.

“וכי אליעזר תופס לאברהם בברית היה”?

.

נאמר בתורה (בראשית פרק כד פסוק א – ג פרשת חיי שרה): “וְאַבְרָהָ֣ם זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַֽייָ֛ בֵּרַ֥ךְ אֶת־אַבְרָהָ֖ם בַּכֹּֽל: וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי: וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽייָ֙ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ”. ופירש רש”י, “תחת ירכי – לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה או תפילין, ו[=ברית] המילה היתה מצוה ראשונה לו, ובאה לו על ידי צער והיתה חביבה עליו ונטלה”. ע”כ. אין בלבי צל של ספק: לפנינו אחד הפירושים ההזויים, המבזים והמתועבים ביותר שיכול אדם להעלות על דעתו — ובפרט כאשר מעיזים לייחס תיאור כזה לאברהם אבינו, ראש האומה, עמוד החסד ואבי המאמינים. עצם העלאת הדברים על הכתב והפצתם בקרב עמנו הטהור היא הידרדרות חמורה של המחשבה, ביזוי הקודש והשחתת מושגי הצניעות והיראה. רק מי ששקע עמוק בהבל, עד שניטלה ממנו היכולת להבחין בין פירוש מכובד לבין דמיון גס ומעוות, מסוגל לקרוא דברים כאלה ולבקש להכשירם בדרך כלשהי.

ולא זו בלבד שמדובר בפירוש מופרך ומחליא; פירוש כזה גורר את המחשבה אל תהום הסכלות ומעיד כאלף עדים על דמיון ילדותי, גס וזימתי. שהרי לפי דברי שלמה יצחקי, אברהם אבינו גילה את מקום מילתו לפני עבדו, ציווה עליו לאחוז בו בידו — כשם שהנשבע אוחז חפץ של מצווה — ורק בעודו אוחז בגופו של אברהם נשבע את השבועה שנדרש להישבע.

וזו איננה הגזמה, לא עיוות דבריו ולא פרשנות מרחיקת לכת; זו משמעותם הישירה והמפורשת של דבריו: “צריך שיטול בידו חפץ של מצוה… והמילה היתה מצוה ראשונה לו… ונטלה”. כלומר, לדבריו אין כאן משל, רמז או מליצה, אלא מעשה גופני ממש: העבד אוחז במקום בריתו של אברהם אבינו ונשבע עליו.

עד היכן עלולה הידרדר פרשנות שאיבדה את גבולות השכל, הצניעות וכבוד האבות? במקום לפרש את התורה בדעת, ביראה ובכבוד — היא הופכת את אברהם אבינו לדמות בתוך תיאור גס, מביך ומשפיל. ואין שום מעטה של “קדושת המפרשים” שיכול להפוך פירוש מעוות לפירוש ראוי, או להלביש דמיון זימתי במחלצות של תורה.

.

ואם תאמר שיש לשלמה יצחקי מקור מחז”ל, שכן נאמר במדרש (בראשית רבה פרשה נט סימן ח פרשת חיי שרה): “ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו – שהיה [אליעזר] זיו איקונין שלו דומה לו. המושל בכל אשר לו, שהיה שליט ביצרו כמותו. שים נא ידך תחת ירכי, א“ר ברכיה לפי שנתנה להם בצער לפיכך היא חביבה, ואין נשבעין אלא בה וכו'”. ע”כ. רחוק כרחוק מזרח ממערב ההבדל שבין דברי המדרש לבין פירושו הגס והמעוות של שלמה יצחקי. בעוד שהוא ביקש להכניס אל הפסוק תיאור מבזה של אחיזה באיבר המילה, רבי ברכיה מפרש את הדברים בדרך אחרת לחלוטין — בדרך שיש בה רעיון, הקשר והיגיון, ולא דמיון זימתי המחלל את כבודו של אברהם אבינו.

