.

***

“וכתובת קעקע לא תתנו בכם”

.

“וכתובת קעקע לא תתנו בכם”:

אמר ה’ בתורה (ויקרא פרק יט פסוק כג – לב פרשת קדושים): “וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל: וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל־פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַייָֽ: וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י יְיָ֥ אֱלֹהֵיכֶֽם: לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ: לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ: וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַֽעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י יְיָֽ: אַל־תְּחַלֵּ֥ל אֶֽת־בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹא־תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה: אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְיָֽ: אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְיָ֥ אֱלֹהֵיכֶֽם: מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְיָֽ”. ע”כ.

והנה, מכל האמור בתורה אנו למדים, כי ה’ יתברך ציוה עלינו להבדל מדרכי הגוים הערלים, ושלא ננהיג עצמינו כמעשיהם, כי רוב מעשיהם היו נעשים משום האמנה בהבלי הבליהם, והיו עובדי עבודה זרה, ונוטים לדרכי המינות המאגיה והמיסטיקה, בדיוק כמו שהסיתו את עם ישראל מכשפי הזוהר הארורים וממשיכי דרכם המקובלים שר”י.

ולפיכך, כל האיסורים הללו האמורים, שהזהירנו ה’ יתברך בתורתו, הכל הוא על מנת שלא נדמה לאותם הגוים במעשיהם, כי על ידי עשיית מעשיהם והדברים הדומים להם, יתכן שאדם יבוא לשתף עם ה’, ולעבוד עבודה זרה חלילה, ולהאמין בהבלי הבליהם.

כלומר, איסור כתובת קעקע, הוא איסור השייך בקשר ישיר לענין עבודה זרה, כלומר, שכל טעם איסור כתובת קעקע, הוא על מנת שלא נבוא לעבוד עבודה זרה, ולכן ציוה ה’ בתורה, שלא נעשה כתובת קעקע ונהיה דומים לעובדי עבודה זרה, ועל ידי דימוי זה לגוים, נבוא להיות כמוהם במעשיהם, ונלך אחרי ההבל ונהבל חלילה וחס. במילים אחרות, איסור כתובת הקעקע האמור בתורה, באה להרחיק מן העבודה זרה.

.

ועוד יש לדייק מלשון התורה שאמרה, “וכתובת“, משמע שרק ענין, “כיתוב” הוא שאסור, ולא ציורים ודמויות לכאורה.

.

“טעם לכתובת קעקע אצל העמים בזמנים עברו”:

במצרים העתיקה, נמצאו מומיות המתוארכות לתחילת האלף השני לפנה”ס, מעוטרות בכתובות קעקע. מבדיקה ראשונית, החוקרים הסיקו שהעוסקות במלאכת הקעקוע היו כנראה נשים מבוגרות בעלות ניסיון שהכירו את הסמלים ופירושם, ושמנהג זה היה נחלתן הבלעדית כמעט של נשים.

בנוסף ידוע כי לפחות אחת מהנשים המקועקעות שנקברו ותויגו כפילגש המלך הייתה למעשה כוהנת האלה חתחור. אשה זו העונה לשם אמונט נחשבה לרמת מעלה, והקעקועים שנמצאו לגופה החנוט יצרו מערך של נקודות וקווים מקועקעים על הבטן, סימנים אלה תאמו לקישוטים שהיו נפוצים על פסלי פריון מצריים וההשערה היא שמדובר בקעקועים לצורכי טיפול רפואי, או ששימשו כעיטור פולחני בעל יכולות מאגיות. [=קעקוע לשם עבודה זרה, כלומר, בזמנים עברו היו בטוחים שיש כח לסימונים על הגוף, להוריד שפע וכו’.]

ישנם חוקרים המשערים שבשל הקרבה של הקעקועים לנקודות דיקור המוכרות כיום, ייתכן ששימשו גרסה קדומה של רפואת דיקור למחלות כרוניות כמו דלקת פרקים. כאשר הבטן המקועקעת גדלה במהלך ההיריון מערך הקווים והנקודות גדל ויצר מעין “רשת הגנה” ברורה סביב העובר. [=שוב האמנה בכח אחר מלבד ה’, מחשבות הבל ותוהו!].

קעקועי נשים בשבט קויטה (Koita) מפפואה גינאה החדשה מתחילים באופן מסורתי בגיל 5 וכל שנה מתווספים קעקועים חדשים. הקעקוע בצורת V על בית החזה מסמל שהבחורה הגיעה לגיל הנישואין.

ביפן של תחילת המאה השלישית לפנה”ס הקעקועים נתפסים כסמלי מעמד חברתי, ובנוסף מיוחס למקועקעים משמעות רוחנית אך אין תמימות דעים אודות טיבם. על פי כתבי הכרוניקה היפנית “קוג’יקי” מנהג הקעקועים לא היה מקובל ביפן עצמה והמקועקעים נחשבו כבר אז ל”זרים”, מאוחר יותר דווח בכרוניקה הבאה “ניהון שוקי” שקעקועים נצפו רק בקרב הילידים היפניים בני איינו. החל מתקופת קופון הקעקועים מופיעים בהקשרים חברתיים שליליים ונחשבו כעונש לנושא אותם, ייתכן שגם ההשפעה הסינית על יפן גרמה לכך שבסופו של דבר גם ביפן ראו כתובות קעקע כדבר שלילי, ובשלב מסוים החלו להשתמש בקעקועים כאמצעי ענישה לפשעים החמורים ביותר. אדם מקועקע הוחרם על ידי משפחתו וחי בשולי החברה[דרוש מקור]. גם בתרבות ההלניסטית החשיבו את הקעקועים כמנהג ברברי ונהגו לסמן בהם עבדים או אסירים.

.

מנהג של עשיית כתובות קעקע התקיים גם בקרב האצטקים והמאיה של מרכז אמריקה וגם בקרב האינדיאנים של צפון אמריקה למשל בשבט היורון. מיסיונרים צרפתיים סיפרו על תהליך בו ישבו הלוחמים שעות ללא תזוזה בעת שחבריהם דקרו את עורם במחט עצם מחודדת, ניגבו את הדם ושפשפו פחם לתוך הפצע. תהליך זה היה מסוכן למדי ואכן נגרמו לא מעט מקרי מוות בעקבות חריטת קעקוע. בבריטניה הייתה מסורת ארוכה של ביצוע קעקועים בין השבטים הבריטונים הקדומים. יוליוס קיסר מתאר כיצד נהגו התושבים לקעקע את גופם.

.

מסורת ביצוע כתובות קעקע בפולינזיה, כפי שהתקיימה לפני בואם של האירופאים לדרום האוקיינוס השקט, הייתה האמנותית ביותר בעולם העתיק. היא התפתחה במהלך אלפי שנים בכל רחבי איי פולינזיה ובצורתה המתקדמת ביותר התבטאה בצורות גאומטריות מורכבות שנוצרו בשלבים במהלך חיי אדם עד שכיסו את כל גופו. כתובות הקעקע הפולינזיות לא נפלו מעבודותיהם של אמני הקעקוע המודרניים ביופי ובמורכבות. במיוחד הצטיינו בכך המאורים בניו זילנד, הידועים בציורי הקעקע העדינים על פני הגברים והנשים (הקרויים מוֹקוֹ).

