.

בשם יהוה אל עולם

.

“הזיה שדרדרה את עמינו – עילוי נשמה”

אחת ההזיות הגדולות שדרדרו את עמנו אחר התוהו וההבל, היא עצם המחשבה שניתן לתקן את המת, להועיל למצבו, להעלות את נשמתו, או לעשות בעבורו תיקונים לאחר שכבר יצא מן העולם.

ולאמיתו של דבר, אין שקר גדול מזה. לעולם ועד אי אפשר לתקן אדם לאחר שמת מן העולם. כל זמן שהאדם חי, בידו לבחור, לשוב, להתוודות, להתחרט, לקבל על עצמו לעתיד, לתקן את דרכיו ולשוב למשמעת ה’. אבל משנפטר לבית עולמו, נסתיימה שעת המעשה שלו.

וכן אמר (תהלים פרק פח פסוק ה – ו): “נֶ֭חְשַׁבְתִּי עִם־י֣וֹרְדֵי ב֑וֹר הָ֝יִ֗יתִי כְּגֶ֣בֶר אֵֽין־אֱיָֽל: בַּמֵּתִ֗ים חָ֫פְשִׁ֥י כְּמ֤וֹ חֲלָלִ֨ים׀ שֹׁ֥כְבֵי קֶ֗בֶר אֲשֶׁ֤ר לֹ֣א זְכַרְתָּ֣ם ע֑וֹד וְ֝הֵ֗מָּה מִיָּדְךָ֥ נִגְזָֽרוּ”. על זה אמרו רבותינו: “ובמתים חופשי”. כיון שמת האדם, נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות. אין הוא מצווה עוד, אין בידו לבחור עוד, אין בידו לתקן עוד, ואין בידו לשוב עוד. התיקון שייך לחיים, לא למתים. התשובה שייכת לבעל בחירה, לא למי שכבר נסתלק מן העולם.

ולכן, כל הדיבורים על תיקוני מתים, העלאות נשמות, פעולות למען הנפטרים, השפעות לאחר המוות, ופדיונות למיניהם — אינם אלא הבל שמרחיק את האדם מן האמת. במקום ללמד את האדם החי לשוב עכשיו, לתקן עכשיו, להתוודות עכשיו, ולעזוב את חטאיו עכשיו, מוכרים לו אשליה מסוכנת: שגם לאחר המוות עוד יהיה מי שיתקן בעבורו.

וזו מחשבה שמחריבה את יסוד התשובה. כי אם האדם סבור שאחרים יוכלו לתקנו לאחר מותו, מדוע יזדרז לשוב בחייו? ואם הוא מאמין שיש פעולות מאגיות שיעזרו לנשמתו אחר פטירתו, הרי הוא עלול לדחות את התיקון, לדחות את האחריות, ולחיות בשקר.

אבל דרך התורה פשוטה וברורה: האדם נידון לפי מעשיו ובחירתו. הוא החוטא — והוא צריך לשוב. הוא המקלקל — והוא צריך לתקן. הוא שהתרחק — והוא צריך לחזור. אין אדם אחר יכול לעשות תשובה במקומו, ואין מעשה הנעשה לאחר מיתתו יכול להפוך אותו לאדם אחר. על כן צריך לקבוע זאת היטב: כל עוד האדם חי, שער התשובה פתוח לפניו. אבל לאחר מיתה, אין עוד מצוות, אין עוד תשובה, אין עוד תיקון מעשי, ואין עוד אפשרות לשנות את מה שבחר האדם להיות. ולכן החובה הגדולה היא להתעורר עכשיו, בחיים, בעוד הנשמה באפו, בעוד הבחירה בידו, ובעוד יכול האדם לשוב באמת אל בוראו.

.

והנה, מאמר זה התעוררתי לכתוב לאחר שראיתי דבר ברור ומחריד: בראשית התפתחותה של הדת האורתודוקסית־קבלית, אותה דת זרה שנבנתה סביב הקבלה הפרו־נוצרית וספר הזוהר הטמא, לא לקחו בעלי השיטה את הבליהם מן המשנה, ולא מן התלמוד, ולא ממסורת חז”ל הטהורה — אלא ממקורות זרים, ובעיקר מן העולם הנוצרי, כפי שאוכיח בהמשך.