רבי ברכיה מסביר שאברהם אבינו אמר לאליעזר עבדו לשים את ידו תחת ירכו, מפני שכל שליחותו של אליעזר עסקה בלקיחת אשה ליצחק אבינו. ומכיוון שהשליחות נגעה בענייני אישות, נישואין ותשמיש, השביעו אברהם באמצעות הירך — האיבר המסמל במקרא את התחום הזה. וכך נאמר בפרשת הסוטה: “וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ”. ומדוע נזכרה דווקא הירך? מפני שהירכיים והרגליים הן הכלים שבאמצעותם נעשית פעולת התשמיש, והן מבטאות בלשון המקרא את הכוח הגופני, התאווה והחטא שבענייני העריות. האשה מכינה את גופה למעשה באמצעות ירכיה, והאיש קרב אליה באמצעות ירכיו. לפיכך, כאשר עסק אליעזר בשליחות של לקיחת אשה, הורה לו אברהם לשים את ידו תחת ירכו — לא על איבר מינו, לא לאחוז בבריתו, ולא לבצע את המחזה הגס שעלה בדמיונו של רש״י.

זהו אפוא עומק דברי רבי ברכיה: השבועה נגעה לשליחות בענייני אשה, ולכן נקשרה בירך, המסמלת את התחום שבו עלול האדם להיכשל בתאווה ובזימה. אין כאן שום אחיזה באיבר המילה, אלא פעולה סמלית הקשורה ישירות למהות השליחות.

גם דברי המדרש, “שנתנה להם בצער”, אינם מוכרחים להתפרש רק על כאב פעולת המילה עצמה. יש כאן משמעות עמוקה יותר: מצוות המילה ניתנה לאדם כדי לצמצם את התפרצות התאווה, להפחית את ההנאה הגופנית הבלתי מרוסנת ולרסן את השתעבדותו של האדם למעשה התשמיש. המילה אינה קמע, אינה סוד מאגי ואינה חפץ להשבע בו, אלא מצווה שכלית ומוסרית, שנועדה לחנך את האדם לשלוט ביצרו, למעט בתאוותו ולכוון את כוחות הגוף אל דרך התבונה והשלמות.

כפי שכבר ביארנו בהרחבה, מצוות המילה באה להפחית את עוצמת היצר והסיפוק הגופני, כדי שהאדם לא יהפוך לעבד של תאוותיו. היא מכוננת בו משמעת, צניעות ושלטון השכל על החומר. ולכן פשוט וברור שאברהם אבינו ציווה את אליעזר לשים את ידו תחת ירכו, כלומר באזור הרגל והירך, המסמל את עניין השליחות — ולא באיבר המילה עצמו.

ויש להדגיש נקודה נוספת, המפריכה לחלוטין את ההבל שהלביש רש״י על הפסוק: השבועה כלל לא הייתה בירכו של אברהם, לא במילתו ולא בשום חלק מגופו. השבועה הייתה בבורא יתעלה שמו בלבד. הנחת היד הייתה תחת הירך, אך נוסח השבועה היה מפורש: “וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיי אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם”.

כלומר, היד נגעה בירך, אך השבועה הייתה בשם הבורא. אברהם אבינו לא הפך את גופו לחפץ של מצווה, לא דרש מעבדו לאחוז בבריתו ולא השביע אותו באיבר מינו. כל התיאור המתועב הזה נולד אך ורק מדמיונו של פרשן, אשר במקום להבין את לשון המקרא ואת רעיון המדרש, גרר את הפסוק אל מקום נמוך, גס ומבזה.

הנה אפוא ההבדל: המדרש מבאר רעיון מוסרי הקשור לשליחות, לנישואין ולריסון התאווה; ואילו רש״י הכניס לתוך הפרשה תיאור זימתי, ילדותי ומחליא, שאין לו הכרח בפסוק ושאין בו אלא ביזוי אברהם אבינו והשפלת דברי התורה.

.