.

מהעובדה שהתורה אוסרת על עשיית כתובת קעקע, ניתן להסיק שעשיית הקעקע היה מנהג רווח אצל העמים הכנעניים על אף שחלקם ישבו בחלק משטחי ארץ ישראל. (ויקיפדיה).

.

והנה, מבואר יוצא כי כמה טעמי הבל מהובל היה למנהג הרע הזה שנקרא, “כתובת קעקע“, ואע”פ שיתכן שהיו חלק מן האנשים ונשים עושים זאת מפן של יופי, ואין בכך שום בעיה כלל על פי עצם בריאתו של האדם ותכליתו.

אמנם, מכיון שה’ יתעלה שמו, רצה שעם ישראל יתעלה ויתקדש, לכן, מכיון שרוב בני האדם בזמן קבלת התורה ולפני כן, היו עושים את כתובות הקעקוק משום מאגיה, מיסטיקה, או סמל לכך שהוא, זה עושה הקעקוע, עובד עבודה זרה, רצה ה’ יתברך לזכות את ישראל, והבדיל אותם ממעשים אלו, ולא רצה שנדמה לגוים בשום אופן מן הדברים, והכל על מנת שלא נלך אחר ההבל ונהבל!

.

ואמרו חז”ל במשנה (משנה מסכת מכות פרק ג משנה ו): “הכותב כתובת קעקע [=שימו לב לדגש של חז”ל, “כתובת” – “קעקע” – שתי תנאים דווקא כמו שאמר ה’ בתורה. אבל] כתב [=צבע על גופו, שנבלע הרושם בגופו בשכבת האפידרמיס], ולא קעקע [=לא שרט את העור והכניס את הרושם למקום שישאר בו קבוע. או ש]-“קעקע” [=עשה שריטה הראויה לכתב שיכנס שם, ולא ימחק זמן רב מאוד], ולא כתב [=כלומר, שלא החדיר לתוך השריטה רושם הראוי להתקיים לעולם], אינו חייב [מן התורה] עד שיכתוב [=בצבע המתקיים לעולם], ויקעקע [=את הצבע, כלומר שיעמיק את הרושם בתוך עורו, לתוך שכבת ה-“דרמיס”] ב[צבע] דיו ובכחול, ובכל דבר שהוא רושם [=”רושם” הכוונה לדבר שמתקיים למשך שארית חייו של האדם. ומראה בכך שנמכר למה שעשה].

רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון אומר [=מסביר את ההוראה הזו, ומבאר שמן התורה], אינו חייב [=לא עובר עבירה מן התורה], עד שיכתוב שם השם [=שם של עבודה זרה, כלומר שיכוין להיות נמכר לעבודה זרה! וסימן זה יהיה בגופו לעולם], שנאמר (ויקרא י”ט) “וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'”. ע”כ.

.

והנה שתי דרכים להסביר את המשנה הזו ואת סיום הדברים. או שרבי שמעון בן יהודה מסביר את דברי המשנה בראש הדברים, או שהוא חולק על חכמים ומסביר, שכל קעקוע שלא נעשה לשם עבודה זרה, ולא יהיה ניכר מתוך כתובת הקעקע שהאדם הזה נמכר לעבודה זרה, לא יעבור שום עבירה מן התורה, אע”פ שקעקע את גופו בכתובת הנשארת לעד בתוך שכבת הדרמיס. כי מה שאסר ה’ בתורתו הוא דווקא שנעשה הכתובת קעקע לשם עבודה זרה.

וכמו שאצל איסור, “שרט לנפש” האיסור הוא רק כאשר שורט על המת, אבל אם שרט את בשרו לא על המת, אינו חייב מן התורה. כך בדיוק מסביר רבי שמעון, שכוונת התורה היתה לאסור קעקוע של עבודה זרה דווקא, ולכן ענין זה הובא בסדר המצוות האמורות לגבי עבודה זרה.

.

ואמרו בספרא (קדושים פרשה ג פרק ו אות ב – י): ” … וכתובת קעקע – יכול אפילו כתב [=עשה רושם בגופו] ולא קעקע [=כלומר, שכתב על גופו אבל לא העמיק את הרושם? במילים אחרות, שואלים רבותינו, האם מי שעשה רושם בגופו, אבל הרושם הזה לא יהיה קיים לעד, כי לא הכניס את החומר המתקיים הזה לשכבת ה-“דרמיס”, ובכך יש לו קץ, האם] יהיה חייב? תלמוד לומר [=לא אסרה תורה אלא] קעקוע [שמתקיים לעד על ידי העמקת הדיו לתוך שכבת העור הפנימית, בלבד!

אבל אם עשה כתב בלבד, והכתב אינו מתקיים לעולם או לזמנים רבים והוא משך שארית חייו של האדם, לא אסר ה’ בתורה]. אי “קעקע” [=אם אנחנו מחייבים כאשר עשה “קעקע” כמו שאמרת, כלומר דווקא בשריטה בעומק העור], יכול קעקע [=עשה שריטה בבשרו], ולא [=אבל לא] כתב, [האם גם] יהיה חייב? [=ואין כוונת הספרא לשאול, שעשה רק שריטה בעומק הבשר ללא שום צבע, כי זה דבר פשוט הוא שלא יתחייב בכלום, כי עבירה של “שרט” לגוף, הוא דווקא בשרט על מת, ולא בסתם שרט!

אלא כוונת הספרא לשאול, יכול החדיר מחט לשכבת הדרמיס עם צבע, אמנם צבע הדיו הזה אינו צבע המתקיים לזמנים רבים, כלומר למשך שארית חיי האדם, האם יהיה חייב בכך?], תלמוד לומר “וכתובת“. [=מלמד שאם עשה קעקוע, כלומר שרט את בשרו, אבל לא החדיר צבע המתקיים, לא חייב מהתורה כלום].

הא כיצד [=מה התורה אסרה? אלא] עד שיכתוב [=עד שיצבע את עורו] ויקעקע [=שיעשה פעולה מסויימת, שעל ידי כן יתקיים אותו צבע לעולם, כיצד? יעשה פעולה של קעקוע, והוא החדרת אותו צבע לעומק העור, ועל ידי כן יהיה שם לעולם, וזה יתקיים רק אם יחדיר צבע] בדיו ובכוחל, ובכל דבר שהוא רושם. [=מתקיים לעד. כי זה פירוש המילה, “רושם“. ונמצאנו למדים, כי רק רושם המתקיים לעד, שבכך מראה שנמכר לאותו הרושם לעד, הוא זה שאסרה התורה].

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון [=רבי שמעון משום רבי שמעון מעמיד את כל איסור כתובת הקעקע, לא בסתם רושם שיש בו קעקוע לעולם, אלא], אינו חייב עד שיכתוב [את] שם השם [=כלומר שיכתוב שמות עבודה זרה ויכיון לענין מעניני עבודה זרה שימכר לה], שנאמר, “וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה’“. ע”כ.

.

ומבואר יוצא מדברי הספרא:

.

