בשם יהוה אל עולם – המשך הלכות שבת חלק ג’

.

יט) העובר ברצון ובזדון על עבירה שחייבים עליה כרת, כשהוא יודע את איסורה ואת עונשה — מתחייב אף בסתר וללא עדים, ואפילו עבר לתיאבון. עדים והתראה נדרשים לחיוב מיתת בית דין, ואינם תנאי לכרת. אם מת בלא תשובה — אין לו חלק לעולם הבא; הסתרת החטא מן הבריות אינה מצילה מעונשו לפני הבורא. כל זמן שהוא חי, בידו לשוב בתשובה ולעזוב את חטאו. (רמב״ם, הלכות שבת א, א; וכמבואר לעיל בעניין הכרת).

.

כ) המחלל שבת בפרהסיא נידון כעובד עבודה זרה וכגוי לכל דבריו, נוסף על חומרת עצם המלאכה שעשה. המחלל בצנעה אינו מקבל מעמד זה מחמת חילולו בצנעה בלבד, אף שאין בכך לפוטרו מן הכרת כשהתקיימו תנאיו. נמצא שחיוב הכרת ומעמדו של מחלל שבת בפרהסיא הם שני דינים נבדלים, ואין לערב ביניהם. (רמב״ם, הלכות שבת ל, טו).

.

כא) לפי הדרך שביארנו, מי שעובר על התורה בגלוי ובקביעות, לאחר שהוכח והבין את חומרת מעשיו, ומוסיף לעמוד במריו — נכלל בגדר ״להכעיס״ מצד מרדו והשפעתו על הרבים, אף שתחילת חטאו לתיאבון. חומרה זו נוהגת גם בעבירות שאין בהן כרת, ואם מת בלא תשובה אין לו חלק לעולם הבא. אולם כישלון יחיד ברבים אינו מוכיח כשלעצמו מרד קבוע. ובעבודה זרה ובגידוף בפרהסיא נראה, כפי שביארנו, שחומרת הרושם עשויה להתקיים אף במעשה יחיד. (רמב״ם, הלכות תשובה ג, ו; פירוש המשנה לאבות ג, יא).

.

כב) העובר מדעתו, בלא אונס, בשאט נפש להכעיס — מחלל את השם; עשה כן בפני עשרה מישראל — חילל את השם ברבים. והפורש מעבירה או מקיים מצוה מפני הבורא בלבד, בלא בקשת כבוד או תועלת אחרת — הרי זה מקדש את השם. (רמב״ם, הלכות יסודי התורה ה, י).

.

כג) השוגג עובר מחמת טעות בזמן, במציאות או בדין, במקום שבירור ודקדוק שנדרשו ממנו היו עשויים למנוע את העבירה; לפיכך הוא טעון כפרה לפי דיני חטאו. האנוס פטור מחטאת. אונס אינו כפייה בלבד, אלא גם מאורע בלתי צפוי שאירע בנסיבות שבהן נהג האדם כראוי ולא נדרש ממנו בירור נוסף. נמצא שיש לבחון גם מה ידע האדם ומה היה בידו לברר קודם המעשה. (רמב״ם, הלכות שגגות ה, ו).

.

כד) המורה בלא שלמד ובירר כראוי אינו נפטר בטענת חוסר ידיעה. על התרשלות זו נאמר ״שגגת תלמוד עולה זדון״, מפני שחובת הלימוד והחקירה היא מעיקר אחריותו של המורה לרבים. נטילת סמכות להורות מחייבת בירור ההלכה קודם מסירתה לאחרים. (מורה הנבוכים ג, מא).

.

כה) תינוק שנשבה דומה לאנוס מחמת נסיבות גידולו, אך אינו כאנוס הפטור לגמרי מחטאת. כשנודע לו חיובו, מביא חטאת על העבירות המחייבות אותה. אם לא ידע כלל את עיקר השבת, ועשה מלאכות רבות בשבתות רבות באותה שגגה מתמשכת — מביא חטאת אחת על כולן; וכן חטאת בפני עצמה על אכילת חלב ועל אכילת דם. היודע עיקר שבת ושכח שהיום שבת מתחייב לפי חלוקת השבתות והידיעות שנתבארה בדין. (רמב״ם, הלכות שגגות ב, ו; ז, ב).

.

כו) מי שגדל על טעות אבותיו, עצם שמיעתו על היהדות וראייתו את שומרי המצוות אינן מסלקות בהכרח את היותו כאנוס; ראוי להשיבו בדרכי שלום ולבאר לו את טעותו. אולם משנתברר שנסתלקה הטעות הנוגעת למעשה והוא מוסיף לעבור בידיעה, אין לתלות את מעשיו בחינוכו הקודם. האחריות אינה מותנית בכך שיודה בפיו שטעה, ואף אמירת ״לא השתכנעתי״ אינה כשלעצמה ראיה לאונס. (רמב״ם, הלכות ממרים ג, ג; וכפי שנתבאר במאמר).

.

כז) עובד עבודה זרה, מחלל שבת בפרהסיא ומין — שחיטתם פסולה. לעומתם, העובר לתיאבון, המודה באיסור ואינו בכלל הפסולים הללו, עשויה שחיטתו להיות כשרה בתנאים שנתבארו. ולפי ביאורנו, הדברים אמורים במי שחטאו אינו דרך של מרד גלוי וקבוע. פסלותו של מחלל שבת בפרהסיא אינה תלויה בכך שכיוון בפועל לעבודה זרה בשעת השחיטה. (פירוש המשנה לרמב״ם, חולין א, א–ב).

.

כח) מומר לעבודה זרה וממחלל שבת בפרהסיא אין מקבלים קרבן. מומר לשאר עבירות מקבלים קרבנות, אך אין מקבלים ממנו קרבן לאותה עבירה שבה הורגל ונודע. רשע העובר לתיאבון עדיין מצוה להשיב את אבדתו; במינים, בעובדי עבודה זרה ובמחללי שבת בפרהסיא נאמרו דיני ההשבה החמורים שנתבארו. (רמב״ם, הלכות מעשה הקרבנות ג, ד; הלכות גזלה ואבדה יא, ב–ג).

.

כט) שוחט המכוון בשחיטתו לתיקון ניצוצות, לחילוץ נשמות מן הקליפות או לפעולה בפרצופים ובעולמות — שחיטתו פסולה מחמת כוונות המינות שבמעשהו. ויש להבחין בין מי שפעל מתוך טעות לבין מי שטעותו נתבררה לו והוא מוסיף להחזיק בה בידיעה.

.

ל) כל האמור באובדן חלקו של האדם לעולם הבא נאמר במי שמת בלא תשובה. כל זמן שהוא חי, אף אם עבר ביד רמה, בידו לעזוב את חטאו, להתחרט, להתוודות לפני הבורא ולקבל עליו שלא לשוב אליו. אין חומרת העבירה נגרעת מפני שנעשתה בסתר, ואין חומרתה נועלת את שער התשובה בפני השב באמת.

.

נימוקים להלכות:

אדם המחלל שבת בביתו, ועובר בזדון וברצון על אחת מאבות המלאכה, או על אחת מתולדותיהן, והוא יודע שהיום שבת, יודע שמעשהו אסור, ויודע שעונש העבירה הוא כרת — הרי נתחייב כרת, ואם מת בלא תשובה אין לו חלק לעולם הבא. אין העובדה שחטא בחדרי חדרים מצילה אותו, ואין היעדר עדים מבטל את חומרת מעשהו. כל זמן שהוא חי, שער התשובה פתוח לפניו; עליו לעזוב את החטא, להתחרט, להתוודות לפני הבורא ולקבל על עצמו שלא לשוב אליו.

ומה שכתב רבינו הטהור (רמב”ם הלכות שבת פרק ל הלכה טו): “השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם“. ע”כ.

שימו לב היטב ללשון רבינו. הוא לא כתב שרק המחלל שבת בפרהסיא מתחייב כרת. הוא כתב שרק מחלל שבת בפרהסיא נעשה “כעובד עבודה זרה”, ודינו כגוי לכל דבריו. כלומר, לפרהסיא יש משמעות נוספת וחמורה: היא הופכת את החילול למרד ציבורי באות שבין הבורא לישראל. לכן שחיטתו פסולה ושאר דיניו כדין גוי.

אבל חיוב הכרת אינו תלוי בפרהסיא כלל. המחלל שבת בביתו אינו נעשה מחמת זה כגוי לכל דבריו, אך אין פירוש הדבר שנמלט מן הכרת. הוא עבר עבירה שחייבים עליה כרת, והעובדה שאיש לא ראה אותו אינה משנה מאומה בדין שמים. בני אדם לא ראוהו — אך הבורא ראה. בית הדין אינו יכול להענישו — אך עונש הכרת אינו מסור לבית הדין.

וכן פסק רבינו במפורש בהלכות שבת א, א: “אם עשה ברצונו בזדון, חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, נסקל“. הדברים ברורים כשמש. כאשר אדם עושה מלאכה בשבת ברצון ובזדון, הוא חייב כרת. ורק אם היו עדים והתראה, ניתן להענישו במיתת בית דין. נמצא שעדים והתראה אינם תנאי לכרת; הם תנאי לסקילה. חילול בסתר מונע את עונש בית הדין, אך אינו מונע את עונש הכרת.

וזהו חילוק פשוט ויסודי: חילול שבת בזדון ובידיעה — מחייב כרת, אף בצנעה. חילול שבת בפרהסיא — נוסף על הכרת, המחלל נעשה כעובד עבודה זרה וכגוי לכל דבריו. ומי שמערבב בין שני הדינים, מטשטש את דברי רבינו ומקל במקום שאין שום מקום להקל.