ולכן, אין ספק שאברהם אבינו ביקש מאליעזר עבדו שיתפוס את רגלו, כלומר מתחת לירך. ולדעתי מתוך שאמר לו, “תחת ירכי“, ולא אמר, “ירכי“, מכאן אנו למדים כמה הרחיק אברהם אבינו את המגע שיהיה רחוק מן איבר המין, וגם לא היה עולה על הדעת אפילו במחשבה שיצטייר בליבו של אליעזר, זיק של מחשבה בנושא כעור זה. עוד ראיה שלא מדובר על איבר המין, משום שמקום הערוה נקרא, “בשר“. כמו שאמר (יחזקאל פרק כג פסוק יט – כא): “וַתַּרְבֶּ֖ה אֶת־תַּזְנוּתֶ֑יהָ לִזְכֹּר֙ אֶת־יְמֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר זָנְתָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וַֽתַּעְגְּבָ֔ה עַ֖ל פִּֽלַגְשֵׁיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר בְּשַׂר־חֲמוֹרִים֙ בְּשָׂרָ֔ם וְזִרְמַ֥ת סוּסִ֖ים זִרְמָתָֽם: וַֽתִּפְקְדִ֔י אֵ֖ת זִמַּ֣ת נְעוּרָ֑יִךְ בַּעְשׂ֤וֹת מִמִּצְרַ֙יִם֙ דַּדַּ֔יִךְ לְמַ֖עַן שְׁדֵ֥י נְעוּרָֽיִךְ”. ומה שאמר, “בשר חמורים”, התכוין הנביא לגודל הברית, שהיו הנשים אוהבות את אותם המצריים הגם שהיו רעים במידות הנפש וגורמים עינוי וצער לנשותיהם. אבל בגלל שהם היו חזקים במעשה התשמיש, היו מתרצות לשמש עמהם ולהנות איתם.

כמו שכתב הרד”ק (רד”ק יחזקאל פרק כג פסוק כ): “אשר בשר חמורים בשרם – טעמו על הפילגשים כי גם ערות הנקבה מכונה בלשון בשר כמו דם יהיה זובה בבשרה או טעמו על המצריים ועל הכשדים ועל זה המשל אמר וזרמת סוסים זרמתם כנוי לזרע היוצא כזרם מים היוצא בכח ודמה ערותם לחמורים שהם גדולי בשר ודמה אותם לסוסים שהם שטופים בזמה יותר משאר הבהמות. וזכר הסיפור הזה לגנאי שהמצריים מכוערים במעשיהם ואף על פי כן חשקה בהם ולמדה את מעשיהם המעשי’ המכוערים והפחותי’ שבמעשיהם“. ע”כ. וכ”כ המצודת דוד, “על אשר אבר התשמיש שלהם גדול כשל חמור וזרמת הזרע שלהם מרובה כזרם שפיכת זרע הסוסים, ודרך זונה מופלגת בתכלית ההפקר להתאוות באלה”. ע”כ.

ולכן אם אברהם אבינו היה מבקש ממנו חלילה לתפוס את איבר מינו, היה צריך להיות כתוב, “שים נא ידך בבשרי”.

.

שוב נוכחנו לדעת ולהבין, כמה רחוק פירושו של שלמה יצחקי מן האמת. וכמו שכתב הרד”ק, “שים נא ידך – אמרו, כי מנהג היה באותו הימים לאדם שמצוה אחר, שמשים ידו תחת ירכו לקיים הדבר, כי כמו שהיד ברשותו תחת ירכו כן יהיה הוא ברשותו לקיים דבר, והיה מנהג זה חזק ביניהם לקיים כל דבר כמו ברית שכורת אדם עם חברו וכן אמר יעקב אבינו ליוסף כשרצה לצוותו על קבורתו. ויש מפרשים שהשביעו במצות מילה, ואם כן היה לו לומר ואשביעך במצוה זו, והוא אמר ואשביעך בה’ אלהי השמים”. ע”כ. כמה פירושו של הרד”ק נקי וזך. ולא רק שהוא זך ונקי, אלא בסוף הדיבור, הוא אינו מסכים עם דברי המדרש. וכל שכן עם פירושו המחליא של רש”י.