א) רק רושם שיש בו “קעקוע“, כלומר שמתקיים לעולם, הוא זה שאסרה תורה. וכן מבואר מדברי התרגום אונקלוס, “וחבול על מית לא תתנון בבשרכון. ורושמין חריתין לא תתנון בכון אנא יי”. ע”כ. ומפורש כתב, “חריתין“, כלומר שיהיה חרוט על הגוף בדרך קבע לעולם כדרך החריטה שלא עוברת לעד. אבל אם עשו רושם על הגוף שאינו מתקיים לעולם, ולא נקרא, “חריתין“, אין הדבר אסור מן התורה.

.

ב) מסיום דברי הספרא מבואר, שרק קעקוע שיש בו שם של עבודה זרה, רק זה אסר ה’ בתורתו, והוא שיהיה רושם ויהיה מתקיים לעולם. ומתוך שסיים כך, נראה שכך דעתו של רב ספרא. ונראה שכך דעת המשנה.

.

אלא, שבתוספתא חרצו הדין, ואמרו (תוספתא מסכת מכות צוקרמנדל פרק ד הלכה טו): “הכותב כתובת קעקע בבשרו של חבירו, שניהם חייבין. במה דברים אמורים? בזמן שהיו שניהם מזידין, אבל אם היו שניהם שוגגין, שניהם פטורין. אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור מזיד חייב. ואינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכוחל [=צבע המתקיים בתרכובתו הכימית, ושיהיה] לעבודה זרה [בלבד]! קלפו באוזמל פטור, הרושם על עבדו שלא יברח פטור”. ע”כ. ומבואר ומפורש לפי דברי התוספתא הללו, שאין קעקוע אסור אלא קעקוע שנעשה לשם עבודה זרה בלבד! וכל כתובת קעקוע שלא נעשה לשם עבודה זרה אינו אסור מן התורה, אע”פ שמתקיים לעולם. ויתירה מכך מבואר, שכל קעקוע הקבוע לעד, שלא נעשה לשם עבודה זרה, אסור מחכמים, שכן אמרו בתוספתא, “הרושם על עבדו שלא יברח, פטור”. אע”פ שעשה עליו כתובת קעקע קבוע.

.

והנה בניגוד למה שנאמר במשנה בצורה שאינה כל כך מובנת, כאן מפורש ביתר שאת, כי כל האיסור של כתובת קעקע, הוא רק בכותב רושם צבע של עבודה זרה המתקיים לעולם. כי התוספתא כותב מפורש, “ואינו חייב“! כלומר חכמים פוסקים בתוספתא, “ואינו חייב“, כלומר זו דעתם, שאין איסור כתובת קעקע שנשאר לעולם, אלא בענינים השייכים לעבודה זרה בלבד! אולם, כל כתובת קעקוע שלא יהיה בעולם, כאשר אין הוא קשור ולא נעשה לעבודה זרה, כלל לא אסור מן התורה.

ובתוספתא כאשר אמרו, “ואינו חייב“, בעצם לא החריגו את דעתו של רבי שמעון כאילו זו רק דעתו, אלא הכריעו ואמרו, “ואינו חייב”! משמע שזו דעת כל החכמים, שרק קעקוע הנעשה לשם עבודה זרה, הוא זה האסור מן התורה. וכל קעקוע שאדם יעשה, אפילו יתקיים ברושם הנשאר באופן שקעקע, אינו עובר איסור מן התורה. במילים אחרות, התוספתא מגלה, כי מה שהובאה דעתו של רבי שמעון במשנה, אינה דעה חולקת, אלא דעה המבארת את מה שקיבלו איש מפי איש.

.

ביאור התלמוד על המשנה:

ואמרו רבותינו בתלמוד וביארו את המשנה (תלמוד בבלי מסכת מכות דף כא עמוד א): “מתני’ – הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב – אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם. [=מתקיים על העור לעולם]. ר”ש בן יהודה משום ר’ שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם את השם, שנאמר: וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'”.

[אמרו רבותינו וביארו את דברי המשנה] גמ’. אמר ליה רב אחא בריה דרבא, לרב אשי: עד דיכתוב, “אני ה'” ממש? אמר ליה: לא! [=אין זו הכוונה בדברי רבי שמעון בשם רבי שמעון, אלא] כדתני בר קפרא: אינו חייב [=אינו אסור מן התורה בכתובת קעקע, אלא] עד שיכתוב שם עבודה זרה, שנאמר: “וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה’“. אני ה’ – ולא [תכתוב ותעיד על עצמך שיש לך אל] אחר. [=כלומר, אם הודיע על ידי כתובת קעקע שיש אל אחר, ונמכר אליו לעולם, על ידי קעקוע קבוע, רק אז חייב מן התורה!

והנה גם כאן, התלמוד לא משיג על עצם הוראתו של רבי שמעון בן יהודה, אלא מסביר ומבאר דעתו, ומשמע אף שמסכים עמו!]

אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה: אסור לו [=משום מראית העין לדעתו של רב אדא], לאדם שיתן אפר מקלה [=אפר מקלה הוא חומר היוצא כתוצאה מפעולת “התכה” וחזק הוא מאוד בתרכובתו הכימית, באופן שאינו סר מן שכבת הדרמיס] על גבי מכתו, מפני שנראית ככתובת קעקע [=שימו לב למילותיו של רב אדא בר אהבה, “מפני שנראית“, כלומר, גם לפי דעתו, רושם קעקוע על הגוף, כל זמן שלא קשור לעבודה זרה, אינו אסור מן התורה, אלא החשש הוא שהרואים יחשבו שמדובר בכתובת הנעשית לשם עבודה זרה, ומכיון שאין מדובר כאן בחולי שיש בו סכנה, לכן לדעתו, לא יתן אפר מקלה על שריטתו, שאם יעשה כן, יראה הדבר שעושה כתובת קעקוע, ויחשבו הרואים שנמכר לעבודה זרה]

… רב ביבי בר אביי קפיד אפי’ אריבדא דכוסילתא. [=רב ביבי היה חושש ומחמיר על עצמו אפילו לסתום נקב שעושה מי שמקיז דם, אלא היה עושה נקב וסותם אותו באופן טבעי ללא חומרים].

רב אשי [חולק עליהם], אמר: כל מקום שיש שם מכה [=אין צורך להחמיר בכך, מכיון ש]מכתו מוכיח עליו [=ואין לחשוש בכך משום מראית העין, מכיון שיש שם מכה, הדבר מוכח שלא עשה כן לשם עבודה זרה]“. ע”כ.

.

והנה ברור ופשוט מתוך דברי התלמוד הללו, כי רק “כתובת” קעקוע קבוע לעולם, הנעשה לשם עבודה זרה, הוא זה שאסור מן התורה. וכך התלמוד מסיים ואינו מעיר ומסייג כלל, אלא להיפך, הוא מסביר את דברי רבי שמעון בשם רבי שמעון.

וגם רב אשי, דוחה את דעתו של רב אדא בר אהבה ואת חומרתו של רב ביבי שהיה מקפיד על עצמו והחמיר על עצמו, וסובר רב אשי, שכל שהדבר נעשה לצורך מסויים, אין לחשוש בו משום מראית העין, אפילו נעשה באופן קבוע!!. שכן, אין לאיש או אישה לחשוש שלעשות רפואה אפילו אם כתוצאה מכך יהיה סימן של קעקוע קבוע.