והדבר פשוט. וכי הבא על אשת איש בסתר אינו מתחייב בכרת מפני שלא היו עדים? וכי האוכל חמץ בפסח בחדר סגור אינו מתחייב בכרת מפני שאיש לא ראהו? וכי הכרת תלוי בפרסום העבירה? ודאי שלא. הפרסום נצרך לעונש בית דין או להגדרת מרד ציבורי; הוא אינו יוצר את עצם האיסור ואינו קובע את הכרת.

לכן, לדעת רבינו הרמב”ם, עצם העובדה שאדם חילל שבת בצנעה, בביתו וללא עדים, אינה פוטרת אותו מן הכרת ואינה מבטיחה לו חלק לעולם הבא. אם עשה מלאכה שחייבים עליה כרת, ברצונו, בזדון ובידיעה, ומת בלא תשובה — אבד את חלקו בחיי העולם הבא.

אמנם, כל זמן שהוא חי, אין לומר שאבדה תקוותו. עליו לשוב בתשובה שלמה, להתוודות על עוונו, לעזוב את חילול השבת ולקבל על עצמו לשמרה מכאן ולהבא. כי אין החטא בצנעה נעשה קל, אבל גם אין שער התשובה ננעל בפני החוטא השב באמת.

.

וראה מה שאמרו רבותינו (משנה מסכת אבות פרק ג משנה יא): “רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חברו ברבים והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא”. וכתב רבינו בפירוש המשנה (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות פרק ג משנה יא): “מלבין פני חברו – מי שיבייש חברו וישנה פניו. ומגלה פנים בתורה – הוא אשר יעבור על מצוות התורה בפרסום, בפרהסיא, והיא תכלית הכפירה, כמו שאמר יתעלה: +במדבר טו, ל+ “והנפש אשר תעשה ביד רמה” וכו’. וענין מגלה פנים – יגלה פניו ויעז, וזה לשונם בפירוש זה, והוא בגמרא פאה, אמרו: “מגלה פנים בתורה – העובר על דברי תורה בפרהסיא כיהויקים בן יאשיהו”, “מפר ברית – המושך לו עורלה”. ושם אמרו בכל הדברים אשר אמרו החכמים בהם שהעושה אותם אין לו חלק לעולם הבא, אמרו: “מה אנן קימין, אם בשעשה תשובה, אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה, אלא בשלא עשה תשובה ומת ביסורין“. רצונו לומר, כי חומר אותם החטאים אשר זכרו בהם “אין לו חלק”, משאר החטאים, הוא, שהיסורין עם המיתה לא יכפרו אותם“. ע”כ.

.

“ההבדל בין השוגג לבין האנוס”

כ) רבינו ביאר במורה הנבוכים (חלק ג’ פרק מא): שהעוברים על אזהרות התורה נחלקים לארבעה: אנוס, שוגג, מזיד, ועושה ביד רמה. האנוס אינו נושא עונש או אשמה. השוגג נושא באשמה מסוימת, מפני שיותר ישוב הדעת וזהירות היו עשויים למנוע את השגגה, אך הוא נזקק לכפרה ולא לענישה. המזיד חייב בעונש שנקבע לעבירתו, כגון מיתת בית דין, מלקות, מכת מרדות או תשלומין. נמצא שאין די בבחינת המעשה החיצוני בלבד, אלא יש להבחין גם בידיעתו של העושה ובאופן שבו הגיע לעבירה.

.

“הגדרת המזיד וחומרת הכרת גם בעבירה שבצנעה”:

והנה, המזיד הוא האדם העושה את העבירה בידיעה וברצון. אין צורך שיעשה זאת להכעיס דווקא; אף אם עשה לתאבון, מפני שנכנע ליצרו ולתאוותו, כל זמן שידע שהמעשה אסור, ידע את חומרתו, ובחר לעשותו מרצונו — מזיד הוא. וכבר ביארנו, שאין שום הבדל לעניין הכרת בין מי שעבר את העבירה ברבים לבין מי שעבר עליה ביחיד, בביתו ובחדרי חדרים, בשעה שאיש אינו רואהו. העדים והפרסום נצרכים לעונש בית דין ולדינים הנוספים הנובעים מעבירה בפרהסיא; אבל עונש הכרת אינו תלוי בעיני בני אדם.

ולכן, אדם שעבר בזדון על אחת מן העבירות שחייבים עליהן כרת, כאשר התקיימו בו התנאים שביארנו — ידע את האיסור, הבין את משמעות הכרת, ועשה את המעשה ברצון — אם מת בלא תשובה, אין לו חלק לעולם הבא, אף שעשה את מעשיו בסתר ואף שאיש לא ראהו.

ואל יטעה האדם לומר: לא חיללתי בפרהסיא, לא התריסתי לעיני הציבור, ולכן דיני קל יותר. לא ולא. ההסתרה מן הבריות אינה מעלימה את העבירה לפני הבורא. אדם יכול להיראות כשר לעיני הציבור, ובחדרי חדרים להשחית את נפשו ולאבד את עולמו. אמנם, כל זמן שהוא חי, שער התשובה פתוח לפניו. אם ישוב באמת, יתחרט, יתוודה לפני הבורא ויקבל על עצמו שלא לחזור לאותו החטא — תשובתו מתקבלת. אבל בלא תשובה, אין העובדה שחטא בסתר מצילה אותו מן הכרת.

.

“העושה עבירות ביד רמה”:

העושה עבירות “ביד רמה”, לכאורה, אינו אדם העובר להכעיס, אינו אדם העושה עבירה מתוך רצון להתריס כלפי הבורא או מתוך שנאה לתורה. ייתכן שהוא עושה את אותן עבירות ממש לתאבון, כשם שעשה אותן תחילה ביחיד ובסתר, מפני שנכנע ליצרו ולתאוותו. אלא שההבדל הגדול הוא, שכעת הוא עושה אותן ברבים, בגלוי ובאופן קבוע, מבלי להתבייש ומבלי להסתיר את מריו.

כלומר, אין צורך שיאמר בפיו: “אני עושה זאת כדי להכעיס”. עצם העובדה שהוא עובר שוב ושוב על דברי התורה לעיני הציבור, ועושה את העבירה כהנהגה רגילה וכדרך חיים, מגלה שאיסור התורה אינו עומד עוד לנגד עיניו. במעשיו הוא מכריז שאין הוא מקבל עליו את סמכות המצווה, ושאין דברי התורה מחייבים אותו למעשה. ובהמשך נעמוד על ענין, “להכעיס”.

וזהו עומק הכינוי “ביד רמה”: לא רק מעשה עבירה פרטי שנעשה מתוך חולשה רגעית, אלא מרד גלוי הנעשה לעיני הבריות, ללא בושה, ללא הכנעה וללא הכרה בסמכות התורה. האדם אינו מסתיר עוד את חטאו, אלא הופך אותו לחלק גלוי מאורח חייו. ולכן, גם כאשר שורש העבירה הוא תאווה ולא רצון מפורש להכעיס, עשייתה ברבים ובקביעות הופכת אותה לחמורה הרבה יותר. מפני שבמעשיו הוא מגלה פנים בתורה, כלומר, מתייחס אל דבריה כאילו אינם אמת מחייבת, ואינו חושש להראות לעיני כל שאין הוא מקבל את דינה.

נמצא, שההבדל בין החוטא בצנעה לבין העושה ביד רמה אינו בהכרח במקור התאווה, אלא באופן שבו החטא נעשה ובמסר שהוא מבטא. הראשון נכנע ליצרו ומסתיר את מעשיו; והשני כבר הפך את מריו לדרך גלויה, ובכך מעיד על עצמו שכפר למעשה בדברי התורה ובסמכותם.

וכבר הבאנו את דברי רבינו הטהור למעלה שכתב (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות פרק ג משנה יא): “… ומגלה פנים בתורה – הוא אשר יעבור על מצוות התורה בפרסום, בפרהסיא, והיא תכלית הכפירה, כמו שאמר יתעלה: (במדבר טו, ל): “והנפש אשר תעשה ביד רמה” וכו’. וענין מגלה פנים – יגלה פניו ויעז, וזה לשונם בפירוש זה, והוא בגמרא פאה, אמרו: “מגלה פנים בתורה – העובר על דברי תורה בפרהסיא כיהויקים בן יאשיהו”, “מפר ברית – המושך לו עורלה”. ושם אמרו בכל הדברים אשר אמרו החכמים בהם שהעושה אותם אין לו חלק לעולם הבא, אמרו: “מה אנן קימין, אם בשעשה תשובה, אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה, אלא בשלא עשה תשובה ומת ביסורין“. רצונו לומר, כי חומר אותם החטאים אשר זכרו בהם “אין לו חלק”, משאר החטאים, הוא, שהיסורין עם המיתה לא יכפרו אותם“. ע”כ.

נמצא, כי מי שעובר על מצוות התורה בפרסום, ברבים ובקביעות, הרי זו תכלית הכפירה המעשית. אין צורך שיאמר בפיו שהוא כופר, ואין צורך שיכריז שהוא מבקש להכעיס את הבורא. עצם העובדה שהוא מעז לעבור על דברי התורה לעיני הציבור, בלי בושה, בלי פחד ובלי הכנעה, מגלה שמצוות התורה אינן נחשבות בעיניו לדבר המחייב אותו.