אגב, לפי שלמה יצחקי, גם יעקב אבינו ציוה לבנו לתפוס לו בברית? (בראשית פרק מז פסוק כט פרשת ויחי): “וַיִּקְרְב֣וּ יְמֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לָמוּת֒ וַיִּקְרָ֣א׀ לִבְנ֣וֹ לְיוֹסֵ֗ף וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֣חַת יְרֵכִ֑י וְעָשִׂ֤יתָ עִמָּדִי֙ חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֔ת אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם“. ע”כ.

.

ראוי עוד לציין, שלא לחינם בעלי המינות וצאצאיהם מקבלים בשמחה את הפירוש הזה. שהרי פירוש כזה מספק להם כביכול אחיזה נוחה לעגן בה את מעשיהם המשובשים, ולומר: אם אצל אברהם אבינו הותר מעשה כזה במסגרת השבועה, אם כן מה לנו להתרעם על אותם מנהגים מכוערים שנמצאו אצל ויטאל המטורלל ושאר בעלי הקבלה הפרו-נוצרית.

וכאן עומק הנזק. כאשר מפרשים את מעשה אברהם באופן המכניס לתוך דמותו הטהורה פעולה מגונה, נפתחת הדלת בפני בעלי ההבל להצדיק באמצעותו את תועבותיהם. הם לוקחים את אברהם אבינו, עמוד האמונה והיחוד, ומעמידים אותו ככלי שרת להכשיר מעשים שמקומם מחוץ למחנה ישראל.

כך נוצרת שרשרת ההשחתה: תחילה פירוש זר ומסוכן נכנס אל הפסוק; אחר כך בעלי הסודנות נאחזים בו; ולבסוף משתמשים בו כדי לומר שכל מעשה משונה, כל הנהגה מגונה וכל טקס אפל שנמצא אצל המקובלים — כבר יש לו שורש אצל אברהם אבינו. היש חילול גדול מזה?

ולפי דרכם, אם לאברהם הותר שיאחזו לו בברית בשעת שבועה, הרי שגם לחיים ויטאל ולשאר בעלי ההזיות מותר להלביש את תועבותיהם בלבוש של “קדושה”, “סוד” ו“תיקון”. וכך הופכים את הקדושה לכלי להכשרת פריצות, ואת דמותו של אברהם אבינו לכיסוי על מעשים שהדעת הישרה והצניעות הטהורה דוחות בשתי ידיים.

והכול מתחיל היכן? בפירושו של שלמה יצחקי. לא מפני שבעלי המינות היו צריכים ראיה אמיתית, אלא מפני שכל רמז וכל פתח מספיקים להם כדי להכניס את הבליהם לתוך בית המדרש. וכאשר פירוש כזה מונח לפניהם, הם אינם בוחנים אותו לאור טהרת התורה, אלא משתמשים בו כמקפצה להעמקת ההשחתה.

לכן חובה לומר בבירור: אין להכניס מעשים מגונים לתוך דמותו של אברהם אבינו. אין להשתמש באבות האומה כדי להצדיק הנהגות מכוערות של בעלי הקבלה. ואין להפוך פסוק בתורה לפתח דרכו ייכנסו בעלי האופל ויאמרו: גם מעשינו מקודשים.

אברהם אבינו הוא סמל האמונה הטהורה, הנקייה והנשגבה; לא כלי ביד המינים להכשיר את שיבושיהם. וכל פירוש המעמיד את קדושת האבות כבסיס להיתר מעשים מכוערים — יש לדחותו, לגנותו, ולעקור את השפעתו מן הדעת.

עד כאן כתבתי מאמר קצר זה. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.