כלומר, אין כאן המשך טבעי של תורת משה, ואין כאן עומק נעלם שנמסר בסתר מדור לדור. לפנינו מערכת רעיונית שחדרה אל בית ישראל מבחוץ, לבשה בגדי יהדות, דיברה בלשון ארמית, ייחסה את עצמה לתנאים, והעמידה פנים כאילו היא פנימיות התורה.

ולא רק מנהג זה נלקח מן הנצרות. רוב הרעיונות המרכזיים המופיעים בספר הזוהר — המתווכים, הכוחות העליונים, המערכות הרוחניות, הפנייה לצדיקים, מעלת המתים, תיקוני העולמות, והמבנים המורכבים של האלוהות — אינם יוצאים מבית מדרשם של חז”ל, אלא מספרים חיצוניים ומעולמות מחשבה זרים, אשר לאחר מכן שודרגו, עוותו, והולבשו בלבוש יהודי.

וזו התרמית הגדולה: לקחת רעיונות שמקורם בעולמות זרים, להלבישם בפסוקים, במדרשים ובשמות תנאים, ואז למכור אותם לעם ישראל בשם “קבלה”, “סוד”, “פנימיות” ו”מסורת”. כך הפך ההבל הזר לתורה בעיני ההמון, וכך הוחדרה המאגיה הנוצרית־אלילית אל תוך בית המדרש.

ולכן חובה לחשוף את הדבר מן השורש. אין די לומר שספר הזוהר אינו מרשב”י. צריך להראות גם מהיכן באמת באו רעיונותיו, מהו בית הגידול הרעיוני שלו, ואילו מקורות זרים עומדים מאחורי השפה הקדושה שבה עטפו אותו. כי ברגע שמתברר שהשורשים אינם במשנה, לא בתלמוד ולא בחז”ל, אלא בספרות חיצונית ובעולמות נוצריים — כל בניין הזוהר קורס תחתיו.

וזהו יסוד המאמר: להראות שהקבלה הפרו־נוצרית לא נולדה מתוך דת האמת, אלא הוחדרה לתוכה; לא המשיכה את חז”ל, אלא החליפה אותם; לא גילתה סוד, אלא גנבה רעיונות זרים והלבישה אותם כיהדות. ומי שמבקש את האמת, חייב להסיר את התחפושת ולראות מה עומד מאחוריה.

.

לפני 2000 שנה בערך, בשנת 53 לספירה הנוצרית, נכתבה האיגרת הראשונה אל הקורינתים על ידי “שאול התרסי”, המכונה בפי הנוצרים, פָּאוּלוֹס הַשָּׁלִיחַ, שהיה מטיף ומיסיונר, הנחשב לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הנצרות. אף שלא הכיר את ישו בחייו, פאולוס היה הגורם המרכזי שהפך את הנצרות מכת יהודית קטנה לדת עולמית הנפרדת מהיהדות. הוא בעצם הפריד את היהדות לחלוטין מדרך הנצרות שסלל ישו. אם ישו סלל דרך של סלחנות כלפי החוטאים הגדולים ביותר, והיה חולק על דברי חכמים. שאול התרסי הפך את כל הקערה על פיה, שאול התרסי לא רק חלק על חכמים, אלא הוא ביטל מצוות. הוא ביטל את מצות ברית המילה, והקים דת חדשה הנפרדת מן היהדות לגמרי.

פאולוס כתב את האיגרת הראשונה על מנת לתקן דעות שונות של הכנסייה הקורינתית שיסד – דעות שפאולוס ראה כשגויות. לאחר שנודע לפאולוס על המחלוקות שהתעוררו בקרב הכנסייה (מעשי השליחים, י”ט, 1), השיב פאולוס באיגרת במטרה למנוע את המחלוקת בכנסייה הקורינתית. פאולוס מורה למאמינים לשוב לאמונה, שאם לא כן ייענשו על ידי האל, וכן דן בחוסר מוסריות ובדוקטרינת האח הלא מוסרי. לאחר מכן דן בטהרה מינית, בפתרון סכסוכים, ולעניין הנישואים הוא מציין כי עדיף שנוצרים לא יינשאו, אולם עדיפים הנישואין על חיים בחטא. האיגרת דנה במעמדה של האישה – הצריכה להיות כנועה וצייתנית לבעלה (פרק י”א, פסוקים 2–16). בסיום הספר דן פאולוס בתחייתו של ישו ככפרת החטא הקדמון ובתחיית המתים.

