מדובר כאן באופן מאגי, כלומר, אין מדובר כאן שאדם ילמד תורה ופתאום יעברו לו הכאבי ראש ולא יטפל בעצמו, הכל הוא ענין טבעי ולא מסטי. ועל אותו ענין מה שאמר] חש בגרונו – יעסוק בתורה, שנאמר וענקים לגרגרתיך. חש במעיו – יעסוק בתורה, שנאמר רפאות תהי לשרך. חש בעצמותיו – יעסוק בתורה, שנאמר ושקוי לעצמותיך. חש בכל גופו – יעסוק בתורה, שנאמר ולכל בשרו מרפא.

אמר רב יהודה ברבי חייא: בא וראה, שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם נותן סם לחבירו – לזה יפה ולזה קשה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן תורה לישראל – סם חיים לכל גופו, שנאמר ולכל בשרו מרפא. אמר רב אמי: מאי דכתיב כי נעים כי תשמרם בבטנך יכנו יחדו על שפתיך, אימתי דברי תורה נעימים – בזמן שתשמרם בבטנך, ואימתי תשמרם בבטנך – בזמן שיכנו יחדו על שפתיך”. ע”כ. וכל אלו הדברים הם משל ומליצה לכח התורה ולמה שלימוד התורה והמוסר וטעמי המצוות מסוגלים להשפיע על האדם באופן שכלי.

.

כי כאשר אדם לומד תורת אמת, והלימוד ערב לו, וזוכה הוא ללמוד לימוד שיש בו להכניע את הלב, כל הכאבים כבר פחות מורגשים. וכן מה שנאמר, “ולכל בשרו מרפא”, במי זה מדובר? במי שיש לו מה לענות ששואלים אותו שאלות, ורואה תוצאות טובות מהלימוד אשר למד. ולכן אסור לאדם שנמצא באבלות ללמוד תורה, כי התורה משמחת ונותנת חיים לנפש, מכיון שהיא מסבירה לאדם את יעודו ואת תכליתו. והכל כולל הכל הוא ענין טבעי.

.

אבל החושב להתרפאות מהתורה באופן מאגי חלילה, או באופן מסטי, או להשתמש בתורה בתור רפואה כמו שכתב ספר הזוהר הנוצרי וכך פסק קארו בשולחנו, שצריך להשלים רמח תיבות כנגד רמח איברים, שאין כאן שום דבר שכלי, כי מדובר בקריאת שמע! ולא רק שמדובר בקריאת שמע, אלא מדובר בחזרה על כמה מילים שאינן קשורות בקשר ישיר לקריאת שמע, ואף לא ניתנות לשם חזרה שכלית, אלא מסטית לגמרי!

וכבר כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה הלכה ד): “אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם“. ע”כ. ובמקום אחר כתב (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה יב): “הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים, כדי שתגן עליו [=כדי שיעוררו] זכות קריאתן [=את נפשו וירוממו את רוחו], וינצל מצרות ומנזקים, הרי זה מותר”. ע”כ.

.

ושימו לב לדבריו של רבינו, “שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות“, כלומר, בכל מקום שחז”ל כתבו ולימדו שאדם שיש לו מיחוש בראש וכל כיוצא בזה, ולומד הוא תורה ויש סיכוי שהכאב יפחת, כוונתם על הנפש של האדם. שהתורה, כאשר לומדים בה ומעיינים בה בדרך האמת, יש בה כח שכלי ותבוני ליישב את הנפש של האדם. אבל בשום פנים ואופן התורה לא משמשת לרפואת הגוף באופן מאגי! כי התורה היא רפואת הנפש של האדם. וכבר ידוע שהמון חולאים באים על האדם בעקבות נפש לקויה, או משברים פנימיים ברוחו של האדם.