.

ומבואר יוצא, שכל כתובת קעקע שלא נעשית לשם עבודה זרה, אפילו היתה קבועה כמו זו של המכה שנשארת לעולם, אינו אסור מן התורה, אלא אסור מדברי חכמים, והוא בתנאי שהתקיים לעולם! ולכן רב אשי לא הרחיק לכת, ופסק שאם לאדם יש מכה באותו מקום, אין לחשוש שהאפר יכנס לשכבת העור ויהיה נשאר רושם קעקוע לעולם באותו מקום, על ידי הכנסת האפר. שכן מכתו מוכיחה עליו שלא עשה כן אלא בשביל לרפא את העור, ולא יחששו בני אדם שנמכר לעבודה זרה.

.

ואם היה אסור לעשות רושם קבוע של כתובת קעקע, והיה דבר זה אסור מן התורה, לא היה שום היתר לעשות כן אפילו לצורך רפואה, מכיון שלא מדובר בחולי שיש בו סכנה, אלא בחולי שאין בו סכנה, ויכול לטפל בעצמו בדרך אחרת. אבל מכיון שקעקוע אפילו קבוע לעולם, אינו אסור מן התורה אלא דווקא המכוון לעבודה זרה. וחכמים הם אלו שהחמירו שלא יעשה אדם קעקוע קבוע בגופו, שלא יראה ככתובת קעקע שאסרה התורה וידמה לעובדי עבודה זרה, לכן רב אשי התיר כאשר מכתו מוכיחה עליו.

.

במילים אחרות, כל שהקעקוע מעיד ומגיד, שלא נעשה לשם עבודה זרה, אין הדבר אסור מן התורה לדעת התלמוד.

.

וכן מבואר עוד יותר בדברי ברי”ף בצורה מדהימה להפליא (מסכת מכות דף ד עמוד ב): ” … רב אחא בריה דרבא לרב אשי עד דכתב אני ה’ ממש? אמר ליה, לא! כדתני בר קפרא אינו חייב עד שיכתוב שם עבודת כוכבים שנאמר וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה’ ולא אחר. אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה אסור לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע רב ביבי בר אביי קפיד אפי’ אריבדא דכוסילתא רב אשי אמר כל מקום מכה מכתו מוכחת עליו“. ע”כ.

ושימו לב לדבריו של הרי”ף, לא רק שהרי”ף מסכים לדעת רבי שמעון בשם רבי שמעון, וכמו שאמר בר קפרא. אלא שמוכח מדברי הרי”ף, שכל קעקוע אפילו מתקיים לעד, שלא נעשה לשם עבודה זרה, איסורו רק מחכמים, וכדבריו של הרי”ף, “מפני שנראה ככתובת קעקע“, כלומר, היה ראוי לאסור ולעשות גדר, שבכל אופן קעקוע המתקיים לעולם יהיה אסור, מטעם מראית העין.

אלא שרב אשי לא מסכים, אלא מסביר ומסייג, שכל שהדבר נראה ומוכח שלא נעשה לשם עבודה זרה, כמו ענין המכה, אינו אסור מן התורה ואף לא מן החכמים.

.

והנה מוכח מדברי הרי”ף ללא ספק, שלדעתו, רק כתובת, כלומר רק כיתוב קעקוע קבוע של עבודה זרה, הוא זה שאסור מן התורה. וכל סוג קעקוע אחר, אפילו מתקיים לעולם, ואפילו יש בו כיתוב, אם אין בו משום עבודה זרה, אין הוא אסור מן התורה. וכל שיש בו עדות שלא נעשה לשם עבודה זרה, יש לומר שלא יהיה אסור אפילו מדברי חכמים, וכמו שרב אשי מצא פתח להתיר. ואם היה כאן חשש איסור מן התורה, לא היה רב אשי מתיר, ודבר פשוט הוא!

.

וכתב רבינו יהונתן מלוניל על הרי”ף, “הכותב כתובת קעקע, לוקה, כלומר אם כותב בדיו ובכל דבר שהוא רושם כגון קומוס וקנקנתום [=חומרים הנשארים ואינם כלים] על גבי בשרו, אחר שקעקע עורו הניח דיו באותה שריטה ונראית ונכרת שם זמנים רבים [=למשך שארית חייו של האדם].

אבל אם כתב על העור ולא שרט עורו לא בצורת אותיות, אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע [=בצורת האותיות], כלומר דתרוייהו בעינן. ואינו חייב [=מן התורה] עד שיכתוב על אותה שריטה את השם, [=ואיזה שם?] מפרש [=שימו לב למילותיו, “מפרש”, לא “חולק”!!] בברייתא שם עבודה זרה ואזהרתיה, משום דהכא אני י”י ולא אחר, דאי לא כתב בו שם דלא לקי, אבל איסורא איכא, מפני שנראה ככותב על בשרו”. ע”כ.

.

והנה רבינו יהונתן, מבין בדיוק אחד לאחד כפי שכתבנו לעיל. אלא שמדבריו מבואר עוד יותר, שגם בענין כתובת קעקע, לא יתחייב האדם באיורים וצורות, אלא דווקא בכתובת קעקע של צורת אותיות. ומבואר גם מדבריו כמו שהדגיש, “ואינו חייב … עד שיכתוב … שם עבודה זרה“. ומה שכתב, “זמנים רבים“, נראה שכוונתו, שכל שהקעקוע מתקיים לזמן ארוך הוא שאסור. אבל אם נעשה לתקופה קצרה, לא אסור מן התורה, ואין זה נכלל בגדר, “קעקע” אפילו נכנס לשכבת הדרמיס!! בכל אופן מבואר מדבריו, כי רק כתובת קעקע של שמות עבודה זרה אסור מן התורה ולוקה. כלומר, לדעתו, אפילו נעשה לשם עבודה זרה חלילה, אבל אינו מתקיים, לא עובר משום כתובת קעקע!

.

ומה שכתב, “אבל איסורא איכא“, נראה שאיסור זה הוא מחכמים, שלא יעשה שום כתובת קעקע אפילו של סתם שמות. כי כתב, “מפני שנראה“, ואיסור מפני שנראה, הוא איסור, מראית העין, וכמו שמבואר בשם רב אשי וחכמים. כמו הדין לגבי דם האדם (רמב”ם הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה ב): “דם האדם אסור מדברי סופרים אם פירש, ומכין עליו מכת מרדות, אבל דם השינים בולעו ואינו נמנע“. ע”כ. ועיקר גזירת חז”ל אינו לאדם עצמו שמא יבוא לשתות דם בהמה לאחר מכן, שהרי דם השיניים בולעו ואינו נמנע, אלא גזירה זו היא מפני מראית העין, לכן חז”ל גזרו שכל דם האדם שפירש אסור, שלא יבואו הרואים לזלזל באיסור שתית דם, ויגיעו לידי שתיית דם בהמה.

.