בתוך האגרת על פי פרשנותה של הכנסייה הקתולית, ניתן להבין מפסוקים אלו כי קיים מצב לאחר המוות, אשר בו ניתן עדיין לכפר על חטאי המתים באמצעות תפילה וקרבנות. ואלו הם הפסוקים (פרק 3 11-15): “כִּי לֹא־יוּכַל אִישׁ לָשִׁית יְסוֹד אַחֵר זוּלָתִי הַמּוּסָּד שֶׁהוּא יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ׃ וְאִם־יִבְנֶה הַבּוֹנֶה עַל־הַיְסוֹד הַזֶּה זָהָב אוֹ כֶסֶף אוֹ אֲבָנִים יְקָרוֹת אוֹ־עֵץ אוֹ חָצִיר אוֹ קָשׁ׃ יִגָּלֶה מַעֲשֵׂה כָל־אִישׁ כִּי־הַיּוֹם הוּא יְבָרֲרֵהוּ כִּי־בָאֵשׁ יֵרָאֶה וּמַה־מַּעֲשֵׂה כָּל־אִישׁ וָאִישׁ הָאֵשׁ תִּבְחָנֶנּוּ׃ אִם־יַעֲמֹד מַעֲשֵׂה אִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה עָלָיו יְקַבֵּל שְׂכָרוֹ׃ וְאִם־יִשָׂרֵף מַעֲשֵׂהוּ יַפְסִידֶנּוּ וְהוּא יִוָּשֵׁעַ אַךְ כְּאוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ“. אבל לאמיתו של דבר, נכון יותר לומר שהכנסייה הקתולית השתמשה בפסוקים הללו כאחד היסודות לרעיון של טיהור לאחר המוות; לאחר שהונח היסוד הזה, היא חיברה אליו מקורות אחרים — ובראשם מקבים ב’ — כדי לטעון שתפילות וקרבנות החיים עשויים לסייע לנפשות הנמצאות באותו מצב של טיהור.

.

ולכן, על על פי הנצרות הקתולית, יש דבר שנקרא: “כור המצרף”, לדעתם של הטפשים האלו, הוא מקום או מצב בו מתבצע מירוק נשמתו, של מי שחטא חטאים שאינם חטאי מוות [=כמו הכרת אצל דת משה]. בכור המצרף הנשמה נענשת על החטאים בני הכפרה שחטא האדם בחייו, לפני המעבר לגן העדן. אדם שחטא בחטא מוות לא זכאי למירוק נשמתו בכור המצרף, ונשמתו נדונה לייסורי נצח בגיהנום. [=בדומה לכרת אצל דת משה וישראל דת האמת. ימח שמם של הכלבים הארורים האלו]. ניתן למצוא אזכורים מוקדמים למקום בו מתבצע מירוק נשמות כבר בכתביו של אמברוזיוס הטמא. היסודות לאמונה בכור המצרף המתואר כאן הופיעו לראשונה במאה החמישית, בכתביו של אוגוסטינוס.

האמונה בכור המצרף הייתה בעלת השפעה רבה בימי הביניים. הנוצרי הממוצע האמין כי באמצעות תפילות, עריכת מיסות, וקניית שטרי מחילה, ביכולתו להציל את עצמו ואת יקיריו מייסורי כור המצרף. הכנסייה טיפחה אמונה זו באמצעות דרשות וספרות ענפה. מוכרות דוגמאות רבות לתיאורי העולם הבא, הכוללות גם את הייסורים העוברים על הנשמות בכור המצרף.

מעניין מאוד, שמאה וחמשים שנה לפני שכתב שאול התרסי את ענין טיהור המת לאחר המוות ורמז בו על תיקון אפשרי למת אחר המוות. ישנו ספר הנקרא, “ספר החשמונאים” – והוא הוא, ספר מקבים ב’, הידוע גם בשם ספר חשמונאים ב’, או קיצור מעשה יהודה, הוא אחד מן הספרים החיצוניים.