וזהו מה שביאר רבינו בעניין “גילוי פנים”: האדם מגלה את פניו כלפי התורה, כלומר, מעז לגלות את מריו ברבים ולהעמיד את מעשיו כנגד ציווי הבורא. הוא אינו מסתיר את חטאו, אלא עושה אותו בגלוי, ובכך מודיע במעשיו שאין הוא מקבל עליו את משפט התורה. אין זו עוד נפילה פרטית של אדם שנכנע ליצרו בחדרי חדרים ומתבייש במעשיו. זהו אדם שהפך את העבירה לדרך חיים גלויה, והסיר מעליו את הבושה ואת מורא התורה. ולכן חומרתו גדולה כל כך: הוא אינו רק חוטא, אלא נותן במעשיו דוגמה לאחרים ומחליש את סמכות התורה בעיני הציבור.

לא לחינם אמרו חז”ל בלא פחד (תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יז עמוד א): “דתניא, רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא“. ע”כ.

שימו לב ללשונם החריפה של רבותינו: “ויעשה מה שלבו חפץ“. אין הכוונה שחז”ל התירו לו את העבירה, חלילה, אלא שבאו להמחיש עד כמה חמור חילול שם שמים בפרהסיא. אפילו כאשר האדם נכנע ליצרו ואינו מצליח להתגבר, הזהירוהו שלכל הפחות לא יהפוך את חטאו למופע ציבורי, לא יחליש את יראת התורה בלב אחרים, ולא ירגיל את הציבור לראות את העבירה כדרך חיים מקובלת.

כי החוטא בסתר משחית בראש ובראשונה את עצמו; אבל החוטא ביד רמה וברבים משחית גם את סביבתו. הוא מלמד אחרים שאין להתבייש בעבירה, מחליש את סמכות התורה, ומעודד את החלשים ללכת אחריו. חטאו כבר אינו נשאר בינו לבין בוראו, אלא נעשה מכשול לרבים. וזהו עומק האזהרה: אם אינך מסוגל למשול ביצרך, אל תהפוך את חולשתך לשיטה. אל תציג את העבירה כהיתר. אל תעשה אותה בפרסום, בגאווה ובלא בושה, ואל תגרום לאחרים לחשוב שאין דין ואין דיין.

העיקר הוא שלא יעשה את העבירה ביד רמה, ולא יחלל שם שמים בפרהסיא. כי ברגע שהחטא נעשה בפומבי, הוא חדל להיות רק נפילה פרטית, ונעשה הכרזה מעשית של מרד בתורה. ורבינו הטהור קובע באופן מוחלט, כי העושה עבירות מן התורה ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. כמו שכתב (רמב”ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ו): “ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים והאפיקורוסין והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל המורדים ומחטיאי הרבים והפורשין מדרכי צבור והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים והמוסרים ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו”. ע”כ. ומתוך שכתב, “העושה עבירות”, ולא חילק בין הכרת לשאר העבירות של תורה. מבואר מכאן, שאפילו עבר אדם על לאוין שאין בהם כרת, אם עשה זאת ברבים באופן קבוע, באופן שנראה מתוך מעשיו שאין הוא מקבל על עצמו את הוראות התורה, הרי בכך אין לו חלק לעולם הבא. ונחשב לו שהוא עושה את העבירות ביד רמה ברבים.

ולכן קבעו חז”ל ואמרו (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יט עמוד א): “תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה – אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה“. ע”כ. ושימו לב היטב לכך שחז”ל הדגישו דווקא את “הלילה”. אין זו מילה שנכתבה במקרה. תלמיד חכם אמיתי, אף אם ייכשל וייכנע ליצרו, לא יהפוך את נפילתו למופע ציבורי, לא יעשה את העבירה ביד רמה לעיני כל, ולא יחלל שם שמים ברבים. תורתו אמורה לכל הפחות להעמיד בו בושה, מורא ואחריות, באופן שלא יפרסם את מריו ולא ילמד אחרים לפרוק עול בעקבותיו.

הלילה כאן מסמל את הסתרת המעשה מעיני הציבור. אין מדובר באדם המתפאר בעבירתו, מכשיר אותה, מפרסם אותה ברבים ומעמיד את עצמו כנגד התורה; אלא באדם שנפל בסתר, במקום שבו חולשתו לא נעשתה מכשול לאחרים ולא הפכה את חטאו לחילול שם שמים בפרהסיא.

ועל אדם כזה אמרו חז”ל: “אל תהרהר אחריו ביום”. אל תמהר לקבוע שהוא מוסיף להחזיק בחטאו. אל תהפוך את נפילתו הרגעית להגדרה קבועה של אישיותו. שהרי התורה שלמד אינה אמורה להניח לו לשקוע בשלום בתוך העבירה. דברי התורה מוכיחים אותו, מביישים אותו, מעוררים את דעתו ודוחפים אותו לשוב.

ולכן לא הסתפקו רבותינו בלשון “שמא עשה תשובה”, אלא דחו זאת ואמרו: “שמא סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה”. כלומר, כאשר מדובר בתלמיד חכם אמיתי שנכשל בסתר, חזקה על תורתו שלא תניח לו לעבור לסדר היום כאילו לא אירע דבר. הוא יתעורר, יכיר ברוע מעשהו, יתחרט וישוב.

וזהו ההבדל שבין תלמיד חכם אמיתי לבין אדם שלמד ספרים אך תורתו לא חדרה אל ליבו. תלמיד חכם אמיתי יכול להיכשל, שהרי אדם הוא ולא מלאך; אבל הוא אינו משלים עם החטא, אינו מקדש אותו, אינו מחפש לו תירוצים ואינו הופך אותו לשיטה. נפילתו מביאה אותו לתשובה.

אבל מי שעובר עבירה בפרהסיא, מתגאה בה, מלמד לאחרים היתר ומחלל שם שמים — אין תורתו מעידה עליו, אלא מעשיו מעידים נגדו. זה אינו אדם שנפל בלילה ושב ביום; זה אדם שהוציא את מריו לאור והפך את חטאו להכרזה. נמצא, שחז”ל לא באו להקל ראש בעבירת תלמיד חכם, אלא ללמד את כוח התורה האמיתית: היא אינה מבטיחה שהאדם לעולם לא ייפול, אך היא אינה מניחה לו להישאר בנפילתו. תורתו תביאנו להכיר בחטאו, להתוודות עליו ולשוב למשמעת ה‘.

.

אמנם, גם אדם זה שעבר עבירות ברבים ביד רמה, כל זמן שהוא חי, שער התשובה פתוח לפניו. אם ישוב באמת, יתחרט, יתוודה לפני הבורא, יעזוב את דרכו הרעה ויקבל על עצמו שלא לשוב אליה — יש לו חלק לעולם הבא. כי אין עבירה העומדת בפני תשובה אמיתית. אבל כל זמן שהוא ממשיך לפרסם את מריו ולעבור על התורה ביד רמה, הרי הוא מגלה פנים בתורה ומכריז במעשיו על כפירתו בדבריה.

.

ולפני סיום זה הענין, ראיתי דבר אחד שהוקשה לי. כי כתב רבינו (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה י): “כל העובר מדעתו [=ורצונו, במעמד של עוד אדם אחד עד תשעה אנשים] בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם, ולפיכך נאמר בשבועת שקר, “וחללת את שם אלהיך אני ה'”. ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים. וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם”. ע”כ. משמע לכאורה, שרק העושה להכעיס חילל את השם.

.

העושה עבירות ביד רמה נכלל בגדר “להכעיס“:

אלא שלאחר העיון נראה לי, שהעושה עבירות ביד רמה הוא עצמו נכלל בגדר “להכעיס”. לא מפני שבכל מקרה כוונתו הפנימית היא להתריס כלפי הבורא, ולא מפני שהוא אומר בפיו שהוא חוטא כדי למרוד בתורה, אלא מפני שמעשיו ברבים יוצרים את אותה תוצאה חמורה של הכעסה, זלזול והחטאת אחרים.

כלומר, המילה “להכעיס” יכולה לשמש כאן שם משותף. פעמים שהיא מתארת את כוונת האדם, שעושה את העבירה מתוך רצון מפורש להתריס; ופעמים שהיא מתארת את טיב המעשה ואת הרושם שהוא מחולל בעולם, אף אם החוטא עצמו עשה לתאבון ולא התכוון במחשבתו להכעיס.

שהרי אדם העובר עבירות בסתר, מתוך חולשת היצר, פוגע בראש ובראשונה בעצמו. אבל אדם העובר על מצוות התורה בפרסום, בקביעות ולעיני הציבור, אינו משאיר את חטאו ברשות היחיד. מעשיו נעשים מסר לרבים. הם מחלישים את מורא התורה, מרגילים אחרים לראות את העבירה כדבר קל, ופותחים פתח לבני אדם נוספים לפרוק עול וללכת אחריו.

וזהו הרושם הנקרא “להכעיס“. לאו דווקא מפני שהחוטא התכוון בליבו לומר: “הריני מכעיס את הבורא”, אלא מפני שפעולתו עצמה מכעיסה, משחיתה וממרידה. תוצאת המעשה מלמדת על חומרתו, גם כאשר מניעו הראשון היה תאווה בלבד. נמצא, שהעושה עבירות ביד רמה וברבים יכול להתחיל כאדם העובר לתאבון, אך משעה שהפך את העבירה לדרך גלויה וקבועה, שוב אין מדובר רק בכניעה פרטית ליצר. הוא מחטיא אחרים, מבזה את התורה לעיניהם, ומעמיד את מריו בפרהסיא. בכך הוא נכנס לגדר “להכעיס” מצד רושם מעשיו ותוצאותיהם.