ולכן הבריא שקורא פסוקי תהלים או פסוקים אחרים, על מנת שתגן עליו זכות קריאתן, כלומר שעל ידי הקריאה יכניס הרוממות בליבו ויפחד מן הבורא ועל ידי כן לא יעשה עבירות, הרי זה מותר. והיה מקום גם כאן לאסור, שאע”פ שעושה כן על מנת להכניע ליבו, בכל זאת משתמש עם הפסוקים עצמם לצורך הכנעת הנפש. ולכן כותב הרמב”ם, “הרי זה מותר”, מכיון שהוא לא משתמש בפסוקים באופן מאגי, אלא משתמש עמהם באופן שכלי. וזה כמו שאדם ילך עם שרשרת שבה כתוב, “שויתי יי לנגדי תמיד”, לא ניתן לייחס את עצם הכלי הזה כאילו הוא משתמש בפסוקי תורה לצורך ריפוי. כי יכול הוא לטעון, שהוא מסתכל על זה בשביל להכניס הרוממות בליבו תמיד. ובזה האופן בוודאי שמותר.

.

וראה מה שכתב המאירי (בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף סח עמוד א): “והציר הגדול שדלת התורה סובבת עליו והוא ענין, “פן תשא עיניך השמימה”, ומתוך כך אמרו, שהלוחש על המכה וקורא בה פסוק של תורה, או שמניח ספר תורה או תפילין על הקטן שיישן, או שלא יבעת, הרי הוא [=בוודאי] כופר בתורה [=שעושה התורה לרפואת הגוף באופן מסטי ומאגי], אבל האומר פסוקים או מזמורים דרך תפלה להגן עליו מחליו ומצרותיו מותר ותבא עליו ברכה”. ע”כ. והנה המאירי מגלה וכותב, “דרך תפילה להגן עליו מחוליו”, כלומר, מה שכתב הרמב”ם שהקורא מזמורים על מנת שתגן עליו זכות קריאן, מדובר בפסוקים שמדברים בלשון נוכח כלפי ה’, כמו פסוקי תהלים וכל כיוצא, שהקורא הופך את עצמו להיות כמי שכתב את הדברים, והופך את הקריאה עצמה לתפילה לבורא, ולא שהוא משתמש עם פסוקי התורה שיגנו עליו באופן מאגי לעתיד על ידי עצם אמירתם, כי זו לא כוונת הרמב”ם כלל חלילה. שאין הבדל בין השתמשות באופן מאגי כעת, או לעתיד שיבוא.

.

ואציין שהיה לי דין ודברים בנושא זה עם אחד החברים החפצים באמת, ולדעתו, אין בזה עבירה שתגן זכות קריאת התורה לעתיד. ואלו דבריו: “אדם שעושה מצוה או קורא פסוקים במטרה שזכות עשיית המצוה או קריאת הפסוקים תגן עליו בעתיד מייסורים או תזכהו לשכר אינו בגדר כופר בתורה, והדבר פשוט וברור בדברי הרמב”ם בסוף הלכות תשובה”. ע”כ.

והשבתי לו כך: “הרמב”ם מדגיש, “תהלים” בהלכה הנזכרת. כי תהלים משבר הלב או הדבר הופך את הקורא ללשון נוכח וכו‘. זו כוונתו לדעתי. כי איני רואה הבדל בין זה שהופך את קריאת התורה להגנה כלשהי, בין שהיה הדבר כעת או לעתיד. שהרי כל מה שבאו חז”ל ורבינו ללמד, שהאדם לא יהפוך את התורה לרפואה אלא לשכל ישר שבא לכונן את האדם וליישב את נפשו וכו. אבל מכבד את עמדתך“. ע”כ.

ולאחר מכן השיב לי שוב כך: “שוב שלום וברכה, יש הבדל עצום בין הדברים, וחז”ל התירו לאדם לעבוד את ה’ מתוך מחשבה לקבל שכר לעתיד לבוא, חבל שתאמץ לעצמך טעות, עיין היטב בסוף הלכות תשובה. כל שנאסר והוא בגדר כפירה בתורה הוא להפוך את התורה לכלי לפתירת בעיות קיימות בצורה מאגית, אך לזכות לשכר לעתיד לבוא או להציל מייסורים, אין זו בגדר כפירה בתורה כלל ועיקר, ואם חלילה תדבק בטעות הזו תצא תקלה תחת ידך, מפני שתייאש את רובו המכריע של העם אשר אינם מסוגלים לעבוד את ה’ מאהבה. תן דעתך”. ע”כ.