ושם כתב העילג: “ויקח מהם תרומה לה’ אלפים דרכמונים כסף, וישלח אותם ירושלימה להקריב מהם קרבן אשם לה’, ולכפר על נפשות המתים. ותחשב לו לצדקה, כי לולא האמין כי יעיר אלוהים את רוחו על כל ישני עפר, כי עתה תפילתו תועבה לכפר בעד המתים. ובזאת הזכירם כי נוצר ה’ את חסדו לכל המתים באמונתו ולמייחלים לחסדו, ויצו להקריב אשם בעדם לנקותם מפשעם”. (חשמנואים ב’ פרק יב’ נח-ס – על פי תרגומו של פרנקל).

ומה שהבאתי את ציטוט הדברים זה על פי תרגומו של פרנקל. אבל כאשר נתרגם בחופשיות מילה במילה, נראה כיצד הדברים יותר קשים מנשוא (מקבים ב’, יב, מב–מ): “ויפנו אל התפילה וביקשו שהחטא שנעשה יימחה כליל. ויהודה האציל הזהיר את העם לשמור את עצמם נקיים מחטא, לאחר שראו במו עיניהם את אשר אירע בגלל חטאם של הנופלים. ויאסוף מכל איש סכום כסף, עד אלפיים דרכמות כסף, וישלח אותו לירושלים כדי להקריב קרבן על החטא. ובכך עשה מעשה טוב ונאה מאוד, מתוך מחשבה על תחיית המתים. כי אילו לא ציפה שהנופלים יקומו לתחייה, היה זה מיותר וחסר טעם להתפלל בעד המתים. ואם נתן את דעתו על השכר הנפלא השמור לאלה שמתו ביראת אלהים, הרי זו הייתה מחשבה קדושה ויראת שמים. ולכן עשה כפרה בעד המתים, כדי שישתחררו מחטאם.” ע”כ.

.

שימו לב קוראים נעימים וחשובים, כל הרעיון של תיקון המתים, תפילה בעד המתים, וכל הטקסים שעושים היום בדורינו למען המתים, אינו ממסורת תורה משה, לא מן התנ”ך, לא מן המשנה ולא מן התלמודים הטהורים! אלא הכל לקוח מספרים חיצוניים! ספרים חיצוניים שידעו עליהם חז”ל ודחו אותם בשתי ידיהם הטהורות. ולכן הוצרכו לרמוז במשלים כל מיני ענינים, על מנת להוציא מדעת האדם שיש מי שיכול לתקנו.

ראשית חשוב לדייק: עצם הרעיון אינו המצאה של המתרגם העברי יצחק פרנקל. התרגום שלו חופשי ולעיתים חריף יותר, אבל במקור של מקבים ב’ יב 40–46 כבר נאמר במפורש שמתפללים ומכפרים בעד המתים. גם תרגומים קתוליים מודרניים מתרגמים שהקרבן נועד לכפר על המתים כדי שישוחררו מחטאם.

.

הוא פותח בחטא שנעשה בעוד החיילים בחיים – הסיפור מספר שלאחר שנהרגו החיילים נמצאו תחת בגדיהם חפצים הקשורים לעבודת האלילים של יבנה, דבר שהמחבר מציג כאיסור וכסיבה שבגללה נהרגו – כלומר: חטא בחיים → מיתה בעקבות החטא. עד כאן אין שום “תיקון מתים”. מכיון שמתו בעוונם. ויהודי שעבד עבודה זרה דינו בכרת, ואין לו תיקון.

אבל מיד לאחר מותם מחבר הספר הטמא, משאיר את החטא כבעיה שעדיין אפשר לטפל בה גם לאחר שהם כבר מתים. מה עושים? החיים פונים בתפילה כדי שהחטא של המתים יימחה. ופה מתחיל החידוש הגדול. החוטאים אינם חוזרים בתשובה. החוטאים אינם מתוודים. החוטאים אינם מקריבים קרבן. החוטאים אינם מקבלים על עצמם קבלה לעתיד. הם מתים. ובכל זאת אנו מוצאים עדות היסטורית מספר חיצוני המורה הוראה למעשה, שאנשים אחרים מתחילים לפעול כדי להסיר מהמתים את החטא.