וזהו ההבדל הגדול: הכוונה האישית יכולה להיות תאווה, אבל הפעולה הציבורית היא פעולה של הכעסה. הוא אולי אינו מבקש להתריס בפיו, אך מעשיו מתריסים במקומו. הוא אולי אינו מתכוון לכפור במחשבתו, אך באופן שבו הוא עובר על התורה ברבים, הוא מגלה פנים בתורה ומחליש את אמיתתה וסמכותה בעיני הציבור.

ולכן רבינו כותב, “בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם“. כלומר, לדעתו של רבינו, כל זמן שהעבירה נעשתה בפני אדם אחד ויותר, הרי זה מחלל השם. ואם העבירה נעשתה בפני עשרה ויותר, הרי זה מכעיס ומחלל השם ברבים. וכן כתב רבינו בפירוש (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ה): “יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי הוּא כְּגוֹי לְכָל דָּבָר, וְאֵינוֹ כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר עַל עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְקִילָה. וּמְשֻׁמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה – הֲרֵי הוּא מְשֻׁמָּד לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְכֵן הַמִּינִים מִיִּשְׂרָאֵל – אֵינָן כְּיִשְׂרָאֵל לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים, וְאֵין מְקַבְּלִים אוֹתָם בִּתְשׁוּבָה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן, וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים” (משלי ב,יט). וְהַמִּינִים הֵם הַתָּרִים אַחַר מַחְשְׁבוֹת לִבָּם בְּסִכְלוּת בִּדְבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ, עַד שֶׁנִּמְצְאוּ עוֹבְרִים עַל גּוּפֵי תּוֹרָה לְהַכְעִיס בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ בְּיָד רָמָה, וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין בָּזֶה עָווֹן. וְאָסוּר לְסַפֵּר עִמָּהֶן וּלְהָשִׁיב עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבָה כְּלָל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ” (שם ה,ח). וּמַחֲשֶׁבֶת מִין – לַעֲבוֹדָה זָרָה”. ע”כ. שימו לב קוראים נעימים ללשונו של רבינו, “עד שנמצאו עוברים על גופי להכעיס … ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון”. ומה פירוש “אומרים”? מסבירים לאחרים, שבאלילות המטונפת, ובפרצופים הנגעלים של ספר הזוהר הפרו-נוצרי והדומה לו, אין בזה עוון. לימוד כזה, אע”פ שכוונתם יכולה להיות טובה, שיתוף כזה ברבים נקרא, “להכעיס”.

עוד כתב רבינו (רמב”ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה ד): “ישראל שהוא מומר לע”ז או מחלל שבת בפרהסיא [=שימו לב להשוואה. רבינו משווה בין העובד עבודה זרה למחלל שבת ברבים. ומעלה ש]-אין מקבלין ממנו קרבן כלל. אפילו העולה שמקבלין אותה מן הנכרים אין מקבלין אותה מן המומר הזה. שנאמר, “אדם כי יקריב מכם”. מפי השמועה למדו, “מכם”, ולא “כולכם”, להוציא את המומר. אבל אם היה מומר לשאר עבירות [=ועושה אותם בינו לבין עצמו], מקבלין ממנו כל הקרבנות כדי שיחזור בתשובה. [=אבל אם] היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה, והורגל בה, בין להכעיס [=כלומר, שעושה אותה ברבים], בין לתיאבון [=בינו לבין עצמו], אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. כיצד כגון שהיה רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתיאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת אין מקבלין אותה ממנו”. ע”כ.

ולמדים אנו, ש-דין יהודי מחלל שבת ברבים, יותר חמור אפילו מדינו של הגוי! שהגוי מקבלים ממנו הקרבן. אבל ישראל המחלל שבת ברבים, אין מקבלים ממנו קרבן כלל. וכתב רבינו (רמב”ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה א – ג): “השב אבידה לישראל, מצות עשה, שנאמר (דברים כב א): “השב תשיבם לאחיך”. והרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה … לקח את האבידה ולא השיבה בטל מצות עשה ועבר על שני לאוין … אפילו היה בעל האבידה רשע, ואוכל נבילה לתיאבון [=כלומר בינו לבין עצמו] וכיוצא בו, מצוה להשיב אבידתו. אבל אוכל נבילה להכעיס [=ברבים], הרי הוא מין. [=שכאשר עובר על המצוות ברבים בשאט נפש ביד רמה, מראה בכך שלא קיבל על עצמו את התורה וחוקותיה]. והמינין מישראל והאפיקורוסים, ועובדי עבודה זרה, ומחללי שבת בפרהסיא, אסור להחזיר להן אבדה כגוי. אבידת הגוי מותרת … והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח”. ע”כ.

לפיכך, “להכעיס” אינו מוכרח להתפרש רק לפי מה שהחוטא אומר לעצמו בליבו, אלא גם לפי הרושם שהוא משאיר בעולם. וכאשר רושם העבירה שלו גדול, ציבורי ומשחית, וכאשר רבים מושפעים ממנו לרעה — הרי מעשהו נכלל בגדר “להכעיס”, אף שראשית חטאו הייתה לתאבון.

.

לא כל עבירה ברבים נקראת מיד “להכעיס“:

ולדעתי, אין די בכך שאדם עבר עבירה אחת ברבים כדי להגדירו מיד כעושה “להכעיס“. ייתכן שאדם נכשל בפרהסיא מתוך תאווה, חולשה, סערת היצר או חוסר שיקול דעת, ואף על פי שחטאו חמור ורושמו רע, עדיין אין במעשה יחיד כדי להוכיח שעמד במרדו והפך את העבירה לדרך קבועה. שהרי עיקר הגדרת “להכעיס”, לפי הדרך שביארנו, אינו תלוי רק במקום שבו נעשתה העבירה, אלא בעמידתו המתמשכת של האדם מול התורה והתוכחה והרושם אשר הוא מייצר. אדם שנכשל פעם אחת ברבים, ולאחר מכן התבייש, שמע למוכיחים ושב מדרכו — אין דינו כאדם העומד במשך זמן במריו, מתעלם מן האזהרות וממשיך לפרסם את עבירותיו לעיני כל.

הרושם הנוצר ממעשה יחיד, אף שהוא חמור, עדיין אינו כרושם הנוצר מאדם שהפך את החטא להנהגה קבועה. רק כאשר האדם עומד בדעתו תקופה מסוימת, שומע את דברי המוכיחים ואינו נכנע להם, יודע את חומרת מעשיו וממשיך לעבור על מצוות התורה ברבים — אז מתברר שאין לפנינו עוד נפילה מקרית, אלא דרך של מרד.

ואפילו אם לא הייתה כוונתו הראשונית להכעיס את הבורא, אלא עשה את העבירות מחמת תאוותו, כל זמן שהוא ממשיך לעמוד במריו, מסרב לשמוע למאמר ה’ יתעלה, ואינו חדל ממעשיו למרות שהוכיחוהו — הרי פעולתו נעשית פעולה של הכעסה. כלומר, בתחילה היה חוטא לתאבון; אך לאחר שהעמידוהו על חומרת מעשיו, והוא בחר להמשיך בהם בגלוי ובקביעות, נעשתה תאוותו למרד. לא מפני שהכריז בפיו שהוא מבקש להכעיס, אלא מפני שבמעשיו הוכיח שאינו נכנע עוד לדברי התורה ואינו מקבל את סמכותה עליו.

וזהו החילוק הנכון: אדם שנכשל פעם אחת ברבים — חטאו חמור, אך אין הכרח שכבר נקרא “להכעיס”. אדם שהוכיחוהו, הוזהר, הבין, ובכל זאת ממשיך לעבור על התורה בפרהסיא ובעקביות — הרי הוא עומד במרדו, ומעשיו נכללים בגדר “להכעיס”. נמצא, שהגדרת “להכעיס” אינה נקבעת רק לפי מעשה בודד, ואף לא רק לפי הכוונה שהייתה בליבו ברגע החטא, אלא לפי דרכו המתמשכת לאחר שהאמת הועמדה לפניו. אם שמע, נכנע ושב — נפילה הייתה בידו. אבל אם שמע, הקשה את עורפו והמשיך — מרד הוא.

אלא שלעניות דעתי, העובד עבודה זרה ברבים, המקלל את השם ברבים, די בפעם אחת ויחידה, על מנת לגרום לרושם רציני וחמור. ולכן, דין עיר הנידחת חמור מאוד. מפאת הרושם הנוצר מדברי מינות ועבודה זרה.

וכן מוכח מתוך דברי רבינו הטהור (רמב”ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד הלכה י – יב): “המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין, והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן, אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהן שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם ואומר לו הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו. אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להן המיתה ואסור להצילן אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו … במה דברים אמורים? בישראל, בעל עבירות, העומד ברשעו, ושונה בו תמיד, כגון הרועים בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתן, אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להניית עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון, מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו“. ע”כ. שימו לב לדבריו הנפלאים של רבינו, “בעל עבירות” … “עומד ברשעו” … “שונה בו תמיד“. זו ההגדרה של אדם, “המכעיס“, כלומר הרושם שהוא משאיר הוא עצום. ולכן נקרא להכעיס. ומפאת זו הסיבה, הוא חשוד גם על המינות.