ואחר העיון בדברים ובלשון הרמב”ם, נראה שהאמת עם הרב אדיר, כי רבינו הרמב”ם כותב, “שתגן עליו זכות קריאתן“, ולא הזכיר בדבריו את ענין התפילה וכו’. והמאירי הוא זה שהוסיף את ענין התפילה. ואולי כוונתו של המאירי היתה לא לפתוח פתח לדבר.

.

שינוי נוסח של קארו לעומת לשון הרמב”ם – השינויים נעשו בכוונת מכוין:

אמרו רבותינו בתלמוד (בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד א): “אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד”. ובעקבות כך כתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ח  – יב): ” … כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו … וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מדבר, וידמה דבר לדבר, ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך הוא עיקר המידות, והיאך יוציא האסור והמותר, וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא.

כיצד? היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר, ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה.

והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן, במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו“. ע”כ.

.

אמנם רב ההבדל בין דברי הרמב”ם, לדברי קארו בשולחנו (שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו): “כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח).  ומי שא”א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים“. ע”כ.

שימו לב היטב למה שהשמיט קארו מהלכה זו בכוונת תחילה (על פי מה שבדקתי, אשמח לראות אחרת אם כתוב היכן שהוא בספרו), והם דברי הרמב”ם שכתב, “גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו“. ומדוע השמיט קארו את הדברים החשובים הללו? מכיון שקארו לא היה עובד למלאכתו, או שהיה מתפרנס מן התורה הוא וכל האנשים שהיו בדורו, והיו נהנים מכבוד התורה, ולכן כתב בסוף ההלכה הזו, “ומי שאי אפשר לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים“. ע”כ. במילים אחרות, קארו השמיט את דברי הרמב”ם המלמדים שחובה לעבוד, קארו השמיט את ההלכה שהרמב”ם מציין שכל חכמי ישראל שמהם עברה התורה במסורה היו עובדים וגם לומדים. ולא רק שקארו השמיט דבר זה ולא לימד את ישראל לעבוד, אלא גידל דור של בטלנים, שהרי פסק, שמי שלא יכול ללמוד מכיון שעובד הוא למלאכתו, יתן כספו לאחרים, לאותם אלו שכל הזמן לומדים.

.

ומבחינתי הדבר החמור ביותר הוא ההשמטה שכל גדולי ישראל שמהם עברה התורה שיש לנו היום, כלומר שבלעדיהם לא היה תורה כלל, הם בעצמם היו עובדים למלאכתם, זו ההשמטה החמורה ביותר שאפשר להשמיט מדברי הרמב”ם. ומדוע נהג קארו בדרך הזו? מכיון שקארו לא יכול היה ללמד בספרו, שאפשר גם לעבוד וגם להיות גדול בישראל! ולא רק גדול בישראל, אלא מעביר התורה שבלעדיו לא תשאר תורה בישראל. שכן אם קארו יכתוב הלכה זו בספרו, מה עושה אותו למיוחד מאשר אחרים? גם אחרים שעובדים למלאכתם יכולים להיות גדולים בתורה!

.

ולכן קארו מעז לכתוב על הרמב”ם (כסף משנה הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י): לאחר שלא הצליח לדחות את כל ראיותיו של הרמב”ם שהוכיח שאסור בשום אופן להתפרנס מן התורה, וכותב מסכם ומחרף:  “… וראינו כל חכמי ישראל [=מי שמתפרנס מן התורה הוא לא חכם מישראל אלא מחלל שם שמים ברבים. אבל אלו חכמי ישראל בשביל קארו], קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור [=כלומר, עוברים ביד רמה על הלכות פסוקות, ומחללי שם שמים ברבים]. וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה. אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות [=מי נתן להם אישור לכך?] משום עת לעשות לה’ הפרו תורתך, שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח”ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר”. ע”כ.