ולכן, בקשר לשאלת השואלת, האם איפור קבוע מותר? נראה בפשטות להתיר, וזאת משום, שעד כאן למדים אנו, כי התורה אסרה קעקוע שמעיד שהעושה אותו נמכר לעבודה זרה. ולא אסרו חכמים כתובת קעקע אלא מפני מראית העין. ואיפור קבוע אינו מתקיים לזמנים רבים כלל, כלומר אינו מתקיים למשך שארית חייו של האדם, ובצירוף דעתו של רבינו יהונתן מלוניל, שלא אסרה תורה אלא קעקוע קבוע בכיתוב של אותיות לשם עבודה זרה, יש להקל לעשות איפור קבוע בהחלט.

.

אמנם, בענין קעקוע קבוע, יש להחמיר בו מכמה סיבות:

אפילו אם נעמיד שכל איסור קעקוע הוא רק אם נעשה לשם עבודה זרה, הנה יש לומר, שבעשיית קעקוע קבוע שלא לשם עבודה זרה, יש בו דימוי לדרכי הגוים, ואע”פ שלדעת הרי”ף, הספרא, התוספתא, וכן מוכח בפשטות שזו דעת התלמוד, שאדם לא יעבור עבירה מן התורה, בכל זאת נראה כי חכמים יאסרו דבר זה, משום שנראה שהולך בדרכי הגוים. ומי שפורץ גדר ישכנו נחש.

.

“דעתו של הרמב”ם – מהיכן למד כן”:

אלא שאחר כל זה, ראיתי שכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת מכות פרק ג משנה ו): “ר’ שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב שם עבודה זרה על בשרו שהרי אמר ה’ באותה המצוה אני ה’. כאלו אמר אל תשתף עמי ואל תקרב את עצמך לזולתי, זוהי כוונתו. ואינה הלכה“. ע”כ. והנה, לפי דברי רבינו, דברי רבי שמעון בשם רבי שמעון נדחו מן ההלכה, ולא רק כתובת קעקע של שמות עבודה זרה הנשארים לעולם בגופו של אדם אסורים. אלא כל כתובת קעקע שנשאר לעולם הוא אסור מן התורה.

.

וקשה לי מאוד פסק זה של רבינו, מהיכן יצא לו זה? שהרי מבואר בספרא, במשנה, ובתלמוד, שלא נדחו דברי רבי שמעון! ואם תאמר, מכיון שדברי רבי שמעון הובאו לאחר דברי המשנה, וראש הדברים הם דברי חכמים ורבי שמעון חולק, הנה כבר ראינו שהתוספתא העמידו את דברי רבי שמעון בתור, “הסבר” ולא בתור, “מחלוקת“, כלומר, דעת רבי שמעון במשנה, היא לא דעה החולקת על חכמים! והאם נעלם מדברי רבינו הטהור דברי התוספתא שאמרו רבותינו, “ואינו חייב“! כלומר, חז”ל ביארו מפורשות ואמרו, “ואינו חייב“, ובאו לבאר שהקורא לא יטעה לחשוב שהדיעה המובאת בשם רבי שמעון נחלקת היא עם ראש הדברים שבמשנה.

.

ומפורש כתב רבינו (הקדמת הרמב”ם למשנה): “וכך עשו חכמי ארץ ישראל, כלומר מה שעשה רב אשי, וחברו התלמוד בירושלמי, ומחברו הוא ר’ יוחנן. ונמצא מהירושלמי חמשה סדרים שלמים, אבל סדר טהרות לא נמצא עליו תלמוד כלל לא בבלי ולא ירושלמי אלא מסכת נדה בלבד כמו שאמרנו. אבל אפשר לאדם לפרש אותו הסדר אחרי קושי גדול ויגיעה רבה ולהיעזר בתוספתא והבריתות. ולקוט ההלכות שהובאו ממנו בכל התלמוד, והוצאת כללי המסכתות ועניניהם מאותם ההלכות, כמו שתראה בפירושנו לאותו סדר אם ירצה השם”. ע”כ.

ומבואר מדבריו, שבכל קושי של האדם להבין את דברי המשנה, עליו להיעזר בתוספתא ובברייתות. וכפי דבריו בדיוק עשינו, שהנה נעזרנו בדברי התוספתא, שכתבו רבותינו במפורש, “ולא חייב“, כלומר לא מתחייב לאיסור מן התורה על כתובת קעקע קבוע לעולם, אלא דווקא קעקוע שנעשה לעבודה זרה.

והרואה יראה בפירוש המשנה של רבינו תחת הדיבור, “בתוספתא“, שמובא בערך יותר מ-70 פעמים, כמה רבינו מייחס חשיבות לתוספתא, וכמה הוא ענין מכריע אצלו. ואם כדרכו כך היא, היה צריך רבינו לומר שהלכה כרבי שמעון. ובפרט שבתלמוד הסכימו לכך! האם יתכן שנעלם מדברי רבינו דברי התוספתא?

.

אמנם לפי מה שכתב רבינו הטהור בספר המצוות (ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה מא): “והמצוה המ”א היא שהזהירנו מרשום בגופינו במיני הצבעים כמו הכחול והוירדיט וזולתם כמו שיעשו עובדי עבודה זרה, כמו שהוא מפורסם אצל אנשי מצרים עד היום. והאזהרה מזה הוא אמרו יתעלה (קדושים יט) וכתובת קעקע לא תתנו בכם. והעובר על לאו זה חייב מלקות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף מסכת מכות (כא א)”. ע”כ. מכאן קצת נראה אחרת, כי כתב, “כמו שיעשו עובדי עבודה זרה“. והאם כוונתו, כמו שיעשו ולא בדיוק? או כמו שיעשו בדיוק? ומתוך שסיים וכתב, שנתבאר משפטי מצוה זו בסוף מסכת מכות, מבואר מדבריו, שהדין הוא כמסקנת התלמוד.

.

פסק רבינו במשנה תורה בענין הקעקוע:

והנה כתב רבינו בספר משנה תורה (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק יב הלכה יא): “כתובת קעקע האמורה בתורה [=האסורה לעשות על פי התורה], הוא שישרט על בשרו, וימלא מקום השריטה כחול, או דיו, או שאר צבעונים הרושמים, וזה היה מנהג העכו”ם שרושמין עצמן [=עושים רושם צבעים על גופם] ל[שם] עבודת כוכבים, כלומר שהוא [היה עושה רושם בגופו ומודיע שהוא] עובד מכור לה [נמכר לעבודה זרה] ומורשם לעבודתה. ומעת שירשום באחד מדברים הרושמין [=המתקיימים], אחר שישרוט באי זה מקום מן הגוף בין איש בין אשה לוקה.

כתב [=קעקע], ולא רשם בצבע [המתקיים], או שרשם בצבע [המתקיים על עורו], ולא כתב בשריטה [=שלא הכניס את הצבע בשריטה לחלק העור העמוק, והוא הדרמיס], פטור [=אינו אסור מן התורה], עד שיכתוב ויקעקע [=שיהיה אותו רושם מתקיים, ונשאר לעולם בגופו], שנאמר, וכתובת קעקע. במה דברים אמורים? בכותב [בזה שכתב], אבל זה שכתבו בבשרו וקעקעו בו, אינו חייב, אלא אם כן סייע כדי שיעשה מעשה, אבל אם לא עשה כלום אינו לוקה”. ע”כ.