כמו שאמר בנביא (מלכים א פרק טז פסוק יב – יג): “וַיַּשְׁמֵ֣ד זִמְרִ֔י אֵ֖ת כָּל־בֵּ֣ית בַּעְשָׁ֑א כִּדְבַ֤ר יְיָ֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֶל־בַּעְשָׁ֔א בְּיַ֖ד יֵה֥וּא הַנָּבִֽיא: אֶ֚ל כָּל־חַטֹּ֣אות בַּעְשָׁ֔א וְחַטֹּ֖אות אֵלָ֣ה בְנ֑וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטְא֗וּ וַאֲשֶׁ֤ר הֶחֱטִ֙יאוּ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַכְעִ֗יס אֶת־יְיָ֛ אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּהַבְלֵיהֶֽם“. וכן נאמר (מלכים א פרק טז פסוק כו): “וַיֵּ֗לֶךְ בְּכָל־דֶּ֙רֶךְ֙ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט וּבְחַטָּאת֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הֶחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לְהַכְעִ֗יס אֶת־יְיָ֛ אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּהַבְלֵיהֶֽם”. ואמר (מלכים ב פרק יז פסוק ט – יד): “וַיְחַפְּא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל דְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־כֵ֔ן עַל־יְיָ֖ אֱלֹהֵיהֶ֑ם וַיִּבְנ֨וּ לָהֶ֤ם בָּמוֹת֙ בְּכָל־עָ֣רֵיהֶ֔ם מִמִּגְדַּ֥ל נוֹצְרִ֖ים עַד־ עִ֥יר מִבְצָֽר: וַיַּצִּ֧בוּ לָהֶ֛ם מַצֵּב֖וֹת וַאֲשֵׁרִ֑ים עַ֚ל כָּל־גִּבְעָ֣ה גְבֹהָ֔ה וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן: וַיְקַטְּרוּ־שָׁם֙ בְּכָל־בָּמ֔וֹת כַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁר־הֶגְלָ֥ה יְיָ֖ מִפְּנֵיהֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂוּ֙ דְּבָרִ֣ים רָעִ֔ים לְהַכְעִ֖יס אֶת־יְיָֽ: וַיַּֽעַבְד֖וּ הַגִּלֻּלִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְיָ֙ לָהֶ֔ם לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: וַיָּ֣עַד יְיָ֡ בְּיִשְׂרָאֵ֣ל וּבִיהוּדָ֡ה בְּיַד֩ כָּל־נביאו נְבִיאֵ֨י כָל־חֹזֶ֜ה לֵאמֹ֗ר שֻׁ֠֜בוּ מִדַּרְכֵיכֶ֤ם הָֽרָעִים֙ וְשִׁמְרוּ֙ מִצְוֹתַ֣י חֻקּוֹתַ֔י כְּכָ֨ל־הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶת־אֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וַֽאֲשֶׁר֙ שָׁלַ֣חְתִּי אֲלֵיכֶ֔ם בְּיַ֖ד עֲבָדַ֥י הַנְּבִיאִֽים: וְלֹ֖א שָׁמֵ֑עוּ וַיַּקְשׁ֤וּ אֶת־עָרְפָּם֙ כְּעֹ֣רֶף אֲבוֹתָ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א הֶאֱמִ֔ינוּ בַּֽייָ֖ אֱלֹהֵיהֶֽם”.

ונאמר בתורה (במדבר פרק טו פסוק ל פרשת שלח): “וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֣ה׀ בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן־הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן־הַגֵּ֔ר אֶת־יְיָ֖ ה֣וּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ”. ותרגם אונקלוס, “ואנש דיעביד בריש גלי מן יציביא ומן גיוריא קדם יי הוא מרגיז וישתיצי אנשא ההוא מגו עמיה”. אונקלוס, פרשת האמת של עם ישראל, משומרי יחוד האל הנכבד והנורא, ממרחיקי הגשמות מלפניו, מפרש, “ביד רמה” = “ברבים” ולעיני הכל.

וכתב רש”ר הירש, “ביד רמה היא עצמאות בלא מרות. “הרים יד … הוא מרד (השוה פי’ שמות יד, ח). כאן הביטוי מציין בפשטות את המזיד, בניגוד לשוגג שנידון בפסוקים הקודמים (עי’ שבת סח ע”ב, סט ע”א). אולם כל עבודה זרה במזיד היא מרד בה’ וזדון עבודה זרה הוא “יד רמה”, ודבר זה נובע מעצם משמעותו של המעשה … ומוכח אפוא מן ההקשר שגם הפסוק שלנו דן במעשה אחד של עבודה זרה. נמצא שכך נאמר כאן: מי שהזיד בעבודה זרה, אפילו עשה רק מעשה אחד של עבודה זרה, כבר גידף את ה’ ושלל את מציאותו”. ע”כ.

ואמר (מלכים ב פרק כא פסוק ה – ו): “וַיִּ֥בֶן מִזְבְּח֖וֹת לְכָל־צְבָ֣א הַשָּׁמָ֑יִם בִּשְׁתֵּ֖י חַצְר֥וֹת בֵּית־יְיָֽ: וְהֶעֱבִ֤יר אֶת־בְּנוֹ֙ בָּאֵ֔שׁ וְעוֹנֵ֣ן וְנִחֵ֔שׁ וְעָ֥שָׂה א֖וֹב וְיִדְּעֹנִ֑ים הִרְבָּ֗ה לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְיָ֖ לְהַכְעִֽיס“. ושימו לב היטב ללשון הכתוב. לא נאמר: “ויבן מזבחות להכעיס”, כאילו כל מעשה ומעשה נעשה מתוך מחשבה מפורשת להכעיס את הבורא. אלא רק לאחר שמנה הכתוב את מכלול מעשיו הרעים, חתם ואמר: “הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיס“. ומכאן נראה, שהמילה “להכעיס” אינה מתארת בהכרח את המחשבה הפנימית שקדמה לכל מעשה, אלא את התוצאה הכוללת של דרך חייו ושל פעולותיו. הוא הרבה לעשות את הרע, פרסם את העבודה הזרה, העמיד מזבחות ברבים, הכניס את הפולחן הזר אל תוך חצרות בית יְיָ, והשפיע השפעה הרסנית על ישראל. כל המעשים הללו יחד נעשו למציאות של הכעסה.

שהרי עובדי עבודה זרה אינם מוכרחים לכפור בעצם מציאות הבורא. פעמים רבות הם מאמינים שיש בורא לעולם, אלא שסוברים בטעות שזו הדרך לעבוד אותו, או שיש לעבוד עמו כוחות, מתווכים ונבראים נוספים. ממילא, אין הכרח לומר שמנשה עשה כל מעשה מתוך מחשבה מפורשת: “עתה אכעיס את הבורא”. די בכך שעבודתו הרעה נעשתה בגלוי, התפשטה ברבים, החריבה את דעת העם והרחיקה את ישראל מעבודת יְיָ. וזהו עיקר הדיוק בלשון: “לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיס”. ההכעסה מיוחסת למה שנעשה “בעיני יְיָ”, כלומר, למשמעותם ולתוצאתם של המעשים לפני הבורא, ולא בהכרח לכוונה המוצהרת של החוטא בשעת עשייתם.

לפי זה, “להכעיס” הוא שם המתאר דרך של מרד מעשי, פרסום הרע והשפעתו על הציבור. אדם יכול להתחיל מתוך אמונה משובשת, מתוך תאווה, מתוך הרגל או מתוך תפיסה מעוותת של עבודת יְיָ; אבל כאשר הוא מרבה לעשות את הרע, עומד בו, מפרסמו ומחטיא באמצעותו אחרים — מעשיו נעשים מעשים של הכעסה. ולכן פשוט וברור, שאין הכרח לפרש “להכעיס” כאילו האדם התכוון לגרום לבורא “כעס” במובן האנושי, חלילה. הבורא יתעלה אינו מתפעל כהתפעלות בשר ודם. אלא זו לשון המורה על חומרת המעשה, על ריחוקו מן הרצון האלהי, ועל הרושם ההרסני שהוא משאיר בעולם. נמצא, שגם אדם שלא התכוון בפיו ובמחשבתו להתריס, יכול להיכלל בגדר “להכעיס”, כאשר דרך חייו ומעשיו ברבים מחלישים את התורה, מעוותים את עבודת יְיָ ומוליכים אחרים אחר ההבל.

וראו דברי הספורנו בענין זה (ספורנו במדבר פרק טו פסוק ל פרשת שלח): “את ה’ הוא מגדף. ואין לו כפרה בעולם הזה אפילו בתשובה הנעשת מיראת עונש עד שימות ולפיכך לא הועילה תשובת ישראל בענין המרגלים כאמרו ותשובו ותבכו לפני ה’ ולא שמע ה’ בקולכם (דברים א, מה)”. ע”כ. כמה צריך להזהר מעבירות ברבים.

.

בין שוגג לאנוס/תינוק שנשבה:

.

וכעת, עלינו לבאר החילוק בין האנוס לשוגג. ובין תינוק שנשבה לאנוס, אף ששניהם כלולים בדין, “אנוס”. כבר ביארנו למעלה מי הוא השוגג. ונבאר שוב בקצרה וניתן דוגמאות על מנת שהקורא יבין:

.

א) טעות בזמן: אדם שיודע שאסור להדליק אש בשבת, אבל התבלבל בימים וחשב שהיום יום שישי — ולכן הדליק אש. הוא מכיר את האיסור, אך טועה במציאות. זה נחשב “שגגה“. אדם כזה חייב קרבן חטאת.

.

ב) טעות במציאות: אדם יודע שאסור לאכול חֵלֶב, אבל אכל חתיכת חֵלֶב מפני שחשב שהיא שומן מותר. הוא מכיר את האיסור, אך טעה בזיהוי המאכל — ולכן הוא שוגג.

.

ג) טעות בדין: אדם יודע שהיום שבת, וזורע בגינה מפני שאינו יודע שזריעה אסורה בשבת. הוא התכוון לזרוע, אך לא ידע שהמעשה אסור — ולכן הוא שוגג.