ודבריו של קארו הם כל כך קלושים, עד שכל ילד מתחיל יודע להבחין כמה נגיעה יש לו בדבר. ומה שכתב, “לא היו יכולים  לטרוח בתורה כראוי”. לא מובן! כיצד הלל הזקן וכל התנאים והאמוראים עבדו, למדו ולימדו את כל ישראל? האם התורה נשתכחה בגלל שעבדו? הלא תראו קוראים נעימים איזו תורה יצאה מהרמב”ם שהיה עובד למלאכתו! ואיזו תורת מינות פרו-נוצרית יצאה מקארו ורבותיו שחלקם היו מינים והוזי הזיות. ושלא נדבר על כך שחיללו שם שמים ברבים שהרי התפרנסו מהתורה, וממשיכי דרכם עד היום ממשיכים לעשות כמוהם יהיו עושיהם!

והפלא הגדול, שקארו כותב בעצמו (שולחן ערוך אורח חיים הלכות בית הכנסת סימן קנו – סעיף א): “אח”כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו ע”ד קונו; ומ”מ לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו”. ע”כ. אבל, אין זה פלא כלל, כי מישהו צריך לפרנס את לומדי התורה, ומכיון שכך, אי אפשר לצוות את כולם שלא יעבדו, לכן קארו מזהיר מחד, “חובה לעבוד”, ומצד שני אומר, “להספיק ללומדי התורה”! ויד רוחצת (עמלה) לפרנס את מי שהחטיאו את עמינו הטהור.

.

עוד כתב קארו (סעיף ד): “חייב אדם לשלש לימודו, שליש בתורה שבכתב, דהיינו הארבעה ועשרים; שליש במשנה, דהיינו תורה שבעל פה, ופירושי תורה שבכתב בכלל זה; שליש בתלמוד, דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה, דברים שלמד מפי השמועה. כיצד, היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג’ שעות ביום וט’ בתורה, קורא ג’ מהם בתורה שבכתב, ובג’ תורה שבעל פה, ובג’ יבין דבר מתוך דבר. במה דברים אמורים, בתחילת לימודו של אדם. אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבעל פה, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו”.

.

שינוי ניכר יש בין קארו לבין רבינו הטהור:

א) רבינו הרמב”ם כתב, “ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן, עד שידע היאך הוא עיקר המידות, והיאך יוציא האסור והמותר, וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא“. שימו לב קוראים נעימים כי הרמב”ם מלמד שהמטרה של בני אדם הוא לדעת, “עיקר המידות”. אמנם קארו כתב, “עד שידע היאך עיקר המצות“. כלומר, קארו מעניין אותו איך לדעת את המצוות ולא המידות. רבינו מלמד, שהמידות, כלומר הדעות, המידות, המצוות, והתכלית היוצאת באופן כללי מלימוד התורה עצמה, הוא זה אשר מעניין!

.

ב) רבינו הרמב”ם כתב, “והיאך יוציא האסור והמותר”. כלומר, לדעתו של רבינו אדם לומד ומעיין כיצד להוציא האסור והמותר בעצמו. אבל קארו כתב, “והיאך יוצא האסור והמותר”. כלומר קארו מלמד ומורה לאדם, “תלמד מאחרים כיצד הם למדו, אין לך זכות לעיין אתה לבדך”. ובכך קארו מיעט את מוחו ואת דעתו של הלומד להיות כפוף לרבותיו המינים שהיו הוזי הזיות כאמור, והחמירו בדברים שאין צורך להחמיר.

.

ג) רבינו הרמב”ם כתב, “וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא“. קארו כותב, “דברים שלמד מפי השמועה“. קארו מוריד את האות מ”ם, כי לדעתו של קארו אין הקורא רשאי ללמוד לבדו ולפסוק לפי הבנתו, אלא דברים שלמד מאלו שאומרים לו מה לעשות!

.