הוא הופך את תפילת החיים לפעולה בעבור המתים – וזה המשפט שבו הוא סוגר כל אפשרות לפרש שמדובר רק בתפילת החיים על עצמם: “it would have been superfluous and foolish to pray for the dead” – כלומר: אלמלא תחיית המתים, אומר המחבר, היה חסר טעם להתפלל בעד המתים. זו כבר קביעה תיאולוגית מפורשת: אדם חי יכול להתפלל בעד אדם שכבר מת. אבל אפילו כאן הוא לא נעצר.

הוא מכניס כסף לתמונה בדיוק כמו שלוקחים כסף מהחיים בעד המתים היהודים כיום. אפשר לראות את מנהג הכפרות הנהוג אצלי כומרי האורתודוקסים למיניהם וגילוליהם. שיקוץ יהודה אוסף מן החיילים אלפיים דרכמות כסף ושולח אותן לירושלים כדי שיוקרב קרבן כפרה בעת המתים!! שמעתם נכון!! כלומר, המבנה נעשה: המת חטא → המת מת → החיים אוספים כסף → הכסף נשלח למקדש → מקריבים קרבן בעבור המת.

וזה בדיוק המקום שבו נוצר הבסיס ההיסטורי־רעיוני המאוחר למערכת של מעשים שהחיים עושים כדי להועיל למתים. לאחר מכן המחבר נותן למעשה הזה הכשר דתי מפורשץ. הוא אינו רק מספר שיהודה עשה זאת. הוא עוצר את העלילה ומוסיף הערה תיאולוגית משלו: יהודה נהג, לדבריו, באופן טוב, מכובד וראוי משום שהאמין בתחיית המתים. זה פרט קריטי. יש הבדל עצום בין: “יהודה עשה כך” – לבין: “יהודה עשה כך, והוא עשה דבר קדוש ונכון”. המחבר הופך מנהג לסברה דתית. בדיוק כמו שטוען ספר האופל הטמא לגבי הקדיש, שכל האומר קדיש מעלה את המתים מן הגהינם שבדה הטמא מליבו!

ואז מגיעה הקפיצה הלוגית החשובה ביותר – הטיעון שלו הוא בערך: אם המתים עתידים לקום, יש טעם להתפלל בעדם. אבל זו אינה מסקנה הנובעת מעצם תחיית המתים. מן הטענה: “אדם מת עתיד לקום בתחיית המתים” – לא נובע: “אדם חי יכול עכשיו להסיר את חטאו של אותו מת.” אלה שתי אמונות שונות לגמרי. אפשר להאמין בתחיית המתים ובו בזמן לומר שמצבו המוסרי של האדם נחתם במותו. המחבר מחבר בין שתי הטענות כאילו אחת מחייבת את השנייה: תחיית המתים → תפילה למתים מועילה → קרבן למתים מועיל → חטא המת יכול להימחק.

ופה בדיוק מוחדר רעיון “תיקון המתים”. ובסיום הוא אומר זאת בלי שום הסוואה. הסיום בתרגום קתולי מודרני הוא: “Thus he made atonement for the dead…” – והתכלית מפורשת: שהמתים ישוחררו מחטאם. כלומר: המתים עדיין נושאים חטא → החיים עושים פעולה → בעקבות הפעולה נעשית כפרה למתים.

אין כאן עוד צורך להסיק מסקנות מרמזים. זה כתוב במפורש. לכן המהלך כולו הוא:

.

א. האדם חטא בחייו.

ב. הוא מת כשהחטא עליו.

ג. המוות לא סגר את האפשרות לכפרה.

ד. אנשים אחרים יכולים להתפלל בעדו.

ה. אנשים אחרים יכולים לתת ממון בעדו.

ו. ניתן להקריב קרבן בעדו.

ז. המחבר מגדיר זאת כדבר ראוי וקדוש.

ח. הפעולה של החיים מסוגלת להביא לכפרה על חטאו של המת.

.

וזה בדיוק מה שאפשר לכנות תורת תיקון המתים: לא המת מתקן את עצמו, אלא החיים מבצעים פעולה דתית בעולם הזה המשנה כביכול את מצבו של מי שכבר מת. ויש כאן עוד נקודה חשובה מאוד: אפילו ההערה הרשמית בתרגום הקתולי – מודה שהמחבר משתמש בסיפור כדי ללמד על אפשרות של כפרה על חטאיהם של אנשים שכבר מתו, ואף מציינת שזה דומה — אף שאינו זהה לחלוטין — לדוקטרינה הקתולית המאוחרת של כור המצרף.