.

המכנה המשותף לשוגג, הוא, שעבר עבירה מתוך טעות או חוסר ידיעה במציאות או בדין. כאשר בירור וזהירות שנדרשו ממנו היו יכולים למנוע את העבירה. לכן יש בשגגתו אחריות מסוימת, והוא נזקק לכפרה. כלשון הרמב”ם: “שהשוגג, היה לו לבדוק ולדקדק“. וכל זה באדם פרטי. אבל מורה הוראה, עליו נאמר, “שגגת תלמוד עולה לו זדון“, אע”פ ששגה, השגגה שלו עולה לו כאילו הוא ידע שזה אסור ממש. מפני שמורה הוראה מחויב ללמוד ולברר היטב לפני שהוא פוסק. כשהוא מורה מתוך לימוד לקוי, חוסר הידיעה שלו נוגע לחובה המרכזית של תפקידו. כמו שכתב רבינו במורה הנבוכים (ג’ מא’): “שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד“. כלומר, הטעות בתשובה יכולה להיות בלתי מכוונת, אבל הוא נטל לעצמו סמכות להורות בלי שהשלים את הבירור הנדרש. היה עליו ללמוד ולחקור היטב מפני שהוא מורה לרבים.

ולכן כתבתי והארכתי, שקארו, האיש שהכריע את כף יהדות ספרד לרעה וחתם דינה. כאשר הלך בעקבות ספר הזוהר הנוצרי, אינו נחשב לו, “שוגג“, שהרי קארו היה למדן, מפולפל, והיה בידו לחקור ולהבין כי ספר הזוהר הפרו-נוצרי מעולם לא יצא תחת ידי רשב”י. אבל הוא בחר להתעלם מעצם עובדת החקירה. ואף שהנני בטוח שהוא העלה על ליבו שיש ספק בזה הספר, ואף יתכן ויצא לו לחשוב, “מאיפה בא” ההבל השקרי הזה של המפלצת הזוהרית הטמאה. בכל זאת בחר קארו להעלים עיניו, ונתפתה אחר העבודה זרה ומשמשיה. והעלה על שולחנו הטמא, הלכות שהובילו את עם ישראל לתוהו ולהבל. והרבנות והשררה מקברת בעליה, עד ששוקעים לתהומות ומשם כבר אין מנוס. וזה מה שקורה למי שמתפרנס מעצם לימוד התורה. כמו שהארכתי כאן.

.

ונחזור לעניין. אע”פ שביארנו לעיל, שהשוגג פטור מן העונש, בכל זאת הוא זקוק לכפרה מהטעם שהזכיר רבינו. מה שאין כן האנוסים. אמנם, תינוק שנשבה, אע”פ שלא חייב כמו השוגג, בכל זאת הוא מביא חטאת כפי שנבאר. כלומר, תינוק שנשבה הגדרתו הוא, “אנוס”, אבל לא אנוס ממש, אלא “כאנוס”. ונסביר. הרמב”ם משווה תינוק שנשבה לאנוס מחמת נסיבות גידולו, אבל דינם אינו זהה בכל עניין. לעניין חטאת יש הבדל מפורש: אנוס פטור, ואילו תינוק שנשבה חייב בחטאת על העבירות המתאימות כשנודע לו עליהן.

.

וכמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות שגגות פרק ה הלכה ו): “הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש, הרי אלו פטורין מקרבן חטאת מפני שזה כאנוס הוא ולא שוגג, שהשוגג היה לו לבדוק ולדקדק ואילו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה ובחקירה ואחר כך יעשה צריך כפרה. אבל זה מה לו לעשות? הרי טהורה היתה. ושלא בשעת וסתה בעל! אין זה אלא אונס, ולפיכך בין שנמצא דם על עד שלה בין שנמצא על עד שלו פטורין. אבל אם עבר ובא עליה סמוך לוסת ודימה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם וראתה בשעת התשמיש, חייבין בקרבן, שזו היא שגגה“. ע”כ.

.

הנה לפנינו הסבר מפורש המתאר את ההבדל בין האנוס, לבין השוגג. וכתב רבינו (רמב”ם הלכות שגגות פרק ב הלכה ו): “כל המחוייב חטאת קבועה על שגגתו, ועשה בשגגה, ונודע לו אחר שחטא, אף על פי שלא היתה לו ידיעה בתחלה שזה חטא הוא, הרי זה חייב חטאת. כיצד תינוק שנשבה לבין העכו”ם וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל ולא דתם ועשה מלאכה בשבת, ואכל חלב ודם וכיוצא בהן, כשיודע לו שהוא ישראל ומצווה על כל אלו, חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה וכן כל כיוצא בזה“. ע”כ. והנה אע”פ שהוא “תינוק שנשבה”, אין דינו כדין האנוס, ורבינו הטהור מחייבו בקרבן ואף שם אותו בגדר, “שוגג”. אלא שיש לשים לב היטב ללשונו של רבינו שכתב, “חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה“, כלומר, אם חילל מאה שבתות, מביא חטאת אחת. אם בא על אלף נידות, חייב בקרבן על כל סוג של עבירה, ולא על כל עבירה ועבירה. מה שאין כן בשוגג.

אז לפנינו ההבדל המובהק, בין שוגג, אנוס, לתינוק שנשבה. וכמו שביאר רבינו בהמשך (רמב”ם הלכות שגגות פרק ז הלכה ב): “כלל גדול אמרו בשבת. כל השוכח עיקר שבת, ושכח שנצטוו ישראל על השבת, או שנשבה והוא קטן לבין העכו”ם, או נתגייר קטן, והוא בין העכו”ם. אף על פי שעשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת שהכל שגגה אחת היא, וכן חייב חטאת אחת על כל [=ה]חלב שאכל וחטאת אחת על [=כל] דם שאכל וכן כל כיוצא בזה בעבודות אלו. וכל היודע עיקר שבת [=אינו תינוק שנשבה, אלא עשה מעשה שגגה], אבל שכח שהיום שבת, ודימה [=ושגג וחשב] שהוא חול, אף על פי שעשה בו מלאכות הרבה, חייב חטאת אחת על היום כולו, וכן [=חייב] חטאת על כל שבת ושבת ששגג בו”. ע”כ.

.

כלומר, תינוק שנשבה, שגדל בלי לדעת שהוא מצווה על שמירת השבת ועשה מלאכות בשבת במשך חמישים שנה, מביא חטאת אחת על כל חילולי השבת שבאותה תקופה, כאשר נודע לו שהוא מישראל ומצווה על שמירתה. זאת, בתנאי שבמשך כל אותן שנים לא נודע לו חיוב השבת, וכל המעשים נעשו באותה שגגה מתמשכת. וכלשון רבינו המדויקת (הלכות שגגות ז, ב): “אף על פי שעשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת שהכל שגגה אחת היא“. ע”. שימו לב ללשונו:  רבינו מדגיש גם “מלאכות הרבה” וגם “שבתות הרבה”. ואף על פי כן, ריבוי המלאכות וריבוי השבתות אינם מחייבים אותו כאן בחטאות נפרדות. הוא אינו חייב בחטאת על כל מלאכה ומלאכה, ואף לא בחטאת על כל שבת ושבת, מפני שכל מלאכות השבת שעשה בתקופה זו נכללות בשגגה אחת: אי־ידיעת עצם מצוות השבת. הוא לא ידע כלל שהוא מצווה לשבות, ולכן כל אותן מלאכות, גם כשנעשו לאורך שנים רבות, נכללות באותה שגגה.

מה שאין כן השוגג, אע”פ ששגג, חייב על כל מלאכה ומלאכה. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות שגגות פרק ז הלכה ט): “שגג שהיום שבת וזרע בו והוא יודע שהזריעה מלאכה, וכן בשבת שנייה שכח שהוא שבת ונטע בו, והוא יודע שהנטיעה מלאכה, וכן בשלישית שכח שהוא שבת והבריך, אף על פי שיודע שההברכה מלאכה, הרי זה חייב על כל אחת ואחת, שהימים שבין שבת לשבת הרי הן כידיעה אחת לחלק“. ע”כ. כלומר, מכיון שבין שבת לשבת, יש לו ידיעה שצריך לשמור שבת, נמצא שכל שבת היא חדשה לגבי שגגתו.

.

אמנם האנוס פטור לגמרי מכל וכל. אדם בא על אשתו כשהיא טהורה ושלא בשעת וסתה, ובמהלך התשמיש החלה לראות דם. הרמב”ם פוטר את שניהם מחטאת על מה שאירע באונס, ומסביר: “אבל זה, מה היה לו לעשות — הרי טהורה הייתה, ושלא בשעת וסתה בעל: אין זה אלא אונס”. זו דוגמה לכך שאונס אינו מוכרח להיות כפייה בכוח; גם אירוע בלתי צפוי, בנסיבות שבהן לא נדרש ממנו בירור נוסף, עשוי להיחשב אונס.

גם בענין השבת רבינו מדבר על “אונס” אפשרי. כמו שכתב (רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה א-ב): “כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי. כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצות, “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם”, “וחי בהם”, ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. במה דברים אמורים? בשאר מצות. חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים. אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור. במה דברים אמורים? בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד”. ע”כ. ולמדנו מכאן, שאם אנסו אדם בשבת לעבור עבירה, הרי הוא פטור מכך.