.

והנה מבואר מפסקו זה, שכל שעושה האדם קעקוק קבוע, אפילו לא לשם עבודה זרה, מכיון שעושה כמו שנהגו עובדי עבודה זרה שנמכרו לשם עבודת כוכבים, הדבר אסור. ואע”פ שרבינו מבין שכל האיסור הזה הוא משום סעיף לעבודה זרה, בכל זאת הוא מעמיד את האיסור, בענין הדימוי לעובדי כוכבים, ובכל ענין של קעקוע קבוע על הגוף לעולם, יהיה אסור מן התורה.

כלומר, לפי דעתו של רבינו, אע”פ שהגוים היו עושים את כתובת הקעקע לשם עבודה זרה, הנה אסור לנו להתחקות אחר מעשיהם, אלא כל רושם שהוא קבוע לעולם בעור, אסור מן התורה ולוקה!

.

וגם המאירי הבין כך וכתב (בית הבחירה למאירי מסכת מכות דף יג עמוד א): “הכותב כתובת קעקע [קעקע] ולא כתב כתב ולא קעקע אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בידו ובכוחל ובכל דבר שהוא רושם ר’ שמעון בן יהודה אומר משום ר’ שמעון אינו חייב עד שיכתוב את השם שנאמר וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני י”י ר’ שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב שם ע”ז על בשרו כאלו אומר לא תשתף עמו בשום דבר ולא תקרב עצמך לזולתו וזו היא כוונתו ואין הלכה כר’ שמעון… הכותב כתבת קעקע והוא שישרט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו או אחד מן הצבעים הרושמים ודבר זה היה כחוק לעובדי האלילים היו רושמים בעצמם אותה צורה לומר שהוא עבד נתון ומכור לה קעקע ר”ל ששרט לכתוב ולא כתב או כתב בלא קעקוע אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו או בכחול ובכל דבר שהוא רושם ר’ שמעון אומר אינו חייב עד שיכתוב את השם ר”ל שייחס לאותה צורה שם סבה ראשונה ואין הלכה כמותו“. ע”כ.

.

והנה, קשה לי מאוד על דבריו של רבינו הטהור, שהרי המאירי נמשך אחרי רבינו כאן, וקשה מאוד על דבריהם אחר המחילה הרבה מכבוד תורתם, מהיכן למדו שקעקוע קבוע שלא לשם עבודה זרה אסור מן התורה? הרי מבואר במשנה, בתוספתא, בספרא, ובתלמוד, שרק קעקוע הנעשה לשם עבודה זרה, הוא זה שאסור מן התורה!

.

ויתכן שרבינו דבריו לא ברורים לנו היטב?, והאם חזר בו ממה שכתב בפירוש המשנה, ופסק כדעת התוספתא בספר משנה תורה?

.

זאת ועוד, שכתב רבינו בהלכות גיטין (רמב”ם הלכות גירושין פרק ג הלכה יט): “הכותב גט בשבת או ביום הכפורים בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת, כתבו וחתמו בו ביום [טוב] בזדון ונתנוהו לה אינה מגורשת שהרי העדים פסולין מן התורה, כתבו ביום טוב בזדון ונמסר לה בפני עדים כשרים ביום טוב הרי זה גט פסול”. ע”כ. ומדברים אלו אנו למדים, שכל שהגט נכתב באיסור, או נכתב על איסורי הנאה, כל זמן שהעדים עצמם כשרים מהתורה, הגט כשר. אמנם אם חתמו ביו ביום, כלומר ביום טוב עצמו במזיד, הרי הגט פסול מכיון שהעדים עשו עבירה מן התורה.

ומה שכתבתי שהגט כשר אפילו נכתב על איסורי הנאה, כך מבואר מדבריו של רבינו (רמב”ם הלכות גירושין פרק ד הלכה ב): “… על הכל כותבין את הגט ואפילו על איסורי הנאה, וכותבין על דבר שיכול להזדייף והוא שיתנו לה בעידי מסירה“. ע”כ.

.

והנה כתב רבינו (הלכות גירושין פרק ד הלכה ד): “היה הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע והיה יוצא מתחת ידה, והיו העדים חקוקים על ידו הרי זו מגורשת אף על פי שאין לה עידי מסירה, שהרי אין יכול להזדייף, אפילו היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת בעדים נמסר לי הרי זו ספק מגורשת שמא מעצמו נכנס לה, שהגודרות אין להן חזקה”. ע”כ.

והנה, אם כל איסור כתובת קעקע אסור מן התורה, הרי בזמן כתיבת עדי הגט נעשו רשעים, שכן כתב רבינו למעלה בענין כתובת קעקע, “במה דברים אמורים? בכותב [בזה שכתב על האדם], אבל זה שכתבו בבשרו וקעקעו בו, אינו חייב, אלא אם כן סייע כדי שיעשה מעשה, אבל אם לא עשה כלום אינו לוקה”. ומבואר מדבריו, שבכל אופן שלא יהיה, זה שכותב את הקעקוע, לוקה מן התורה. ואם הדין כך, מדוע גט החקוק על ידו של עבד, והעדים עצמם חקוק שמם על ידו של העבד, לא יהיו רשעים כמו החותמים ביום טוב עצמו?

.

ואם תאמר מדובר ב-“עבד“! נענה ונאמר, שעבד עברי חייב במצות בדיוק כמו אשה, והרמב”ם כתב לעיל לגבי כתובת קעקע, “… אחר שישרוט באי זה מקום מן הגוף בין איש בין אשה לוקה“. וציווי זה משום עבודה זרה אמור כלפי האשה גם ולא רק כלפי האיש, ולכן אם כל כתובת קעקע היתה אסורה מן התורה, בוודאי כי העדים היו פסולים בחקיקתם זו. ומכאן מוכח, שכתובת קעקע שלא לשם עבודה זרה, אינה אסורה מן התורה. ומה שנזכר ענין העבד, משום שרק עבד יתן שירשמו עליו דברים, מכיון שנמכר לאדונו.

.

וכן מבואר בתוספתא שהבאנו לעיל (תוספתא מסכת מכות פרק ד הלכה טו): “הכותב כתובת קעקע בבשרו של חבירו שניהם חייבין במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהם מזידין אבל אם היו שניהם שוגגין שניהם פטורין אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור מזיד חייב ואינו חייב עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכוחל לעבודה זרה קלפו באוזמל פטור. הרושם על עבדו שלא יברח פטור“. ע”כ. והנה רבותינו ביארו כאן ללא ספק, שהרושם כתובת קעקע על עבדו, לא עבר על איסור מן התורה, אלא על איסור מחכמים. ומבואר ללא ספק, שכתובת קעקע האסורה מן התורה היא כתובת קעקע לשם עבודה זרה בלבד.

.

ואני קשה לי מאוד על דברי רבינו הרמב”ם הללו, שכן זה מורי וזה רבי, אבל האמת צריכה להאמר, שמתוך דברי הסוגיה, לא מצאתי בשום מקום כפי שנראה מדעתו הזכה. ואין אני אומר שרבינו חף מטעויות, אלא שמכיון שמדובר בדבר פשוט מאוד מן הנראה בעיון קל, כיצד יתכן שרבינו יטעה בדבר כה פשוט?