.

ולכן, בבשורה על-פי מתי הטמא נכתב: עַל־כֵּן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם כָּל־חֵטְא וְגִדּוּף יִסָּלַח לָאָדָם אַךְ־גִּדּוּף הָרוּחַ לֹא יִסָּלַח לָאָדָם׃ וְכֹל אֲשֶׁר יְדַבֵּר דְּבַר חֶרְפָּה בְּבֶן־הָאָדָם יִסָּלַח לוֹ וְהַמְחָרֵף אֶת־רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לֹא יִסָּלַח לוֹ לֹא־בָעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא־לָעוֹלָם הַבָּא”. שימו לב להזיה שהטמא מתי מחדיר כאן. הטמא מעליל, שלא משנה מה יעשה האדם יסלח לו לאחר המוות, כלומר הוא רומז במפורש על תיקון שיכול לתקן האדם אחר המוות בדרך כזו או אחרת. אבל מי שמבזה את תורתו, מבזה את השילוש הטמא, לא! לאחד כזה אין מחילה. אחד לאחד כמו המקובלים השוטים.

.

ומכאן בדיוק נולד ענין, “שטר מחילה” – אִינְדּוּלְגֶּנְצִיָּה – במשמעות של ריכוך ועידון של הדין. כמו הפתק בחג הסוכות שהמציאו המקובלים השוטים שר”י. כתב מחילה או שטר מחילה הוא מונח ששורשיו במשפט הכנסייה הקתולית של ימי הביניים. לפיו נוצרי מאמין יכול לרכוש שטר זה כעדות מול האל לפטירתו מעונש על חטא שכבר נסלח. המחילה מותנית ברצונו ואמונתו של המאמין, המחילה יכולה לפטור אותו מכל או רק מחלק מעונשיו. ביכולת המאמין לרכוש מחילה לעצמו או למתים. מבחינה משפטית רואה הכנסייה הקתולית את עצמה בעלת הסמכות מ-“ישו והקדושים” לנהל את “אוצר הסליחות” על פני אדמות. בדומה למקובלים, שרק להם נודע מקום תיקון הנשמות, ורק הם יודעים לתקן את בני האדם, ורק להם נמסרו הייחודים וההשבעות, הטמטומים וההזיות.

.

אבל החשוב ביותר לשים לב, זה השלבים של התשובה המזוייפת שלהם בשטר מחילה: הם מחוייבים להתחרט, להודות לבורא, ולעשות גמילות חסדים. מחילה מוענקת על סמך מעשים טובים; תפילה, צדקה או עלייה לרגל. המחילה יכולה לבטל ענישה על חטאים. המחילה יכולה להיות בצורה חלקית או מושלמת. כלומר, אין כאן קבלה לעתיד, ואין כאן עזיבת החטא! אלא תיקון למעשה בלבד.

בראשית דרכם האמינו הנוצרים כמו היהודים שכדי שאלוהים יסלח להם על חטאיהם עליהם לחזור בתשובה ולשנות את דרך חייהם, מה שנקרא, “קבלה לעתיד”. הטבילה סימלה מעשה זה של חזרה בתשובה. [=כמו בברסלב שאצלהם אין חזרה בתשובה אמיתית ללא טבילה לדעתם המשובשת]. כסמל לחזרה בתשובה קבעה הכנסייה תנאים שונים למחילת החטאים כגון תפילה, עלייה לרגל, צדקה או ביקור בכנסייה. לאחר מכן היה ניתן אפילו לקנות מחילות לאנשים אחרים כסמל לאהבת רעים.

גישה זו עוררה מספר בעיות: אנשים רבים חטאו ופשעו תוך מחשבה שכל חטאיהם יסלחו ברגע שהם יקנו את שטר המחילה. אפיפיורים רבים [=בדומה למקובלים] לקחו בחשבון את מכירת האינדולגנציות כמקור הכנסה רווחי. באותה תקופה במערב אירופה רכוש המשפחה היה מרוכז בידי ראש המשפחה. ראשי משפחות שחששו מהמצפה להם לאחר מותם, מכרו את רכושם כדי לקנות אינדולגנציות והותירו את משפחתם בחוסר כל. האפיפיור ליאו העשירי ידוע בכך שהתייחס לשטרות האלה כמוצא מהקשיים הכלכליים אליהם נקלעה הכנסייה, כך שמחילותיו נמכרו ונקנו כמו ניירות ערך בכל רחבי אירופה“. ע”כ.