וכמו שכתב רבינו בעצמו (רמב”ם הלכות שבת פרק כז הלכה יב): “מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעתו כגון שהוציאוהו גוים או רוח רעה או ששגג ויצא אין לו אלא ארבע אמות, וכו'”. ע”כ. משמע, שמי שיצא שלא לדעתו, כגון שהוציאו אותו גוים בכח. אין לו שום אשמה בכך! וגם אדם שנטרפה דעתו, או מי שקם משנתו ורוחו רעה עליו, כלומר דעתו משובשת, ויצא מחוץ לתחום, הרי זה נחשב אנוס. ומיד אחר מקרי האונס שביאר, כתב רבינו, “או ששגג”, משמע כי מה שדיבר בראשונה, לא היה אלא באונס.

.

גם אדם שנולד למשפחה שכופרת בתורה שבעל פה, דינו דומה ל-“אנוס”, אבל אינו אנוס גמור. אלא דינו תינוק שנשבה שחייב בחטאת. כמו שכתב רבינו (רמב”ם הלכות ממרים פרק ג הלכה ב – ג): “מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול. במה דברים אמורים? באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו [=שידעו מקודם על יהדותם האמיתית].

אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו. ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח”כ שהיה יהודי וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם. כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותן בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה. ולא ימהר אדם להורגן”. ע”כ.

שימו לב ללשונו של רבינו, “הרי הוא כאנוס“. “הרי הוא כתינוק שנשבה“. מדוע רבינו משתמש במילה, “כאנוס“? “כתינוק“. מדוע אינו אומר, “תינוק” שנשבה? מדוע אינו אומר, “הרי הוא אנוס“? מדוע הוא משתמש בכף השימוש? אלא, מכיון שהקראי יודע שהוא מחוייב במה שאמרה תורה, דינו אינו תינוק שנשבה גמור. אלא “כתינוק שנשבה”. לכן לא ממהרים להורגו. אמנם, אינו אסור להורידו רק מחמת זה. מכיון שהוא אינו, “תינוק שנשבה באופן גמור ומוחלט”. לכן רבינו כותב, “לפיכך ראוי”, לא חובה לעשות זאת. כלומר, לא חובה להחזירן בתשובה ולא להורידן. אלא ראוי לנסות להחזירן בתשובה בדרכי שלום ולהסביר להם את טעותם. אמנם, בשעה שלא קיבלו האמת אחר שהוסבר להם, דינם כממרים לכל דבר.

ואל תטעה מלשונו של רבינו שכתב, “ואף על פי ששמע אח”כ שהיה יהודי וראה היהודים ודתם, הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם”. שהקורא את לשונו של רבינו, מעלה על דעתו, שאף לאחר תוכחה, האדם הזה נשאר אנוס. ולא היא! כי אם לאחר בירור נסתלקה הטעות הרלוונטית והוא עובר בידיעה, אין להמשיך לתלות את המעשה באותה טעות.

כלומר, אין לתלות את אחריותו של האדם בכך שיסכים להודות בטעותו, ואין באמירה “לא השתכנעתי” כדי להמשיך להעמידו בהכרח בגדר אנוס. אמנם רבינו פסק שמי שגדל על טעות אבותיו עשוי להישאר כאנוס גם לאחר ששמע שהוא יהודי וראה את היהודים ודתם, ונימק זאת: “שהרי גדלוהו על טעותם”. אולם אין ללמוד מכאן שכל אדם המחזיק בטעותו פטור מאחריות כל עוד הוא טוען שדרכו נכונה.

ראיה לכך עולה מדין עיר הנידחת: לאחר שבית הדין הגדול בירר שהעיר או רובה הודחו לעבודה זרה, שולחים אליהם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם בתשובה. אם אינם חוזרים, ממשיכים בהליך שנקבע בדין. אין רבינו מתנה את המשך ההליך בכך שיודו תחילה בצדקת התורה. עם זאת, בבירור דינם של העובדים הוא דורש : “כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד עבודה זרה אחר שהתרו בו“ (הלכות עבודה זרה ד, ו). הרי שההשבה בתשובה והוכחת העבירה לאחר התראה הן דרישות נבדלות. וכן כתב רבינו: “שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד“ (הלכות סנהדרין יב, ב). ההתראה נועדה לברר את המודעות למעשה ולאיסורו; החיוב אינו תלוי בהסכמת העובר שהאיסור מוצדק. לצד זאת, לחיוב בדיני נפשות נדרשים תנאי ההתראה והתגובה המפורטים שם.

.

והנה, ראה מה שכתב רבינו הטהור (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת חולין פרק א משנה ב): “… ואמרו הכל שוחטין, ואפילו ישראל משומד [=לכל העבירות. חוץ ממה שיבאר רבינו], ויש לכך תנאים ואז תהיה שחיטתו מותרת:

.

א) האחד שלא יהא עובד עבודה זרה, לפי שאמרו משומד לעבודה זרה משומד לכל התורה כולה. [=כלומר, אפילו עבד עבודה זרה ביחיד, פסול הוא לשחיטה].

.

ב) והשני שלא יהא מחלל שבת בפרהסיא, לפי שהכלל אצלינו, מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כגוי לכל דבריו. [=שהרי המחלל שבת ברבים, מלבד שאין לו חלק לעולם הבא. הרי הוא דומה למי שכופר בכל מעשה בראשית, ומפאת זו הסיבה, חוששים על שחיטתו, שמא מכוין בה לעבודה זרה. ועיין בהמשך מה שאכתוב בזה].

.

ג) ושלא יהיה מין. ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל, אבל אמות העולם הרי קוראים לכופריהם בסימן היחס ואומרים מיני גוים. והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את שכלם והחשיכו התאוות את נפשם ופקפקו בתורה ובנביאים עליהם השלום מתוך סכלותם, ומכחישים את הנביאים במה שאין להם בו ידיעה, ועוזבים את המצות מתוך זלזול, והכת הזו היא כת של ישוע הנצרי ודואג ואחיתופל וגחזי ואלישע אחר וכל ההולך בשטתם שם רשעים ירקב. ויוודע שהאדם מן הכת הזו כגון שנראה מתבטל ממצוה מן המצות מתוך זלזול בלי שישיג באותו המעשה הנאה.

.

האנשים הללו אשר זה תיאורם אסור לאכל משחיטתם. וכך אמרו: “תנו רבנן, שחיטת מין לעבודה זרה, פתו פת כותי, יינו יין נסך, ספריו ספרי קוסמים, פירותיו טבלים בניו ממזרים”. ע”כ.

.

וכן מתנאי המשומד הזה שמותר לאכול משחיטתו, [הוא] שלא יהא צדוקי ולא ביתוסי והם שתי הכתות אשר החלו להכחיש את התורה שבעל פה כמו שבארתי באבות, ונעשה האמת אצלם הבל, ונתיבות האור חשך אפלה, בארץ נכוחות יעול, והם שקוראים אותם אנשי זמנינו היום מינים בסתם, ואינם מינים לפי אמונתם אלא דינם לענין ההריגה כלומר המתחיל את השטה הזו בראשונה מדעתו הנפסדת כדין המינים, כלומר שמותר להרגם היום בזמן הגלות לפי שהם המבוא אל המינות האמתית.

ודע כי מסורת בידינו מאבותינו כפי שקבלוהו קבוצה מפי קבוצה כי זמנינו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אינו אלא בישראל שעבר עברת מיתה, אבל המינים והצדוקים והביתוסים לכל שינוי שיטותיהם הרי כל מי שהתחיל אותה השטה תחלה ייהרג לכתחלה כדי שלא יטעה את ישראל ויקלקל את האמונה, וכבר נעשה מזה הלכה למעשה באנשים רבים בכל ארץ המערב. אבל אלו אשר נולדו בדעות אלה וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים ודינם דין תינוק שנשבה לבין הגוים שכל עברותיו שגגה כמו שבארו, אבל המתחיל הראשון הוא מזיד לא שוגג. וכן מן המקובל בידינו המפורסם למעשה כי האדם שעושה עברה שהוא חייב עליה מיתת בית דין כיון שאין אנו יכולים היום לדון דיני נפשות מחרימין אותו חרם עולם בספרי תורות אחרי שמלקין אותו ואין מתירין אותו לעולם.

.

ואחזור לעניני, אם היה האדם מישראל שלם מכל אלו [=אינו מחלל שבת ברבים, אינו עובד עבודה זרה לא ביחיד ולא ברבים חלילה. ואינו מין], והיה משומד לעברה אחת או לעברות הרבה חוץ מאלו כפי הנאותיו ותאותיו, והוא יודע ומודה שהוא ממרה ועובר [=שהרי בכך מודה שהוא עובר לתאבון, ואינו חולק על עצם התורה  וקבלתה], הרי זה מותר לאכול משחיטתו. ואמרו לעולם שוחטין, ביום ובלילה. ואמרו בכל שוחטין. ואפילו בזכוכית וכיוצא בו. ואמרו השנים, אם היו שתים צמודות יחד, אבל בשן יחידית מותר לשחוט בה, וכן בצפורן חתוך מובדל מן היד מותר לשחוט בו. ואמרו בית הלל מכשירין רוצה לומר שאינה מטמאה כנבלה, אבל אסור אכילתה אין בו מחלוקת”. ע”כ. ומה שכתב רבינו, אם היה משומד לעבירה אחת או לעבירות הרבה. חובה עלינו להעמיד את סוף דבריו רק במקרה שהאדם הזה חוטא בינו לבין עצמו, כלומר שידוע הוא שהוא חוטא בינו לבין עצמו ואינו מדקדק עם עצמו. מכיון שאינו עושה ברבים ביד רמה, ואינו נקרא, “להכעיס”, מותר לאכול משחיטתו.