ובעצמו כתב רבינו (הקדמה ליד החזקה לרמב”ם): “וענין שני הגמרות הוא פירוש דברי המשניות וביאור עמקותיה ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבינו הקדוש ועד חיבור הגמרא. ומשני הגמרות ומן התוספתות ומספרא וספרי מכולם יתבאר האסור והמותר הטמא והטהור החיוב והפטור הפסול והכשר כמו שהעתיקו איש מפי איש מפי משה רבינו מסיני“. ע”כ.

ואחר שמבואר היטב מהתוספתא, ומלשון התלמוד, שאין איסור כתובת קעקע אלא רק כאשר עושה לשם עבודה זרה, כיצד משמע מן הרמב”ם שכל כתובת קעקע קבוע לעולם, תהיה אסורה מן התורה?

.

ואין אני מסוגל להכריע היפך דבריו של רבינו שהוא האור לעיני והמעיר אותי מתרדמת חיי, הגם שהדברים ברורים ביותר כדברי הרי”ף, ופשוט בתוספתא ובתלמוד שלא כדבריו של רבינו. והגם שרבינו בעצמו כתב לא אחת, שאם אנחנו תלמידיו נמצא היפך דבריו שכתב, עלינו לכתוב את האמת, ולא ללכת אחריו בהערצה עיוורת.

שהרי כתב שהביקורת כאשר באה ממקום טהור משובחת היא מאוד, וגם כאשר הביקורת תהיה כלפיו. כמו שהביא הרב יוסף קאפח מדבריו של רבינו (ספר המצוות להרמב”ם עמוד ו’ הערה 44 של הרב יוסף קאפח): “ואני יודע כי מחלת הכל מחלה אחת כללית, והיא, שכל מי שמצא בדבריי, בכללים או בפרטים, דבר שהוא נגד דברי אחד הגאונים או המפרשים – עולה על לבו שאני טעיתי. אם כי יודע אני כי לא רחוק הדבר שאני אטעה וייעלם ממני עיון או לשון מפורש, ואין זה דבר נורא, ואני שמח מאד על הביקורת, והעושה זאת יש לו שכר ואני מודה לו, כי ייתכן שהוא צודק במה שהעיר ואועיל גם אני בכך, או שהוא טעה ויועיל לו ולזולתו“. ע”כ.

ובאמת כאן הביקורת היא מתוך סוגיה הלכתית המבוארת ומפורשת בתלמוד, וניכר היטב כי הדברים אינם עולים כפי הנראה ממה שכתב רבינו במשנה תורה. ולכן ההשגה כאן היא לא על השקפת יסודות הדת, או בדבר שיש עליו קבלה איש מפי איש, אלא מדובר בענין הלכתי.

.

וכן הזהיר וביקש רבינו מפורשות בדבריו בפירוש המשנה בענין פסיקת ההלכות (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת עוקצין פרק ג משנה יב): “כבר השלמנו חבור זה כפי שייעדנו, והנני מבקשו יתעלה ומתחנן לפניו שיצילני משגיאות. ומי שימצא בו מקום פקפוק או שנראה לו בפירוש הלכה מן ההלכות באור טוב ממה שבארתי יעיר על כך וידינני לזכות, כי מה שהטלתי על עצמי בזה אינו מעט ולא בצועו קל אצל בעל צדק וחוש הבחנה טוב. ובפרט בהיות לבי טרוד לעתים קרובות בפגעי הזמן ומה שגזר ה’ עלינו מן הגלות והנדוד בעולם מקצה השמים ועד קצה השמים, ואולי כבר קבלנו שכר דבר זה גלות מכפרת עון.

יודע הוא יתעלה כי יש הלכות מהם שכתבתי פירושן במסעותי בדרכים, ומהם ענינים רשמתים בהיותי על גבי האניות בים הגדול, ודי במצב זה, נוסף על היותי מעיין במדעים אחרים. ולא תיארתי את המצב אלא כדי להסביר התנצלותי במה שעלול להראות למבקר שידקדק בו, ואין ראוי להאשימו על בקורתו, אלא יש לו שכר מאת ה’ על כך, ואהוב הוא עלי כי היא מלאכת ה’. ומה שתיארתי ממצבי במשך זמן חבור פירוש זה הוא שגרם שנשתהיתי בו זמן רב. אני משה בר’ מימון הדיין בר’ יוסף החכם בר’ יצחק הדיין בר’ יוסף הדיין בר’ עובדיהו הדיין בר’ שלמה הרב בר’ עובדיהו הדיין זכר קדושים לברכה. התחלתי לחבר פירוש זה ואני בן שלש ועשרים שנה והשלמתי אותו במצרים ואני בן שלשים שנה שהיא שנת אלף וארבע מאות ותשע ושבעים לשטרות. ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה”. ע”כ.

.

ובכל זאת, אחר כל האמת הזו ששפכתי כאן, איני מסוגל להכריע היפך דבריו של רבינו, מכיון שממילא, גם לדעת התלמוד, יש איסור מדבריהם לעשות קעקוע קבוע. ולכן אני מציע כאן דרך אחרת מתוך סיכום הדברים, ולנסות לפרש את דברי רבינו הטהור הרמב”ם ולהסביר אותם בדרך אחרת:

.

א) דעת חכמים במשנה – כל כתובת קעקע בסתם אסורה מן התורה, והוא שהתקיים לעולם.

.

ב) לדעת רבי שמעון, ספרא, תוספתא, רי”ף, פשט המשנה והתלמוד – רק כתובת קעקע שמפורש מכתובת קעקע זו שעשה בשביל עניני עבודה זרה הם אסורים מן התורה, והוא שיהיה קבוע לעולם בעור האדם. וכל כתובת קעקע שתהיה, כל שאין לה קשר לעבודה זרה, אלא סתם איור, ציור, כיתוב, אינו אסור כלל מן התורה. ולכן בתוספתא אמרו, “אינו חייב“, ובמקום אחר אמרו, “פטור“. מלמד שאינו אסור מן התורה

.

ג) לדעת חכמים במשנה, יתכן לפרש, שכתובת קעקע המוכיחה בוודאות מוחלטת שהדבר אינו נעשה לעבודה זרה, ובשונה מסתם כתובת קעקע שאין לדעת למה הוא נכתב, גם הרמב”ם יודה שאינו אסור מן התורה, אלא איסורו מחכמים.

ומהיכן ראייתי? מדין הרושם על עבדו בכתובת קעקע שהוא שייך לו, כי צריך הוא לרשום, “פלוני שייך לאלומני”, ולא יעזור רישום של צבע וכל כיוצא. לכן אמרו בתוספתא, “הרושם“, שיהיה כיתוב הדומה לרשימה. ומכיון שהקעקוע מתקיים לעולם, הוא לא יוכל לשקר מכאן והלאה לומר שאין הוא שייך לבעל הבית פלוני. ובמצב כזה, אין הדבר אסור מן התורה משום קעקוע, מכיון שבתהליך עשיית הקעקוע, ניתן להכיר היטב, כי לא נעשה לשם עבודה זרה במפורש, וזה לא אסרה תורה גם לדעת הרמב”ם. ורק חכמים אסרו לעשות כן, על מנת שלא יבואו לעשות קעקועים בסתם או קעקועים הקשורים לעבודה זרה חלילה.