.

כמה רבינו הטהור הרמב”ם לא התפתה אחר הזיות המינים, ונלחם בכל ליבו בדרכיהם הרעות. עד שהעלה על ספרו וכתב (מסכת אבות פרק ד משנה טז): “רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין”. וכתב הרמב”ם, “טרקלין – היכל, ופרזדוד – מסדרון. והמשל מובן, והכוונה ידועה, ש[רק] בזה העולם, יקנו המעלות אשר בהן יזכה האדם לחיי העולם הבא, וזה אמנם הוא דרך ומעבר לההוא. כבר בארנו בעשירי מסנהדרין, שאין אחר המוות שלימות [=כלומר אין שום סיכוי לשום אדם לתקן את עצמו אחר המוות, כל שכן שיתקנוהו אחרים.], ולא תוספת [=כלומר, אחר הפטירה לא רק שאי אפשר לתקן את האדם, אלא גם אי אפשר לעלות במעלה יותר מאשר נמצא בה]. ואמנם [=אבל כל זמן שאדם חי] ישלם האדם ויוסיף מעלה בזה העולם. ואל זה רומז שלמה באומרו (קהלת ט י): “כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה”. אלא במצב אשר ילך האדם – בו ישאר לעולם. [=בו ישאר לעולם, כלומר, אין שום גלגולים! במצב שאדם עזב את הגוף בעולם הזה ומת מן העולם, אין שום סיכוי לשום סוג של תיקון]. ולזה [=כלומר, מפאת הסיבה, שאי אפשר לתקן את מצב האדם לאחר המוות, ואי אפשר למסור לו זכויות, או להביא לו סוג של תיקון מסויים לנשמתו, לכן מסיבה זו], ראוי להשתדל בזה הזמן הקצר המועט [בעולם הזה], ולא לאבדו אלא בקניית המעלות בלבד, לפי שאבדתו גדולה, הואיל ואין לו תמורה [=שום תיקון בשום סוג של מצב בעולם], ואין לו [שום] תקנה. ולידיעת החסידים זה [ומכיון שהדבר ברור אצל החכמים האמיתיים, לכן] לא ראו לכלותו אלא בחכמה ובהוספה, והרויחו זמנם כולו על פי האמת, ולא בזבזו ממנו בעניינים הגשמיים, אלא עת קצרה ביותר, ובדבר שאי אפשר בלעדיו. ואחרים – אזל מהם כולו בעניינים הגשמיים בלבד, ויצאו ממנו כמות שנכנסו, “כל עומת שבא כן הלך”, והפסידוהו כולו הפסד נצחי. וההמון כולם יהפכו האמת בזאת השאלה, ויאמרו על הכת הראשונה שהם הפסידו העולם, ועל הכת האחרונה שהם הרויחו העולם, והענין בהפך, כמו שסיפרנו, “שמים חושך לאור ואור לחושך” ואוי למפסידים באמת! וזה הענין הוא אשר לקחו שלמה לעיקר בקהלת, בשבחו רווח העולם ובגנותו הפסדו, ובבאור שאין רווח ולא יכולת אחר המוות בדבר אשר החמצת כאן. וזה כולו אמת, ואם תתבונן בזה הספר [=כלומר, בספר קהלת], זאת ההתבוננות תתבאר האמת”. עכת”ל.

.