.

ואם תשאל, מפני מה שחיטתו של מחלל שבת בפרהסיא פסולה? מפני שהתורה העמידה את השבת כאות בין הבורא לבין ישראל, והפורק את האות הזה ברבים מעמיד את עצמו במעמד הדומה לעובד עבודה זרה. אין הכוונה שכל מחלל שבת חשב בפועל על אליל בשעת שחיטתו, אלא שמרדו הגלוי באות השבת הוציאו מחזקת נאמנות לעבודת יְיָ, ולכן אין סומכים על שחיטתו.

אבל כאשר האדם אינו מסתפק בחילול שבת, אלא מכוון בשעת השחיטה כוונות שמקורן בספרי הקבלה הפרו־נוצרית, החומרה גדולה שבעתיים. שהרי אותם מקובלים מכוונים בשחיטתם “לתקן” את הבהמה, להעלות ניצוצות שנפלו בקליפות, להפריד את הטוב מן הרע ולהשפיע על מערכות עליונות מדומיינות. נמצא שהשחיטה שוב אינה מעשה הלכתי פשוט שנעשה לשם היתר אכילת הבשר, אלא פעולה מאגית שנועדה לפעול בכוחות, בקליפות, בניצוצות ובעולמות.

זו אינה שחיטה לשם מצוות הבורא. זו עבודת דמיון. זו אינה כוונה טהורה. זו כוונת מינות. זו אינה עבודת השם. זו הפעלת מערכת אלילית שהומצאה בספרי האופל. ולכן, לשיטתי, מי שמכוון בשעת השחיטה כוונות של תיקון ניצוצות, חילוץ נשמות מן הקליפות או השפעה על פרצופים ועולמות — שחיטתו פסולה. מפני שמחשבתו אינה מופנית לקיום ציווי הבורא כפי שנמסר בתורה ובדברי חז”ל, אלא למערכת זרה של כוחות, תיקונים ופעולות מאגיות.

וחמור מכך הוא מי שכבר הועמד על האמת. מי שלימדו אותו שספר הזוהר אינו ספרו של רבי שמעון בר יוחאי, שהראו לו את ההגשמות, הריבוי, הזיווגים, הפרצופים ועבודת האמצעים שבו, ואף על פי כן הוא ממשיך לדבוק בו, להאמין בו ולכוון את כוונותיו על פיו — שוב אינו יכול להסתתר מאחורי טענת השגגה.

כל זמן שלא ידע — אפשר לדונו כשוגג. משעה שהודיעו לו — חובה עליו לברר. ואם לאחר הבירור הוא ממשיך לדבוק בספר האופל ובכוונותיו — הרי בחר במערכת הזרה מתוך ידיעה. אין די לומר: “אינני עובד עבודה זרה בפועל”. מי שמאמין בכוחות אליליים, מכוון אליהם, מתקן אותם, מעלה להם ניצוצות ופועל באמצעותם — כבר העמיד את עבודתו על יסודות עבודה זרה, אף אם עטף אותה במילים עבריות ובשמות של ספירות.

ולכן אין להקל ראש בכוונות השוחט. השחיטה אינה רק תנועה של סכין. היא מעשה דתי הנעשה מתוך דעת וכוונה. ואם דעתו של השוחט שקועה בקליפות, בניצוצות, בפרצופים ובתיקונים — הרי הוא מכניס לתוך השחיטה עצמה את מינותו.

הבהמה אינה זקוקה לתיקון.

אין בה ניצוצות הכלואים בקליפות.

השחיטה אינה מפעילה עולמות.

והשוחט אינו מקובל המנהל מערכות בשמים.

כל תפקידו הוא לעשות את המעשה כפי שציוותה התורה. ברגע שהוסיף עליו מערכת מאגית שלמה, הוא לא העמיק את המצווה — הוא עקר אותה ממקומה והחליף אותה בעבודת אלילים עטופה בלשון יהודית.

כמו שביאר רבינו הטהור (רמב”ם הלכות עבודה זרה פרק ב הלכה ו): “כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אף על פי שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה’ שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה’ הוא מגדף, לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים כמו שתולין את המגדף ושניהם נסקלין, ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים ששניהם כופרים בעיקר הם”. ע”כ.

ואם תשאל מהיכן ראייתי שהטעם לפסילת השחיטה הוא משום מחשבת עבודה זרה? אענה לך ממה שכתב רבינו (פירוש המשנה לרמב”ם מסכת חולין פרק א משנה א): “ודע כי שחיטת הנכרי נבלה, ואפילו היה יודע ואפילו היה ישראל עומד על גביו, לפי שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה. והטעם שלא אמרנו בה אסורה בהנאה כמו תקרובת עבודה זרה כמו שבארנו במסכת עבודה זרה, לפי שעובדי עבודה זרה נחלקין לשני חלקים, האחד הם היודעים את מעשיה כלומר [הם למדו בספריהם הטפשיים את] חישוב הצומח בשעת עשייתה, והורדת הרוחניות על ידה ויתר אותן ההזיות ודברי השטות המטנפים את השכל שמדמים בעלי הסוג הזה. [=בדיוק כמו המקובלים שר”י. המקובלים יותר חמורים מעובדי הפסלים כפי שנראה בהמשך].

והחלק השני הם העובדים אותן הצורות העשויות כפי שלמדו ללא ידיעה היאך נעשו ולא לאיזו מטרה נעשו זולתי ספורי מעשה חכמיהם בלבד, וכך הם רוב עובדי עבודה זרה, והחלק האחרון הזה אמרו בהם חכמים דברים בנוסח זה, גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הן אלא מעשה אבותיהן בידיהם. ועל אלה אמרו ששחיטתן מטמא במשא בלבד ואינה נאסרת בהניה. ואמרו ומטמא במשא ואף על פי שידוע שכל נבלה מטמא במשא. לפי שאפילו ר’ יהודה בן בתירה שאומר תקרובת עבודה זרה מטמא באהל אומר בשחיטת נכרי שהיא מטמא במשא בלבד … ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ולא יהא מחלל ותאסר שחיטתו? אלא אחר גמר השחיטה. ואם שחט אחר כך נשחט אחר הוא שיהיה אסור. דע כי משיעשה חבורה בצואר הנשחט נעשה מחלל שבת לפני שישחוט כלום מן הושט והקנה, ואם תרצה יותר ברור מזה אמור, בעת ששחט מקצת הסימנין לפני שיגמור השחיטה נעשה מחלל שבת, ונמצא גמרו את השחיטה כשהוא פסול“. ע”כ.

נמצא בכל אופן בעולם, אדם המחל שבת ברבים, פסול לשחיטה, אף שידוע לנו שאין הוא מכוין לעבודה זרה. ונראה לי ללא עיון מעמיק, שהוא הדין ליין לא מבושל, שהמוזג מיין לא מבושל לתוך כוס, אם היה זה האדם מחלל שבת ברבים, או היה זה מין המאמים בספר הזוהר הנוצרי אחר התוכחה, היין פסול והכוס פסול.

.

ודבר אחד הוקשה לי. אם התינוק שנשבה דומה לאנוס, מדוע האנוס פטור מחטאת, ותינוק שנשבה חייב? הרי זה אנוס מצד זה שאינו יודע מה העתיד מצפה לו. וזה אנוס מצד זה שאינו יודע כלל את מהותו. בענין זה אפשר להציע שתי חלוקות אפשריות בין תינוק שנשבה לבין מי שבא על אשתו הטהורה, שלא בשעת וסתה, וראתה דם:

.

ההבדל ביכולת הבירור:

התינוק שנשבה, לפי סברה זו של יכולת הבירור, הייתה לו אפשרות מסוימת לחקור את מוצאו ולהגיע לידיעת המצוות. אי־ידיעתו נוגעת למידע קיים, שבירור עשוי היה לגלותו. משום כך, מעשיו נחשבים שגגה המחייבת חטאת. אבל לא חטאת מחמירה כמו של השוגג. שהרי תינוק שנשבה לא חייב אלא חטאת אחת על כל העבירות שעשה באיסור אחד, אפילו היו המון מהם. אמנם האנוס, פעל בהתאם למצב שהיה לפניו, ולא היה עליו איך לצפות את הופעת הדם. אין בירור שנדרש ממנו מראש ושבאמצעותו היה מונע את המקרה, ולכן הוא פטור לגמרי.החלוקה היא בין אי־ידיעה שהיה אפשר למנוע באמצעות בירור, לבין אירוע בלתי צפוי שהבירור הנדרש לא היה מונע. הסברה הזאת מניחה שלתינוק שנשבה הייתה אפשרות ממשית לברר.

.

ההבדל בצורך לתקן את הטעות:

התינוק שנשבה, גם אם לא הייתה לו אפשרות לברר, ואין להאשימו בחינוך שקיבל, הוא עשה מעשים אסורים מתוך תפיסה מוטעית. כאשר נודעת לו האמת, הקרבן עשוי לשמש חלק מההכרה בטעות ומהכפרה על המעשים שנעשו בגללה. האנוס, הבין את האיסור כראוי ופעל בהתאם למצב שהיה לפניו. האירוע הבלתי צפוי אינו מגלה אצלו תפיסה מוטעית או התנהלות שהיה עליו לתקן, ולכן אין מקום לחייבו כלל בחטאת. החלוקה היא בין מעשים שנבעו מטעות הטעונה תיקון, גם כשמקורה אינו באשמת האדם, לבין אירוע שאירע למרות הבנה והתנהלות נכונות.

.

עד כאן כתבתי מאמר שלישי זה. ממני חן שאולוב ספרדי טהור.