.

ד) יש מי שהסביר בדעת הרמב”ם, כי דעתו כמו הרי”ף וכמו רבי שמעון, שכן הרמב”ם אינו יכול לחלוק על תוספתא מפורשת, ודין העבד, ודין הגט שכתב בעצמו, יוכיחו! וכן רוצים להוכיח מלשונו של הרמב”ם, שמתוך שכתב שלא יעשה כתובת קעקע על בשרו, וסמך את דבריו וכתב, “וזה היה מנהג העכו”ם שרושמין עצמן לעבודת כוכבים“. משמע שעצם מטרת הקעקוע הוא לשם עבודה זרה.

.

אלא שאני לא נראה לי כך בדעתו של הרמב”ם, כי לדעתי רבינו הטהור אוסר כל סוג של קעקוע קבוע, וסובר, שכל זמן שהקעקוע לא מורה על סימן מובהק שלא נכתב לשם עבודה זרה, כמו דין הגט שנכתב על עבד, וכמו דין הקעקוע שנכתב על העבד על מנת שלא יאמר שאינו שייך לו ויברח ממנו וכל כיוצא בדימויים אלו, יהיה העושה אותם חייב מן התורה.

אבל אשה, שעושה איפור קבוע, שאינו מתקיים ואינו קבוע, ואינו חודר לשכבת ה-“דרמיס”, ואף אם תאמר חודר מעט, הפיגמנט אינו מכיל תרכובת כימית שיש בו כדי, “רושם” המתקיים לעולם שאסרה התורה, וגם ניכר הדבר שעושה את הדבר ליופיה, פשוט מאוד, שאפילו איסור מחכמים אין כאן. אלא מותר הדבר לגמרי.

.

ולכן נציג הלכה למעשה:

.

א) מי שרוצה לעשות איפור קבוע, באופן שאין הקעקוע נרשם לעולם בעורו, ויורד אחר זמן, אין הדבר אסור מהתורה. שכן ה’ יתברך לא אסר לעשות כתובת קעקע, אלא הקבוע לעולם. ויש מי שאומר, שרק קעקוע הקבוע לעולם, יהיה חייב מן התורה כאשר הוא נעשה בצורת אותיות, ולא בצורת איורים. ובצירוף דעת הרי”ף, התוספתא שכתבנו לעיל, קל וחומר שיהיה הדבר מותר ללא חשש.

.

ב) לדעת התנא רבי שמעון בשם רבי שמעון, ולדעת הספרא, התוספתא, וכן נראה מפשט התלמוד, התורה אסרה כתובת קעקע של עניני עבודה זרה בלבד, והוא שיהיה קבוע בגופו לעולם. ולדעת רבינו יהונתן, גם במקרה שעשה קעקוע לעולם, ואף שנעשה לשם עבודה זרה, לא יתחייב האדם, אלא אם כן עשה צורת אותיות דווקא, שהתורה אמרה, “וכתובת“, מלשון “כתיבה” של צורת אותיות. וכן נראה שהוא דעת הרי”ף, שרק קעקוע הנעשה לשם עבודה זרה בלבד, הוא זה שאסרה תורה. ולדעתם, כל הבחורים המסכנים שנוטים אחר הבלי הגוים, ועושים קעקועים קבועים לעולם בגופם, אינם עוברים איסור מן התורה, אלא איסור של חכמים שאסרו משום מראית העין.

.

ג) לדעת הרי”ף, חכמים אסרו לעשות קעקוע קבוע, ואפילו רושם של קעקוע קבוע, משום מראית העין, שלא יחשבו את העושה כמי שמשבח עניני עבודה זרה. אמנם, כל שניכר שלא נעשה לשם עבודה זרה, ויש דבר שיוכיח על כך, אין הדבר אסור גם משום חכמים. וקל וחומר לאיפור קבוע שנשים עושים בפניהם, שברור הדבר וניכר לכל שעושות כן בשביל יופי, ואין הוא שייך לעבודה זרה חלילה וחס ולא מתקרב לשם.

.

ד) לדעת רבינו הרמב”ם שהוא אור לדרכינו ואחריו אנו הולכים, הדבר אינו ברור מה דעתו. אבל כבר כתבתי שלי נראה ללא ספק, שדעת הרמב”ם, שכל שאדם עושה קעקוע של איורים, ציורים, באופן שלא ניתן לדעת האם זה נעשה לשם עבודה זרה או לא, מה שנקרא, בסתם. הדבר הזה אסור מן התורה ולוקה. והוא שיהיה קיים לעולם, באופן שנמכר לזה הקעקוע. אמנם, במצב שקעקוע אפילו קבוע, מוכיח באופן חד משמעי שהדבר נעשה שלא לשם עבודה זרה, כמו דין הגט, וכמו דין העבד, נראה לי בדעתו כי אינו אסור מן התורה, אלא אסור מחכמים, ודין הגט ודין העבד יוכיחו, והפורץ גדר ישכנו נחש. ולכן לפי דעתו של רבינו הטהור, כל הקעקועים הקבועים שנוהגים היום המון מישראל לעשותם, כולם אסורים בתכלית, והעושה אותם חייב תשובה.

.

אלא שפשוט הדבר, שאיפור קבוע יהיה מותר לעשותו, ואלו הסעיפים מדוע מותר לעשותו לכתחילה:

שמא התורה לא אסרה אלא קעקוע לשם עבודה זרה בלבד, כמו דעת רבי שמעון, התוספתא, הספרא, הרי”ף וכו’, וכל שיש עדות שלא נעשה לשם עבודה זרה, אפילו איסור מחכמים אין כאן. כל זה אני מדבר באופן שהקעקוע הוא קבוע. ואם תאמר שהתורה אסרה כל קעקוע אפילו שלא נעשה לעבודה זרה, שמא התורה לא אסרה אלא בסתם, אבל כאשר יש עדות ברורה שהדבר לא קשור לעבודה זרה, כמו דין העבד ודין הגט, אינו אסור אלא מדעת חכמים.

ולגבי איפור קבוע, בוודאי שהדבר יהיה מותר, שלא דיברו רבותינו בכל זה, אלא בדבר הקבוע לעולם, אבל איפור קבוע, הוא צבע זמני שעם השנים עובר, ולא אסרה תורה על כך.

.

ולכן לשאלת השואלת: איפור קבוע הנעשה לשם יופי, קוסמטיקה, השלמת גבות, וכן על זו הדרך, באופן שהדבר מוכיח שאין הוא נעשה לשם עבודה זרה, הדבר מותר לגמרי. וכן הדין לגבי ציור על הגוף, חינה וכן על זו הדרך, באופן שאין הדבר קבוע, ומוכח שלא נעשה לשם עבודה זרה, אין מקום לאסור זאת, אלא מדרכי המוסר, שאין ראוי לעם ישראל לנהוג כמעשה הגוים.

ובוודאי ופשוט שאין שום חיוב להסיר קעקוע, אלא רק מדרך חסידות וחומרא כפי שכתבנו במאמר הקודם.

.

ע”כ כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.