סתירה נוספת לדברי המקובלים עולה מדברי רבינו הרמב”ם. לפי תפיסת הגלגול המקובלת אצלם, ככל שתאוותו של אדם לעבירה מסוימת חזקה יותר, כך יש לתלות זאת בחטאים שחטא בגלגול קודם; כלומר, נפשו פגומה יותר באותו עניין, ולכן עתה קשה לה יותר להתגבר ולתקן את אשר קלקלה. אולם רבינו הרמב”ם כתב בדיוק להיפך. בפירושו למסכת אבות, בשמונה פרקים פרק ו, כתב: “וכאשר חקרנו אחר דברי החכמים בזה הענין, מצאנו להם, שהמתאווה לעבירות ומשתוקק להן – יותר טוב ויותר שלם מאשר לא יתאווה להן ולא יצטער בהנחתן. עד שאמרו, שכל מה שיהיה האדם יותר טוב ויותר שלם – יהיו תשוקתו לעבירות וצערו בהנחתן יותר חזקים, והביאו בזה מעשיות, ואמרו: ‘כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו”. ולא די בכך, אלא רבינו מוסיף ששכרו של האדם המושל בנפשו גדול דווקא כפי גודל המאבק והצער הכרוכים בכיבוש תאוותו, וכפי שאמרו חז”ל: “לפום צערא אגרא”. ועוד הביא את דבריהם: “רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערוה, אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי”.

כמה מתוקים ויקרים דבריו של רבינו הטהור הרמב”ם. רבינו מלמדנו שמעלת האדם אינה נמדדת בעוצמת התאווה המתעוררת בו, אלא ביכולת שכלו למשול בה. אין אדם פחות מפני שתאוותו חזקה, ואין אדם שלם מפני שאינו מרגיש משיכה לעבירה. אדרבה, ייתכן שאדם גדול ושלם יותר יתמודד עם יצר חזק יותר, ומעלתו מתגלה דווקא בכך שהוא כובש אותו ונכנע לציווי התורה.

וכאן מתגלה הסתירה החריפה לדברי המקובלים: הם מבקשים לראות בתאווה חזקה עדות לקלקול קדום של הנשמה ולחטאיה בגלגול קודם; ואילו לפי הדברים שמביא הרמב”ם בשם החכמים, תאווה חזקה יכולה להימצא דווקא אצל האדם הגדול והשלם יותר — “כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו“. נמצא אפוא שאי אפשר להסיק מעוצמת התאווה דבר על “פגם נשמתי” מגלגול קודם. אם עצם חוזק היצר מלמד, לשיטת המקובלים, שהאדם היה חוטא ופגום יותר בעבר, כיצד אמרו חכמים שדווקא הגדול מחברו עשוי להיות בעל יצר גדול ממנו? האם נאמר, חלילה, שככל שאדם גדול ושלם יותר בעולם הזה, כך מוכרח שהיה חוטא גדול יותר בגלגול הקודם?

הרי זו תוצאה אבסורדית הנובעת מעצם השיטה: לדעת רבינו, אין צורך להמציא לאדם היסטוריה נסתרת של גלגולים כדי להסביר את מאבקיו. האדם נבחן כאן ועכשיו: יש בו שכל, יש בו תאוות, ויש לפניו מצוות ואיסורים. מעלתו אינה בשאלה כמה חלש יצרו, אלא עד כמה הוא מכפיף את יצרו לשכלו ולציווי התורה. זהו תיקונו של האדם לפי דרך התורה — לא חיפוש אחר חטאים מדומיינים של נשמה בגלגולים קודמים, אלא עבודת המידות, משמעת השכל וכיבוש התאווה בחייו של האדם עצמו.

.

ונחתום בדברי שלמה המלך (קהלת פרק ט פסוק ט – י): “רְאֵ֨ה חַיִּ֜ים עִם־אִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־אָהַ֗בְתָּ כָּל־יְמֵי֙ חַיֵּ֣י הֶבְלֶ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר נָֽתַן־לְךָ֙ תַּ֣חַת הַשֶּׁ֔מֶשׁ כֹּ֖ל יְמֵ֣י הֶבְלֶ֑ךָ כִּ֣י ה֤וּא חֶלְקְךָ֙ בַּֽחַיִּ֔ים וּבַעֲמָ֣לְךָ֔ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ: כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה”. ע”כ. לכן אמר הלל הזקן (משנה מסכת אבות פרק א משנה יד): “הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי“. ואם לאחר מיתתו ופטירתו, היה מישהו שיכול לתקן או להועיל לנשמתו, מפני מה אמר, “אם אין אני לי מי לי”?

.

עד כאן כתבתי מאמר זה ממני חן שאולוב ספרדי טהור.