ד) רבינו הרמב”ם כתב, “אבל כשיגדיל בחכמה“. קארו כותב, “כשיגדיל בתורה“. שימו לב  כיצד קארו משכתב הדברים. את קארו מעניין להיות גדול בתורה, להקרא, “גדול בתורה”, כלומר לדעת ש”ס ופוסקים וכו’. אבל את הרמב”ם מעניין שאדם יתעלה בחכמה, במדע, בכינון הדעות, ברוחב המעשים, הבנת טעמי המצוות, ומה השכל מאחורי כל מצוה ומצוה! זה נקרא, “גדול בחכמה”. לכן רוב הוזי ההזיות שנקראו גדולי ישראל בדורות האחרונים, נקראו גדולי התורה, כי לא היה בהם לא חכמה, לא מדע אמת, והיו טועים מן הבהמות! וכפי שכבר הבאנו בראש זה המאמר בשם הרמב”ם.

.

ה) והחשוב ביותר לדעתי, קארו משמיט את ענין “הפרדס” והבנת יסודות הדת, הבנת ההשקפה, הבנת טעמי המצוות, וכל הדברים שהתורה עומדת עליהם, קארו משמיט את זה הענין מאופן הלימוד, והכל במטרה אחת, להרחיק את עם ישראל מן האמת, להרחיק את עם ישראל מייעודו ותכליתו, להרחיק את עם ישראל מהשקפות אמת שקארו מודע אליהם היטב, אבל בוחר בכוונת תחילה להתעלם מהם וללכת כמו האשכנזים אוהבי המאגיה ושוחריה.

כי הרמב”ם כתב, “ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר, ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה. והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן”. ע”כ.

ובהלכות יסודות התורה רבינו כתב (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ד הלכה יב – יג): “ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס, ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין, ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אעפ”כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר“. ע”כ.

שימו לב לדבריו של רבינו הטהור, “לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות“, רבינו מבאר שהם דברים קטנים ואינם התכלית, אלא המצות וההלכות הם סעיף בכדי להביא את האדם לידי השלימות הפילוסופיה הטובה וההבחנה הנכונה בעניני מעשה בראשית והמדע האלהי.

כלומר מה שקארו כיון שיהיה תכלית הלימוד וכל מהוויו של האדם, לדעת רבינו הרמב”ם הוא דבר קטן. ולכן קארו השמיט לחלוטין את ענין לימוד הפרדס מספרו, והעלים את צורכו לגמרי! ולפיכך הדבר החשוב ביותר שעלינו לדעת, והיום זה ברור יותר מכל, הוא מדוע קארו השמיט את יסודות דת האמת מספרו, מכיון שהוא כתב על הרמב”ם בסיכום הלכות יסודות הדת תוך שהוא כועס המון (כסף משנה הלכות יסודי התורה פרק ד הלכה יג): “… והרמב”ם כתב מה שרצה, והלואי שלא נכתב“. ועל מה הוא כותב את זה? כלומר מה הפריע לקארו בדבריו של הרמב”ם? שהרמב”ם רומם את יסודות דת האמת, ואת ההרחקה מן ההגשמה, ואת השכל הישר, ואת תכלית בריאת האדם, יותר מן ההלכות והמצוות עצמם, כי לדעתו של הרמב”ם אלו דברים קטנים וסעיפים לדרך האמת. כלומר, כל ספר המינות שולחן ערוך שכתב קארו וההלכות המובאות שם, לדעתו של הרמב”ם, אלו דברים קטנים!

במילים אחרות, כל מי שהתעסק רק בהלכה בלבד, כמו רבותיו של קארו שלדעתו הם גדולי ישראל, לא התעסקו אלא בדברים קטנים לדעתו של הרמב”ם וגם של חז”ל. ולכן קארו מתפלל ומייחל שהדברים לא היו נכתבים, מכיון שכל מי שילמד את הדברים הללו יקבל שכל ותורת אמת תהיה בפינו ויתרחק מן המאגיה הארורה וההערצה לכל אותם הגדולים שהלכנו אחריהם.

.

מהמאמר הזה למדת היטב והפנמת: “קארו בא לספר הזוהר – לא ספר הזוהר בא לקארו” – קארו היה טמוע בהשקפה רעה מאוד, והיה מאוהבי הנמנעות וכן על זו הדרך. קארו התפרנס מן התורה ואף עודד וגידל דור של בטלנים.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.